לרעייתי שרה לבניי ולנכדיי

המאמרים, המוגשים בספר זה לקורא, משמשים ברובם השלמה לשני ספריי על תקופת העליה הראשונה (“חיבת ציון ברומניה”, תשי"ח; “התנועה לציון ברוסיה”: בהתעורר עם, תשכ"ב, מקאטוביץ עד באזל, תשכ"ה, בהוצאת “הספריה הציונית” של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים). היו נושאים, שאי-אפשר היה למצותם במסגרת כללית של שתי המונוגרפיות המקיפות את כל הבעיות: התעוררות הרעיון, התפשטותו והגשמתו, הנסיונות המדיניים, העליה וההתישבות, הווצרותו של “הישוב החדש” ויחסו ל"ישוב הישן".

הקובץ הזה מכיל רק מבחר ממאמריי. מאמרים גדולים אחדים, שלא כינסתים, יוכל הקורא להשיגם בקבצים שבהם נתפרסמו. את המאמר “יוסף זף – חובב-ציון ושלוח של הרצל לאמריקה” ימצא הקורא במאסף “הציונות”, כרך ג', תל-אביב תשל"ד. מאמרי על ועידת ציוני רוסיה במינסק, תרס"ב, נדפס בספר המוקדש לוועידה זו (בהוצאת “הספריה הציונית”, תשכ"ג), – מאמרי “בראשית ייסוד המזרחי” ב"ספר הציונות הדתית" (בהוצאת מוסד הרב קוק תשל"ז) והמאמר “פעולות וועד העזרה בווינה למען הישוב בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה” בקבצים “שלם”, כרך א', בהוצאת “יד יצחק בן-צבי”, תשל"ד).

תודתי לכל האכסניות, שפרסמו את מאמריי ונתנו לי רשות לכנסם בספר זה: לאקדמיה ללשון עברית, למוסד הרב קוק, למערכות “האומה”, “העבר” ועוד. המאמר על הסופר י. ל. ליבאנדה לא נתפרסם עד כה בצורה הניתנת בספר זה. אסיר תודה אני לארכיונים ולספריות שהעמידו לרשותי את אספיהם, בראש וראשונה הארכיון הציוני המרכזי ובית-הספרים הלאומי בירושלים.

תודתי נתונה למר א. דולצ’ין, גזבר הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, שסייע לפרסום הספר הזה.

השבח למר ראובן מס, שטרח להוציא את הספר לאור בצורה הנאה המוגשת בזה לקורא.

המחבר

א

אחת הדמויות הנערצות בעמנו בדורות האחרונים, דמות המשמשת סמל ליהדות שלמה, היא דמותו של הגאון ר' אליהו מווילנה (ת"פ–תקנ"ח, 1720–1797). אין אנו יודעים הרבה על חייו; מקורביו ומעריציו עטפו אותם בשלל סיפורים ואגדות שרק עין ביקרתית יכולה להבחין בהם אי אלו גרעינים של אמת. צנוע היה האיש, מכוּנס בד' אמות של לימוד התורה לשמה. הוא לא תפש שום משרה בקהילתו, אולם מחדר-עבודתו הקרינה השפעה לא רק על אנשי קהילתו, אלא על היהדות כולה. הוא לא רצה להתערב בענייני הציבור, אולם כאשר נדרש ונשאל, הטיל את כל כובד משקלו המוסרי. השפעתו היתה כל כך גדולה עד כי, לדברי הרבי מלאדי, מייסד שיטת חב"ד, “לפי הנשמע אין במדינת ליטא מי שרום לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד ולאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה”.

ב

השפעתו של הגר"א נבעה מגדולתו בתורה ומכוחו המוסרי. על שקידתו בתורה מספרים בניו דברים בלתי-רגילים: היה ישן רק שתי שעות ביממה, אף זאת לא ברציפות, אלא בשיעורים של חצאי שעות בלבד; היה מטביל את רגליו במים קרים, כדי שלא יירדם; מחצות ליל ועד אור הבוקר למד בעמידה; אחר ארוחת-הבוקר היה קורא פרשה בתורה, ישן חצי שעה, מתגבר על חוסר השינה, נוטל ידיו וממשיך ללמוד בקול רם; היה מגיף את תריסי חדרו ולומד לאור הנר, כדי שלא יפריעו לו מבחוץ. בימות הקיץ היה מתרחק משאון העיר ומתבודד בחיק הטבע כשכל הגיגיו בתורה.

הגר"א ראה את מטרת החיים בהגשמת מצוות התורה, איתן היה באמונתו שלימוד התורה וקיום מצוותה מזכים את האדם בעולם הבא, שהוא העולם הנצחי, ואילו העולם הזה הוא הבל וריק. “התורה שלנו, כתב הגר”א, היא חיותנו", וכשם שאם מוציאים את הדג מן המים הוא מת, כך גם אנו, כדברי משלו של ר' עקיבא, אם ניפרד מן התורה אפילו לרגע אחד, נהיה דומים למת. “הצדיקים אינם מתאווים, לדעת הגר”א, לא לדבר הערב ולא לדבר המועיל, אלא לדבר שהוא טוב בעצם, והן המצוות". האדם בקיימו את התורה ואת המצוות מחבר שמים וארץ, כי התורה היא מן השמים והמצוות הן בארץ. התפילה מכוונת לחיי שעה ואילו התורה לחיי עולם, היא הדרך המובילה אל העולם הבא. אמנם אי-אפשר לו לאדם להתקיים בעולם הזה בלי אכילה ושתיה ועוד דברים נחוצים, אך החכם חייב להסתפק – לדעתו במועט, רק במידה הדרושה לקיומו, ואילו עיסוקו העיקרי יומם ולילה הוא בתורה ובמצוות. בכל מצווה יש חיצוניות ופנימיות, חיצוניות – המעשה עצמו, הפנימיות – כוונותיה וטעמיה של המצוה. המקיים מצוות בלי שלמד תורה ובלי שהבין את טעם המצוה, הרי אין נפשו נהנית מקיום המצוה. “מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה”, סבר הגר"א.

ג

הגר"א שאב מהתורה, הנביאים וחז"ל את השקפותיו המוסריות ושימש בחיים דוגמה להגשמתן. “דע, כתב הגר”א בפירושו על איוב (ו', 14), כי תכלית האדם לשני דברים: א', לקיים מאמר “את האלהים ירא ואת מצוותי שמור”, ב', שייטיב גם לבני-אדם ויעשה חסד עמהם, כי “עולם חסד ייבנה”, והם שני שרשי התורה". על שלוש דרכי ה', צדק, משפט ומישרים, כתב הגר"א: צדק – לגמול חסד ולהיטיב עם הבריות כולם, אף עם אלה שאינם ראויים לכך; משפט – צריך אדם לשפוט את עצמו, להתגבר על יצרו ולא למלא תאוותיו; מישרים – דרך הישר, הממוצעת, בינו ובין המקום. כל העבירות והחטאים באים מחמדה, “לא תחמוד” כולל כל הדיברות וכל התורה. הצדיק אינו חומד מה שאינו שלו ואינו מתאווה יותר מן הצורך. הגר"א ידע היטב, כי יש באדם גם יצר הרע. הוא דרש להתגבר עליו ולהמשיך להילחם בו, כי הוא עלול להתעורר שוב. הגר"א סבר, כי אפשר לכבוש את היצר הרע לעבודת הבורא – “בלבבך – בשני יצריך”. בחיי האדם מבחין הגר"א בשלוש תקופות: עליה, עמידה, ירידה; בימי העליה הוא רודף אחר התאווה, בימי העמידה הוא מושך בעול הפרנסה, ובימי הירידה – נשברה התאוה, נתגברה חכמת הנפש, ואז האיש מגיע לדרגת אדם. “כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהן כמו לבוש למצוות וכללי התורה”, כתב הגר"א. “טובה תורה עם דרך ארץ”, מפרש הגר"א: עם מידות טובות. מי שאינו נוהג במידת דרך-ארץ ומואס בדרכי היראה והמוסר נקרא “עם הארץ”.

לדעת הגר"א צריכות לפעול באדם שתי מידות: חסד ודין. מידת החסד תדריך את ההולך בדרכי ה' ואילו מידת הדין עיסוקה בענייני הגוף. על האדם לצמצם את תאוות גופו, כלומר לנהוג בו במידת הדין, בהסתפקות, ואז תגבר בו מידת החסד ותקרבהו ליוצרו, שכן “עיקר מידת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה האדם למטה”. על האדם להשתדל להגביר את מידת החסד שבו ולעלות מדרגא לדרגא.

כל אדם, סבר הגר"א, יש לו דרך בפני עצמו ללכת בה. אין דעותיהם של האנשים דומות; אין גם הטבע של שני בני-אדם שווה, כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה. כשהיו נביאים, הראו הם את הדרך בה יש ללכת. מזמן שבטלה הנבואה, ישנה רוח הקודש בישראל וכל אחד רוחו תודיע לו איך עליו להתנהג. עלינו, אפוא, להשתדל לכוון את מעשינו לרצון ה', לקיים מצוות “עשה” ולהיזהר מ"לא תעשה".

הגר"א קיים בחייו את הציווים המוסריים כפי שראה אותם וכפי שהורה אותם לציבור כולו.

ד

הגאון ר' אליהו, שהיה שקוע בלימודיו ובמחקריו, וגם הרביץ תורה בפני חוג של תלמידים מובהקים, החליט לעת זיקנה כשהתקרב לשנתו הששים, לעלות לארץ-הקודש. ארץ-ישראל תפשה מקום מרכזי בהשקפותיו על עם ישראל ועל קיום המצוות. “בשביל ישראל שם צדיקים, כתב הגר”א, נברא האור הטוב ובזכותם ייהנו גם כן הרשעים עכו"ם, ועיקר השפעת הטוב לישראל הוא ארץ-ישראל". “עיקר התורה הוא בארץ-ישראל”, טוען הגר"א. כשהיה בית-המקדש קיים, שכנה השכינה בציון ומשם באה החכמה. הגלות באה בגלל מעשיהם של בני ישראל, מעשים שאין ארצם סובלת. הגלות דמתה בעיני הגר"א ללילה שחור, ואילו הגאולה – לבוקר שטוף אור. בימי הגלות המרים אין להתייאש מגאולה, כי התורה מבטיחה זאת (ויקרא כו, 44), והבטחה לגאלנו ניתנה אף בשנית. הגר"א לא הטיל שום ספק, כי הגאולה בוא תבוא. לוא היו בני ישראל כדאים, היה נולד כבר המשיח, אולם בעוונותינו, “בעבור שאנו מתרפים מד”ת" (מדברי תורה), לא נולד עדיין. הגאולה תבוא בשני שלבים, על-ידי שני משיחים, בן יוסף ובן דוד. ימות המשיח בן יוסף תלויים בזכות, ככתוב “זכו – אחישנה”.¹ לוא זכו, היו ימות המשיח מתחילים באלף החמישי. כשיבוא הזמן “בעתה”, באלף הששי, יבוא עשיו עם גוג ומגוג על ה' ועל משיחו ויפלו כולם ביד משיח בן דוד ואז יתקיימו כל יעודי הנביאים. גולת הכותרת של הגאולה תהיה הקמת בית-המקדש על תלו, "לעת קץ יחזור ויבוא (הקב"ה) לביתו, אז יהיו המצוות בשלמות. בני ישראל מתאוננים על צרותיהם בגולה, הקדוש ברוך הוא מלא רחמים עליהם, אך אי-אפשר לגאול אותם לפני בוא הקץ.

לגאולה דרושה התעוררות מלמטה, מצד בני ישראל. בגלות אין אנו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ ובבית-המקדש. מסקנתו של הגר"א היתה, כי יש לעלות לארץ ולהיאחז בה. על הנאמר בספר “דברים” (י"א, 31) “וירשתם אותה וישבתם בה”, כתב הגר"א: “בזכות שתירשו תשבו בה; ירשתם אותה? בחזקה! מכאן למדו: וישבתם בה – שקונין בחזקה”.

לגר"א היה מושג מוחשי מארץ-ישראל מתוך הספרות. על יסוד הידיעות שבתנ"ך חיבר גיאוגרפיה של ארץ-ישראל בשם “צורת הארץ”. הוא שירטט מפה של הארץ, כדי שהקורא יקבל תמונה ברורה מחלוקת ארץ כנען בין שבטי ישראל. הוא סימן במפה את הדרך, שבה עברו בני ישראל ממצרים לכנען. הוא תיאר גם את תבנית הבית השלישי, בית-המקדש העתיד להבנות, כפי שחזה אותו הנביא יחזקאל. את טיבה של הארץ תיאר לעצמו: אוויר טוב, אקלים מזוג, יפה נוף, משוש כל הארץ, ההיפך ממה שאמרו המרגלים.

את החלטתו של הגר"א לעלות לארץ-ישראל יש לראות כמעשה רב, כתפנית, שבאה לאחר שיקולים מעמיקים. הוא לא נסע לארץ, כדי לבלות שם את ימי הזיקנה, שאין בהם כבר חפץ. הוא קיווה להעלות גם את בני משפחתו והיה מושך אחריו בלי ספק גם רבים מתלמידיו. כוחו של הגר"א, בן הששים בערך, היה עוד עמו. הוא התכוון כנראה להקים תנועת עליה לארץ ולבסס בארץ ישוב הנוהג לפי השקפותיו. לאחר עליית השיירה הגדולה של החסידים בשנת תקל"ז בראשותו של ר' מנחם-מנדל מוויטבסק והקמת ישוב שלהם בטבריה ובצפת, רצה בוודאי הגר"א להקים גם ישוב של “הפרושים” בארץ-ישראל, בירושלים. לאחר שנסיון להקים ישוב כזה נכשל בשנת תקל"ב, בגלל פטירתו של ר' עזריאל משקלוב, רצה כנראה הגר"א בעצמו להיות החלוץ העובר לפני המחנה.

הפרידה ממשפחתו ומספריו היתה קשה לגר"א, אולם הוא היה נחוש בהחלטתו. אמו הזקנה, שלא היתה בטוחה שתראה את הבן עוד בחייה, הסכימה לנסיעתו והבטיחה לא להצטער ולא לדאוג. בבית נשארו, מלבד אמו, אשתו, בניו ובנותיו, חתנו ונכדיו. בדרכו לארץ שלח מכתב אל בני ביתו ובו ביקש מהם לא להצטער על שעזב אותם זמנית. “באתי לבקש מאתכם, כתב, שלא תצטערו כלל וכלל, בנסעי אל ארץ-ישראל תיבנה ותכונן, כמו שהבטחתם לי בדברים אמיתיים, וגם למה תדאגו? הנה הרבה אנשים נוסעים לכמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהם ובניהם וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני תהילה לאל יתברך נוסע לארץ הקדושה, שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל, וחמדת השי”ת, וכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה, ואני נוסע בשלום ברוך ה'“. אל אשתו הוא פונה: “אַת יודעת שהנחתי ילדי, שלבי הומה עליהם, וכל ספרי היקרים, והייתי גר בארץ אחרת, והנחתי הכל”, אולם “ידוע כי כל העולם הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא, ואוי לרודפים אחרי ההבל, אין בו מועיל”. הגר”א נפרד, אפוא, מביתו והפסיק זמנית את לימודיו, כדי לעלות לארץ הקודש, להתעלות על-ידי קיום מצוות התלויות בארץ ולשבת בארץ, כדי להחיש את הגאולה. במכתבו נתן הוראות לאשתו ולחתנו איך לחנך את הבנים והבנות ואיך לנהוג בחיים בדרך מוסרית. בסוף מכתבו הוא פונה אל אמו: “אהובתי אמי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה אַת, אף על פי כן יקרא לפניך האגרת הזאת, כי הם דברים אלקים חיים; ומבקש אני מאוד ממך בבקשה שטוחה, שלא תצטערי בשבילי כאשר הבטחת לי, ואם ירצה ה', אם אזכה להיות בירושלים עיה”ק אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי, ואם נזכה, נראה יחדיו כולנו אם ירצה בעל הרחמים".

בדעתו של הגר"א היה לנסוע דרך פרוסיה והונגריה. אולם מסיבות בלתי ידועות לא עלה הדבר בידו והוא חזר לביתו מאמצע הדרך. יש משערים שהפסיק את מסעו בשל ידיעות שקיבל על המצב בארץ-ישראל ועל הקושי ליהודי אשכנזי להתישב בירושלים. כאשר שאל אותו בנו מדוע לא המשיך בדרכו, לא רצה לענות על כך, וכאשר הבן הפציר בו, ענה: אין לי רשות מן השמים.

הגר"א חזר בווילנה לסדר חייו הקודם, לחיי פרוש, העוסק רק בתורה. כשראה סכנה מצד תנועת החסידות, יצא מגדרו ופתח במערכה חריפה נגדה. הוא נסחף גם למאבק, שניהל חלק מראשי הקהל עם הרב המקומי ר' שמואל. בזמן פלישת צבאות רוסיה לליטא והרעשת העיר בתותחים הרגיע ועודד את בני הקהילה.

הגר"א לא זכה לעלות לארץ, אולם לא פסק מלחשוב עליה. תלמידיו הגשימו את חזונו זה, הם עלו והניחו את היסוד לישוב היהודי האשכנזי המחודש בארץ. הגר"א נפטר בשיבה טובה כשהוא מחזיק בידיו את האתרוג והלולב בחול-המועד סוכות של שנת תקנ"ח.

ה

עשר שנים לאחר פטירת הגאון ר' אליהו התחילה עליה מאורגנת של תלמידיו לארץ-ישראל. בראש הקבוצה הראשונה עמד תלמידו המובהק של הגר"א ר' מנחם-מנדל בן ברוך משקלוב. במשך קרוב לשנתיים עשה ר' מנחם-מנדל במחיצתו של הגר"א, שמע מפיו דברי תורה ורשם אותם. אחרי פטירת הגר"א היה תלמידו זה הראשון להדפסת ספרי הגר"א. הספר הראשון היה פירושו של הגר"א לספר משלי (שקלוב תקנ"ח). החלטתו של ר' מנחם-מנדל להיות המתחיל בעליית תלמידי הגר"א באה בהשפעתו של רבו. הוא מעיד בעצמו על כך בכתבו: “זכותו וזכות אבותי הצדיקים הישרים וזכות עמו ישראל עמדו לי להביאני (ל)ארץ הקדושה”. לפני שיצא עם קבוצתו לדרך נדבר עם חברו וידידו ר' ישראל משקלוב, גם הוא תלמיד הגר"א, כי לאחר שיקבל ממנו מן הארץ מכתבים יפעל למען העולים. ר' מנחם-מנדל ביקש מחברו, כי גם הוא יעלה כעבור זמן מועט ויצטרף אל מייסדי היישוב הישן של ה"פרושים", תלמידי הגר"א.

השיירה פנתה לגליל, לטבריה, כי בירושלים היה מסוכן ליהודי אשכנזי להופיע בגלל חובות ישנים של העדה האשכנזית לבעלי-חוב מוסלמים. בטבריה לא היה נוח ל"פרושים" לשבת, מפני שמצאו שם ישוב מושרש של חסידים מליטא. הם עברו לצפת, אך גם שם התרחקו מחסידי וולין. קרבו אותם ועזרו להם רבני העדה הספרדית בצפת.

מצבם של העולים היה קשה. ר' מנחם-מנדל שלח אז שני שלוחים לרוסיה הלבנה ולליטא, כדי שישיגו עזרה חומרית ותגבורת באנשים. השלוחים באו לשקלוב אל ר' ישראל ולא זזו מחדר-לימודיו עד שנסע אתם לוולוז’ין אל ר' חיים, ראש הישיבה, ולווילנה אל גבאי הקהילה. ר' ישראל משקלוב הצליח לסדר, כי יישלח כסף לתמיכה קבועה בכולל הפרושים בצפת, וכן הובטח לו שיעלו עוד תלמידים של הגר"א. מטרת העולים תהיה הקמת בית-מדרש בצפת על-שם הגר"א.

כעבור שנה, בשנת תקס"ט (1809), עלתה שיירה שניה ובראשה ר' סעדיה בן נתן-נטע, גיסו של ר' חיים מוולוז’ין.² ר' סעדיה היה גם הוא מתלמידיו הוותיקים של הגר"א. לפני עלייתה של שיירה זו נקבע, כי מחצית הסכום הנשלח לחסידי טבריה יינתן ל"פרושים" בצפת ולהוצאות הדרך של העולים. ראשי קהילות וילנה, מינסק ושקלוב וכן ר' חיים מוולוז’ין ציידו את העולים במכתבים אל רבני קושטא ואל חיים פרחי, שפעל בחצרו של מושל צידון בעכו. ישוב הפרושים בצפת קיבל אז צורה מבוססת יותר. הוא מנה ארבעים משפחות, שהן 150 נפש. אנשי כולל הפרושים חיו בדחקות, אולם השתדלו להגשים את שאיפתם: שכרו בית לבית-מדרש, וקנו קרקעות, כדי לקיים מצוות התלויות בארץ כפי שיעץ ר' חיים מוולוז’ין.

בסוף אותה שנה הגיעה לארץ שיירה שלישית של תלמידי הגר"א עם ר' ישראל משקלוב ור' חיים בן טוביה כ"ץ מווילנה בראשה. ר' ישראל הגיע עם כל בני משפחתו, בניו הצעירים, חתנו בן השבע-עשרה, והוריו. כספו אזל בדרך, כי מוכרח היה לשלם ביוקר רב לבעל הספינה. ר' חיים בן טוביה כ"ץ, שהיה בווילנה דיין ומורה-צדק, היה איש עשיר יחסית. הוא היה נכדו של הרב משולם-זלמן, שהיה לפנים רב בפוקרוֹי והשאיר בווילנה ירושה גדולה לבניו ונכדיו בכסף ובספרים. בין העולים היו עוד בעלי-יכולת, אולם רוב העולים היו זקוקים לתמיכה, כי הם התכוונו לעסוק בתורה ולא במסחר או עבודה אחרת. בגלל אי-ידיעת השפה הערבית והלאדינו קשה היה להם לבוא במשא ומתן עם השכנים. שכר-הדירות האמיר אז בצפת מפני שעלו אז ארצה והתיישבו שם יהודים ספרדים ויהודי ארצות שונות. העולים ה"פרושים" שכרו להם דירה, שבו הקימו בית-מדרש על-שם הגר"א ובו לימד ר' סעדיה. כיוון שבבית-המדרש היה המקום צר והיה דוחק בספרים, קבע ר' חיים בן טוביה כ"ץ, כי ילמדו גם בביתו הפרטי. את השיעורים בביתו נתנו ר' מנחם-מנדל ור' ישראל משקלוב.

רוב הלומדים בהתמדה חיו בדחקות. ראשי כולל הפרושים ראו, כי בלי עזרה מוגברת מקהילות ליטא ורוסיה הלבנה לא יוכל הישוב שלהם להתבסס כראוי. בהתיעצות בביתו של ר' חיים כ"ץ הוחלט לשלוח שני שליחים לחוץ-לארץ. ראשי הכולל פנו אל ר' ישראל משקלוב, שייצא בשליחות זו. קשה היה לר' ישראל להפסיק את לימודיו ולצאת את הארץ, שבא אליה לפני חודשים מיספר. הוא נענה בכל זאת לקריאה ויצא דרך עכו לקושטא ומשם, בגלל מלחמת רוסיה בטורקיה, בדרך היבשה לרוסיה הלבנה. ר' ישראל קיבל לידיו שני מכתבים, אחד מראשי כולל הפרושים בצפת ואחד מר' חיים בן טוביה כ"ץ באופן אישי. איגרת הכולל איננה איגרת שליחות מהנוסח המקובל, שבה מַתנה הכותב את צרות הישוב ומבקש עזרה, אלא כאן הכרזה, – מאניפסט, – של עדה חדשה, שראשיתה מצער, אך היא בטוחה, כי אחריתה ישגה מאוד. אין הכותבים מבקשים, אלא תובעים, ולא בזכות עצמם, אלא בזכות הארץ. הם פונים אל ראשי הגולה ונכבדיה ורוצים “לבאר לפניהם בקשת הארץ תחילה, ואחרי כן בקשתנו הכפולה”:

“הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת: זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, ביד השם עטרת תפארת, גם עתה בי לא שום דבר נחסרת, בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת, מעוונותיה החקוקים בעט ברזל ועופרת, ומדוע אני שחרחורת, בזויה מכבודי ושממה מיושביו, ואני שכולה וגלמודה? הלא אני ארץ חמדה, חמדת העליונים והתחתונים”. – – –

“אמת מה נהדר(ת) ישיבת הארץ הטובה! אמת מה נפלא(ה) חיבת ארצנו! אמת מה נאה קודש, זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבתה וקימתה, שלוותה ושלימותה! גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה, בשלוותה אין דכוותה,³ טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופירותיה וירקותיה, טוב זכות אויריה, טוב השגת תורותיה, טוב ריבוי מצוותיה” – – –.

אין אוצרות, כותבים בעלי האיגרת, מתגלגלים ברחובות הארץ, הפרנסה קשה, מפני שהעולים הם עדיין כמו גרים בארץ, אינם יודעים את שפת השכנים. הם מבקשים איפוא לבוא לעזרתם, כי הם חלוצים, אחריהם יבואו רבים. שיכחת ארץ הקודש, כותבים הם, עלולה לגרום להתארכות הגלות.

ר' חיים בן טוביה כ"ץ ציין באיגרתו, כי משתי הסיבות למניעת העליה לארץ, סיבות שמנה אותן בכתביו הגר"א, רשעות הגויים וצמצום הפרנסה בארץ, הרי הסיבה הראשונה בטלה. בארץ שורר שקט ושלוה, אין פחד מהגויים בארץ, אנשים, נשים וילדים הולכים לשוק. אנשים אחדים הלכו לבדם גם מחוץ לעיר ואף אחד לא פגע בהם. בנוגע לסיבה השניה, הרי היהודים הספרדים מתפרנסים ממסחר. לעולים היהודים האשכנזים יש קשיים בפרנסתם בגלל אי-ידיעת שפת השכנים; בארץ לא נהוג כמו בליטא שנשים תעבודנה בחנויות; הגברים רוצים לשבת כאן על התורה ועל העבודה. ר' חיים כ"ץ מסר ידיעות כמה כסף דרוש לעולה לפרנסתו ומה הוא סדר הלימודים אצל העולים בצפת. לאנשים, הרוצים להקדיש את זמנם ללימוד התורה ויש להם אפשרות להתקיים מכספים שיקבלו מחוץ-לארץ, יעץ לעלות, כי הארץ מתאימה ללימוד התורה בגלל קדושתה. ר' חיים כ"ץ קרא לנדב לרכישת קרקעות בארץ לשם קיום המצוות התלויות בארץ.

ר' ישראל משקלוב הגיע אחרי הרפתקאות רבות לוולוז’ין. בעזרתו של ר' חיים מוולוז’ין סייר בערי רוסיה הלבנה וקבע הכנסות קבועות בכל עיר לישוב הארץ. מצפת קיבל ידיעה על רכישת בניין לבית-המדרש ובית-כנסת גדול, שייקרא על-שם הגר"א. השליח נקרא לאסוף כספים גם לצרכי מטרה זו. ר' ישראל משקלוב מסר את הכספים שאסף לגבאי קהילת וילנה. ר' חיים מוולוז’ין בא גם הוא לווילנה ונקבע אז סדר לאיסוף כספים ולחלוקתם בכולל הפרושים. את הכסף שלחו על-ידי עולה מווילנה ואילו ר' ישראל נשאר לשנה נוספת, כדי לפעול למען הישוב. הוא הלך לווארשה, פירסם שם “איגרת הכוללות מארץ-ישראל” ופעל שם ובסביבה בהצלחה באיסוף כספים. הוא בא לידי הסכם עם אנשי וולין בצפת בדבר חלוקת ההכנסות מווארשה וסביבותיה. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה ובין נאפוליון חזר לליטא ומשם ארצה בחורף של שנת תקע"ג (1813).

זמן קצר אחר שובו של ר' ישראל משקלוב פרצה מגיפה בארץ והישוב היהודי בצפת נפגע קשות. רבים ברחו מצפת, חלק מהם ירושלימה, אך גם כאן השיגה אותם המגיפה. כמעט כל בני ביתו של ר' ישראל משקלוב מתו. ר' ישראל ור' מנחם-מנדל משקלוב התחילו להקים מחדש בצפת את עדת הפרושים. ר' מנחם-מנדל עבר כעבור כשנתיים עם כמה משפחות לירושלים והתחיל בביסוס הישוב האשכנזי בירושלים, ואילו ר' ישראל המשיך לנהל את העדה בצפת. על צפת עברו ימים קשים בזמן מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834). המורדים פרעו ביהודים ושדדו את רכושם במשך שלושים ושלושה ימים. כעבור שנתיים וחצי התחוללה רעידת אדמה, שפגעה בייחוד בצפת. כאלפיים נפש מיהודי צפת ניספו ברעידת אדמה זו, מהם כמאתים נפש מכולל הפרושים. רבים מתלמידי הגר"א בצפת עברו אז לירושלים. עולים יהודים אשכנזים התחילו לעלות מאז יותר לירושלים, שהפכה למרכז כולל הפרושים. הקמת בית-הכנסת “מנחם ציון” בראש החודש שבט של שנת תקצ"ז (1837) במקום “חורבת ר' יהודה החסיד” בירושלים מסמלת את התבססות הישוב האשכנזי בירושלים. תלמידיו של הגר"א ותלמידי תלמידיו הם ששמוּ את חותם על הישוב היהודי בארץ.

ביבליוגרפיה

תולדות חכמי ירושלים מאת א. ל. פרומקין, חלק ג', פרק ד'. ירושלים תר"ץ (מהדורה בעריכת אליעזר ריבלין).

שתי אגרות של העולים תלמידי הגאון מווילנה. נתפרסמו בקובץ “אגרות ארץ-ישראל” בעריכת א. יערי, תל-אביב תש"ג.

ספר הגר"א בעריכת הרב י. ל. מימון. ירושלים. בזה: אגרת הגר"א; מאמר הפרופ' י. י. ריבלין: הגר"א ותלמידיו בישוב א"י; ילקוט באורי הגר"א לתנ"ך.

“יהדות ליטא”, כרך א'. תל-אביב תש"ך. בזה: מאמר מאת הפרופ' י. י. ריבלין: זיקתם של יהודי ליטא לארץ-ישראל.

“הגאון ר' אליהו מווילנא” מאת ישראל קלויזנר. תל-אביב תשכ"ט, הקונגרס היהודי העולמי, ההנהלה הישראלית.

“חזון ציון, שקלוב וירושלים” בעריכת ח. ה. ריבלין, תל-אביב תש"ו.

א. זמנו והשקפת עולמו של הרב קאלישר

הרב צבי הירש קאלישר חי על גבול מזרח אירופה ומערבה וספג לתוכו את הרגש הדתי הלוהט ואת החיבה ללימוד התורה של המזרח יחד עם ידיעות רחבות בפילוסופיה ובספרות ההשכלה של המערב. הוא חי בתקופת משבר, בימי מעבר מחיי דכוי לחיים אזרחיים תקינים לאחר מתן זכויות ליהודי מערב אירופה, ותמורות בחיים הדתיים והלאומיים, שבאו בעקבות אמנציפציה זו. הרב קאלישר היה מהלוחמים על נאמנות למסורת ועל השמירה על הערכים הלאומיים שביהדות. הוא היה הראשון באירופה התיכונה שהגה את רעיון ישוב ארץ־ישראל כפתרון בעית הלאומיות העברית וכצעד לקראת חידוש המרכז הדתי בארץ הקודש.

כיליד ליססא,¹ קהילה יהודית עתיקה במערב פולין, בגליל פוזנא, שעברה לאחר חלוקת פולין לשלטון פרוסיה, קיבל ר' צבי קאלישר חינוך מסורתי. ליסא היתה אז ידועה כ"עיר מלאה חכמים וסופרים". ר' צבי קאלישר למד תורה מפי ראש הישיבה המפורסמת בליסא ר' יעקב, בעל “חוות דעת”, ואח"כ נסע לפוזנא והיה תלמידו של ר' עקיבא אייגר. פרי שקידתו על התלמוד ומפרשיו הם חידושיו על חושן משפט בשם “מאזנים למשפט”.²

ר' צבי קאלישר התעמק גם בספרות הפילוסופיה והקבלה. הוא היה בקי בספרי הפילוסופים העברים של ימי הבינים וקרא גם את ספרי הפילוסופים החדשים כמו דיקארט (קארטזיוס), שפינוזה, משה מנדלסון וקאנט. הוא קרא את ספרי ההשכלה העברית של זמנו וחיבב בעיקר את הספרים המדעיים שלה. כגון: “התורה והפילוסופיה” לר' שמואל ריג’יו (היש"ר מגוריציאה), “גן נעול” לר' נפתלי־הירץ ווייזל, “ספר הברית” לפינחס־אליהו בן מאיר מווילנא ועוד.

מצוייד בידיעות רבות בפילוסופיה יצא להשלים בינה ובין האמונה. פרי הגיונותיו אלה, הוא ספרו “אמונה ישרה”.³ ר' צבי קאלישר מחזיק באמונה כפי שנתקבלה ונתקדשה מדורות והוא מתנגד לחוקר האומר, שהוא “רק לפי היקש הגיוני ישמור הדת”, אולם הוא רואה “רב תועלת אם לפי הדת ישנן משפט השכל, ויחקור וידרוש בכל עוז ותעצומות עד מקום שיד שכלו מגעת, להבין שרשי הדת והאמונה על מכונה, חוקים ומשפטים יחדו”.⁴ חוקר “הבא לחקור את האמונה מדרך השכל ויאמר בלבו לא אעשה דבר עד יבינהו שכלי, אז לא יבוא אמון בו ולא יקום בעדת צדיקים לעולם, כי כל דת אלקים היא למעלה משכל אנושי (רק לא נגד שכל אנושי) – – – אך אם מתחילה יחזיק באמונתו על־ידי ראותו גודל הנסים והנפלאות, כאשר הוא מוסכם ומקובל לכל מאמיני תבל, ואחרי חיזוק אמונתו יחקור בשכלו ויבין נפלאות, כי ישרים דרכי ה' ונאמנים כל פקודיו, הפקודים נופלים תחת אמונה”.⁵ ר' צבי קאלישר מתווכח עם אפלטון ועם אריסטו, עם קאנט ועם שפינוזה, והוא דוחה את דעותיהם. הוא מסתמך לפעמים בדברי ר' משה מנדלסון, שהוא קורא לו “האדם הגדול, נזר החכמים”, ובר' נפתלי־הירץ ווייזל, “החכם המופלא”. בוויכוחיו הפילוסופיים־דתיים הוא מסתייע בעיקר בפילוסופים העבריים של ימי הבינים, הרמב"ם והרמב"ן, ר' יוסף אלבו ור' יצחק עראמה, בספר הזוהר וביתר ספרי הקבלה. הקבלה היתה קרובה יותר ללבו מאשר הפילוסופיה, כי הקבלה “לא ילבטון ההולכים באורחותיה”.⁶

בספרו “אמונה ישרה” רצה לתת בסגנון קל מחקר, שיכלול “כל ישרת אמונה עפ”י התורה והפילוסופיה", כדי שרבים יוכלו לקרוא אותו. הוא רצה לחזק את האמונה בלבבות, מפני ש"בעוונותינו הרבים נתמעטו הלבבות דורשי אלקים באמת, לשמור כל חוקיו ומשפטיו לטוב לנו כל הימים".⁷ הרב קאלישר רצה, שספרו ישמש “כלי קרב נגד מפירי דת”.⁸ אמנם כתוב הספר בסגנון קל ומושך והרב קאלישר תרם תרומה חשובה לפילוסופיה הדתית ולחיזוק ההכרה הדתית.⁹

מלבד הספר “אמונה ישרה”, הכולל את השקפותיו על התורה, הפילוסופיה והקבלה, פירסם החל משנת ת"ר ועד סוף ימיו מאמרים לרוב על בעיות אלה בקבצים ואח"כ בעתונות העברית.¹⁰ בכל מאמריו אלה חזר על השקפותיו ודעותיו, שהביע אותן בספרו “אמונה ישרה”.

ב. רעיון התחייה הלאומית והדתית בארץ־ישראל

בתקופה, שבה חי הרב קאלישר, הלכו יהודי מערב אירופה והשיגו זכויות־אזרח כמו שאר אזרחי המדינות האלה. בתקופת האמנציפציה הזאת נפתחו בפני היהודים אפשרויות גדולות בציבור ובכלכלה. רבים מהיהודים הגיעו לעמדות חשובות במדינות המערב, אחדים נבחרו לבית־הנבחרים ונתמנו למשרות גבוהות. אחדים הגיעו גם לעושר רב, כמו משפחות רוטשילד ומונטפיורי, והממשלות התחשבו ביכלתם הכספית.

בימים ההם קמה בקרב יהודי המערב תנועה לתיקונים בדת. ה"מתקנים" רצו לא רק להנהיג מנהגים חיצוניים כדוגמת הכנסיות הנוצריות, אלא גם לעקור כל דבר המזכיר את השיבה לציון. הם רצו להדגיש, כי הם רואים את עצמם בני הלאום של המדינה, בה הם חיים והם נבדלים רק בדת. בכך רצו לחזק ולבסס את תביעתם לשווי זכויות.¹¹ הם מחקו מסדר התפילה את התפילות לקיבוץ גלויות ובנין ירושלים, לביאת המשיח ולהחזרת העבודה. הם התחילו להתפלל לא רק בלשון הקודש אלא גם בלשון האומות.

“תיקונים” אלה הרעישו את לבותיהם של הרבנים שעמדו על בסיס היהדות המסורתית, המבוססת על הלאומיות העברית. הרבנים יצאו במחאה נמרצה נגד השינויים בדת ונגד סילוף ההשקפות המסורתיות. בקובץ “אלה דברי הברית”, שנתפרסם על־ידי רבני האמבורג בשנת תקע"ט נגד בעלי ה"היכל" בעיר זו, הביעו את דעתם נגד התיקונים רבים מגדולי הרבנים בגרמניה וארצות אחרות.

ר' עקיבא אייגר קובע במכתבו מיום כ"ז בטבת תקע"ט, שיש להתפלל בלשון הקודש; מותר אמנם להתפלל בכל לשון, אבל רק באקראי בעלמא; העובדה שאין מלמדים את הבנים עברית “חרפה היא לנו בין העמים, כי כל אומה ואומה מדברת בלשון עמה ואוהבת לשונה ואנחנו נעזוב לשוננו הקודש?” ר' עקיבא אייגר מציין, ש"צריכין אנחנו להתפלל על בנין ירושלים, אף שאנו יושבים שקטים בין האומות וכי הטה ה' לב מלכים עלינו לטובה, וצריכין אנו להחזיק טובה להם להתפלל בשלומה של מלכות – – – אף־על־פי־כן אנחנו מצפים ומתפללים על בנין ירושלים, לא בשביל תענוגי ותאוות עולם הזה, כי אם לעבוד את ה' בטהרה בעבודת הקרבנות בהיכל ה'".

ר' משה סופר סבר גם הוא כך: “ואם יאמר האומר, להתפלל על צמיחת קרן משיח בן דוד והחזרת העבודה עכ”פ בטל הטעם, שאנחנו יושבים שלוים ושקטים בין מלכי האומות יר"ה, זאת לא זאת – – – אפילו בימי מלכי בית שני התפללו על שלטון דבית יהודה". ר' משה סופר ראה את בני ישראל בגולה כ"שבויים ממלחמת החורבן". מצב היהודים הוטב אמנם בזמן האחרון ו"אנו מחוייבים לדרוש שלומם (של מלכי האומות) ולהתפלל עליהם ומבלי לשלם להם ח"ו רעה תחת טובה הרבה אשר גמלנו באלפים שנה – – –, אבל בכל זאת אין רע, אם נוחיל ונצפה לשוב לאחוזת נחלתנו". ר' משה סופר התנגד לכל שינויים בדת ובמנהגים המסורתיים.

ר' יעקב מליסא, מורו של הרב קאלישר, חיווה גם הוא את דעתו והתנגד לשינוי כל שהוא.

דעותיו של ר' צבי קאלישר הצעיר היו דומות לדעותיהם של רבותיו. גם הוא התנגד לבעלי הריפורמה. לבו דאב על התכחשותם של המתקנים ליסוד הלאומי שביהדות. הוא הרגיש, כמו ר' משה סופר, שעמו נמצא על אדמת נכר, בגולה.

ר' צבי ראה שבזמנו התעוררו לתחיה העם היוני והאיטלקי. גם בגרמניה היה עד להתעוררות לאומית. הוגה הדעות הצעיר קינא את קנאת עמו והתחיל לחשוב, שמא הגיע הזמן להתחיל בפעולות ממשיות לקיבוץ הגלויות; הזמן החדש, שבו הורגשה הקלה ביחס האומות ליהודים, יש לנצלו למען ישוב ארץ־ישראל; אין לשבת בחיבוק ידים, יש להתחיל בגאולת הארץ וביישובה; הגאולה לא תבוא בבת אחת, אלא בהדרגה, בדרך הטבע, בהתאם לתנאי החיים והמצב המדיני בעולם ובמאמצים של בני אדם. בני ישראל צריכים להתעורר לפעולות לשם אתחלתא דגאולה ואז יעזור להם השם; לקיבוץ הגלויות דרושה עזרת המדינות; אחרי הגאולה הראשונה, בדרך הטבע, תבוא הגאולה השלמה. לחיזוק השקפותיו אלה מצא הרב קאלישר דעות דומות ואסמכתות בדברי הנביאים, בספרי, בירושלמי, בזוהר, אצל הרמב"ן ואחרים.

הרב קאלישר הגה גם את רעיון חידוש הקרבתם של קרבנות ציבור בירושלים. לאחר שישובו רבים מבני ישראל לארץ ישראל ויושג רשיון מהשלטונות, אין הוא רואה מניעה לקיום מצוה זו מבלי לחכות לבנין בית־המקדש. חידוש הקרבנות יקרב את הגאולה השלמה.

הוא העלה בכתב את השקפותיו על גאולת ישראל וכן את מחקריו בהלכה בבעיית חידוש הקרבנות. דעותיו אלה של ר' צבי קאלישר היוו חלק מהשקפת עולמו, כפי שהביע אותה ב"אמונה ישרה", והוא צירף את חיבורו זה לחלק ב' של הספר “אמונה ישרה”.

ג. פנייה אל רוטשילד בדבר גאולת הארץ

הרב קאלישר לא הסתפק בהתבוננות מופשטת ובקביעת הלכות, הוא רצה גם לפעול להגשמת הרעיון. נדמה היה לו, שהשינויים בשלטון בארץ ישראל, שלטון מוחמד עלי הפחה המצרי במקום שלטון התורכים, מקל על השגת הארץ בשביל היהודים. הוא סבר, שאילי הכסף היהודיים, כמו משפחת רוטשילד, יוכלו בהשפעתם ובכספם לגאול את הארץ מהשלטון הזר. ביום י"ב באלול שנת תקצ"ו ערך הרב קאלישר מכתב אל ר' אשר־אנשל רוטשילד, שחי בפרנקפורט. במכתב זה ניסח את השקפותיו על הגאולה, הביא את פלפולו בבעית הקרבת קרבנות וסיים בבקשה לפדות את ארץ ישראל מידי הפחה המצרי.

הרב קאלישר ידע, שהצעתו אינה רגילה ובעיני איש הכסף והמעשה יכול הוא להראות כבלתי שפוי בדעתו. הוא מציין את לבטיו אלה במכתבו והוא כותב: “הן אמת כי בלהות יאחזוני לאמור: אולי אהיה בעיני אדוני כמתעתע וכאיש משתגע המבקש דבר עד רום שמים?” אולם הוא נזכר, שהוא פועל למען גאולת ישראל, דבר שהוא מוכן למסור עליו את נפשו וכספו, לכן הוא מוכן להיות לבוז ובלבד שלא יניח את ידו מ"דבר גדול תכלית כל היצורים".¹² גם אם לא ישיג את מטרתו, הרי “על כל פנים הדרישה והברכה היא גם כן זכיה גדולה”. הרעיון הגדול, שהתעורר בלבו אינו נותן לו מנוחה והוא רואה הכרח נפשי להביעו ולהשתדל להגשימו.

הרב קאלישר משדל את רוטשילד העשיר, אשר “גדול שמו בכל הגויים וכל מלכי ארץ לפניו יכרעו”, שיפעל בכל כחו למען שיבת ציון וקיבוץ נדחי ישראל. “מי יודע – כותב הרב קאלישר – אם לא לעת כזאת נתן לו השם יתברך הגדולה והעושר הגדול הלזה.¹³ לפי השקפותיו של הרב קאלישר, שהובעו במכתב אל רוטשילד, “אם יקום איש צדיק ומושל בישראל ויכוף אותם לתורה בארצו ויחזיר עבודה לירושלים פשיטא כי משיח ד' הוא”.¹⁴ אין איפוא פלא, אם הרב קאלישר מוכן היה לכנות את רוטשילד בתואר משיח, אם יגאל את הארץ ויקבץ את נדחי ישראל.¹⁵ הכבוד והגדולה של רוטשילד מעוררים ברב קאלישר את הרושם, ש”אין זה כי אם משורש ישי יפרה".¹⁶ הענוה של ר' אשר־אנשל רוטשילד, יראת השם ומעשי הצדקה שלו מעוררות ברב קאלישר את התקוה, שזה הוא האיש הנועד להביא את ראשית הגאולה.

הרב קלישר הציע לרוטשילד, שיתן למוחמד־עלי המצרי מדינה אחרת תמורת ארץ ישראל. רוטשילד יוכל לקנות לפחה המצרי מדינה אחרת, ששטחה גדול יותר. רוטשילד לא יפסיד גם את כספו, כי לאחר שבני ישראל ייקבצו מכל הארצות יהפכו את ארץ ישראל לארץ נושבת וייסדו בה את ממשלת ישראל, יקבל רוטשילד הכנסות מרובות, יותר מאשר הוציא. אם הפחה לא יסכים למכור את כל הארץ, ינסה רוטשילד לקנות לפחות את העיר ירושלים וסביבותיה. אם לא יצליח גם בזה, יקנה לכל הפחות את מקום המקדש וסביבו איזה שטח, כדי שאפשר יהיה שם להקריב קרבנות. גאולת כל הארץ וקיבוץ גלויות היא המטרה השלמה הנכספת. היהודים הסובלים בארצות שונות, ובפרט בפולין, זקוקים לארץ, הם “יטהרו לבם אל קונם ויזעקו אל ד' להושיע את משיחו הולך תמים אדוני השר!”

הרב קאלישר ציין במכתב שאין לו שום פניות ובקשות אישיות, “אך ישועת נדחי עמנו בקשתי, וסדר עבודה לירושלים דרישתי”. הרב קאלישר ראה את עצמו “נמלה קטנה”, והוא חותם על מכתבו: “תלמידו של הגאון הגדול החסיד המפורסם רשכבה”ג מו"ה עקיבא איגר אבדק"ק פוזנא".

ד. חידוש הקרבנות

באותו זמן, שהרב קאלישר פנה אל רוטשילד בדבר גאולת הארץ, פנה גם אל רבו ר' עקיבא אייגר בשאלת חידוש הקרבנות.¹⁷ הוא רצה לקבל מרבו המפורסם הסכמה לדעותיו בשאלת הקרבנות. הרב קאלישר פירט את הקשיים העומדים בפני חידוש הקרבנות מנקודת ראות ההלכה, והביא הוכחות לסתירת הקשיים. בין התלמיד ורבו התפתח ויכוח־פלפול על בעיות יחוס הכהנים ובגדיהם, מקום המזבח ומידותיו. ר' צבי קאלישר הביא ראיות, שאפשר להתגבר על קשיים אלה. ר' עקיבא אייגר, שהיה אז כבר זקן וחלש, העביר את הפלפול אל חתנו ר' משה סופר, אב"ד פרשבורג, וביקש ממנו לחוות את דעתו. בתשובתו לר' עקיבא אייגר העיר ר' משה סופר, שלמעשה אין כעת כל אפשרות להשיג מהשלטונות השולטים בארץ ישראל רשיון להקריב, כי על הר־הבית נבנה בית־יראה של המושלמים והם לא ירשו לאיש זר לגשת שמה. מנקודת ראות ההלכה, סבר ר' משה סופר, יש היתר להקריב ואין חשש מיחוסי כהונה ומבגדי כהונה. דעתו היתה, שיש להתיר להקריב רק קרבן־פסח, אבל לא קרבנות יחיד וגם לא קרבנות ציבור אחרים, כי קרבנות ציבור צריכים להיות משקלי ישראל. ר' צבי קאלישר ענה לר' עקיבא אייגר שלדעתו מותר להקריב כל קרבנות ציבור גם בלי שקלי כל ישראל, מספיקים שקלים של חלק מבני ישראל.

הרב קאלישר השיג איפוא הסכמה לדעותיו בשאלת חידוש הקרבנות מאת שנים מגדולי התורה בדורו. הוא הסתמך אח"כ תמיד על דעותיהם של ר' עקיבא אייגר ור' משה סופר בשעת ויכוח על הקרבנות.

ה. פנייה אל משה מונטיפיורי

תשובתו של ר' אשר־אנשל רוטשילד לר' צבי קאלישר אינה ידועה לנו. הוא דחה בודאי את ההצעה ולא רצה לקבל על עצמו את הכבוד הגדול ואת הטורח הרב.

הרב קאלישר לא נח ולא שקט וכעבור זמן מה פנה בענין גאולת הארץ אל ר' משה מונטיפיורי.¹⁸ לא ידוע לי התאריך המדויק, שבו החליף ר' צבי קאלישר אגרות עם ר' משה מונטפיורי. בארכיונו של מונטיפיורי לא נשתמרו מכתביו של קאלישר וכן גם מכתביו של מונטיפיורי. בספר זכרונותיו של מונטיפיורי, שפורסם במקוטע בעריכת מזכירו הד"ר אליעזר הלוי, לא מצאתי ידיעות על פנית הרב קאלישר אל מונטפיורי. אני משער, שחליפת מכתבים זו התקיימה לפני ראשית שנת תקצ"ט, כשמונטפיורי התחיל להתכונן למסעו השני לארץ־ישראל. השערתי מסתמכת על הדמיון בין תכניותיו של מונטפיורי ופעולתו בזמן מסעו השני ובין הצעות הרב קאלישר, שהובעו במכתבו לרוטשילד.

ר' משה מונטפיורי רצה להעלות בהדרגה לארץ ישראל אלפי יהודים מאירופה ולישבם על האדמה; על־ידי עבודת האדמה רצה לשפר לא רק את מצבם של היהודים שישבו בארץ, אלא גם של אלה, שיבואו להתישב בה, הן מפאת חיבתם לארץ המיועדת והן בגלל רצונם לעזוב את הארצות שבהן הם נרדפים. מונטפיורי סבר, שבארץ־ישראל יוכלו היהודים לשמור את מצוות הדת בצורה, שאיננה אפשרית באירופה. מונטפיורי רצה לקבל ממוחמד־עלי, הפחה המצרי, זכיון לקרקעות בארץ למשך חמשים שנה, קרקעות שיספיקו ליסוד מאה־מאתיים כפרים. לאחר קבלת רשיון זה היה בדעתו לחזור לאנגליה וליסד חברה לפיתוח הקרקעות ולעידוד שיבתם של היהודים מאירופה לארץ־ישראל. מונטפיורי רצה ליסד בנקים בארץ־ישראל ובארצות השכנות.¹⁹ ואמנם הגיש מונטפיורי למוחמד־עלי הצעות בדבר החכרת שטחים בארץ־ישראל, רשות לשלוח מדריכים לקידום השיטות בעבודת האדמה בארץ, שמירה על בטחון המתישבים ורכושם ורשות לפתוח בנקים באלכסנדריה, ביירות, דמשק, יפו, ירושלים וקהיר.²⁰

הרעיון להשתמש בשלטונו של הפחה המצרי בארץ־ישראל לשם גאולת הארץ באמצעות פיזור ממון רב הובע על־ידי הרב קאלישר. מונטפיורי לא ניסה להגשים תכנית דומה בזמן ביקוריו האחרים בארץ. הרב קאלישר ציין במכתבו אל רוטשילד את סבלות היהודים באירופה, בפרט בפולין. גם מונטפיורי מדבר על סבלותיהם של יהודי אירופה. אפיינית היא דעתו של ר' משה מונטפיורי על האפשרויות המיוחדות של קיום מצוות הדת בארץ־ישראל. יש לשער, שהתכוון למצוות התלויות בארץ. מונטפיורי לא פירש, אולם אם הושפע מר' צבי קאלישר, הרי יכול היה להתכוון גם לחידוש הקרבתם של קרבנות. מונטפיורי ניגש בבקורו השני בארץ־ישראל בשנת תקצ"ט לבעית ארץ־ישראל מנקודת ראות לאומית ודתית רחבה, הוא רצה בשיבת היהודים מאירופה לארץ, בגאולת הארץ וישובה, בחיזוק החיים הדתיים על־ידי השיבה לארץ. אני משער, שמונטפיורי הושפע מחוזה גדול שחזה את שיבת ציון לאלתר בדרך הטבע. חוזה כזה היה ר' צבי קאלישר.

ו. הוגי רעיון הגאולה בדרום־מזרח אירופה

הרב קאלישר, שיצא בשנת תקצ"ו בקריאה אל רוטשילד ואח"כ אל מונטפיורי לגאול את אדמת ארץ־ישראל, לקבץ את נדחי ישראל וליסד ממשלה יהודית, היה היהודי הראשון במרכזה של אירופה בתקופת האמנציפציה, שהביע את הרעיון הציוני ופעל למען הגשמתו. הרב קאלישר לא ידע כלל שבאותו זמן טיפחו את הרעיון של שיבת ציון בדרך הטבע גם אחרים, הרב יהודה ביבאס, רבה של קורפו, ותלמידו ר' יהודה אלקלעי בזמלין אשר בסרביה.

ר' יהודה ביבאס סבר, שהתשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות ותפילות, אלא שובם של היהודים לארץ אבותיהם. הוא קרא את היהודים, הנעים ונדים בכל ארצות תבל, לעלות לארץ ולהתישב בה, כי רק כך תתחיל הגאולה. הוא ידע שיהיו חבלי קליטה בארץ השוממה, אולם לאחר הקשיים והסבל “מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתנו”. “ההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה” טען ר' יהודה ביבאס כמו ר' צבי קאלישר. ר' יהודה ביבאס הדגיש גם הוא, שהשיבה לארץ תאפשר את קיום המצוות הנוהגות רק בארץ, אולם הוא לא עורר כמו ר' צבי קאלישר את בעית חידושם של הקרבנות. ר' יהודה ביבאס הושפע ממלחמות השחרור של העם היוני ולכן סבר שעל היהודים להתאמן בנשק, כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי התורכים.

ר' יהודה אלקלעי הושפע השפעה עמוקה מר' יהודה ביבאס. בקונטרסו “דרכי נועם”, בלאדינו, תקצ"ט, פירסם ר' יהודה אלקלעי כמה מדעות רבו על הגאולה בדרך הטבע. ר' יהודה אלקלעי כתב בקונטרס זה, שלדעתו שנת ת"ר היא שנת מפנה, כי בה יכולה להתחיל הגאולה. דעה זו, שהובעה בדרך הרמז והדרש ובגימטריאות, עוררה צחוק בקרב אלה, שראו את כתב־היד, ולכן השמיט המגיה כמעט את כל המקומות, שנזכר בהם חשבון ת"ר.²¹ ר' יהודה אלקלעי פירסם אז, בשנת ת"ר, ספר גדול בשם “שלום ירושלים”, גם הוא בלאדינו, בו ענה לאלה שלעגו לו על השקפותיו בדבר התחלת הגאולה בשנת ת"ר. ר' יהודה אלקלעי הסביר שהוא לא התכוון לשנת ת"ר בלבד, אלא למאה שנה, משנת ת"ר ועד שנת תרצ"ט. ספר זה הוקדש בעיקר לרעיון ייסוד קרן לאומית בשם “שלום ירושלים”, שתקבל מעשר מכל יהודי. שני ספרים אלה, שנכתבו בלאדינו, נשארו סגורים וחתומים ליהודים האשכנזים עד הזמן האחרון, עד שתורגמו לעברית.²² בשנת תר"ג התחיל ר' יהודה אלקלעי לפרסם חוברות בעברית בהן פיתח את רעיונותיו על הגאולה בדרך הטבע. הוא קרא את אחיו להתארגן לשם התחלה בקיבוץ נדחי ישראל ולתרום מעשר מרכושם לשם תמיכה בעולים לארץ. כשהיהודים יתארגנו “להיות באגודה אחת ובעצה אחת לשים עליהם ראש ולעלות מן הארץ”, הרי זו תהיה התחלת הגאולה.²³ בארגון זה תהיה אסיפה נבחרת, אסיפת זקנים, שייבחרו בכל מחוז, מגדולי ישראל שבאירופה, ואסיפה זו תבחר מתוכה ראש שהוא יהיה המשיח בן יוסף הוא שיקבץ את בני ישראל לארצם. פעולת הקיבוץ של בני ישראל תעשה כשעדיין שלטון זר שולט בארץ ישראל, בזמן משיח בן יוסף ייבנה בית־המקדש. רק אח"כ יבוא משיח בן דוד, שעליו נאמרו “כל מאמרי רז”ל הנאמרים גם חוץ מדרך הטבע.²⁴ ר' יהודה אלקלעי סבר “פשוט דמשיח בן דוד לא יבוא פורח באויר ברכב אש וסוסי אש, כי אם שישימו בני ישראל עליהם”.²⁵ כמו הרב קאלישר תלה גם ר' יהודה אלקלעי תקוות רבות בשרים ובעשירים, כמו במונטיפיורי, כרמיה ובמשפחת רוטשילד. הוא ראה את עזרתם ליהודי דמשק בזמן העלילה הידועה וידע על ביקוריו של מונטפיורי בארץ־ישראל והתענינותו בישוב בארץ.

ר' יהודה אלקלעי לא רצה להכנס לתאורים של דרכי ההתגשמות של הגאולה, כי דברים אלה “לבא לפומא לא גלי” ואין לדעת את דרכי השם. הוא רצה בפעולות לקיבוץ בני ישראל בארץ, השאר יבוא לאחר שתעשה הפעולה העיקרית הזאת. ר' יהודה אלקלעי סבר כמו ר' צבי קאלישר, שיש צורך בפעולה מדינית. יש לפנות אל המלכים “שיקראו לנו דרור לשוב אל נחלת אבותינו”, שיכירו בראש, שייבחר ע"י היהודים, ושיתנו רשות לבנות בית לעבוד את ד'.²⁶ לפנות אל המלכים צריכים היהודים, החיים בארצות החפשיות, כמו בריטניה וצרפת.²⁷ אלקלעי היה בטוח שהמלכים ימלאו את בקשות היהודים, כי “לב מלך ביד ה'”. בניגוד לרבו ר' יהודה ביבאס, שסבר שאפשר לכבוש את הארץ, טען ר' יהודה אלקלעי לעליה אטית ולקנית הקרקעות בכסף. את פעולות יישוב הארץ יש לעשות על־ידי עבודה ועל־ידי חברות למסחר, תעשיה, בנין בתים, אניות וכו'.

ר' יהודה אלקלעי ניסה כמו הרב קאלישר לפעול למען הגשמת רעיונותיו. עוד בשנת ת"ר, בקונטרס “שלום ירושלים” קרא לעליה לארץ ולמתן מעשר לקופה בשם “שלום ירושלים”. בשנת תרי"ב נסע ללונדון ויסד שם חברה לישוב הארץ בשם “שלום ירושלים”. ברם החברה נתבטלה כעבור זמן קצר. אלקלעי ביקר גם בגרמניה וקיבל הסכמות לחיבוריו מאישים מפורסמים, כמו יוליוס פירסט, מיכל זק"ש, צונץ, הרב ר' יעקב אטלינגר ועוד.²⁸ הרב קאלישר לא ידע כנראה כלל על אלקלעי ופעולתו עד שנוצרה העתונות העברית ור' יהודה אלקלעי התחיל לפרסם מאמרים בעתונות.²⁹ ר' יהודה אלקלעי שמח מאד להופעת ספרו של הרב קאלישר “דרישת ציון” בשנת תרכ"ב וכיבד מאוד את הרב קאלישר, שראה בו איש ש"יבוא וימלא את דברי".³⁰ מאז נקשר קשר רוחני ומעשי בין שני החוזים, שחזו את גאולת ישראל בדרך הטבע. מאז מורגשת השפעת השקפותיהם של הרב ביבאס ור' יהודה אלקלעי על הרב קאלישר.

ז. עריכת הקונטרס “דרישת ציון”

הרב קאלישר לא פירסם בדפוס את דעותיו על דרכי הגאולה וחידוש הקרבנות במשך שנים רבות. יתכן שגרמה לכך גניזת החלק השני של “אמונה ישרה”, שאליו סופח פרק, שהכיל את דעותיו אלה. הרב קאלישר המשיך להתווכח על דעותיו עם למדנים מובהקים, מידידיו ואחרים. כך התווכח בשנים תרי"ב–תרי"ד עם ר' צבי הירש חיות, רב בקאליש, על בעית הקרבנות.³¹ עם ר' נתן אדלר, הרב הכולל של בריטניה, החליף אגרות והתווכח על אותו נושא ועל ישוב הארץ.³² הרב אדלר היה ער לעניני הישוב ועמד בקשרים בענין זה עם משה מונטפיורי.³³ בשנת 1844 פירסם הרב קאלישר מאמר ביקורת בעתון “אוריינט” של פירסט על דרשות הרב הרפורמי ד"ר לוי הרצפלד על תורת המשיחיות בישראל.³⁴ במאמר זה ציין הרב קאלישר, שכל הנבואות על ימות המשיח מוכרחות להתגשם ככתבן ולוא היתה לנו רשות לפעול בארץ ישראל כרצוננו היינו חייבים לקיים שם גם עכשיו את כל המצוות התלויות בארץ.

בשנות החמשים למאה הי"ט עסק הרב קאלישר בעריכת קונטרסו “דרישת ציון”, שהכיל את השקפותיו על הגאולה והקרבנות והיה מצורף לספרו “אמונה ישרה” חלק ב'. ביסודו של קונטרס זה מונח היה מכתבו של הרב קאלישר אל רוטשילד. הרב קאלישר הוסיף כאן קצת למכתב והשמיט את הפניה אל רוטשילד. הרב קאלישר צירף לקונטרס בפרק מיוחד את פלפוליו בבעית הקרבנות עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי־הירש חיות ור' נתן אדלר.

הרב קאלישר שלח את קונטרסו “דרישת ציון” לחברו ר' אליהו גוטמאכר, רב בגריידיץ. ר' אליהו גוטמאכר היה גם הוא תלמידו של ר' עקיבא אייגר. בה בשעה שר' צבי קאלישר התענין בפילוסופיה, הקדיש ר' אליהו גוטמאכר שלח את קונאת תשומת לבו בעיקר לקבלה. על יסוד הקבלה יצר לו ר' אליהו השקפה על העולם והאדם, שלפיה עומדת ארץ־ישראל במרכז העולם בכח יצירתה.³⁵ ר' אליהו גוטמאכר הקדיש תשומת לב למצב הישוב בארץ. בשנת תרט"ז נתמנה ל"נשיא" מארץ־ישראל. היתה לו בירושלים חצר ובה בית־מדרש בשם “שנות אליהו” ועל־ידו ישיבה וחברה “סוכת שלם”.³⁶ קרוב לשנת תרי"ט כתבו רבנים מירושלים מכתב אל ר' אליהו גוטמאכר, שהכיל שאלות בדיני קרבנות. לפני שענה על השאלות, פנה אל שני רבנים מידידיו בגליל פוזנא.³⁷ יתכן, שאחד הרבנים האלה היה הרב קאלישר, ויתכן שהדבר גרם למישלוח הקונטרס “דרישת ציון”, שהכיל פלפולים על הקרבנות.

לאחר שר' אליהו גוטמאכר קיבל את כתב־היד של “דרישת ציון”, כתב מכתב אל חברו ועודד אותו על אשר “יצא במערכה גדולה לעשות התחלת גאולת ישראל, אשרי לו שזכה לדעה כזו”.³⁸ ר' אליהו מגריידץ נכנס בווכוח על בעית הקרבנות עם ר' צבי קאלישר. בעיקרי דברים הסכים ר' אליהו לדעותיו של ר' צבי קאלישר. הרב קאלישר סיפח את תמצית הווכוח לקונטרסו “דרישת ציון” לפרק “מאמר קדישין”, שבו ניתן גם הווכוח בין ר' צבי קאלישר ובין ר' עקיבא איגר.³⁹

מאז נעשה ר' אליהו גוטמאכר לתומך נלה של רעיון ישבו הארץ. הוא הסכים לדעותיו של הרב קאלישר על הגאולה בדרך הטבע, וסבר כי “יהיה בישוב ארץ־ישראל פתיחת השער להגאולה השלמה”.⁴⁰ ר' אליהו גוטמאכר עמד מאז לימינו של ר' צבי קאלישר בכל פעולותיו למען ישוב הארץ.

ח. ר' נתן פרידלאנד ושליחותו

גם הדרשן ר' נתן פרידלאנד, מגיד מישרים בקהילת טוירוגן אשר בליטא, תלמידו של ר' יוסף זונדל מסאלאנט, הגיע בדרך עצמאית לרעיון ישוב ארץ ישראל. ספרי הדרוש הראשונים שלו, שבהם הביע את דעותיו בשאלת שיבת היהודים לארץ ישראל בדרך הטבע, נדפסו בשנת תרי"ט, לפני שנתפרסם ספרו של ר' צבי קאלישר “דרישת ציון” (“כוס ישועה ונחמה”, שער ראשון: “כוס התרעלה”, ברסלוי; שער שני: “כוס ישועות”, אמשטרדם).

ר' נתן פרידלאנד אינו מבטא את רעיון ישוב ארץ־ישראל באותה בהירות כמו ר' יהודה אלקלעי ור' צבי קאלישר. גם לדעתו “הישועה תהיה מדריגות, כי צריך להיות הכנה מדרגא לדרגא ובהתחלתו יהיה קרוב אל הטבע”.⁴¹ המתישבים הראשונים, “הקיבוץ הראשון”, הם לומדי התורה שיעלו לארץ־ישראל לשבת וללמוד מתוך לחם צר, אולם אח"כ יבואו עוד קיבוצים רבים לאט, לאט. לאחר שיתחילו היהודים להתישב בארץ “למען היות להם ניר ליתד נאמן, ניר – היינו ממשלה, ויתד נאמן – היינו קרקע”, אז ייהנו משפע והצלחה רבה בארץ. הקיבוץ השני יחול, כשמלכי העמים יתעוררו לשלח את היהודים לארצם ולעזור להם. העמים יהיו מעונינים לעזור ליהודים, כי העמים “כל עוד שאין הבית בנוי ונוהו שומם לא ישמחו בהצלחתם.⁴² הממלכות לא תוכלנה לשקוט כל זמן שלא תבינינה שמקומם של היהודים הוא בארץ־ישראל.⁴³ לפני הגאולה תהיה ליהודים קצת ממשלה בארץ־ישראל. שדות יקנו בארץ “אף בשלוט האויבים עלינו”. הקיבוץ השני יהיה כשהיהודים יעלו לארץ על־פי משפט העמים, כ”שתפדה ציון מיד הישמעאלי".⁴⁴ רק אחרי הקיבוץ השני תבוא גאולה שלמה.⁴⁵

ר' נתן פרידלאנד שאב את השקפותיו על הגאולה בדרך הטבע מהרד"ק ואחרים. פרידלאנד סבר, שהשיבה לארץ־ישראל תהיה “טבע ולמעלה מן הטבע כאחת, כי גם הטבעיות למעלה מן הטבע המה”.⁴⁶

ר' נתן פרידלאנד קרא לעליה לארץ־ישראל: “ועתה נקיצה משינת האיוולת ותרדמת הזמן ונקומה ונעלה אל בית חיינו, ולמה נמות פה בשפלות וחרפות וגידופים מאחינו שונאינו מנדינו השוחקים על משפטינו”.⁴⁷ פרידלאנד התכוון ב"אחרים השונאים" כנראה לבעלי ה"תיקונים" בדת. העליה הראשונה צריכה היתה לפי השקפותיו של פרידלאנד, כפי שראינו למעלה, להעשות לאט, לאט, “בתחילה כל העניים והדלים וכל זה באסיפות רבות ולא בפעם אחת”. פרידלאנד קרא לתמוך באנשי הקיבוץ הראשון, בלומדי התורה. הוא יעץ “לסובב בעירות להגיד לעם ה' ישרם, גם לבשר לצדיקים שינחם ה' אותנו בקרוב להכין עצמם לקבל הישועה גם להרים נס על העמים”.⁴⁸ ר' נתן פרידלאנד הדרשן קיים בעצמו את התפקיד הזה, הוא סובב בערים ובעיירות, ובדרשותיו עורר לתמוך בלומדי התורה שבארץ־ישראל מתוך תקוה שזוהי התחלת הגאולה.

חיבורו הראשון של ר' נתן פרידלאנד היה מוכן בידו כבר בשנת תרי"ד.⁴⁹ הוא אסף בזמן נדודיו מעיר לעיר הסכמות לספר ובראשית שנת תרי"ט ביקר בטהורן אצל הרב ר' צבי קאלישר. ר' צבי קאלישר שמח לראות יהודי המטיף לרעיון דומה לרעיונותיו שלו. דמיון היה לא רק בדעות, שאליהן הגיע הדרשן, אלא ר' נתן פרידלאנד השתמש באותם המקורות שעליהם הסתמך ר' צבי קאלישר בחיבורו “דרישת ציון”. ר' נתן פרידלאנד פירש את המקורות באופן דומה לפירושיו של הרב קאלישר. ר' צבי קאלישר לא רק שנתן ברצון רב הסכמה נלהבת לספר,⁵⁰ אלא נתקשר לר' נתן פרידלאנד לשם פעולה למען ישוב הארץ לכל ימי חייו. מאז נעשה ר' נתן פרידלאנד שליחו ושופרו של הרב קאלישר.⁵¹

ר' נתן פרידלאנד נסע בשנת תר"ך לפריס ושם פנה אל אלברט (אברהם) כהן, מנהל עניני הצדקה של משפחת רוטשילד, שביקר בארץ־ישראל בשנת תרי"ד ויסד שם בית־חולים, בית־ספר לבנים ללימוד מלאכה ומוסדות צדקה אחרים ואח"כ ביקר בארץ בשנת תרט"ז⁵² שיתמוך ברעיון ישוב ארץ־ישראל. ר' נתן פרידלאנד מצא אצל אלברט כהן אזנים קשובות. פרידלאנד הודיע על כך לרב קאלישר ועורר אותו לכתוב לאלברט כהן ולשלוח לו העתק מהקונטרס “דרישת ציון”, שהיה מונח אצלו בכתובים. הרב קאלישר שלח אז את הקונטרס ביחד עם מכתב אל אלברט כהן.⁵³ הרב קאלישר בקש את אלברט כהן להשפיע על בית רוטשילד, שיעשו למען ישוב ארץ ישראל ושישפיעו מצדם על “הקיסר החסיד וטוב לעם ישראל קיסר צרפתי”. הרב קאלישר הביע את נכונותו לשמש שליח בענין המדובר, או לנסוע לארץ־ישראל ולפקח שם על כל מה שייעשה שם למען ישוב הארץ. הרב קאלישר הציע לאלברט כהן לפרסם בדפוס את “דרישת ציון” שלו.

ר' נתן פרידלאנד נפגש בפאריס גם עם אדולף כרמיה ועורר אותו לעסוק בישוב ארץ־ישראל ולייסד חברות לשם זה. ר' נתן טען בפני כרמיה, שבני ישראל לא ישובו לארצם עד שלא יהיו כולם באגודה אחת. כרמיה הבטיח לפרידלאנד, שיפעל בהתאם להצעתו.

אחרי הצלחותיו אלה בפאריס העיז פרידלאנד להגיש מכתב־בקשה לקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר היה ידוע כתומך נלהב בשיחרור עמים מדוכאים. כך תמך בעם האיטלקי במלחמתו באוסטריה. הוא הקדיש תשומת לב רבה לעניני המזרח הקרוב והתערב בשנת 1859 לטובת הנוצרים בלבנון. הוא גם ניסה להשפיע על האפיפיור, שיחזיר את הילד מורטארה להוריו. יתכן שבגלל זה כתב עליו הרב קאלישר “הקיסר החסיד וטוב לעם ישראל”. כדאי לציין, שכבר במכתבו אל אלברט כהן הדגיש הרב קאלישר את הצורך להשפיע על הקיסר. פרידלאנד הגיש לקיסר מכתב־בקשה יחד עם מכתב נוסף מאת הרב קאלישר. בקשתו של פרידלאנד היתה, שהקיסר ישתדל, שהמדינות תמסורנה את ארץ־ישראל ליהודים. פרידלאנד נתקבל לראיון אצל הקיסר. הוא קיבל אחר כך תשובה בכתב, שהיחסים עם תורכיה אינם מרשים לקיסר לפעול כעת למען הענין, אולם כשישתפרו היחסים ישתדל לעשות.

עם המכתב ביד מהקיסר נסע פרידלאנד ללונדון, אל משה מונטפיורי. תשובתו של מונטפיורי היתה דוחה: ישנם אנשים אחרים שיעשו את זאת.

פרידלאנד הגיש אחר־כך גם לממשלת הולאנד בקשה דומה לזו שהגיש לקיסר צרפת.⁵⁴

ט. תמיכת הרב קאלישר במפעל “בתי מחסה” בירושלים

בשנת תרי"ח התחילו בירושלים ביסוד “בתי מחסה והכנסת אורחים”. היוזם של המפעל היה ר' עזריאל־זליג הויזדורף.

בשנת תרי"ט ביקר הויזדורף באירופה לשם יסוד ועדים למען “בתי מחסה והכנסת אורחים” בירושלים. הוא יסד ועדים בגרמניה ובאוסטריה. בגרמניה יסד ועדים בפרנקפורט על־נהר מיין ובטהורן. הרב קאלישר תמך בפעולה זו ואסף כסף למען בתי־המחסה. בשנת תרכ"א נסע לאסוף כסף למען המפעל השד"ר הירושלמי ר' משה זאקס. הוא ביקר בגריידץ ובטהורן ויסד בטהורן חברה למען בנין בתי־המחסה עם הרב צבי קאלישר בראשה.⁵⁵ אח"כ ביקר בטהורן שד"ר ירושלמי אחר, שנשלח מטעם “בתי־המחסה”, ר' אברהם ליכט. אם כי הרב קאלישר חלם על ישוב הארץ וסבר, שבנין בתים לעניים ירושלים איננו בהתאם לרעיונותיו הכלליים על ישוב הארץ ואיננו גם פתרון להבראת מצבם הכלכלי של יהודי ירושלים, בכל זאת תמך הרב קאלישר במפעל.

י. חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט דאודר

בשנת 1860 יסד בפראנקפורט על נהר אודר הד"ר לפילוסופיה חיים לוריא חברה לישוב ארץ ישראל, בלי שידע כלל על דעותיו ושאיפותיו של ר' צבי קאלישר. ד"ר חיים לוריא, שהתיחס על גזע האר"י ושהתעמק בקבלת האר"י, רצה לגלות את הקץ והוא ראה במהפכות של שנת 1848 באירופה את התקרבות “ימות המשיח”.⁵⁶ ד"ר לוריא סבר שהגאולה תבוא רק “על־ידי התעוררות רוחם ונפשם (של היהודים) לחונן עפרה” של ארץ־ישראל.⁵⁷ לוריא שאף לתחיה לאומית ודתית של עם ישראל בארץ אבותיו. הוא קיווה, שלאחר שובם של היהודים לארץ־ישראל יוכלו “לצרף ולטהר את נשמתם מטומאת הגלות שנשקעו בה”.⁵⁸

ד"ר חיים לוריא הצליח לרכוש בעירו אנשים חשובים אחדים לרעיון ישוב הארץ ויסד אתם את החברה, שהוא היה בה הרוח החיה. בתקנות החברה דובר על יסוד מושבה גדולה של אכרים וכורמים בארץ־ישראל. עובדי האדמה יתנו מעשר ויתמכו בעניים ובלומדי התורה בארץ.⁵⁹ החברה התחילה לפעול, לרכוש חברים ולאסוף כספים. ר' צבי קלישר היה מהראשונים, ששמחו ליסוד החברה, שהתאימה לשאיפותיו והיתה התגשמות רעיונו בדבר “חברת ארץ נושבת”. הרב קאלישר הביע במכתב ללוריא את נכונותו לעלות לארץ ישראל ולהשגיח מטעם החברה על המושבה שתווסד. נכונות כזאת הביע כבר הרב קאלישר, כאמור למעלה, גם בפני אלברט כהן.

הרב קאלישר שלח לד"ר לוריא את כתב־היד של ספרו “דרישת ציון וחברת ארץ נושבת”.⁶⁰ בדעתו של הד"ר לוריא היה לכתוב ספר על שאיפות החברה לי שוב ארץ־ישראל, אולם לאחר שקראת את “דרישת ציון” ראה שספר זה מתאים למטרות החברה. חברת ישוב ארץ־ישראל הוציאה לאור את הספר “דרישת ציון” כחלק שלישי של הספר “אמונה ישרה”.⁶¹ את ההכנסה מהספר הקדיש הרב קאלישר לחברה. הד"ר לוריא הוסיף לספר דברים משלו, שנדפסו בסוף הספר. בדבריו הביע רעיונות דומים לרעיונותיו של הרב קאלישר ועשה פרסום לחברה. הרב קאלישר הוסיף מצדו הערות לדברי הד"ר לוריא.

י"א. הספר “דרישת ציון”

הספר “דרישת ציון” היה מוכן לדפוס בשעה שהד"ר לוריא החליט להדפיסו. לפני הדפסת הספר כתב הרב קאלישר את הפתיחה, כי הוא מזכיר בה את חברת ישוב ארץ־ישראל שבפראנקפורט דאודר. מאוחר, לפני ההדפסה, צירף הרב קאלישר לספר את תמצית הפלפול, שהיה בינו ובין ר' אליהו גוטמאכר על בעית הקרבנות. הרב קאלישר אסף הסכמות אחדות לספר. הראשון נתן הסכמה ידידו ר' יעקב־צבי מקלנבורג, רב בקניגסברג, שכתב בשנת תר"ג הסכמה ל"אמונה ישרה" חלק ב'. השני למסכימים, ר' אליהו גוטמאכר, ראה חובה לעצמו לא רק להסכים, אלא גם להוסיף דברים לחיזוק הרעיון. גם ר' אליהו ראה כמו הרב קאלישר בשינוי לטובה במצב יהודי אירופה שעת כושר להתחיל בפעולה למען הגאולה והשיבה לציון.

בפתיחה לספר “דרישת ציון” קורא הרב קאלישר לתמוך בישוב הקיים בארץ ישראל. הוא קורא לתמוך במפעל “בתי המחסה” בירושלים, אולם לדעתו יחדלו עניי ארץ־ישראל להיות זקוקים לתמיכה מחוץ לארץ רק לאחר שיתחילו לעסוק בעבודת האדמה. על־ידי עבודת האדמה אפשר יהיה לקיים גם את המצוות התלויות בארץ. עבודת האדמה היא שתהיה סיבה לראשית הגאולה “וכאשר ישית גאולה לארץ בארציית, כן יוצמח קרן ישועה משמים ממעל”. השאיפה לציון, ההתישבות של היהודים בארץ אבות והפרית הארץ השוממה ירימו את כבוד עם ישראל בעיני העמים. הרב קאלישר מביא דוגמא מהעם האיטלקי שנלחם בחרוף נפש על חרותו ועצמאותו, וכן עושים גם עמים אחרים, והרב קאלישר קורא: “ואנחנו נעמוד מרחוק כגבר אין איל ולב אין?”.

הפרק הראשון (בחלקו הראשון) של הספר מכיל בעיקרו את החלק של המכתב אל רוטשילד, שבו מביא הרב קאלישר הוכחות מהנביאים, מהתלמוד ומהרמב"ן לרעיונו היסודי בדבר הגאולה, שתבוא בהדרגה ובדרך הטבע. הרב קאלישר הוסיף קצת להוכחותיו והרחיב את הדיבור, וגם הקדים לפרק זה דברים נרגשים, ביטוי לגעגועיו על הארץ מנעוריו ולצערו על שציון דורש אין לה לא בקרב החרדים, היושבים ומחכים לגאולה בדרך פתאומית, בדרך נס, ולא בקרב ה"ארציים", הרוצים ליהנות בארצות מושבם.

בחלק השני של הפרק (ה"מאמר") הראשון משתדל הרב קאלישר להביא הוכחות לרעיונו גם לפי השכל. הרב קאלישר טוען, שאם הגאולה תבוא בדרך נס, הרי לא יהיה לבני האדם צורך לעמוד בנסיון קשה ולעשות מאמצים. עם ישראל סבל רבות במשך זמן גלותו ולמרות כל הרדיפות נשאר נאמן לאמונתו – “והכל להגדיל הנסיון להטיבנו באחריתנו מאוד נעלה”. הגאולה בדרך הטבע דורשת מאמצים והקרבה ואין לך נסיון גדול מזה.

ההוכחות לפי השכל דרושות, לדעתו של הרב קאלישר, גם כדי שחכמי האומות יתנו אוזן קשבת להן; כל העמים המאמינים בספרי הנביאים “גם המה יחל אור ה' עלימו, אם יעזרונו וישאו אתנו להחזיק ברית קודש ולכונן אדמת קודש לשם ולתהלה בארץ”.

הפרק (המאמר) השני נקרא “מעלת ארץ נושבת” והוא מכיל קריאה להתחיל בזמן החדש, שהביא חופש ליהודי אירופה, לפעול לשם ישוב ארץ ישראל.

הפרק השלישי, “מאמר העבודה”, מוקדש לבעית חידוש הקרבת קרבנות. ל חלק הראשון של הפרק נכנס החלק של המכתב אל רוטשילד, הנוגע לקרבנות, עם תוספות מעטות. בחלק השני של פרק זה, הנקרא “מאמר קדישין”, פרסם הרב קאלישר את חליפת מכתביו עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי חיות, ר' נתן אדרל ור' אליהו גוטמאכר בעניני הקרבנות.

לאחר הפלפולים בעניני הקרבנות עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי חיות ור' נתן אדלר, אבל לפני הפלפול עם ר' אליהו גוטמאכר, שנוסף במאוחר, נמצא הסיום של הספר המכיל תכנית פעולה, שהרב קאלישר התווה ל"חברת ארץ נושבת":

א. גאולת הקרקעות בארץ ישראל בכספי החברים של החברה או על־ידי מניות;

ב. עליה גדולה מרוסיה, פולין וגרמניה של אנשים, שיעבדו את האדמה;

ג. ארגון הגנה בארץ בפני שודדים על־ידי “שומרי מלומדי מלחמה”;

ד. ייסוד בית־ספר חקלאי.

הרב קאלישר הבין שיכול להתעורר ויכוח אתו על הבעיות שנגע בהן ולכן הוסיף בסוף הקונטרס הערה: “כל מי שיש לו להשיב על דרכי בקודש הזה, יודיעני נא, ואני מוכן להשיב לשואלי”.

י"ב. “רומא וירושלים” של משה הס

באותה שנה שבה נדפס הספר “דרישת ציון”, כעבור חצי שנה בערך, יצא לאור גם הספר “רומא וירושלים” (בגרמנית) של משה הס. ספרו של הס היה כבר מוכן לדפוס באביב שנת תרכ"א. הס התנגד לבעלי ה"ריפורמה" ולא האמין באמנציפציה והגיע בדרך עצמאית לרעיון תחית הלאום העברי והקמת מדינה עברית בארץ־ישראל. גם הס קיווה כמו הרב קאלישר, שהעמים האחרים יעזרו לעם ישראל במאמציו לתחיה מדינית. הס היה משוכנע, שצרפת תעזור בודאי, לאחר שהתחילה לחפור את תעלת סואץ. לשם הוכחה צירף לספרו קטעים מקונטרסו של לאהאראן. אם המאורעות והתמורות במזרח הקרוב יאפשרו להתחיל בפעולה לשם הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, תעשה ההתחלה על־ידי יסוד מושבות עבריות. הס סבר, שעבודת הבניה תמשך זמן רב: “רומא לא נבנתה ביום אחד, גם ירושלים החדשה תדרוש זמן לבנייתה הענקית”.⁶²

כשהגיע הספר “דרישת ציון” לידיו של משה הס, שמח לראות שגם אחד הרבנים האדוקים הגיע לאותו רעיון המדינה העברית. הוא ראה בזה סימן לחוש המעשי, הבריא של עמנו, והוכחה לדבריו, שהחרדים יושיטו יד למשכילים בשטח המשותף של לאומיותנו. משה הס העתיק לתוך ספרו את הסיום של “דרישת ציון”, את תכנית הפעולה של הרב קאלישר.⁶³ משה הס התנגד להעלאת הבעיה של חידוש הקרבנות על הפרק, הוא מנסה להוכיח, שהנביאים ורבנינו מתקופה מאוחרת יותר לא ראו את הקרבת הקרבנות כבעיה עיקרית בדת.⁶⁴ על כל פנים תחליט בענין זה סנהדרין, שתתכנס בזמנה.

י"ג. השתתפות הרב קאלישר בפעולות החברה ליישוב א"י

חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט על נהר אודר התחילה להתפתח יפה, לרכוש לה חברים בגרמניה ובארצות אחרות ולקבל תרומות מחברים ומהקהילות. הרב קאלישר סייע בידי הד"ר לוריא, מנהל החברה (ה"גנרל־דירקטור" שלה) ברכישת חברים חשובים ובאוסף כספים. הרב קאלישר ניסה להשפיע על ראשי היהדות החרדית בגרמניה, ר' שמשון־רפאל הירש ור' עזריאל הילדסהיימר, שיצטרפו לחברה, אולם אלה, אם כי הם קידמו בברכה את רעיון ישוב הארץ, חששו שמא לא ישמרו עובדי האדמה בארץ את מצוות הדת ולכן נשארו מרחוק.⁶⁵ הרב קאלישר הציע להם להתיצב בראש החברה. במכתב אל ר' עזריאל הילדסהיימר כותב הרב קאלישר: כבר נעשיתי לפקיד (כלומר למיופה־כח, בא־כח – י.ק.) על חברה זו והרשות נתונה לי עם לוריא הנ"ל להעמיד עוד שני פקידים, ומי יתן ויאבה אדוני מכ"ת להיות מן הפקידים הנ"ל, אז נשים העטרה על ראשו היותו ראש הפקידים עמנו". מתפקידם של פקידים אלה צריך היה להיות השימוש בכספים שייאספו לשם קנית קרקעות בארץ. ר' אליהו גוטמאכר הצטרף לחברה, אבל רק אחרי היסוסים, כי גם הוא חשש שמא לא ימלאו דרישות הדת בישוב שיקום בארץ. ר' אליהו מגריידץ פנה אל רבני ירושלים בבקשה לחוות את דעתם על החברה ועל אפשרויות ישוב הארץ.⁶⁶ לאחר שהצטרף לחברה הביע ר' אליהו את דעתו, שכדאי לחלק את הנדבות הנאספות למען ארץ־ישראל לשלושה חלקים: שליש בשביל העניים בארץ, שליש לבניית “בתי המחסה” ושליש למען חברת ישוב הארץ.⁶⁷ ר' אליהו מגיירדץ רצה כנראה למנוע על־ידי כך חיכוכים בין המפעלים השונים, שאספו כספים למען הארץ.

לחברה הצטרפו חברים רבים ממרכזים יהודיים חשובים באירופה: אלברט כהן ור' יוסף בלומנטאל מפאריס, הרב ר' נתן אדלר מלונדון והד"ר ליואיס (Lewis) מליברפול, ר' עקיבא לעהרן מאמשטרדם, ר' שמואל־יוסף פין מווילנא, מיכל לוי מאינוברוצלאב אשר בפולין, ליאון (ר' יהודה?) אלקלעי מזמלין, הרב הראשי בפשט (בודאפשט) הד"ר מייזל ואחרים.⁶⁸ למשה מונטפיורי הוצע, שיהיה “ראש וקצין” לחברה, אולם הוא דחה את ההצעה. ר' שמואל יוסף פין השתדל לקבל רשיון ממשלת רוסיה לאסוף כספים למען החברה. חוסר הרשיון הפריע את הפעולה ברוסיה, שבה נתקבלו רעיונותיו של הרב קאלישר, שהובעו ב"דרישת ציון", בהתלהבות על־ידי רבנים ואנשים חשובים, כמו ר' יהושע־העשל לווין ואחרים. הרב קאלישר נפגש בשנת 1862 בקניגסברג עם רבה של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור וזה הבטיח לו להנהיג, שכל בעל בית ישלם למען החברה אחוז אחד משכר הדירה שהוא מקבל.⁶⁹ ר' עקיבא לעהרן, ראש “הפקידים ואמרכלים” של כולל הו"ד, הסכים לקבל כספים למען החברה.

שני השד"רים, שנשלחו מטעם “בתי המחסה” בירושלים לאירופה, הצטרפו גם הם לפעולה למען החברה. הם נסעו מטעם החברה, רכשו חברים ואספו כספים למענה. ר' אברהם ליכט עבר בערי פרוסיה ורכש למעלה מארבע מאות חברים לחברה.

ככתב־התעמולה היסודי שימש לחברה הספר “דרישת ציון”. אם כי נדפס לא בהידור, באותיות קטנות ובצפיפות, נפוץ הרבה והכניס לחברה אי־אלה הכנסות. הד"ר לוריא צירף לספרות התעמולה את “גורל לד' " לר' יהודה אלקלעי ו”כוס ישועה ונחמה" לר' נתן פרידלאנד לקוראי עברית ואת “רומא וירושלים” לקוראי גרמנית. פירסום רב עשו לחברה העתונים “המגיד”, “דער איזראעליט” ו"אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס". הרב קאלישר נהל תעמולה למען רעיונותיו ולמען החברה על־ידי מאמרים וידיעות ששלח לעתונות. הוא העריך כראוי את חשיבות העתונות למען התנועה ולא פסק לעמוד בקשרים עמה עד יומו האחרון.

י"ד. עמדת ראשי היישוב בא"י כלפי התנועה ליישוב א"י

ראשי הישוב העברי בארץ קיבלו רק בחלקם הקטן בברכה את רעיונותיו של הרב קאלישר ואת דבר ייסוד החברה לישוב הארץ. ראש העדה הספרדית, הרב הראשי בירושלים, ה"ראשון לציון" ר' חיים־דוד חזן קידם בשמחה את הופעת הספר “דרישת ציון” וכתב אל הרב קאלישר מכתב ביום ג' בשבט תרכ"ג, שבו תמך בדעה שהגאולה תבוא בהדרגה ושיש צורך במעשים לישוב הארץ (המכתב הזה נדפס אח"כ במהדורה ב' של “דרישת ציון”). הרב חזן כתב במכתב גם אל הד"ר לוריא בעיניני החברה,⁷⁰ הרב חזן יעץ לגאול קרקעות ולהתחיל בהתישבות.

לעומת זאת הסתייגו והתנגדו ברובם לדעותיו של הרב קאלישר ראשי הישוב האשכנזי בארץ. חלק מהם טען, שאמנם רצוי להתחיל בישוב הארץ, אולם המצב בארץ אינו מאפשר התישבות. חלק מהם יצא להתווכח עם הרב קאלישר בנוגע להשקפותיו על הגאולה בדרך הטבע ובנוגע להערכתו של מצב היהודים בעולם, שכאילו הוטב עד מאוד והוא פותח פתח לגאולה. כדאי לציין, שבשנת תקצ"ט, לפני כעשרים שנה ומעלה, כתבו ראשי הישוב האשכנזי בירושלים במכתבם אל משה מונטפיורי בענין התישבות חקלאית דברים אחרים לגמרי. הם כתבו: “ובאתערותא דלתתא תליא מלתה לעורר אתערותא דלעילא”⁷¹ – ביטוי ההולך ונשנה אצל הרב קאלישר ור' יהודה אלקלעי. הם גם ציינו, שעל־ידי התישבות אפשר יהיה לקיים את המצוות התלויות בארץ, גם זה אחד מרעיונותיו היסודיים של הרב קאלישר. אחת הסיבות להתנגדותם של ראשי העדה האשכנזית בארץ לפעולות למען ישוב הארץ היה רצונם להמשיך במצב הקיים בישוב, להמשיך באסוף כספים רק לצרכי ה"חלוקה" ולא לצרכים אחרים.

מהמתנגדים החשובים, שיצאו נגד השקפותיו של הרב קאלישר, יש למנות את ר' מאיר אויארבאך מקאליש, רב העדה האשכנזית בירושלים, את ר' יהוסף שווארץ, בעל “תבואות הארץ”, ר' נחמן קורונל, בעל “חמשה קונטרסים” ואת ר' יעקב ספיר, בעל “אבן ספיר”. אליהם יש לצרף איש מכובד בישוב, יהודי גרמני אדוק ולמדן, שהסתתר מאחורי השם הבדוי “בן דוד” (אולי הוא ר' יהוסף שווארץ?).

כאמור פנה ר' אליהו גוטמאכר אל רבני ירושלים וביקש אותם לחוות את דעתם על בעית ישוב הארץ ועל החברה לישוב הארץ. גם הרב קאלישר פנה אליהם בחורף שנת תרכ"ג ותאר לפניהם את השקפותיו על הגאולה בדרך הטבע. רבני ירושלים לא רצו להתווכח עם הרב קאלישר ולא ענו לו. לעומת זאת ענה ר' מאיר אויארבאך בשמו ובשם בית־דינו לר' אליהו גוטמאכר ופירסם את התשובה ב"הלבנון", שהתחיל להופיע אז, בשנת תרכ"ג, בירושלים. גם ר' יהוסף שווארץ פירסם ב"המגיד" מכתב גלוי אל ר' אליהו מגריידץ.

הרב קאלישר יצא להתווכח עם כל אלה שהתנגדו להשקפותיו והשתדל להשפיע עליהם, שיתמכו בישוב הארץ. ביחוד לא חסך מאמצים לרכוש את ר' מאיר אויארבאך, שהיה קרובו, למען ישוב הארץ. ר' מאיר אויארבך לא חסך ברכות לחברת ישוב ארץ־ישראל, אולם מאידך גילה “מעט מזעיר שלא כן דעתנו”. הוא דחה את השקפותיו של הרב קאלישר והצביע על הקשיים העומדים בפני ישוב הארץ. באחד ממאמריו ב"הלבנון" העיר, שהלב מתחמץ למקרא דברי הרב קאלישר בספרו “דרישת ציון”, ש"כבר הגענו לאור יפה כלבנה". הרב קאלישר ענה לר' מאיר אויארבאך בשורת מאמרים ב"הלבנון". בנוגע להערה הנ"ל הצטדק הרב קאלישר ובמהדורה השניה של הספר הכניס תיקון: “הגענו בע”ה לאור מחט סדקית, ונוחיל עתה ליפה כלבנה היות הולך ואור עד נכון היום הגדול".

ר' יהוסף שווארץ טען שלישוב הארץ יש צורך באנשים רבים, שיעלו ארצה, יעבדו את אדמתה ויתגוננו, ויש צורך באוצרות קריזוס, וגם אם כל זה יושג בכל זאת “יגעו לריק ואין בם מועיל”. הרב קאלישר ענה לו בשורת מאמרים והביא הוכחות שאפשר להגשים את ישוב הארץ.

למתווכחים מעל דפי “הלבנון” הירושלמי נצטרף רב מרוסיה, ר' דוד פרידמן ממוהילוב, שיצא נגד רעיונותיו של הרב קאלישר בדבר חידוש הקרבנות. הרב פרידמן תמך ברעיון ישוב הארץ ונרשם בשנת 1863 כחבר בחברת ישוב הארץ בפרנקפורט דאודר.

במלחמת דעות זו יצא להגן על הרב קאלישר ר' יהודה אלקלעי, שלא ידע על חברו לדעה עד שנת תרכ"ג, עד שקיבל את הספר “דרישת ציון” וידיעות על החברה לישוב ארץ־ישראל. ר' יהודה אלקלעי פירסם בשנת תרכ"ד חוברת מיוחדת בשם “מעודד ענוים”, שהקדיש אותה לחברת ישוב ארץ ישראל. החוברת מכילה הגנה על הרב קאלישר בפני מתקיפיו ב"הלבנון". בשאלת חידושם של הקרבנות סבר ר' יהודה אלקלעי, שהווכוח אינו במקומו ובזמנו: “הפלפול הזה צריך להיות כבודו במקומו מונח בספר הזכרון לעת הצורך”.⁷²

ט"ו. השפעת הרב קאלישר על דויד גורדון

אחד הסופרים, שהתרשם ביותר מדעותיו של הרב קאלישר על תחית עם ישראל בארץ אבותיו היה ר' דוד גורדון. הוא הושפע גם מספרו של משה הס. בעתון “המגיד”, שעבד בו, ליווה את תנועת ישוב הארץ באהדה רבה והיה מדגיש, שהתנועה גברה מזמן פירסום הספר “דרישת ציון” בגלל השפעתו של הרב קאלישר.⁷³ ר' דוד גורדון הושפע בשנת 1863 מהמאורעות בפולין בזמן מרד הפולנים נגד רוסיה. הוא ראה שיהודי פולין נדרשים לעמוד לצד הפולנים ולצד הרוסים ונוכח, שיש לבקש בשביל היהודי מולדת משלו.⁷⁴ הוא פירסם אז מאמר גדול ב"המגיד" בשם “בשובה ונחת תוושעון”, שבו קרא לתחיה לאומית בארץ אבות. הוא הסתמך על הרעיונות שהובעו ע"י הרב קאלישר ומשה הס. מאמרו של גורדון עשה רושם חזק בעולם היהודי, – בעיקר ברוסיה. הרב קאלישר הופתע הפתעה נעימה ממאמר חשוב זה, שבא לסייע לשאיפות, שהובעו לפני כן על־ידו. הרב קאלישר הגיב על המאמר במאמר־תשובה בשם “התקוה והתוחלת”. דוד גורדון נשאר נאמן לרעיון ישוב ארץ־ישראל ושרת את התנועה בעטו ובמרצו עד יומו האחרון.

ט"ז. ביטול החברה ליישוב א"י בפראנקפורט דאודר

החברה לישוב ארץ־ישראל, שנוסדה בפרנקפורט דאודר, הלכה והתפתחה. ביום ט' באדר תרכ"ג התקיימה אסיפה כללית שנתית של החברה. הרב קאלישר נסע לאסיפה זו והשתתף בדיוניה. האסיפה החליטה לבחור לועד המרכזי של החברה שלושה אנשים מחוץ לפרנקפורט: את הרב קאלישר, ר' אליהו גוטמאכר ור' יחיאל־מיכל זאקס מברלין. הרב קאלישר הסכים בו במקום לבחירה.⁷⁵ ר' יחיאל־מיכל זאקס היסס ולא הסכים לבחירה. האסיפה החליטה ליסד ועדי־משנה לחברה בברלין ובפוזנא.

זמן קצר לאחר האסיפה השנתית נתגלע קרע בחברה. גרם לכך הד"ר לוריא, שהיה איש עצבני, גאה על יחוסו ושואף לשלטון יחיד בחברה. הד"ר לוריא השקיע בחברה את מיטב מרצו וחום נפשו, והוא האמין, שבזכות אבותיו יסד את החברה ורק בזכות זו תצליח. ברם הוא לא ידע להמנע מפגיעות באנשים ובזרמים ביהדות בשעה שפעל למען החברה. כך התקיף ללא כל צורך ובצורה חריפה את תנועת החסידות ואת איסוף הכספים לקופת ר' מאיר בעל־הנס.⁷⁶ לכל אדם חשוב, שלא רצה להצטרף לחברה, היה קורא “עוכר ישראל”. הקרע בחברה נתגלע, לפי דברי הרב קאלישר, בגלל דרישת סכום כסף, כמה מאות ר"ט, על־ידי הד"ר לוריא. הדבר “הרחיק את הנדיבים”. בין מ. מנדה, “סוכן” (גזבר) החברה ובין הד"ר לוריא הגיע לידי ריב ופירוד. הד"ר לוריא כתב מכתב חריף אל מנדה ובו קילל את אשת מנדה.

התנהגותו של הד"ר לוריא גרמה לכך שבקרב חברי החברה נולד הרעיון להוציא את הנהגת החברה מידי ה"גנרל־דירקטור" (כך היה חותם). החברים רצו להעביר את מרכז החברה לעיר הבירה. גם העתונות, כמו “המגיד” וה"ג’ואיש קרוניקל" חיוותה את דעתה, שיש להעביר את החברה לעיר גדולה באירופה. גם הרב קאלישר סבר, שכדאי להעביר את החברה לברלין ולהעמיד בראשה אישיות מכובדת כמו ר' יחיאל־מיכל זאקס. הרב קאלישר עזר לד"ר לוריא בכל פעולותיו, כי הרב קאלישר התכוון לטובת הענין, אבל גם הוא לא בכל הסכים למעשיו של לוריא. הרב קאלישר פנה במכתב אל ר' יחיאל־מיכל זאקס בעניני ישוב הארץ. ר' יחיאל־מיכל זאקס ענה ב"מכתב של תשואות חן, שהענין נכון מאד" והבטיח לפעול. הד"ר לוריא התנגד להעברת מרכז החברה לברלין. הוא לא רצה להוציא את השלטון מידו. הוא התקיף את אנשי ברלין כ"אגואיסטים גאוותניים", שלא יצלחו לכל עבודה צבורית לאומית. לדעתו אינם יודעים כלום על ארץ־ישראל. האינטריגות מברלין מביאות נזק לחברה.⁷⁷ כנגד זה ידועה העיר פראנקפורט כעיר ואם בישראל מימי הגאון מחבר הספר “פרי מגדים”.

החברה בפראנקפורט דאודר נתפרדה ונעזבה אז. חלק מכספי החברה נשאר בידי הגזבר מ. מנדה וחלק בידי הד"ר לוריא. אולם גם בברלין לא הצליחה החברה להתארגן כראוי. קרה אז שר' יחיאל־מיכל זאקס נפטר.⁷⁸ לא נמצא אז בברלין איש, שיוכל למלא את מקומו. במאמציו של הד"ר ר' אברהם ליכט התארגן בשנת תרכ"ד בברלין ועד מרכזי לחברת ישוב ארץ־ישראל. הועד המרכזי פירסם כרוז לקיבוץ כספים לקרן־יסוד וגם תקנון. הרב קלישר שיתף פעולה עם החברה בברלין וסייע לה בעבודתה, אולם החברה לא התפתחה. הרב קאלישר בן השבעים הטריח את עצמו ונסע בחורף של שנת תרכ"ה, בקור גדול, לברלין, כדי לעורר את הועד לפעולה. מאמצי הרב קאלישר היו לשוא, החברה לא הראתה סימני חיים. הרב קאלישר התיאש מהחברה בברלין והצטער על שעזב את הד"ר לוריא, שעם כל מגרעותיו הרי היה פעיל מאוד.

לאחר ששתי החברות לישוב הארץ, בפראנקפורט דאודר ובברלין, חדלו לפעול, ראה הרב קאלישר הכרח להמשיך בפעולה בעצמו. גם עורך העתון “המגיד” כתב לו, שאחרי שהחברה בברלין “נסוגה אחור”, עליו, ביחד עם עוד אנשים מפורסמים, לקחת את ענין ישוב הארץ בידיו. הרב קאלישר צירף אליו את חברו ר' אליהו גוטמאכר והם שניהם התיצבו בראש כ"פקידי חברת ישוב ארץ ישראל". הפעיל למעשה היה הרב קאלישר. עזרו לו הבנקאי רפאל סגל מפוזנא ושמחה פירשט משמיגל, הקרובה לפוזנא, ששמשו “סוכנים” של החברה, כלומר גזברים. ה"פקידים" היו ממנים גבאים של החברה בערים שונות והיו נותנים לאלה “כתבי גבאות” חתומים בידי ה"פקידים" ובחותמת החברה. הרב קאלישר פירסם ב"המגיד" רשימה של גבאי החברה לישוב ארץ־ישראל. הרב קאלישר הדפיס תקנות של החברה ושלח אותן אל הגבאים.⁷⁹

בידי הרב קאלישר רוכזו אז כל עניני ישוב הארץ. כך בשעה שיהודי שאבאץ אשר בסרביה, שסבלו קשות משכניהם, החליטו בשנת תרכ"ה לעלות לארץ־ישראל, השתדל הרב קאלישר למענם. למרות מאמציו של הרב קאלישר, לא יכלה חברת ישוב ארץ־ישראל שלו להושיט עזרה ממשית לאלה, שרצו לעלות לארץ ולהתישב בה. הכנסותיה היו דלות, כושר פעולתה מצומצם. הרב קאלישר התחיל לחשוב על מסירת תפקידי חברתו לחברת “כל ישראל חברים” רבת ההשפעה והמעשים.

י"ז. שיתוף פעולה עם חברת “כל ישראל חברים”. הנרי דיונאן

הרב קאלישר הפנה אז את תשומת לבו לצרפת. שם הלכה והתפתחה חברת “כל ישראל חברים”, שבראשה התיצב בשנת 1863 כרמיה. בעתונות היהודית בצרפת הושמעו קולות על תחית הלאומיות העברית.⁸⁰ משה הס ישב אז בפאריס והשתתף בעתונות הזאת.

הרב קאלישר החליט אז לרכוש את חברת “כל ישראל חברים” לפעולה למען ישוב הארץ, ורצה למסור לחברת “כל ישראל חברים” את הכספים שהוא אסף, בתנאי שהחברה תקבל על עצמה לקנות קרקעות בארץ ישראל לשם ישובם. הסכום שהרב קאלישר היה מוכן להכניס לקופת חברת “כל ישראל חברים” היה 12.000 פרנק. גם מ' מנדה, מי שהיה סוכן (גזבר) חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט רצה להכניס את הכסף של החברה, שהיה שמור בידו, לקופת חברת “כל ישראל חברים”. ראשי חברת “כל ישראל חברים” הסכימו להצעה, אולם התנו תנאי, שהכסף יישמר עד שייאספו סכומים גדולים יותר, מכיון שהם לא ראו אפשרות להתחיל במפעל בסכום שהוצע ע"י הרב קאלישר.⁸¹

הרב קאלישר רצה להעביר לידי חברת “כל ישראל חברים” את התפקיד של ישוב ארץ־ישראל, אולם הוא חשש שמא לא תתחיל חברה זו כל כך מהר בפעולה לישוב הארץ. לא היה איפוא בדעתו להפסיק את פעולת חברת ישוב ארץ־ישראל, שהוא נהלה. הרב קאלישר לא בטח גם בחברת “כל ישראל חברים”, שהפעולה שהיא תעשה בארץ תעשה לפי רוחו, לפי כל דרישות הדת. לכן רצה הוא להיות המתחיל בהתישבות ועל־ידי כך להאציל מרוחו עליה. הרב קאלישר רצה להשתמש בהשפעתה הרבה של חברת “כל ישראל חברים” כדי לקבל מהשולטן רשיון לקנות קרקעות בארץ־ישראל.

הרב קאלישר הכניס לקופת חברת “כל ישראל חברים” כ־400 ר"ט.⁸² הוא דרש מהחברה להשתמש בהכנסות מהקרן לשם עידוד החקלאות בקרב יהודי ארץ־ישראל, על־ידי הפצת ידיעתה של עבודת האדמה בין הצעירים וכדו'. בהצעתו זו נתן הרב קאלישר דחיפה לייסוד בית־ספר חקלאי בארץ.⁸³

לשם אוסף כספים לישוב הארץ פירסם הרב קאלישר בראשית שנת תרכ"ז כרוז.⁸⁴ בכרוז זה, שנכתב על ידו ונחתם לאחר היסוסים גם בידי ר' אליהו גוטמאכר, נוספה גם קריאה לתמוך בחברת “כל ישראל חברים”.

בשנת 1866 נשמע מצרפת עוד קול, שקרא לתחית המזרח ולישוב יהודים בארץ־ישראל. זה היה קולו של מיסד “הצלב האדום” הנרי דיונאן (Dunant). הרב קאלישר, שהיה ער לכל מה שנעשה מסביב לישוב ארץ־ישראל, שמח להתעוררות זו של “שר גדול מפאריז עם חברה גדולה לעשות ארץ נושבת”. אולם הרב קאלישר לא רצה שנוצרים יהיו המתחילים בישוב הארץ. הוא ראה “הכרח שאנחנו נקדים” כדי שההתישבות תתנהל ברוח דתנו, “כי לפי היסוד תתחזק (יתחזק) הבנין העומד עליו”. חששותיו אלה דומים לחששות שהביע בנוגע לפעולות חברת “כל ישראל חברים” בשטח ההתישבות בארץ־ישראל.

י"ח. שליחותו של הרב יוסף נאטונק

עסקן ושליח חשוב למען חברת ישוב ארץ־ישראל מצא הרב קאלישר ברב יוסף נאטונק מהונגריה.⁸⁵ הרב נאטונק היה לפי דברי הרב קאלישר בעל “לב בוער כאשר אל אהבת ארץ־ישראל, אך יפריז על המידה לשאול יותר מדי”. ואמנם חשב הרב נאטונק על עליה גדולה לארץ־ישראל, על כינוס ועידה גדולה למען ישוב הארץ, על פעולה מדינית, על נסיעה לקושטא לשם השתדלויות בפני ממשלת תורכיה. נאטונק חשב אפילו, כפי שמוסר הרב קאלישר, “להסיר הממשלה מישמעאל”. נאטונק פנה אל הרב קאלישר והציע את שרותו לתנועה. הרב קאלישר קיבל ברצון את ההצעה, כי הוא סבר, ש"זה האיש שליח טוב, כי כפי הנראה הוא מבין בכל מיני מדע הנצרך לזה". אולם הרב קאלישר הסביר לו, שאין לדבר על “הסרת הממשלת מישמעאל”, כי “הלא הוא נגד דתו ובכל הון לא יעשה”. כנגד זה הציע לרב נאטונק, שישתדל להשיג “על־ידי השרים שלו” רשיון לקנות קרקעות מידי בעלים בארץ־ישראל וכן גם זכות לעבד קרקעות שאין להם בעלים, כלומר קרקעות הממשלה. הרב נאטונק יצא בראשית שנת תקכ"ז בשליחות לערים גדולות במערב אירופה לשם תעמולה למען ישוב ארץ ישראל, ייסוד ועדים של חברים ישוב הארץ ולאיסוף כספים. הוא ביקר בברלין, פראנקפורט דמיין, קלן, אמשטרדם. בקלן ובאמשטרדם יסד ועדים של החברה. גם בברלין נוסד לרגליו פעולותיו של נאטונק ועד לשם תמיכה בישוב יהודי הארץ על הקרקע.⁸⁶

הרב נאטונק נסע דרך ווינה לפאריס. הוא רצה להפגש עם ראשי חברת “כל ישראל חברים”, כדי לעוררם לפעולה גדולה למען ישוב הארץ.

הרב נאטונק נפגש בפאריס עם משה הס, עם אליעזר לוי־בינג⁸⁷ ואחרים. הרב נאטונק הגיש לחברת “כל ישראל חברים” תזכיר שחובר על־ידי משה הס בהשתתפות לוי־בינג.⁸⁸

ביום ה־29 בנובמבר 1866 נפגש נאטונק עם ועד החברה “כל ישראל חברים” והציע לחברה ליסד ועדי־משנה, שיאספו כספים למען ישוב ארץ־ישראל. ועד החברה התכנס ביום ה־3 בדצמבר 1866 לישיבה ובה החליט להביע את אהדתו לרעיון העברת יהודי ארץ־ישראל העניים לעבודה חקלאית. הועד הסכים לקבל כספים לצרכי ישוב ארץ ישראל. הועד החליט להשתדל לסלק את המניעות החוקיות לרכישת קרקעות בארץ־ישראל. ההחלטה של חברת “כל ישראל חברים” נמסרה לנאטונק בכתב בצורת מכתב אליו.⁸⁹ כרמיה סבר, שאפשר יהיה להתגבר על האיסור לקנות קרקעות והבטיח לפנות בענין זה בעצמו אל ממשלת תורכיה. אלברט כהן הביע את נכונותו לעזור בייסוד בתי ספר בארץ־ישראל והנהלתם, כדי לחנך את הדור הצעיר לעבודת אדמה ולמלאכה. הרב הראשי ליהודי צרפת, ר' אלעזר איזידור, הביע את אהדתו וברכתו לפעולה לישוב הארץ.

הרב נאטונק הציע אחר כך לחברת “כל ישראל חברים” לכנס ועידה, שתדון בשאלת עידוד ההתישבות בארץ־ישראל. ועד החברה דן ביום ה־20 במארס 1867 בהצעה ודחה אותה, מפני שראה בה כוונה לעודד את העליה לארץ. הועד ענה לרב נאטונק, שהוא עומד על החלטתו הקודמת, שכוונתה היחידה היתה לעזור ליהודים היושבים בארץ לעבור לעבודה חקלאית.

לאחר שהרב נאטונק עזב את צרפת נפגש בווינא עם הציר התורכי באוסטריה וזה אמר לו, שאם נאטונק יפנה אל הממשלה התורכית בענין ישוב יהודים בארץ ישראל יתקבל ברצון ובתשומת לב. הציר נתן לו ביום ה־10 במרס 1867 מכתב־המלצה חם אל מיניסטר החוץ התורכי. לאחר הצלחה זו החליט לנסוע לקושטא כדי להשיג פירמן ופנה אל חברת “כל ישראל חברים”, שתתן לו מכתבי המלצה וגם כסף להוצאות הדרך. הרב נאטונק רצה, שגם משה הס יצטרף אליו בנסיעתו לקושטא, מפני שהס יוכל להיות לו לעזר רב, ביחוד מפני ידיעת השפה הצרפתית.

הרב נאטונק נסע באביב שנת תרכ"ז לקושטא. חברת “כל ישראל חברים” הסכימה לנסיעתו. יש לשער שדעתו של הרב קאלישר היתה נוחה משליחות זו והוא סמך בענין זה על חברת “כל ישראל חברים”, שהבטיחה לפעול לשם השגת הפירמן. ראשי העדות היהודיות בקושטא ובראשם החכם־באשי ר' יקיר גירון תמכו בפעולתו של נאטונק. המשא־ומתן של נאטונק עם הממשלה התורכית התנהל בראשונה בהצלחה, אולם אח"כ חלה נאטונק מחלה ממושכת והדבר הזיק לענין. החכם־באשי פנה אל משפחת רוטשילד, אל מונטפיורי ואל הרב קאלישר בבקשת סיוע לרב נאטונק. הרב קאלישר פנה אל מנדה בפרנקפורט דאודר וזה שלח מהכספים של חברת ישוב ארץ ישראל, שהיו בידו, מאתים (רייכסטאלר) אל נאטונק לצרכי קבלת הפירמן מהשולטן. הרב נאטונק חזר אז לביתו ושליחותו לא נשאה פרי.

י"ט. פעילותו של הרב קאלישר כסופר

בשנים הקרובות לאחר פירסום “דרישת ציון” פיתח הרב קאלישר פעילות רבה בכתב. הוא העמיד את עטו לשרות התנועה. מלבד מכתבים רבים כתב מאמרים ופירסם ידיעות ומכתבים בעניני התנועה בעתונות העברית שהתפתחה אז ובעתונים היהודיים בגרמניה. הרב קאלישר לא פסק בכל זאת לכתוב גם מאמרים על בעיות הנוגעות להלכה ולפילוסופיה ולעסוק בפירוש על חמשה חמשי תורה. הוא הרביץ גם תורה בפני חוג לומדים.

ישוב ארץ ישראל נעשה אצל הרב קאלישר למטרת חייו. להגשמת הרעיון הקדיש את כל כחותיו. בד בבד עם המעשה המשיך הרב קאלישר בביסוס הרעיון והעמקתו. הרב קאלישר הזמין בסוף ספרו “דרישת ציון” לויכוח את כל אלה שיש להם להעיר על “דרכו בקודש הזה”. ואמנם פנו אליו מגדולי הרבנים בזמנו והתווכחו אתו על בעית הקרבנות. כך התווכח אתו הרב ר' יעקב אטלינגר, אב"ד באלטונה, הרב ר' חיים־מרדכי זילברמאן מפלוצק ועוד. עם הרב ר' דוד פרידמאן ממוהילוב היה לרב קאלישר, כאמור לעיל, ויכוח מעל דפי “הלבנון”. הרב קאלישר לא שינה את דעתו בדבר החובה להתחיל בקרבנות ציבור, אם יתקבל רשיון לכך מהשלטונות בארץ.

לאחר שבא לידי מגע בין הרב קאלישר ובין ר' יהודה אלקלעי בשנת תרכ"ג מורגשת השפעה של כתבי ר' יהודה אלקלעי על הרב קאלישר. כך למשל מקבל הרב קאלישר את הרעיון, שהובע על־ידי ביבאס ואלקלעי, שהתשובה הדרושה לגאולה היא שובה (שיבה) אל הארץ. הרב קאלישר משתמש גם במונחים השכיחים בכתבי אלקלעי, כמו “קיבוץ ראשון”, “קיבוץ שני”, “קיבוץ גדול” שיהיה על־ידי משיח בן יוסף וכד'.

בשנת תרכ"ד פירסם הרב קאלישר פירוש על ההגדה של פסח בשם “יציאת מצרים”. בפירוש זה שילב הרב קאלישר את השקפותיו על הגאולה העתידה ועל הצורך להתחיל בישוב ארץ־ישראל (קטעים מפירוש זה נתפרסמו בספר “כתבים שציוניים של הרב קאלישר”, ירושלים תש"ז).

באותה שנת תרכ"ד ביקש ר' נתן פרידלאנד רשות מהרב קאלישר להדפיס מהדורה שניה של “דרישת ציון”. הרב קאלישר הסכים והוסיף לספר תוספות גם משלו. את דברי הד"ר לוריא, שנדפסו במהדורה הראשונה, קיצר הרב קאלישר בגלל התפרדות חברת ישוב ארץ ישראל בפרנקפורט דאודר. הרב קאלישר הוסיף הודעה, שהוא ור' אליהו גוטמאכר הנם “פקידים” של החברה ורפאל סגל ושמחה פירשט הם “סוכנים” של החברה, האוספים את התרומות. הרב קאלישר הוסיף לספר סיום חדש, מההסכמות לספר הושמטה אחת ונוספו המכתב של הרב ר' חיים־דוד חזן מירושלים משנת תרכ"ג אל הרב קאלישר ומכתב מהרב ר' יהושע’לי טרונק מקוטנא אל הרב קאלישר משנת תרכ"ה. ר' ישראל־יהושע טרונק עודד את הרב קאלישר להמשיך בפעולות החברה לישוב־ארץ־ישראל, אולם בשאלת הקרבנות סבר, שהרב קאלישר הגדיש קצת את המדה.

התוספות “ראשון לציון” אינן מחדשות הרבה, הן מוסיפות נימוקים ופירושי פסוקים לאלה שנכנסו ל"דרישת ציון". הרב קאלישר מציין, שאין הוא רוצה לדרוש מאלה, היושבים בארץ הקודש ולומדים תורה, שיחדלו לעסוק בתורה וילכו לעבוד את האדמה. אולם ישנם בארץ ישראל רבים “אשר לא בתורה ידיהם רב להם” ואלה צריכים לעבוד את האדמה ולתמוך ביושבים באהלי תורה. חברת ישוב ארץ ישראל רוצה לישב בארץ לא רק את אלה הנמצאים כבר בה אלא גם יהודים רבים מארצות אחרות, כמו מסרביה, מהונגריה ועוד.

במבוא ל"ראשון לציון", שנקרא “שער ציון”, מדבר הרב קאלישר על המצווה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

ל"ראשון לציון" הכניס הרב קאלישר תמצית ווכוחיו עם הרב דאלטונה ר' יעקב אטלינגר, עם ר' חיים־מרדכי זילברשטיין מפלוצק ועוד.

בסיום לספר, שנקרא “חתימת המאמרים”, פונה הרב קאלישר אל “הקורא המשכיל” ומסכם בקצרה את שאיפותיו: א. עם ישראל צריך לטפח את רגש האהבה לארץ אבותיו כמו עמים אחרים, האיטלקים, הפולנים, ההונגרים, המקריבים מדמם ורכושם למען עצמאותם; התחיה הלאומית תוסיף כבוד ליהודים, וכנגד זה אם “נשים יד לפה ונהיה כאיש אשר אין רוח בו, הלא נבזינו בעיני נפשינו”; היהודים יעלו להחיות את השממה בארץ “לא בחיל ובכח”, אלא “בשרביט הזהב אשר לשרי ישראל”. ב. צריך לעזור ליהודי ארץ ישראל, הנמצאים במצוקה כלכלית, על־ידי מתן קרקעות להם לעבדם. ג. כל מי שיתרום למען ישוב הארץ יהיה לו חלק במצוות התלויות בארץ. ד. הגאולה שניתן לארץ היא דרך לגאולת ישראל השלמה.

ר' נתן פרידלאנדר שהוציא את הספר לאור הוסיף מצדו הערות מעטות אחרי “שער ציון”, המבוא של הרב קאלישר לתוספותיו “ראשון לציון”. הערותיו באות לחזק את דברי הרב קאלישר בדבר הצורך בגאולת הארץ על־ידי קנייה ובדבר מצוות הישיבה בארץ. ר' נתן פרידלאנד הדפיס באותה שנה תרכ"ו ספר משלו בשם “סלו סלו המסלה”. ספר זה ספוג כולו רעיונותיו של הרב קאלישר בדבר דרכי הגאולה העתידה והוא בא לחזקם ולעשות תעמולה לרעיון ישוב ארץ ישראל.

בשנת 1865 נדפס הספר “דרישת ציון” בתרגום גרמני מאת הרב ד"ר פופר, רב בצ’ארניקוי. כבר בשנת 1862 טיפל הד"ר חיים לוריא בהוצאת תרגום גרמני של הספר. את הספר תרגם אז הרב בטהורן הד"ר משה ראהמר. התרגום הזה לא נדפס. הרב ד"ר פופר קיצר ועיבד חלקים מסוימים של הספר. כך קיצר עד מאוד את הפרק “מאמר קדישין” הדן בעניני קרבנות. המתרגם הכניס חלק מהתוספות “ראשון לציון”. הוא הוסיף גם הערות מעטות משלו. אין ספק שהשינויים נעשו בהסכמת הרב קאלישר. בסוף הספר ניתן הסיכום מ"חתימת המאמרים". לזה נוסף ווכוח עם אלה, כמו הרב ר' עזריאל הילדהיימר והרב שמשון רפאל הירש, שחששו שמא לא יקיימו המתישבים את השבת ומצוות אחרות של הדת. כן מתווכח הרב קאלישר עם אלה שטענו, שיהודי ארץ ישראל נרפים הם ושאין ביטחון הרכוש בארץ.

בשנת תרכ"ח הדפיס הרב קאלישר בקונטרס מיוחד תוספת חדשה ל"דרישת ציון" בשם “שלום ירושלים”. בספר זה קורא הרב קאלישר לתמוך בישוב הארץ, כי ע"י כך יקיימו את המצוות התלויות בארץ גם אלה היושבים בחוץ־לארץ ותומכים בעבודת האדמה בארץ. כן הוא כותב עוד על מצוות הישיבה בארץ, הוא מטיף מוסר לאלה המרבים מחלוקת בארץ, “כי שמה צריך להיות הכל באחדות ובשלום”. “החלוקה חולקת בין נפשות המקושרות” ולא כדאי לעלות לארץ־ישראל כדי לחיות מה"חלוקה". כשיתחיל ישוב הארץ תחדל הקנאה ויחדלו המריבות. הרב קאלישר מתקיף את המתנגדים לישוב הארץ, הן את אלה היושבים בארץ והן את אלה מחוץ לארץ. המתנגדים אשר בארץ־ישראל חוששים, שמא ייגרע חלקם ב"חלוקה" ולכן הם מוציאים דיבת הארץ ומרבים במחלוקת. הם “אוהבים את נפשם וחומרם יותר מאהבה אל נותן לנו הנפש ואל הקודש והמקדש”. הרב קאלישר קורא לתת גאולה לארץ, להקימה מחורבנה ומשוממותה, כי זה הוא הפתח לגאולה השלמה. הרב קאלישר מביא הוכחות, שהארץ פוריה. בסוף הספר יוצא הרב קאלישר בקריאה “אל אצילי בני ישראל”, המושיטים עזרה לאחיהם בשעת צרה, שיעסקו בעזרה היסודית לעם ישראל, בישוב ארץ ישראל. “לכו נא ציונה, עלו נא ירושלימה, שאלו שלום ירושלים, שחרו אדמת קודש, הקימו שוממותיה, בנו הריסותיה, בקשו בנין חרבותיה, עשו ארץ מליחה לפרי קודש” – קורא בהתלהבות הרב קאלישר. כמו בסיום “לדרישת ציון”, מהדורה ב', גם כאן קורא הרב קאלישר לקחת דוגמא מעמים אחרים, המקריבים את חייהם למען מולדתם.

כאמור התווכח הרב קאלישר עם ר' יעקב־יוקב אטלינגר הרב דאלטונה בשאלת הקרבנות. הרב דאלטונה פרסם אז בראש ספר השו"ת שלו “בנין ציון” (תרכ"ח) את מכתבו אל הרב קאלישר בענין הקרבנות. הרב קאלישר מצא לנחוץ לענות לרב אטלינגר בקונטרס מיוחד בשם “שיבת ציון”. את הקונטרס סיפח הרב קאלישר ל"שלום ירושלים".

לפני שהדפיס הרב קאלישר את “שלום ירושלים” ביחד עם “שיבת ציון”, שלח את כתב היד אל ר' אליהו מגריידיץ. הרב מגריידיץ כתב הערות לחיבורו של הרב קאלישר. בין שני הרבנים התפתח ויכוח לרגלי הערותיו של ר' אליהו גוטמאכר. מכיון שהערותיו של הרב מגריידיץ היו ארוכות וההוצאות להדפסה היו מתרבות, קיצרן הרב קאלישר והדפיסן בשולי הספר בשם “מכתב מאליהו”. בתוך הספר הביא הרב קאלישר גם הערות של בנו יהודה־לייב, שהיה למדן וקיבל את השקפות אביו על הגאולה העתידה.

כ. ייסוד “מקוה ישראל” ונסיעת בנו של קאלישר לא"י

חברת “כל ישראל חברים” התחילה לפעול למען ישוב ארץ־ישראל בראשית שנת תרכ"ח. אחד ממיסדי החברה ומראשי עסקניה, קרל (יצחק) נטר, הציע ביום ה־15 בנובמבר 1767 ליסד בירושלים סוכנות להגירה מוכרת על־ידי ממשלת תורכיה שתפקידה יהיה “לעודד את ישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים המסכנים”. נטר התכוון בהצעתו לא רק ליהודי ארץ־ישראל, אלא גם ליהודי פרס, שנרדפו אז, ולכל יהודי המזרח “בחלק אסיה המשתרע מים־סוף עד הים השחור”. ועד החברה הסכים להצעתו של קרל נטר, אולם רצה לעזור בעיקר ליהודי ארץ־ישראל, בהתאם להחלטותיו הקודמות. מיכאל ארלנגר הודיע בישיבת הועד, שקרל נטר מוכן לנסוע לארץ ישראל, כדי לחקור את המצב בארץ. ועד החברה מילא במכתב מיום ה־17 בפברואר 1768 את ידי קרל נטר לנסוע לארץ־ישראל ולחקור אם אפשר ליסד בארץ ישובים חקלאיים. על נטר הוטל גם להשתדל בפני ממשלת תורכיה בדבר רשיון ליהודים לקנות קרקעות בארץ ישראל.

בקיץ שנת תרכ"ח יצא נטר בשליחותו לארץ־ישראל. נטר שהה בארץ ששה שבועות. פחה ירושלים הבטיח לו לסייע בפעולתו ולהגן על המתישבים, כן גם קונסולים אחדים. נטר החליט ליסד בראשונה בית־ספר חקלאי סמוך ליפו. בית־ספר זה צריך היה לשמש התחלה להתישבות גדולה. באסיפה של החברה בשנת תרכ"ט נשא נאום, שבו אמר: “על־ידו (על־ידי בית־הספר החקלאי) תכינו מקום מחסה ומפלט לאחינו, אשר היום או מחר יברחו עם רב… משנאת הגויים שכניהם; על־ידו תכבשו מעט־מעט את הארץ הקדושה, אשר עיני כל צופות אליה תמיד”.⁹⁰ קרל נטר נסע בשנת 1869 לקושטא והשיג בשנת תר"ל (1870) פירמן ליסד את בית־הספר וכן גם שטח אדמה גדול בחכירה מהממשלה.

כששמע הרב קאלישר על התעוררות החברה “כל ישראל חברים” לפעולה בארץ־ישראל החליט להקדים את החברה בישוב הארץ. הרב קאלישר רצה לעלות בעצמו, אולם לא יכול לנסוע בלי הכנות מרובות. בסוף הקיץ שנת תרכ"ח, לפני שנטר בא לארץ, שלח הרב קאלישר את בנו זאב־וואלף לארץ־ישראל. הבן הזה שאף גם הוא להגשים את רעיונות אביו על ישוב הארץ. הרב קאלישר הטיל על בנו לחקור את האפשרויות לישוב הארץ, לחקור אם האדמה פוריה ואם יהודי הארץ רוצים לעבוד את האדמה. הבן צריך היה גם להתחיל בעצמו בהתישבות.⁹¹

וואלף קאלישר היה איפוא בא־כחו של אביו בארץ ישראל. הוא שלח לאב מכתבים, שבהם מסר לו דין וחשבון על פוריות הארץ ועל רצון יהודי הארץ לעבוד את האדמה.

וואלף קאלישר שלח בראשית שנת תרכ"ט מכתב אל נשיא חברת “כל ישראל חברים”, אדולף כרמיה, בו ציין, שרק ישוב יהודי הארץ על הקרקע ירים את מצבם המוסרי והגופני. וואלף קאלישר שלח גם תכנית שלו ליסוד מושבה על־יד ירושלים.⁹² זוהי תכנית של “קיבוץ”: כל המתקבל למושבה מוסר את כל רכושו וכספו להנהלה; הוא מקבל את כל צרכיו, כמו מזון, בגדים וכד' מההנהלה; המיטבח הוא משותף, בשבתות ובחגים אוכלים בבית־אוכל גדול; הדירות מסודרות כך, “שכל אחד יוכל להכנס אל השני באופן חפשי כמו בתוך שלו, את הדלתות אין לסגור”; הקניה והמכירה נעשית רק על־ידי ההנהלה. וואלף קאלישר נתן בתכניתו ביטוי לרגשות הדתיים, ההומניים והאסטטיים שלו. הוא דורש ניקיון ופשטות, הוא מצטער בצער בעלי החיים, הוא רוצה לטפח את המוסיקה. הוא שואף לשרש את המידות הרעות, כמו הוצאת דיבה, ובעיקר את התשובה לממון, ודורש ענשים על העבריינים. כל מי שיעבור על מצוות התורה ועל התקנות של המושבה כפי שחוברו בידיו, ייענש במאסר. וואלף קאלישר הציע גם ליסד אקדמיה, בית־ספר גבוה לחקלאות.

וואלף קאלישר לא הצליח ליסד איזה ישוב חקלאי שהוא, אם כי לא חדל להתעניין בדבר. מכיון שהיה מחוסר אמצעים נהנה בזמן הראשון מה"חלוקה". הוא התחתן, הקים משפחה בירושלים וניסה להתפרנס ממכירת גורלות. הוא נרדף על־ידי אנשי ה"חלוקה", שהתנגדו לאביו והוציאו את חיצי זעמם נגד הבן. הם האשימו אותו, שאינו מתפלל וכד'. וואלף קאלישר סבר, שהקנאים האלה השפיעו על חותנו שלא יתן לו את הנדוניה שהבטיח לו, שהם שיחדו את הקונסוליה הגרמנית ולכן בכל משפט הוא מפסיד. גם אם נקבל, שוואלף קאלישר הפריז על מידת הרדיפות שרדפוהו וראה בכל אי־הצלחה שלו את יד רודפיו, הרי היה מצבו בירושלים קשה מאוד. הפסיקו לתת לו מה"חלוקה". הרב קאלישר השתדל בשבילו בפני נטר וזה הבטיח לקבלו כפקיד ב"מקוה ישראל". וואלף קאלישר נסתבך אז במשפט עם אחד מקוני הגורלות. הוא הושם בקשר למשפט זה בבית־הסוהר. הרב קאלישר הזעיק את כל העולם היהודי לעזרת בנו: את הרב הראשי בתורכיה ר' יקיר גירון, את משה מונטפיורי, את חברת “כל ישראל חברים” ועוד. וואלף קאלישר יצא אח"כ את הארץ, אבל לא יכול היה למצוא את פרנסתו ולכן חזר. הוא לא חדל להתענין בישוב הארץ, חשב על ייסוד עתון יהודי־אשכנזי בארץ, אולם במשך הזמן התבולל בישוב הישן וצאצאיו חיים עד היום בירושלים בתוך ישוב זה.

בחודש אוקטובר 1869 נתכנסה בברלין אסיפה של החברה “כל ישראל חברים”, שדנה בעיקר בדבר הושטת עזרה ליהודי רוסיה. האסיפה החליטה לתמוך בהגירת יהודי רוסיה למדינות חפשיות, בעיקר לארצות הברית. לאסיפה זו באו כרמיה, אלברט כהן ואחרים. הרב קאלישר נסע אז לברלין ושחח עם כרמיה ואלברט כהן על עניני ישוב ארץ ישראל. הרב קאלישר רצה שחברת “כל ישראל חברים” תעסוק לא רק בייסוד בית־הספר החקלאי, אלא גם בקניית קרקעות לשם ישוב יהודים הזקוקים לכך. הרב קאלישר הציע לכרמיה, שחלק מהיהודים שיהגרו מרוסיה יעלו לארץ־ישראל ויעבדו את האדמה. הרב קאלישר הודיע על שיחתו זו עם כרמיה ב"המגיד": “ונכנסו דברי באזניו”.

כ"א. חברות ליישוב א"י בפרנקפורט דמיין ובברלין

בזמן שהותו בברלין ניסה הרב קאלישר לארגן פעולה למען ישוב ארץ ישראל. הוא שוחח עם יוחנן הוף וזה הבטיח לפעול למען ישוב הארץ.

מברלין נסע הרב קאלישר להאלברשטאדט ולפרנקפורט דמיין ובכל מקום פעל למען ישוב הארץ. בפרנקפורט מצא הרב קאלישר כמה אנשים שהיו מוכנים לפעול למען ישוב הארץ, בתוכם ה' פליכס זאקס, בנו של ר' יחיאל־מיכל זאקס ז"ל.

באותה שנה, שנת תר"ל יסד הרב ר' עזריאל הילדסהיימר, שנבחר לרבה של העדה החרדית “עדת ישראל” בברלין, חברה למען הישוב בארץ.⁹³ מטרותיה של החברה הזאת היו: א. לתמוך בתושבי ארץ הקודש בחומר וברוח, ב. להגדיל את מספר בתי־המחסה בירושלים, ג. לייסד בית־חולים בירושלים. הרב קאלישר פנה מיד אל ר' עזריאל הילדסהיימר והוכיח אותו שלא מספיק לעשות “חסד פרטי” עם תושבי הארץ, אלא יש לפעול למען גאולת הארץ ויישובה, “חסד כללי”. הרב קאלישר הציע לרב הילדסהיימר להכניס לתקנות החברה שלו במקום ייסוד בית־חולים את יישוב הארץ.⁹⁴ הרב קאלישר ניסה כבר משנים לרכוש את ר' עזריאל הילדסהיימר לפעולה למען חברת ישוב ארץ־ישראל, אולם הרב הילדסהיימר דחה מפני חששות, שמא לא ישמרו המתישבים על מצוות התורה, ובטענו שהוא עסוק בחברה למען בנין בתי־המחסה בירושלים. גם הפעם דחה הרב הילדסהיימר את פנייתו של הרב קאלישר, באמרו שהוא מצדו יפעל למען המטרות שהציבה לעצמה חברתו והרב קאלישר יפעל למען ישוב הארץ. הרב קאלישר ענה לו, שאין הוא פטור מלעסוק בישוב הארץ ושגם הוא, הרב קאלישר, תמך בבניין בתי המחסה. הרב הילדסהיימר ענה על כך לרב קאלישר, במכתבו מיום ט"ו באב תר"ל: “גם אני אקבל בשמחה רבה המעות, שיבואו לידי תכלית ישוב ארץ־ישראל, אבל הדרישה תהיה בכל מאמצי כחינו לכל אחד לצד שלו”.

בשנת תר"ל עבר לברלין הד"ר חיים לוריא. לאחר הפירוד בחברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט דאודר שותקה פעולתו ולא ניתן לו גם לפרסם מאמרים בעתונות. בידיו נשתמר סכום מסויים של החברה והוא רצה בשנת 1867 לצוות סך 12000 פראנק בשביל החברה “כל ישראל חברים” בפאריס, בתנאי שהחברה תקציב חלק מהכנסותיה לישוב ארץ־ישראל.⁹⁵ הרב קאלישר הצטער, כאמור לעיל, על שהד"ר לוריא נדחה. ר' אליהו גוטמאכר לא הפסיק את הקשר עם הד"ר לוריא, בסוף שנת תרכ"ו כתב אל הד"ר לוריא מכתב. הרב קאלישר שיבח את ר' אליהו על כך ושלח לד"ר לוריא את ספרו (בודאי “דרישת ציון”, מהדורה ב', תרכ"ו). בשנת תרכ"ח כתב הרב קאלישר אל הד"ר לוריא וצירף למכתב מה שכתב גם ר' אליהו גוטמאכר, אבל לא קיבל תשובה. בשנת תר"ל בא לידי מגע בין הד"ר לוריא ובין הרב קאלישר. המתווך היה כנראה ר' נתן פרידלאנד, שנזדמן אז בברלין.

בשעה שהחברה למען הישוב בארץ מיסודו של הד"ר הילדסהיימר התחילה לפעול, נודע לד"ר הילדסהיימר, יושב־ראש החברה, מפי אדוארד מנדה, חבר הועד של החברה, אחיו של משה (מוריץ) מנדה מפרנקפורט דאודר, שבידי משה מנדה נמצאים בלי שימוש כספים של “חברת ישוב ארץ־ישראל”, שהיתה קיימת בפרנקפורט; משה מנדה היה רוצה למסור את הכספים לידים אחרות, או להשתמש בהם לשם המטרה שבשבילה נאספו. יש לציין שגם בידי הד"ר לוריא היו כספים של החברה. הרב הילדסהיימר הלך אל הד"ר לוריא ושוחח אתו על הצורך להשתמש בכספים לצרכי ארץ־ישראל. הרב הילדסהיימר הודיע לד"ר לוריא, שאין הוא רוצה, שימסרו את הכספים לחברה בברלין, שהוא יסד אותה, אלא ייעשה בכספים מה שיחליטו הרב קאלישר והרב ר' אליהו גוטמאכר ביחד עם הד"ר לוריא. הד"ר לוריא אמר לד"ר הילדסהיימר, שהוא עומד זה מזמן בחליפת מכתבים עם ר' אליהו גוטמאכר וגם עם הרב קאלישר ואלה הסכימו להשתמש בכספים “לתכלית ענין ארץ ישראל אשר כבר בא לעולם כמו סתם ארץ־ישראל ובנין בתים”. הרעין בדבר חלוקה כזאת בא בודאי מר' אליהו גוטמאכר שעוד בשנת תרכ"ב הציע לחלק את הכספים הנאספים לצרכי א"י שליש ליישוב, שליש לבתי־מחסה ושליש לעניי אה"ק. הרב הילדסהיימר אמר אז לד"ר לוריא, שלדעתו צריך על כל פנים להשאיר שליש מהכספים שנאספו למטרה הראשונה, כלומר לצרכי ישוב הארץ.

הד"ר לוריא ור' נתן פרידלאנד, שנזדמן אז בברלין, נהלו משא ומתן עם הד"ר הילדסהיימר בדבר התאמת הפעולות של החברה לישוב ארץ ישראל והחברה לעניני הישוב של הילדסהיימר. דובר על חלוקת ההכנסות: שליש ליישוב, שליש לבתי מחסה ושליש לעניי ארץ־ישראל. הרב קאלישר התנגד למסירת הכסף, שנאסף לפני כן לצרכי יישוב הארץ, למטרות אחרות. הוא הסתמך על ההלכה, שאין משנין מצדקה לצדקה. כנגד זה מוכן היה להסכים לסידור כזה בנוגע לכספים שייאספו בעתיד. הרב קאלישר התווכח בענין זה עם ר' אליהו גוטמאכר ועם ר' עזריאל הילדסהיימר.

המשא ומתן עם הרב הילדסהיימר לא הביא כנראה לידי תוצאות.

בברלין התארגן אז ועד חדש למען יישוב ארץ־ישראל. מיסדי הועד היו ר' נתן פרידלאנד והד"ר ח. לוריא.⁹⁶ בראש הועד הועמד מר יוחנן הוף. אותו יוליוס הוף, שהשתתף בועד שנוסד בשנת 1866 בהשפעת הרב נאטונק ושאתו נפגש הרב קאלישר בזמן ביקורו האחרון בברלין. סגנו, גבאי שני, היה הבנקאי היימאן, שגם הוא השתתף בועד משנת 1866. יש איפוא לראות את הועד הזה כחידוש פעולות הועד הקודם משנת

1. הד"ר ח. לוריא השתתף בפעולות החברה המחודשת בברלין. הד"ר לוריא השתתף במשלחת, שביקרה בברלין מטעם החברה אצל קונסול גרמניה בארץ־ישראל. הד"ר לוריא המשיך גם בשנים הבאות לעזור לרב קאלישר בפעולותיו למען ישוב הארץ. החברה בברלין התקיימה, אבל לא תפסה מקום מרכזי בתנועה, כמו החברה בפרנקפורט דאודר בשעתה.

ועד החברה ליישוב ארץ־ישראל, שנוסד על־ידי הרב קאלישר בפראנקפורט דמיין, פיתח פעולה רחבה יותר מהועד בברלין. הרב קאלישר העביר לועד הפרנקפורטי באופן זמני את תפקידי מרכז החברה לישוב הארץ. הרוח החיה בחברה נשאר הרב קאלישר, הוא עורר את הועד הזמני שבפרנקפורט דמיין לפעולה, כיוון את פעולותיו ופרסם בשמו כרוזים ומאמרים. החברה בפרנקפורט דמיין החליטה בשנת תרל"ב באסיפתה השנתית לפנות אל משה מונטפיורי, שיהיה נשיא הכבוד של החברה. מונטפיורי לא קבל את הכבוד הזה כשם שלא קבלו מהחברה בפרנקפורט דאודר לפני עשר שנים.

כ"ב. מלחמה בבעלי התיקונים בדת

נסיונם של בעלי “התיקונים” בדת להתארגן בזמן התוועדותיהם בשנות תר"ד–תר"ו לא הצליח. בסוף שנות העשרים של המאה השביעית (שנות השישים למאה הי"ט למסה"נ) נעשה שוב ניסיון לכנס את המתקנים בועידות ולארגנם. בכנסיות אלה הועמדו שוב לויכוח בעית העברית בתפילה, היעוד של היהדות, התקוה לגאולה וכו'. הרב קאלישר נלחם בעטו בדעות בעלי הריפורמה והתקיף במיוחד את הד"ר א. גייגר, שנתמנה בשנת 1869 לרב של קהלת ברלין ודרש דרשות נגד התקוה לשיבת ציון. כנגד זה קדם בברכה את ייסוד העדה החרדית “עדת ישראל” בברלין עם ר' עזריאל הילדסהיימר בראשה. מהעדה החרדית דרש הרב קאלישר, שתפעל למען ישוב הארץ “ארץ הקדושה, אשר גייגר וסיעתו הזניחוה, וימאסו בתקותנו, אשר נתנו בלבו נביאינו וחוזינו”. סייע לרב קאלישר במלחמת הדעות נגד המתקנים ר' דוד גורדון, שפרסם ב"המגיד" תרכ"ט מאמר לוהט “דבר בעתו”. ר' דוד גורדון מעלה את רעיון קיבוץ נדחי ישראל בארץ אבות, בהסתמכו על השקפות הרב קאלישר ור' יהודה אלקלעי בדבר גאולה בדרך הטבע, בניגוד לרעיון הפיזור בין האומות, כפי שהובע על־ידי בעלי ה"תעודה".⁹⁷

כ"ג. עבודתו הספרותית

הרב קאלישר היה נתון ראשו ורובו בתנועת ישוב ארץ־ישראל. הוא מצא לו בכל זאת פנאי גם לעבודה ספרותית ולהרבצת תורה בחוג לומדים.

בשנת תר"ל הדפיס את החלק השני של “אמונה ישרה”. חלק זה מונח היה אצלו בכתובים כשלושים שנה. הוא לא הדפיס את החלק הזה, מפני שלא קיווה שיימצא קהל קוראים בקרב יהודי מערב איירופה לספרו העברי. לאחר שבא במגע עם יהודי מזרח איירופה נוכח ש"שם ישוטטו רבים לבקש דבר ד' מאוצרות לשוננו הקדושה", והחליט להדפיס את הספר. גם בספר זה נוגע הרב קאלישר דרך אגב בבעית הגאולה (קטע זה מתוך הספר, “דרך הקיום”, מתפרסם בספר “הכתבים הציוניים של הרב קאלישר”).

הרב קאלישר חשב על הדפסת “דרישת ציון”, ובודאי גם של “שלום ירושלים”, במהדורה חדשה, אולם הדבר לא יצא לפועל בחייו.

בשנות תרל"ג–תרל"ה הדפיס הרב קאלישר את חמשת חומשי התורה עם תרגום גרמני (באותיות עבריות) ועם פירוש שלו בשם “ספר הברית” ועם באור המלות. לפירוש על התורה הכניס הרב קאלישר מדעותיו על עם ישראל וגאולתו (קטעים שלקטתי מ"ספר הברית" מתפרסמים בספר “הכתבים הציוניים”, עמ' קס"ו–קע"ד).⁹⁸

כ"ד. תמיכה בפעולותיהם של שמעון ברמן ואחרים

הרב קאלישר היה ער לכל פעולה, שנעשתה למען ישוב הארץ, והוא תמך בכל ניסיון, שנעשה על־ידי אחרים, לארגון התנועה ולהתישבות בארץ, כך תמך הרב קאלישר בפעולותיו של ר' שמעון ברמאן, שעלה בשנת תרל"א מארצות הברית לארץ ישראל ותיכן תכניות לייסוד מושבה בארץ. ר' שמעון ברמאן תכן תכניות להתישבות יהודים על הקרקע כבר משנים. בהיותו עוד בפולין בקראקא, העיר שבה נולד, יסד בשנת 1851 אגודה להתישבות יהודים על אדמת הונגריה. בשנת 1852 הגר לארצות הברית וגם שם ניסה ליסד מושבה של יהודים. הצעותיו לא יצאו מגדר תכנית. ר' שמעון ברמאן שמע עוד בהיותו בארצות הברית על חברת ישוב ארץ־ישראל, שנוסדה על־ידי הד"ר לוריא בפרנקפורט דאודר, הוא שלח אל הד"ר לוריא פעמיים כסף בשביל החברה, החליף אתו מכתבים והציע לו לקבל את תכניותיו להתישבות, שהדפיס באמריקה בעתונות ובחוברות. באחת החוברות האלה, שהכילה תקנות, תכנית של מושבה וכרוז, כתב ר' שמעון ברמאן, שאפשר ליסד מושבה בארץ־ישראל, כלומר גם בארץ־ישראל. החוברת נדפסה אחרי שנת 1862. ברמאן שמע גם על פעולותיהם של הרב קאלישר ור' אליהו מגריידיץ ושלח גם להם תכנית.⁹⁹

בשנת תר"ל החליט ברמאן לעזוב את אמריקה ולעלות לארץ־ישראל. הוא לא התכוון בראשונה לעסוק בעניני התישבות. בדרכו לארץ ישראל רצה להפגש עם משה מונטפיורי, אולם לא פגש אותו בלונדון. בפאריס שוחח עם אלברט כהן והציע להקים את “מקוה ישראל” לפי תכניתו. אלברט כהן ענה לו, שקרל נטר מנהל את עניני “מקוה ישראל” והפנה את ברמאן אל נטר. בברלין פגש ברמאן את ר' נתן פרידלאנד. אצל פרידלאנד ראה בפעם הראשונה את “דרישת ציון”. מפי פרידלאנד נודע לו, שקיימת בברלין “חברה ארץ נושבת” שמיסדה הוא הד"ר לוריא וחברי הועד שלה הם: הבנקאי היימאן, מנדה, ליברמאן ועוד. ברמאן הלך עם ר' נתן פרידלאנד אל הד"ר לוריא ושוחח אתו. הד"ר לוריא הזמין את ר' שמעון ברמאן לבקר אצל חברי הועד. ברמאן נפגש עם היימאן ושאל אותו למה לא פיתחה החברה פעולה ראויה לשמה. חברי החברה בקשוהו, שישאר בברלין שבועיים ימים, כדי שיוכלו לכנס אסיפה של כל החברים. ברמאן לא יכול להשאר, כי מהר לנסע אל קרוביו. ר' נתן פרידלאנד הזמין אותו לבקר אתו אצל הרב קאלישר בטהורן ואצל הרב ר' אליהו גוטמאכר בגריידץ, אולם ברמאן דחה גם הזמנה זו.

ר' שמעון ברמאן הגיע לארץ בראשית שנת תרל"א. כאן התחיל מיד להתענין בייסוד מושבה. הוא ראה שיש מצד אחד, מצד ההמונים שאיפה להתישבות, אולם מצד שני, מצד העומדים בראש, ישנה התנגדות. ר' שמעון ברמאן פנה מיד במכתב אל הרב קאלישר ור' אליהו גוטמאכר, כאל ראשי התנועה לישוב הארץ, והתאונן על ההתנגדות. הרב קאלישר פירסם בעתונות את מכתבו של ברמאן והתקיף גם מצדו את “השוטנים”. ר' שמעון ברמאן התישב בטבריה ושם יסד “חברה ישוב ארץ הקדושה”. חברה זו פנתה בבקשת עזרה לניו־יורק, אל עורך העתון Jewish Messenger ואל “ועד הצירים” ללונדון אל משה מונטפיורי ואל “ועד שליחי הקהלות”, לברלין ולפרנקפרוט (כנראה אל חברות ישוב ארץ־ישראל שם) ואל הרבנים קאלישר וגוטמאכר, שעודדו אותם.¹⁰⁰ הרב קאלישר השתדל עד מאוד לעזור לברמאן להוציא לפועל את תכניתו, אולם כל השתדלויותיו לא נשאו פרי. הרב קאלישר חשב אז על עליה לארץ־ישראל והבטיח לברמאן לבוא ולעסוק ביחד אתו בייסוד המושבה. הסכומים שהיו בידי הרב קאלישר היו קטנים והוא גם נחלש אז ולא יכול לנסוע. ברמאן חשב, שבידי הרב קאלישר יהיה סכום גדול שיספיק לקנית קרקעות ליסוד המושבה. ברמאן היה בטוח שהרב קאלישר יבוא. ברמאן נסע לחיפה וחיכה לרב קאלישר במשך כמה שבועות, אולם לשוא. ברמאן קיבל אז מר' אליהו מגריידיץ מכתב, שהרב קאלישר נחלש ולא יוכל לבוא, “הקליפה עדיין חזקה”.¹⁰¹

הרב קאלישר סייע בידי ר' שמעון ברמאן להדפיס את תיאור נסיעתו מאמריקה לארץ ישראל ומסעותיו בארץ, כתוב בשפה האשכנזית־יהודית. עשרה ימים לפני פטירתו כתב הרב קאלישר מכתב אל הרב הילדסהיימר ואל ראשי הועד לישוב הארץ בברלין, שיעזרו לו להדפיס את ספרו.

הרב קאלישר תמך גם בפעולותיו של חברו לדעה ר' יהודה אלקלעי, שעלה לארץ ישראל בשנת תרל"א ליסד בירושלים “חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל”. הרב קאלישר רצה שר' יהודה אלקלעי וכן גם קרל נטר יתמכו בנסיונו של ר' שמעון ברמאן בטבריה. ר' יהודה אלקלעי קיווה לאסוף סכומים גדולים על־ידי שטרות (מניות) לצרכי ישוב הארץ והבטיח לרב קאלישר, שבשעה שתהיה האפשרות בידיו יתמוך גם בפעולתו של ברמאן. החברה שייסד ר' יהודה אלקלעי בירושלים נתפרדה כעבור זמן מה, מפני שקמה התנגדות חזקה מצד הקנאים בירושלים, בתוכם ר' מאיר אויארבאך. ר' יהודה אלקלעי התקיף אותם ובמיוחד את ר' מאיר אויארבאך במאמר חריף בגלל התנגדותם. התפתח פולמוס, שבו יצא ר' יעקב ספיר להגן ב"הלבנון" על קנאי ירושלים ונתן ביטוי להשקפותיהם והשקפותיו על הגאולה וישוב הארץ. הרב קאלישר היה כמובן על צדו של ר' יהודה אלקלעי. הרב קאלישר רצה להתווכח עם ר' יעקב ספיר בנוגע להשקפותיו על הגאולה, אולם מאמרו לא נדפס. עם כל הכבוד שרחשו אליו עורכי העתונים, הרי לא תמיד נתנו מקום למאמריו, כי לא ראו שהתנועה לישוב הארץ תקבל צורות הגשמה ממשיות.

הרב קאלישר התענין במשך כל השנים בפעולותיו של משה מונטפיורי למען הישוב בארץ. פניותיו אל מונטפיורי נשארו בלי תוצאות ולא הועילו השתדלויותיו של הרב קאלישר, שאחרים ישפיעו על מונטיפיורי. הרב קאלישר לא חדל בכל זאת להאמין, שמונטפיורי יפעל גדולות למען ישוב הארץ.

בשנת 1874 שלח הקולונל י. גאולר, אנגלי נוצרי, הצעה אל משה מונטפיורי, שהכילה תכנית לשיפור מצבם של יהודי ארץ־ישראל על־ידי עבודת־אדמה ותעשיה ולעלית יהודים לארץ. משה מונטפיורי מסר את ההצעה לועד שליחי הקהלות בבריטניה, שמונטפיורי עמד בראשו, ותמך בהצעה. הצעה זו נתנה דחיפה לפעולות הועד למען הישוב, שהוכתרו ביצירת “קרן מזכרת משה מונטפיורי” בשנת תרל"ה. הרב קאלישר שמח להתעוררות בלונדון, אולם גם במקרה זה של הצעת גאולר סבר, “שאם נוצרי יחנן עפרות קודש, איך אנחנו נעמוד מרחוק מלשום יסוד ופינה לישוב הארץ”. הוא רצה להקדים אותו כמו במקרה עם דיונאן.

כ"ה. שאיפתם של יהודי רומניה לעלות לא"י

בה בשעה שבארצות מערב־איירופה היתה תנועת ישוב ארץ־ישראל מצומצמת בחוגים קטנים, קמה בראשית שנות השלושים למאה השביעית (שנות ה־70 למאה הי"ט למסה"נ) תנועה רחבה יותר בקרב יהודי מזרח־איירופה לעליה ולהתישבות בארץ. גרמו לכך השנויים לרעה במצבם המדיני והכלכלי והתעוררות הלאומיות העברית.

מצבם של יהודי רומניה החמיר לאחר איחוד מולדביה ו־וואלאכיה למדינה אחת בשנת 1866. התחילו גירושים של יהודים מהכפרים ומהמדינה, התחיל קיפוח פרנסותיהם ופרעות. ראש הממשלה בראטיאנו רצה להפטר מהיהודים במדינה ויעץ בשנת 1868 למשלחת יהודית, שבה השתתפו הרב ר' יצחק־אייזיק טויבש וארמנד לוי מפאריס, שמספר גדול של יהודים יהגר לתורכיה.¹⁰² הרב קאלישר עקב אחרי השינויים במצבם של יהודי רומניה ויעץ להעלות את יהודי רומניה לארץ ישראל. הגירה המונית של יהודים מרומניה התחילה בשנת 1872. הועמדה אז השאלה לאן? לארצות הברית או לארץ־ישראל? התחיל ויכוח מעל דפי העתונות, שבו השתתף גם הרב קאלישר.

רבים מיהודי רומניה הביעו אז את רצונם לעלות לארץ־ישראל. הקשרים בין יהדות רומניה ובין הארץ היו חזקים משנים, משפחות בודדות עלו לארץ מרומניה והתישבו בה. בשנת תרל"ג החליטו מאה ראשי משפחות בניקארסט לעלות לארץ־ישראל ולעבוד את האדמה. הם ידעו מתוך העתונות על פעולות הרב קאלישר לישוב הארץ והם פנו אליו, שיעזור להם להגשים את שאיפתם. בידם היה כסף, 500 פרנק בידי כל אחד, אולם הם היו זקוקים להלואות. הרב קאלישר טיפל אז בקנית שטח אדמה בארץ ורצה לשתף אותם בזה. הרב קאלישר פנה בבקשת עזרה להם אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס ובווינה, אל העתונות העברית ואל ה"ג’ואיש קרוניקל" בלונדון. הועד המרכזי של חברת “כל ישראל חברים” בפאריס החליט בישיבתו מיום י"ז באייר תרל"ג לדחות את בקשתו של הרב קאלישר. דעתו של הועד היתה, שההגירה מרומניה צריכה ללכת לארצות הברית. גם מערים אחרות ברומניה, כמו בקאו, מוינשטי, רישא, פיאטרא איוועשט ועוד רצו לעלות לארץ ופנו אל הרב קאלישר.

גדולות פעל אז למען יהודי רומניה ר' חיים־צבי שניאורסון הארצישראלי. ר' חיים־צבי שניאורסון נשלח בשנת תרכ"ה כשד"ר מטעם מפעל “בתי המחסה” לאוסטרליה ושם התחיל להפיץ את רעיון הגאולה בדרך הטבע וישוב הארץ בלי שידע על פעולה דומה באיירופה באותו זמן על־ידי הרב קאלישר והד"ר לוריא. גם הוא סבר, שבגאולה העתידה יהיה עם ישראל זקוק לעזרת האומות. פעולתו באוסטרליה עשתה רושם חזק על משה הס.

בשנת 1869 נסע לארצות הברית וכאן פעל למען יהודי ארץ־ישראל, למען ישוב הארץ ולמען יהודי רומניה. כאמור למעלה צדד בעלית יהודי רומניה לארץ ישראל ולא בהגירתם לארצות הברית. ר' חיים־צבי שניאורסון ראה קשר פנימי בין המדיניות הפנימית והחיצונית של רומניה ובין בעית המזרח הקרוב. הוא ראה ברדיפת היהודים ברומניה את השפעתה של רוסיה. כפתרון יסודי לבעית יהודי רומניה, וכן גם של ארצות אחרות, כמו פרס ורוסיה, הציע שניאורסון ייסוד מדינה עברית בארץ־ישראל. ר' ח. צ. שניאורסון פירסם את השקפותיו בשנת 1872 בספר “ארץ ישראל ורומניה”, באנגלית, בניו־יורק. הרב קאלישר שמח מאוד לספר זה וכתב עליו: “הרב הגד' החכם שניאורסון, המדבר אודות הקולאנית (המושבות – י. ק.) בספרו המשתווה עם ספרי דרישת ציון”.

כ"ו. פעולה ברוסיה למען יישוב ארץ־ישראל

גם בקרב יהודי רוסיה התעוררו רבים לרעיון ישוב ארץ־ישראל ולעליה לארץ. כאמור לעיל הצטרפו אחדים מרוסיה לחברת ישוב ארץ־ישראל בפרנקפורט על נהר אודר. ר' שמואל יוסף פין מווילנא רצה להשיג רשיון לאסוף כספים ברוסיה למען החברה, אולם לא השיג. חוסר הרשיון הפריע את הפעולה ברוסיה. השאיפה לעלות לארץ ישראל ולהתישב בה מצאה למרות זאת את ביטויה פה ושם. כך פנו בשנת תרכ"ז אל ר' מתתיהו סטראשון בווילנא תושבי עיירה אחת ובקשו ממנו עצה, איך יוכלו לעלות לארץ־ישראל, להתישב בה באמצעיהם שלהם ולהתפרנס מעבודת האדמה.¹⁰³

במחצית השניה של שנות העשרים למאה השביעית (שנות הששים למאה הי"ט למסה"נ) חל שינוי לרעה ביחס השלטונות הרוסיים ליהודים. נסתיימה תקופת התיקונים של אלכסנדר השני והתחילה נסיגה. נוסף לכך שרר בשנות תרכ"ז–תרכ"ט רעב כבד ברוסיה, שפגע ביותר ביהודי “תחום המושב”. גם אצל יהודי רוסיה עלתה על הפרק בעית ההגירה. כאמור לעיל נתכנסה בשנת תרכ"ט בברלין ועידה של חברת “כל ישראל חברים”, שדנה בבעית הגירתם של יהודי רוסיה. בקניגסברג נוסד אז ועד, שטיפל בהגירה מרוסיה. חברת “כל ישראל חברים” תמכה בהגירה לארצות החופש, בעיקר לארצות הברית של אמריקה. הרב קאלישר ניסה גם במקרה זה להשפיע, שהמהגרים יועלו לארץ־ישראל, אולם לשוא.

בקרב יהודי רוסיה התחילה אז תסיסה פנימית, ביקוש דרכים לתיקון המצב. אחת הדרכים צריכה היתה להיות הפצת עבודת האדמה בין יהודי רוסיה. טובי הסופרים והעתונאים עמדו על כך. על הצורך בעבודת האדמה כתבו ר' שמואל יוסף פין ב"הכרמל", ר' מרדכי אלישברג (“המבי”ע"), ר' יחיאל־מיכל פינס ב"הלבנון" ועוד. ר' דוד גורדון יעץ במאמרו הנ"ל “דבר בעתו” להעביר את יהודי רוסיה לעבודת האדמה, אבל לא לפנים רוסיה ולא לאמריקה אלא לארץ־ישראל. ר' יחיאל מיכל פינס הציע לישב יהודים על האדמה לא רק ברוסיה ואמריקה, אלא גם בארץ־ישראל.¹⁰⁴ החל משנת תרל"ב התחיל פינס לפרסם מאמרים ב"הלבנון" על ישוב ארץ־ישראל ומורגשת בהם השפעת השקפותיו של הרב קאלישר. ר' י. מ. פינס ארגן סביבו קבוצת אנשים חשובים לשם פעולה למען ישוב הארץ. ר' י. מ. פינס ביחד עם רבו ר' מרדכי־גימפל יפה פנו אל הרב קאלישר והודיעו על רצונם להתחבר לחברתו. גם המבי"ע הצטרף אליהם “והמה יחדו כתבו תוכחה רבה למתנגדים לענין הקדוש הזה”. המבי"ע פרסם בשנת תרל"ד ב"הלבנון" שורת מאמרים על ישוב ארץ־ישראל. גם ר' יצחק יעקב ריינס, שהיה אז רב בשווינציאן, תמך בפעולות חברת ישוב ארץ־ישראל וקיבל מהרב קאלישר כתב־גבאות.

אם־כי לא נתקבל רישיון לאסוף כספים למען ישוב הארץ, נעשתה פעולה נמרצה בליטא, רוסיה הלבנה ופולין לקיבוץ כספים על־ידי “גבאים”, שנתמנו ע"י הרב קאלישר. תעמולה התנהלה ע"י שליחים, שנסעו לפי הוראות הרב קאלישר מעיר לעיר ודרשו דרשות על ישוב הארץ. מלבד ר' נתן פרידלאנד נסע גם הרב ר' דב־בר צייטלין מווילנא. הרב בעיירה גאוורע הודיע על נכונותו לעזוב את כסא הרבנות ולנסוע בשליחות הרב קאלישר לערים שונות.

שלושים מיהודי קאמיניץ הודיעו בשנת תרל"ב על רצונם לעלות לארץ־ישראל ולהתישב בה כעובדי אדמה.

באותה שנת תרל"ב התקיימה בגרודנה ועידה בעניני ישוב ארץ־ישראל. השתתפו בה אנשים מגרודנה, ווארשה, ביאליסטוק, לומז’ה ועוד. נוסדה אז בגרודנה חברה בשם “דורשי ציון וירושלים”. מטרת החברה היתה לשלוח לפי גורל בכל שנה חבר אחד מחבריה לארץ־ישראל לתור את הארץ. כשנודע לרב קאלישר מהעתונות על חברה זו פנה מיד אליה וכתב שלא מספיק לתור את הארץ, אלא יש לעסוק בישוב הארץ, בגאולת קרקעות והתישבות. ראשי החברה הביעו את נכונותם להתחבר לחברה של הרב קאלישר. הרב קאלישר שלח להם כתב־גבאות, תקנות החברה שלו וקול־קורא.

דבר קיבוץ הכספים למען ישוב ארץ־ישראל הגיע לידיעת השלטונות ברוסיה. ר' דוד־טבלי אפרתי רצה להדפיס ברוסיה לפי הוראות הרב קאלישר כתבי גבאות. הצנזור הודיע על נוסח הכתב לגוברנטור בוויטבסק והשלטונות ערכו חיפוש בביתו של אפרתי, לקחו ממנו את כל המכתבים שמצאו ורצו לתבעו לדין. אפרתי נימק את פעולתו בצורך הדתי להורות איך יש לקיים את המצוות התלויות בארץ. הרב קאלישר פנה אז אל ק. ז. ויסוצקי במוסקבה, שישתדל בפני השלטונות בדבר רשיון לפעולות חברת ישוב ארץ־ישראל ברוסיה. הרב קאלישר פנה גם לאנשים אחרים ברוסיה, שיזמינו עורך־דין, שישתדל להשיג את הרשיון.

מגדולי הרבנים בפולין, שתמכו ברעיון ישוב ארץ־ישראל ובפעולותיו של הרב קאלישר, יש לציין את ר' יהושע טרונק מקוטנא ואת חתנו ר' חיים־אלעזר וואקס, רב בקאליש, את הרב ר' מאיר לייבוש מלבים,¹⁰⁵ את ר' אברהם לנדא, רב בטשכאנוב, את ר' חיים־יוסף קרא, רב בוולוצלאווק,¹⁰⁶ ואת ר' שמעון סופר, רב בקראקא, בנו של החת"ם סופר.

כ"ז. שאיפתו של הרב קאלישר לעלות לארץ־ישראל

הרב קאלישר שאף לעלות בעצמו לארץ־ישראל ולעסוק שם בישובה. במשך שנים רבות ניסה להגשים את שאיפתו זו, אולם לא עלה בידו להגשימה. במכתבו אל אלברט כהן בשנת תר"ך הביע את רצונו לנסוע לארץ “לשום עיני פקוחה על כל אשר יעשה שמה בזה”. מאז לא פסק לחשוב על עליה. הרב קאלישר לא יכול היה לנסוע בגלל חוסר אמצעים. הכספים, שנאספו מחברים של חברת ישוב ארץ־ישראל, היו מצומצמים. אמצעיו הפרטיים לא הספיקו, כי היתה לו משפחה גדולה והוא צריך היה לדאוג לבנותיו, שהגיעו לפרקן. בשעה שקרל נטר התחיל בפעולות בארץ ישראל, רצה הרב קאלישר להקדימו, אולם לא ראה יכולת לעלות בעצמו ושלח את בנו וואלף. אז התחיל בפעולה מאומצת לסידור עלייתו שלו. הוא פנה אל ידידיו וחבריו בתנועת ישוב הארץ וביקש שיאספו כסף במיוחד לצורך שליחותו בארץ. הוא לא רצה לנגוע בכספים, שנאספו לצרכים הכלליים של יישוב הארץ. ידידיו ר' י. האמבורגר ור' אליהו מגריידיץ פנו אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס בהצעה למנות את הרב קאלישר למשגיח דתי ב"מקוה ישראל". על מכתבו של הרב קאלישר, שבו שאל את עצתו של חברו ר' אליהו גוטמאכר בדבר עליתו, קיבל תשובה מיום כ"ז בסיון תרכ"ט: “אודיע שאין אפשר לו להעמיד עצמו לזה. לו יהי שיוקח ההוצאות הנסיעה ממה שנשאר עדיין אצלנו, ומה יעשה שם, מי יתן לו לצרכיו, וכי חלילה יפיל עצמו לישועת אדם – – – אינו דומה אם יטה ה' ב”ה דעת החברה בפאריז, שיתרצו למה שכתבנו לשם, האמבורגר שלח גם מכתבי להם, ויהי ידיד נפשי הממונה, אז יהי שמחה רבה – – – ואם יסכים שאכתוב ללוריא, שגם הוא יכתוב לשם – – –".¹⁰⁷ ר' אליהו הסס אם כדאי לפנות אל הד"ר לוריא, שיכתוב גם הוא מכתב אל חברת “כל ישראל חברים”, כי הוא קיווה שהחברה תסכים להצעה בלי התערבות לוריא, אולם אם היא תסכים לאחר שלוריא יכתוב את המכתב “אז יאמר לוריא, שרק הוא פעל זאת וירצה מאתנו השתעבדות אליו לכל מה שירצה”. חברת “כל ישראל חברים” וקרל נטר הסכימו בשנת תרל"ב להזמין את הרב קאלישר ל"מקוה ישראל".

הרב קאלישר רצה לא רק לשבת ולהשגיח ב"מקוה־ישראל", אלא גם לעסוק בעניני ישוב הארץ. לכן התנה תנאי, שיוכל לנסוע מפעם לפעם לירושלים כדי לפעול שם למען יישוב הארץ “מלה למעשה”. נטר הודיע לרב קאלישר, שכדאי לו לקאלישר לעלות ארצה לא באביב אלא בסתיו, כי אז אין החום גדול ביותר. הרב קאלישר רצה בכל זאת לעלות מיד ובזמן הראשון לגור בירושלים. הרב קאלישר בן ה־77 הרגיש שהוא הולך ונחלש ולכן מיהר. במשך כשלושים שנה הפיץ את רעיון ישוב הארץ “בשילוח חיצי עטו” והוא רצה בסוף ימיו לעשות מעשה רב, לעלות לארץ ולפעול בה למען ישובה. אולם אז קרה מקרה מאסרו של בנו וואלף. הרב קאלישר הזקן והחלש הצטער צער רב והדבר השפיע לרעה על מצב בריאותו. הרופא הזהיר אותו, שלא יוכל לעבור את הים מחמת מחלת הים, שתסכן את נפשו. בני משפחתו לא נתנו לו אז לנסוע וכך לא זכה לעלות ארצה.

כ"ח. גאולת קרקעות. פטירתו של הרב קאלישר

הרב קאלישר לא פסק מלהתענין בגאולת קרקעות בארץ. הוא עקב בתשומת לב רבה אחרי כל נסיון לגאול קרקעות והיה מוכן לסייע בדבר בסכומים הקטנים, שהיו בידיו. בידיו היו כארבע־מאות ר"ט ועוד כשש־מאות ר"ט היו בידי הסוכן סגל בפוזנא. הרב קאלישר שמח על ההקלות שנעשו אז ברכישת קרקעות בארץ על־ידי יהודים.¹⁰⁸

בסוף שנת תרל"ב עלה לארץ־ישראל ר' יקיר גירון, מי שהיה לפנים הרב הכולל של יהודי תורכיה. הרב קאלישר עמד אתו בקשרים בזמן שהרב נאטונק ביקר בקושטא. הרב קאלישר פנה אל הרב גירון בהצעה, שיעסוק בגאולת קרקעות ויעמוד בארץ בראש הפעולה לישוב הארץ. הרב גירון הסכים לכך. היה זה הישג גדול בשביל התנועה. הרב קאלישר פירסם על כך בעתונות וקמה התעוררות בקרב אוהדי התנועה.

בשנת תרל"ג קיבל הרב קאלישר ידיעה על אפשרות רכישת שטח גדול בסביבות יריחו. דרוש היה סכום של 19.000 ר"ט. הרב קאלישר רצה לסייע לקניה ושלח אל הרב גירון לצורך זה את הכסף שהיה בידו, סך 270 ר"ט. הרב קאלישר השלה את עצמו, שאפשר יהיה לגאול את השטח על־ידי תשלומים בשיעורין.¹⁰⁹

הרב גירון הודיע לרב קאלישר שאפשר לקנות שטחים בסביבות ירושלים, שבתוכם נמצא קבר שמעון הצדיק. הרב קאלישר לא הניח את ידו גם מזה והתחיל להשתדל לגאול את השטח.

הרב גירון שאל את הרב קאלישר כמה כסף נמצא בידו, כדי שידע כמה יוכל לקנות. תשובת הרב קאלישר לא היתה ברורה, הרב קאלישר הביא בחשבון גם כספים, שהיו בידי אחרים, כמו בידי מ. מנדה בפרנקפורט דאודר, ושלא היה בטוח שיקבלם.

הרב גירון סבר שבידי הרב קאלישר ישנם סכומים מסוימים ונגש באביב שנת תרל"ג לרכישת שטח אדמה, כמאה דונם, על־יד יפו. דרוש היה סכום של 4.000 ר"ט וצריך היה להכניס תשלום ראשון בסך 2.000 ר"ט. הרב קאלישר עשה מאמצים לשלם את הסכום, אולם לשוא. מ. מנדה לא רצה לתת את הכסף של חברת ישוב ארץ ישראל בפראנקפורט דאודר, שנשאר בידו. הרב קאלישר חשב שאולי ישיג מבני משפחתו, מאחיו ומהנדוניה, שהבטיחו לבנו וואלף. הרב קאלישר העביר אל הרב גירון 800 ר"ט, ביחד עם 400 שהעביר לפני כן היו בידי הרב גירון 1200 ר"ט. הרב קאלישר הכביד וסיבך את דבר הקניה על־ידי בקשת חוות דעת של מומחים, של הקונסול הגרמני, של קרל נטר ועוד.¹¹⁰ הרב גירון לא קיבל את הכסף הדרוש בזמנו והקניה נתבטלה.

הרב גירון היה מדוכא מאי־ההצלחה בגאולת השטח. הוא ראה, שעם כל התלהבותו של הרב קאלישר, אין בידו לעשות מעשה ממשי. הרב גירון חלה וכפי ששער הרב קאלישר “אולי על־ידי מניעת החדל הקנין”. הרב גירון נפטר אז והרב קאלישר קונן עליו.

הרב קאלישר לא אמר נואש וביקש ממלא מקום לרב גירון. בפעולה המשיכו ר' מרדכי יפו, ר' פישל לאפין ור' עזריאל־זליג הויזדורף, שעזרו גם קודם לכן ברכישת השטח על־יד יפו, ביחד עם ה"ראשון לציון" ר' אברהם אשכנזי. הם הצליחו בקיץ תרל"ד לרכוש במוצא שטח של 325.000 אמות מרובעות במחיר של למעלה מאלפיים ר"ט.

הרב קאלישר היה מאושר, שסוף־סוף עלה בידו לגאול בכספי החברה לישוב הארץ שטח אדמה בארץ הקודש. חברת “כל ישראל חברים” הסכימה אז להצעות הרבנים קאלישר וגוטמאכר בדבר קיום דיני שביעית ב"מקוה ישראל" בשנת השמיטה תרל"ה. הרב קאלישר פירסם אז בעתונות על השיגיו בגאולת הארץ ובקיום המצוות התלויות בארץ.

הרב קאלישר עצם את עיניו ביום ה' מרחשון תרל"ה כשלפני עיניו מנצנצים באופק זהרורי האתחלתא דגאולה.

ר׳ נתן פרידלאנד נמנה עם אבות התנועה ליישוב ארץ־ישראל. רוחות החופש, שנשבו באירופה בתקופת האמאנציפאציה, עוררו בו, כמו בר׳ צבי קאלישר ובר׳ יהודה אלקלעי, את המחשבה שהנה הגיעה שעת הכושר לשיבת היהודים לארץ אבותיהם. גם הוא סבור היה שהגאולה דרכה להתגשם בהדרגה, בדרך הטבע, וגם כל העמים מעוניינים בה. לרעיון זה הגיע בלי שידע שכבר קדמו לו יחידי־סגולה אחרים.

ר׳ נתן פרידלאנד היה איש ליטא, שגדל בסביבה ספוגת מסורת וחיבה לארץ הקודש. שייך היה לחוג תלמידיהם של ר׳ חיים מוולוז׳ין והגאון מווילנא, אבל ברעיונותיו היה יסוד חדש, תוסס, שקרא לפעולה למען הגאולה, שמא לא תנוצל שעת הכושר. לאחר שגילה אמת זו יצא לבשרה לבני עמו ולעולם כולו. בהיותו ״מגיד מישרים״ בליטא השתמש בכשרון הדיבור שלו: הוא היה המטיף הציוני הראשון ואת דרשותיו היה משמיע גם בעברית. להפצת רעיונותיו אחז גם בעט, והיה אחד הסופרים הציוניים הפורים ביותר שבזמנו. מיום שבו הגיע לרעיונו בדבר ההכרח ביישוב הארץ הקדיש את זמנו ומרצו להגשמתו של רעיון זה. הוא נפגש עם ר׳ צבי קאלישר ונעשה עוזרו הנאמן, פעל בשליחותה של החברה ליישוב ארץ־ישראל, נאם, ניהל תעמולה, אירגן ועדים ואסף כספים. הוא היה אפוא גם ה״משולח" הציוני הראשון.

רנ״פ שאף לעצמאות מדינית של היהודים בארץ־ישראל. לדעתו, אם יתחילו היהודים להתיישב בארץ, לגאול קרקעות ולפתח את החקלאות, הם יקבלו לידם את השלטון ואפילו בזמן שעדיין זרים שולטים בה. אחר כך יהיו עצמאים לחלוטין. מאמין בצדקת רעיונו היה רנ״פ, ומן הראשונים לפעולה ציונית מדינית. הוא פנה אל מלכי צרפת והולנד בדבר עזרה לשיבת היהודים לארצם, שכן סבור היה שיש להעמיד את בעיית שיבתם של היהודים לארץ־ישראל על סדר־יומן של הבעיות המדיניות העולמיות. במשך שלושים שנה ומעלה פעל למען רעיון יישוב הארץ בתקופת בראשית, כשהנסיונות להקים ארגונים לשם הגשמתו של רעיון זה לא הוכתרו בהצלחה. העם לא נתעורר והרעיון הציוני היה באותו זמן נחלת מעטים. בפרקים הבאים נתאר את פרשת חייו, דעותיו ופעולותיו של חלוץ הרעיון הציוני מליטא¹.

א. מוצאו והתפתחותו

ר׳ נתן פרידלאנד נולד בעיירה טאווריג אשר על גבול פרוסיה² אביו, יוסף בן נתן, היה יהודי למדן ואדוק, מקיים את המצוות מתוך שמחה, אף־על־פי שהיה “רובץ תחת מכבש העוני”. בכל שעת פנאי היה שוקד על התורה וכל לילה היה קם ל״תיקון חצות". האב רצה שבנו יהיה גדול בתורה, ובמיוחד השתדל להקנות לו את ידיעת התנ״ך. כשגדל הילד נשלח אל טובי המורים ללמדו תלמוד, ואם כי פרנסת המשפחה היתה בצמצום רב, היה האב משלם למורים כאחד העשירים. משחר ימיו נספגה בלבו של הילד החיבה לציון. המנהג של “תיקון חצות” היה נהוג במשפחה במשך דורות, ועל שאיפתם של בני המשפחה לעלות לארץ־ישראל תעיד עובדת עלייתו של האח ראובן־מנחם עם אשתו ושני ילדיו (לפני שנת תרכ״ח).

כנהוג באותו זמן אצל יהודי ליטא, היו משיאים אשה לבחור בגיל צעיר. כך נלקח נתן לביתו של חותנו, איש מכובד ולמדן, בפוניוויז׳, שם המשיך בלימודים בבית־הכנסת. נתן גם למד זמן־מה בסאלאנט, שהיתה ידועה בלמדניה, ובה הרביץ תורה ר׳ זונדל סאלאנטר, תלמידו של ר׳ חיים מוולוזין. כך נכנס אפוא לחוג השפעתם של תלמידי הגר״א, שהיו פעילים למען היישוב בארץ־ישראל. מורו ורבו של נתן, ר׳ זונדל סאלאנטר, עלה לארץ בשנת תקצ״ח ונבחר למו״ץ של עדת האשכנזים בירושלים. חתנו של ר׳ זונדל, ר׳ שמואל סאלאנט, שעמו קשר קשרי ידידות, עלה גם הוא לארץ־ ישראל כעבור שנתיים.

חוץ מלימוד התורה היה רנ״פ מעיין גם בספרי ההיסטוריה, כגון “שבט יהודה”, “שארית ישראל” (המשך ליוסיפון) ועוד. עינו היתה פקוחה על המתרחש בזמנו ובדורו, קרא עיתונים יהודים בגרמנית, כגון ה״אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס", וידע על המתרחש בעולם היהודי. כתושב העיירה טאווריג, ששכנה על הגבול וקיימה עסקי מסחר רחבים עם גרמניה, ידע מקרוב על המתרחש ביהדות גרמניה. מאורע, שעשה רושם חזק על הרנ״פ, כמו על רבים מבני־דורו, היתה עלילת דמשק. עלילת־הדם בעיר זו הדהימה אותו, לפי שהיתה בניגוד לרוחה של תקופת החופש וההתקדמות, שבאו לאירופה במאה הי״ט. אמונתו של הרנ״פ בהתקדמותו של העולם היתה חזקה. הוא האמין שהחופש ילך וישגה, לא תפרוצנה מלחמות, השפע הכלכלי ירבה, העמים ילכו בדרכי המוסר, לא תהיה קנאה דתית ושליטי אירופה יהיו מלכי חסד. התעוררות רגש האחדות הלאומית בקרב היהודים בזמן עלילת דמשק עודדה אותו והביאה אותו לידי מחשבה, שהישועה הזאת כגאולה אריכא דמי ואתחלתא דגאולה היא"³. לרעיון זה הגיע לפניו ר׳ יהודה חי אלקלעי בקונטרסו ״מנחת יהודה״ (תר״ג), אולם רנ״פ לא ידע בוודאי על דעותיו של היהודי הספרדי מזמלין. ראה רנ"פ, שיהודי מערב־אירופה הולכים ומתדמים לאומות שבקרבן הם חיים במנהגיהם, לבושם, שפתם, בלימוד חכמות חיצוניות, ואפילו בעבודת הקודש וסבור היה, שהתדמות זו איננה תנאי הכרחי לדרישת שוויון זכויות, אם כי הודה שהצטיינות היהודים בלימודים השונים, ההתקרבות וההתערבות היו ל״עזר להטבע בדור הזה בגודל הסתרת פנים, באין פלא ונס". הוא התנגד בכל תוקף לריפורמה בדת, ולדעתו יש להוסיף ולהקפיד על המסורת בלי כל שינוי ותיקון וליהנות מתקופת השלום והחופש. הזמנים הטובים שבאו ליהודי אירופה טובים הם לא משום חכמה יתרה שיש בהם אלא מפני שהזמן הוא כזה. הגיעה לאירופה תקופת חופש וסובלנות, והיהודים נהנים ממנה. אך הרנ"פ לא היה בטוח שתקופה זו תתמיד, כשם שלא התמידה תקופת הזוהר של יהודי ספרד. היישוב הקטן בארץ־ישראל תפס מקום מרכזי בהשקפותיו, ובכל לבו האמין בהתגשמות הנבואות על שיבת היהודים לארץ אבותיהם. בתקופת החופש של זמננו ראה שעת־כושר להגשמת חזון הגאולה. היישוב הקטן של לומדי תורה, הנתמכים על־ ידי אחיהם בגולה, היה יקר לו, כי ראה בו את החלוץ, שאחריו יבואו עולים רבים. מפי רבותיו קיבל את דעתו של ר׳ חיים מוולוז׳ין, שהישועה תבוא בהדרגה⁴: יהודים יעלו, יקימו ישובים חקלאיים, יפריחו את השממה, ישתלטו על הארץ על־ידי עצם ישיבתם בה, יקבלו לידם שלטון כלשהו גם בזמן שהארץ תהיה ברשות תורכיה ויזכו לעצמאות בעזרת מדינות ומלכי חסד. בשלב האחרון יבוא המשיח, אך אין לשבת באפס מעשה ולצפות לבואו, אלא להיפך, יש לפעול למען קיבוץ הגלויות וליישב את הארץ. באופן כזה נסלול את הדרך לגאולה שלמה. רנ״פ סבור היה, שהגאולה יכולה לבוא גם בדור שכולו חייב, שהרי בשל אריכות הזמן של הגלות כופרו עוונותיהם של בני ישראל⁵. אם הדור אינו ראוי לנסים גדולים, עליו להיות מרוצה אם יזכה לנס טבעי. לדורו יספיק בהחלט נס טבעי ⁶, •מכן גם בגאולה בדרך הטבע יש לראות תופעה טבעית ועל־ טבעית כאחת. גאולת הארץ מידי התורכים ומסירתה לבני ישראל תיעשה על־ידי פעולה בינלאומית. העמים ישתדלו לסייע לגאולת ישראל, כי על־ידי פעולה זו יימלטו מיום נקם (“כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה” – ישעיה ס״ג). הרנ״פ ראה חובה לעצמו להודיע לעולם כולו את האמת הזאת, כדי להצילו מהנקמה. לא תשקוטנה המדינות עד שלא תבינינה, כי מקומם של בני ישראל הוא בארץ־ישראל. אילו נמצא אפילו איש חשוב אחד בקרב העמים, שהיה מכיר ומבין אמת זו, עשוי היה בנקל להביא לידי תשועת ישראל בלי כל מלחמה. אבל למרות רצונו של רנ״פ לראות בתהליך הגאולה פעולה שקטה של צדק וחסד לאומים, לא העלה על דעתו שהגאולה תבוא בלי זעזועים גדולים בעולם. אכן עונשים יבואו על עמי העולם כנקמה על התעללותם בבני ישראל, תהיינה מריבות גדולות, אולם אחר כך יעמדו כולם על האמת, כל רשעי ארץ יאבדו ולא תהיינה יותר מלחמות ⁷. חיזוק לרעיונותיו אלה חיפש בספרות העברית העתיקה והמאוחרת. רעיונות העולים בקנה אחד עם השקפותיו על הגאולה בהדרגה ובדרך הטבע מצא במדרשים, בספר הזוהר, אצל הרד״ק, ר׳ יצחק אברבנאל, המהר״ל מפראג, ר׳ מרדכי רוביו, רבה של חברון, בעל “שמן המור”, שו״ת על השולחן הערוך (תקנ״ג), ר׳ מאיר אלדוּבי, בעל “שבילי אמונה” (מחקרים על דרכי האמונה, חכמת הרפואה והתכונה) ובספרים אחרים.

ב. “כוס ישועה ונחמה”

לשם ביסוס דעותיו על הגאולה והפצתן חיבר ר׳ נתן פרידלאנד ספר גדול בן ארבעה חלקים בשם “כוס ישועה ונחמה” ובו דרשות ושירים שלו וכן ידיעות מתולדות ישראל בתקופות שבהן סבלו מרדיפות ועלילות. בעיקר עמד על עלילת דמשק, והביא גם מקרים של עלילות דם בימי־הביניים כדי להבליט את ההבדל בין ימי־הביניים ובין זמנו, ה״הולך ואור עד נכון היום״. לדעת רנ״פ פגה המרירות שבכוס התרעלה בתקופה החדשה: “עתה מה מאוד עלץ כל לב וכל נפש שובע שמחות, כאשר החכמה והאמת הולכות צמודות אחוזי יד, האח, האח אקרא! ועתה כוס התרעלה נגזרת מארץ החיים, נגדעת חולש על גויים להאמיץ אום על אום, להצמיח לבקרים נכבדי ארץ וחוריה, כשכרותך עמים רבים חוללו, להוליכם שולל בתוהו לא דרך, וכעת נהפך למתוק מרירותך”⁸. בחלק הראשון של הספר כבר נכללו כל השקפותיו של הרנ״פ על הגאולה, ובחלקים האחרים אינו אלא מרחיב את דיבורו עליהן. החלק השני, “כוס ישועות”, מורכב כולו מ״דרושים". על החלקים השלישי והרביעי, “כוס תנחומים” ו״כוס של ברכה" לא ידוע הרבה, כי לא נדפסו ולא נשתמרו.

רנ"פ ראה בעולים שבאו לארץ־ישראל והם יושבים שם באוהלה של תורה, את גל־העלייה הראשון, את ה״קיבוץ" הראשון, שאחריו תבואנה עליות נוספות. אומנם הקיבוץ יחיה על לחם צר, אולם אחר כך תהיה הפרנסה בארץ־ישראל מצויה בשפע. בעוד הקיבוץ הראשון יהיה מורכב מלומדי תורה והוא יתגשם לפני בוא המשיח, הרי הקיבוץ השני, הסופי, יבוא בשעה שיתעוררו מלכי העמים למהר ולשלח את בני ישראל לארצם. את הפסוק “ציון במשפט תפדה” (ישעיה א, כז) מפרש רנ״פ, שכל העמים ישבו למשפט כדי לפדות את ציון מידי השולטן. העם שיעלה תחילה לארץ־ישראל יהיה עם עני ודל, שלם עם אלוהיו. אנשים דלים ויראי־ה׳ אלה הם שישלטו ביישוב, ולא ראשים ושרים, המתנשאים על הדלים בגאווה. החלשים והעניים, כותב הוא, הם יהיו המנהיגים בישראל והם ינהגו ביושר. בראש ההנהגה יעמדו אנשי ירושלים. העולים לארץ־ישראל יש לכבדם ולתת את כל הדרוש להם. וכן לתמוך באלה שכבר יושבים בה. הרנ"פ יצא להגן על יהודי ארץ־ישראל בפני דיבות, שלפיהן אין תוכם כברם ויש ביניהם פושעים ומומרים. אם נמצא אחד כזה, אין פירושו של דבר שרובם ככולם אינם צדיקים וטהורים. רוצה היה שיקומו גדולי ישראל באירופה לעזרת היישוב בארץ־ישראל כשם שיצאו להגן בזמן עלילת דמשק. באחד מהם, כנראה במשה מונטיפיורי, ראה רנ״פ את ה״איש הדולה ומשקה לצאן הקדשים". הוא קורא לעמים לעזור ליהודים בשאיפתם לחזור לארץ־ישראל. המדינות לא תשקוטנה כל זמן שלא תבינינה, שמקומם של בני־ישראל הוא בארץ־הקודש. אם העמים, מלכיהם ושריהם, יפעלו למען גאולת ישראל, יימלטו מיום הנקם. “מצאתי חובת נפשי”, כותב הוא, “להכיר לכל באי עולם את האמת ושמתי נפשי בכפי להצלת העולם בכלל, להראות לכל העמים והשרים, כי כל דברי ה׳ המה על תנאי, על־כן הבחירה בידם להציל את העולם מהיום נקם אשר הוא עומד אחר כתלינו” ⁹.

ג. פגישת ר׳ נתן עם הרב קאלישר

סבב רנ״פ בעיירות ישראל, דרש דרשות על הגאולה הקרובה, עם שהוא אוסף הסכמות על חיבורו מרבנים מפורסמים ורוכש חותמים על ספרו. בראשית שנת תרי״ג אנו פוגשים אותו בעיירות רייסן (רוסיה הלבנה) וליטא. הוא בא לנאווארודק (נו־בוגרוּדק), דרש שם דרשה ודבריו נכנסו ללבות השומעים. רבה של נאווארודק, ר׳ יצחק אלחנן ספּקטור, נתן בידו מכתב־המלצה חם, הבטיח לרכוש את הספר לכשיודפס ושילם דמי־קדימה. בראשית שנת תרי״ט יצא רנ״פ לגרמניה. הוא בא לטהוֹרן, מקום מושבו של ר׳ צבי־הירש קאלישר. יש להניח, ששמו של הרב הלמדן הצנוע הזה היה ידוע לו, אבל בוודאי לא היה ידוע לו כי הרב הזה הוגה גם הוא דעות דומות לשלו. הפגישה בין השניים היתה הרת־תוצאות, ונפשותיהם נקשרו מאז קשר בל־ינתק לכל ימי חייהם. למחרת חג הסוכות שנת תרי״ט כתב הרב קאלישר את הסכמתו לספר “כוס ישועה ונחמה”. הוא לא הסתפק, כרבנים אחרים, בציון שאיפתו של רנ״פ לישועת עם ישראל, אלא הזדהה ממש עם הרוח החדשה המפעמת בלב המחבר ועם קריאתו לפעולה למען יישוב הארץ. רנ״פ ביקר אחר כך בערים ובעיירות בגרמניה. בברסלאו נאם בבית־הכנסת פעמים אחדות ודרשותיו משכו קהל רב. רבה של ברסלאו, ר׳ גדליה טיקטין, נתן גם הוא מכתב־הסכמה לספרו, אבל על הרעיון העיקרי שבו עבר בשתיקה, בברסלאו עלה בידו של רנ״פ להדפיס חלק מספרו. סיוע גדול נסתייע באחים העשירים והחרדים הירש מהאלברשטאדט. הללו עזרו לו להמשיך בהדפסת הספר ואף תמכו בבני משפחתו. כך יכול היה רנ״פ להדפיס אז באמשטרדם את החלק השני של ספרו באותה שנת תרי״ט. החלקים השלישי והרביעי של הספר לא ראו, כאמור, אור.

ד. פעולה מדינית בפאריס ובלונדון

ר׳ נתן החליט לנסוע לפאריס וללונדון, על מנת להיפגש פנים אל פנים עם גדולי ישראל, עם כּרמיה ומונטיפיורי, ולהניעם לפעולה למען יישוב הארץ. ואכן הוא בא לפאריס, נפגש עם כרמיה ודיבר על לבו שייסד אגודה לתמיכה בעובדי־אדמה בארץ־ישראל. לדברי הרנ"פ הבטיח כרמיה לפעול בתחום זה, אולם למעשה דחה את ההצעה. כרמיה אמר, שאין לייסד אגודה מיוחדת שתתמוך רק בעובדי האדמה. שכן יש לתמוך ביישוב היהודי בכללו בארץ־ישראל. סבור היה, שיש להכניס סדר בפעולת התמיכה בתושבי הארץ¹⁰.

בפאריס נפגש רנ״פ עם אלברט (אברהם) כהן, מנהל ענייני הצדקה של משפחת רוטשליד. אלברט כהן ביקר פעמיים בארץ ויסד בית־חולים בירושלים, בית־ספר ללימוד מלאכה וכן מוסדות־צדקה אחרים. הוא הקדיש תשומת־לב רבה ליישוב בארץ ורצה בהבראתו, ולכן קיבל באהדה את רעיונותיו של רנ״פ בדבר פעולות למען יישוב הארץ. הרנ״פ כתב לרב קאלישר על פעולתו בפאריס. הוא ידע, שבידי הרב נמצא כתב־יד של חיבור, שבו הביע את דעותיו על הגאולה ועל יישוב ארץ־ישראל, וחיבור זה עשוי היה לחזק את פעולת ההסברה, שהתחיל בה רנ״פ בספרו “כוס ישועה ונחמה”. הוא ביקש אפוא מאת הרב קאלישר, שישלח את החיבור לאלברט כהן. ואומנם מילא הרב את בקשתו ושלח העתק של חיבורו, אף צירף אליו מכתב־לוואי, שבו מסר את עיקר הדברים שבחיבור וביקש להשפיע על בית רוטשילד, שיפעל למען יישוב הארץ. הרב ביקש מאלברט כהן להדפיס את הקונטרס, אם ימצא לנכון¹¹.

אין ספק, שבשעה ששהה בפאריס שמע רנ״פ על תמיכתו של הקיסר נפוליאון השלישי בשיחרורם של עמים מדוכאים ועל התעניינותו במזרח הקרוב. כיוון שכך העז והחליט להגיש מכתב־ בקשה לקיסר צרפת, שישתדל שארץ־ישראל תימסר ליהודים. קודם לכן בא רנ״פ בכתובים עם הרב קאלישר, שתמך ברעיון זה וכתב גם הוא מכתב אל הקיסר. המכתב הזה תורגם לצרפתית, ורנ״פ הגיש את מכתבו, יחד עם מכתבו של הרב קאלישר, לקיסר. רנ״פ נתקבל לראיון אצל הקיסר, ואפשר שכל הראיון לא היה אלא הגשת הבקשה באופן אישי. נפוליאון ענה לרנ״פ במכתב ובו ציין, שהתנאים המדיניים בנוגע לתורכיה אינם נוחים כעת לפעולה למען העניין, אולם משישתפר המצב ישתדל בדבר¹². בצרפת בא רנ״פ במגע עם הרבנים הראשיים של צרפת ופאריס, ר׳ שלמה אולמן ור׳ אליעזר איזידור. הוא נפגש גם עם החוקר הידוע ד״ר ש. מונק. הרנ"פ קיבל מהם מכתבי המלצה ועידוד. משם נסע אל משה מונטיפיורי ללונדון ונפגש עמו באחוזתו שבראמסגייט. תשובת מונטיפיורי הייתה, לדברי רנ״פ, ש״יש אנשים אחרים, שיעשו זאת" ¹³ מונטיפיורי לא הסכים אפוא לפעול לפי הקו, שנראה בעיני רנ״פ. בזמן שהותו בלונדון נפגש רנ״פ גם עם יהודים חשובים אחרים, שוחח אתם על גאולת ישראל ועל הצורך לפעול למען שיבת היהודים לארץ־ישראל. אחד האישים שתמך בו היה הרב הראשי של יהודי בריטניה, הרב נתן אדלר, שנתן בידו מכתב־ עידוד לפעולתו¹⁴. כנגד זה נתקל רנ״פ בהתנגדות קיצונית באסיפה אחת בלונדון, שנערכה מטעם “חכמי וגדולי ישראל” – כנראה מן הארגונים החשובים של יהדות בריטניה. באסיפה זו יצא אחד המשתתפים, אדם בקי בתורה ו״פילוסוף עצום" לדברי רנ״פ, נגד תקוות הגאולה. אדם זה אמר, שהוא מקווה כי בעוד שלושים שנה לא יישמע שם רב בישראל, ובעוד חמישים שנה לא ייזכר עוד שם ישראל, ולדברים העתיקים כמו משפחות כהונה ומלוכה לא ישימו עוד בני־ישראל לב ולא ישתמשו בשתי משפחות אלו¹⁵. כל אלה שהשתתפו באסיפה לא הגיבו על דברי הנואם וקיבלו את דבריו. רק רנ״פ קם וקיטרג על דברי־הבלע של האיש, אשר “חרף את מערכות ישראל”, כדבריו. את נאומו־קטרוגו תיבל רנ״פ כדרכו בפסוקים מן התנ״ך. הוא הביע את השקפותיו על הצורך בבניין בית־ישראל במקומו, בארץ האבות, והתקיף את אלה המרחיקים את עם ישראל מן התורה. הוא אמר כי בטוח הוא, שהיראים והחרדים ישלטו בעם. בירידת השפעתם של החרדים ראה את עיקר החורבן בזמנו, ואילו בהחזרת היהודים לאורח חיים דתיים טמונה “תכלית הגאולה ובנין של בית ישראל”.

ה. למען החברה ליישוב ארץ־ישראל

לאחר שחזר ר׳ נתן פרידלאנד מפאריס ומלונדון בלי הישגים של ממש, התחילה בגרמניה פעולה למען יישוב הארץ שהכתה גלים גם בארצות הסמוכות. בפראנקפורט על נהר אודר נוסדה בשנת 1860 על־ידי ד״ר חיים לוריא אגודה ליישוב ארץ־ישראל, שרכשה חברים מארצות שונות, אספה כספים למען יישוב הארץ ועשתה תעמולה למען רעיון זה. האגודה הדפיסה את קונטרסו של הרב קאלישר “דרישת ציון”, והשתמשה לצורכי תעמולה גם בחיבורו של רנ״פ. רנ״פ שמח מאוד בפעולות החברה ליישוב הארץ, ועשה בשבילה תעמולה ברוסיה וכן בפרוסיה המזרחית, עבר מעיר לעיר, דרש דרשות ורכש חברים למען החברה. בקיץ של שנת תרכ״ג הודיע במכתב ארוך לרב קאלישר, שרבים ברוסיה רוצים לעלות לארץ¹⁶.

עבודת התעמולה של רנ״פ נתקלה לפעמים בהתנגדות. כך הוא מספר על ביקוּרו בקובנה אצל יהודי חרד ועשיר, כשבידו ספרו של הרב קאלישר. בשעת הביקור התפתח ויכוח. נכח שם גם מלמד אחד, איש חריף שלמד בבחרותו בישיבת וולוז׳ין. המלמד אמר ששמע מפי ר׳ חיים מוולוז׳ין, כי בואו של המשיח יהיה פתאומי. כך, למשל, בעוד הוא יושב ולומד תיכנס פתאום הרבנית לחדר ותקרא: ״אי, חיים, אתה יושב פה ולומד? הלא משיח בא!״ הוא ייבהל, יירק ג׳ פעמים ויגיד לרבנית: "מי הגיד לך זאת?״ היא תענה: “צא החוצה וראה, כי לא נשארו אף הטף בעיר, כי כולם יצאו לקראת משיח”¹⁷. כנגד עדות כזאת ודאי מסר רנ״פ את דעתו של הגר״א על הקרבנות והגאולה, כפי ששמעה מפי רבו ר׳ יוסף־זונדל מסאלאנט, תלמידו של ר׳ חיים מוולוז׳ין, שקיבל מפי רבו הגר״א. לדעת הגר״א, אם נשיג את הר הבית להקריב עליו קרבן־תמיד פעם אחת, הרי יהיה זה “לאחר המעשה”. דברי הגר״א מחזקים אפוא את דעתו של הרב קאלישר על החשיבות שבחידוש הקרבנות לפני בואו של המשיח. יש לציין, כי רנ״פ עצמו לא החשיב את הדרישה הזאת כפי שהחשיבה הרב קאלישר. רנ״פ הושפע במידה רבה מאישיותו של הרב קאלישר והיה לתלמידו ושליחו. וכך הוא מעיד על עצמו: “לזה שמתני נפשי כעבד לרוץ, לפניו לפני ספרו, דרישת ציון”¹⁸ הרב קאלישר ביטא את רעיונות הגאולה, שתבוא בדרך הטבע ובהדרגה, בצורה ברורה יותר משביטא רנ״פ בספרו “כוס ישועה ונחמה”. הספר “דרישת ציון” יצא לאור בשעה שכבר התחילה לפעול החברה ליישוב ארץ־ישראל. והנה חדלה החברה מיסודו של הד״ר חיים לוריא להתקיים למעשה. הרב קאלישר נטל אפוא לידיו, יחד עם ר׳ אליהו גוטמאכר מגריידץ ועם שני “סוכנים”, גזברים, את המשך הפעולה. רנ״פ שיתף פעולה עם הרב קאלישר והוציא מהדורה חדשה ונאה של הספר “דרישת ציון” בלווית תוספת קטנה משלו (תרכ״ו, 1866), וכן חיבר בעצמו חיבורים חדשים, שעשויים היו לשמש להסברת רעיון החברה ולארגונה. אף חיבר ספר הדש בשם “קול צופיך” וכן קונטרס “היינו כחולמים”. הדפסת חיבוריו עלתה לו בקשיים רבים בגלל חוסר אמצעים, ובמשך כשלוש שנים הצליח להדפיס בשלימותו רק את החלק השני של ספרו, שקרא לו “סולו המסילה”. מן החלק הראשון הדפיס רק גליון־דפוס אחד, השאר לא נדפס. בספר “סולו המסילה” העמיק רנ״פ את ביסוס רעיונותיו, ולא נמנע גם מדברי שירה.

ו. בשליחות החברה ליישוב ארץ־ישראל

“גבאים” מטעם החברה ליישוב ארץ־ישראל פעלו בערים שונות והיו אוספים את התרומות. בשנת תרכ״ז פירסמו שני ראשי החברה כרוז בדבר איסוף כספים ליישוב הארץ, ובדעתו של רנ״פ עלה אז להציע את שרותו למען החברה. הוא ביקש לצאת לגרמניה, לרכוש שם חברים, להקים ועדים ולאסוף כספים. את ההחלטה לצאת בשליחות החברה קיבל לאחר היסוסים, שכן דל ועני היה, ואפילו לבוש מתאים לצורכי התרמה לא השיגה ידו. אף גילו ומצב־בריאותו הרופף הגבירו את היסוסיו. מצד שני ידע, שהוא הוא האיש המתאים לכך, “כי מי כמוני”, כותב הוא, "ראוי והגון להשליחות הלז, אשר זאת עצמותי, וכל ימי אני מצער מתי יבוא לידי ואקיימנה״¹⁹ היה בדעתו לנסוע לברלין ואחר כך לבוואריה. סוף־סוף, בחודש אייר שנת תר״ל נסע אל הרב קאלישר והציע את שרותו. הרב קיבל את ההצעה ונתן לו מיד שני מכתבי־המלצה, אחד אל הרב ר^, עזריאל הילדסהיימר בברלין והאחר אל הרב בווירצבורג, ר׳ יצחק־דב באמברג. רנ״פ ביקש מר׳ צבי קאלישר שיכתוב גם כרוז, שיירשם בראש פנקס, אשר יימצא בידיו של רנ״פ. אך הרב קאלישר ענה כי נכון יהיה להיענות להצעה אם גם ר׳ אליהו מגריידץ יסכים לכך. נסע אפוא רנ״פ אל ר׳ אליהו לגריידץ והלה הסכים לשליחותו. הוא הבטיח לחתום על הכרוז וגם עורר את הרעיון שכדאי יהיה להדפיסו. רנ״פ לא דיבר לא עם הרב צבי קאלישר ולא עם ר׳ אליהו מגריידץ על תנאי עבודתו. הוא ראה בתפקיד עבודת קודש ולא רצה לקבל שכר, אלא שבעיותיו החומריות הציקו לו. בגדיו בלים, וגם כסף אין עמו לא להוצאות הדרך ולא למזונות. חייב הוא לתמוך בבני משפחתו, ובמיוחד במשפחת אחיו שמואל, שנפטר באותה שנה בירושלים, אך הוא היה מחוסר כל אמצעים שהם. והנה לא ר׳ צבי קאלישר ולא ר׳ אליהו מגריידץ לא מצאו לנחוץ לשאול אותו אם זקוק הוא להוצאות הדרך וגם לא הבטיחו לו כלום בעד עבודתו. אחרי שנסע מגריידץ ראה מיד, שלא יוכל לעבוד בתנאים שבהם היה נתון. הוא לא היה בקו־הבריאות, ולמרבה הצרות אבדה לו בדרך חבילה חשובה, ששמר עליה בכיסו, ובתוכה תעודת־הזהות שלו. יש להניח שאז אבד לו גם המכתב שקיבל מאת נפוליאון השלישי²⁰. החליט אפוא רנ״פ להתגבר על ביישנותו ולדבר גלויות עם ר׳ אליהו מגריידץ. הוא פנה אליו במכתב וביקשו, שהחברה תתן לו להוצאות הדרך, תקנה בשבילו בהקפה בגדים מתאימים, שבהם לא יבוש לבוא בין הבריות ואף תיתן לו כסף להדפסת הכרוז²¹. כן ביקש, שר׳ אליהו יכתוב בעניין זה אל גזבר החברה, ר׳ שמחה פירשט בשמיגל. נסע רנ״פ אל הגזבר, לשמיגל, בלי שנשלחה הוראה לתת לו כסף מקופת החברה. כאן נחל אכזבה ובזיונות. שמחה פירשט לא קרבו והרנ״פ עמד בחנותו “כאוויל”. “האטים אזנו משמוע לי” – כך תיאר רנ״פ את הפגישה במכתב שני אל ר^, אליהו מגריידץ. פירשט נתן לרנ״פ חצי טאלר כנדבה לקבצן. ודאי אמר לו רנ״פ כי זקוק הוא לבגדים, שכן פירשט הציע לו חליפה שלו קיצית וישנה, עשויה בד עבה. לפני שעזב רנ״פ את פירשט נזכר, כי עליו ללכת ברגל עד הרכבת מהלך פרסה, דבר שיכביד מאוד על בריאותו הלקויה בלאו הכי. נאנח רנ״פ ופירשט הוסיף סכום כסף פעוט להוצאות הנסיעה. רנ״פ בא ברכבת לפוזנא שבור ורצוץ, השיג קצת כסף ממכר ונסע אל בנו, שהיה שו״ב בעיירה סמוכה לשטטין. כך הגיע אל בנו לפני חג השבועות כל עוד רוחו בו. אז פנה שנית במכתב אל ר׳ אליהו מגריידץ וביקשו, שיתן הוראה לגזבר השני, שישלח לו כסף לצרכי שליחותו ולהדפסת הכרוז, שנכתב בינתיים ונחתם בידי ר׳ אליהו וביד ר׳ צבי קאלישר. וכך ציין במכתבו: “אין אני מבקש לאכול ולשתות או הוצאות דרכי, כי ברגלי אעבורה כאשר יתן ה׳, רק אני צריך לזאת בהכרח, כי צריכים אתם לחוס על יתר כחי, ואולי אתגבר בזה, כי לא אעזוב הדבר עד אם כי כחי כליתי”²². בסופו של דבר, שלח ר׳ צבי קאלישר לו להוצאות הדפוס. יש להניח, שהובטח לו גם קצת כסף להוצאות אחרות, ואפשר ששלחו לו סכומים קטנים.

רנ״פ יצא בשליחותו, נסע לברלין ובידו מכתבי־המלצה והכרוז, שהרב קאלישר הוסיף בו משלו. בכרוז הודגש הצורך בגאולת קרקעות להתיישבות בארץ, ועל הרנ״פ נאמר שם: “והזמין ה׳ ב״ה לנו איש צדיק, אשר הוא מלא התלהבות בעד הענין הנרצה, ה״ה הרב המאוה״ג צדיק גדול מוהר״ר נתן פרידלאנד נ״י, קומו והליכתו הכל הוא בעסק הקדוש הזה, הפליא בספרו סולו המסילה והוא נוטה שכמו לישא ולסבול, לסבב במדינות קרובות ורחוקות”. כותבי הכרוז מבקשים לקבל את פני “המשולח הצדיק הזה” בכבוד ולעזור לו לייסד ועדים עם גבאים. אף מבקשים הם לעזור לו באיסוף הכספים: “ונא לבל יהי הכרח להת״ח הזה מו״ה נתן נ״י לסבב בעצמו עם הפנקס, רק יתנדבו יראים לעשות זאת, ורק במקומות, שימצאו להכרח שילך דוקא הוא, אזי ילך”. לא שכחו לבקש בכרוז שיסייעו לרנ״פ סיוע חומרי גם באופן אישי, כי "יש לידע, שאין לו הבטחה בשום דבר עבור שליחתו, כי העיקר אצלו המצוה הרבה בעצם ונתן את עצמו למצוה דברים הלזו בלב ונפש״²³.

לאחר שבא רנ״פ לברלין היתה אחת מפעולותיו הראשונות הדפסת חוברת, שהכילה את הכרוז ואת שני מכתבי־ההמלצה בלוויית הקדמה ואחרית־ דבר משלו. לחוברת־תעמולה זו קרא בשם “קול אבירי הרועים”, ובהקדמה הגדיר את שאיפותיהם של ראשי התנועה ליישוב א״י: (א) להחיות את היישוב העברי בא״י על־ידי עבודת האדמה, ובסגנונו של הרנ"פ: “לשובב נתיבות שוממות ולהעמיד חרבותיה והאדמה לא תשם”; “לחדש מצבת זרע קודש ולרחם על שה פזורה ישראל, העומדת כעת במצב רע נורא מאוד, להחיות את נפשם חיי נעימים, כאשר חיו אבותינו, הם וזרעם אתם, להשיב לב אבות על הבנים ולב בנים על אבותם בעבודת האדמה במצוות התלויות בארץ ולא יתרבו הכיתות ישראל ולא יתבלבלו הדעות”; (ב) לכנס את בני ישראל ולרכזם בארץ־ישראל על מנת שיחיו כאן לפי דתם ולא יתבוללו בקרב הגויים (בסגנונו של הרנ״פ: “לבנות בזה את בית־ישראל במקום הקדש על מצב הדת והאמונה, לקרבם אל הגאולה והישועה ולא לפזרם עוד למדינות זרות ורחוקות להרחיקם מעל גבול ישראל ולהחליפם באומה אחרת לקרבם אל הגאולה והתמורה חס־וחלילה”). החוברת “קול אבירי הרועים” הקלה על הרנ״פ בניהול התעמולה בקרב חוגי החרדים בגרמניה. אכן, הוא ניהל את התעמולה ברוח השקפותיו, שגאולת ישראל ושיבתו לארץ אבותיו הן צורך כל העולם. הוא בא לגרמניה בזמן שהתארגנו בעלי הריפורמה בדת והתנגדו לתחיית הלאומיות היהודית בארץ־ישראל. רנ״פ ביקש “לעצור את המגיפה” הזאת על־ידי תעמולתו למען יישוב הארץ. אומנם דבריו מצאו הד אצל רבנים חשובים וכן בחוגים חרדים אחרים, אולם באיסוף תרומות לא הצליח ביותר. רבים בברלין אמרו, שתרמו כבר למען “בתי המחסה” בירושלים ולפיכך אינם רוצים לתרום שוב למען החברה. ישב רנ״פ בברלין בלי אמצעים, וכל הימים חי על פת לחם וקפה שחור, פרט לשבתות, שבהן היה מוזמן אל בית הרב עזריאל הילדסהיימר. לא היה לו כסף אפילו להוצאות קטנות שונות, כגון בולי־ דואר.

בברלין נפגש רנ״פ עם הד״ר חיים לוריא, שעבר אז לגור בעיר זו. רנ״פ לא ניתק אתו את הקשרים וכיבדו כל הזמן. בברלין הגיעו גם לידי שיתוף פעולה. הם התחילו לעסוק בהעברת הכספים שנשארו מפעולות החברה, שהיתה קיימת לפני כן בפראנקפורט דאודר בראשותו של לוריא, לידי החברה של ר׳ צבי קאלישר. והתחילו לארגן ועד של החברה בברלין. פעולה זו שראו בה ברכה עודדה את רנ״פ, שסבור היה כי מקורה בהדפסת “קול אבירי הרועים”. לפיכך רצה להגביר את התעמולה בכתב על־ידי הדפסת חוברת דומה בגרמנית, ואכן קיבל גם הבטחה מראשי החברה, שיתנו לו את הכסף הדרוש להדפסת החוברת. בערך בחודש מרחשון תרל״א הדפיס אפוא רנ״פ חוברת בגרמנית שקרא לה (בגרמנית) “יישוב ארץ־ישראל. הוכחה תיאולוגית בדבר צדקתו של רעיון האגודה היהודית ליישוב ארץ־ישראל”. החוברת מכילה גם כרוז, שהרנ"פ חיברו בעצמו בשבתו בברלין. בכרוז זה, הנושא עליו את התאריך של ד׳ באלול תר״ל, הדגיש מחברו את הקשר שבין היהודי ובין ארץ־הקודש, ארץ מוצאו, ערש האומה. בתוספת שבסוף החוברת עומד הרנ״פ על מצב היהודים בארצות הגולה ועל הצורך בעצמאות ובאבטונומיה. הוא רואה את ארצות הגולה כמקום־ישיבה עראי; בגולה אנו נתונים לרצונם ולחסדם של זולתנו, וכל שינוי במשטר, בחוקי הארץ, מעמיד בסימן שאלה את כל מה שרכשנו לנו. רצון הבורא הוא שנחזור לארץ אבותינו, ובכל התנאים. עלינו להאמין ולבטוח שהבורא לא יעזבנו, ועם זאת עלינו להתחיל בפעולה, לתרום למען יישוב הארץ ביד רחבה. יש לנו אישים, הפועלים למען העם. לגדולי ישראל אלה קורא רנ״פ, שיפנו אל השולטן, הדורש טוב לישראל, בעניין יישוב הארץ. יש לפעול עכשיו, כשהזמן נוח לפעולה, ולא לחכות, שמא ישתנה המצב לרעה ואז “בבכי יבואו” (לפי ירמיה ל״א), בבכי של דלות, בתנאים קשים.

על העטיפה של החוברת הדפיס הרנ"פ את התקנות של החברה ליישוב ארץ־ישראל מיסודו של הרב קאלישר. החוברת בגרמנית סייעה לתעמולה שניהל הרנ״פ. הבנקאי א. ה. היימן הצטרף לחברה ליישוב ארץ־ישראל, שנוסדה בברלין, ונתמנה גם הוא לגבאי החברה. רנ״פ פגש בברלין את שמעון ברמן, שנסע מארצות־הברית לארץ־ישראל. מפיו של רנ״פ נודע לברמן על החברה ליישוב הארץ, והראשון גם הפגישו עם א. ה. היימן. רנ״פ רצה לכנס אסיפה כללית של החברים, בהשתתפותו של ברמן, אולם הלה מיהר לנסוע אל קרוביו ולפיכך הזמינו הרנ״פ לבקר אצל ר׳ צבי קאלישר ור׳ אליהו מגריידץ, אך ברמן דחה גם הזמנה זו. ברמן, שעלה לארץ־ישראל והתחיל לעסוק שם בתכנית להתיישבות, הצטער אחר כך על סירובו להיפגש עם ראשי התנועה ליישוב הארץ.

רנ״פ סייר בבאוואריה וביקר במינכן²⁴. על הישגיו שם למען חברת יישוב ארץ־ישראל לא ידוע לי. מלבד פעולותיו למען החברה ומלבד דאגותיו לקיומו, דאג גם לתמיכה במשפחת אחיו בירושלים, קיבץ תרומות בשביל משפחה זו וקיבל סכומים קטנים מאשת הרב הילדסהיימר ומפרופסור לאצארוס.

למרות מאמציו הרבים ומסירותו הגדולה לא היו גדולים הישגיו של רנ״פ בגרמניה בשביל החברה. סכומים ניכרים לא נאספו, ותנועה עממית רחבה לא קמה. בחורף של שנת תרל״א חזר רנ״פ אל בנו.

ז. בדרך לארץ־ישראל; הפנייה אל ממשלת הולאנד

רנ״פ התחיל לחשוב על הגשמה עצמית של רעיונותיו ושאיפותיו – על עלייה לארץ – אבל כדי שיוכל להתקיים עם בני ביתו בארץ, ביקש לקבל סיוע דרך קבע. הוא החליט לצאת שוב לגרמניה ולמצוא שם נדבנים, שיסכימו לתרום בקביעות סכומי־כסף להחזקתו בארץ. נראים הדברים, כי בקיץ של שנת תרל״א יצא לגרמניה ²⁵ ביקר באלטונה, דרש שם דרשה ונסע להאמבורג. אכן עלה בידו למצוא נדבנים שהבטיחו לתמוך בו כשישתקע בארץ־ישראל, אך עדיין לא נפתרה השאלה כיצד יגיע ארצה, שהרי לא היו לו דמי הוצאות הדרך. כך ארכו ההכנות לנסיעה שנים רבות. רנ״פ המשיך לנסוע למדינות שונות. בשנת תרל״ג עבר בליטא וברוסיה, הוסיף לעמוד בקשרים עם ר׳ צבי קאלישר ולפעול למען החברה²⁶. הוא המשיך גם בכתיבת חיבורים לבירור רעיון יישוב ארץ־ישראל. אך עיקר התעניינותו היה נתון אז לעלייתו לארץ. בראשית שנת תרל״ד ביקר בוולוצלאווק, פולין, ומרבה של עיר זו, ר׳ יוסף־חיים קרא, קיבל מכתבי־עידוד לפעולות החברה וכן הבטחה, שישתדל להושיט לו עזרה כמידת יכולתו לקיומו בארץ. הרב של ולוצלאווק היסס לתת בידו את המכתב, שכן חוץ מהרב ר׳ יהושע מקוטנא לא הרים אותה שעה אף אחד מרבני פולין המפורסמים את קולו למען יישוב הארץ. הוא כתב את המכתב רק מפני “כבוד איש זקן מאוד נעלה” כמו רנ״פ. כעבור יומים, ביום כ״א במרחשון תרל״ד, קיבל רנ״פ מכתב־עידוד קצר מר׳ יהושע מקוטנא. מכתב־עידוד נאה כתב גם ביום ט׳ בניסן ר׳ אליהו מגריידץ, ובו ציין, שאם כי אינו מייעץ בדרך כלל ללכת לארץ־ישראל מפני “שאין שום מבוא לכך”, אולם לרנ״פ יעץ למצוא בחוץ־לארץ תומכים, שיאפשרו את קיומו בארץ, ולעלות. גם ר׳ אליהו הבטיח לתמוך בו וביקש שיתמכו בו גם אחרים. הוא ביקש מאת רנ״פ, שגם בזמן שהוא נוסע לרכוש תומכים בו לקיומו בארץ ישתדל להקים ועדים למען יישוב הארץ, “כי לפי ענ״ד (עניות דעתי) יהי׳ בישוב ארץ־ישראל פתיחת שער להגאולה (ה)שלימה” ²⁷ רנ״פ הגיע במסעותיו להולאנד. בעיירה לייווארדין נתקל בהתנגדות חריפה של רב העיר הזאת לרעיון יישוב ארץ־ישראל. באמשטרדם הפיץ בין התורמים את החלק הראשון של ספרו “כוס ישועה ונחמה”. בטפסים של הספר, שנשתמרו בידו, חסרה המחצית הראשונה של הגיליון, שהכילה את השער, את ההסכמות ושני עמודים ראשונים של גוף הספר. האנשים בבית־המדרש באמשטרדם, שביניהם הפיץ הרנ״פ את הספר, רגזו עליו בשל כך. קשה היה לרנ״פ להוציא כספים להדפסת ההתחלה, אולם לא רצה להיראות כרמאי. הוא עשה אפוא מאמץ והדפיס בראשית שנת תרל״ה גליון דפוס שלם כהשלמה והתחלה ל״כוס התרעלה" משנת תרי״ט. שישה־עשר עמודים חדשים אלה הם חיבור חדש, שרנ״פ צירפו והתאימו לישן. בחיבורו החדש חזר הרנ"פ בדרך־כלל על הרעיונות, שהביעם בחיבוריו הקודמים, בעיקר ב״סולו המסילה", אבל גם כאן אנו מוצאים אי־אלה רעיונות, פירושים ודרושים חדשים. הוא מציין, שעלינו לפעול מתוך ביטחון ולא להתחשב במשכילים גם אם הפעולה למען יישוב הארץ נראית בעיניהם כבלתי מעשית. לאנשי ירושלים הוא קורא להתעורר בעצמם לפעולה ליישוב הארץ ולא לצפות רק לתמיכתם של יהודי חוץ־לארץ. בנסיעותיו למד רנ״פ שאנשי חוץ־לארץ תומכים ביהודי ארץ־ישראל לא מתוך חיבה אליהם, אלא מתוך רגש של בושה וכבוד. אם יהודי ארץ־ישראל רוצים ב״ישועה שיש בה ממש" עליהם לעלות על דרך ההתיישבות. רנ״פ מביא כדוגמא לאפשרות ההתיישבות בארץ את התיישבותם של הגרמנים מווירטמברג (“אנשי ההיכל.”) הוא טוען, שהמוסלמים שונאים אותם יותר משהם שונאים את היהודים. על היהודים להשתמש ברשות שניתנה לרכוש קרקעות בארץ, דבר שהיה אסור לפני כן. רנ״פ קורא לגאולת קרקעות וליישובם, בעיקר על־ידי העניים, הרוצים לחיות מיגיע כפיהם בעבודת האדמה. אין לאחר את שעת הכושר, שכן אם אנו לא נתעורר לפעולה לא תעשינה גם האומות בשבילנו.

בזמן ישיבתו בהולאנד הגיש רנ״פ מכתב־בקשה לממשלת הולאנד, ובו ביקש להשתדל שימסרו את ארץ־ישראל לבני ישראל. במכתבו הביא את דברי הנביא ישעיהו ״הן לצדק ימלוך מלך״ (ל״ב, י״א) וציין, שראשי־התיבות של המלה “הן” מרמזים על הולאנד־נידרלאנד. על ממשלת ה"ן להשתדל אפוא, שתוחזר הארץ לישראל²⁸.

ביקורו של רנ״פ בהולאנד ובגרמניה לא השביע אותו כנראה הפעם נחת. רנ״פ סיפר אחר־כך, שרבנים באשכנז והולאנד חיפשו בראש־השנה ויום־הכיפורים “לבער החמץ מן העיר”, לסלק את הספרים המדברים על הגאולה, כי ראו בהם דברי אפיקורסות²⁹. פעולה זו נעשתה כנראה על־ידי רבנים חרדים, שהתנגדו לרעיון יישוב ארץ־ישראל.

ח. בפולין ובליטא; הספר “יוסף חן”

בראשית שנת תרל״ה נפטרו ר׳ אליהו גוטמאכר ור׳ צבי קאלישר, שני עמודי־התווך של תנועת יישוב ארץ ישראל. אבל רנ״פ לא הפסיק את פעולתו אף לשעה קלה. הוא ראה את עצמו כממשיך פעולתם, שליחם ונושא־דברם, והוסיף לנהל תעמולה ולהתכונן לעלייה לארץ. באותם הימים ניגש לחיבור ספר גדול, שיכיל את כל רעיונותיו. את הספר כתב בשבתו שקט בביתו, ודאי בבית בנו במחוז פוזנא, ולא כמו שכתב את ספריו הקודמים בהיותו בדרכים, בבתי־המדרש, בתחנות־רכבת ואפילו ביערות, בשעה שהשיירות היו מתעכבות בערב בדרכן. את הספר, שקרא לו בשם “יוסף חן” על שם אביו יוסף ואמו חיינה, רצה להדפיס בירושלים לאחר שיעלה ארצה. לשם הדפסתו התחיל לאסוף חותמים ולקבל דמי־קדימה. לשם כך יצא לפולין ולליטא, ואסף מכתבי־הסכמה מרבנים מפורסמים, כמו הרב מרדכי אליאשברג מבויסק והרב י. י. ריינס משוויינציאן. רנ״פ רצה להדפיס בראש הספר דברי־עידוד והסכמה מאישים ידועים, שתמכו ברעיון יישוב הארץ, לפיכך פנה אל ידידו ובן־עירו הרב בטאווריג, ר׳ יצחק וואלף אולשוואנגר, ואל דויד גורדון, עורך “המגיד”, ושלח להם לדוגמה חלקים מחיבורו. הרב מטאווריג ענה לו ביום ז׳ באייר תרל״ז במכתב נאה, שבו הוא כותב כי איננו יודע בשביל מי לכתוב את דבריו: אלה, המכחשים באחרית ישראל, לא יקראו את דבריו ואילו הללו מהקצה השני, המחכים לתקיעת השופר הגדול ויושבים בינתיים בחיבוק ידים, המואסים “בכל דבר אשר מהלכים לו בבינת לב ודעה ישרה”, גם הם לא ישימו לב לדבריו; כנגד זה הללו, “אשר עיניהם לנוכח יביטו ובדרך ישרה יתהלכון, אשר רוח הלאומי מתנוסס בקרבם ועוד זיק אהבה לעמם ולאה״ק בוער בם, הם יקדמו בשמחה את חיבורו של הרנ”פ גם בלי הסכמתו.

מכתב־תשובה נאה שלח לרנ״פ בחודש תמוז של אותה שנה גם דויד גורדון שציין, כי השקפותיו דומות להשקפות הרנ"פ. גם הוא סובר, שהתחלת הגאולה תהיה כשנתעורר בעצמנו ליישב את הארץ, וגם הוא עומד על שני הזרמים הקיצוניים בקרב היהודים המתנגדים ליישובה. לדעתו, השפעתם של אלה המחכים לקול השופר רעה מזו של המתבוללים, מפני שדבריהם נשמעים והם מרפים את רוח העם, שלא יפעל למען יישוב הארץ. גורדון מעודד את רנ״פ, שימשיך לפעול. בייסודן של חברות יהודיות גדולות, כמו חברת “כל ישראל חברים” והקרן “מזכרת משה” לכבוד מונטפיורי, רואה הוא סימנים של התעוררות לאומית. “תמיד באה תשועה לישראל על־ידי מעטים כבירי רוח, אשר רוח ה׳ מפעמם”, כתב, ימשיך אפוא רנ״פ לפעול; “אל יתן דמי לו, כי כל דיבור ודיבור, היוצא מלב טהור לטובת דבר טוב ורעיון נשגב, לא ישוב ריקם, רק עושה רושם גדול, אף כי הרושם לא יוכר כרגע״³⁰. בשעה שעסק בהכנת ספרו לדפוס היה רנ״פ ער לכל המתרחש מסביב ליישוב הארץ. הוא שמע בשמחה על ייסוד קרן “מזכרת משה”, ששמה לה למטרה לפעול למען היישוב בארץ, למלאות תשעים שנה למשה מונטיפיורי. בשנת 1876 בא רנ״פ לווארשה ופעל למען קרן זו, וכן דרש דרשות בבית־הכנסת בשפה העברית. הוא גם ניסה לנהל תעמולה למען רעיון יישוב הארץ בין יהודי פולין ה״חסידים”, אבל נחל אצלם אכזבה מרה. הדרשן הליטאי בא לעיירה ראדזימין, הסמוכה לווארשה, והתחיל להפיץ שם את רעיונותיו ואת הספרים “סולו המסילה” ו״דרישת ציון". ה״צדיקים" והחסידים בעיירה ראו בדבריו מינות וקרעו את הספרים ברחובות ודרסום ברגליהם, התנפלו על רנ״פ והכוהו באכזריות. רנ״פ היה בסכנת חיים, עד שנכמרו עליו רחמיה של אשה אחת, שעזרה לו להתחמק מידי המכים ולחזור לווארשה ולברך ברכת “הגומל”³¹. רנ"פ שמע על תכניותיו של חיים־גדליה, בן־אחותו של משה מונטפיורי, שהציע שיהודים יקנו מתורכיה את ארץ־ישראל. ביום ז׳ בכסלו תרל״ח פנה רנ״פ במכתב מפורט אליו בלונדון והסביר לו את השקפותיו. וכך הציג את עצמו: “והנה אנכי העלוב והנדכה כבן שבעים, הקדשתי כל ימי לעניין הנשגב של ישוב ארץ הקדושה, לאסוף חברות על זה ולהדפיס ספרים ולדרוש בשערים בה רבים”. רנ״פ לא קיבל תשובה מחיים־גדליה. ראה רנ״פ שמועד עלייתו ארצה הולך ונדחה, וכן הולכת ונדחית תכניתו להדפיס את ספרו הגדול בירושלים, התחיל להדפיס בווארשה קיצור של הספר, קודם שיעלה ארצה ויזכה שם להדפיס את הספר בשלימותו. בווארשה מצא תומכים בו. בזמן הדפסת הספר ביקרו אצלו, בבית “הכנסת האורחים” הליטאי, שני צעירים, זאב יעבץ, גיסו של ר׳ יחיאל־מיכל פינס, וא. ש. הרשברג, שנתפרסמו אחר כך שניהם כסופרים, חוקרים וחובבי ציון; זאב יעבץ אמר לחברו, שרנ״פ הוא “משולח של יישוב ארץ־ישראל”. הם נכנסו עם רנ״פ בשיחה והוא סיפר להם דברים מעניינים על פעולותיו, על ביקורו בפאריס ופגישותיו עם הקיסר נפוליאון השלישי, ועל זמן שהותו בהולאנד. כשדיבר אתם על יישוב הארץ “חצב פיו להבות אש”, מספר בזכרונותיו א. ש. הרשברג³². את רנ״פ תיאר הרשברג כלהלן: “יהודי קטן־קומה, דל־ בשר, וזריז, בעל קול דק”. ר׳ זאב יעבץ נסע אז לעיר מגורי חותנו, לרוז׳אני. בהזדמנות זו שלח רנ״פ על־ידי יעבץ מכתב אל רבה של רוז׳אני, ר׳ מרדכי־גימפל יפה, בצירוף גליונות אחדים של הספר שכבר נדפסו. רנ״פ הזכיר במכתבו אל מרדכי־ גימפל יפה שפעם נפגש אתו, ור׳ מרדכי־גימפל יפה, שהיה גם הוא מן התומכים ברעיון יישוב ארץ־ישראל, ענה לו בראשית החודש אלול במכתב־הסכמה ארוך ונלבב. במכתבו הזמין את רנ״פ לפגישה בבריסק־ דליטא, ואומנם נסע רנ״פ לבריסק ונפגש שם לרגל חתונת בנו של ר׳ מרדכי־גימפל יפה עם אנשים חשובים. למרות הקשיים הכספיים הצליח רנ״פ להדפיס ספר די גדול, בן שנים־עשר גליונות דפוס, שיצאו לאור בראשית שנת תרל״ט (1878). הספר כולו הוא קריאה נלהבת לפעולה למען יישוב הארץ, למען הגאולה. למרות שטף הדרשנות שבו באו בו לידי ביטוי קווי־יסוד לפעולה מעשית, אזהרה לשאננים בארצות הגולה ודברי־חזון על הארץ בבניינה. רנ״פ חוזר על דעותיו, כי בדורו הגיעה שעת הכושר לעשות למען הגאולה. “הדור אתם ראו”, כותב הוא, “כי נגלו אלהים בדורנו”. ההתגלות הזאת נראית בשינוי לטובה שחל בעולם, בייחוד בעולם היהודי. “אף שהתורה והעבודה נתמעטה כעת בעוונינו בדורינו, אכן ת״ל (תודה לאל) נזדכך העולם בכלל בטבע בתכונות משובחות ומדות ישרות, אשר לא היו לעולמים”. היהודים, שהגיעו לעושר רב ולהשפעה רבה, מושיטים יד עזרה לאחיהם הזקוקים והלחוצים, והם משתדלים למענם בחצרות מלכים. “אף כי לא ישתדלו לצפות על רגלי משיח, אכן הם עושים אשר בידם וכחם לעשות עם ישראל, ולא טמנו ידם בחיקם כמצפים הללו; כוונותיהם אינן נאות, אכן מעשיהם נאים”, כותב רנ״פ. בו בזמן שהיהודים נרדפים בארצות שונות, כמו ברומניה, ביטל השולטן התורכי את החוק, שאסר על היהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל. יש אפוא להביא את הנרדפים לארץ. רנ״פ בטוח, שהשולטן יקבל את העולים ברצון. הוא היה משוכנע, כי אפשר יהיה להשיג אבטונומיה ליהודים בארץ־ישראל, “כי הכסף יענה את הכל כעת”. ההתישבות בארץ צריכה להתנהל בהדרגה. הארץ צריכה ליהפך ל״ארץ נושבת מישראל שומרי תורה ומצווה, ולא באופן אחר חלילה". בבניין הארץ ישתפו פעולה הן המאמינים והן הבלתי־מאמינים בתקופתנו. המאמינים לא יצטערו אם ייעשה משהו ממשי למען עליית אחים נרדפים, בניית חרבות ירושלים או יישוב חרדים על האדמה. כל זה לא אסור לעשות בלא משיח, “ועם כל זה נצפה יותר על משיח”. הבלתי מאמינים ישתדלו גם הם לפעול בכל כוחותיהם לתיקון מצב היהודים הנרדפים על־ידי יישובם בארץ. הם יפעלו כך, “כי אין להם על מי לצפות”. אם כולם יעשו אגודה אחת למען יישוב הארץ, יסייע ה׳ בידם והפעולה תצליח. היהודים יעלו אז ויתיישבו בארץ בתנאים נוחים, בשעת הכושר. אם לא יעשו עכשיו, יצטרכו לעשות את הדבר בתנאים קשים. הנחת־יסוד של רנ״פ היא, שהיהודים יחזרו לארץ־ ישראל. ערובה לכך הבטחת הקב״ה לאברהם אבינו. בני ישראל ישובו, בין שיעלו מרצונם ובין שיוכרחו לכך. בחירתו של האדם היא חופשית, ומוטב שהיהודים יבחרו לעלות מרצונם וליישב את הארץ לאט־לאט. הגאולה תבוא אז אט־אט, בדרך הטבע, בלי זעזועים גדולים. המשיח יצמח תוך כדי שיבת העם לארצו. אם היהודים לא יבחרו בדרך זו, יוכרחו לשוב לארץ על־ידי רדיפות, שירדפו אותם בארצות הגולה, ועל־ידי שואה שתבוא על העולם, שואה שתחרב אותו כמעט כולו. רנ״פ רוצה לראות את השיבה לארץ בדרך של עלייה והתיישבות הדרגתית, שבה יקרבו היהודים בעצמם את הגאולה בעבודתם ובכשרון המעשה שלהם. אף־על־פי־כן לא השלה את עצמו, שבני ישראל ישמעו לקריאה להשתמש בשעת הכושר. הגאולה תבוא בדרך השנייה, הקשה. הגורמים, שיכריחו את היהודים לעלות לארץ, יהיו הסבל, השנאה, הרדיפות, שירדפום העמים השונים, וחוסר אפשרות להצילם מיד עושקיהם אלא על־ידי הוצאתם מארצות אלו והעברתם לארץ־ישראל. גם בארצות, שבהן חיים כעת היהודים כטוב ונהנים משוויון זכויות, יתהפך הגלגל ויתחילו לרדפם. רנ״פ אינו נרתע מן ההשקפה, שבשביל שיוכרחו היהודים לעלות לארץ “יוכרח הקב״ה לסבב הגלגל ולהפוך לבב העם לשנוא את עמו”. העמים השונים יתחילו להציק ליהודים, כדי שיעזבו את הארצות. היהודים יברחו משם כמו צפרים מפח “אם יוכלו, אם יהיה להם מקום איפה לברוח, משעבוד לגאולה, הן בוודאי ישובו”. ברומניה היה מצבם של היהודים טוב, והנה נתהפך הגלגל. “ומי יודע”, שואל הרנ"פ, "מה ילד יום בשאר מדינות, אשר התחילו להרשיע על ישראל?״. רנ״פ דרש שבעיית שיבתם של היהודים לארץ־ישראל תעלה על סדר יומה של המדיניות העולמית. הוא היה בטוח, שבני ישראל יצליחו בדרך זו, כי הצדק אתם. יישוב הארץ הוא פעולה למען ביטול הקיפוח של עם ישראל, הנבדל לרעה מכל עם אחר משום שאין לו ארץ משלו. העמים והמלכים בעצמם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיבינו, כי מחוייבים הם לעשות למען עם ישראל. בראשונה יבינו העמים את הדבר רק מעט, “כזריחה בעלמא”, ויתמכו בעניין היהודים כדבר שהוא ראוי לתמיכה מפני היושר אולם אחר כך יבינו את החיוב שבדבר. הם יראו, שחייהם תלויים בהגשמת הדבר הזה. את דרישות היהודים בנוגע לארץ־ישראל יכולה להסביר בחצרות המלכים חברה כמו “כל ישראל חברים”. אם תפעל זו למען הוצאת היהודים מן הארצות, שבהן הן נרדפים, ולמען העלאתם ארצה, תצליח בזה ותעשה מעשה רב. אך במקום זה היא שואפת להשיג שוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם, ובזה היא רק שופכת שמן על המדורה ומגדילה קנאה ושנאה ליהודים.

רנ״פ עשה חישוב של הקץ. הגלות תימשך, לדעתו, עד קרוב לאלף השישי, בערך רבע האלף לפני סופו. על־פי גימטריאות של מקובלים קיבל את המספר ה׳ אלפים תש״ם כמועד בוא הגאולה. אם העולם יעמוד עד אז במרדו ויעכב את שיבת היהודים לארץ אבותיהם, תבוא הגאולה כהכרח, אפילו יביא הדבר אכזריות לעולם. אין הוא תלוי בתשובה ובמעשים טובים.

רנ״פ לא היה בטוח, שדבריו ישפיעו על הזקנים. הוא שם את מבטחו בצעירים שיבינו לרוחו. הזקנים “אין להם דעה אצלם, כי המה מהמאה השמונה־עשרה”. הצעירים הם שיניחו היסודות. רנ״פ מפריך את הטענה, שאין לייעץ לעלות לארץ, שמא לא ימצא העולה את פרנסתו בה. הוא קורא לבטוח בה׳. הבטחון הזה קשור ל״סבה הטבעית. כי שם אלהים הוא שם הטבעי בגימטריא הטבע". רנ״פ בטוח, שכאשר ילכו בני־ישראל לארץ־ישראל החרבה, תתפתח הארץ לאט־לאט ותקום לתחייה. בעניין זה של הפיכת הארץ החרבה לארץ נושבת כותב רנ״פ, שיש לנו הבטחה ברורה בתורה, שכאשר תבוא הארץ לידינו תהיה לארץ זבת חלב ודבש. כל זמן שהיא ברשות עמים אחרים, היא שוממה וממתינה לנו. היהודים שישובו לארצם יצטרכו לעסוק בעיקר בחקלאות. כל עוד לא יחיו מעבודת האדמה אין ישיבתם בארץ ישיבה של ממש, ישיבת בעלים המחזיקים בנחלתם. לאחר שהארץ תתפתח, לאחר שגבולותיה יהיו מנהר פרת ועד נחל מצרים ומים ועד ים, יתפתח גם המסחר והארץ תיהנה משפע כללי³³.

רנ״פ הרגיש שגילה את האמת שנתגלתה לו. יבואו המשכילים והנבונים ויגשימו את החזון. “מה תקוות זקן כמוני”, כותב הוא, “עוד יום יום הנני מתעתד לעמוד לפני השופט העליון, אלהי ישראל, אולי ישאלוני משפטי צדק, מדוע כיחדתי רעיוני תחת לשוני, לצעוק ברחובות שוד וחמס להצלת העולם כולו. ומי שעיניו פקוחות ישכיל ויבין, כי נסיבה היא מאת ה׳ בדורנו, אולי יעוררו יזוררו המבינים לתת עצות לנפשותינו בתבל הנאורה לעינינו להגיע אל תקוותנו”. “לזה המשכילים יבינו מה לעשות לתקוותנו”³⁴.

ט. בשליחות מחודשת

רנ״פ התכונן לעלות ארצה, הוא יחד עם משפחת בנו יחיאל־מיכל, אך מועד עלייתם נדחה בגלל הדפסת ספרו. כל זמן שהוא נמצא בגולה החליט לפעול למען החברה ליישוב ארץ־ישראל. אחרי פטירתו של ר׳ צבי קאלישר קיבל עליו בנו יהודה־לייב למלא את מקום האב. ר׳ יהודה־לייב קאלישר הודיע על כך בעיתונות וביקש לשלוח אליו את התרומות למען יישוב הארץ ³⁵. בכספים שאסף אביו ובתרומות שקיבל אחרי פטירת אביו קנה חלקות־אדמה קטנות על־יד קבר רחל. בקיץ של שנת תרל"ה רכש שטח אחד בן שלושה דונם ובחודש אדר תרל"ו שטח שני, הגדול ממנו פי שלושה.³⁶ רנ״פ התקשר עם יהודה־לייב קאלישר והציע לו שרותו למען החברה לישוב ארץ־ישראל כשם שעשה זאת בשנת תר״ל. יהודה־לייב קאלישר הסכים להצעה. ביום ט״ו במרחשון תרל״ט נתן בידי רנ״פ מכתב, שבו ביקש לקבל את פני רנ״פ בכבוד ולתמוך בו “במה שאפשר, שיגיע אל המכוון וחפצו”. את הכספים, שהתורמים ירצו לתרום, ביקש קאלישר לשלוח לטהורן, אליו³⁷. לא ידוע לי, אם הצליח רנ״פ לאסוף כספים בשביל החברה ליישוב ארץ־ישראל, שר׳ יהודה־לייב קאלישר שימש “גבאי” שלה. יש להניח שלא הצליח בכך. מכל מקום בדעתו של רנ״פ עלתה תכנית חדשה. הוא רצה לקבל לרשותו חלקת אדמה, שנרכשה על־ידי החברה על­־יד קבר רחל. מחלקה זו הוא ימכור ד׳ אמות לכל מי שישלם סכום מסוים, ובכספים אלה יתחיל ביישוב הארץ, יטע או יזרע בחלקה, יבנה בתים ויקים עליה בית־מדרש. אם ייאסף סכום גדול, אפשר יהיה לקנות שדות וכרמים. הכספים צריכים היו לשמש קודם־כל למימון נסיעתו לארץ־ישראל. יהודה־לייב קאלישר הסכים למסור לרנ״פ את חלקת האדמה בת שלושת הדונאמים כדי שיוכל לאסוף כספים, ורנ״פ מצדו הבטיח להקים על החלקה בית־מדרש על שם ר׳ צבי קאלישר. ביום ד׳ בניסן תרל״ט נתן קאלישי לרנ״פ “שטר מכירה” על החלקה, חתום בידו. רנ״פ התחיל אפוא למכור מאדמת ארץ־הקודש ד׳ אמות, השטח הדרוש לאדם למקום קבורתו. הוא ידע להסביר את ערך רכישת שטח אדמה בארץ־הקודש גם לאנשים היושבים בחוץ־לארץ; הסתמך על הרמב״ן ועל אבן־עזרא שאמרו, שכל מי שיש לו חלק בארץ־הקודש יש לו חלק בעולם הבא, והיה מביא גם דברי מקובלים שכתבו, שכל מי שקנה ארבע אמות קרקע בארץ הקודש, שיעור מקום קבורה, אף שמת ונקבר בחוץ־לארץ כאילו קבור בארץ הקודש. לקונה ארבע אמות של קרקע בארץ יכול היה רנ״פ להבטיח זכויות נוספות: זכות חיבת הארץ, זכות המצוות התלויות בארץ, והזכות הגדולה ביותר של יישוב א״י, השקולה, לדברי הרמב״ן, כנגד כל המצוות.

י. באמשטרדם, בדרך לארץ־ישראל

ביקש רנ״פ להיות ראשון להתיישבות בארץ־ישראל, אולם עלייתו נדחתה משנה לשנה. הוא הזדקן, עיניו החלו לכהות, ובקושי יכול היה לכתוב. מאחר שלא ראה אפשרות לעלות יחד עם משפחת בנו, החליט לעלות בעצמו. הוא נסע ארצה דרך אמשטרדם, שם קיווה לקבל עזרה וסיוע. בו בזמן ביקש למלא את רצונו של בנו ולהדפיס ספר של בנו בהלכות שחיטה. את האביב והקיץ של שנת תרמ״א עשה באמשטרדאם. באותו זמן נפטרה אשתו. הוא הדפיס את ספרו של בנו וכן פירסם חוברת בהולאנדית ובעברית לצרכי התעמולה למען יישוב הארץ. בחלקו העברי של החוברת הגיב על מאמר ראשי שנדפס ב״הלבנון״ (בגליון 43) על “קולאניה מבני ישראל באה״ק” (בארץ הקודש), ועל פעולותיו של לורנס אוליפאנט האנגלי. “הלבנון” סיכם את דעתו על בעיות אלו בהערה, שאנו אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים, כי ירחם ה׳ ויבנה חומות ירושלים. רנ״פ הגיב על דברים אלה ואמר, שעלינו לפעול בעצמנו ולפרוץ לנו דרך. כל עוד לא נחפש את השער, שבו נצא ונברח מן הצרות, לא יבוא מלך המשיח; כל פגיעה שיפגעו בנו, כל הסכסוכים והתגרות בעולם, באים כדי שנחפש את השער לגאולה.

בזמן שבתו באמשטרדם התחילו נשמעים קולות בעד הגירתם של יהודי רוסיה ורומניה לארץ־ישראל. העתון “המגיד” ועורכו דוד גורדון שימשו שופר לדעות אלו. רנ״פ שמח על התעוררות זו ושלח אל עורך העיתון מכתב־עידוד, שנדפס ב״המגיד״ (בגליון 31 מיום ט״ו באב תרמ״א) וזו לשונו:

ב״ה פה עי״ת אמסטרדם, בירח מנחם אב תרמ״א.

למעלת בעל המגיד! דבריו ודברי סופריו הנכבדים על דבר יישוב א״י ומקוה ישראל בעת צרה, נותנים תמיד שמחה גדולה בלבי בכל עת אשר אקראם. יודע מעלתו וכל ישראל ידע כי זה כשלושים שנה שאנכי עסוק בענין הנשגב הזה. ות״ל (ותודה לאל) חברתי והוצאתי לאור הרבה חבורים המדברים בענין זה. אשר בהם הראיתי לדעת על פי ספרי נביאינו ודברי חז״ל, כי עלינו מוטל החוב הקדוש לעשות התחלה על ידי ישוב א״י, ולא לחכות על תקיעת השופר כאשר מאמינים הרבה מצדיקי דורנו, וכאשר גאוני וגדולי ארץ הסכימו לדעתי. הן אמנם בעוה״ר (בעוונותינו הרבים) עוד לא נעשה בזה דבר, וקולנו הוא לעת עתה כקול קורא במדבר; – אך בכל זה אין אנו בני חורין לסגת אחור רק נקרא בלי חשך, נעיר את האהבה לצבי חמדת ישראל עד כי ירחם ה׳ ציון יעורר את גדולינו ועשירינו בעזרת מלכי הארץ להניח אבן הפינה להקמת סוכת דוד הנופלת. יבוא היום ויעשנו אי״ה גם מלאכי גוי, ר״ל כל מכתבי עתים להאמין ויעזרונו להפיק חפצינו “כי אלקים יסד ציון ובה יחסו עניי עמו” הם האומללים הנרדפים על צואריהם, והם יחסו בציון כאמור ולציון יאמר איש איש יוולד בה.

נזכרתי כאשר ישבנו אנכי וידידי הר״ד גורדון נ״י לפגי שנים הרבה בביתו ועל שלחנו בעיר ליק (בעת שהר׳ דר׳ זילברמן עמד בראש “המגיד”) ונדברנו יחד על הדבר היקר לנו, פצה הרד״ג פיו ואמר: “מי יתן ואזכה לעמוד בראש מכ״ע, שאוכל לכתוב בו כרצוני, אז הייתי מדבר על כל העולה על רוחי בענין הנשגב היקר לכל בני עמינו בארצות פזוריהם, כי לזה נחוץ ליחד מכתב עתי לדבר השכם לדבר, להעיר ולעורר את בני עמנו אשר נרדמו ושכחו כל כבודם כי גלה מהם ומאמינים כי שלום יהיה להם בארצות פזוריהם, ובאמת אין שלום!״ עכ״ל. באמת דיבר גם אז לפעמים ב״המגיד” על דבר זה וביחוד במאמרו “בתשובה ונחת תוושעון”, אך היה מציץ דרך החלונות. עתה ידידי אחי וראש, עתה אחר אשר ידיך לא אסורות עוד, החזק מגן וצנה ודבר על לב ישראל ושפתיך אל תכלא, ואל יפול לבו מדברי השועלים הקטנים והגדולים אשר השחוק הוא להם הדבר הקדוש הנשגב הזה. – נדבר, נעורר אולי יחוס אולי ירחם ד׳ ציון.

אני שולח לו חבורים אחדים מספרי החדש “עלים לתרופה”, אשר הוצאתי בזה בדבר ישוב א״י, ואשלח אחד מהם להגאון האמיתי הרב״ד כמה״ר יהושע דק״ק קוטנע נ״י. וכן אשלח לשאר הרבנים – אשר יודע כי לבם נכון להדבר הגדול הזה, ויש תקוה כי יתעוררו גם הם – לתמוך בידי אלה שיחפצו לייסד קולוניות באה״ק, וד׳ יעזור לנו.

יא. בלונדון ובארץ־ישראל

מאמשטרדם בא רנ״פ ללונדון. מזמן שהייתו בלונדון נשתמר לנו תצלום שלו, שעליו כתוב בכתב־ ידו באנגלית: “חייתי את מחצית חיי לעבוד את אדמת ארץ־ישראל”, כלומר הקדשתי את מחצית שנות חיי לפעולה למען יישוב ארץ־ישראל³⁸. ללונדון הגיעו פליטים מרוסיה, ששאפו לעלות לארץ ולהתיישב בה. נוצרים אנגלים, ובראשם הלורד שפטסבורי, שהיה ראש האגודה המיסיונרית הבריטית, וכן פין, בתו של יהודי מומר ואלמנת הקונסול הבריטי בירושלים, יסדו “אגודה להתיישבות בסוריה” לשם סיוע ליהודים להתיישב בארץ־ישראל ובסביבותיה. ר׳ נתן, ששמח לכל פעולה למען יישוב יהודים בארץ־ישראל, לא חשש מכוונות מיסיונריות של ראשי אגודה זו ותמך בפעולותיה. האגודה רצתה להעמיד בראש המהגרים איש ידוע מקרב היהודים, שינהל אותם וידריכם. תפקיד זה קיבל עליו מיכל פרידלאנד, בנו של ר׳ נתן (ייתכן ש רנ"פ הוא שהציע את בנו לתפקיד המדובר). כאשר עמדה האגודה לשלוח את קבוצת המהגרים הראשונה מלונדון לסוריה נערכה מסיבה לרגל המאורע, ובה נאמו הלורד שפטסבורי ורנ״פ. במסיבה זו נתגלו כוונותיהם המיסיונריות של אחדים מראשי האגודה. הלורד שפטסבורי רצה למסור כמזכרת לכל מהגר ספר תהילים. הספר הראשון הוגש ל רנ"פ, אולם רנ״פ החזירו לו מיד, ניגשה הגברת פין וראתה, כי הספר הוא מהוצאת הספרים של המיסיון, עמדה ושאלה את הלורד למה קנה בשביל יהודים ספר בהוצאה כזאת, ופני הלורד החווירו והוא ביקש סליחה על השגגה שנפלה באשמת פקידי החברה. הוא ארז את הספרים ואחרי שביקש רשות עזב את האסיפה. הנואם שלאחריו אמר בין שאר דבריו, כי ההשקפות על המשיח דומות אצל היהודים ואצל הנוצרים, והנאום עורר התמרמרות בקרב הנאספים. למחרת התייצבה משלחת של שלושה אנשים, ובתוכה רנ"פ, לפני הגברת פין ומיחתה בפניה. הגברת פין הרגיעה אותם. אחר כך התקיימה מסיבת פרידה בביתה של הגברת פין. אשה נוצריה מסרה במסיבה משמו של הלורד שפטסבורי ספר־תורה במתנה למתיישבים, ורנ"פ קרא בספר התורה מענייני דיומא. אחר־כך חולקו למתיישבים ספרי תהילים, אך הפעם לא מבית־הוצאה של המיסיונרים³⁹. מלונדון יצא רנ״פ לארץ־ישראל ביחד עם קבוצת מהגרים, שרצו להתיישב בלאטאקיה אשר בסוריה. הוא ביקש לעלות בחוף יפו, אולם אז כבר החמירה ממשלת תורכיה בתקנותיה ולא נתנה לעולים יהודים מרוסיה או רומניה להיכנס לארץ. לא התירו אפוא את כניסתו של רנ"פ לארץ, כי לא הצטייד בתעודת־ מסע ואולם קארל נטר, שנסע באותה אוניה, השתדל אצל מושל יפו וכך ניתנה לזקן רשות כניסה לארץ ⁴⁰. רנ״פ לא האריך ימים בארץ־ישראל, רק כחצי שנה חי בה, הוא ישב בירושלים וחייו היו חיי דוחק ועוני. הוא נפטר ביום י״ג באדר ב׳ תרמ״ג והניח אחריו 250 פראנק וכתבי־יד רבים⁴¹. בשעה שנפטר רנ״פ כבר התחילה התנועה לעלייה המונית לארץ, היא תנועת “חיבת ציון”, נוסדו מושבות ראשונות וקמו אגודות רבות לעלייה ולתמיכה בעולים. רנ״פ הלך לעולמו מלא תקווה, שסופו של הרעיון לנצח. אכן ספריו השפיעו, בעיקר בקרב החרדים, שנים רבות גם לאחר פטירתו.

אחד ממבשרי רעיון התקומה המדינית של עמנו בארץ־אבותיו; רב מפורסם בישראל, שחזה לפני כמאה וארבעים שנה את שיבת ציון כתהליך טבעי והשפיע השפעה רבה על ר׳ יהודה אלקלעי; איש שהרהיב עוז לקרוא ליהודים לאחוז בנשק, כדי לשחרר את ארץ־ישראל מעול הטורקים כדוגמת העם היווני, – איש זה נשכח אצלנו ובספרי תולדות התנועה הציונית אין זכר לו¹.

מוצאו של ר׳ יהודה ביבאס הוא ממשפחת גולי ספרד, שבאו למארוקו ושם היו מהעוסקים בתורה וממייסדי ישיבות. אביו, ר׳ שמואל, היה גדול בתורה ומקובל. הבן נולד בגיבראלטאר ושם למד תורה בילדותו². האב נפטר בעוד הבן היה צעיר לימים. משום כך עבר כנראה אל אביו־זקנו לליוורנו שבאיטליה; שם המשיך בלימוד תורה, וכן גם בלימודים כלליים. מלבד בקיאות בספרות ההלכה והקבלה רכש לו ידיעות במדעי הטבע, בהיסטוריה ובשפות אירופיות. האנגלית היתה שגורה בפיו וכן דיבר גם איטלקית וצרפתית. הוא היה חותם את שמו בצרוף התואר.L. D, כלומר Laureatto Dottore, על סמך זה אפשר איפוא להניח, כי קיבל תואר דוקטור מאת אחת האוניברסיטאות באיטליה. על חייו באותה תקופה ידוע, כי ישב גם זמן רב בלונדון. משם חזר לליוורנו. היתה לו ספריה גדולה ובה כתבי־יד רבים. מאוצר הספרים שלו נהנו רבים. עוד בצעירותו, כשישב בגיבראלטאר, קנה לו שם של גדול בתורה ובקבלה.

בשנת תקצ״א (1831) הוזמן על־ידי קהילת היהודים האיטלקים בקורפו לכהן אצלם כרב. המזמינים דרשו ממנו תעודת סמיכות לרבנות מאושרת על־ידי רבני ליוורנו והוא המציא להם בוודאי כזאת. לפי ההסכם עם הקהילה היה על הרב לעמוד בראש ועד החינוך של “תלמוד־תורה” וכן ללמד ששה מן התלמידים המתקדמים שלוש שעות ביום. דעתו של הרב היתה, כי יש להקנות לנוער היהודי יחד עם לימודי הדת גם ידיעות כלליות וידיעת שפות. הלימוד צריך להיות מותאם לגיל התלמידים: עד גיל עשר – תנ״ך, מעשר עד חמש־עשרה – משנה, ובין חמש־עשרה עד עשרים – תלמוד.

הרב יהודה ביבאס היה ער למתרחש בעולם היהודי ובמדיניות הכללית. הוא עקב אחר מלחמת יוון לחרותה ולהשגת עצמאותה בשנת 1830. יתכן ששמע גם על אגודת הסתרים ״איטליה הצעירה״, שנוסדה בשנת 1831 וחתרה לאיחוד איטליה ושחרורה משלטון זר. הרב י. ביבאס סבר, כי על היהודים ללמוד לקח ממלחמת היוונים ולפעול במרץ למען החזרת ארץ־ישראל לעם ישראל. דעתו היתה, כי על היהודים לעלות לארץ ולהאחז בה, ואם יהיה צורך אף לאחוז בנשק, כדי לשחרר את הארץ מעול טורקיה. הוא החשיב את המדעים הכלליים כאמצעי, שיוכל לעזור בהשגת העצמאות. משום כך המליץ על לימוד “שבע החכמות” על־ידי הנוער היהודי.

הרב י. ביבאס החליט לצאת לארצות אירופה, לראות במו עיניו מה מצב היהודים שם ולהשפיע, עד כמה שיוכל, לשיפור מעמדם. עם תום שבע שנות שרותו בקהילתו יצא בפברואר 1839 למסעו: עבר דרך סרביה ונסיכויות וואלאכיה ומולדביה, ומשם יצא לפראג, פראנקפורט על נהר מיין, וינה ולונדון, ומכאן לליוורנו. בכל מקום שביקר הכירו בו כרב גדול בתורה, מקובל ובעל השקפות נאורות; הוא זכה לכבוד והוקרה.

בעת ביקורו בסרביה נפגש עם ר׳ יהודה אלקלעי, מלמד תינוקות של בית רבן בסמלין. ר׳ יהודה אלקלעי היה מהעוסקים בקבלה ומהמצפים לגאולה קרובה בשנת ת״ר (1840). מפי הרב יהודה ביבאס שמע דברים מפתיעים על דרכי הגאולה. הרב פירש את הכתוב “שובו אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג׳, 7) כשיבת בני ישראל לארצם. התשובה בדרך של סיגוף הגוף על־ידי תענית וכן תפילות הנאמרות בכוונה, אלה בלבד לא הועילו עד כה, העיר הרב. אין בכל זאת, אמר הרב, לאבד את התקוה, "וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו במהרה בימינו״³. במקום לנדוד מארץ לארץ, טען הרב ביבאס, על פזורי ישראל לעלות לארץ־ ישראל. ר׳ יהודה אלקלעי שמע מפי הרב “עוד דברים כהנה וכהנה, נוראים מאוד, אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו”. אני מניח, כי הרב גילה לו את דעתו על הצורך לאחוז בנשק לשם שחרור הארץ ורעיון זה הוא שהבהיל את המלמד.

בעיר בראילה אשר במולדאביה השאיר הרב י. ביבאס רושם חזק על בני הקהילה, הם כיבדוהו ונישאוהו. גם כאן דיבר על הצורך ללמד את היהודים מדעים ולאמן אותם בשימוש בנשק, כדי שיוכלו לקחת בכוח הזרוע את אדמת ארץ־ישראל מידי הטורקים, כשם שעשו זאת היוונים. צעיר יהודי בבראילה דיבר בהתלהבות על רעיונותיו של הרב האורח⁴.

גם בבוקראשט שוחח הרב י. ביבאס בוודאי על אותם הנושאים. בעיר זו ביקרו אצלו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר וביום שלאחריו שני כמרים, מיסיונרים של הכנסיה הסקוטית, ששמעו עליו בבראילה. את השיחה אתם התחיל הרב בדברים על בעיית ארץ־ישראל. הוא רצה לשמוע את דעתם מדוע בחר הקב״ה את עם ישראל כעמו ואת ארץ־ישראל כארץ היעודה לעם זה. הרב ניהל את השיחה בהגיון רב, אך בשעה שדיבר על ארץ־ישראל בגבולות רחבים מאוד ועל ירושלים כעיר שחיו בה מיליונים בני־אדם, נראה הדבר לאורחים, כי הוא מגזים. הרב דחה את הדעה, כי היהודים צריכים להיות מובדלים מיתר העמים; הוא סבר, כי לעם ישראל יש תעודה – להיות אור לגויים. לוא היו ליהודים אמצעים כמו שיש לאנגלים, העיר הרב, היו שולחים שליחים־מטיפים אל הגויים, כדי לקיים את תעודתם.

בשיחתו עם האורחים עמד הרב על מצבם האומלל של בני עמו. במיוחד ציין את יהודי פולין, השקועים לדעתו באמונות תפלות. הרב הרצה לפני אורחיו על שיטת החינוך, הנראית לו, והדגיש את הצורך בלימוד מדעים כלליים.

הרב רצה להפגש עם משה מונטיפיורי בעת שובו מביקורו בארץ־ישראל. תוכניתו של משה מונטיפיורי לרכוש קרקעות בארץ־ישראל לשם התישבות יהודים לא נראתה לו. הרב סבר, כי כל זמן שאין סדרי־בטחון מספיקים בארץ אין להתחיל בהתישבות. לדעת הרב צריך היה להפסיק את איסוף התרומות למען היישוב בארץ ולאלץ את יהודי הארץ לעבוד למען פרנסתם.

בדרכו לגרמניה הגיע הרב יהודה ביבאס לווינה. בעיר זו היתה קיימת עדה ספרדית קטנה בת עשרים משפחות. היה לה בית־כנסת, אך החזקתו עלתה לה בקשיים. העדה התנהלה זמן רב בלי מנהיג רוחני. הרב י. ביבאס נתבקש להנהיג סדרים בחיי העדה. הוא תיקן תקנות לבית־הכנסת והכניס שיפורים גם בבית־הספר של העדה. בהגיעו ללייפציג רצה הרב י. ביבאס להדפיס שני ספרים, שהיו בספרייתו בכתב־יד, אך הדבר לא יצא לפועל.

מגרמניה נסע הרב י. ביבאס ללונדון. יתכן כי נפגש שם עם מונטפיורי. בהיותו בלונדון ניצלו המלכה ויקטוריה ובעלה מהתנקשות בחייהם. לרגל המאורע נתבקש הרב יהודה ביבאס על־ידי ראשי הקהילה הספרדית והפורטוגזית לנאום בבית־הכנסת הספרדי. הוא נאם באנגלית והדרשה נדפסה בחוברת מיוחדת⁵.

מלונדון נסע כאמור לליוורנו. לאחר שראשי קהילת קורפו הפצירו בו לשוב ולכהן אצלם כרב, חזר בשלהי שנת תר״א (1841) לקורפו ונכנס לתפקידו הקודם. במשך תקופת כהונתו זו, שנמשכה כעשר שנים, עסק באירגון מוסדות הקהילה וטיפל ב"תלמוד־תורה", שהיה משותף לשתי הקהילות בעיר, הקהילה האיטלקית והיוונית. מחלוקת בדבר שיטות ניהול בית־הספר הביאה לידי קרע בין השותפים, דבר שלא השביע את הרב נחת. בשעה שהתעורר קטרוג על אתרוגי קורפו, בשנים תר״ה – תר״ו, יצא להגן על כשרותם.

הרב יהודה ביבאס, שעבר את גיל הששים ונתאלמן, החליט לעת זקנה לעלות לארץ־ישראל ולייסד שם ישיבה. בחודש שבט של שנת תרי״א (1851) הודיע לקהילתו על החלטתו לעזוב את קורפו, ההכנות לעליה נמשכו קרוב לשנה. בחודש שבט של שנת תרי״ב (25 ביאנואר 1852) עזב את קורפו בלוויית שני צעירים, מבין תלמידיו. הוא לקח אתו את אוצר הספרים הגדול שלו. בהגיעו לארץ קבע את ישיבתו בחברון. לא עברו חודשיים מיום עלייתו והוא נפטר באופן פתאומי בשעה שעמד ודרש בבית־הכנסת.

א. מצבו של היישוב בארץ בזמנו של משה מונטיפיורי

היישוב היהודי בארץ־ ישראל היה לפני כמאה שנה דל והתרכז בעיקר בארבע הערים: ירושלים, חברון צפת וטבריה. במספרים קטנים יותר נמצאו יהודים ביפו, חיפה, עכו ושכם וכן בכפרים אחדים, כגון פקיעין ושפרעם. רובו של היישוב נמנה עם בני העדה הספרדית ויוצאי ארצות המזרח וצפון־אפריקה. העדה האשכנזית הלכה וגדלה בראשית המאה ה־19 הודות לעליה בלתי פוסקת של יהודים ממזרח־אירופה וממרכזה, שהיו “חסידים” מבין תלמידי הבעש״ט ו״פרושים״ – מתלמידיהם של הגאון מווילנה והחת״ם סופר מהונגריה. מספר היהודים בארץ לא היה רב; לפי ידיעות שקיבל קרל נטר בשנת 1868 הסתכם בשלושה־עשר אלף.

בשל העדר מקורות פרנסה היה מצבו הכלכלי של היישוב ירוד למדי. רמתה התרבותית והכלכלית של האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית בארץ היתה נמוכה; עובדי האדמה עסקו בחקלאות פרימיטיבית, המסחר והמלאכה היו עדיין בחיתוליהם; קיומו של היישוב היהודי תלוי היה בעיקר בתמיכה מחוץ לארץ. את התמיכה הזעומה, שנשלחה לארץ, נהגו לחלק לפי סדרי “חלוקה” מסויימים, שתוצאותיה היו – חיי ניוון. אי לכך נשמעו קריאות להבריא את המצב וליצור מקורות פרנסה יצרניים על־ידי חקלאות ומלאכה. דרישה זאת הועלתה הן על־ידי עסקנים מחוץ־לארץ והן על־ידי יחידים מבין אנשי היישוב עצמם.

הראשון שניגש באופן ממשי לפעול למען הבראתו של היישוב הישן, היה סיר משה מונטפיורי. בזמן ביקורו השני בארץ, בשנת 1839, ניסה להשיג משליט מצרים, שמשל אז גם בסוריה ובארץ־ישראל, זכיון על שטחים נרחבים בארץ, שיספיקו לייסוד 100—200 כפרים. לאחר קבלת הזכיון היה בדעתו לייסד חברה לפיתוח הקרקעות ולעידוד שיבתם של יהודים מאירופה, מכל אותן הארצות שבהן הם סובלים מרדיפות. תכנית גדולה זו לא נתגשמה. כעבור שנה חזרה הארץ לשלטון טורקיה ומונטפיורי נאלץ להסתפק במועט, בהגשת סיוע להתיישבות חקלאית, בעידוד המלאכה ובנסיון להקים תעשיה זעירה בארץ.

משה מונטפיורי היה היהודי הראשון מחוץ לארץ, שקיבל בשנת 1855, בעת שערך את מסעו הרביעי לארץ־הקודש, רשות לרכוש קרקעות בארץ. הוא קנה מגרש גדול בירושלים, מחוץ לחומות העיר, ופרדס בסביבות יפו. על המגרש הוקמה ביזמתו, בכספי עזבונו של הנדבן האמריקאי יהודה טורו השכונה היהודית הראשונה שמחוץ לחומת העיר העתיקה – “משכנות שאננים”, ולידה נבנתה טחנת הקמח הנודעת. ואשר לפרדס ולשדה, שהיה צמוד לו בקרבת יפו, קיווה מונטפיורי להדריך בהם צעירים לעבודת אדמה. מונטפיורי תמך אז גם בהתיישבות חקלאית של משפחות מצפת בכפר פקיעין, וכן בהתיישבות משפחות מטבריה.

כל הנסיונות האלה, פרט לייסוד השכונה בירושלים, נדונו לכשלון, כי מונטפיורי הושיב בפרדס עניים, שלא הורגלו בעבודת האדמה ולא היו מוכשרים לה; הוא היה צריך לשלוח כל שנה ל״עובדיו החקלאיים" סכום ניכר להחזקת הפרדס. ול״חלוקה" בצורה חדשה לא התכוון. גם הנסיון ההתיישבותי שלו בגליל לא הצליח. הסיבה לכך היתה גם כאן חוסר הכשרה חקלאית ליהודי העירוני, שהחליט להתיישב בכפר, רמת החיים הנמוכה של החקלאים בארץ והאיסור על יהודים, נתיני חוץ־לארץ, לרכוש קרקעות. שינוי לטובה חל רק עם ביקורו בארץ של קרל (יצחק) נטר, אחד מראשי חברת ״כל ישראל חברים״, שבא בשנת 1868, כדי לעמוד מקרוב על מצב היישוב היהודי ולחפש דרכים לתיקונו.

ב. חברת “כל ישראל חברים” ויישוב ארץ־ישראל

נוסדה (Alliance Israélite Universelle) חברת ״כל ישראל הברים״ בשנת תר״ך (1860) בפאריס כארגון יהודי עולמי. מטרת הארגון היתה, לבוא לעזרת היהודים באותן ארצות, שבהן סבלו מקיפוח ומרדיפות, וכן להעלות את רמתם התרבותית בארצות המזרח המפגרות. ייסוד החברה בא כתוצאה מהרגשת הזדהות של יהודי המערב, שהיו תחת משטר ליבראלי, עם יהודי המזרח, שסבלו מרדיפות דתיות ומדיכוי. על צורך זה עמדו בעת עלילת הדם בדמשק בשנת ת״ר (1840), בעקבות ביקורם של כרמיה ומונטפיורי בארצות המזרח הקרוב. אדולף (יצחק) כרמיה, מראשי יהדות צרפת, ומשה מונטפיורי, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה, התייצבו בראש משלחת, בפני מוחמד עלי בקאהיר והשיגה את שחרור המעונים מכלא דמשק. מונטפיורי נסע ג״כ לקושטא והשיג פירמן (כתב־המלך) נגד עלילות דם. מאז נשמעו בעיתונות היהודית קולות למען הקמת ארגון שיפעל לטובת אחים נרדפים ונחשלים. חטיפת ילד יהודי (מורטרה) על־ידי משטרת האפיפיור וטבילתו לנצרות בניגוד לרצון הוריו (1858) נתנה דחיפה אחרונה להקמת הארגון. ההתייעצויות נתקיימו בביתו של קרל נטר. בקול־הקורא, שפורסם על־ידי הוועד הזמני, נקראו היהודים להגביר את מאמציהם למען האחים הנרדפים בארצות מפגרות, “להרימם, להכניסם לחיי עבודה מקצועית, ובכל מקום שהדבר אפשרי – לעבודת האדמה; כ״כ לייסד בתי־ספר ולתמוך בקיימים; בשעת הצורך לעזור להגר, ולדאוג קודם כל לילדים ולהוליכם לקראת עתיד טוב יותר”.

עם התייצבותו של כרמיה בראש הועד בשנת 1863 עלתה קרנה של החברה. היא הפכה לכתובת מרכזית ליהודי העולם, ובעיקר לאלה שסבלו ולאלה שביקשו לפתוח בתי־ספר. בתי־הספר הראשונים של חברת כי״ח נוסדו בצפון־אפריקה, בטטוּאן (1862) ובטאנז׳ר (1864), ובטורקיה בבגדד (1865).

בדבר יישוב ארץ־ישראל פנו אל חברת כי״ח אנשים שונים הן מארצות הגולה והן מהארץ, ביניהם היה ר׳ יהודה אלקלעי מסמלין שבסרביה (אז תחת שלטון הונגריה). עם קבלת הידיעה על ייסוד החברה כי״ח פירסם חוברת בשם “משמיע שלום” ובה הביע תקווה, כי החברה החדשה תתחיל להגשים את שיבת היהודים לארץ־ישראל.

בשנת תרכ״ה (1865) גברו הרדיפות ביהודי סרביה. אחד מנכבדי הקהילה בשאבאץ נרצח. כל יהודי העיר הביעו את רצונם לעלות לארץ ופנו בעניין זה אל חברת כי״ח. החברה פנתה אל השולטן והוא מצדו נתן רשות ליהודי ארצות הבאלקאן להגר לטורקיה, אולם יהודי שאבאץ היו מוכנים להתיישב רק בארץ־ישראל. חברת כי״ח החליטה ביום ה־15 ביאנואר 1866, שלא לעודד עלייה לארץ מפני שהיישוב היהודי הקיים בארץ זו חי חיי בטלה ושקוע בעוני.

בשנת 1862 פירסם הרב צבי־ הירש קאלישר את ספרו “דרישת ציון” שבו הביע את תקוותו, כי נכבדי ישראל ועשיריהם במערב יתנו את ידם להקמת “חברת ארץ נושבת”, יגאלו קרקעות ויסייעו לעולים רבים מרוסיה, פולין ואשכנז להתיישב בארץ. הוא הציע, כי החברה תקים בארץ או בחוץ־לארץ בית־ספר חקלאי “לחנך נערי בני ישראל, ללמדם עבודת שדה וכרם עם שאר לימודים, הנלווה עם תורה ויראה”. הרב קאלישר ביקש לרכוש את חברת כי״ח לפעולה למען יישוב הארץ ופנה לכרמיה בבקשה שישתדל להשיג מממשלת טורקיה פירמן, המתיר לרכוש קרקעות בארץ־ישראל. הרב הביע נכונות לאחד את פעולותיו למען יישוב הארץ עם פעולות חברת כי״ח, אולם רצה להיות המתחיל בהתיישבות, כדי להבטיח בזה את קיום המצוות התלויות בארץ.

הרב יוסף נאטונק מהונגריה, שפעל בשליחותו של הרב קאלישר, נסע לפאריס והתייצב בפני חברת כי״ח. ועד החברה הביע את אהדתו לרעיון העברתם של יהודי הארץ העניים לעבודה חקלאית והבטיח לעשות למען סילוק המגבלות החוקיות על רכישת קרקעות. נאטונק ביקש לעודד את העלייה לארץ והציע לכנס בפאריס ועידה, שתדון בבעיה זו, אולם ועד החברה דחה את ההצעה (החלטה מיום ה־20 במארס 1867). הוועד היה מוכן רק לעזור בהתיישבות חקלאית רק לאותם יהודים שישבו כבר בארץ. רעיונו של הרב קאלישר בדבר הקמת בתי־ספר חקלאיים נתקבל ברצון במיוחד על־ידי חבר הוועד של כי״ח – אלברט כהן, שפעל כבר רבות בירושלים מטעם משפחת רוטשילד. אלברט כהן גילה נכונות לקבל על עצמו את הנהלת בתי־הספר לחקלאות ולמלאכה שעתידים להווסד בארץ. נאטונק נסע באביב של שנת תרכ״ז (1867) בהסכמתה של חברת כי״ח לקושטא כדי להשיג פירמן. המשא־ומתן עם ממשלת טורקיה שהתנהל תחילה לשביעות רצונה של החברה, בסופו של דבר לא נשא פרי.

ג. קריאות מהחוץ לעבודת אדמה

קריאות להגשת עזרה ליהודי הארץ על־ידי ייסוד יישובים חקלאיים הגיעו אל ועד חברת “כל ישראל חברים” גם מצד אנשי היישוב בעצמם.

בראשית שנת תרכ״ב התארגנו בירושלים מאתיים משפחות, שרצו לעבור לעבודת האדמה. ה״חלוקה" לא הספיקה לפרנסתן. אנשים אלה התאספו ובחרו בר׳ רפאל־אברהם מיוחם ל״ראש ומשגיח". ר׳ רפאל מיוחס, שהיה איש בעל השפעה ועמד בקשרים עם נציגויות של מדינות חוץ בירושלים, סייע לאנשים אלה להתארגן ומצא שטח אדמה גדול, שאפשר היה לרכשו לצרכי התיישבותם. האנשים פרסמו בדפוס קול־קורא לעזור להם לרכוש את הקרקעות ולהתיישב. בקול־הקורא, המתחיל במלים “שַוְעָת עניים אתה תשמע”, מיום כ׳ מרחשוון תרכ״ב מבקשות "מאתים פ׳אמילייס עניים ואלמנות ויתומים״:

למלאות את שאלתנו לעשות לנו תקון לעבוד את האדמה לפרנס עצמינו ביגיע כפינו לקיים משנ״א “בזיעת אפך תאכל להם”. למה יאמרו הגויים איה שבי ישראל, במקום שבאים שרי ישראל יתנו דעתם לבקש לעניים מקום מנוחה לעניים לעבוד את האדמה, לא נפלאת היא ולא רחוקה להחזיק בידנו גם על דברים הנצרכים למחרשה וקרנם יכון לעד" ¹.

נגד קול־קורא זה יצאו “כל חכמי ורבני ירושלים”. גם הם פירסמו כרוז, שהתחיל במלים “קנאתי לירושלים” ובו קריאה לא לשים לב לדבריו של ר׳ רפאל מיוחס, ש״זה דרכו לחרחר ריב ומדון ולהפוך הקערה על פיה", אלא להמשיך ולתמוך בתושבי ארבע הערים הקדושות. פעולתו של ר׳ רפאל מיוחס עלולה היתה לדעתם “לקלקל צנורות השפע”, כלומר את התמיכה ביישוב הקיים, על־ידי דיבורים על עבודת האדמה².

הקול־הקורא של מאתיים המשפחות מירושלים נשלח לחברת “כל ישראל חברים” ונמסר לידי קרל נטר, חבר הוועד המרכזי של החברה, שהיה מבקר לרגל מסחרו במצרים והתעניין במצבם של יהודי המזרח בכללם.

בסוף שנת 1866 נשלח מכתב נוסף של יהודים מירושלים אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס ובו בקשה לתת להם קרקעות וכלי עבודה וכן לשלוח אליהם אנשים, שידריכום בעבודת האדמה³.

בראשית שנת 1867 אנו שומעים, כי יהודי ירושלים הפנו את תשומת לב חברת “כל ישראל חברים” לעניות השוררת אצלם. הם הודיעו על נכונותם לעסוק בעבודת האדמה אם ממשלת טורקיה תרשה להם לרכוש קרקעות⁴. גם יהודי צפת התאוננו על הפרעות מצד השלטונות המקומיים בהעברת קרקעות ומקרקעים, שרכשו להם, לבעלותם. ועד חברת כי״ח החליט לפנות בעניין זה אל הווזיר הגדול. בשנת 1868 הותר לאזרחי חוץ לרכוש קרקעות בטורקיה. עדות יפה על שאיפתם הבלתי־פוסקת של חוגים שונים בירושלים לעבודת האדמה הוא מכתב־בקשה, שהגישו שלושים וארבעה יהודים בני עדות שונות ליוסף קריגר בראש חודש כסלו שנת תרכ״ח (סוף שנת 1867). יוסף קריגר, יהודי אשכנזי בעל ידיעות בשפות ובעל השפעה, נשלח לירושלים כמתורגמן בבית־הדין המושלמי. הוא רכש לו מיד עמדה חשובה בציבור והשפעה בחוגי הממשלה. עם בואו ירושלימה פנתה אליו קבוצת צעירים מבני 18 עד 40 בבקשה לסייע להם בשאיפתם לעבודת האדמה. “אנו יודעים, כתבו הם, טבעת (טבע!) הארץ ועבודת האדמה. וגם אנשי מקנה בינינו. לכן קום ברוך ה׳ ועשה חיל כי ה׳ עמך וצלח בכל מעשיך. והננו מוכנים לעבוד ולעשות כל הצורך בחרישה ובנטיעת כרמים וכל פרי עץ מאכל בגנות ובפרדסים. ומקווים אנחנו אשר ברצות ה׳ יהי׳ לשם ולתפארת עבודתינו בקודש. חוש מהר כי בא מועד”⁵.

בין החתומים על המכתב אנו מוצאים יהודים אשכנזים וספרדים, גורג׳ים ובני עדות המזרח. אחד החתומים נקרא יצחק גר, שהיה כנראה גר. המכתב הועבר על־ידי יוסף קריגר אל חברת “כל ישראל חברים” וזו העבירה אותו אל קרל נטר.

ד. ביקורו של קרל נטר בארץ

קארל (יצחק) נטר היה יליד שטראסבורג שבאלזאס (נולד בשנת תקפ״ז, 1826). בעת לימודיו בבלפורט התגורר אצל בן משפחתו הרב להמן ובלי ספק הושפע ממנו. נטר שמר על זיקתו לדת כל ימי חייו. בעודו צעיר, בן 14, התחיל לעבוד בבית־מסחר ושהה זמן־מה במוסקבה. בשנת 1852 יסד בית־מסחר משלו יחד עם מי שעתיד היה להיות גיסו. לאחר שגיסו נפטר והשאיר אלמנה וחמשה ילדים וכן חובות רבים, עשה נטר מאמצים להציל את בית־ המסחר וקיים את משפחת אחותו. הוא ויתר על חיי משפחה שלו עצמו ונשאר רווק. לרגל עסקיו ביקר ברוסיה ובמצרים.

נטר הושפע מהרעיונות של מהפכת 1848 וגילה עניין בעבודה ציבורית. באותה שנה נמנה עם פעילים של “אגודה למען המועדון של פועלים יהודים” בפאריס. כאשר חזר מלונדון, שבה עשה לרגל מסחרו, יסד בית־מחסה לצעירים שבאו מחוץ־לארץ. דעתו היתה נתונה לסבלות עמו והוא הצטרף אל הפעילים בוועד חברת “כל ישראל חברים”. לשכת החברה שכנה בראשית קיומה בביתו. לאחר שעזב את פאריס, נשאר חבר־חוץ של הוועד המרכזי והקשר אתו לא פסק.

שעה שנטר קיבל את המכתבים מירושלים, התענין גם במצבם הקשה של יהודי פרס. יהודים אלה סבלו באותן השנים מרדיפות דת קשות ושאפו לעלות לארץ. נטר הודיע לוועד המרכזי של החברה, כי הוא מוכן לנסוע לארץ־ישראל, כדי לחקור את מצב היהודים שם ולבדוק עד כמה תוכל עבודת האדמה לקדם את יישובה של הארץ. ועד החברה החליט בחודש יאנואר 1868 לייפות את כוחו של נטר לנסוע לארץ־ישראל ולעמוד מקרוב על מצב העניינים.

עם בואו לארץ, בקיץ, אסף נטר ידיעות על הנעשה בתחום ההתיישבות, התעשיה, המלאכה והחינוך. בשטח החקלאות נגרמה לו אכזבה. בצפונה של הארץ לא ביקר; סיפרו לו, כי מצויים שם חקלאים יהודים, אולם היו גם שהכחישו זאת. במוצא (קולוניה) על־ יד ירושלים מצא יהודי אחד בלבד שעסק בחקלאות, (ממשפחת יחזקאל יהודה מבגדד); אך הוא לא עבד בעצמו ואף לא העסיק יהודים. ביפו “גילה” עוד יהודי שעסק בחקלאות. האדמות שעיבד היו שייכות לגר בשם קלאסן שנפטר. נסיונו של מונטפיורי לנטוע פרדס ולהקים אי אלו מפעלי תעשייה בארץ לא עלו יפה. נטר הגיע למסקנה, כי אין לבסס חקלאות על צדקה, ואשר לתעשיות חדשות יש להכשיר קודם את התנאים לכך. הוא לא האמין, כי אפשר יהיה להפוך בבת אחת לחקלאים את אנשי היישוב, שלא הסכינו לעבודה גופנית. חקלאי, כך סבר, יש לחנך מילדותו. נוסף לכך, אפשר יהיה לחולל שינוי מפליג באורח חייהם של יהודי הארץ רק על־ידי הפיכתם ממקבלי־תמיכה ופושטי יד “לחלוקה” לעובדים החיים מפרי עמלם ולכך מתאימה העבודה החקלאית. דעה כזאת שמע בארץ גם מפי רבים שאתם נפגש. בלבו גמלה איפוא ההכרה, כי על־ידי פיתוח החקלאות אפשר יהיה לקלוט בארץ גם רבים מבין היהודים, הנרדפים בארצות שונות. כצעד ראשון להגשמתה של מטרה זו ראה ייסוד בית־ ספר חקלאי, ולאחר זמן אפשר יהיה גם להקים כפרים על־ידי קבוצות של משפחות.

בזמן שהותו בירושלים ביקרו אצל נטר אנשים רבים אשר לא באו לבקש תמיכה אלא עבודה. נטר קבע להם מועד לפגישה את יום ב׳, ט״ו באב (3 באוגוסט), בשעה שש בערב בכיכר “בתי־המחסה”. כבר בשעה שלוש היתה הכיכר מלאה אנשים מעדות שונות. נטר עבר בקושי בין הקהל הרב. בנאומו הודיע להם, כי חברת כי״ח רוצה לברר מהו מצב היהודים בארץ, וכן גם לדעת אם הם רוצים באמת לוותר על ה״חלוקה" ולהתפרנס מעבודת כפיים. נטר סיפר לקהל מה ראה בארץ, ואמר, כי הפעולה לשיפור המצב דורשת סבלנות, זמן וכספים. הוא הביע תקווה, כי תקופה חדשה תתחיל בשבילם, והבטיח, כי יפעל לשיפור מצבם.

הקהל קיבל את דבריו בהתרגשות רבה. זקנים נגשו אליו כשדמעות בעיניהם ונשקו את ידיו.

נטר עזב את ירושלים בהחלטה נחושה שלא לשקוט ולא לנוח עד אשר יגשים את הבטחתו.

ה. החלטה להקים מוסד חקלאי בארץ

אחרי ביקורו בארץ יצא נטר לביירות ולדמשק ומשם לקושטא. בכל מקום שביקר התעניין במצב היהודים. בביירות פנה אל ראשי הקהילה, בהצעה להקים בית־ספר. הוא נפגש עם מושלי המקום ועם הקונסולים של מדינות אירופיות ומצא אצלם הבנה לתוכניתו ואף עודדוהו לכך. בקושטא נפגש עם הווזיר הגדול ועם שגרירי מדינות שונות.

נטר שלח לחברת כי״ח דין־וחשבון ממסעו והציע לה לייסד בית־ספר חקלאי ולסייע להתיישבות של משפחות. “על־ידי קבלת הצעתי”, כתב, “תתנו לחם, חיים, לחלק חשוב ממשפחות ישראל; תכינו מקום־מיקלט לאותם האנשים, שיהיו מוכרחים, אולי מחר, לברוח בהמוניהם מפני הקנאות של היוונים, המנצחים בשם הצלב; ולבסוף תכבשו בדרכי שלום את ארץ־הקודש, שלא שכחוה לא האורתודוקסים ולא הריפורמיים, הארץ אשר ד׳ הבטיחה לאבותינו בשעה שכל העולם היה שקוע עדיין בעבודת אלילים”. נטר קרא לוועד החברה לא להרתע מגודל המיפעל: “הדבר, הנראה היום כחלום, נראהו מחר בהקיץ עין בעין”; "ואשר לי, לא אראה את שליחותי כגמורה עד אותו יום שבו אראה את המיפעל משגשג ואת הבטחתי לציון מתגשמת״⁶.

ועד החברה כי״ח קיבל בראשית שנת 1869 את הצעתו של נטר, בתנאי, שהוא יהיה המייסד והדואג לקיום המוסד. הוועד התקין תקנות ל״מוסד החקלאי של חברת כי״ח״ ובהן נאמר, כי כל שנה יתקבלו למוסד 10 נערים יהודים בגיל 13—16, שילמדו בו שלוש שנים; אחרי השנה השניה תרכוש החברה כל שנה קרקעות להתיישבותן של עשר משפחות; המתיישבים יתחייבו להעסיק תלמידים שסיימו את לימודיהם במוסד. ועד החברה סבר, כי דרושים מאה אלף פראנק לייסוד בית־הספר, מחצית הסכום לרכישת הקרקעות או חכירתם ולהקמת בניינים, והמחצית השניה להחזקת המוסד בשלוש השנים הראשונות.

ועד החברה פירסם כרוז לכל יהודי העולם לתרום למען הקמת המוסד. הראשון שתרם 5.000 פראנקים היה סגן־נשיא הוועד – שלמה ה. גולדשמיד, ד״ר למשפטים ואיש־עסקים, הוא גם התרים את בני משפחתו וידידיו. נשיא הוועד אדולף כרמיה תרם אלף, הברון מוריץ דה־הירש – 5.000, נטר בעצמו – 1.700 פראנק; נתקבלו גם סכומים נוספים, אך כל אלה לא הספיקו לביצוע התוכנית ונטר יצא לאנגליה והשתדל להשיג שם תמיכה במיפעל. לא רבים נענו לקריאתו. סר פרנסים גולדשמיד, חבר הפרלמנט, סירב לצרף את שמו כאחד התומכים, כי סבר שהמוסד לא יוכל להתגבר על המכשולים שיעמדו לפניו. משה מונטפיורי שלח לנטר דו״ח מפעולותיו בארץ־ישראל, פעולות שלא הוכתרו כאמור בהצלחה. ועד שליחי הקהילות, אשר משה מונטפיורי שימש כנשיאו, ענה, כי התוכנית מצויינת, אך אין ברשותו כספים למטרה נעלה זו. ועד שליחי הקהילות בארצות הברית שלח 3.734 פראנק. נתקבלו עוד סכומים קטנים, בתוכם מהרב צבי־הירש קאלישר; אולם כל אלה לא הספיקו. תודות למאמציו של הד״ר שלמה גולדשמיד נאספו 40.000 פראנק. נטר החליט להתחיל בפעולה מעשית תוך תקווה, כי הציבור היהודי יתרום יותר לאחר שיראה את ראשית המיפעל. הדעות, שהובעו על התוכנית בעתונות היהודית, לא עודדו ביותר. עורך העתון היהודי בגרמנית “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” חיווה את דעתו, כי אי־אפשר להצליח בארץ־ישראל בחקלאות, כפי שהוכח מכשלונה של המושבה האמריקאית. עורך “המגיד”, דויד גורדון, לעומת זאת לא הסתפק בבית־ספר חקלאי, שנועד לשפר את מצבם של יהודי ארץ־ישראל; לדעתו היתה צריכה חברת כי״ח לגשת לייסוד מושבות בארץ־ישראל בסיוע המעצמות, ובכך להניח את היסוד “לקיבוץ פזורינו בארץ אבותינו”.

ו. השגת הפירמן

נטר החליט לצאת לקושטא, כדי לנסות ולהשיג פירמן לשם ייסוד המוסד החקלאי. לפני נסיעתו ביקר יחד עם חבר הוועד של חברת כי״ח איזידור קאהן אצל ציר טורקיה בפאריס, שקיבל אותם בסבר פנים יפות וביקש להגיש לו את ההצעה בכתב. ההצעה הכילה בקשה להקצות קרקע לבית־ ספר חקלאי ולהחכיר גם שטח, שהתלמידים יוכלו לעבדו אחרי גמר לימודיהם; לשחרר את היבול ממסים למשך עשר שנים; לפטור מתשלום מכס את כל הכלים והחומרים, שיובאו לצרכי ייסוד בית־הספר, ולהעניק את חסות הממשלה למוסד.

הבקשה הועברה לקושטא ונטר התכונן לנסוע לעיר זו לשם מו״מ ומשם לארץ. הוא מצא אגרונום צרפתי, שהסכים לנסוע אתו לארץ, כדי ליעץ בבחירת הקרקעות ולעזור לאחר מכן בניהול המוסד.

נטר הגיע לקושטא ובראשון לספטמבר 1864 נתקבל על־ידי הווזיר הגדול. עצה ועזרה מצא נטר גם אצל פקיד יהודי בכיר בשם בכור אפנדי, שלידיו הגיעה הבקשה. מפי הפקיד שמע, כי מועצת השרים תדון בבקשה רק אחרי שמושל סוריה ראשיד פחה יחווה את דעתו עליה. ראשיד פחה עשה אז בקושטא. נטר הלך אליו בלוויית י. ל. מנשה מאלכסנדריה, שהיה ידידו של הפחה, והוא קיבל הבטחה מהפחה לתמוך בתוכנית. נטר הוזמן לישיבת מועצת השרים, שבה השמיע את הצעתו; השרים קיבלוה בקוויה הכלליים והחליטו, כי מושל סוריה יקבע בהסכם עם נטר את המקום בו יוקם המוסד.

נטר יצא מייד לדמשק ושם נודע לו מפי המושל, כי הממשלה תמלא את בקשתו במלואה. ראשיד פחה מסר לידיו מכתב־המלצה אל פקידי הממשלה בארץ־ישראל, וכן שיגר עמו פקיד שיאתר יחד אתו את הקרקעות השייכות לממשלה. בעזרת האגרונום הצרפתי בחר נטר שטח בשפלה, קרוב ליפו. ראשיד פחה הסכים להחכיר את השטח וכן לאפשר את רכישתו תוך 25 שנה תמורת 20.000 פראנק. מדמשק נסע נטר לקושטא ובראשית חודש אפריל 1870 השיג את הפירמן, שעל פיו קיבלה חברת כי״ח בחכירה 2.600 דונם אדמה, שטח נרחב שכמוהו לא השיגה עד כה בארץ שום חברה יהודית. היה זה אמנם שדה־בור והיה צורך להשקיע עבודה רבה כדי להכשירו, אך נטר לא נרתע מהקשיים שעמדו לפניו.

ז. נטר מקים את ביה"ס החקלאי

נטר ניגש מיד להקמת בית־הספר החקלאי. בכל השטח לא היה אף בניין אחד. היה צורך לחפור בארות מים, לסמן את הגבולות, להקים גדרות, להזמין מורים ומדריכים. נטר התחיל לבנות והוא נזקק לכסף רב, אולם אז פרצה מלחמת פרוסיה – צרפת, הקשרים בין צרפת ובין ארצות חוץ נותקו, ואיסוף הכספים בשביל בית־הספר שובש. הציל את המצב הד״ר ש. גולדשמיד, שתרם 50.000 פראנק והמשיך להתרים את קרוביו וידידיו. נטר מצא ביפו עוזרים אחדים: חקלאי מנוסה מהמושבה “שרונה”, שאותה יסדו “הטמפלרים” הגרמנים בקירבת יפו; נגר אמריקאי, משרידי המתיישבים שבאו מאמריקה ויסדו מושבה ליד יפו; בנאי יהודי, שניהל את עבודות הבניה, וכמה פועלים נוספים מהסביבה. נטר בעצמו עבד יומם ולילה; פקח עין על כל הנעשה, ערך קניות ושימש כמורה־דרך לתיירים ולאורחים. לעתים היה פולש עדר לתחום המוסד ונטר הוצרך לכלוא את הבהמות ולנהל משא־ומתן עם בעלי העדר בדבר פיצויים. בערב היו באים השומרים וצריך היה לשלחם למקומותיהם, ובמשך הלילה היה על המנהל לצאת ולראות אם אמנם הם ממלאים את תפקידם בנאמנות. נטר ועוזריו לנו בששת החודשים הראשונים באוהל או במבנה ארעי מלבני־חימר; במשך מחצית השנה הנוספת מצאו להם משכן בבור, שלא הגן עליהם מפני מטרות־עוז בחורף, אך העבודה התקדמה בקצב מהיר. הוקמו בניינים אחדים, הוחל בחפירת באר ובסלילת כבישים, ניטעו גפנים ונזרעו זרעים שונים. הגפנים לא נקלטו ברובם בגלל בורותו של הכורם. נטר דרש מחברת כי״ח, כי תשלח לו אגרונום, גנן מומחה, כורם ופנקסן, אך אלה לא נמצאו. נטר המשיך איפוא בכוחות עצמו. במהרה נתברר, כי לסיום עבודות הבניה ולעיבוד השדות לא יספיק הסכום של מאה אלף פראנקים אלא כפליים מזה. נטר תרם איפוא מכיסו עוד 25.000 והד״ר ש. גולדשמיד גם הוא כסכום הזה. הד״ר גולדשמיד הלווה סכומים נוספים, ולאחר זמן צרף אותם לתרומותיו.

נטר חפר תעלות, שנועדו להבטיח את גבולות השטח, למנוע נדידת חולות ולהטות אליהם את מי גשמים. לצדי התעלות, שנמשכו לאורך 13 קילומטר, נטע עצים, שישמשו כגדר חיה. חמשים אלף עצים, בחלקם ממינים שהובאו מאירופה, שתל בגנים. נטר רצה להתרכז בגידול פירות וירקות, שאפשר ליצאם לאירופה. עצי תפוח־זהב שתל רק מעטים, כי לכך דרושים היו מים רבים, בעוד שצריך להמתין חמש שנים עד שיניבו פירות. גן הירק סיפק את כל צרכי המוסד ואפילו ייצא מתוצרתו למצרים. המוסד מכר בשנת תרל״ב –תרל״ג תפוחי־אדמה בסך אלפיים פראנק. פירות נשלחו גם לאודיסה ודרך תעלת סואץ לבומביי. אע״פי כן איש לא קיווה, כי המוסד יוכל בשנים הקרובות להתקיים מהכנסות היבולים.

ח. “מקוה ישראל”

קבלת תלמידים לבית־הספר החקלאי נתקלה בארץ בקשיים, ביחוד בירושלים. רמת החיים הנמוכה של הפלחים לא היה בה כדי למשוך יהודים לחקלאות. עד שלא הבטיח נטר, כי בבית־הספר ילמדו גם מלאכות שונות, ולא רק חקלאות, לא הצליח לקבל אפילו תלמיד אחד. התלמידים, שהגיעו למוסד, היו כמעט כולם יתומים. הם הוחזקו בפנימיה וכל מחסורם היה על המוסד. לא אחת קרה, כי תלמידים ברחו מיד לאחר שקיבלו בגדים. היה צורך לחנך את התלמידים לסדר ולמשמעת, ולמצוא מורים מתאימים היה קשה. חברת כי״ח שלחה כעבור זמן מורים מבוגרי בית־הספר שלה בפאריס.

נטר דאג, כי בית־הספר יתנהל ברוח הדת והמסורת. לחג הפסח תרל״א (1871) יצאו כחמישה־עשר נערים מבית־הספר לחוג את החג בירושלים. ה״ראשון לציון" ר׳ אברהם אשכנזי ושאר הרבנים הספרדים תהו על קנקנם של התלמידים והיו מרוצים. הרב הראשי אישר במכתב לנטר, כי המוסד אכן מתנהל ברוח הדת ואיחל לו הצלחה. נטר הכניס למוסד ביום ל״ג בעומר בתהלוכה חגיגית ספר־תורה, שהובא מיפו. הרבנים האשכנזי והספרדי דרשו דרשות, התלמידים זימרו פרקי תהלים ולבסוף נאם נטר. כיוון שבעתון “יודישע פרעסע” בגרמניה נתפרסמו דברי־בלע, כאילו המוסד סוטה ממנהגי הדת, הזמין נטר את עורכי העתון הירושלמי “חבצלת” למוסד והם הביעו קורת־רוח מסידורי הלימוד והתפילה. במכתבו מיום ו׳ בתמוז תרל״א (25 ביוני 1871) קרא נטר למוסד בשם “מקוה־ישראל”. לכך הסכים גם ועד החברה של כי״ח.

ט. רעיונותיו של נטר על יישוב הארץ

הצורך בהתיישבות גדולה של יהודים בארץ לא חדל מלהעסיק את נטר. הוא שמע, כי ממשלת טורקיה מתחילה למכור קרקעות בארץ, ורצה שהיהודים יגאלו אותם. נמסר לו, כי במרחק קטן מבית־הספר אפשר לקנות מהממשלה 4.000 דונם אדמה במחיר של 600 לירות טורקיות. “יהיה זה מעשה חשוב”, כתב נטר, “אם תתארגן אגודה לרכישת השטח”. באותו זמן הודיעו עורכי ״חבצלת״ לנטר, כי אפשר לרכוש 18 מיליון פיק אדמה תמורת 500 לירות טורקיות. הם היו מוכנים לסייע לו ברכישת השטח ונמצאו גם אנשים שביקשו להשתתף בקנייה.

על אודות שטח האדמה המוצע למכירה על־ידי הממשלה בשכנותה של “מקוה ישראל” שמע גם הרב יהודה אלקלעי, שישב אז בירושלים. הוא כתב אל נטר ויעץ לו להשפיע על חברת כי״ח, שתעביר את השטח “לידי ישראל”. הרב אלקלעי החשיב מאוד את חברת כי״ח. כשרק נוסדה החברה ראה בהקמתה ראשית “האיחוד הלאומי”. כשנוסד בית־הספר החקלאי פירסם ב״חבצלת" מכתב ברכה, ובו מובעת התקווה, כי בכך פתחה חברת כי״ח “פתח כחודה של מחט” לשיבת ציון גדולה. בקיץ של שנת תרל״א עלה לארץ, נפגש עם נטר ושוחח אתו משך שלוש שעות רצופות. הרב אלקלעי יסד בירושלים ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״. הרב הראשי – “הראשון לציון” וראשי העדות הספרדיות והמערבית הסכימו לייסוד החברה, ואילו הרבנים האשכנזים התחמקו משיתוף פעולה. אלקלעי יסד גם ביפו ועד של החברה וחזר לחוץ־לארץ. חברת כי״ח לא היתה מוכנה לקבל ארגון חדש זה כאחד מסניפיה.

עורכי “חבצלת” שאלו את נטר מה דעתו בעניין ישוב הארץ. הוא השיב, כי יש לייסד באחת מערי אירופה הגדולות ועד מרכזי, שיפעל למען מטרה זו, ותפקידם של הוועדים המקומיים יהיה לאסוף כסף לשם רכישת קרקעות ובניין בתים, וכן לתמיכה במתיישבים והחזקת מדריכים בחקלאות. כל מי שירצה להתיישב צריך יהיה לקבל מהנהלת “מקוה־ישראל” תעודה, כי הוא איש ישר ומנוסה בעבודת האדמה. הנהלת “מקוה־ישראל” תעדיף לתת תעודות כאלה לצעירים שהם למטה מגיל שלושים ואשר שהו כבר בארץ לא פחות משלוש שנים. כל עוד לא יימצאו עשרים אנשים, שסיימו את חוק לימודיהם ב״מקוה־ישראל", לא תהיה אפשרות לייסד מושבה. נטר ציין במכתב שכל זה הוא בהתאם למטרתו: “הרעיון הנשגב, המטרה הקדושה, אשר למענם התחלתי בעבודה קשה זו”. עם זאת ציין, כי את הפעולה להתיישבות יש לנהל בדעה צלולה ובמתינות.

י. נטר מנהל ומשגיח

בקרב יהודי התפוצות נתעורר רצון לעלות לארץ ולהתנחל בה. בקיץ של שנת תרל״א (1871) פנו יהודים מווארשה ומווינה אל חברת כי״ח וביקשו, שימסרו להם קרקעות מאדמות “מקוה־ישראל” לשם עיבודם. ועד החברה השיב להם, כי המוסד הוא בית־ספר חקלאי ולא מושבה. גם יהודים מאודיסה פנו אל נטר ושאלוהו, אם יוכלו לרכוש להם שטח קטן בסביבות יפו, כדי לעסוק בעבודת האדמה (מארס 1872).

עם גמר מלחמת פרוסיה – צרפת, לאחר שנוסדה בלונדון חברת־אחות לחברת כי״ח בשם ״אגודת אחים״ (Jewish Association־Angllo)_׳ נסע נטר לאנגליה בסוף שנת 1872 והשיג שם סיוע ל״מקוה־ישראל". בזמן שהותו של נטר באירופה הוזעק לשוב מיד ארצה בשל פלישת הפלחים השכנים מהכפר יאזור לשטחי בית־הספר. בחקירה נתגלה, כי הקאדי והקאימאקאם (המושל) של יפו הסיתו את אנשי הכפר. כרמיה שלח מפאריס מברק אל הקונסול הצרפתי בירושלים. בקושטא השיג ונציאני, מראשי סניף חברת כי״ח שם, שהממשלה תשלח הוראה למושל יפו להגן על המוסד. ארבעה שייח׳ים מכפרים שכנים ביקרו אצל נטר והיחסים עם הכפר השכן חזרו לתיקנם. חלק מקרקעות בית־הספר הוחכר לפלחים מהכפרים הסמוכים.

נטר פעל בארץ לא רק כמנהל בית־הספר החקלאי אלא גם כנציג חברת כי״ח. בני היישוב היו פונים אליו בכל מקרה של קיפוח ועוול. הוועד של חברת כי״ח היה מטיל עליו להשתדל לברר בעיות שונות בארץ, לחוות דעתו על בקשות, ולהשתדל אצל השלטונות. עורכי “חבצלת” פנו אליו, שיפעל נגד ניצול עולים, המגיעים ארצה דרך נמל יפו. נטר סידר, כי שני יהודים מנכבדי יפו ייצאו לקבל פני כל עולה ויסייעו לו.

בימי חג הפסח תרל״ג (1873) ביקר במוסד הד״ר ש. גולדשמיד. הוא שמח לראות את השדות המוריקים, גן הירקות המטופח, משתלת העצים, ואת הבניינים. בבית־הספר היו אז בסך הכל 12 תלמיד, ששה נוספים עמדו להגיע. נטר, שנשא בכל כובד העול של הנהלת המוסד, ביקשו למצוא אדם שינהל את המשק הגדול.

בסוף שנת תרל״ג נפל נטר מסוסו בעת הרכיבה ונפצע קשה ברגלו. הוא הועבר לירושלים לטיפולו של הד״ר לונדון, מנהל בית־החולים על־שם רוטשילד. מצב בריאותו של נטר נתערער. ועד חברת כי״ח הסכים לשחררו מניהול המוסד ובחר בו לחבר ועד בית־הספר. נטר חזר לאירופה והמשיך לפעול למען “מקוה־ישראל”. למנהל המוסד נתמנה מר שמש מבגדד, בוגר בית־הספר להכשרת מורים של חברת כי״ח בפאריס.

בראשית שנת 1877 ביקר נטר בארץ ועשה במוסד כמה חודשים. הוא מצא, כי בוגרי בית־הספר שואפים להתיישבות. כל אחד מהתלמידים ביקש להיות גנן עצמאי, ונטר החליט להחכיר לבוגרים גנים משטחי המוסד. מהמנהל לא היה מרוצה ולכן מינה תחתיו את הד״ר ו. הרצברג, סופר ומלומד. באביב של שנת 1879 ביקר נטר שוב במוסד ונוכח לדעת, שהמנהל החדש מתאים לתפקידו פחות מקודמו. הוא נאלץ לפטרו ומינה במקומו את שמואל הירש, מורה ומנהל בתי־ספר של חברת כי״ח, לשעבר קצין בצבא הצרפתי; ואכן השכיל האיש להנהיג סדר במשק ומשמעת בקרב התלמידים. בחודש פברואר 1881 ביקר נטר שוב במוסד ומצא, כי המצב בו מניח את הדעת. המשתלות של “מקוה־ישראל” היו אז היחידות בארץ, מן הענבים הופק יין לבן משובח; פרדסי פרי ההדר עמדו בסימן של רווחיות, עצי האתרוג, 1700 במספר גדלו יפה. תלמידים רבים התדפקו על שערי בית־הספר ונטר הציע לוועד החברה להגדיל את מספר התלמידים עד מאה.

י"א. פעולתו הציבורית של קרל נטר

נטר חזר לפעילותו הציבורית הכללית בחברת כי״ח, בו בזמן היתה עינו פקוחה על הנעשה ב״מקוה־ישראל".

נטר נסע לקושטא, שבה התכנס בשנת 1876 קונגרס המעצמות האירופיות, והגיש מטעם ועידה של אירגונים יהודיים תזכיר לקונגרס בדבר מתן שוויון ליהודי ארצות הבלקן וטורקיה. הוא השתתף במשלחת מטעם חברת כי״ח לקונגרס המעצמות בברלין בשנת

1. המשלחת השיגה החלטה, כי במדינות החדשות, – רומניה וסרביה, – לא תהיינה אפליות דתיות ואזרחיות.

בחודש אוגוסט 1878 השתתף נטר, שנבחר לחבר הוועד המרכזי של חברת כי״ח, בוועידה של ארגונים ואישים יהודיים שכינסה החברה בפאריס. ועדה מיוחדת דנה בבעיות ארץ־ישראל. בוועדה זו השתתפו גם הפרופ׳ צבי גרץ וקרל נטר. הוועידה החליטה כי על חברת כי״ח להקים ועדה מיוחדת בין־ארצית, שתדאג לשיפור החינוך בארץ־ישראל, לקליטת יתומים, לטיפול בנוער מוזנח, להשגת עבודה לצעירים או לסייע להגירתם, וכן לקדם את התפתחותו של בית־הספר “מקוה־ישראל”.

כאשר נפטר כרמיה בראשית שנת 1880 החליט הוועד המרכזי של חברת כי״ח להקים לזכרו קרן לייסוד בתי־ספר יסודיים ומקצועיים בארץ־ישראל. בראשית שנת 1881 ביקר נטר בארץ ובדק בירושלים את האפשרות להקים בית־ספר בעיר. בתי־ספר של חברת כי״ח נוסדו בחיפה (1881) ובירושלים (1882, 1883).

י״ב. נטר פונה להתיישבות בארץ־ישראל

כאשר פרצו פרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881 ואלפי פליטים עברו את הגבול ונתקבצו בברודי אשר בגאליציה, יצא נטר לברודי וטיפל במסירות רבה בארגון הגירתם לארצות הברית. חברת כי״ח, ואתה נטר, סברו, כי אין לסייע לפליטים לעלות לארץ מכיוון שלא תוכל לקלוט אותם. נטר בחר מתוך 53 ילדים, יתומים או אחרים, שנמסרו להשגחתו על־ידי הוריהם, 28 ושלח אותם ל״מקוה־ישראל".

כיוון שנתעוררה בקרב יהודי רוסיה תנועה לעלייה לארץ־ישראל והם דרשו מחברת כי״ח שתפעל למען שיבה לציון, ראה ועד החברה צורך לתת להם לרגל התנאים הקיימים, תשובה שלילית. נטר, שהיה בקיא בענייני ארץ־ישראל, נתבקש לנסח את התשובה, והוא פירסם בעתון "ג׳ואיש קרוניקל״ (מארס 1882) מכתב למערכת ובו פירט את הקשיים הקיימים: כל הקרקעות הפוריים תפוסים; צרכיהם של הפלחים מועטים ולכן לא יוכל אירופאי להתחרות בהם; לאנשים מארצות הצפון יהיה קשה לעבוד בשמש הלוהטת; מסי הממשלה מכבידים על החקלאים; אין ליהודים חקלאים מנוסים, למהגרים אין הון מספיק לרכישת קרקעות וכו', לעומת זאת – התנאים בארצות הברית קלים יותר. מכתבו של נטר עורר סערה בקרב “חובבי־ציון”, אך בוועידה למען יהודי רוסיה, שהתכנסה בברלין, הוחלט לכוון את הגירתם רק לאמריקה ולא לארצות המזרח. ועדה בראשותו של קרל נטר קבעה תקנות למיון המהגרים לאמריקה.

שינוי גמור בעמדתו של נטר כלפי העלייה לארץ־ישראל חל אחרי שיחות שניהל בחודשי הקיץ של שנת תרמ״ב (1882) עם הבארון אדמונד רוטשילד. הברון הצעיר השתתף יחד עם אחיו אלפונס ועם נטר בוועד הפריסאי למען יהודי רוסיה. אדמונד, שחונך ברוח המסורת היהודית, ביקש לעשות למען אחיו הנרדפים מעשה, שיהיה בו משיקום האומה, ריכוזה והעברתה לעבודה חקלאית. רעיון יישוב ארץ־ישראל היה קרוב ללבו, אולם נתעוררו בו ספיקות, אם אפשר לפתח בארץ השוממה את החקלאות, ואם היהודים מוכשרים הם דיים לעבודת האדמה. נטר אמר לבארון, כי הצלחת ההתיישבות בארץ־ישראל תלויה בגילוי מקורות מים.

באותם הימים תלו תקוות רבות בבארות ארטזיאניות, ונטר סבר, כי עם הפעלת בארות כאלה תיפתר בעיית המים בארץ־ישראל. רוטשילד הביע את נכונותו לשלוח מכונות לקידוח בארות כאלה. הבארון היה מוכן להתחיל בפעולות התיישבות בארץ, אולם בזהירות ובהדרגה. הוא לא רצה לעורר עלייה המונית, אלא להביא לארץ יסודות בריאים, שישמשו דוגמה וגרעין למושבות בעתיד. בעקבות זאת ניער מעתה נטר את חוצנו מהיסוסיו הקודמים ליישוב הארץ וקיבל עליו שליחות מטעם הבארון. הבארון העמיד לרשותו של נטר כספים לצרכי יישובם של אלה שכבר עלו. הוא הבטיח לשלוח מכונות לקידוח בארות; הוא גם שלח עם נטר גנן צרפתי, שעליו היה להדריך את המתיישבים בחקלאות.

נטר יצא בסוף חודש אוגוסט 1882 ממארסייל באניה ליפו. הוא התחיל מיד להתעניין בארץ בגורלם של חברי ביל״ו ושל המתיישבים ב״ראשון לציון". ב״מקוה־ישראל" פגש את חברי ביל״ו ורצה להיווכח אם אכן מוכשרים הם לעבודה חקלאית. בזמן הראשון הלך יום־יום לראות איך הם עובדים, ודעתו נחה מהם. נטר ניגש לבנות בית; חברי ביל״ו עבדו בחפירה להנחת היסודות. נטר הבטיח להם, כי יתן להם לגור באותו בית שהם מקימים. חברי ביל״ו שלחו אל נטר משלחת, שהביעה לו תודה על הדירה שהובטחה להם. נטר דיבר עם אנשי ביל״ו בזהירות, הוא לא רצה להתחייב, אולם עודד אותם, אם־כי את תוכניותיו הגדולות לפיתוח הארץ לא גילה להם. הוא עודד גם את המתיישבים ב״ראשון לציון", שבאו אליו להוועץ לאחר שחפרו בעומק 25 מטר ולא מצאו מים. נטר עזר גם לעולים בודדים למצוא את פרנסתם. הוא התחיל לפעול בעניין קידוח הבארות הארטזיאניות והתהלך עם תוכניות לפיתוח החקלאות והתעשיה בארץ, אולם לפתע חלה, ואחרי שבוע ימים, אחרי בואו לארץ, נפטר.

פטירתו היתה מכה גדולה למפעל ההתיישבות בארץ. הוועד המרכזי של חברת כי״ח החליט להעמיד על קברו ב״מקוה־ישראל" מצבה, עליה נכתב: “חברת כי״ח לקרל נטר”, ובנוסח העברי אנו קוראים: “מיטיב לאחיו, מה רבו חסדיו, מקוה־ישראל כוננו ידיו”. ואכן זכות זו תעמוד לו לאורך ימים.

א.

בשליזיה, חלק מפרוסיה, שגבל במזרח עם שטחי פולין תחת שלטון רוסיה ואוסטריה, ובדרום עם שטחי בוהמיה ומורביה תחת שלטון אוסטריה, חי בשנות השמונים של המאה הי"ט ישוב יהודי קטן, אבל מעורה במסורת היהודית. כחמש רבבות היהודים (בשנת 1880 – 52,682, בשנת 1886 כבר רק כארבעים ושבעת אלפים) התפזרו שם בשנת 1880 במאה שלושים וארבעה ערים וישובים קטנים יותר¹. רק בעיר ברסלאו היתה קהילה גדולה, 17543 יהודים בשנת 1880, ואילו בקהילות מעטות אחרות היה אז מספרם למעלה מאלף או קרוב למיספר זה רק בבויטן (2,185), גלייוויץ (1,838), קאטוביץ (1,597), ראטיבור (1331), קניגסהיטה (1002), גלוגאו (1010) וליגניץ (970). ישוב קטן זה היה ער למתרחש בעולם היהודי והקים מתוכו עסקן ציבורי חשוב כמו הד"ר משה לאנדסברג, רב בליגניץ, שהיה פעיל בחברת “כל ישראל חברים”. קהילת ברסלאו שימשה מרכז למדעי היהדות הודות לבית־המדרש לרבנים שלה, שבו לימדו אנשים כמו פרופ' צבי היינריך גרץ. הן בברסלאו והן בקהילות הקטנות יותר היו מוסדות צדקה וחסד רבים.

כשהתחילו הרדיפות ברומניה והפרעות ברוסיה, מצאו סבלות היהודים הד בלבות יהודי שלזיה. זרם הפליטים מרוסיה, שעבר מברודי אשר בגאליציה דרך שלזיה בדרכו לאמריקה, מצאו כאן עזרה וסיוע. נוסדו ועדים לעזרה למהגרים, נאספו תרומות והושט סיוע. ואולם נמצאו יהודים בשלזיה, שלא הסתפקו בסיוע חולף למהגרים, אלא חשבו על פתרון יסודי לבעיית היהודים, על ייסוד מרכז יהודי לאומי בארץ האבות. הם התמרמרו בראותם, שחברת “כל ישראל חברים” מסרבת לסייע לשאיפת יהודי רומניה ורוסיה לעלות לא"י ולהיאחז בה, וכנגד זה היא תומכת בכל יכולתה בהגירתם לאמריקה ולארצות אחרות. אנשים אלה יסדו בשנת 1882 בקאטוביץ אגודה בשם “בני ברית” לשם סיוע לעלייה והתיישבות בארץ־ישראל. לאגודה זו סניפים בערים רבות בשלזיה והיא פיתחה פעולה ברוכה למען ארגון התנועה ליישוב א"י בכללה.

ב.

מייסדי האגודה היו המורה זליג פרויטהאל והסוחר מ. מוזס. שניהם הגיעו מתוך חינוכם המסורתי לרעיון הלאומי ושאפו ליישוב ארץ־ישראל כבר שנים רבות בטרם התחילו הפרעות ברוסיה.

זליג פרויטהאל (נולד בשנת 1841)היה מורה בבית־ספר בקאטוביץ. זמן־מה חי בארצות הברית של אמריקה, נוכח שגם שם ישנה “רשעות”, יחס לא טוב ליהודים, ויתכן שמשום כך חזר לגרמניה. באמריקה הכיר את פעולת המסדר “בני ברית”, שהיה קיים שם כבר משנים, משנת 1843, והיו לו לשכות וחברים רבים. יש להניח, שפרויטהאל היה חבר במיסדר זה. לשם חינוך הנוער היהודי ברוח לאומית הוציא לאור בשנים 1879–1881, דו־שבועון בשפה הגרמנית בשם – Israelitische Jugendzeitung Joseph². מכיוון, שמכספו לא יכול לקיים את העיתון, פנה אל רבנים רבים בבקשת תמיכה, אבל הם השיבו פניו ריקם. מהרב ד"ר ל. פיליפסון קיבל תשובה, שהוא שוגה בדמיונות³ כשהתחילו הרדיפות ברומניה ורוסיה, ופרויטהאל ראה את הפליטים, שעברו דרך קאטוביץ בדרכם לאמריקה, נתעורר בו שוב הרצון לפעול למען הרעיון הלאומי ולמען יישוב א"י. סבור היה, שאין להקים גלות חדשה “גלות אמריקה”, אלא יש לחדש את המרכז הלאומי בארץ האבות.

מוצאו של מ. מוזס היה ממשפחת עובדי־אדמה דתית במחוז פוזנא, שהתעניינה בעברו של העם ובענייני ההווה שלו. בשבתות היו כל בני המשפחה, שלושה דורות, מסובים יחד ומשוחחים על בעיות העם. הילד ספג מאווירה זו את חיבתו לארץ־הקודש⁴. מוזס סיפר במכתב מחודש מארס 1882 אל שמואל פינלש בגאלאץ, שעוד בנערותו שאף תמיד, שארץ הקודש תחזור לידי היהודים. רעיון זה לא עזב אותו בבחרותו וגם כשהתבגר (היה אז בן 34), והוא היה המנחה בכל שאיפותיו, הרהוריו ומחשבותיו⁵. הדחיפה להתעסקות ביישוב א"י באה כשקיבל ידיעות על התנועה ליישוב א"י ברומניה ואח"כ כשעלתה בעיית הפליטים מרוסיה.

כל אחד משני אנשי קאטוביץ אלה סיפר אחר־כך, שהוא היה המייסד של האגודה “בני ברית”. פרויטהאל מוסר במכתב משנת 1883 אל הד"ר רילף, שבשעה שראה את ראשיתה של “גלות אמריקה” חדשה ואת התעלמותה של חברת “כל ישראל חברים” מארץ־הקודש, החליט להתחיל שוב בהפצת הרעיון הלאומי, כינס קומץ אנשים וייסד את האגודה⁶. מוזס סיפר כעבור חמש־עשרה שנה במכתב אל הד"ר בודנהיימר, שהוא ייסד את האגודה בקשר עם הד"ר ק. ליפא ועם ש. פינלש ברומניה וביחד עם הרב לנאדסברג מליגניץ⁷. מוזס אינו מזכיר כאן כלל את חלקו של פרויטהאל בייסוד האגודה, המכתב נכתב לאחר ששני חברים אלה נפרדו מתוך רוגז.

מייסדי האגודה השתדלו לרכוש חברים בעירם קאטוביץ ובסביבה, לקשור קשרים עם אנשים ואגודות, שפעלו למען יישוב ארץ־ישראל. בו בזמן עסקו בניסוח תקנון האגודה ובקבלת אישורו מהשלטונות.

בראשית החודש מאי 1882 היו כבר באגודה בקאטוביץ למעלה מחמשים חברים מלבד סניפים בערים אחרות עם ששים חברים⁸. החברים בקאטוביץ היו מוכשרים, לדעת ראש האגודה, לשמש תעמלנים לרעיון. סייע, כאמור, לארגון פעולות האגודה בשלזיה הרב הד"ר לאנדסברג מליגניץ.

ראשי האגודה באו בחליפת מכתבים עם הוועד המרכזי בגאלאץ של האגודות ליישוב א"י ברומניה, עם חובבי־ציון בווינה ובווארשא, עם הרב שמואל מוהליבר בראדום, עם הד"ר מ. להמן במאינץ, עורך ה"איזראעליט", עם הד"ר א. סאלוונדי בדירקהיים, עם ועד “חלוצי יסוד המעלה” ביפו (ז. ד. ליבונטין ואחרים) ועוד.

בווינה עמדה האגודה בקשרים עם האגודה “אהבת ציון”, שנוסדה גם היא לשם תמיכה בעולים מרוסיה. הקשרים של היוזם מאגודה זו, הד"ר ראובן בירר מלבוב, היו אדוקים ולבביים ביותר.

בניסוח התקנון מוכרחים היו המייסדים להיות זהירים, כדי שיקבלו אישור מהשלטונות, ולא כל מה שרצו יכלו להכניס לתקנות. התקנון, קיבל אישור רשמי ביום ה־10 במאי 1882, ומטרת האגודה נוסחה בו כדלקמן:

“האגודה “בני ברית” מטרתה לתמוך תמיכה רוחנית וחמרית בבני־ישראל, הנרדפים בגלל אמונתם, תוך ייסוד מושבות” (§ 1).

בהסבר לתקנון, שנתן מ. מוזס, במכתבו אל הרב הד"ר רילף מיום ה־15 במאי 1882 נאמר שהכוונה היא ליישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים מרוסיה, רומניה או מארוקו; היהודים יתפתחו בהדרגה בבית זה לאומה משלנו, כמדינה עצמאית לגמרי, או כמדינה משלמת מס לתורכיה בערבות המעצמות האירופיות וארצות הברית ⁹.

כיושב־ראש האגודה נבחר מ. מוזס, כמזכיר ז. פרויטהאל, כגזבר אלברט גולדשטיין. למחרת האישור הרשמי פירסמה האגודה בדפוס קול־קורא בגרמנית, להצטרף אליה. בראש הכרוז כותרת: “אגודה ליישוב בני־ישראל הנרדפים ברוסיה”. בכרוז מודגש שהאגודה לא תטפל במהגרים, העוברים דרך קאטוביץ, כי זאת היא משאירה לטיפולם של ועדים מיוחדים שנוסדו והנוסדים לשם כך, אלא יש לה מטרות מרחיקות לכת יותר: “יישוב המגורשים, וביחוד יישובם של אותם הפליטים, העולים לארץ הקודש כדי לעבוד את האדמה”. האגודה מדגישה את הקשרים שלה עם הוועד המרכזי בגאלאץ, שהיא קוראת לו “הוועד הרוסי־הרומני”: נטשטשו אצלה הגבולות, והתנועה ברוסיה וברומניה נראתה לה כתנועה אחת. יחד עם הכרוז פרסמה האגודה את התקנון הרשמי שלה¹⁰.

ג.

אחרי קבלת האישור לתקנון התחילה האגודה לפעול ביתר מרץ. בתכניתה היתה הקמת אגודות רבות דומות, כסניפים לאגודה הראשית בקאטוביץ. מוכנה היתה לקבל חברים גם מחוץ לארץ. מוזס פנה אל הרב הד"ר רילף והציע לו להקים אגודה דומה בשביל ממל והסביבה¹¹, שאפשר לקרוא לה בשם כלשהו, לאו דווקא “בני ברית”. לא ידוע לנו על אגודה, שייסד הרב רילף, אולם בשליזיה נוסדו סניפים רבים ונרשמו חברים גם מברלין, מקראקא ומוורשא. בדין־וחשבון חדשי, שפרסמה האגודה בדפוס לקראת ראש השנה תרמ"ג, נאמר, שהאגודה “בני ברית” מקיפה את רוב בני הקהילה המקומית ויש לה חברים באנטוניינהיטה, בנדזין, ברלין, בויטן, ברסלאו, קניגסהיטה, קראקא, לאורהיטה, מיסלוביץ, ניקולאי, וארשא וּווילהלמינאהיטה¹².

האגודה התחילה ביום ה־1 באוגוסט 1882 להוציא לאור בעריכתו של ז. פרויטהאל איש־הספר “דין־וחשבון חדשי”, בו נתפרסמו גם מאמרים וידיעות על התנועה. הירחון הפך אח"כ, בראשית 1883, לשבועון בשם – Der Colonist¹³. היה זה העתון הראשון בגרמניה, שהיה מוקדש כולו לענייני יישוב ארץ־ישראל.

בגליון השני של “הדין וחשבון החדשי”, שהופיע לקראת ראש השנה תרמ"ג, נדפסו שני מאמרים אחד מאת הד"ר ראובן בירר “לקראת השנה החדשה” ואחד “הוקרת עצמנו” מאת העורך. הד"ר בירר עמד במאמרו, המאמר הראשי, על מצבו הקשה של העם היהודי בשנה שעברה, שנת תרמ"ב, ועל האור הבוקע בחשכת הלילה מציון. העורך פרויטהאל דחה במאמרו את הטענות, שאין העם היהודי, וביחוד יהודי רוסיה, פולניה, ויהודי המזרח, מוכשר לעבודת האדמה. פרויטהאל נלחם בדעות הקדומות של יהודי המערב נגד אחיהם אלה. ביהודי רוסיה ופולין ראה את התקווה לעתידו של הגזע היהודי העתיק. יהודים אלה שמרו, לדבריו, במשטר הדיכוי הרוסי ובתנאים כלכליים קשים, על דתם, על טוהר חיי המשפחה, על הרגש למעשי צדקה ועל השאיפה למדע. “שאיפתם של אנשים אלה לייסד את המושבות בארץ־ישראל, כותב העורך, ואי רצונם (להגר) לאמריקה, האם אין אלה מראים אצילות־נפש יותר מאשר יכול או רוצה להבין איזה שהוא יהודי מערב־אירופי, שקיבל חינוך פוליטי?”.

החוברת השלישית של הירחון הופיעה אחרי חודשיים, אחרי שהופיעה מחברתו של הד"ר פינסקר “אוטואמנציפציה”. העורך מגיב במאמרו הראשי על הביקורת, שנמתחה על “קריאתו של יהודי רוסי אל בני גזעו” בעתון “Der Israelit”“. הוא מתווכח עם החרדים, הדוחים את רעיון התחייה הלאומית בא”י לאלתר, ועם חברת “כל ישראל חברים”, שאינה תומכת בעלייה לארץ־ישראל. בהערה ציין, שבעל ה"אוטואמנציפציה" דוגל באופן גלוי וברור ברעיון יישוב ארץ־ישראל. אין צריך לומר, שבפירוש זה גילה בדברי ד"ר פינסקר פנים שלא כדיוקם שהרי הלה השאיר את ההחלטה בדבר מקום הריכוז הלאומי לאסיפת נכבדי העם. את דעתו על הצורך להפנות את ההגירה דווקא לארץ־ישראל נימק פרויטהאל בצורך להושיע את היהדות. להגירה לאמריקה הוא מתנגד לא מהטעמים, שהביאו נגדה החרדים, החוששים לזניחת אורח החיים הישן על־ידי המהגרים אלא מתוך כך, שלדעתו נשתמר העם היהודי על־ידי ההשגחה לשם זה "שיחזור ויינטע במקום שבו גדל”.

יש לציין כמה פעולות של האגודה בקאטוביץ בסוף שנת 1882. האגודה סידרה ביום ה־7 באוקטובר הצגת תיאטרון וקיבלה הכנסה בסך 347 מרק. בסוף החודש אוקטובר התקיימה אסיפה כללית של האגודה. הוזמנו גם הסניפים, מהם באו נציגים רק של שניים, ממיסלוביץ ומווילהלמינאהיטה. הועמדה לדיון הצעה של הוועד למסור אלף פראנק לוועד המרכזי בגאלאץ. אחרי ויכוח הוחלט לקבל את ההצעה, אך הותנו תנאים; הסכומים, הניתנים על־ידי האגודה, יירשמו כהלוואה ויובטחו על־ידי משכנתא של רכוש המתיישבים¹⁴.

הופעת הדו"חות החדשיים וביחוד הופעת השבועון סייעו לקשירת קשרים בין האגודה בקאטוביץ ובין אגודות אחרות של חובבי־ציון, שהלכו והתארגנו. בגלל חוסר רוב גליונות השבועון אין בידי לתת תמונה בהירה מהשתקפות התפתחותה של התנועה בעתון זה ומתגובת המערכת על הנעשה¹⁵. בגליונות המעטים שבידי אינה מורגשת רוח לוחמת וסוללת דרך. הד"ר ר. בירר המשיך להשתתף בשבועון. הובאו ידיעות על הנעשה בתנועה, בא"י ובעולם היהודי. מוזס סיפר אחר־כך, שהשבועון עלה לו בהפסד של 8,000 מרק¹⁶.

ד.

בראשית שנות השמונים נוסד בגרמניה מיסדר יהודי כדוגמת ה"בונים החפשיים". המייסדים נתקלו ביחס שנאה אל “האחים” הגרמניים אליהם במיסדר הגרמני והחליטו לפרוש ממנו. הם פנו אל המיסדר היהודי “בני ברית” בארצות הברית, שהיה קיים כבר משנים רבות, ואחרי משא־ומתן, שנמשך שתי שנים, נוסדה בברלין ביום ה־20 במארס 1882 בברלין לשכה ראשונה של “בני ברית”¹⁷. זמן קצר אחרי זה נוסדו עוד שתי לשכות, בהאלה ובברלין. פרויטהאל, שחי לפני כן, כאמור, בארצות הברית וידע את חשיבותו של ארגון זה, יזם את הקמת לשכה של “בני ברית” בקאטוביץ ונתן יד לייסוד לשכות בערים אחרות בשליזיה. הוא קיווה, שמיסדר זה יסייע להגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות. הלשכה של “בני ברית” בקאטוביץ נוסדה ביום ה־17 ביוני 1883 וקיבלה את השם: “Concordia” (אחדות). בערים אחרות בשליזיה נוסדו: בבויטן בחודש יאנואר 1884, בגלייוויץ ובקרויצבורג, בשנת 1885. בראשית החודש נובמבר 1883 כתב פרויטהאל אל הרב הד"ר יצחק רילף: “ביזמתי במידה מסוימת נשתל המיסדר האמריקאי “בני ברית” על אדמת גרמניה, וגם פה בקאטוביץ נפתחה לשכה. על־ידי זה עומד מאחורי כל המיסדר רב־העצמה הזה, וזה בטוח, שהוא יתמוך והוא חייב לתמוך בשאיפות הלאומיות. היה רצוי, שיתפשט מהר ככל האפשר באירופה. ארגון כזה הוא שנחוץ לנו. הוא חזק, אין לפרקו והוא מוכשר לפעולה”. פרויטהאל רצה אח"כ להכניס את המיסדר “בני ברית” גם בקרב יהודי רוסיה.

התקוות לכיוונו הלאומי של המיסדר “בני ברית” בגרמניה לא נתגשמו. בזמן הראשון התייחס המיסדר במידה מסויימת של אהדה לתנועת יישוב א"י, הלשכה המקומית בקאטוביץ שתפה פעולה עם חובבי־ציון, אולם אחר־כך גברה השפעתם של המתנגדים לתנועה.

ה.

האגודה “בני ברית”, שהיו לה סניפים וחברים בערים שונות והוציאה לאור כתב־עת שלה, הפכה למרכז חשוב לתנועה הצעירה. הוועד המרכזי בגאלאץ והמושבות ראש־פינה וזמרין בקשו את עזרת “בני־ברית”. בראשית שנת 1883 החליטה האגודה לתת לראש־פינה הלוואה בסך אלף פראנק ובקיץ של שנה זו שלחה אל הוועד המרכזי בגאלאץ 500 פראנק כתמיכה בזמרין¹⁸. המצוקה של שתי המושבות של יהודי רומניה, ביחוד של זמרין, היתה גדולה. ראשי אגודת “בני ברית” תכנו איפוא פעולה לארגון התנועה ולגיוס כספים. הם החליטו לכנס בקאטוביץ בסוף החודש ספטמבר 1883 ועידה של נציגי כל האגודות ליישוב א"י, שהיו קיימות בארצות שונות.

ההזמנות לוועידה נשלחו בראשית החודש ספטמבר. כפי הנראה, לא היה רב המספר של האגודות והאנשים שהוזמנו. מלבד הוועד המרכזי בגאלאץ לא היה קיים שום מרכז ארצי. באו לוועידה רק נציג הוועד בגאלאץ, הד"ר ק. ליפא מיאסי, ושני נציגים של האגודה בווארשא, עורך־הדין ישראל יאסינובסקי והסוחר לייבוש דוידזון. מלבדם השתתפו חמישה אנשים מקאטוביץ וחמישה נציגים של סניפים בשלזיה, סוחרים ומורים. נציג “אהבת ציון” בווינה, הד"ר ר. בירר, לא בא, אבל שלח כנראה מברק ברכה, שבו ביטא את עמדתה של אגודתו¹⁹. מברקי ברכה נתקבלו מווינה, מלבוב, מביאליסטוק ומדויד גורדון, עורך “המגיד”.

בזמן ארוחת הצהרים אצל יושב־הראש מוזס, נדונו בינו ובין שלושת האורחים מחוץ־לארץ כל הבעיות, שעמדו על הפרק בוועידה. פרויטהאל הכין הצעה לתקנון של ועד מרכזי של כל האגודות ליישוב א"י והצעה להקמת מוסד כספי, שיגייס מיליון מארק על־ידי הפצת מניות,. בזמן הסעודה הוסכם, שהאגודות בגרמניה, רוסיה, פולין ורומניה צריכות לפעול ביחד; יוקם ועד מרכזי לכל האגודות, שמקום מושבו יהיה בקאטוביץ. מכיוון, שידוע היה כבר אז, שנמצא נדיב, שלקח תחת חסותו את שתי המושבות של יהודי רומניה, הוחלט להקדיש את הסכומים שיאספו לייסוד מושבה חדשה. ניתנה הסכמה להצעה בדבר איסוף מיליון מארק על־ידי הפצת מניות²⁰.

הוועידה נפתחה על־ידי מוזס באולם הלשכה “קונקורדיה”. אחרי נאומים של הד"ר ליפא, יאסינובסקי ופרויטהאל נתקבלו החלטות ברוח הדברים שהוסכמו בביתו של מוזס: לאגד את כל האגודות ליישוב א"י ולהקים את המוסד הכספי. נבחרה ועדה, שהוטל עליה לעבד תקנון לאיחוד האגודות ולמוסד הכספי. לוועדה נבחרו יאסינובסקי ודוידסון מווארשא וארבעה חברים מקאטוביץ, בתוכם מוזס ופרויטהאל. ניסוח ההצעה הוטל על החברים בקאטוביץ ואלה היו צריכים להעביר אותה לשם עיבוד נוסף לחברים הווארשאים. בדעת המארגנים היה לכנס בסוף השנה בקראקא או בקאטוביץ ועידה שניה, שתאשר את ההצעות ותבחר בוועד המרכזי.

ו.

פרויטהאל הזדרז והגיש לפני הוועדה בקאטוביץ את הצעותיו לתקנון ועד מרכזי ומוסד כספי. הוועדה קיבלה ברוב דעות את ההצעה, החליטה להדפיסה במאה טפסים ולשלחה אל האגודות לדיון. אנשי קאטוביץ לא חיכו לחוות דעתו של יאסינובסקי, חבר־הוועדה, ושלחו את החוזר ביום ה־8 בנובמבר, לפני המועד שנקבע להגשת ההצעות²¹.

בהצעת התקנון לוועד המרכזי נאמר, שיהיה בן שבעה חברים, מהם ארבעה הגרים בעיר, שבה יימצא הוועד לפי החלטתם של צירי האגודות מדי שנה בשנה. הוועד המרכזי יבחר בוועדה, שתפעל בארץ־ישראל, תכין ותנהל את עבודת ההתיישבות. כאשר אך תהיה אפשרות לכך, יגש מייד הוועד המרכזי לייסוד מושבה גדולה בא"י. הוא ידאג להקמת אירגון של המושבות הקיימות, בייחוד לשם ייסוד אגודות לביטוח ולסעד.

על האגודות הוטל לפי הצעה זו לשלוח כל חודש 10% מהכנסותיהן לקופת הוועד המרכזי. אסור על אגודה לייסד מושבה על דעת עצמה, או לשלוח בעצמה כספים לתמיכה במושבה. כל אגודה רשאית, בהתאם לסכומים שהכניסה לקופה המרכזית, להציע משפחות עניות להתיישבות.

כשרק יהיה בקופה לפחות חצי מיליון מארק, יגש הוועד המרכזי לרכישת קרקעות, בנית בתים, חפירת בארות וכו', ואחר שכל זה יהיה מוכן, יושיב מתיישבים. האנשים, שילכו להתיישבות, יוכלו לבוא גם קודם, הם יועסקו כבעלי־מלאכה ופועלים ויקבלו שכר. המושבות תחשבנה כרכוש האגודות, בהתאם לסכומים שהן הכניסו. המתיישבים יקבלו רכוש לרשותם, אם ישלמו תשלומים קבועים ויוכלו לשאת בעצמם בהוצאות הדרך. בעד משפחות עניות יוכל הוועד המרכזי לסלק את התשלומים. כמתיישבים יתקבלו רק אנשים בגיל עד ארבעים, בריאים בנפש ובגוף ומסורים לרעיון יישוב א"י.

בייחוד הרחיב המציע את הדיבור על התכנית לגיוס הכספים על־ידי מניות. לייסד חברה מניות לפי החוק הפרוסי לא היה כדאי, כי צריך היה לפדות רבע מהמניות עוד לפני קבלת הרשיון ולשלם מס גבוה. הציע איפוא לייסד “אגודה רשומה”. כל חבר של אגודה כזאת, באיזו ארץ שהיא, ישלם דמי־חבר ויקבל תעודה על התשלום, והוא יוכל להשתתף בהצבעה בין ששילם הרבה או מעט. כל חבר יקבל פנקס וישלם תשלום ראשון בגובה עשרה מארק. מי שישלם סכומים נוספים רשאי להגדיל את השתתפותו בייסוד מושבות. לדעת המציע יש להדפיס מאה אלף פנקסים. בתקוה, שלפחות החצי יופץ, וכך ייאסף הסכום של חצי מיליון מארק.

את ה"אגודה הרשומה" אפשר יהיה, לדעת המציע, לאחד עם האגודות של חובבי־ציון, ותקנון הוועד המרכזי יוכל להיות כלול בתקנון האגודה הזאת.

יאסינובסקי המשיך לעבד את הצעותיו שלו לתקנון גם אחר שקיבל את החוזר עם ההצעה של פרויטהאל. לדעתו, פרויטהאל לא שם לב כלל לצורך באיגוד עולמי, אלא שם את הדגש על ועד מרכזי. יאסינובסקי שלח את הצעתו לוועדה בקאטוביץ וביקש לשלוח גם אותה לחוות דעתם של האגודות ואישים²².

ז.

כשנודע לפרויטהאל בראשית שנת תרמ"ד על ההסכם בין הברון רוטשילד ובין המושבות זמרין וראש־פינה, שלפיו הובטח להן להקים בתוכן בתי־ספר ומוסדות ציבוריים אחרים²³, החליט להציע את שרותו כמורה ומנהל בתי־הספר במושבות אלו. הוא רצה לחיות בארץ ולפעול שם למען התנועה. היו לו ידידים חובבי־ציון בפאריס, הד"ר ישראל־מיכל רבינוביץ, הרופא המלומד, שמוצאו היה מליטא (פלך גרודנה) והתפרסם כחוקר התלמוד, ואליעזר לוי־בינג, הסופר היהודי הצרפתי, ואותם ביקש לפנות בהצעתו אל הברון רוטשילד, אל מיכאל ארלאנגר ואל פ. ונציאני. התשובות שנתקבלו היו דוחות ומדכאות: “אין לחשוב כלל על בתי־ספר, המושבות לא תוגדלנה, העלייה לא תקבל עידוד. מי שאינו רוצה להשאר שם, ילך לאמריקה”. ארלאנגר אמר אפילו, לפי מה שמוסר פרויטהאל, שהמושבות תחוסלנה, ואם המתיישבים יסכימו, תועברנה מא"י לחלק אחר של מדינת תורכיה, מפני שהסולטן אינו רוצה ב"בעייה יהודית"²⁴.

פרויטהאל לא חדל מלפעול למען פיתוח היישוב העברי בארץ־ישראל. בשנת 1884 הכשיר בקאטוביץ אנשים צעירים לגננוּת, כדי שיעבדו כחקלאים מומחים בארץ־ישראל²⁵.

ח.

בחודש נובמבר 1883, כאשר האגודה בקאטוביץ שלחה את החוזר, שהכיל את עיקר ההחלטות של הוועידה ואת הצעותיו של פרויטהאל, עמדה כבר בקשרים עם הוועד המרכזי בגאלאץ של האגודות ברומניה, ועם האגודות של חובבי־ציון בווארשא, ביאליסטוק, אודיסה, רוסטוב על נהר דון, מינסק וּווילנא ברוסיה. אח"כ באה בקשרים גם עם גאליציה, מורביה, בוהמיה והונגריה. הקשרים עם וינה היו אמיצים כל הזמן.

נקשרו קשרים גם עם אישים. פרויטהאל קיבל את ספרו של הרב הד"ר רילף “ארוכת בת עמי” ושמח מאד שגם רב יוצא להפיץ את רעיון יישוב א"י. עד כה ניפגש בהפרעות ולעג מצד הרבנים. הוא פנה אל הד"ר רילף במכתב, סיפר לו את כל מה שיזם ועשה עד כה למען הרעיון הלאומי ויישוב א"י, ושאל אותו, אם הוא רוצה להשתתף בוועד המרכזי של האגודות ליישוב א"י. גם הזמין אותו להשתתף בשבועון “קולוניסט”, הציע לו לייסד סניף של האגודה בעירו ובעיקר ביקש ממנו להשפיע על רבנים, שיפעלו למען יישוב הארץ²⁶.

האגודה עמדה בקשרים גם עם י. ל. קאלישר בטהורן, בנו של ר' צבי קאלישר המנוח, עם הד"ר א. סאלוונדי בדירקהיים, שסייע לפעולות של חובבי־ציון על־ידי איסוף תרומות ופרסום ידיעות ב"רשימות התרומות" שלו, ועם אישים אחרים.

כאמור עמדה האגודה “בני ברית” בקשרים עם האגודה, שנוסדה באודיסה. בעיר זו התחילו הד"ר פינסקר, מ.ל. ליליינבלום ואחרים לפעול למען ארגון התנועה ברוסיה. הד"ר פינסקר שמע על פעולות האגודה בקאטוביץ, והוא הזהיר באמצעות הד"ר בירר את אנשי קאטוביץ, שלא יסכנו את כל המפעל על־ידי פעולה פזיזה²⁷. דעתו זו של ד"ר פינסקר נתקבלה על כל האגודה האודיסאית, וכשהגיע אליה החוזר עם החלטות הוועידה ועם הצעותיו של פרויטהאל, ענתה שהיא מקדמת בשמחה את ההחלטות בדבר איחוד האגודות, אבל היא מבקשת לא להחפז בעניין כה חשוב בשביל עתיד העם. לפני כינוס וועידה יש לייסד ברוסיה יותר אגודות ולמשוך לעניין מספר רב של קהילות, כדי לשוות מישקל לוועידה ולוועד המרכזי שיוקם. האגודה האודיסאית הציעה לדחות את מועד הוועידה לפחות עד הסתיו הבא²⁸. גם אגודת חובבי־ציון בביאליסטוק דרשה לדחות את הוועידה²⁹.

ט.

בראשית החודש יאנואר 1884 קיבל ז. פרויטהאל ידיעה מהד"ר דריבינוביץ, שבדעתו של הד"ר פינסקר לפנות אל הוועד הלונדוני לכבוד מונטיפיורי (“קרן מזכרת מונטיפיורי”) בהצעה של הקמת מושבה. פרויטהאל כתב מיד אל פינסקר והזהירו, שלא יפנה אל יהודי צרפת ואנגליה היות שהללו אינם חדורים רוח האוטואמנציפציה; לראייה הזכיר לפינסקר את עמדתן של “אגודת אחים” (Anglo-Jewish Association) בלונדון ושל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס להתיישבות בא"י. הביע ספק גם ברצונו של הברון רוטשילד להרחיב את ההתיישבות. גם על הוועד לכבוד מונטיפיורי בלונדון אין לבעל ה"אוטואמנציפציה" להשען כתב פרויטהאל: “נהיה נא אנשים עצמאיים, אנשים הפעילים בעצמם, נתחיל נא את מיפעלנו שלנו ונסמוך נא על כוחותינו שלנו; מה ערך יש ליהודי אנגליה וצרפת המעטים מול ההמונים ברוסיה?”³⁰.

פרויטהאל הודיע גם לפינסקר על החלטתה הנחושה של האגודה לקיים את הוועידה לארגון התנועה מחודש יוני. הוא הביע את בטחונו, שאחרי שיתארגנו התומכים ביישוב א"י, יצטרפו אליהם רבים, וקרא להקים מרכז לתנועה, כנקודת הגיבוש שלה. אחרי שנתארגן, כתב, נפנה אל השער העליון ונבקש רשיון, ואם שלטונות תורכיה יסרבו, נפנה אל המעצמות; נעמיד את השאלה היהודית בפני העולם והוא יפסוק בוודאי לטובתנו.

בהמשך מכתביו אל הד"ר פינסקר, יעץ פרויטהאל להקים לשכות של “בני ברית” ברוסיה במטרת יישוב ארץ־ישראל והוכיח לפינסקר שהיו לו ספקות בנוגע לארץ־ישראל, שגם באמריקה ישנה רישעות, שהרי חזה אותה מבשרו. דעתו, שאין לדחות לזמן ארוך את כינוס הוועידה אלא להתחיל בפעולה; הרבה עצות ומעט מעשה אינם מובילים למטרה³¹.

רעיון הקונגרס הראשון של חובבי־ציון נכנס לשלב ביצוע עם נטילת היזמה על־ידי אגודת חובבי־ציון בווארשא. כמקום הוועידה נקבעה העיר קאטוביץ, ומועד כינוסה – ח' במרחשון תרמ"ה (סוף אוקטובר 1884), יום הולדתו של מונטיפיורי. אנשי האגודה “בני ברית” עשו את כל ההכנות הדרושות במקום. עוד ב־1 באוקטובר לא היו אנשי קאטוביץ בטוחים, שהוועידה תתכנס במועדה. הם כתבו אל הד"ר פינסקר, שהגיע הזמן לקיימה, כי אם ידחוה, נשקפת סכנה של פיצול הכוחות. הם חזרו והדגישו את הצורך בהקמת “נקודת גיבוש” לתנועה, אף כי אינם מתכוונים לרכז את כל הכוחות במקום אחד; יספיק אם תווצר נקודה מרכזית, שממנה ינהלו את הפעולות למען העם; למרכז זה יכולות להצטרף אגודות, אפשר גם להקים יותר ממרכז אחד³².

י.

הקונגרס המקווה התכנס בקצת איחור, ביום י"ח במרחשון תרמ"ה, 6 בנובמבר 1884, בקאטוביץ. היזמה עברה בעיקר לידי אגודת חובבי־ציון בווארשא. האגודה “בני ברית” בקאטוביץ שיתפה פעולה ככל יכולתה; חבריה, למעשה פרויטהאל, הכינו בדפוס “תקנות פארלאמנטריות” לניהול הוועידה והצעה של סדר־היום. הצעת האגודה בקאטוביץ אושרה בישיבה מוקדמת³³. הוועידה נתקיימה באולם הלשכה המקומית “קונקורדיה” של “בני ברית”. בישיבת הפתיחה ברך את הוועידה יושב־ראש הלשכה. הרב המקומי דחה את ההזמנה לבוא לוועידה. פתח את הוועידה מ. מוזס. אחד מאנשי קאטוביץ נבחר למזכיר בשפה הגרמנית. פרויטהאל נבחר ל"מנהל העניינים" של הוועידה.

ניהול הישיבות לא קוים לפי הסדר, שהוצע על־ידי אנשי קאטוביץ. יהודי רוסיה לא היו רגילים לסדר כזה, והיו סבורים ש"מנהל העניינים" אין ביכולתו להשתלט על כל ענייני הוועידה.

אנשי קאטוביץ לא מילאו בכלל אותו תפקיד חשוב בדיוני הוועידה שקיוו לו. לוועד המרכזי נבחר מאנשי קאטוביץ רק מוזס; פרויטהאל לא נבחר והרגיש עצמו נעלב ומקופח ביותר, שלא נתכבד גם בתואר “חבר נכבד”, כפי שנתכבדו עורכי “המגיד” ו"השחר", ואפילו הרב הד"ר עזריאל הילדסהיימר, שעמד לפני כן מרחוק ולא בא לוועידה, מפני שאנשי “בני ברית” בקאטוביץ לא נראו לו שומרי מצוות במידה מספיקה³⁴.

בישיבה של הוועד המרכזי, שנתקיימה בקאטוביץ ביום ה־11 בנובמבר, למחרת סיום הוועידה, הועלתה הצעה לצרף את הפרופ' גרץ לוועד המרכזי. אחרים מחברי הוועד, בתוכם מ. מוזס הודיעו, שהם מוכנים להתפטר לטובת ההיסטוריון הדגול³⁵, אולם כעבור יומיים, חזר בו מוזס מהודעת ההתפטרות. הנימוק שלו היה, שאגודת קאטוביץ, שפעלה כל כך הרבה במשך שלוש השנים, שלחה אלפי מארקים למושבות בא"י, ייסדה סניפים והקימה לשכה של “בני ברית” כדי לעמוד בפני הסתערות של מתנגדים, אגודה זו מן הראוי שתהיה מיוצגת בוועד. אף זו, שהיעדרה מן הוועד עלול להתפרש לא נכון על־ידי המתנגדים ולהזיק לפעולה המקומית וליחסים עם הלשכה “בני ברית” גם בלאו הכי: חשוב, שבוועד יהיה נציג של קאטוביץ, שיביע באופן מוחלט וברור את שייכותו לתנועה. “הוועד המרכזי, הוסיף נימוק, רק יפיק תועלת מזה, כי קאטוביץ ידועה היטב בעולם היהודי כולו בשטח השאיפות הלאומיות, יש לה מיספר מספיק של אנשים צעירים בעלי מרץ, בעלי נסיון מעשי וכושר לפעולות ארגון, ויש לה קשרים טובים רבים עם גאליציה, מורביה, בוהמיה והונגריה”³⁶.

מוזס פעל אח"כ כחבר הוועד המרכזי והשתדל בעניין הקמת ועד מרכזי בברלין³⁷. כהישג של אנשי האגודה “בני ברית” בקאטוביץ יש לראות את הבעת האהדה לתנועת יישוב א"י מטעם המיסדר “בני ברית” בברלין³⁸.

יא.

פרויטהאל הפסיק אחרי הוועידה, מתוך רוגז, את עריכת השבועון “Der Colonist”. בתשובה להזמנת נתן בירנבוים, שישתתף בעיתון שהתכונן להוציא בשם “Selbst-Emancipation” (אוטואמנציפציה), סיפר פרויטהאל, שהפסיק את הוצאת עתונו “קולוניסט” מחמת הוועידה של חובבי־ציון: “מה שיצרתי לקחו אחרים לעצמם”³⁹. הוצאת העתון גרמה לו הסתכסכות עם החרדים ועם אנשים ממחנות אחרים, וגם נזק חומרי והזיקה לבריאותו. אמנם עם כל זאת, “הרעיון נשאר אצלי יקר, אני הולך לבדי בדרך”. באיחולי הצלחה, הביע תקווה, שעתונו של בירנבוים יהיה המשך של ה"קולוניסט", אולם הזהיר אותו שצפויים לו קשיים ואכזבות.

עוד יותר מפרויטהאל שפרק מעליו את המעמסה של עריכת ה"קולוניסט", שמח מוזס, על שהשתחרר מהפסדים בהוצאת העתון.

על פרויטהאל עבר אז משבר. היו לו הרהורים להפסיק כל פעולה למען הציבור, מפאת מחלתו וגם מחמת ההרגשה שמררה את חייו שנהגו בו בגסות ובכפיית תודה⁴⁰ (roher Undank), אמנם כשביקר בברסלאו נתקבל שם בסבר פנים על־ידי חובבי -ציון, אולם הדכאון לא עזבו. כפי שכתב אל נתן בירנבוים ביום ה־1 במארס 1885, היה שרוי במין לטארגיה, אבל קיווה שיתגבר על חולשתו ויצא מהמשבר בכוח מחודש. את האנשים בקאטוביץ שחדרו לתוך חוג פעולתו, ראה כ"נפשות עבדים". אחר שהמשיך לעסוק בעבודה ספרותית ושלח לבירנבוים חיבור בשם “שפה עולמית” בגרמנית (Universalsprache)⁴¹ חלה שוב, ורק כעבור שנה החלים. ביום ה־25 במאי 1886 כתב לבירנבוים, שנשאר נאמן לרעיון והוא רוצה לפעול למען יישוב א"י⁴². מוזס רב עמו בענייני עתונות, כפי הנראה בקשר להוצאת ה"קולוניסט", והגיש נגדו משפט. ידידיו ו"אחיו" (בלשכת “בני ברית”), רצו, כפי שהתאונן, לדחוף אותו לקבר, והוציאו עליו שמועות, שהוא כופר בעיקר. בכלל ראה את עצמו עזוב וגלמוד. מוזס הוא שחיסל, לפי דבריו, את האגודה “בני ברית”, עם כל זאת לא שבק פרויטהאל תקוה, כי עוד יחזור לפעולה⁴³.

האגודה “בני ברית” התאחדה עם הלשכה “בני ברית” ביזמתה של זו. תנאי האיחוד היה, שהפעולה למען יישוב א"י תימשך גם להבא. סימן למגמה הארצישראלית נשאר בחותמת של הלשכה “Concordia” – תמונת הכותל המערבי. האיחוד לא הביא ברכה לתנועת יישוב א"י. בראשונה תמכה אמנם הלשכה בסכומים ניכרים במושבות בא"י, אולם אחר כך התחילו לנשוב מהלשכה המרכזית בברלין רוחות אחרים, והיו מתקבלות משם הוראות לא לפעול למען יישוב א"י. מוזס, ששימש נשיא הלשכה עזב אותה⁴⁴.

מוזס המשיך לפעול בתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני הראשון ובשלושה קונגרסים נוספים (נפטר בשנת 1903). אחרי הקונגרס הציוני הראשון ייסד מוזס בקאטוביץ אגודה ציונית, שמחצית חבריה היו חברי “קונקורדיה”⁴⁵.

א.

יוצרה של השפה הבינלאומית “אספראנטו”, אליעזר זאמנהוף, היה בנם ונכדם של מורים לשפות, יהודים ליטאיים, משכילים ושומרי מסורת. סבו היה מחלוצי ההשכלה בביאליסטוק. האב מרדכי (מארק), שהיה חדור תרבות רוסית, שלח את בנו בכורו בראשונה לבית־ספר ריאלי רוסי בביאליסטוק, ואחר־כך, מגיל 15, כשהמשפחה עברה בשנת 1873 לווארשה, לגימנסיה. האב ששימש בווארשה מורה לגרמנית ולצרפתית במעון הווטרינרי ובגמנסיה הריאלית, נתמנה גם לצנזור ממשלתי הבודק את “כּשרותם” של ספרים וכתבי־עת עבריים. האב היה קורא בתורה בשבתות ובחגים בבית־הכנסת וחיבר ג"כ ספרי לימוד וכן קובץ מימרות חז"ל¹.

הילד אליעזר שמע בסביבתו בעיר מולדתו שפות אחדות: אידיש, רוסית, פולנית וגרמנית. בגיל חמש דיבר כבר בשפות אלה. למד עברית ואהב את סיפורי התנ"ך. בגיל עשר חיבר מחזה על הנושא “מיגדל בבל”. הרעיון בדבר צורך בשפה משותפת לכל העמים עלה בדעתו, כפי שסיפר מאוחר יותר, כבר בילדותו. הוא הרגיש בניגודים ובשנאה ההדדית שבין העמים השכנים, ודבר זה עורר בו את הרעיון, כי שפה משותפת עשוייה לסייע לקירוב הלבבות.

בגימנסיה למד אליעזר יוונית ולאטינית וכן התחיל ללמוד אנגלית. הוא התחיל כבר אז לעסוק ביצירת שפה מלאכותית, שתשמש שפה בין־לאומית. עוד לפני בחינות הבגרות, בשנת 1878, נתן לחיבורו צורה, שסיפקה אותו ביסודה. האב בדק את החיבור ושיבח אותו, אם כי היו לו גם הערות ביקורתיות אחדות.

עם גמר לימודיו בגמנסיה נסע למוסקבה ללמוד רפואה. גם בזמן לימודיו אלה הקדיש תשומת לב רבה לידיעת שפות.

ב.

אליעזר זאמנהוף היה ער למצב בני עמו. בזמן התעסקותו בחיבור השפה האוניברסאלית היה נכנס לביתם בווארשה הרופא היהודי לויטוּ (Levittoux), איש משכיל, שגמר את חוק לימודיו בפאריס. כששמע הרופא על תוכניתו של הצעיר, העיר לו, כי אַל להם ליהודים לפזר את כוחותיהם “למען האנושות” בשעה שבני עמם נרדפים ומושפלים; מוטב איפוא לשפר קודם את מצבם, לתת להם ארץ ושפה משלהם, ורק אחר־כך יוכל היהודי לדבר על איחוד עמים, על תיקונים חברתיים וכדומה². דברים אלה עשו רושם חזק על אליעזר הצעיר.

בזמן לימודיו במוסקבה פרצו באביב של שנת 1881 הפרעות ביהודים בדרום רוסיה. המשכילים היהודים, שדגלו ברעיון ההתקרבות לעם הארץ ולתרבותו וחיוּ בתקוה, כי שוויון זכויות יינתן ליהודים והוא שיפתור את בעיית היהודים, נתאכזבו מהיחס העויין של השלטונות. משבר פנימי עמוק עבר בייחוד על הנוער הלומד. הוא זנח רעיונות קוסמופוליטיים ושב להתעניין במצב עמו וסבלותיו. אליעזר זאמנהוף הושפע גם הוא מהפרעות והתחזק בהרגשתו הלאומית. הוא נפגש במוסקבה עם צעירים יהודים, שהתחילו לחשוב על הגירה, וגם על עלייה לארץ ישראל. זאמנהוף כינס חמישה־עשר מחבריו הסטודנטים ופרש לפניהם תוכנית לייסוד מושבה יהודית בארץ בלתי־מיושבת, מושבה שתשמש התחלה למרכז, למדינה יהודית עצמאית. דבריו של בעל התוכנית נתקבלו על דעת הנאספים והם החליטו לייסד אגודה להגשמת התוכנית³.

זאמנהוף לא החליט אז בלבו באיזו ארץ יש לייסד את המרכז היהודי החדש. הוא היה מקבל מ"חובבי־ציון" במוסקבה ספרות יהודית. במיוחד הוקיר את שירי י. ל. גורדון, וכתב בעצמו שיר בשפה האוניברסאלית שלו ברוח שירו של יל"ג “הקיצה עמי”. הוא כתב אז ברוח לאומית פואמה “אל היהודים”⁴.

ג.

בגלל מצבו הכספי הקשה של אביו מוכרח היה אליעזר זאמנהוף לחזור בשנת 1881 לווארשה. הוא המשיך שם בלימודי הרפואה. שם ראה בסוף החודש דצמבר, בימי חג המולד, פרעות אכזריות באחיו היהודים. הפרעות עשו עליו רושם מדכא. הוא הביע אז את דעתו על בעיות ההגירה מרוסיה מעל דפי השבועון היהודי־רוסי “ראזסבייט” (השחר), שיצא לאור בפטרסבורג ובו התנהל ויכוח על בעיה זו. הסופר הצעיר שמעון דובנוב פירסם בו גם הוא בחודש אוגוסט מאמר בשם “בעיות היום”, שבו טען להגירה לארצות הברית. בתגובה על מאמר זה קרא חובב־ציון אחד מחארקוב לעלייה לארץ־ישראל. עורך השבועון יעקב רוזנפלד העיר בשולי מאמר זה, כי יתן מקום לוויכוח על הנושא “לאן?” וגם יביע את דעתו שלו. מ. ל. ליליינבלום יצא אז בשבועון זה במאמר גדול בשם “בעיית היהודים וארץ־ישראל” ובו טען כי עלינו לחדול מלהיות מיעוט זר היושב בקרב עמים אחרים; דרושה לנו ארץ, שבו יהיו היהודים הרוב, וארץ כזאת יכולה להיות רק ארץ־ישראל⁵.

זאמנהוף היה גם הוא בדעה, כי סיבת סבלם של היהודים היא היותם מיעוט בקרב העמים. הוא שלח אז מאמר גדול ל"ראזסייבט" בשם “סוף־סוף מה יש לעשות?”. המאמר נדפס בגליונות הראשונים לשנת 1882 (בגליונות 2–5). במאמרו טען, כי יש לרכז את המהגרים בארץ אחת ולהקים בה מולדת עצמאית לעם היהודי. כמקום מתאים לכך הציע למצוא טריטוריה בארצות הברית של אמריקה, שטח שאינו מאוכלס עדיין ביותר. היו כבר זמנים רעים יותר לעמנו, כותב זאמנהוף, זמנים שבהם רצחו ושרפו אותנו לאלפים, אך אז פעמה בלבנו תקוה, אז היה לנו אידיאל לאומי, ודבר זה הקל עלינו לשאת את העול; בזמן האחרון נעשה מצבנו קצת קל יותר, – כלומר, כדי להכות בנו יש למצוא איזשהו סעיף בחוק, אך עם הקלת הסבל נחלשו שאיפותינו. עם הופעת האנטישמיות אצל “נושאי התרבות” והתפרצות הפרעות בדרום־רוסיה התחילו לדבר על המצב הבלתי נורמלי של עמנו ועל הצורך בהגירה, לשם הצלה. העם ער למתרחש, ואם נדע לכוון את מרצו לאפיק הנכון, נוכל להוציאו ממצבו הבלתי־נורמאלי. זאמנהוף דוחה את ההתבוללות כתרופה למחלת העם; שום עם אינו רוצה לחסל את עצמו. זאמנהוף מעביר תחת ביקורתו גם את שאיפות “חובבי־ציון”. הקשר לארץ אבותינו העתיקה, טוען הוא, נשאר אצלינו רק כזכרון דתי; אם נחזיר הכל למצב דומה למה שהיה בתקופה העתיקה, רק נזיק לעצמנו. על טענתם של חובבי־ציון, כי אבדן ארץ־ישראל היא הסיבה הראשית למחלתנו וכי התרופה היחידה והראדיקלית היא השיבה לארץ, מעיר זאמנהוף, כי עמים רבים נדדו, עזבו את המכורה שלהם, והפכו את מקום מושבם החדש למולדת. ליהודים אין כל צורך לשאוף לשוב דווקא לארץ אבותיהם הקדומה, כשם של"ינקים", שנדדו מאנגליה לאמריקה, אין צורך לשוב לאנגליה. הסיבה למחלתנו, קובע זאמנהוף, היא שאנו נודדים תוך פיזור, בלי להתרכז בארץ אחת, שבה נהווה רוב התושבים. כיוון שאנו מפוזרים בכל העולם, אנו שומרים על זכרונות העבר כקשר מאַחד, אנו נעשים על ידי כך עם שמרני, הנאחז בכל מנהג לאומי, ולו גם קדום, ואין אנו מחדשים מנהגים או תיקונים בדת. סבלם של היהודים בא, איפוא, לא מפני שאיבדו את ארץ מולדתם העתיקה ולא מפני שאינם רוצים להתבולל, אלא מפני שהם מפוזרים בכל העולם. התפקיד, העומד אם־כן עכשיו לפנינו, הוא לקבץ את הנודדים בארץ אחת, ארץ שבה יהיו אזרחים קבועים, ארץ שבה יהיו הרוב.

זאמנהוף נגש גם לבירור השאלה איפה תוכל לקום המולדת החדשה, בארץ־ישראל או בארצות הברית של אמריקה. על ארץ־ישראל, כותב הוא, יש לנו זכות מסויימת, מוסרית והיסטורית, אלא שבארץ־ישראל ניתקל בקשיים מצד טורקיה, שלא תרצה לוותר על ארץ זו שהיא חשובה לה, וכן מצד העמים הנוצרים, שיש להם מקומות קדושים בארץ. אין לשכוח, מציין הוא, כי גם בעמים הקנאיים והרצחניים, החיים בארץ ובשכנות לה, יש להתחשב. אם להפסקת הסבל של עמנו, ממשיך זאמנהוף, יש הכרח בארץ־ישראל, הרי יש להאבק עם כל הקשיים ולהתגבר עליהם. הדאיג את זאמנהוף החשש מפני מלחמת המפלגות, שעלולה להתלקח במדינה היהודית בארץ־ישראל. ישנם יהודים הסוברים, כי אי־אפשר להקים מחדש את ארץ־ישראל בלי שייבנה בית־המקדש ויחודשו סדרי הדת העתיקה שלנו. זאמנהוף התכוון בזה בוודאי לחידוש הקרבנות.

לאחר שזאמנהוף העלה את ספקותיו ביחס ליישוב ארץ־ישראל, הוא מציע להתיישב באופן מרוכז בארצות הברית של אמריקה. יש למצוא בה שטח, שאיננו מאוכלס דיו ולהזרים שמה את המוני המהגרים היהודים. כשיגיע מיספרם ל־60.000 יוכלו לפי חוקת המדינה להפוך את הטריטוריה הזאת למדינה במסגרת של ארצות הברית. לשם הגשמת הרעיון הציע להקים קרן־הגירה, שבעזרתה אפשר יהיה לרכוש קרקעות בטריטוריה לצרכי ההגירה ההמונית של היהודים.

זאמנהוף לא דחה לגמרי את הרעיון של חידוש הישוב בארץ־ישראל; אם יתברר במשך הזמן, הוא כותב, כי ארץ־ישראל נחוצה לנו בהחלט, לא תפסיד הארץ מהיווצרות מרכז יהודי עצמאי גם באמריקה. להיפך, מרכז זה יוסיף לנו כח. יש לנו די אנשים ליצירת שני מרכזים לאומיים. “האם אין זה מוטב, שואל זאמנהוף, לכנס (במקום אחד) את כל מאות ואלפי המשפחות, שזזו ממקומן, במקום לפזרן ולחכות בשוויון־נפש עד שתשוחרר ארץ־ישראל?”.

זאמנהוף מסיים את מאמרו במלים אלו: “נתחיל בחיים חדשים, מכובדים! ניישר צווארנו מהעול הכבד, נביט ישר בעיני העמים כשווים בין שווים, לא כעבד המבקש חסד מאדוניו! להתראות, עמי, בביתנו שלנו, על גדות הנהר מיסיסיפי החפשיות!”.

ד.

על מאמרו של זאמנהוף באו תגובות מצידם של אלה שתמכו ביישוב ארץ־ישראל. אחד מהם היה הסופר הרוסי־אוקראיני דניאל מורדובצב, שטען, כי מקלט ליהודים מהרדיפות צריכה לשמש אך ורק ארץ־ישראל. הוא התנבא, כי עם גאוני ונצחי כמו היהודים יקים על שפת הים־התיכון מדינה אדירה ועשירה, בעלת תרבות גבוהה. בין המתווכים עם זאמנהוף היה גם מ. ל. ליליינבלום. “הביתה, הביתה, רבותי”, כתב ליליינבלום בעיתון האידי “יודישעס פאָלקסבלאט”, שיצא לאור בפטרבורג.

מאמרו של זאמנהוף עשה רושם על חוגי האינטליגנציה היהודית בווארשה. התנהלו שם ויכוחים סוערים על הבעיה: ארץ־ישראל או אמריקה. בוויכוחים אלה, שהשתתפו בהם סטודנטים וצעירים משכילים, באו לידי החלטה חיובית בנוגע לארץ־ישראל. זאמנהוף הושפע מהחלטה זו וכן מהמאמרים, שנתפרסמו בעתונות העברית בזכות יישוב ארץ־ישראל. מסקנתו היתה שיש צורך באיחוד הכוחות; האחת מבין שתי המפלגות, “האמריקאית” או ה"ארצישראלית", צריכה לוותר, והוא פירסם מאמר נוסף ב"ראזסבייט" בשם “תחת דגל משותף”, שבו הסכים לדעה, כי הפתרון הוא “הביתה, לארץ האבות העתיקה”⁶. המהגרים לאמריקה, כותב זאמנהוף במאמרו, מתיישבים שם בפיזור, במקומות שונים. התישבות בארץ־ישראל היא אמנם קשה יותר, אבל בארץ זו יתגשם ריכוז העם.

להצטרפותו של זאמנהוף אל מחנה התומכים ביישוב ארץ־ישראל היתה השפעה רבה על האינטליגנציה היהודית ברוסיה.

ה.

לאחר שהוויכוח הסתיים בשביל זאמנהוף בהחלטה למען יישוב ארץ־ישראל, ניגש לפעולה נמרצת למען הגשמת הרעיון. הוא יסד בווארשה אגודת צעירים, רובם סטודנטים, שיפעלו למען העלייה וההתישבות. זאמנהוף חיבר את התקנות של האגודה, שיכפל והפיץ אותן. הוא קרא לאסיפות, ערך קונצרטים ונשפים, רכש חברים ויסד ספריה מוקדשת לנושאים לאומיים. זאמנהוף הטיל על חברי האגודה לרכוש מנדבים, שיתרמו כל חודש לטובת העולים־החלוצים. האגודה נודעה בשם – “חברת גובים”⁷. כל מוצאי־שבת היתה מתכנסת אסיפה, שבה היו הגובים מוסרים דין־וחשבון. את הכסף היה זאמנהוף שולח לרב הד"ר א. סאלוונדי בגרמניה, שהיה מפרסם את שמות המנדבים ואת סכומי התרומות ב"רשימת תרומות", שהיתה מופיעה כתוספת לעתונים יהודיים בגרמנית (“יידישה פרסה”, “איזראליט”). העברה זו של כספים מרוסיה לחוץ־לארץ היתה ליגאלית, כי השלטונות לא אסרו על אנשים פרטיים לשלוח תרומות לחוץ־לארץ. הרב סאלוונדי היה מעביר את הכספים לארץ־ישראל לפי הוראות האגודה.

פעילות זו של הצעירים השפיעה על חובבי־ציון המבוגרים בווארשה וגם הם יסדו אגודה בשם “חובבי ציון”. מזכיר אגודה זו היה הסופר והעתונאי שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ). במאמציהם של שפ"ר ושל זאמנהוף באו שתי האגודות בקיץ של שנת תרמ"ג (1883) לידי איחוד. מיספר החברים גדל במשך חצי שנה מ־160 ל־430. האגודות שקמו בערים שונות בפולין ובמערב־רוסיה התחילו מעבירות את תרומות חבריהן לווארשה, וזאמנהוף, שעמד בראש הוועד הפועל, היה מעביר אותן לד"ר סאלוונדי⁸.

ראשי האגודה המאוחדת, שנקראה “אגודת חובבי־ציון”, סברו, כי דרושות שתי שנים עד שתתגבש התנועה, ורק אחרי כן היה בדעתם לכנס קונגרס של כל אגודות חובבי־ציון.

ו.

פעילותו של זאמנהוף למען יישוב ארץ־ישראל האיטה את התעסקותו ביצירת שפה בינלאומית. כשחזר ממוסקבה מצא, כי אביו שרף את הרשימות, שהכילו את חיבורו. הוא ניגש על־כן לחבר מחדש מילון ודקדוק של שפה בין־לאומית. באותו זמן הקדיש תשומת לב רבה לעברית ולאידיש אם־כי לא חשב להתקין אחת מהן לשפה בין־לאומית. בנוגע לעברית הוא קיווה לעשותה לשפה חיה ומדוברת בפי היהודים, אך במהרה הגיע למסקנה, כי הדבר אינו אפשרי. הוא התחיל איפוא לעסוק בחקר האידיש תוך תקוה כי יעלה אותה לדרגה של שפת־תרבות אירופית. כשלוש שנים עסק בזה וחיבר דקדוק ל"ז’ארגון", אולם לאחר שסיים את חיבורו בא לידי מסקנה גם לגביה שאין עתיד לשפה זו, וגנז את חיבורו.

ז.

בשנת 1884 סיים זאמנהוף את חוק לימודיו באוניברסיטה ויצא לעבוד כרופא בכפר ליטאי בפלך סובאלק. בגלל יחס אי־האימון לרופא הצעיר ורגשי השנאה ליהודים בכללם, עזב זאמנהוף כעבור ארבעה חודשים את הכפר וחזר לווארשה.

בזמן שבתו בכפר חל שינוי גדול בהשקפותיו של זאמנהוף. הוא התחיל להביט על הציונות כעל חלום יפה שאינו ניתן להגשמה. הוא חדל להאמין, כי תנועה זו תפתור את בעיית היהודים בעולם ועל־כן זנח את הרעיון הציוני בצער. הוא התמסר מאז לרעיון השפה הבין־לאומית, רעיון בלתי־לאומי, נייטראלי. זניחת חקר האידיש עומדת גם היא בקשר עם השינוי שחל בהשקפותיו הלאומיות. כעבור שנים הסביר זניחה זו ברצונו שלא לעורר בקרב היהודים פסיבדו־פאטריוטיזם, העלול להזיק להם.

עבודתו ביצירת השפה הבינלאומית התקדמה יפה. בשנת 1887 הדפיס על חשבונו מילון ודקדוק של השפה המלאכותית הזאת כשהוא קורא לעצמו כמחבר – “ד”ר אספראנטו" (המקווה). ספרו עורר התלהבות. בשנת תרמ"ח (1888) יצא הספר בתרגום לעברית, תוך השתתפות המחבר בעריכה ובסגנון. כעבור שנה הופיע גם תרגום לאידיש. שיטתו של זאמנהוף הלכה וכבשה את הלבבות ודחתה שיטה אחרת של שפה מלאכותית. קמה תנועה למען הפצת השפה, שקיבלה את השם “אספראנטו”. מאז רבו האגודות וכונסו ועידות וקונגרסים.

ח.

הד"ר זאמנהוף לא חדל לחשוב על מצב בני עמו גם בזמן שהיה נתון ראשו ורובו בהפצת שפת ה"אספראנטו". מחשבותיו התרכזו בנושא הגלות ובדרכים לפתור את בעיית היהודים. הוא סבר, כי הגלות אינה סיבת המחלה של העם אלא אחת מתוצאותיה. דעתו היתה, כי שורש הבעיה הוא בדת היהודית, שהיא שלובה ודבוקה בלאומיות של עם ישראל. במקום שהדת היהודית תתפשט ותפיץ את השקפת העולם המוסרית־פילוסופית שלה בעולם כולו, היא קשרה את עצמה ללאומיות היהודית והופיעה לא כמונותאיזם על־לאומי אלא כיוּדאיזם.

זאמנהוף רצה לפתור את בעיית היהודים על־ידי יצירת דת אוניברסאלית ממקורות היהדות, אלא שלא תהיה קשורה ללאומיות. דת זו צריכה להיות מבוססת על שכלו הטבעי של האדם, על הרגש הדתי ועל המצפון. זאמנהוף לקח לו ליסוד הדת את אמרתו של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא”. בדת, שנצטיירה ברוחו, ראה את ההגשמה של דברי הילל.

זאמנהוף רצה גם להקים תנועה בקרב האינטליגנציה היהודית לשם הגשמת הרעיונות שלו, תנועה שקרא לה בשם “הילליזם”. הוא רצה להקים קהילות של “בני הילל”, קהילות שתמשוכנה אחריהן במשך הזמן את המוני העם היהודי. הוא קיווה שדת צרופה זו תוכל למשוך אחריה גם בני עמים אחרים וכך יטושטשו ההבדלים בין העמים.

ט.

באותו זמן שזאמנהוף היה שקוע במחשבותיו על פתרון בעיית היהודים על־ידי יצירת דת צרופה, קמה התנועה הציונית שאותה חולל הרצל. זאמנהוף לא נמשך אחריה, הוא סבר, כי היא מתבססת על הרגש ולא תוכל להתגשם. הוא המשיך איפוא להאמין באותן דעות שדבקו בו לאחר שנתיאש מתנועת “חובבי ציון”. הקונגרסים הציוניים, הדגל הלאומי וכל פעולותיה של התנועה הציונית נראו בעיני זאמנהוף כתפאורה יפה, שסופה לחלוף ולהשאיר רק דכאון בקרב העם.

י.

זאמנהוף החליט איפוא לנסות ולארגן תנועה של “בני הילל”, תנועה שתקים בקרב היהודים מפלגה, שתשאף לפתור את בעיית היהודים ברוח ה"הילליזם". לשם כך חיבר “קריאה אל האינטליגנציה היהודית”, שבה נימק את השקפותיו וניסח את יסודות ה"הילליזם". ל"קריאה", שכתב אותה ברוסית, צירף מכתב לוואי בשם “ועד מכין של קהילת בני־הילל הראשונה”. במכתב, המכוון אל אנשים בערים שונות, הוא מבקש לכנס אסיפות, שבהן תושמע ה"קריאה", וכעבור שבוע ימים להעמיד את ההצעה לדיון באספה שנייה ולהחתים את האוהדים כחברים בתנועה ⁹.

ב"קריאה אל האינטליגנציה היהודית" מציין זאמנהוף, כי שם לו למטרה למצוא פתרון רציונאלי לבעיית היהודים שהוא גם פתרון מכובד, שיש לדון בו. עיקר ויכוחו הוא עם הציונים, הם ודאי לא ירצו לשמוע את דבריו ויאמרו, כי בעל ההצעה אינו פאטריוט יהודי מעמיק. על טענה זאת הוא עונה, כי היה בעצמו ציוני נלהב, אך עזב את התנועה מכיוון שלדעתו אין הציונות יורדת לכל עמקה של הבעיה היהודית. הרעיון הציוני, טוען בעל ה"קריאה", מושתת על הרגש הלאומי, הוא יונק מהספרות הדתית, מהתנ"ך ומהפיוט, משאיפות הקיימות זה אלפיים שנה; הציונות רוצה להפוך שאיפות אלה למציאות, בעוד שאסור לה לאינטליגנציה, ממשיך בעל ה"קריאה", להימשך אחרי פיוט, כי העניין נוגע לעתידם של מיליוני אחים מחוסרי־השכלה; האינטליגנציה צריכה איפוא לדחות את הציונות כרעיון מלאכותי.

לדעתו של זאמנהוף עם ישראל אינו קיים כלל כעם כבר מזמן; קיימים רק יהודים פזורים בכל העולם, שמקשרת אותם רק הדת. הלשון היא לדעתו הקשר, העושה קבוצה זו או אחרת לעם, ואילו ליהודים אין לשון משותפת. אלה האומרים, כי יש לנו לשון והיא – העברית, משקרים. לולא הדת לא היינו רוצים לדעת שפה זו. אנו מדברים אידיש, ולוא טיפחנו שפה זו, היינו יכולים לקרוא לעצמנו עם מיוחד, אך גם בשפה זו מדברים רק יהודי פולין ומערב־רוסיה. אין אף מפלגה יהודית הסוברת, כי האידיש רצויה כשפת כל העם היהודי. כיוון שכך, לא ידבר עוד על עניין זה.

ההיסטוריה של עמנו, כותב זאמנהוף, היא זה אלפיים שנה ללא היסטוריה של עם, אלא של קבוצה דתית. עם סילוק הדת של היהודים, ייעלם גם העם היהודי. הטרגיות של מצבנו היא, שבמובן הלאומי אין אנו עם זה מכבר, ואילו להטמע בעמים אין אנו יכולים בגלל הרוח הלאומית של דתנו. אנו סובלים רק בגלל דתנו, כלומר לא בגלל רוחה, אלא בגלל צורתה החיצונית. הדת היהודית, שהיא היצירה הגדולה והגאונית ביותר של המוח והלב של האנושות, הפכה, בגלל התנאים שנשתנו ושלא התאמנו את עצמנו אליהם, לביצה שבה אנו שקועים. לשם הצלת העם היהודי יש לחסל איפוא את הצורות החיצוניות של הדת, שאין בהן רעיון נשגב. הפתרון איננו לעזוב את הדת או להודיע, כי אנו בני־בלי־דת. זאת יכולים לעשות רק מעטים. ההמונים לא יסכימו להשאר בלי דת, הם יראו באלה שיהיו “בני בלי־דת” אנשים, שאין להם שום דבר קדוש, אנשים מחוסרי מצפון. אין לדבר על המרת הדת לדת אחרת, אלא יש לחדשה, שתהיה משוחררת מהקליפה שכיסתה אותה. אז תהיה פתוחה לכל, כלומר לא תהיה קשורה ללאומיות מסויימת, ותהיה צרופה ופתוחה לכל דורש אמת. ה"הילליזם" ייצור את היסוד הנייטראלי הדרוש, שיציל את העם היהודי ויפתור את בעיותיו פתרון סופי.

לאחר שזאמנהוף דחה את רעיון הציונות המדינית כרעיון מלאכותי, הוא בוחן את הציונות מנקודת ראות תועלתית, וגם מבחינה זו הוא דוחה אותה. הציונים משלים את עצמם אם הם אומרים, כי מדינה יקנו, עם ייצרו ולשון יחָיוּ. גם אם תתגשם האוטופיה בחלקה המדיני, איך תאחדו, שואל בעל ה"קריאה", בארץ־ישראל לעם אחד יסודות זרים זה לזה מארצות שונות, כשאין להם שפה משותפת אלא רק הדת משותפת? גם אם יתגשמו כל האוטופיות הללו, של מדינה, עם ושפה, הרי ייכנסו לארץ, כותב זאמנהוף, לכל היותר מיליון אחד של יהודים, ואילו שאר תשעת המיליונים יישארו בחוץ־לארץ. מצבם של היהודים הנשארים בגולה לא ישתפר איפוא. זאמנהוף סבר, כי גם גורלם של היהודים שיעלו לארץ לא יהיה טוב: הארץ תהיה שייכת להם רק להלכה ואילו למעשה תהיה בה השפעה רבה לעולם הנוצרי; יהודי הארץ יהיו כמו על הר געש והדבר עלול להגמר בגירושם מן הארץ. הפתרון שמציע על־כן בעל “הקריאה” הוא ה"הילליזם", הוא יפתור את בעיית היהודים בעולם כולו.

י"א

בקריאה אל האינטליגנציה היהודית ניסח זאמנהוף את יסודות ה"הילליזם". “בני הילל” יהיו קהילה דתית אוניברסלית טהורה, שלא יהיה בה שום דבר לאומי. אין זו כת חדשה או יהדות ריפורמית, אלא דת חדשה המיוסדת על העקרון של הילל הזקן. לדת תיאוסופית טהורה זו יכול להצטרף כל בן־אדם מוסרי, ואפילו זה ששולל כל דת שהיא. גם אתיאיסט יכול להצטרף אליה, כי מה שהוא מכנה בשם “טבע” מכנים “בני הילל” – “אלהים”. מצד שני יכול להצטרף לקהילת “בני הילל” גם כל מי שמאמין בגיהנום ובגן־עדן.

כיוון שבני־אדם שוכחים בקלות עקרונות מופשטים, נותנים “בני הילל” לדתם גם צורות חיצוניות מסוימות, שיקשרו אותם ביניהם. את הצורות החיצוניות, את המנהגים והטקסים, יקבע “סינוד”, שייבחר על־ידי קונגרס של “בני הילל”. מטרת המנהגים והטקסים היא לאַחד איחוד רוחני את “בני הילל” ולתת להם אווירה חמה, פיוטית ודתית. בהיכל שלהם ישתמשו “בני הילל” בשפה נייטראַלית, הווה אומר באספראנטו. הכנסת שפה זו לפולחן תגרום להפרדת הדת מהלאומיות. בהיכל ידונו באופן חופשי על קיום אלהים, על המוסריות, על החיים והמוות וכדומה. ה"הילליזם" הוא, לדעת הוגה הרעיון, דת העתיד היחידה, דת המיוסדת על אידיאליזם ומוסריות.

ה"הילליזם" יפתור איפוא, לדעת זאמנהוף, את בעיית היהודים על־ידי הרחקת הקליפה הלאומית מהדת. באופן כזה יסולקו הגדרות, שהקימו ביניהן הדתות הקיימות. עם הצטרפותם של רבים מהעמים השכנים לדת הטהורה של “בני הילל” יטושטשו ההבדלים בין העמים.

בעל ההצעה סבר, כי במדינות שאין מפלים בהן יהודים לרעה, יוכל ה"סינוד" להחליט, כי אין צורך יותר לציין את מוצאו של “בן הילל” מהעם היהודי. רק בתפילות של “בני הילל” ייזכר, כי התנועה קמה על ברכי היהדות. על “בני הילל” יהיה לדאוג ליהודים כלאחיהם הקרובים ביותר.

זאמנהוף סבר, כי ה"הילליזם" הוא לא רק פתרון לבעיית היהודים, אלא מיפעל אנושי־כללי כביר, שבו תתחיל תקופה מזהירה חדשה בתולדות האנושות. הקהילה הקטנה, שהוא רוצה לייסד אותה, תקיף את היהודים וכן גם את האנושות כולה. עם ה"הילליזם" תגמר השליחות ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. היהדות תיעלם, במקומה תקום אנושות מאוחדת. היהודים יתמזגו עם העמים, שבתוכם הם חיים, כשמאַחדת את כולם הדת הצרופה.

י"ב

זאמנהוף לא מצא אף יהודי משכיל אחד שיצטרף לקהילה ראשונה של “בני הילל”. אנשים אחדים אמרו לו, כי הם אוהדים את הרעיון של ה"הילליזם", אך לא העיזו לפעול לייסוד קהילה של “בני הילל”. זאמנהוף לא ביטל בכל זאת את רעיונותיו והחליט להמשיך ולפעול להפצתם. הוא פירסם את הצעותיו ברוסית בספר, שקרא לו " ‘הילליזם’, הצעה לפתרון בעיית היהודים". הספר הופיע בראשית שנת 1901 בעילום שם; המחבר הסתתר מאחורי המלים Homo Sum (בלאטינית: אני בן־אדם)¹⁰. המחבר התכוון בוודאי ליהודי רוסיה בכללם, אולם למעשה הוא פונה בעיקר אל האינטליגנציה. תוכנו של הספר אינו שונה בהרבה מהכתוב ב"קריאה אל האינטליגנציה היהודית". גם בספר מנהל המחבר ויכוח בעיקר עם הציונים, אם־כי בסופו של החיבור הוא מתקרב לעמדתם. הוא מודה שליהודים תהא דרושה בכל התנאים ארץ, שבה יהיו הם הרוב של האוכלוסיה. הנימוק לדרישה זו הוא, כי להגשמת ה"הילליזם" בהקדם נחוצה ארץ, שבה יהיו “בני הילל” הרוב ויוכלו לפעול באופן חופשי ברוחם. הארץ שתתאים לכך נראתה בעיניו קנדה או ארצות־הברית, ארגנטינה ועוד כמה ארצות דומות. את ארץ־ישראל לא הביא בחשבון לתכלית זו. אם־כי אין בדעתו להוציא מלב היהודים את החיבה לארץ זו. הוא אף מבטיח, כי כאשר תתחזק תנועת ה"הילליזם", היא תשאף בוודאי לרכוש את ארץ־ישראל, אולם רק מתוך פיאטיזם (רגש דתי) ולא כפתרון לבעיית היהודים.

י"ג

זאמנהוף פירסם את ספרו “הילליזם” לא רק ברוסית, אלא גם באספראנטו. הוא רצה בוודאי להפיץ את רעיונותיו בקרב שוחרי השפה הבינלאומית. התגובה היתה שלילית. אנשים מתקדמים אמרו, כי ההצעה מכילה דברים בלתי־ברורים, ואילו הדתיים טענו, כי יש בה חפשיות יתירה. האספראנטיסטים הצרפתיים דחו את הרעיונות של ה"הילליזם" מכל וכל.

בחודש אוגוסט 1905 עמד להתכנס בצרפת הקונגרס העולמי הראשון של האספראנטיסטים. זאמנהוף שלח למארגני הקונגרס את נוסח הנאום שינאם, יחד עם תפילה אל “הכח המוסרי העליון”. זאמנהוף רצה להכניס לנאום ולתפילה רעיונות מה"הילליזם". הוא קרא בתפילתו לאיחוד הכנסיות (נוצרים, יהודים ומוסלמים – “כולנו בני אלהים אנו”). המארגנים החליטו לא לכלול את התפילה בסדר־היום של הקונגרס וכן גם הציעו לזאמנהוף להוציא מתוך נאומו את “הרוחות הטמירים”. זאמנהוף נאלץ איפוא להשמיט מתוך נוסח התפילה שלו את הבית, שבו מדובר על איחוד הכנסיות השונות.

י"ד

זאמנהוף סבר, כי הגיע הזמן להגביר את הפצת רעיונותיו בקרב עמי העולם ולשם כך הדפיס בשנת 1906 חוברת בשם “הומָאראניזם” ברוסית ובאספראנטו. השם החדש מוצאו מהמלה Homorano, שפירושה באספראנטו: חבר במשפחת העמים. השם החדש בא, כדי להחליש את התנגדותם של אי־אלה נוצרים לשם “הילליזם”, הנגזר משמו של אחד הראשונים שבחכמי התלמוד. זאמנהוף הסביר בראש החוברת, כי ההומאראניזם הוא שאיפה לאנושות טהורה ולצדק ושוויון גמור בין העמים. בשביל חבר תנועה זו קיימים רק אידיאלים אנושיים־כלליים, ואילו כל האידיאלים השבטיים־לאומיים יש לראות כאנוכיות של קבוצות וכביטוי לשנאה הדדית. כל ארץ שייכת לכל תושביה ולא לעם זה או אחר. אלה הדוגלים ב"הומאראניזם" מקווים, כי על־ידי מגע מתמיד באמצעות שפה נייטרלית ועל־ידי עקרונות ומנהגים דתיים נייטרליים, יתמזגו לאט לאט האנשים לעם נייטרלי־אנושי אחד.

זאמנהוף הציע, כי תוקם קבוצה מיוחדת בתוך ארגון האספראנטיסטים, שתדגול ב"הומאראניזם", אך ציין, כי אין לזהות את שני הרעיונות על אף הקירבה שביניהם.

הצעתו האחרונה של זאמנהוף לא מצאה הד. המאורעות ברוסיה, התסיסה המהפכנית במדינה, האפילו על חלומותיו של האידיאליסט המנותק מהמציאות. גם במערב לא נתקבלו רעיונותיו על דת תיאוסופית ועל “היכלות” אנושיים מופשטים. רבים אפילו לעגו לרעיונות אלה.

ט"ו

בשנת 1907 התכנס הקונגרס העולמי השלישי של תנועת האספראנטו בעיר קמברידז' אשר בבריטניה. זאמנהוף נתקבל שם בכבוד רב. לפני עזבו את המדינה המארחת שהה בלונדון ורואיין בשביל השבועון “ג’ואיש כרוניקל”¹¹. מצב בריאותו היה ירוד. הוא סבל ממחלת הלב. הוא נראה זקן בעשרים שנה מגילו. זאמנהוף סיפר על מהלך חייו, על תקופת היותו חובב־ציון, על רצונו להחיות את העברית כשפת דיבור ועיסוקו בחקר שפת אידיש. את השפה הנייטראלית, ציין זאמנהוף, המציא מתוך כוונה לעזור ליהודים;

הוא היה תמיד בן מסור לעמו היהודי, הוא סיפר, כי הוא עוסק בתרגום התנ"ך לאספראנטו, ולאחר שלא מצא עוזרים לארגון תנועת “הילליזם”, זנח רעיון זה והוא עוסק רק בתנועת האספראנטו, שמטרותיה הן הומאניטריות.

ט"ז

זאמנהוף הביע לא פעם את חיבתו לשפת האם שלו, לאידיש. הוא היה מציין, כי בו בזמן שהאינטליגנציה היהודית מתביישת בז’ארגון, הרי הוא רצה להעלות שפה זו לדרגת שפת תרבות. בשנת 1909, כאשר התחיל להופיע בווילנה כתב־עת באידיש בשם “לעבן און וויסנשאַפט” (חיים ומדע), שלח למערכת חלקים מהדקדוק, שחיבר לשפת אידיש, לשם פרסומם. במאמר־מבוא מציין הוא את העובדה, כי שפה זו קיימת ותתקיים עוד כנראה זמן רב, על־כן רצוי איפוא, כי יכתבו בה לפי כללי הדקדוק שלה. אמנם בעתידה הלאומי פיקפק וכן גם ניקר הספק בלבו אם כדאי לנו שנרצה, כי יהיה לה עתיד. הוא הציע איפוא באותו מבוא להנהיג באידיש את הא"ב הלאטיני, כדי להקל על לימוד השפה.

המערכת של כתב העת האידי התחילה לפרסם את פרקי הדקדוק של זאמנהוף, אך הסתייגה מראש מהצעתו בדבר החלפת הא"ב העברי ללאטיני. היא סברה, כי יש להתחשב בפסיכולוגיה של העם, והעמידה את ההצעה לוויכוח. ההצעה גרמה לוויכוח ער בעיתונות היהודית. זאמנהוף פירסם רק חלק קטן מהדקדוק שלו בכתב־העת זה, כי לא היה מרוצה מהערות המערכת בעניני הדקדוק¹².

י"ז

רעיונות ה"הומוראניזם" לא חדלו להעסיק את זאמנהוף אם כי נוכח לדעת שהוא בודד בחלומותיו על דת, מוסר ותרבות נייטראלית, אנושית־כללית. הוא הלך והתחזק בהשקפותיו הקוסמופוליטיות. בשנת 1914 הזמינה אותו קבוצת יהודים מווארשה, בתוכם אחיו ליאון, לתת יד לייסוד אגודת אספראנטיסטים יהודים עולמית. זאמנהוף סירב להצטרף לאגודה ונימק את זאת במכתב, שבו נאמר: “אינני יכול להצטרף למטרות או לאידיאלים של עם נפרד או דת מסוימת. אני משוכנע, כי כל לאומיות היא אסון גדול לאנושות”. זאמנהוף קידם בכל זאת בברכה את ייסוד האגודה, הציע לה להוציא לאור כתב־עת ביידיש ובאספראנטו ובא לאסיפה המייסדת שלה¹³.

ביום האחרון לחג הפסח שנת תרע"ז (1917) הלך לעולמו והובא לקבר ישראל בגיל 57 רופא העיניים הצנוע והאציל, שחיפש דרכים לרפא את שבר עמו בחלומו על אחוות־עמים. הוא תעה בדרכו, תרופה לצרת עמו לא מצא, אך כממציא השפה הבינלאומית הוסיף כבוד לכור מחצבתו.

במאמר שנכתב לרגל פטירתו ופורסם ב"הצפירה" (בגליון 9 משנת תרע"ז), נאמר עליו: “באותו אדם… נתגלגלה נשמה של איזה מתבודד קדמון, החי חיי בדידות, הרחק מבני אדם, ומרחוק הוא חובק באהבה את כל הבריות והוא משים את כל מעייניו בחיפוש תחבולות להיטיב לבריות”.

י. ל. ליבאנדה שייך לשתי תקופות: לתקופת ההשכלה, שבה שאפו משכילים יהודים להתמזג בתרבות הרוסית, ולתקופת ראשית התחיה הלאומית שלנו, שבה באו המשכילים לידי הכרה, כי היהודים נחשבים לזרים בקרב העמים וכי עליהם להשתדל להגיע לעצמאות בארץ משלהם.

בתקופה הראשונה תפס ליבאנדה מקום חשוב בקרב הסופרים היהודים כותבי רוסית כפובליציסט וכמספר, שמתח ביקורת על סדרי החיים, שהיו מקובלים אז אצל בני עמו. הוא לחם בקנאות הדתית, בחינוך הקלוקל ב"חדר", בהתרחקות מעבודה גופנית, בצורת ההנהגה של הקהילות. הוא קרא ללמוד מעם הארץ ולהדמות לו, להיות אזרחים רוסים בני דת משה. התקופה השניה באה לאחר משבר נפשי, לאחר שהאידיאלים הקודמים שלו נתבדו לאור דחיית היהודי ביד גסה על־ידי השלטונות ולאור פרעות הדמים שפרצו במדינה.

א.

בילדותו למד לייב ליבאנדה, בן הורים עניים, כרגיל ב"חדר". כאשר הנהיג המשכיל והעסקן הציבורי דוד לוריא ב"תלמוד תורה" במינסק בשנת 1843 תיקונים, עבר הילד לבית־ספר זה, שלימדו בו גם לימודים כלליים. לאחר שבית־ספר זה נסגר בשנת 1846 נכנס לבית־ספר ממשלתי לילדי היהודים, שנפתח אז בעיר מולדתו מינסק. שלוש שנים למד שם הילד ואחר־כך החליט, בניגוד לדעת הוריו, ללכת לווילנה וללמוד שם בבית־המדרש לרבנים. לימודיו בבית־מדרש זה, שהתנהל על־ידי רוסי ובו היתה השפעה למורים הרוסיים יותר מאשר למורים היהודים, גרמו, שליבאנדה, כמו גם תלמידים אחרים, הושפע ביותר מהתרבות הרוסית. תלמידים רבים של בית־המדרש לרבנים ראו בבית־אולפנא זה רק פרוזדור לבית־ספר גבוה. רבים מהם התרחקו מערכי היהדות, זלזלו במצוות המעשיות ויש גם שאחר־כך התנכרו לעמם ולדתם, כדי להשיג משרות ממשלתיות גבוהות.

ליבאנדה היה כאמור בין המושפעים מאוד מהתרבות הרוסית. בלימודי היהדות התעניין פחות, מפני שהמורים היהודים לא ידעו לנטוע בלב תלמידיהם חיבה ללימודים אלה.

כבר בימי לימודיו בבית־המדרש לרבנים הראה כשרון ספרותי. הוא כתב אז מחזה “השודדים” והתלמידים הציגו אותו בחשאי. הוא גם כתב יומן, שבו תיאר באופן נכון אך סאטירי את המורים וכמה מהתלמידים¹.

עם גמר לימודיו בבית־המדרש לרבנים במחלקה הפדגוגית קיבל משרת מורה בבית־ספר ממשלתי במינסק. את זמנו החופשי היה מקדיש לכתיבת פלייטונים, שפרסמם בעתון רשמי מקומי. הוא התידד אז עם יעקב בראפמן, מורה בבית־ספר ממשלתי, סוכן העתון “המגיד” בעיר ושוחר השכלה, שהתהלך עם רעיונות על תיקונים בחיי היהודים. בהמלצתו של בראפמן קיבל ליבאנדה בראשית שנת 1860 הזמנה לבוא לווילנה ולמלא תפקיד של “מלומד יהודי” ליד לשכת הגנרל־גוברנטור. משרה זו פתחה לפניו אפקים חדשים בשדה הפעולה הציבורית והספרותית.

ב.

המשכילים היהודים, שעברו בית־ספר רוסי ראו צורך בייסוד עתון בשפה הרוסית, שידון בבעיות היהודים במדינה ויהיה לפה לשאיפותיהם. העתונות העברית, שהתחילה להופיע בשנות הששים, כמו “המגיד” (1856) ואחריו “המליץ” ו"הכרמל" (1860), לא יכלה לספק אותם. בעתונות הרוסית, אף בליברלית, קשה היה לפרסם מאמרים יסודיים בבעיות היהודים. ליבאנדה הגה את רעיון ייסוד עתון רוסי־יהודי ופנה בעניין זה בשנת 1858 אל הסופר אוסיפ (יוסף) רבינוביטש באודיסה. ליבאנדה לא ידע, כי יוסף רבינוביטש וחבריו הגישו כבר שתי שנים לפני כן בקשה לרשיון להוצאת עתון כזה. בראשית שנת 1860 נתקבל הרשיון לשבועון, שייקרא “ראזסבייט” (השחר).

בין ליבאנדה ובין יוסף רבינוביטש התחילה חליפת מכתבים ערה על כיוונו ותכנו של השבועון, העומד להופיע. הוחלט ביניהם לפעול מתוך הגנה בפני התקפות מבחוץ, כשהעניין נוגע להגנת זכויותינו הדתיות והאנושיות, ומתוך התקפה על האויב מבפנים: שנאת ההשכלה, השיגרה, אי־סדרים בחיי הציבור, חולשותינו השונות. התפקידים חולקו בין השנים: יוסף רבינוביטש יפעל כלפי חוץ ואילו ליבאנדה יתקוף כלפי פנים.

בגליון א' של ה"ראזסבייט" נדפס מאמרו של ליבאנדה בשם “מלים אחדות על יהודי מערב־רוסיה, מכתב אל המערכת מהעיר איהומן בפלך מינסק”. המחבר תיאר את הירידה החומרית והמוסרית של התושבים היהודים, העוסקים ברובם במסחר זעיר ובתיווך: “חנויות – כמו כוכבים בשמים. בחנויות תראו רק לעתים רחוקות סוחר־גבר: כל העובדים בה נשים”; העדרה של האשה מהבית גורם לאי־סדר, לכלוך, עוני וחינוך קלוקל של הילדים; “אצל שום עם לא תמצא כל כך הרבה גיבנים, פוזלים, נכים, בעלי־מום כפי שנזדמן לי לראות אצל יהודי המקום הזה”; הגברים הולכים בטל, כי אין להם מה לעשות; יש אנשים בריאים, המעדיפים לפשוט יד ולא לעבוד עבודה גופנית, ואילו היהודים הרחמנים מושיטים להם עזרה; ראשי הקהילה ורבניה אינם יודעים איך לנהל את ענייני הציבור ומשום כך הכל הפוך; מאי־הסדרים הפנימיים בקהילה סובלים התושבים יותר מאשר מתנאים חיצוניים רעים; כזה הוא מצבם של בני אמונתנו האומללים בחבל הצפוני־מערבי, ובכל זאת הם ממשיכים להגיד בגאווה בתפילות: אתה בחרתנו!"

המאמר עורר זעם אצל קוראים רבים. המערכת קיבלה מברקים ומכתבים נגד הוקעת נגעי הציבור היהודי לעיני הגויים. העורך לא נרתע ועודד את ליבאנדה להמשיך באותה רוח. ליבאנדה פרסם אז בשבועון סיפור מחיי היהודים בשם “חנות סחורות באקאליי”, שהכיל שוב התקפה על קנאותהאורטודוקסיה וסדרי החיים בקהילות². ליבאנדה פרסם עוד מאמר ב"ראזסבייט" ובו התקיף את ראשי קהילת מינסק שהסתייגו ממינוי “רבנים מלומדים”. גם מאמר זה עשה רושם חזק ועורר התנגדות למחבר. החותמים על השבועון במינסק שלחו למערכת מאמר שהכיל הכחשת כל הטענות של ליבאנדה. הם טענו, כי הכל בקהילה בסדר גמור.

יוסף רבינוביטש התפטר בסוף השנה הראשונה להופעת השבועון והעריכה עברה לידי שני עורכים חדשים: עמנואל סולובייצ’יק והד"ר ליאון פינסקר. העתון הופיע בשם “ציון”, אולם גם הוא לא האריך יותר משנה בגלל תנאי הצנזורה הקשים ובגלל חוסר חותמים במיספר מספיק³. ליבאנדה פרסם ב"ציון" מאמר בשם “התעוררות”, שבו עורר להמשיך לצעוד לקראת תחיה חומרית ומוסרית, ולדון בגלוי בנגעי הציבור היהודי לשם ריפויים.

בשבועון “ציון” פרסם ליבאנדהפלייטונים אחדים וסיפור אחד בשם “הידיד ברנארד”. בסיפורו מציין ליבאנדה, כי גם כשהיהודי אוהב את ארץ מולדתו, זו מביטה עליו כעל אורח בלתי קרוא, כעל זר שרוצים להפטר ממנו.

עם הפסקתה של הופעת השבועון “ציון” בסוף החודש אפריל 1862 ניסתה קבוצת משכילים יהודים בווילנה להפוך את התוספת הרוסית ל"הכרמל" העברי לעיתון יהודי־רוסי עצמאי. ליבאנדה הסכים לערוך את השבועון. לידו צריכה היתה לפעול מועצת המערכת, שחבריה היו מורים וחניכים של בית־המדרש לרבנים. ליבאנדה התחיל בהכנות מזורזות לביצוע התכנית, אולם היא לא יצאה לפועל, כנראה בגלל המרד הפולני, שהתחיל בראשית שנת 1863.

ג.

כאשר בא ל. ליבאנדה לווילנה בראשית שנת 1861 קשר קשרי ידידות עם סופרים פולנים בעיר. ליבאנדה ידע פולנית וחיבב את הספרות הפולנית. ליבאנדה נוכח אחרי זמן־מה, כי הפולנים שואפים לתקומה מדינית. ליבאנדה לא האמין, כי הפולנים יוכלו לפרוק מעליהם את עול הכיבוש של שלוש מעצמות. ליבאנדה הבין, כי לא יוכל למלא את תפקידו כפקיד רשמי ובו בזמן לשמוע שיחות ורמזים על מרד בשלטון הכובש. ליבאנדה התחיל להתרחק מן הפולנים, חדל לבקר בבתיהם ולאט לאט עזב את חברתם לגמרי. לאחר שליבאנדה נתמנה לעורך הבטאון הרשמי של הפלך “ידיעות פלך וילנה” (ברוסית), העלה הדבר עליו את חמת הפולנים עוד יותר. ועד הפולנים, שפעל במחתרת והתכונן למרד, שפרץ אמנם בראשית שנת 1863, החליט, כפי שסיפרו אז בעיר, כי בפעולותיו של ליבאנדה יש סימני בגידה בעניין הפולני; הוועד דן אותו למוות; צעירה פולניה, שאהבה בסתר לבה את הסופר הצעיר, הצילה אותו ממוות על־ידי קבלת מכתב מדודה, שעמד בראש הקושרים; את המכתב, המגן על חיי הסופר, מסרה לליבאנדה באישון לילה⁴.

בימי מרד הפולנים היה ליבאנדה מפרסם כתבות בעתון בפטרבורג, שבהן יצא נגד המורדים.

לבעיית עמדתם של היהודים בזמן המרד כלפי הפולנים וכלפי רוסיה הקדיש ליבאנדה רומן בשם “בימי ריתחה”. ברומן זה, שהוא היצירה המוצלחת ביותר שלו מנקודת ראות ספרותית־אמנותית, מתלבטים הצעירים היהודים המשכילים בבעיה עם מי משני הצדדים ללכת. הצעירים היהודים רוצים במולדת, חלק מהם רואים אותה בפולין וחלק ברוסיה. הגיבור הראשי סארין, שהוא למעשה התגלמות דמותו ומחשבותיו של המחבר, מצדד ברוסיה; הוא רוצה להוציא את היהודים לדרך של אזרחות רוסית; הוא לועג ליהדות הישנה, ל"גאונים"־הרבנים, לסופרים היהודים ולבנות היהודיות, החולמות על אהבה ומתחתנות עם עשירים. נגד פולין יש לו טענות, כי הפכה את היהודים לתגרנים בלי לתת להם מולדת, היא הביטה תמיד על היהודים כעל צוענים. סארין חשד בפולנים, האומרים עכשיו כי יש לכבד את היהודי כאזרח שווה, שאחרי המרד ירצו לסלק את כל היהודים מארצם. סארין היה בטוח, כי רוסיה תקבל את היהודים בזרועות פתוחות ותעניק להם אזרחות מלאה, אך כשנתעורר אצלו פעם ספק בדבר, ענה תוך כדי דיבור: “אז נדע מה לעשות!” לא פירש אז מה יעשה במקרה כזה. אין להניח, כי כבר אז נצנץ במוחו של ליבאנדה הרעיון של לאומיות עברית.

את הרומן “בימי ריתחה” פרסם ליבאנדה רק בשנת 1871, בכרכים הראשונים של “ביבליותקה יהודית”, שהתחיל אז להוציא לאור אדולף לאנדאו בפטרבורג.

ד.

בתפקידו כ"יהודי מלומד" ליד לשכת הגנרל־גוברנטור פעל ליבאנדה במסירות למען אחיו היהודים. הוא מנע עלילת דם על יהודי כפר בליטא ופעל להזמת האשמותיו של המומר יעקב בראפמן, שהיה לפנים ממקורביו, נגד ה"קהל" היהודי, הפועל כאילו בחשאי לרעת המדינה (1866).

ה.

בתקופה שלאחר הפסקת הופעתם של כתבי־עת יהודיים־רוסיים ועד הופעת הקבצים “ביבליותקה יהודית” השתתף ליבאנדה בכתבי־עת רוסיים בפטרבורג ובווילנה. הוא ערך כאמור את “ידיעות פלך וילנה” והעלה את כתב־העת הרשמי הזה למדרגה ששימשה דוגמה לפרסומי פלכים אחרים. בו בזמן השתתף בעתון הווילנאי “וילנסקי וייסטניק”, שעורכו היה אז מ. דה־פּוּלה⁵. העורך העריך עד מאוד את כשרונו הספרותי של ליבאנדה. כעבור שנים, בשנת 1879, כתב אל ליבאנדה: “אנטוקולסקי יצר את פסל איוואן גרוזני, ואנו, הרוסים, אומרים אנטוקולסקי הרוסי; חדל, אתה, לכתוב ספרות יהודית ברוסית,זה טוב ליהודים, הם לומדים כך רוסית – אבל עליך להיות סופר רוסי, ואז נגיד ליבאנדה שלנו!”⁶

יחד עם בוגר בית־המדרש לרבנים כמוהו, שגם הוא שימש כ"יהודי מלומד", עם יונה גרשטיין, חיבר ליבאנדה שני ספרי לימוד השפה הרוסית, ספר “קריאת שפת רוסיה לצעירי ישראל” ו"ראשית לימודי דקדוק לשון רוסיה". כאשר תכננה חברת מפיצי השכלה הוצאת קובץ גדול, שיכיל את השקפות חכמי התלמוד על המוסר, ומסרה את הכנתו לשני סופרים ומלומדים עברים בווילנה, לש. י. פין ולח. ל. קצנלבוגן, מסרה את ההשגחה על תרגום הספר לרוסית לליבאנדה. גם במפעל תרגום חמשה חומשי התורה לרוסית, שיזמה החברה המדוברת, השתתף ליבאנדה יחד עם י. ל. גורדון. ליבאנדה תרגם רק חלק מספר דברים⁷.

כאשר התחילו להופיע בראשית שנות השבעים הקבצים “ביבליותיקה יהודית”, שהמשכם היה הירחון “ווסחוד”, וכן בסוף שנות השבעים כתבי־עת יהודיים ברוסית, השתתף בהם ליבאנדה בסיפורים וזכרונות מחיי היהודים. כך תיאר בסיפור “הפחד משקאלעס” את הפחד מבתי־ספר ממשלתיים ליהודים. ב"פיאות המלמד שלי" תיאר את ההשקפות המפגרות של ההמון היהודי. ב"הצגה של חובבים" תיאר את שהתרחש בבית־המדרש לרבנים כאשר בא לביקור שר־החינוך ומצא כי התלמידים נוהים יותר מדי אחרי הראציונליזם ונתן הוראה להפסיק ללמוד לטינית, כדי שהתלמידים לא יוכלו להתקבל לאוניברסיטה. בסיפורים אלה היו הרבה עובדות ורשמים מהחיים. נגד משכילים, המשתמשים בהשכלתם כבקרדום לחפור בו, נגד הרודפים אחר הבצע ותענוגות, נגד צעירים מחוסרי אידיאלים ודלי־מעש כתב ליבאנדה את הרומנים “וידויו של עסקן” ו"הרמיז הגדול" (1881).

ליבאנדה התחיל אחר־כך לעסוק בחקר תולדות היהודים בפולין ופרסם ב"ווסחוד" מאמרים “לקורות יהודי פולין”. הוא גם חיבר שני סיפורים היסטוריים: “כעסו וחסדו של מאגנאט” ו"אברהם יוזפוביטש"⁸.

ו.

עם הופעת השבועונים היהודיים ברוסית בסוף שנות השבעים התחיל ליבאנדה להשתתף בהם, וכאן הגיע כשרונו כפובליציסט לשיא.

בשבועון “רוסקייבריי” (היהודי הרוסי), שהתחיל לצאת לאור בפטרבורג בשנת 1879, פירסם ליבאנדה בגליון הראשון “מכתב אל המערכת”, שבו ניסח את המגמה, שאליה צריך לשאוף העתון. המגמה צריכה להיות “לסייע לפתור את הבעיה הגדולה – לבסס את מצבנו החברתי והאזרחי ברוסיה, שהיא צריכה להיות והיא גם הנה לא רק הארץ שבה נולדנו, אלא גם מולדת במובן העליון, האציל, הקדוש של מלה זו”. הוא קורא לעמוד על משמר ענייני היהודים וכן של כל אזרחי המדינה, ולסייע לכל דבר שיביא להפיכת היהודי הרוסי לאזרח רוסי – עם גוון ייחודו הדתי.

ליבאנדה התחיל לפרסם בשבועון המדובר סקירות בשם “כרוניקה מעל גדות הוויסלה”, שבהן הגיב על המאורעות בחיי היהודים בפולין וגם בחלקים אחרים של רוסיה. כמקור ראשי לסקירות אלה שימש לו העתון “איזראעליטא” (בפולנית), בטאונם של “הפולנים בני דת משה”. בסקירותיו אלה דן בצורך בתיקונים בהנהגת הקהילות, שעליהן לשקוד על ענייני הדת, ובחינוך הדור הצעיר. “הפולנים בני דת משה” שימשו לו דוגמה יפה. באותו שבועון פרסם ליבאנדה מאמר ארוך על “בעיית עבודת האדמה של היהודים ברוסיה” (1881–1880). המאמר נכתב לרגל התוכנית שהועלתה אז לייסד אגודה להפצת עבודת אדמה בקרב יהודי רוסיה. ליבאנדה הציע תוכנית מפורטת לבית־ספר ולחוות חקלאיות לצעירים יהודים. כמקום להתיישבות הצביע על המחוזות הצפוניים של פלך יקאטרינוסלב.

בעתונות הרוסית הלכה והתגברה בשנת 1880 הנימה האנטישמית. ליבאנדה סבר, כי השנאה ליהודים באה בגלל ההתגנדרות של העשירים היהודים. הוא יצא במאמריו “מעל גדות הוויסלה” נגד הברק החיצוני הזה, העלול לגרום לפגיעות אלימות ביהודים. ליבאנדה זכר את הפרעות באודיסה בשנת 1873 וחשש שמא יפרצו כאלה במדינה כולה וביתר שאת עם גירוי האינסטינקטים של עם הארץ.

במאמר שפרסם ליבאנדה בחודש פברואר 1881 בירחון “ווסחוד” על הנושא “מה הקושי בפתרון בעיית היהודים ברוסיה”, הוא בא לידי מסקנה, כי הקושי נגרם בעיקר על־ידי השלטונות, שאינם די החלטיים במתן זכויות ליהודים, ועל־ידי עם הארץ, שאינו רוצה בהתבוללות היהודים בו. ליבאנדה התחיל איפוא לראות את הקושי לא רק ביהודים, שלא רצו להדמות בכל לעם־הארץ ולהפך לרוסים בני דת משה.

הפרעות שפרצו באביב של שנת 1881 בדרום רוסיה ובסוף שנה זו בווארשה, השריפות בערים ובעיירות ישראל בליטא ובמחוזות אחרים במדינה, וכן היחס האנטישמי הגלוי של רבים מראשי המדינה עשו על ליבאנדה רושם מדכא. הוא ראה את כל תקוותיו להתקרבות לעם ותרבות הרוסית, להתאזרחות ולחיי אחווה מתבדות. דרכו עד כה נראתה לו מוטעית, הוא הרגיש, כי הוא ובני עמו זרים הם במדינה. הוא חי זמן מה בהלם. בקיץ של שנת 1881 חדל לבקר אצל אנשים, הוא התחיל להתרחק מחברה. ביום תשעה באב הלך לבית־הכנסת בפרבר “ירושלים” בווילנה, במקום שהיתה לו קייטנה, קרא את הקינות ובכה מרה.

בראשית שנת 1882 עמד להתחיל להופיע השבועון “ווסחוד” (“הכרוניקה השבועית של הווסחוד”) והעורך א. לאנדאו הזמין את ליבאנדה להשתתף. ליבאנדה ענה, כי איננו מסוגל עכשיו לשום עבודה רוחנית. “כשאני חושב, כתב לעורך, מה עשה בנו, איך לימדו אותנו לאהוב את רוסיה ומלה רוסית”, “ואיך שעכשיו דוחים אותנו ורדפים”, אין לי מצב רוח לכתוב בעתונות כפי שהייתי רגיל. ליבאנדה הגיע לידי מסקנה, כי מפיצי ההשכלה הרוסית בקרב יהודי רוסיה היו הטפשים, הם איבדו את המשענת המוסרית, שהיתה ויֶשנה למתנגדי השכלה זו. ליבאנדה תיאר במכתבו את מצב רוחם של יהודי וילנה בזמן שחששו לפרעות לאחר הפרעות בווארשה. העורך פרסם את המכתב הפרטי, בוודאי ברשותו של הכותב, בגליון הראשון של עתונו בלי לציין את שם הכותב.

ליבאנדה פרסם בשבועון “רוסקייבריי” בגליון א' של שנת 1882 את סקירתו האחרונה בעתון זה בסידרה “מעל גדות הוויסלה”. הוא התווכח בה עם העתון הוורשאי “איזראעליטה” (בפולנית) בבעיית ההתבוללות. זה שלושים שנה, כתב ליבאנדה, חשבו רבים וכן טובים, כי בהתבוללות פתרון לכל צרותינו, אולם מה לעשות אם אלה, שאתם רצינו להתמזג, דוחים אותנו במוט ברזל ובאלות.

ליבאנדה עזב אז את השבועון “רוסקייבריי” והתחיל להשתתף בשבועון של ה"ווסחוד". הוא פרסם כאן סדרה של פלייטונים בשם “מחשבות פורחות של נבוך” (החל מגליון 10, שהופיע בחמישי במארס 1882). בפלייטונים אלה באו לידי ביטוי מבוכתו של המחבר לאור מה שקרה ברוסיה, אכזבתו מדרכו הקודמת והתמורה שחלה בהשקפותיו על הלאומיות היהודית. הוא כתב, כי הוא רוצה להגיש למשפט את העם הרוסי, אך השופטים הם אותם הרוסים; אומרים לו: זה עניין פנימי, אך הוא פנימי – וזר! במדינה מבחינים בין “עיקריים” ו"זרים". ליבאנדה הפך לתומך בהגירה. העם והשלטונות הרוסיים רמזו, כי על היהודים להסתלק, אך העסקנים היהודים אומרים, כי עדיין מוקדם להסדיר את ההגירה. ליבאנדה מעיר, כי נוסחה מצויינת זו אומרת: להגר אך להשאר במקום! החיים נבונים מכל העסקנים האלה, על יהודי רוסיה עובר משבר, לכן יהגר כל מי שיכול. אחרי הפרעות בבאלטה בפסחא של שנת 1882 יצא ליבאנדה בפלייטונים שלו בקריאה להתארגן להגנה עצמית. הצנזורה מחקה הרבה שורות בפלייטון חריף זה.

השבועון ה"ווסחוד" לא היה מוכן לפרסם יותר מאמרים חריפים כאלה, ביחוד את אלה הקוראים להגירה. ליבאנדה עבר איפוא אל השבועון “ראזסבייט”, שתמך בעוז בהגירה ואהד את רעיון התחיה הלאומית. בשבועון זה התחיל בסידרת פלייטונים בשם “מאולם הישיבות”, שבהם התקיף קשות את העסקנים בפטרבורג, שכינסו ועידה אחרי חג הפסח תרמ"ב, כדי לדון בבעיית ההגירה, אבל התנגדו להגירה⁹.

בפלייטון שלו “מחשבות פורחות של נבוך” (בגליון 27 ראשית יולי 1882) כותב ליבאנדה, כי תקופת הפרעות לימדה אותנו מה מרגיש כלפינו העם הרוסי על כל שכבותיו; כל כמה שנעמוד על דרישתנו לזכויות, העם הרוסי ישתמש בכח שבידו. היה זמן, מציין ליבאנדה, שבו חשב, כי הפתרון הוא הגירה לאמריקה, אך אחר־כך ראה, כי יש לחפש תשובה לא ארעית אלא יסודית; איננו רוצה לסמוך על “אהבת האדם”, אלא יש צורך ב"עזרה עצמית" – רק דרך זו תעמיד אותנו על הרגליים כמו שעומדים עמים אחרים, בלי בקשת רחמנות מעמים שונים; אם להאבק, הרי יש להאבק למען רעיון נעלה. מה הוא הרעיון הזה – על זה ענה בפלייטונים הבאים בשם “חלומו של נבוך”¹⁰. התשובה היא, כי על העם היהודי לחדול לבקש להתמזג עם עמים אחרים, שבתוכם הוא נחשב כגוף זר, אלא להיות גם הוא עם לעצמו, חוליה שלמה בשרשרת העמים; היהודי אינו יכול להתבולל, הוא גם אינו צריך לעשות זאת, כי לוא יכול היה, היה נבלע כבר מזמן.

ליבאנדה הצטרף לתנועת “חובבי ציון”, לרעיון תחיית העם בארץ־האבות. במכתב פרטי אל צעיר בפטרבורג, שהתאונן של השפל שהורגש בקיץ תרמ"ב בתנועה ליישוב ארץ־ישראל, כתב ליבאנדה: "אל תשכח, כי כל הרעיון, שהתחלנו לפעול למענו, נולד זה לא כבר. לפני שנה לא חשב אף אחד מאתנו לא רק על יישוב ארץ־ישראל ועל תחיית עם ישראל, אלא גם לא על הגירה בכללה, הגירה בלי כל סיכויים מדיניים בעתיד. הרעיון קם בדיוק לפני חצי שנה – ואתה כבר מתרגז על שלא נתגשם עדיין! האם זה הגיוני? קרא לפחות את תולדות מאת השנים האחרונות, ותדע כמה עשרות שנים עברו, כמה דם נשפך, על כמה מכשולים צריך היה להתגבר, עד שקמה לתחייה יוון, עד שנתאחדה איטליה, עד שנשתחררה סרביה. ומדובר כאן על עמים חיים, שלא נותקו אף פעם מאדמתם והם קשורים עם עמי אירופה האדירים קשרי דת, קירבה, תרבות והווי. ואתה מתרגז על כך שמחנה צוענים, שיש לו סניפים בכל ארצות כדור הארץ, לא נתאחד ולא הפך ליחידה מדינית עצמאית במשך ששה חודשים בסך הכל!״ ליבאנדה קיווה, כי לאחר שייגמר המצב המתוח במצרים ויתחילו לסלול מסילות ברזל בסוריה, תתחיל גם התנועה ליישוב ארץ־ישראל להתקדם.

עורך ה״ראזסבייט״, שהמכתב בא לידו, פרסם אותו במאמר ראשי (בגליון 31). העורך העיר, כי אי־אפשר להשאיר את התנועה שתתפתח מעצמה, אלא יש לארגנה ולכוונה. ליבאנדה ענה על הערות העורך במכתב, שבו הסביר, כי אין הוא מיעץ כלל לשבת בלי לנקוף אצבע, אלא גם הוא דורש פעולות הכנה; הפעולות שהוא דורש הן לעת־עתה רק עיוניות. יש לעשות פעולת הסברה רחבה ולרכוש חברים לתנועה; כדוגמה משמש הוא עצמו: עוד לפני חצי שנה הביט על רעיון יישוב ארץ־ישראל כעל פרי דמיון של בלתי־שפוי בדעתו, ואפילו לעג לו במקצת, עכשיו הוא רואה בו הגיון והכרח, והוא מאמין במידה רבה באפשרות התגשמותו. ליבאנדה קיווה, כי יהודי רומניה, שאצלם התחילה התנועה בראשונה, יניחו את היסודות לבניין הגדול, שאליו יצטרכו, במוקדם או במאוחר, כל היהודים להמלט מסערה איומה, ההולכת ומתקרבת לאט ובהדרגה, אבל בלי הפסק. יהודי רוסיה, קיווה ליבאנדה, יצטרפו גם הם לתנועה ויתחילו ללכת ״הביתה״ בהמוניהם¹¹.

בפלייטונים שלו בשם ״רשימות פורחות״ קרא ליבאנדה לאחדות, כדי להגיע בכחות משותפים לעצמאות לאומית. ״התנועה האנטישמית, המתחילה רק עכשיו להתפתח, כתב, איננה משהו בלתי־צפוי, מקרי, שהופיע לפתע פתאום ויכול גם לפתע להעלם: היא תופעה היסטורית, שיש לה סיבות משלה ושיהיו לה בלי ספק תוצאות משלה, ובנו תלוי כמעט הדבר, כי תוצאות אלה יהיו בשבילנו, עד כמה שאפשר, פחות הרות אסון¹². ליבאנדה מתווכח עם ה״אופטימיסטים״, האומרים לו, כי אין המצב כל כך נורא, כי הנה יש ארצות במערב, שבהן מצב היהודים טוב. ליבאנדה דוחה טענות אלה, הוא מציין, כי גם בארצות ליברליות אין אוהבים את הקבצן המשוטט. ליבאנדה בטוח, כי בעמנו טמונים כחות אדירים, שיאפשרו לו לקום לתחיה, אולם יש לעורר את הכחות הרדומים האלה¹³.

באותו זמן התחיל להתפרסם ב״ראזסבייט״ תרגום הקונטרס ״אבטו־אמנציפציה״ של הד״ר פינסקר. ליבאנדה התרשם בלי ספק עמוקות מרעיונותיו של פינסקר, שגם בנפשו חלה תמורה דומה לזו של ליבאנדה וגם הוא הגיע למסקנות דומות לאלה של ליבאנדה. פינסקר לא קבע בקונטרסו איזוהי הארץ היעודה למרכז לאומי יהודי, ואילו ליבאנדה כבר החליט – ארץ־ישראל.

בפלייטונים ״הערות עפות״ (בגליונות 47, 49, 52) של ה״ראזסבייט״ הביע ליבאנדה את הזדהותו עם תנועת ״חובבי ציון". ליבאנדה לועג לדוגלים ברעיון ״התעודה״, רעיון הבאת דבר היהדות לגויים. היהודים מתפללים בשפתותיהם ״תקע בשופר גדול לחירותנו״, אולם הם מחכים, כי זה ייעשה, הם בעצמם לא עשו כלום להגשמת שאיפה זו. והנה קמה התנועה ליישוב ארץ־ישראל, אולם איך מתייחסים אליה העשירים, המשכילים, בעלי הדיפלומות והרבנים? אפשר להבין את העשירים, שעינם לכספם, ואת בעלי הדיפלומות, הדוחים כל לאומיות ותרבות יהודית, אולם יש להתפלא על הרבנים, שהיו צריכים להיות לאומיים לעילא ולעילא והם מתפללים לשיבת ציון. ליבאנדה לועג עכשיו לוועד הזמני, שהוקם להפצת עבודת אדמה ומלאכה בקרב יהודי רוסיה ושהוא מצטמצם בפעולות קטנות להפצת מלאכה.

ליבאנדה מפנה את תשומת הלב לתנועה האנטישמית בגרמניה, לוועידה העולמית של האנטישמיים בדרזדן. הוא רואה בה סכנה גדולה לקיום האומה. הוא מזהיר מפני זלזול בתנועה זו, ״ביום בהיר אחד נראה אולי את השדה מלא עצמות חללינו; יהיה בכי וחריקת שיניים, אבל יהיה כבר לאחר המעשה; אנו נערער ונפנה אל הצדק, להומניות ולציוויליזציה, אבל יתברר, כי אחרנו את המועד, כלומר אנו אשמים בעצמנו״. אין להסתפק, כפי שקורא הרב הד״ר יליניק מווינה, בהקמת אגודה להזמת טענות האנטישמיים, כי שונאינו מנהלים כבר נגדנו לא ״מלחמת דיו״ אלא מלחמת דמים. המלחמה נכנסה לעידן חדש, היא החריפה, האנטישמיים אינם מסתפקים בצמצום זכויותינו, הם אינם מוכנים לקבל תנאים גרועים ביותר לקיומנו, הם רוצים כי נתנצר או נסתלק מארצותיהם. הם אינם יכולים לסבול אותנו, פשוטו כמשמעו. זהו ההבדל הקיים מדורות בין היהודי ובין ההלני, הבלתי־יהודי. עמנו, ממשיך ליבאנדה, השכבות הנמוכות שלו והנוער, מרגישים, כי עליהם להתחיל לפעול. הם מחפשים מוצא בעבודת האדמה, מחפשים ארץ לשם זה.

ח¹⁴.

בראשית שנת 1883 נפסקה הופעת השבועון ״ראזסבייט״. לליבאנדה לא היה עתון מתאים לרוחו, שבו היה יכול להמשיך להביע את רעיונותיו על תחיה לאומית בארץ־ישראל. הוא עבר אז מהלכה למעשה. הוא השתדל להשפיע על מכריו על־ידי שיחות ומכתבים. הוא הצטרף לאגודת ״אוהבי ציון״ בווילנה, שנוסדה כבר בחודש כסלו תרמ״ב, ונעשה בה הרוח החיה. כאשר נתכנסה בביאליסטוק ביוזמתו של הרב שמואל מוהילבר ועידה של אגודות חובבי־ציון, כדי להקים מרכז להן, נבחר ליבאנדה לחבר המרכז. הוועד המרכזי לא קם אמנם. כיושב־ראש האגודה בווילנה שימש הסופר ש. י. פין, אולם למעשה ניהל את כל העניינים ליבאנדה תוך שיתוף פעולה עם ש. י. פין. ליבאנדה דאג לכל דבר, קטן וגדול: הוא היה מתעניין ברכישת חברים לאגודה ובתשלומי דמי־החבר שלהם, והוא היה מנהל את רוב התכתובת עם ראשי אגודות אחרות ועם אישים, כדי להניח יסודות ארגוניים לתנועה. כאשר נכנס לפעולה הד״ר פינסקר עמד בקשרים הדוקים אתו ועם מ. ל. ליליינבלום באודיסה. הוא התכתב עם דוד גורדון, עורך ״המגיד״, ופעל בשיתוף אתו. ליבאנדה השתתף בדיונים בדבר הקמת מרכז לתנועה ובהכנות לוועידה, שתבחר ועד מרכזי. לקראת האסיפה בקאטוביץ חיבר תזכיר מפורט, הוא דאג להשגת רשיון לפעולות חברה ברוסיה ליישוב ארץ־ישראל ונכנס לפרטי ניסוח התקנון. בחודש סיוון תרמ״ה באו עורך־הדין ישראל יאסינובסקי מווארשה ופ. לווינסון מפטרבורג לווילנה ובמעון הקיץ של ליבאנדה ישבו, יחד עם ש. י. פין, שמונה ימים רצופים ושקלו כל סעיף וסעיף של התקנון¹⁵. היו ימים, שבהם היה מדוכא מהקשיים שבהם נתקלת התנועה, אולם היה מתאושש מהר ומעודד גם את פינסקר.

ט.

ליבאנדה דאג להסברת הרעיון. הוא עודד את עורכי הקובץ ״פלשתינה״ ברוסית, ו. ברמן וא. פלקסר, והשתתף בקובץ זה במאמר על הנושא ״מהותה של התנועה הנקראת ׳פלשתינית׳״ (1884). הוא דאג להשגת רשיון לפעולות חברה.

כאשר נפסק בסוף שנת 1884 גם השבועון ״רוסקי יבריי״ ומכל השבועונים היהודיים ברוסית נשאר רק ה״ווסחוד״, הזמין עורכו אדולף לאנדאו את ליבאנדה להשתתף בעתונו. ליבאנדה פרסם אז בשבועון זה פלייטונים ומאמרים אחדים. גם בהם מורגשת אותה אכזבה מהתקוות שתלו בקידמה, בהשכלה הרוסית. ליבאנדה תיאר את תהליך ההתפוררות של המשפחה היהודית הפטריארכלית, אך התנחם בזה, כי התהליך לא הגיע עדיין לשכבות־העם הרחבות. ליבאנדה העמיד מול הנוער המודרני, המתחנך בבתי־ספר חדשים, ללא מסורת, תלוש מעמו, את הנוער בן הדור הישן, שהתחנך באווירה המוסרית החמורה של הגיטו היהודי.

באותו שבועון של ה״ווסחוד״ של שנת 1885 פרסם ליבאנדה מאמר ״על ההתבוללות״, שבו הוא טוען, כי יש מקום להתקרבות לעם־הארץ על־ידי רכישת השפה, התרבות והאזרחות של ארץ מסויימת על־ידי היהודים המתגוררים בה, ״בתנאי שישמרו על ההווי הדתי והקהילתי שלהם ותקויים המסורת ההיסטורית, שאינה מזיקה לאיש, והתכונות האינדיבידואליות עם המנהגים המסורתיים״. ליבאנדה משבח תהליך זה של ״התקרבות״, והוא טוען, כי בו דוגלים הטובים שבין היהודים במערב וחברת ״כל ישראל חברים״. לעומת זאת מגנה הוא את ה״התבוללות״, השואפת להתמזגות, שהרי מטרתה השמדת עם ישראל והתאבדות לאומית. ליבאנדה סובר, כי אנו חיים בתקופה שבה ״הוכרז העיקרון הלאומי כשליט וכמחייב״, שום אומה לא תרצה לקרב אליה את היהודים, מוטב איפוא ליהודים לגבש את עצמם כאומה תרבותית. אמנם חסרה לאומה שלנו ארץ משלנו, אבל הסיבה לכך ״משום שאין בנו, שגווע בנו הרצון לרכוש אותה״, וכן מפני שהלאומיות היהודית יכולה להתקיים גם בלי ארץ, משום שהיהודים אינם עם אלא אומה – אומה יהודית רוחנית¹⁶. ליבאנדה הבחין איפוא במאמרו בין המושג ״עם״ ו״אומה״.

יש להניח, כי האכסניה, ה״ווסחוד״, שעורכה אדולף לאנדאו היה רחוק מרעיון תחיה לאומית בארץ האבות, גרמה לניסוח המדובר של הלאומיות היהודית. ליבאנדה חשש, כי העורך לא יפרסם כלל את המאמר. ליבאנדה רצה, כי יתרגמו את מאמרו לעברית ויפרסמו ב״המליץ״ או ״המצפה״.

מאמרו של ליבאנדה ״על ההתבוללות״ מהווה נסיגה מתפיסתו הקודמת את הרעיון הלאומי. יש לציין, כי גם ביחס לענייני יישוב ארץ־ישראל נחלשה דעתו: ביום ה־25 בנובמבר 1886 כתב לד״ר פינסקר, כי לאחר שהנדיב (רוטשילד) תומך במושבות בארץ, אפשר להפסיק את הפעולות של אגודת חובבי־ציון; משפחות אמידות עולות ומתיישבות באמצעיהן שלהן, זה מספיק וזה משמח. את חולשת דעתו של ליבאנדה יש להסביר במצב רוחו, כי בריאותו הנפשית הלכה ונתערערה.

י.

באותה שנת תרמ״ה (1885) מלאו עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית של ליבאנדה. קהל מעריציו רצה לערוך חגיגה, עורך ה״ווסחוד״ פרסם מאמר ראשי והביע את נכונותו לקבל על עצמו את עריכת החגיגה. ליבאנדה דחה את ההצעה. במכתב לעורך ה״ווסחוד״ כתב: אין לי מצב רוח לחגיגות, זה לא הזמן לנו לחגיגות; כתבתי מפני שהיה לי רצון לכתוב, כתבתי בשביל היהודים, לפעמים הם קוראים את דברי, אך ספק אם היתה בזה תועלת¹⁷.

ברכות לרגל מחצית היובל הספרותי נשלחו אל בעל־היובל לרוב. ליבאנדה ענה לכל מברכיו במכתב שנתפרסם ב״המליץ״: ״כוונתי היתה טובה, בתום לב שקדתי על עבודתי״¹⁸.

י"א.

עבודתו המאומצת בתנועת ״חובבי ציון״ וכן עבודתו הספרותית ערערו את בריאותו של ל. ליבאנדה. הוא התחיל להרגיש בשנת 1886, כי ״אכל את עצביו״. יתכן כי מחלת הנפש, שנתגלתה בו, ראשיתה בשנים 1881–1882, שבהן חי בהלם מהשינוי הטראגי, שחל בחיי היהודים ברוסיה, ושבהן באו שינויים גדולים בהלך מחשבותיו. ניסו אז לרפא את הסופר החולה על־ידי היפנוזה אך ללא הועיל. אחרי חג הפסח החמירה המחלה, האיש לקה במחלת שכחה. מניחים, כי הסיבה להתגברות זעזוע העצבים היתה ידיעה, כי פרצו פרעות ביהודים בעיירה מולודצ׳נה. רוחו נעשה סוער יותר ויותר, הוא היה עוזב את ביתו והיה מתפרץ לבתי ידידים, שלא ביקר אצלם שנים רבות, היה מתבודד שם בקרן זווית ושותק. יום אחד נכנס לביתו של ידידו יונה גרשטיין והתחיל להתקוטט אתו על שאין הקהל העברי מעריך את כשרונו הספרותי כראוי. האיש הזה, שהיה תמיד עניו והיה בורח מן הכבוד, התחיל פתאום לתבוע את עלבונו מהציבור…¹⁹.

מחלתו של ליבאנדה התגברה. הרופאים הווילנאים יעצו להעבירו לבית־חולים לחולי־רוח בפטרבורג. החולה התנגד, אך כאשר אמר לו ידידו יצחק־לייב גולדברג, כי מובילים אותו לארץ־ישראל, הוקסם מההצעה והסכים לנסוע.

ביום ז׳ בניסן תרמ״ח נפטר הסופר והלוחם למען תחייתו הלאומית של עמו יהודה־לייב ליבאנדה. בווילנה ערכו במלאות שלושים יום לפטירתו בבית־מדרש וכן בבית־הכנסת של הנאורים ״טהרת הקודש״ אסיפות אזכרה. המלחין־הבדחן אליקום צונזר חיבר אלגיה באידיש והוציא אותה עם תרגום רוסי ועם תמונות הסופר המנוח יחד עם תווים לפסנתר ולכינור. חובבי־ציון קראו בשנת תרנ״א את הספריה ״שער ציון״ ביפו על־שמו של י. ל. ליבאנדה. זוהי המזכרת היחידה בארץ לזכרו של אחד מראשוני ההוגים והפעילים למען עם ישראל עצמאי ועובד את אדמת ארץ־ישראל. מ. ל. ליליינבלום הציע לכנס ולפרסם את מאמרי ליבאנדה ב״ראזסבייט״ בספר מיוחד, כי בזה ״נפיץ את הרעיון באופן נפלא וגם נציב זכרון לאומי לסופרנו״. ואמנם הוציא מ. אוסישקין ברוסית קובץ המכיל אחדים ממאמרי ליבאנדה. ראוי היה לכנס בישראל את מיטב מאמריו וסיפוריו בתרגום עברי ולהקים לו יד במדינתנו, שעליה חלם ולמענה פעל²⁰.

א.

בימים שהתחילה לזרום לארץ דלת־האוכלוסין העלייה החדשה מרוסיה ומרומניה כבר היו קיימים בה ישובי יהודים לא רק ב״ארבע הערים הקדושות״ (ירושלים, חברון, צפת וטבריה), אלא גם ביפו, בחיפה, בעכו ובשכם. היהודים ישבו גם בכפרים אחדים בגליל, וכן ישבו ישיבה ארעית בעזה וברמלה. בירושלים היו היהודים כבר אז יותר ממחצית האוכלוסיה, כ־15.000 נפש. בחברון ישבו בשנת 1880 כמאתיים משפחות יהודיות, בשכם 12 משפחות בלבד. ועדי העדות הספרדית והאשכנזית בירושלים היו תומכים ביישובים הקטנים בעזה, בשכם וביפו על־ידי השתתפות בהחזקת שוחט, מלמד וכדומה.

העולים הראשונים פנו רובם ככולם אל החקלאות. הם יסדו כפרים בשפלה ובשומרון, ועם זאת העפילו גם אל הגולן והחורן ושאפו להתיישב במזרחו של עבר־הירדן. קבוצת משכילים מוותיקי הישוב ומן העולים החדשים בירושלים נתנה דעתה על הצורך להרחיב את היישוב גם בערים, שהיו בהן רק מעט יהודים, או שלא היו בהן יהודים כלל. בהתייעצות, שכינס בארץ שליח ״חובבי ציון״ ק. ז. ויסוצקי בשנת תרמ״ה (1885), הציע הד״ר ו. הרצברג, מנהל בית־יתומים בירושלים, ליישב בעלי־מלאכה יהודים בערים כמו ג׳נין (עין־גנים), שכם, סאלט, רמלה, לוד ועזה. ברעיונו של הד״ר הרצברג תמכו גם נסים בכר, מנהל בית־ספר למלאכה בירושלים מיסודה של חברת ״כל ישראל חברים״, דויד ילין, מורה בבית־ספר זה, מרדכי אדלמן, שעבד בבית־היתומים של הד״ר הרצברג, והסופרים א. מ. לונץ ואליעזר בן־יהודה. נסים בכר יזם בשנת תרמ״ו הנחת יסוד ליישוב יהודי ברמלה על־ידי בעלי־מלאכה צעירים, בוגרי בית־ספרו. בתרומה של אלף פראנק, שקיבל מאשת הבארון אדמונד רוטשילד בזמן ביקורם של ״הנדיב הידוע״ ורעייתו בארץ, רכש ברמלה מגרש לשם הקמת בתים, בית־כנסת ומבנים לצורכי־קהילה אחרים. לשם השגת סיוע פנה בכר אל הרבנים עזריאל הילדסהיימר וא. סאלפנדי בגרמניה ואומנם הללו הבטיחו את סיועם. נ. בכר ודויד ילין שלחו לרמלה יהודי, שפתח בה מסעדה. בשנת תרמ״ח כבר ישבו ברמלה 29 יהודים, אך הקהילה לא התפתחה, עזרה מספיקה לבניית הבתים לא באה ובעלי־המלאכה הצעירים עזבו את המקום.

ב.

את הפעולה למען הרחבת היישוב העמיד על בסיס מוצק יותר מרדכי אדלמן. כתלמיד־ישיבה בליטא, ואחר־כך כתלמיד אוניברסיטאות במערב־אירופה, קנה לו שם כחוקר במדעי היהדות והמזרח. הוא עלה ארצה בראשית שנת תרמ״ב (סוף 1881), ועבד במחיצתם של הרצברג ואליעזר בן־יהודה. בשנת תרמ״ח יצא לגרמניה, ושם פעל למען ייסוד אגודה, שתשקוד על הבראת מצבו של היישוב העברי בארץ ועל הרחבתו. הוא הפנה את תשומת־לבם של הרב ד״ר עזריאל הילדסהיימר ועסקנים אחרים למצבם הירוד של בעלי־המלאכה היהודים בארץ, שאין להם כלי־עבודה מודרניים והם חסרי הכשרה מקצועית. הכוונה היתה להבריא את היישוב הירושלמי על־ידי פרודוקטיביזאציה ולשים קץ לתמיכה בדרך של ״חלוקה״. אדלמן רצה ליישב בעלי־מלאכה יהודים בערים שונות בארץ, שאין בהן יישוב יהודי, אולם קבוצת העסקנים, והרב הילדסהיימר בראשם, גילו יתר נכונות להושיט עזרה לבעלי־מלאכה ולסוחרים וכן לתמוך במוסדות חינוך וחסד, כמו בתי־ספר, בתי־יתומים ובתי־חולים. נוסדה אז, בשנת 1888, בפראנקפורט על נהר מיין אגודה בשם ״למען ציון״, שבראשה עמד הרב הילדהיימר. אדלמן נבחר כבא־כוח, ״סוכן״ האגודה בארץ־ישראל. בתקנון האגודה לא הוזכר דבר הרחבת היישוב, אם כי זו היתה בוודאי מטרתו העיקרית של אדלמן. בתקנון לא נאמר, כי האגודה תפעל למען מניעת השפעתו של המיסיון הנוצרי, אבל גם זו היתה ממטרות האגודה. בתקנון צויין, כי האגודה מושתתת על היהדות המסורתית. אל ועד האגודה הצטרפו אישים אחדים גם מחוץ לגרמניה, כמו מיכאל ארלאנגר מפאריס, הנרי א. פראנקלין וחבר הפארלאמנט שמואל מונטאגו מלונדון. כבר בחודשים הראשונים לקיומה הצליחה האגודה לרכוש כשבע־מאות חברים, שהתחייבו לשלם כל שנה מחמישים עד מאה מארק.

ג.

אחת הפעולות הראשונות של סוכן האגודה בארץ היתה חידוש היישוב היהודי ברמלה. לאחר שבעלי־המלאכה הצעירים עזבו את רמלה התיישב שם יהודי אחד מיפו, שהקים בית־מלון והעמיד דיליז’אנס (מרכבה), שקישר בין רמלה ובין יפו. אדלמן שלח לרמלה בעלי־מלאכה, ואלה היו בעלי משפחות ולא רווקים, כפי שעשה בכר. “למען ציון” קיבלה תחת חסותה את היישוב החדש והעמידה לרשות המתיישבים סכומי־כסף לשכירת דירות וחנויות ולרכישת כלי־עבודה. אלדמן שלח לרמלה שוחט ומלמד ודאג לצורכי הקהילה, כגון “מקווה” ועוד. לפי ידיעה אחת הושיב אדלמן ברמלה עד סוף שנת 1889 31 משפחות וניהל משא־ומתן על יישוב משפחות נוספות. לפי ידיעה משנת 1890, ישבו ברמלה רק 14 – 17 משפחות של בעלי־מלאכה ופועלים. בראשיתה של אותה שנה נגמרה בניית בית גדול, שיזם לבנותו נסים בכר. בבית הזה היה חדר מיועד לבית־תפילה, והרב ד"ר א. סאלפנדי שלח ספר־תורה בשביל בית־תפילה זה. לחנוכת הבית הוזמנו י. מ. פינס, שהיה אז נציג “חובבי ציון”, אליעזר בין־יהודה ואחרים. בבית המדובר נפתח בית־מלון יהודי שני. כן ידוע לנו, שאדלמן הושיב ברמלה רוקח יהודי.

עם ייסוד “רחובות” וראשיתו של גל־עלייה גדול מרוסיה בשנים 1891–1890 התיישבו רבים מן העולים ברמלה. הם עבדו ברחובות ובסלילת מסילת־הברזל מיפו לירושלים. כיוון שביפו לא מצאו רבים מן העולים מעוטי־היכולת קורת־גג, עברו לרמלה וגרו ברפתים ובמבנים בלי אור ובלי אוויר. הם סבלו רעב ובקרבם פשטו מחלות הקדחת והחררה. תושבי רמלה הערבים חששו שמא הביאו היהודים האלה מחלה מידבקת ופנו אל המושל המקומי שיגרשם. אדלמן בא לרמלה יחד עם הד"ר מ. שטיין, שהיה רופא ממשלתי ביפו, והעביר מרמלה ליפו את החולים. ועד “למען ציון” הקציב לצרכי בית־חולים ביפו 2500 פראנק והניח בזה את היסוד לבית־החולים של הקהילה היהודית ביפו.

בשנים תרנ"א – תרנ"ב (1892–1891) ישבו ברמלה כשלושים משפחות של יהודים, 175–166 נפשות. בשנת תרס"א (1901) ירד מספרן לתשעים ותשע נפשות.

ד.

מרדכי אדלמן, סוכן האגודה, הגיש עזרה לבעלי־מלאכה, פעל בתחום החינוך המקצועי והושיט עזרה רפואית בערים שונות בארץ. האגודה שלחה לארץ מכונות־תפירה ומסרה אותן לקונים בתשלומים, היא נתנה הלוואות לבעלי־מלאכה ולסוחרים זעירים, שילמה שכר־לימוד בעד נערים שלמדו מלאכה בירושלים ובחברון והקציבה כספים להחזקת מורים לשפה הערבית בבתי־ספר יהודיים בחברון, בירושלים וביפו. אגודת “למען ציון” שלחה לירושלים את הרופא ד"ר א. פויכטוואנגר, שטיפל בחולים עניים. האגודה תמכה בבתי החולים “ביקור חולים” של העדה האשכנזית ו"משגב לדך" של העדה הספרדית. לטבריה הזמינה האגודה את הד"ר טוביה הינדס מרוסיה.

פעולה חשובה פעל אדלמן למען עולי רוסיה. רוב העולים האלה התרכזו ביפו, וחלקם הגיע לירושלים. היה צורך לעזור להם למצוא קורת־גג לראשם, להשיג בשבילם עבודה ולהושיט עזרה רפואית. בחודש תמוז תרנ"א (1891) פשטה ביפו, בייחוד בקרב העולים, מחלת הקדחת. ביפו לא היה אז בית־חולים יהודי, ואילו בית־החולים של המיסיון היה מלא עד אפס מקום. אדלמן נחלץ לעזרה, קרא לאסיפה ביפו, וכשמצא כי אין בידי הקהילה להקים בית־חולים, פנה אל ראשי “למען ציון” והללו הסכימו לייסד את בית החולים, שסייע, כאמור, גם לחולי רמלה. בייסוד בית־החולים, שנמסר לוועד הקהילה, טרח בצד הרפואי הד"ר פויכטוואנגר.

בשביל עולי רוסיה, שהגיעו לירושלים ולא היה להם מקום להניח עליו את ראשם, שכר אדלמן בתים בשכונת “מאה שערים”. לבתים אלה קרא “מפלט” והתקין בהם בית־תמחוי. ביום השלישי לפתיחת בית התמחוי באו לשם יותר ממאה ושמונים איש, רובם מעולי רוסיה, וכעבור זמן קצר הגיע מספר הנהנים מן המסעדה הזולה ל־350 איש ליום. אדלמן תמך גם בקבוצת “שומרי שבת” – רוסים שעלו ארצה, רובם גרים. לפי עצתו התיישבו על גדות הירדן ועסקו בדיג. את הדגים היו מוכרים ביריחו, ולפעמים בירושלים. אני מניח, שהתיישבו ביריחו, או קרוב ליריחו. לפי ידיעה אחת היו בקבוצה זו עשר משפחות, ולפי ידיעה אחרת לא מנתה הקבוצה אלא חמש משפחות בלבד.

ה.

משכילי ירושלים עודדו את מ. אדלמן להמשיך בפעולתו למען הרחבת היישוב. הם טענו, כי בתמיכה בבית־חולים ובבתי־ספר עוסקות אגודות שונות, ואילו מכונות־תפירה בתשלומים אפשר להשיג גם בחנויות “זינגר”. את תפקידה העיקרי של “למען ציון” ראו בהקמת יישובים יהודים בערים שונות בארץ, שבהן אין יישוב יהודי ניכר או שאין בהן יישוב יהודי כלל. א. מ. לונץ עמד בקובץ שלו “ירושלים” (שנה ד', תרנ"ב, למעשה תרנ"א) על הצורך “להרחיב את גבול מושב אחינו בארץ הקודש” בערים בית־ללחם, רמלה, לוד, אשדוד, מג’דל, ג’נין, סאלט וכראך. “אם יעלה בידינו”, כתב, “להושיב אף עשר משפחות מאחינו בכל אחת מהנה, אז אין ספק, כי המה ימשכו עליהם עוד מספר משפחות”. לדעת לונץ, מוטל תפקיד זה רק על האגודה “למען ציון”. ברוח דומה כתב גם אליעזר בן־יהודה בעיתונו “האור”.

מ. אדלמן המשיך לפעול למען הרחבת היישוב, אם כי האמצעים שברשותו היו מוגבלים. הוא סייע בהעברת בעלי־מלאכה מירושלים ומיפו לשכם, לג’נין, לנצרת, ללוד, לעזה ולבית־לחם, וחשב אפילו על התיישבות בכראך. לשכם שלח אדלמן עשר משפחות בעלי־מלאכה מן העדה האשכנזית, שהצטרפו ליישוב הקטן של העדה הספרדית. הוא תמך בידן לשכור דירות וחנויות ונתן הלוואות, השתתף במשכורת השוחט והמלמד ודאג לבית־תפילה ולמקווה. המוסלמים לא רצו להשכיר בית לבית־כנסת, והיהודים נאלצו להתפלל בחדר, שחלונותיו היו סגורים. “הנדיב הידוע” השתתף בשכר חדר־התפילה. בהשתדלותו של אליהו שייד, בא־כוחו של הבארון רוטשילד, הוציא המושל (ואלי) בביירות צו לפחה בשכם למסור ליהודים את בית־הקברות העתיק שלהם. “למען ציון” שלחה לביקורים בשכם את רופא־העיניים הד"ר רוטשטיין. היישוב היהודי בשכם גדל והגיע בשנת 1895 למאה ועשרים נפש. אחר־כך הלך ונידלדל בגלל בערותם וקנאותם של תושבי שכם המוסלמים.

בג’נין רכש אלדמן שטח קרקע, והושיב עליו עשר משפחות. הוא שכר שם בית, שישמש בית־מלון לעוברי־אורח עניים ודירה לשוחט. הניסיון בג’נין לא הצליח, כי פשטה שם מחלה מידבקת והעיר נסגרה בפני באים ושבים.

בנצרת הושיט אדלמן חייט יהודי, בעל משפחה גדולה. תושבי העיר קיבלו את התושב החדש ברצון, אולם הוא נפטר ולא היה המשך לפעולה.

בעזה היה היישוב היהודי הקטן זקוק לתוספת מתיישבים, בייחוד בעלי־מלאכה. אנשי היישוב, ששמעו על פעולות נסים בכר ודויד ילין, פנו אליהם ואלה מצאו שני בעלי־מלאכה צעירים, שהסכימו לעבוד ולהתיישב בעזה. “הנדיב הידוע” היה משלם 40 פראנק לחודש להחזקת שוחט ומלמד בעיר ותרם סכום להקמת מקווה. “למען ציון” סייעה לחיזוק הישוב בעזה, שמנה כשלושים משפחות, על־ידי יישוב בעלי־מלאכה ועל־ידי הושטת עזרה רפואית. הרופא של העיריה, הד"ר כהן" פעל גם מטעם האגודה.

בלוד קם יישוב יהודי לאחר שיוסף פיינברג, ממייסדי ראשון־לציון, נכנס בשנת 1888 לשותפות עם ישראל ניימצוביץ בבית־החרושת שלו לשמן. כעבור שנתיים התיישב בלוד עולה מרוסיה, מרדכי סלומון, שהקים שם טחנת קיטור. באותו זמן חיו בלוד שש משפחות יהודיות. “למען ציון” השתתפה במשכורת לשוחט.

בחיפה התחילה בתקופה המדוברת לקום גם עדה אשכנזית. היו בה כעשרים משפחות, ולעומתן כמאתיים משל העדה הספרדית. כתב מחיפה עורר בעיתון הירושלמי “חבצלת” את השאלה מפני־מה אין האגודה “למען ציון” פועלת גם בחיפה. אין ספק שאדלמן רצה לפעול גם בחיפה, אך האמצעים שברשותו היו מוגבלים.

ו.

פעולות האגודה “למען ציון” הלכו ונטצמצמו, בייחוד לאחר פטירתו של הרב ע. הילדסהיימר (בשנת תרנ"ט). אומנם האגודה המשיכה בפעולות הסיוע שלה, אבל בלי תנופה גדולה. קמו ארגונים ואגודות חדשות שהגדילו לעשות, והאגודה “למען ציון” שוב לא תפסה מקום בראש. בשנת תר"ע (1910) היתה האגודה ל"חברת תומכי בית מרפא לעינים" בירושלים. מרכז האגודה נשאר בפראנקפורט על נהר מיין, ואדלמן נשאר בירושלים כמורשה מטעם הוועד המרכזי. משוויץ הובא רופא־עינים יהודי ונפתחה מרפאה בעיר העתיקה בירושלים.

אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בשנת תרפ"ב (1922), נסע מ. אדלמן לגרמניה לשם ריפוי. הוא ניסה לחדש את פעולות האגודה “למען ציון”, אולם נפטר בברלין. פעולות האגודה נשכחו, אך הזרע שזרעה הניב פירות.

מקורות

ד"ר בן ציון גת: היישוב היהודי בא"י בשנות ת"ר – תרמ"א, ירושלים תשכ"ג; “שמש צדקה”, דו"חות הוועד הכללי האשכנזי בירושלים, תרמ"ט – תרנ"א;

מכתבי דוד ילין אל הרב ע. הילדסהיימר ואל א. ארוואץ בעזה, ארכיון ד. ילין בארכיון הציוני המרכזי;

הקבצים “ירושלים” ו"לוח א"י" בעריכת א.מ. לונץ;

העיתונות העברית של אותה תקופה (החבצלת, הצבי, האור, המליץ, המגיד, הצפירה);

תקנון חברת תומכי בית־מרפא לעינים בירושלים, תר"ע, בבית־הספרים הלאומי בירושלים;

הרבעון “פלשתינה” (באנגלית), בהוצאת אגודת חובבי־ציון באנגליה, 1894–1893, חוב' 6, 12;

הערך על אדלמן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, בעריכת ד. תדהר, דרך א'.

ברמת הגולן, שהיה בה בעבר יישוב יהודי צפוף ופורח, נשארו שרידים של יישוב זה עד סוף המאה שעברה. בדומה לגליל העליון, שבו נשתמרו מן התקופה העתיקה יישובים יהודיים בפקיעין ובשפרעם, כך גם בגולן היתה קהילה יהודית – בכפר חצביה. בכפר גדול זה, שעל־ידו נובע פלג הירדן “חצבאני”, ישבו דרוזים ונוצרים, מוסלמים ויהודים. במחצית המאה שעברה ישבו שם כשלושים משפחות של יהודים. סכסוך־הדמים בין הדרוזים והנוצרים בלבנון (1860) גרם, שהיהודים עזבו את הכפר ועברו לדמשק. אומנם לאחר שנים חזרו הללו בחלקם, אך הקהילה הלכה והתנוונה. הבארון רוטשילד ביקר בכפר זה בזמן סיורו הראשון בארץ (1887), נתן שי – לירה זהב – לכל משפחה יהודית, ותרם 150 לירות זהב לבניית בית־כנסת חדש במקום. אך התפוררות הקהילה בחצביה נמשכה, ואחרוני אנשיה עברו בשנת תרנ"ה (1895) לראש־פינה, לעבוד שם בתעשיית המשי ¹.

יישוב יהודי קטן היה גם בכפר ביר־אישכום, כשני קילומטרים מזרחית לים־כינרת, על פני רמה דרומית־מזרחית בגולן. בכפר זה היו ליהודים קרקעות, הם התרכזו בשכונה משלהם וחיו בשלום עם הרוב המוסלמי של הכפר². על יהודים אלה לא ידוע לנו הרבה, וייתכן שישיבתם בכפר היתה ישיבת־ארעי.

עם חידוש היישוב החקלאי היהודי בארץ

התנועה לחידוש היישוב החקלאי היהודי בארץ כולה, לרבות עבר־הירדן המזרחי, באה הן מצד התושבים הוותיקים והן מצד העולים החדשים, שעלו לארץ עם התעוררות רעיון התחייה הלאומית. התושבים הוותיקים בצפת ובירושלים שמאסו בלחם־החסד של ה"חלוקה" ויסדו בשנת תרל"ח (1878) את הכפרים “גיא־אוני” (ג’עוני, נקרא אחר־כך “ראש־פינה”) ו"פתח־תקוה", היו גם המעפילים הראשונים אל רמת־הגולן. גם העולים החדשים חשבו על התיישבות באזור זה, ואילו חברי האגודה ביל"ו, שהתחילו עולים ארצה בשנת תרמ"ב (1882), כללו בתקנות אגודתם סעיף, שבו דובר על התיישבות בעבר־הירדן מזרחה ³.

האיש, שעורר בקרב היישוב היהודי בארץ תנועה להתיישבות, בעת ובעונה אחת עם התעוררות התנועה לעלייה בקרב יהודי רומניה ורוסיה, היה ר' שמואל שולמן, איש צפת. יליד רוסיה הלבנה (נולד בשנת תר"ג, 1843), בן רב לחסידי חב"ד, עלה ארצה בילדותו עם הוריו. הוא נמנה עם חוג אותם המשכילים התורניים של חסידי חב"ד, כמו י.ד. פרומקין ואלעזר רוקח, ששאפו לפרודוקטיביזאציה של היישוב. לאחר חתונתו גר זמן קצר בטבריה. ייתכן שהוא נבחר כמזכיר האגודה להתיישבות יהודי טבריה, שיסד שם בשת תרל"א (1870)היהודי הפולני־הונגרי שמעון ברמן, שעלה מארצות־הברית. שולמן היה ידוע כבעל כתב־יד יפה, ידע לצייר וכתב עברית צחה, ומשום כך נקרא “שמואל שרייבער”. יש להניח, כי גם משום מעלות אלו זכה להיבחר כמזכיר האגודה ⁴. אם כי מטרות האגודה בטבריה ליישוב ארץ־ישראל לא נתגשמו, לא זנח ש. שולמן את הרעיון. כעבור עשר שנים לערך, כאשר ראה את התעוררות התנועה לעלייה ולהתיישבות בקרב יהודי רומניה ורוסיה, שמח בה וקידם אותה בברכה. במאמר גדול בשם “אמת מארץ תצמח”, שנכתב בצפת בחודש טבת תרמ"ב ונדפס ב"המגיד"⁵, קרא לרוצים לייסד מושבות בארץ להתאחד בארגון גדול, שיקיף בשלב ראשון כחמש־מאות משפחות, לקנות נחלה מהממשלה ולהקים “עיר מושב”. שולמן סבר, כי מושבה קטנה של עשרים משפחות, ואפילו שתים־שלוש מושבות כאלה, לא יצליחו. הוא מאן להשתתף בוויכוח, שהתנהל באותם הימים בעתונות, אם יש להגר לאמריקה או לעלות לארץ־ישראל. כשלעצמו לא הכריז אלא זו בלבד, כי טובה הארץ מאוד, וטובה גם לעשירי עמנו, שיוכלו לייסד משקים חקלאיים ובתי־חרושת ולעסוק במסחר. באגודה, שתייסד את המושבה הגדולה, צריכים להשתתף, לדעתו, עשירים ועניים כאחד, “זה בכוחו וזה בכספו”. העני יקבל הלוואה מן האגודה, או יעבור בשותפות עם אחד החברים העשירים. שולמן מוסר ידיעה על אפשרות רכישתו של כל עמק החולה, שיספיק לחמש מאות משפחות, ואפילו יותר. הערבים בארץ, כותב הוא, אינם שונאים את היהודים, אין גם בארץ שנאה מטעמי דת. האקלים טוב, אלא שהעוני והזוהמה בבתים מזיקים לבריאות.

ר' שמואל שולמן לא הסתפק בכתיבת המאמר, אלא ניגש בעצמו לפעולה למען השגת קרקעות מהממשלה להתיישבות יהודים עניים תושבי הארץ. הוא קיווה, שבשביל יהודים אלה יקבל את הקרקעות חינם, ורצונו היה לקבל את השטחים שבסביבות ים החולה בשביל יהודי צפת וטבריה, ואת אלה שבסביבות יריחו בשביל יהודי ירושלים וחברון. שטחים אלה היו ברשותו של השולטן (“ג’יפטליק”). הוא החליט איפוא לפנות אל השולטן ולבקש ממנו פירמן, כלומר זכיון להתיישבות־חינם על קרקעותיו. שולמן ניגש לייסוד אגודה של מתיישבים, והדפיס בירושלים, בערך בחודש אדר תרמ"ב, את תקנות האגודה. בשער התקנון כתוב היה: “בשם ה' אל עולם, חברת ישוב הארץ תובב”א, לכונן באה"ק עיר מושב חדשה לאחב"י… במשך עשרה שנים, בה יחסו עניי עם ה', מכל ערי אה"ק וירושלים… לחדש פני אדמת הק' הנשמה ולהרים קרנה בכבוד תחת ממשלת הוד מלכינו האדיר החסיד הרחמן שולטאן עבד אל חמיד, אשר על שם תפארת כבודו לאות עולם תקרא העיר הזאת עיר חמדה לזכר חסדו לנצח לעניי עם אלהי אברהם". ⁶

במושבה גדולה זו, שנועדה להיות “עיר מושב”, שבה יתיישבו היהודים העניים מכל ערי הארץ ושתיבנה במשך עשר שנים, ביקש בוודאי שולמן להגשים את רעיונותיו בדבר ארגון גדול, שהציע לחובבי־ציון לייסדו. וכאשר קיבל עורך “המגיד” את תקנון “עיר חמדה” הגיב עליו במלים אלה: “מטרת המייסד היא, אשר אחב”י (אחינו בני ישראל) בעצמם באה"ק (בארץ הקודש) ישתדלו לייסד העיר מכספם, התקנות והאופנים, שמציע למטרה זו, בנויים על הנסיון בטוב טעם ודעת ודרושים אל החפץ. מי יתן וחפצו השגב הזה יצליח בידו, כי אם יהי' אי"ה (אם ירצה השם) כדבר הזה באה"ק, אז תגיע תועלת בלתי נערכת לישוב ארץ־ישראל בכלל" ⁷

בפעולת ההרשמה של חברים באגודה, שעשה שולמן באביב ובקיץ של שנת תרמ"ב, נרשמו בירושלים ובחברון יותר משלוש מאות חבר, ובצפת ובטבריה עוד כמאתיים.

פעילות ר' שמואל שולמן בקושטא

ר' שמואל שולמן יצא בחודש תמוז תרמ"ב לקושטא לשם השגת פירמן מאת השולטן. הוא יצא מצוייד בייפוי־כח מן החברים ובמהלצות מרבנים אל שר־הפנים ואל מזכיר מועצת השרים, וכן אל ראש רבני תורכיה וראשי העדה הספרדית בקושטא⁸. בקושטא פגש את חברת אגודת ביל"ו, שהשתדלו גם הם להשיג פירמן דומה ליישובם של שלוש־מאות מחבריהם. שולמן שיתף פעולה עם חברי ביל"ו הצעירים מרוסיה ונוכח לדעת כי “כל מעשיהם באמונה”. הוא סבר, כי ליהודי ארץ ישראל, נתיני הקיסרות, קל יהיה יותר להשיג הקלות להתיישבות, ואילו היהודים מן הגולה יבואו אחריהם. לאחר שהוטל קרוב לאותו זמן איסור על עליית יהודים ממזרח־אירופה, ראה חשיבות מיוחדת ביישובם של יהודי הארץ, שנועדו להיות מפלסי הדרך להתיישבות יהודית רחבה. שולמן נהנה בקושטא מעזרתם של ראשי העדה הספרדית והרב הראשי ליהודי תורכיה ר' משה הלוי. חשובה היתה במיוחד עזרתו של הבאנקאי אליעזר אפנדי אנג’ל, בנו של הרב שמעיה אנג’ל מדמשק. אחרי שישב שולמן בעיר הבירה כשבעים יום, נתקבל ביום כ"ו באלול לראיון אצל “השר היושב ראשונה המלכות”. הלה קיבלו בסבר פנים יפות ואמר לו, כי הבקשה התקבלה ברצון על־ידי השולטן, אולם מתן הרשיון יתמהמה קצת, עד אשר יאושר על־ידי ועד השרים. מתן הפירמן נתעכב לא מעט, שכן נשלח אל שר־הפנים, ואילו שר־הפנים ביקש את חוות־דעתו של הפחה הירושלמי, רעול פחה, שהיה ידוע בהתנגדותו לעליית יהודים לארץ, וזה עיכב את הבקשה.

שולמן, שלא היה איש עשיר, לא קיבל שום כספים מחברי אגודתו ולא רצה לקבל תמיכה משום אדם, זקוק היה לכסף בקשר להשגת הפירמן. פרסם אפוא הרב משה הלוי כרוז לתמוך בפעולתו של שולמן ⁹, ולכרוז הוסיף שולמן מצדו: “אקח לי החופש להודיע נאמנה בשבטי ישראל, כי ברצות ה' דרכנו זה, בחסדי הממשלה יר”ה (ירום הודה), והיתה פעולתי זאת בשביל עניי אחב"י (אחינו בני ישראל), היושבים בארץ הקודש, כדבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד. האחוזה, אשר תנתן לנו בעה"י (בעזרת השם יתברך), הנה היא רחבת ידים, נחלה בלי מצרים. גם מוצא לכסף יש אתנו בלי כל תקוה לנדיבים ונדבות, לכל הבא למלא את ידו בעבודת האדמה ולשבוע לחם, אך הפעם אנו קוראים לעזרת נדיבים על ההוצאות הנחוצות להוציא לאור את כתב־תעודתנו על הנחלה".

יש להניח כי סכומים ניכרים לא נאספו כתוצאה מכרוז זה. בחורף של שנת תרמ"ד יצא שולמן לרומליה (בולגריה) ויסד שם אגודות ליישוב ארץ־ישראל¹⁰. דוגמת חובבי־ציון ברוסיה ופולין פעל בסיסמה של מתן כבוד למשה מונטיפיורי. בשובו לקושטא הדפיס בפוטוליטוגראפיה את אחד הציורים שלו מימי נעוריו, “מזרח”, המתאר את מקום בית־המקדש, אך במקום הקווים באו בציור פרקים מספר התנ"ך, כתובים באותיות זעירות. את ההכנסה ממכירת הציור הקדיש שולמן לטובת יישוב הארץ על־ידי חברי אגודתו¹¹.

בקיץ של אותה שנה ביקר הפחה הירושלמי בקושטא. שולמן הלך אליו, בלווית אליעזר אנג’ל ¹², להשתדל להשפיע עליו שיחיש את אישור הרשיון. אך העניין נמשך עוד כשמונה חודשים, ורק לאחר שנתיים ושמונה חודשים בקירוב קיבל שולמן את הפירמן. נאמר בו כי אם תהיינה 500 משפחות של עובדי־אדמה יהודים עניים תושבי הארץ יינתנו להם קרקעות חינם והם יהיו פטורים לעולם ממסי הקרקעות והיבול ¹³ . שולמן מוסר, כי הכוונה היתה לשטחים בסביבות יריחו, שיספיקו בשביל 500 עד 2,000 משפחות.

ההישג של שולמן היה גדול, אולם עד מהרה נתברר כי לא יוכל להגשים את תכניתו. הפחה הירושלמי דרש, כי המתיישבים יהיו רק אנשים היודעים את עבודת האדמה. ואילו האנשים, שבשמם פעל שולמן, היו אמנם מוכשרים לעבודה אבל אך מעטים מהם הורגלו בעבודה גופנית, ובמיוחד בעבודה חקלאית. שולמן לא יכול אפוא לקוות, שיוכל להשתמש בפירמן, בייחוד כשראה שיחסם העויין של השלטונות לעולים היהודים הולך ומחמיר. אז החליט לתת יש ליוזמתה של קבוצת אנשים בצפת, שהתארגנה לפני שובו באגודה לשם הקמת מושבה.

האגודה “בית יהודה”

ר' שמואל שולמן השתהה בקושטא זמן רב. הוא היה שולח משם ידיעות מלאות תקווה, אולם אנשי צפת הטילו ספק ביכולתו להשיג מבוקשו. נתעורר בהם אפוא הרעיון על ייסוד מושבה בכוחות עצמם. הם קיוו, כי יהודי חוץ־לארץ, שבאו אז לעזרת המתיישבים מרומניה ורוסיה, יסייעו גם בידם. בשעה שביקרו האורחים מלונדון, הקולונל אלברט גולדסמיד (באביב 1883) ומארקוס אדלר (באביב 1884), שוחחו אתם אנשי צפת, ואלה הבטיחו לסייע. את אנשי צפת עודד האנגלי לורנס אוליפאנט, שישב אז בחיפה. לרגל האיסור על עליית יהודים ממזרח־אירופה סבור היה אוליפאנט, כי יש לייסד מושבות מתושבי הארץ, והללו יסללו את הדרך להתיישבות יהודים מן התפוצות. בקיץ של שנת תרמ"ד (1884) התאספו אפוא בצפת חמישים ראשי משפחות צעירות, שהחליטו לייסד אגודה בשם “בית־יהודה” לשם ייסוד מושבה. על כל חבר הוטל להשליש 200 פראנק, והחברים קיבלו עליהם לא ליהנות עוד מכספי ה"חלוקה".

אך ההון שהשלישו החברים לא הספיק לרכישת הקרקעות ולצורכי ההתיישבות. ועד האגודה פרסם בעתונות היהודית קריאה אל יהודי חוץ־לארץ, שיבואו לעזרת המתיישבים על־ידי מתן הלוואה לזמן ארוך – לעשרים וחמש שנה. רבה של צפת הוסיף לכרוז המלצה משלו ¹⁴. ברוך ורבר מברודי, עורך העיתון “העברי”, שלא היה מן הנלהבים לתנועת “חובבי־ציון”, פרסם את הכרוז בראש הגליון והוסיף עליו דברי־הקדמה. העורך הביע את שמחתו, שהאנשים מצפת התחילו שונאים את הבטלה וה"חלוקה" והם רוצים בעבודת האדמה. “ועל אשר לפי דעתנו”, כותב הוא, “מוטב הוא לתמוך ביד אלה היושבים זה כבר באה”ק מאשר לשלוח שמה קולוניסטים מערים ומארצות אחרות", והוא מפרסם את המכתב כדי שהתורמים למען הארץ ידעו בשביל מה לתרום.

האגודה שלחה שליח מיוחד ללונדון, את ר' ל. קייזרמן. זה צוייד בייפוי־כח מאושר על־ידי הכוללים בצפת ועל־ידי סוכנים קונסולאריים. ל. אוליפאנט נתן בידו מכתב המלצה שבו העיר, כי חברי האגודה ראויים ומוכשרים לעבודה. השלוח פרסם ידיעות על האגודה ומטרותיה בעיתונים היהודיים בלונדון: “ג’ואיש כרוניקל” ו"ג’ואיש וורלד", ובמכתב ששלח למערכת “ג’ואיש כרוניקל” פנה בקריאה אל יהודי אנגליה לבוא לעזרת שולחיו, המחוסרים עבודה וצפויים לגווע ברעב. השלוח דיבר בשם מושבה “בית יהודה”, הנמצאת בקרבת צפת, ולא ציין שהיא עדיין במחשבה בלבד. הוא טען, כי בשעה שהמושבות שנוסדו על־ידי יהודי רומניה ורוסיה נתמכות ביד רחבה, לא זכו שולחיו לשום תמיכה. “אני מעיזים להגיד”, כתב, “כי אנו ראויים להיות הראשונים לתמיכה מצד אלה הרוצים לשפר את מצב ארץ־ישראל ותושביה”. כן מנה את יתרונות ילידי הארץ על בני חוץ־לארץ: הם יודעים את שפת השכנים ומכירים את מנהגיהם, יודעים את עבודת האדמה, רגילים לאקלים ויחסיהם עם השכנים המוסלמים טובים. הוא מודיע, כי במושבה “בית יהודה” יש 30 משפחות, והגברים צעירים. במקום חמישים משפחות מדובר אפוא כאן בשלושים משפחות בלבד. יש להניח, שבינתיים נצטמצם מספר החברים ועמד על שלושים. כן הודיע קייזרמן, כי העזרה, שמבקשים חברי האגודה, אינה אלא הלוואה. אין הם רוצים לקבל את העזרה בצורת כסף, אלא מבקשים הם, שיישלח אדם בעל נסיון, שיקנה בשבילם כל מה שדרוש לעובדי־אדמה, ובידו של אדם זה נכונים הם למסור את הכסף שהכניסו הם¹⁵.

כעבור שבועיים פרסם קייזרמן מכתב שני למערכת ה"ג’ואיש כרוניקל". מכתב זה כתב לרגל שיגור רופא יהודי לצפת, שהוטל עליו למנוע את השפעת המיסיון הפרוטסטאנטי. קייזרמן ציין במכתבו, כי שיגור הרופא הוא מעשה חשוב, אולם יש לדאוג גם לפרנסת יהודי צפת. הוא מוסר, כי המיסיון בצפת החליט לייסד מושבה בדומה למושבה ארטוף, שיסד המיסיון בירושלים, וקורא להקדים את המיסיון שמא יהיה מאוחר¹⁶.

בלונדון נפגש קייזרמן עם חובבי־ציון המקומיים המעטים. הם יעצו לו להיפגש עם עורך “המגיד” דויד גורדון, שבא ללונדון, על מנת למסור “אדריסה” בשם כל חובבי־ציון למשה מונטיפיורי. הפגישה נתקיימה ודויד גורדון הבטיח לעמוד לימינם של אנשי “בית יהודה”. אנשי צפת קיוו, כי חובבי־ציון ידונו באסיפתם, שנתכנסה בחודש מרחשון תרמ"ה בקאטוביץ, בתכנית ההתיישבות של “בית יהודה” ויתמכו בה, אולם האסיפה לא דנה בה כלל, חובבי־ציון החליטו לדאוג קודם־כל לביסוס המושבות שכבר נוסדו. שליחותו של קייזרמן לא נשאה פרי.

השתדלות להשיג עזרה ורכישת נחלה בגולן

לורנס אוליפאנט עמד על דעתו, כי נוכח המצב המדיני האוסר עלייתם של יהודים אפשר לפתח בארץ־ישראל את החקלאות היהודית על־ידי יהודים תושבי הארץ. בכתבה שלו מחיפה אל ה"ג’ואיש כרוניקל", שנתפרסמה בעילום־שם בגליון מיום 16 בינואר 1885, ציין, כי יהודים כאלה הרוצים להתיישב כבר מצויים בצפת. ועל־ידי התיישבות זו תינתן מכה ניצחת ל"חלוקה".

דוד גורדון השתדל לעזור לאגודה, אולם יכולתו היתה מוגבלת. הוא פרסם בעתונו, בגיליון מיום י"ח באדר תרמ"ה, ידיעה על שאיפות האגודה והוסיף: “מי יתן ויימצאו בקהל חובבי־ציון שיתמכו בהם”. אך חובבי־ציון לא הושיטו עזרה. האגודה לא הצליחה לקבל עזרה גם מאת “הנדיב הידוע”, שכן הבארון רוטשילד לא רצה להתחייב לתמוך במושבות חדשות, ובפרט כשמדובר היה במושבה של ילידי הארץ. פנתה שוב האגודה אל חובבי־ציון באמצעות עורך “המגיד”. במכתב מחודש ניסן תרמ"ה מתאונן הוועד של “בית יהודה”, כי לא קיבל עד כה שום עזרה. והוא חוזר על טענתו, שכילידי בארץ קל להם יותר לבוא במגע עם הערבים והתורכים, והממשלה מרשה להם לרכוש קרקעות ולבנות בתים בכל מקום שירצו. הם שואלים אפוא מדוע אין חובבי־ציון, הרוצים ביישוב הארץ, מושיטים להם עזרה, “הלא אנחנו”, כותבים הם, “נהיה אי”ה (אם ירצה השם) רוח החיה לאחב"י (לאחינו בני ישראל) שיבואו מארצות אחרות. הטרם ידעו חובבי־ציון ויבינו, כי אם נתיישב אנחנו ראשונה, נפתח השער ונסיר המכשולים גם לבאים אחרינו, כן נהיה להם לעינים בכל ענין הדרוש, להורות לשם הדרך ילכו בה והמעשה איך יעשוהו"¹⁷. ודויד גורדון מוסיף: “אנו מצדנו לא שכחנו את ‘בית־יהודה’ ועשינו את כל אשר היה ביכלתנו, אולם לדאבוננו אין חובבי־ציון יכולים עכשיו ליסד מושבה חדשה, אף כי הכל יודעים והכל מודים, כי אחב”י יליד אה"ק מוכשרים ביתר שאת להניח אבן הפינה להתיסדות עבודת אדמה שם".

באביב של שנת תרמ"ה שמעו ראשי הוועד של “בית יהודה” על משלחת של חובבי־ציון, העומדת לצאת לארץ על־פי החלטת האסיפה בקאטוביץ. אז פרסמה האגודה בעיתון “העברי” (בגליון מיום ד' בניסן), כרוז אל יהודי הגולה, ובמיוחד אל ראשי החברה “חובבי־ציון”, ובכרוז זה הובעה התקווה, כי המשלחת אמנם תשמע את עצומותיה ותדאג גם ל"בית יהודה". השלוח של חובבי־ציון היה קלמן־זאב ויסוצקי, ואליו נלווה באודיסה כמזכירו אלעזר רוקח, שהיה איש צפת. חברים של “בית יהודה” פנו אל א. רוקח והוא הסביר להם, כי חובבי־ציון בחוץ לארץ לא יאמינו בתושבי הארץ כל זמן שיביעו רק את רצונם לעבוד את האדמה ולא יעשו מעשה. הוא יעץ להם, שקבוצת אנשים מצפת תרכוש שטח אדמה, לכל אחד פאדאן אחד אדמה (כמאה וחמשים דונאם), וישיגו שטרי־מיקנה (קושאנים). לאחר שימציאו לו את הקושאנים, הוא מקבל על עצמו לעזור להם במאמציהם להתיישב. רצוי שימציאו לידיו את הקושאנים לפני שיחזור ויסוצקי לרוסיה ¹⁸. כעבור זמן קצר קיבל רוקח מצפת מברק, המודיעו כי הם קנו שטח אדמה. רוקח כתב אליהם, שאם יש להם קושאנים על הקרקעות, יבואו נא שניים מהם אליו ליפו והוא יפעל למענם ככל אשר יוכל לעת־עתה ¹⁹.

בחודש סיוון ביקר ק. ז. ויסוצקי בחיפה אצל ל. אוליפאנט. השלוח שמע מפי האנגלי, כי על חובבי־ציון לייסד לעת־עתה מושבות רק ליהודים ילידי הארץ; הממשלה לא תראה התיישבות כזאת בעין רעה, ובדרך זו יסללו הם את המסילה לעולים מן התפוצות ²⁰. ויסוצקי לא ביקר בצפת, אלא שלח לשם את י. נ. פינס. ויסוצקי ופינס היו עסוקים אז מאוד בענייני יסוד־המעלה, אנשי צפת לא יכלו להביא קושאנים אל א. רוקח, וויסוצקי לא שם כלל לב אל שאיפות האגודה של בני צפת.

הקרקעות, שהאגודה “בית יהודה” עמדה לרכוש בגולן, היו שטח רחב־ידיים (כחמישה־עשה אלף דונאם לפי המשוער), מהלך של שלוש שעות מן הגשר “בנות־יעקב” מזרחה לירדן, ודרומית־מערבית לעיירה קונייטרה – כמהלך שעה וחצי ממנה. ל. אוליפאנט עודד את אנשי צפת לרכוש את השטח ושלח את המודד גוטליב, בנו של שומאכר, קונסול אמריקה בחיפה, לחקור את המקום ולמדוד אותו. המודד סבר, כי השטח כולו מכיל כמאתים פאדאן, שהם כשלושים אלף דונאם. חברי “בית יהודה” החליטו להסתפק בחלק מן השטח, קצת יותר ממחציתו (14 חלקי 24). הם סברו איפוא שבחלקם יהיו כמאה ועשרים פאדאן; סוף סוף דובר רק על 13,000 – 15,000 דונאם. שם המקום נקרא בערבית “חרבת בלד רומסאניה”, כלומר חורבות עיר רומית. היו שם שלושה מעיינות גדולים ושלושה־עשר מעיינות קטנים, בית אבן גדול ישן ובו שישה חדרים. אבני־בנין היו לרוב. האגודה רכשה את השטח ואת הבנין במחיר זול – 420 נפוליאונים (לירות זהב), פרט להוצאות, והעיסקה נגמרה בראשית החורף של שנת תרמ"ו בדמשק. הקרקעות צריכים היו להירשם על שם חמישה חברים. המוכר אישר בכתב, כי הקרקעות עוברים לידי היהודים, אולם דרוש היה גם אישור רשמי של שטרי־המיקנה.

ההתיישבות ב"בית יהודה"

בנחלה היו, לדעת ראשי האגודה, 7,000 דונאם מתאימים לזריעת תבואות, אלף דונאם לגני ירקות ועצי־פרי, 2,000 דונאם לכרמים ופרדסים, והשאר – 5,000 דונאם – למרעה. מספר חברי האגודה גדל בחודשים שלאחר־מכן עד שלושים וחמישה. הוועד חילק את השטח לעשרים וששה חלקים, והיו משפחות שקנו רק מחצית החלק. בעלי כל חלק הכניסו לקופה 14 נפוליאונים. סכום זה לא הספיק. ההוצאות הלכו ונתרבו ועלו בהרבה על המשוער. חלק מהחברים האמידים יותר, בעלי בתים בצפת, קיבלו הלוואות במשכנתא של הבתים. קבלת ההלוואות עלתה לבעלי־הבתים בקושי רב, היו חברים שמשכנו אפילו את מעיליהם, והאגודה נשארה חייבת לבעל הקרקעות יותר משלוש מאות לירות זהב. אולפיאנט הבטיח פעמים אחדות לבוא לעזרה, אבל כל עזרתו הסתכמה בעשרים לירות זהב ומצבם של רוכשי הנחלה היה איפוא קשה ביותר.

כעשרים חברים של האגודה יצאו לחרוז ולזרוע. לא היתה כל אפשרות למצוא מקום מגורים ואמצעים לקנות כלי־עבודה לכל החברים, ומשום כך נשלחו לעבודה רק מעטים. הם לקחו בהקפה צמדי־בקר אחדים. לוו סכומים קטנים וזרעו שדות אחדים בשותפות עם השכנים הערבים. לפי החישובים של ועד האגודה דרושים היו לביסוס כל חלק 75 נפוליאונים²¹ והוועד התחיל לחפש דרכים להשגת העזרה הדרושה.

“מייסדי מושבות” בצפת

כאמור, עם שובו של ושלמן מקושטא נוכח עד מהרה לדעת, כי ה"פירמן" שלו אינו ניתן לביצוע. הפחה הירושלמי דרש, שהמתיישבים כולם יהיו רק אנשים היודעים את עבודת האדמה, ואילו האנשים שהיו בהישג־ידו של שולמן היו רק מוכשרים נפשית לעבודה זו. הוא כינס אפוא אנשים אלה, ונבחר ועד “מייסדי מושבות” ליישוב ארץ־ישראל בגליל ובסביבות הירדן. האגודה שמה לה למטרה ללמד את הצעירים העניים עבודת האדמה, כדי שבמשך הזמן יוכלו להקים מושבות. שולמן בוודאי קיווה, שעל־ידי צעירים כאלה יוכל להפעיל בעתיד הקרוב את הפירמן. אף ידע שחברי אגודתו הם בעלי אמצעים מעטים, לכן רצה לגייס כספים מחוץ־לארץ, מאותם הרוצים לעלות ולהתנחל. האגודה תוציא אפוא מניות על נחלה, המספיקה לכלכלת משפחה. מחיר המניה יהיה אלף רובל וקונה המניה יכניס בראשונה רק 250 רובל לרכישת הקרקעות ולעבודות־יסוד במושבה, ואחר־כך במשך חמש שנים – 150 רובל כל שנה. כספים אלה יאפשרו עיבוד האדמה על־ידי החברים העניים של האגודה. צעירים אלה יוכלו ללמוד במושבות ההולכות ומוקמות את עבודת האדמה ולהתיישב אחר־כך על קרקעות שתתן הממשלה ²².

חובבי ציון ברוסיה עסקו אז בהצעות שונות לרכישת קרקעות בגליל ובתיכנון התיישבות של בעלי אמצעים בינונים. בין השאר הוצאו לקנייה קרקעות של הכפר גוש־חלב ואדמות אראבל²³. רבים מאנשי חוץ־לארץ שאלו את שולמן מה דעתו על רכישה כזאת; הוא חקר את הדבר היטב והודיע, כי בשום אופן לא יצליחו לקנות קרקעות אלה, המיושבים על־ידי בני נכר, וגם לא כדאי לרכשם. הוא יעץ אפוא, כי האנשים מחוץ־לארץ, הרוצים להתנחל בארץ, יתאחדו, כל אחד יכניס תחילה 250 רובלים לרכישת שטח גדול, ואחר־כך, במשך 5–6 שנים, מאה רובלים כל שנה, ובכספים אלה יחזיקו פועלים מתושבי הארץ, שיעבדו את האדמה ויטעו כרמים ועצי פרי; אחר־כך יבנו בשביל המתיישב בית, שיעלה 500–300 רובלים, ורק אחרי כן יעלה הרוצה להתנחל בארץ. הצעתו זו של שולמן השתלבה במטרות האגודה שיסד והוא הודיע ב"הצפירה" כי חובבי ציון, הרוצים להצטרף לאגודת אנשי צפת, יוכלו לעשות זאת ²⁴.

הקמת האגוּדה “בני יהודה”

חברי האגודה “בית יהודה” ביקשו להמשיך בפעולת ההתיישבות שלהם ולהרחיב לקראת עונת הקיץ את השטח המעובד על־ידם, אך האמצעים שבידם היו מצומצמים, והם היו זקוקים לעזרה מבחוץ. מקצת חברים לא יכלו להמשיך ולחכות ולא לקבל בינתיים מן ה"חלוקה" והם עזבו את האגודה. שאר החברים, כארבעים במספר, החליטו להמשיך בפעולה ולהתארגן מחדש, וראו צורך לכלול בוועד שלהם את שמואל שולמן, כי האמינו בכשרונותיו הארגוניים. הם שינו את שם אגודתם ל"בני יהודה" ובחרו בוועד בן שבעה חברים, שבראשו הועמד ש. שולמן. הוועד פרסם בעיתונות העברית הודעה מפורטת על מצב הנחלה. השטח, כך האמר בהודעה, גדול כ- 25,000 דונם, האוויר צח ובריא, ויושבי המקום הערבים רוחשים ידידות למתנחלים. חלק מהחברים עובדים בנחלה מטעם כל חברי האגודה; לקראת הקיץ יש לבנות בתים, לסקל אבנים ולזרוע גני־ירק. אך אין החברים יכולים לצאת כולם ביחד לעבודה, כי אין האגודה יכולה להחזיקם; משום כך התחלקו החברים לארבע קבוצות, כל קבוצה עובדת חמישה־עשר יום לפי התור; לשם החזקת העובדים, שיכינו את המושבה לעונת החורף, דרושים מאתיים פראנק לשבוע; ולשם ביסוס המושבה דרושים 2,000 פראנקים לכל משפחה. ועד “בני יהודה” פנה בקריאה להלוות את הסכום הדרוש לחברים. ועוד מציין הוועד, שאם “בני יהודה” יצליחו, קל יהיה להקים עוד מושבות “מלוא רוחב הארץ הזאת, במחיר לא רב וברשיון הממשלה” ²⁵. הודעת הוועד נשלחה אל חובבי־ציון רבים; היא נתפרסמה ב"המליץ" וב"המגיד" בשם “נחלת בני יהודה”, וב"הצבי" בשם “קול קורא לעזרת בני יהודה”. ב"הצבי" נתפרסמו גם קודם־לכן ידיעות מפורטות על הנחלה בצורת מכתב מאת חבר הוועד משה פלקיזון אל י.נ. פינס. פלקיזון כתב, כי לביסוס דרושים לכל חלק 75 נפוליאונים (1500 פראנק), ביקש מפינס לעזור להם למצוא מלווה והביע את נכונות החברים למשכן את שטרי־המיקנה ²⁶.

מצד חובבי־ציון היה רצון לעזור למושבה של אנשי צפת, אבל יכולתם היתה מוגבלת. עיתונו של הד"ר נתן בירנבוים “זלבּסט־אמאנציפּאציון”, שהביא ידיעות על המושבה, העיר כי חובבי־ציון היו צריכים לשים לב למושבה זו, שפעלה עד כה בלי שום עזרה ²⁷. ואמנם רצו, כאמור, ראשי ההנהגה של חובבי־ציון לעזור לה, אבל לא היה ביכולתם להפריש מהכנסותיהם המצומצמות למושבה חדשה זו, שלא נוסדה על־ידם. הד"ר י.ל. פינסקר הבטיח לעזור ל"בני יהודה" בסכום של 6,000 פראנק, שביקש לאסוף במיוחד מתורמים שונים. תמורת הסכום דרש 4,000 דונאם אדמה, אלא שגם סכום זה קשה היה לו לאסוף. אברהם קונסטאנטינובסקי, חובב ציון מאודיסה, יצא ב"המגיד" בקריאה אל חובבי ציון ואל “המתנדבים הגדולים בפאריס” לעזור למושבה של בני־צפת. הד"ר פינסקר, כותב הוא, יקיים בוודאי את הבטחתו ויאסוף 6,000 פראנק, אבל סכום זה איננו מספיק ליישוב כל חברי האגודה. מחבר הקריאה קורא אפוא לסופרים, שירימו את קולם למען מושבה זו, שבאה לחובבי־ציון כמציאה בהיסח־הדעת; המושבה היא לפי רוחם ויש להודות למייסדיה, ובראשם לר' שמואל שולמן ²⁸.

“בני יהודה” לא קיבלו את העזרה הדרושה. גם לורנס אוליפאנט לא היה בידו לסייע להם. כאשר באו אליו לחיפה אנשי צפת בסוף החורף של שנת תרמ"ו, כדי לבקש את עזרתו לא יכלו להיפגש עמו, שכן נתון היה במצב־רוח מדוכא לרגל פטירת רעיתו, ו"עשתונותיו נבוכו". אחר־כך יצא לחוץ־לארץ, ולפני צאתו הבטיח לפעול למען המושבה. באותו זמן נתפרסמו ידיעות על עיזבון גדול בסך חמישים אלף דולאר, שציווה ליישוב הארץ שמשון סאמסון, יהודי מארצות־הברית. אוליפאנט הבטיח להשתדל להשיג כספים אלה למען המתיישבים מצפת, אולם אחר־כך התברר שאי־אפשר לקבל את הכסף מטעמים פורמאליים: בצוואה לא נכתב איזו אישיות משפטית רשאית לקבל את העיזבון. אוליפאנט שלח לצפת מכתבים מעודדים, אבל לא כסף.

מלבד חוסר אמצעים כספיים נערמו גם קשיים ברישום שטרי־המיקנה. כל המאמצים להשיג את הקושאנים בהתאם לחוקי הממשלה עלו בתוהו. אנשי צפת רצו לרשום את שטרי־המיקנה על שם אזרח־חוץ, אלא שקמו מערערים רבים על מכירת הקרקעות על־ידי המוכר. הם תבעו אותו למשפט, המשפט ארך זמן רב, ואחר־כך באה הפסקה בדיונים, כי הנתבע נסע לרגל עסקיו לקושטא ושהה שם שנה שלמה.

בעיתונות נתפרסמו ידיעות על מצבן הקשה של משפחות החברים ושל האגודה “בני יהודה” ועל הקשיים ברישום הקרקעות. בן ארי, איכר צעיר מראש־פינה, כותב בחודש מרחשוון תרמ"ז ל"המגיד", כי המושבה “בני־יהודה” בגולן, אשר לורנס אוליפאנט עומד בראשה, עוד לא נבנתה כראוי, לא נתיישבו בה שלושים משפחות ולא נתקבל עזבון סאמסון. אומנם אדמתם כבר נקנתה, כותב בן־ארי, אבל שליח האגודה יושב עדיין בדמשק ובודק את בעיית הרשות לנתין זר לרכוש קרקעות בסוריה, גם אם יהודי הוא ²⁹. על כתבה זו הגיב שמואל שולמן ביום י' בטבת תרמ"ז, כי לפי המצב בזמן הזה דורש רעיון יישוב הארץ הסתר דבר; לולא העזרה הדרושה לא היו “בני יהודה” מפרסמים כלל את פעולותיהם; בן־ארי מעורר רחמים על משפחות בני צפת הרעבות ללחם, אולם הן לא ביקשו זאת ממנו. אף־על־פי כן מאשר שולמן כי נציג המתיישבים יושב בדמשק ומטפל בבעיית רישום הקרקעות ³⁰.

אחרי ששב המוכר מקושטא נוכחו חברי “בני יהודה” לדעת, כי אין תקווה לקבל שטרי־מיקנה לפי החוק, ולפיכך החליטו לבטל את הקנייה. הם קיבלו מן המוכר בחזרה את כספם, אבל הפסידו לא מעט כסף לרגל הוצאות שונות. רוב החברים נתייאשו ועזבו את האגודה. נשארו רק שמונה עשרה משפחות שלא אמרו נואש.

רכישת שטח חדש וראשית ההתיישבות בכפר

אוליפאנט עודד את הנשארים והבטיח לפעול למענם בנסיעתו הקרובה לאירופה ולאמריקה. בחורף של שנת תרמ"ח חזרו והתארגנו “בני יהודה” והתחילו לתור אחרי קרקעות אחרים למושבתם. שולמן לא הצטרף לפעולה החדשה. “בני יהודה” מצאו שטח מתאים בכפר ביר־אישכום, שבו היו כבר אי־אלה קרקעות ליהודים תושבי הכפר, וקנו שליש מן הכפר: 2100 – 2200 דונאם. האדמה היתה פוריה, קרוב לכפר היו מעיינות. חבי “בני יהודה” ישלמו בעד הקרקעות, ובחודש אלול של שנת תרמ"ח קיבלו את שטרי־המיקנה על שם וכן רשיון לבנות בתים. אבל מאחר שלצורכי התיישבותם לא הספיקו אמצעיהם, ביקשו את עזרתו של אוליפאנט. משלחת “בני יהודה” נסעה אז לחיפה, אל שומאכר, ששימש נציגו של אוליפאנט. שומאכר אמר להם, כי אוליפאנט עומד לחזור בעוד חודש ימים לארץ ולכן לא כדאי לכתוב אליו. כך עברו כמה חודשי־ציפיה, ואחר כך נתקבלה הידיעה כי אוליפאנט נפטר. חברי “בני יהודה” נשארו בלי עוזר ותומך, ולא ידעו אל מי לפנות. לא היו להם סיכויים ש"הנדיב הידוע" יתמוך בהם וכן הטילו ספק ביכולתם של חובבי־ציון ברוסיה וברומניה לבוא לעזרתם. הם פנו אפוא על־ידי העתונות בקול־קורא “אל כל אחינו הנאורים, נדיבי איירופה” ³¹, אך העזרה בוששה לבוא.

שלוש משפחות מחברי “בני יהודה” החליטו להתיישב במושבה זמן קצר לאחר רכישת הקרקע. הן סבלו מחסור, בייחוד מחוסר בתים לגור בהם, ובסופו של דבר היו מוכרחות לחזור לצפת³². כעבור שנתיים, בשנת 1890, יצאו עשר משפחות להתיישב בכפר. המתיישבים בנו בכספם האחרון ביקתות, לפי הדוגמה הערבית, והתחילו להכשיר את הקרקעות לחרישה ולזריעה. לאסונם פרצה אז בדמשק מחלת החולירע, והוטל עוצר על כל המחוז מזרחה לירדן. פסק הקשר שלהם עם שאר חברי האגודה ולא יכלו להשיג את הדרוש להם לעבודה. לאחר עשרה חודשי סבל רב חזרו לצפת.

ואולם חברי “בני יהודה” לא ויתרו על התיישבות במושבה שלהם. הם שמעו כי פרסי חשוב מכת “הבאהאיים” רוצה לקנות חלקים (שני חלקי תשעה) מן הכפר, 1400 דונאם, וחששו משכן כזה ולפיכך החליטו לקנות גם את השטח הזה. מאחר שלא היה בידם די כסף אספו ביניהם ככל שיכלו והתחייבו לשלם את השאר. אחר מחברי “בני יהודה”, חיים ברנשטיין, לווה בשביל האגודה 3,000 פראנק. הממשלה לא אישרה את שטרי־המיקנה החדשים, ובידי “בני יהודה” היו אפוא 3,600 דונאם בלבד מתוך 6,000 דונם של כל שטח הכפר. השטח שבידי שבעה־עשר חברי “בני יהודה” חולק לעשרים חלקים. בידי חיים ברנשטיין היו שלושה חלקים, בידי משה פלקיזון שניים, ואילו בידי שאר החברים היו לכל אחד חלק בן 180 דונאם. ברנשטיין לא חיכה לשאר החברים, התיישב במקום למרות ששטרי־המיקנה לא אושרו ועבד עם ערבים.

אנשי “בני יהודה” חיפשו דרכים להשגת מטרתם. הם פרסמו ב"ג’ואיש כרוניקל" קריאה לעזור להם. “אנו גרים באהלים, שבנינו בידינו, כמו הערבים”, כותבים הם. את התרומות ביקשו לשלוח אל מר שומאכר בחיפה, שכן הם נתונים לחסותו ³³. גם על־ידי קריאה זו לא השיגו את העזרה, ואז באו במגע עם פועלים במושבה רחובות, שרצו להתנחל. עשרה מן הפועלים האלה חסכו להם כל אחד 800–500 פראנק ורצו לרכוש אדמה בעבר הירדן, במקום שהקרקעות זולים, ולייסד מושבה. הם פנו אל הוועד הפועל היפואי של ועד חובבי־ציון (“הוועד האודיסאי”) וביקשו הלוואה בדך 7,000 פראנק. נציג הוועד האודיסאי ביפו, ל. בינשטוק, המליץ על מתן הלוואה בסך 5,000 פראנק. בו בזמן הגישו חברי “בני יהודה” לוועד האודיסאי בקשה להלוות להם 18,980 פראנק לשם ייסוד המושבה שלהם ול. בינשטוק המליץ על מתן ההלוואה בתנאי ש"בני יהודה" יתאחדו עם פועלי רחובות למושבה אחת ³⁴. בינשטוק כתב לוועד האודיסאי, כי בארץ־ישראל יש 300 פועלים מנוסים בעבודת האדמה, שרצוי להפכם לחקלאים גמורים, והמליץ על יישוב עשרת הפועלים מרחובות ב"בני יהודה". הוועד האודיסאי הטיל על שני חברי הוועד לבדוק את ההצעה, ושניים אלה תמכו בתכנית, אבל סברו כי יש לדרוש מבינשטוק יותר פרטים ³⁵. חברי “בני יהודה” מוכנים היו למכור מאדמתם 1,500 דונאם, בתנאי שחובבי־ציון יתמכו בצורכי הציבור של המושבה³⁶. אך כל ההצעות לוועד האודיסאי לא קידמו את דבר הקמת המושבה מחדש.

חובבי־ציון באנגליה נחלצים לעזרה

בראשית שנת תרנ"ה שלחו “בני יהודה” את חברם משה פלקיזון לחוץ־לארץ לבקש עזרה ³⁷. כעבור שנה הוכתרה השליחות בלונדון בהצלחה: אגודת חובבי־ציון באנגליה החליטה בסוף חודש דצמבר 1895 לקבל את המושבה תחת חסותה, אחרי שתבדוק את מצבה. ואומנם נערכה חקירה מדוקדקת, ורק כעבור שנה לערך, בחמישה באוקטובר 1896, הוחלט לבוא לעזרת “בני יהודה” ולהצילה מכליון. ועד חובבי ציון באנגליה הקציב סכום ראשון בסך 1200 פראנק³⁸, וקודם כל ראה צורך לשקוד על השגת שטרי־המיקנה שעדיין לא אושרו. הוא ניסה לפעול על־ידי הוועד־הפועל ביפו, אולם אחר כך החליט לשלוח אדם מיוחד, את שמעון גולדמן, שישגיח וינהל את ענייני המושבה. שמעון גולדמן היה אחד הראשונים, שקראו לחובבי־ציון באנגליה לעזור ל"בני יהודה" ³⁹. הוא הגיע לארץ בראשית שנת 1898 ומצא, כי אדמה הכפר מעובדת כולה על־ידי הערבים המקומיים. באוקטובר של שנה זו התיישבה שם משפחה אחת, שעיבדה פאדאן־אדמה אחד בשותפות עם פלח ערבי. בחודש ינואר 1899 באו להתיישב עוד שלוש משפחות. בחודש יולי נמדד כל השטח השייך ליהודים ונתברר, כי יש שם 2790 דונאם אדמה טובה למזרע, ועוד 900 דונאם אדמה סלעית מתאימה למטעים. האדמה היתה שייכת לעשרים ואחד חבר, ונרשמה על שם שלושה מהם כבאי כוחם. על 1,400 הדונאם לא היו עדיין שטרי־מיקנה מאושרים, אבל היו חתימות של המוכרים. גולדמן קיבל מבאי־כוח החברים יפוי־כח על הקרקעות. לפי דין־וחשבון ששלח בשנת 1899 עברוּ בכפר שישה חברים; שלושה עבדו בראש פינה ואילו שבעה ישבו בצפת וחיכו להתיישבותם. השאר היו איש זקן, לא־מוכשר לעבודה, וצריך היה להחליפו, אחד באמריקה ואחד ברוסיה. שני חלקים נקנו ליישוב חתנים בעתיד ⁴⁰. גולדמן קנה בהמות־עבודה וכל הדרוש למתיישבים. אגודת חובבי־ציון באנגליה הוציאה על המושבה 30,000 פראנק.

בחסות האגודה “עזרא”

אגודת חובבי ציון באנגליה נתפלגה עם קום התנועה הציונית החדשה מיסודו של הרצל והיא הלכה ונתפוררה. שוב לא יכלה להמשיך ולתמוך במושבה “בני יהודה”, וכך פסקה התמיכה (1899). “בני יהודה” פנו אל אגודת חובבי ציון “עזרא” בגרמניה, וזו קיבלה עליה לתמוך בהם. האגודה שאלה לחוות דעתם של הד"ר ז. סוסקין והאגרונום אהרן אהרנסון, וחוות־דעתם של אלה על המושבה היתה טובה. בשנת 1901 ביקשה “עזרא” את אהרנסון, שיכין תכנית לביסוס המושבה ופיתוחה. בגלל ענייני הקרקעות, הצורך להתדיין לשם אישור שטרי־המיקנה על חלק מהם, והצורך להפריד את אדמות “בני יהודה” מאדמות השכנים הערבים, אי־אפשר היה להתקדם בפיתוח הכפר. בשנת 1904 ישבו בכפר 12 משפחות יהודיות ⁴¹. בשנת 1907 מסרה “עזרא” את ניהול ענייני הכפר לידי אליהו קראוזה, מנהל החווה בסג’רה מטעם חברת יק"א. התמורות שחלו בתורכיה בימי “התורכים הצעירים” לא השפיעו לטובה על מצב הכפר. הקשיים להשגת שטרי המיקנה גדלו וההתדיינות עם הבדואים היתה קשה. בכל זאת הגיע הכפר למצב, שבו לא היו האיכרים זקוקים כמעט לשום תמיכה, פרט לניהול המשפטים. האגודה “עזרא” הוציאה על “בני יהודה” בשנים 1908–1900 סך של 17,570 מארק, וגם אחר־כך תמכה בכפר בסכומים קטנים. בשנים 1912–1910 הוציאה על הכפר 2574 מארק והגדילה את השטח של “בני יהודה” על ידי רכישת שלוש מאות וחמישים דונאם. לפי הסטאטיסטיקה, שפירסמה “עזרא” בדין־וחשבון שלה, ישבו בכפר בראשית שנת 1913 שמונים נפשות ⁴². בימי מלחמת־העולם הראשונה סבלו תושבי “בני יהודה” תלאות רבות, ומעט־מעט עזבו את המקום.

קצו של היישוב בא כשהתנפלו עליו ערבים באביב של שנת תר"ף (1920) ושחטו בו את ארבע הנפשות האחרונות ⁴³

הנסיונות לישוב עבר־הירדן המזרחי לא נחקרו במידה מספקת. נשכח כמעט לגמרי פעלם של יהודי רומניה, רוסיה, אמריקה ואנגליה בייסוד מושבות בגולן. במחקרי זה ברצוני לעמוד על השתתפותם של יהודי אמריקה בהתיישבות בעבר־הירדן המזרחי ולהעלות את דמותו של חלוץ ההתיישבות הזאת אדם רוזנברג, דמות שנשכחה. אחד הפעילים ביותר בתנועת “חובבי ציון” בארצות הברית, מייסד האגודה “שבי־ציון” לעלייה ולהתיישבות, מהפעילים בייסוד ארגון עולמי לתנועת “חיבת ציון”, שליח אגודתו “שבי ציון” לארץ־ישראל, שהתיישב בגולן ועשה להקמת מושבות בעבר־הירדן, מרצה בקונגרס הציוני הראשון, ירד לאחר כשלון הנסיון בגולן מעל הבמה הציבורית ונשכח.

1. מוצאו והשכלתו.

עד הזמן האחרון לא ידענו דבר על מוצאו ועל סופו של אדם רוזנברג. תודות למאמציו של הסופר העברי הישיש יעקב צוזמר מפילאדלפיה הוסר לוט הזמן וההשכחה מעל מוצאו, חייו וימיו האחרונים¹. אדם רוזנברג היה בנו של רב בגרמניה, שהיגר בשנות הארבעים של המאה שעברה לארצות הברית ושימש גם שם ברבנות. אדם נולד בבאלטימור בחודש ספטמבר 1858. כעבור כחמש שנים חזר הרב ר׳ משה לייב עם אשתו והילדים לגרמניה והתיישב בהאמבורג. הבן, אדם, נתחנך ב״תלמוד תורה" של הקהילה. בהאמבורג לא שימש כנראה האב ברבנות, אבל היה מחשובי הקהילה, וכשנפטר בשנת 1871, נקבר בחלקת השדה המיוחדת ל״כלי קודש". האלמנה חזרה לארצות הברית בשנת 1876 והשתקעה בניו־יורק. אדם נשאר בהאמבורג, תוך תקוה שהקהילה תתמוך בו ותחנכהו לרבנות, אולם כעבור שנתיים חזר גם הוא לאמריקה. למד בבית־המדרש לרבנים, שעל־יד היכל “עמנואל” בניו־יורק. למד גם באוניברסיטה ״קולומביה״ ונסמך בשנת 1886 לעורך דין. בזמן לימודיו הוחזק על־ידי אמו ושלוש אחיותיו, שעבדו קשה לפרנסתן. הוא פתח משרד בניו־יורק, אולם לא היו לו לקוחות רבים והתפרנס בצמצום. לא נשא אשה.

בעל צורה, בעל קומה בינונית, רזה, בעל פנים יפות וחוורות, שער צהוב ועיניים חומות, שפם עבה וזקן מחודד, הדור בלבושו. ידע מלבד אנגלית, גרמנית, עברית וצרפתית. היתה לו ידיעה ברומית. את דבריו היה מתבל בגרמנית ובעברית. חרדי ובר־אוריין היה מצטט בנאומיו ובמכתביו פסוקים מהתנ״ך ומהתלמוד בשפע.

2. ראשית השתתפותו בתנועה הציונית.

רוזנברג התקרב לתנועת חיבת ציון כבר בשנותיה הראשונות. התעניין בבעיית היהודים וחקר אותה, לדבריו, עוד בסוף שנות השבעים². בשעה שחובבי־ציון באירופה התכנסו לאסיפות בקאטוביץ בשנת 1883 (אסיפה מוקדמת, מצומצמת) ובשנת 1884, עקב רוזנברג בהתעניינות אחרי פעולותיהם³. אפשר להניח, שמאז נעשה לחובב־ציון. החל משנת 1886 הוא פעיל בתנועת חיבת ציון בניו־יורק⁴. ניהל תעמולה למען רעיון ישוב א״י, בהביאו נימוקים לאומיים וכלכליים. הוא לא השתמש בנימוקים דתיים, כי רצה למשוך גם אנשים בעלי השקפות אחרות. הצליח בתעמולתו. רבים מהמהגרים הצעירים, שבאו מרוסיה כניהיליסטים ואנרכיסטים, נצטרפו לתנועה ו״מתוך שלא לשמה באו לשמה".

בשעה שביקר בניו־יורק, בשנת 1888, לאורנס אוליפאנט, פנו אליו ראשי אגודת חובבי־ציון בניו־יורק במכתב ובקשו להפגש אתו לשיחה. לפגישה עם אוליפאנט באו הד״ר יוסף־אייזיק בלוישטיין, אברהם גולדפאדן ואדם רוזנברג⁵. בשיחה, שארכה שלוש שעות, שאלו את אוליפאנט אם סיבת חיבתו לציון היא דתית. הלה השיב כי הסיבה היא פאטריוטית־אנגלית, כי אנגליה תרוויח הרבה אם ארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית.

אדם רוזנברג חיבר את התקנון של חברת חובבי ציון. מכיוון שסבר שכדאי לכסות על השאיפות לשוב לא״י מחשש “למה יאמרו בגויים”, רשם בתקנון, שמטרת האגודה היא לרכוש קרקעות ולייסד מושבות בארצות הברית. קרה אח״כ, שיהודי עשיר בשם סאמסון נפטר ובצוואתו השאיר 50,000 דולר למען ישוב א״י, בתנאי שהכסף יימסר לחברה העוסקת בהתיישבות בא״י. הידיעה, שנתפרסמה בעתון Evening World עוררה שמחה בקרב חברי האגודה חובבי ציון. כשניסו אח״כ לקבל את העזבון, לא איפשר התקנון של האגודה לקבלו. כשבאו ראשי האגודה אל רוזנברג ושאלוהו למה רשם בתקנון מה שרשם – הצטדק ואמר, שחשש שמא תרבה האנטישמיות אם יוודע לגויים, שאנו רוצים לשוב לארץ אבותינו. רוזנברג הצטער מאוד על שגיאתו וכיפר עליה על־ידי פעילות מוגברת למען התנועה. הוא התייצב אח״כ בראש האגודה “חובבי ציון” והקדיש לה הרבה מזמנו וממרצו.

בשנת 1891 היה רוזנברג מהמייסדים של האגודה “שבי ציון” להתיישבות בא״י.

3. ייסוד האגודה “שבי ציון”

בראשית שנות ה־90 של המאה שעברה גברו הרדיפות על היהודים ברוסיה. התחילה הגירה מוגברת מרוסיה. יהודי רוסיה רצו לעלות לא״י בהמוניהם. אגודות חובבי־ציון רבות שלחו את ציריהן לקנות קרקעות. באו לארץ גם יחידים בעלי יכולת. כדי לאפשר להמוני־העם־מעוטי־היכולת להגיע להתייש­בות חקלאית בא״י, נוסדה במינסק אגודה בשם “דורשי ציון”. אגודה זו רצתה ליישב אלף חברים. משום כך היתה ידועה גם בשם “אגודת האלף”. לפי תכניתה צריך היה כל חבר להכניס לקופת החברה 200 רובל, 40 רובל כל שנה, ״ואולי יצטרך להכניס עוד סכום קטן נוסף, 100 – 80 רובל". בסכום זה יקבל החבר 10 דייסיאטין (מאה דונם) אדמה. כל חבר יקבל מנייה, שתעיד, שיש לו חלק האלף ברכוש האגודה. בכסף, שתאסוף האגודה מחבריה, תקנה נחלה כללית בגודל 10.000 דונם בחלק מהשטח, על 600 דיסיאטין בערך, תטע כרמים. בכספים, שתקבל מההכנסות מהכרמים, תקנה אח״כ קרקעות נוספים ותטע כרמים בשביל כל החברים.

תכנית זו הלהיבה את ההמונים, שהשתוקקו לנחלה ולמנוחה בא״י. התלהבות תקפה גם את המהגרים היהודים מרוסיה, שישבו בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה ובפאריס. מהגרים אלה לא מצאו את מנוחתם בארצות החדשות, הם לא נקלטו בכלכלה של ארצות ההגירה. הם שמעו על פעולות יהודי רוסיה בא״י, שיסדו את המושבות רחובות וחדרה. גם הם רצו להיות שותפים בבנין ארצם ועתידם.

בניו־יורק נוסדה בראשית שנת 1891, ביום כ״ח בטבת ה׳ תרנ״א, אגודה “שבי ציון” כדוגמת “דורשי ציון” ברוסיה. האגודה הגבילה את מיספר חבריה ב־500. הסכום, שהחברים נדרשו להכניס בעד מנייה, היה 200 דולר. אפשר היה לשלם בתשלומים, 40 דולר לשנה, או דולר לשבוע. האגודה “שבי ציון” קיבלה את כל החישובים שעשתה האגודה “דורשי ציון”, בלי שינויים ניכרים. בתכנית היה לייסד עשר מושבות, חמישים חברים (משפחות) בכל מושבה. האגודה הדפיסה את התקנות בניו־יורק בשפה האידית, כי המהגרים מרוסיה הם שבאו בחשבון כחברים⁶.

באגודה נרשמו חברים רבים, ברובם מניו־יורק, אבל גם מערים אחרות, כמו פילאדלפיה, באלטימור, צ׳יקאגו ועוד.

ב־8 לחודש אפריל 1891 התקיימה אסיפה של האגודה בניו־יורק. כיושב ראש האגודה נבחר אדם רוזנברג. כסגן יו״ר נבחר הרופא הד״ר יוסף־יצחק בלאושטיין וכגזבר מאיר לונדון. בקופת האגודה היה אז סכום של 1.300 דולר⁷.

חברי האגודה היו מתכנסים כל שבוע לאסיפה והיו שומעים על התפתחות העניינים מפי היושב־ראש או המזכיר. האגודה שכרה לה אולם, שבו יכלו להתכנס למעלה מאלף איש. לחברים היה גם בית־כנסת מיוחד, שנקרא ״שערי ציון״⁸.

מיספר החברים הלך וגדל, וכעבור זמן קצר התקרב למיספר שהגבילה לעצמה האגודה, לחמש מאות⁹. בבוסטון יסדו חובבי־ציון אגודה דומה באותו שם, אבל בלתי תלויה ב״שבי ציון" בניו־יורק. אחד החובבים משיקאגו הגיב על כך בעתון “הפסגה” (בגליון מיום ה׳ בסיון תרנ״א) וטען, שרצוי שהאגודה בבוסטון תצטרף לאגודה בניו־יורק. אדם רוזנברג יצא באותו עתון בהצעה, ש״חובבי ציון" ו״שבי ציון" יתאחדו וייסדו ועד פועל מרכזי, שיטפל “בכל ענייני הישוב”, ביחוד בדברים, הנוגעים לקניית קרקעות וייסוד מושבות¹⁰.

4. בשליחות לא"י. ביקור בלונדון.

האגודה “שבי ציון” בניו־יורק התחילה לפעול למען רכישת קרקעות בא״י להתיישבות. פנתה במכתב אל מיכאל ארלנגר בפאריס, אחד מעסקני חובבי־ציון החשובים וממקורביו של הברון אדמונד רוטשילד. ארלנגר השיב, שהוא שולל את החפזון¹¹. אדם רוזנברג סבר, שיש לפעול, ומיד, למצוא קרקעות ולהתחיל בהתיישבות. מוכן היה לנסוע לא״י כבא־כח האגודה. כמה חברים התנגדו לנסיעה, הם סברו שמספיק לפי שעה להחליף מכתבים עם הוועד הפועל ביפו של חובבי־ציון. כזו היתה דעתם של נתלזון, אפרים דיינארד והד״ר בלוישטיין, שפרסמו את דבריהם ב״הפסגה"¹². רוזנברג עמד על דעתו והשפיע על רוב החברים, שיחליטו לשלוח משלחת לא״י. בחודש יוני 1891 החליטה האגודה לשלוח שני צירים לא״י, שיקנו שם קרקעות בשביל החברים. כשליחים נבחרו אדם רוזנברג ומאיר לונדון, בעל מאפיית מצות בניו־יורק, איש לא צעיר.

מלבד אגודת “שבי ציון” בקשה גם אגודת חובבי־ציון בניו־יורק את רוזנברג לקנות בשבילה שטח אדמה בסכום של 10.000 פראנק. חובבי ציון בבוסטון, ששלחו באותו זמן שליח משלהם לא״י, הודיעו, שאם ימצא רוזנברג קרקעות מתאימות לקנייה בא״י, יהיה השליח שלהם רשאי להכניס בשמם 5000 פראנק לצרכי הרכישה¹³.

הצירים יצאו במחצית החודש יולי מניו־יורק ונסעו ללונדון. כאן נפגשו עם ראשי אגודת חובבי ציון באנגליה.

תנועת חיבת ציון הגיעה אז בבריטניה להתרחבות והתארגנות. האגודות הראשונות של חובבי ציון, שנוסדו בשנות ה־80 בלונדון על־ידי יוצאי רוסיה, היו קטנות, מפוצלות ומחוסרות השפעה. בראשית שנות ה־90 קמה התעוררות גדולה. הרב ח. ז. מכבי “המגיד מקאמיינץ”, יסד בלונדון אגודה של חובבי ציון, נצטרפו לאגודה בכל רחבי אנגליה ואירלנד חברים רבים, הן מהמהגרים ממזרח־אירופה והן מיהדות אנגליה: ד׳אביגדור מראשי הקהילה הספרדית, איש בעל יזמה וחזון; הקולונל אלברט־אדוארד גולדסמיד, גר־צדק ממוצא יהודי שתמך בישוב א״י כבר בשנות ה־80, ביקר בא״י, וכאיש צבא ותיק נתן לארגון חובבי ציון באנגליה צורה צבאית: “מטה כללי”, הוא הוועד הראשי, “אוהלים”, כלומר סניפים, שבראשם עומדים “מפקדים” וכד׳; יוסף פראג, עסקן ציבורי חשוב; ד״ר שמואל א. הירש, יהודי למדן, שבא מהולאנד והרביץ תורה בלונדון ב־ג׳ואי׳ס קולג׳. בין התומכים בתנועה היו סר יוליאן גולדסמיד, יושב ראש “אגודת אחים” בלונדון, יוסף סבאג־מונטפיורי וחבר הפארלאמנט שמואל מוֹנטאגוּ, שביקר בשנת 1875 בא״י והתעניין בישוב. בראשית שנות ה־90, כשגברו הרדיפות ברוסיה וזרם גדול של מהגרים יהודים התחיל לזרום מרוסיה, ראה מונטאגו בא״י וכן בארצות הברית את ארצות ההגירה העיקריות. מונטאגו יזם פעולה מדינית, שמטרתה היתה להשיג רשיון מהשולטן התורכי להתיישבות מהגרים יהודים מרוסיה בחלקי אסיה של תורכיה, קרי בארץ־ישראל, ויזם הגשת פטיציה לממשלת בריטניה על־ידי חובבי ציון באנגליה. שאל בעניין הפטיציה את עצתם של הלורד רוטשילד והברון הירש. הלורד רוטשילד הסכים להגשת הפטיציה. הוסכם אתו, שאת הפטיציה יגישו על־ידו לשר החוץ הבריטי. אגודת חובבי ציון באנגליה כינסה ביום ה־23 במאי 1891 בלונדון אסיפת עם גדולה, שהיתה מוקדשת לבעיית הפטיציה. ישב בראש ש. מונטאגו. נתקבלה החלטה להגיש את הפטיציה¹⁴. מונטאגו עיבד אח״כ תכנית לעליית חמישים עד מאה אלף יהודים לא״י בשנים הקרובות. בתכנית דובר על גיוס כספים מספיקים לעלייה המונית כזאת, על הסדרת העלייה, פתיחת משרדי עלייה בערים שונות, הקמת בית־ספר חקלאי בקירבת לונדון להכשרת החלוצים, על השגת פירמאן (רשיון) מהשולטן, שירשה את העלייה ויתן זכיון על רבע מיליון אקרים אדמה מקרקעותיו, ועל בניית קו מסילת ברזל מחיפה עד השטחים, הבאים בחשבון. השטחים, היו מעבר לירדן; בגולן, בבשן ובגלעד. אגודת חובבי ציון באנגליה דנה בתכניתו של מונטאגו ואישרה אותו בכללו. האגודה הדפיסה את התכנית ושלחה אותה לחבריה כחוזר פנימי, לא לפרסום¹⁵.

כשבאו שליחי האגודה “שבי ציון” ללונדון, מצאו כאן אגודה חזקה של חובבי ציון, שמנתה יחד עם סניפיה ברחבי אנגליה ואירלנד כ־3000 חבר. בחדשי הקיץ נעדרו מהעיר רבים מראשי הוועד הראשי. השליחים נפגשו בכל זאת עם אחדים מראשי האגודה, במיוחד התידד רוזנברג עם המזכיר הכללי של הוועד הראשי, הד״ר ש. א. הירש, יהודי כלבבו, חרד ולמדן, שהיה מסור לתנועה בכל לבבו.

האגודה “בני ציון” בלונדון כינסה אסיפה לכבוד האורחים. האסיפה נתקיימה ביום ה־16 באוגוסט 1891. בראשה ישב יוסף פראג, ראש הסניף של חובבי ציון במזרח־לונדון. נאמו, איש־כּישוֹר, ד״ר ש. א. הירש, תאומים ממאנצ׳סטר. רוזנברג נאם בגרמנית. מכיוון שהיה מתבל את דבריו במלים עבריות רבות, בפסוקים וציטטים מהתנ״ך והתלמוד, הרי דומה היתה שפתו לאידית, שבה דיברו ההמונים היהודים בלונדון. רוזנברג הסביר את מטרות ״שבי ציון״. הודיע, שברשות האגודה, הקיימת זה 7 חדשים, יש כבר סכום של 20.000 דולר.

רוזנברג עשה על קהל שומעיו ועל חובבי ציון בלונדון בכללם רושם טוב. הם ראו בו איש מעשה, בעל כושר פעולה וביטוי¹⁶.

בזמן שהותם של שליחי “שבי ציון” בלונדון התקיימה פגישה שלהם עם חלק מחברי הוועד הראשי באנגליה. בגלל העדרם של השאר, השתתפו בישיבה רק שניים מחברי הוועד, יוסף פראג וא. ד׳אביגדור, והמזכיר הכללי הד״ר ש. א. הירש. נציגי “שבי ציון” סיפרו על מטרת נסיעתם והראו חליפת מכתבים של אגודתם עם מיכאל ארלנגר. ראשי האגודה באנגליה קבעו בישיבה, שאין תקנות אגודתם, שנוסדה רק לפני כמה חדשים, דומות לתקנות האגודה “שבי ציון”. אלפי החברים, – אלה מעוטי היכולת, התורמים סכומים קטנים, שואפים לעלות לא״י בהקדם. האגודה מוכנה לתמוך בעליית אי־אלה חברים שלה ובהתיישבותם. ראשי האגודה באנגליה הביעו את אהדתם לשאיפות “שבי ציון”. הם גילו בפני השליחים את התכניות, שהועלו באגודתם על־ידי שמואל מונטאגו ועל־ידי חברים אחרים. הם נתנו לרוזנברג טופס של החוזר, המכיל את תכנית מונטאגו¹⁷. ד׳אביגדור מסר לרוזנברג מפה של א״י, שבה צויינו הקרקעות, שאפשר לקנותם. אלה היו שטחים בעבר־הירדן, שטחים נרחבים בין נחל ירמוק ובין נחל ארנון. הנחל יבּוֹק חוצה את השטחים לשני חלקים: א. השטח שבין הירמוק ובין היבוק, המקיף כרבע מיליון אַקר; ב. השטח שבין היבוק ובין הארנון, שיבוא בחשבון במועד מאוחר יותר, ובו 700.000 אקר. התכנית לבניית קו מסילת ברזל מחיפה לשטח המדובר היתה של ד׳אביגדור, שהתעניין בה במיוחד.

ראשי חובבי ציון באנגליה הכניסו איפוא את נציגי “שבי ציון” לתוך התכניות שלהם. המטרה היתה משותפת. הם מוכנים היו לשיתוף פעולה במידה מסויימת. חובבי ציון באנגליה רצו לפעול ביחד עם הבארון אדמונד רוטשילד, לפי סדר ובלי חיפזון, כפי שיעץ ל״שבי ציון" מיכאל ארלנגר. מכיוון שנציגי “שבי ציון” עמדו לנסוע לפאריס, נתנו להם ראשי חובבי ציון באנגליה מכתב אל מ. ארלנגר, שבו הודיעו לו על תוצאות הפגישה ועל רצונם לפעול בשיתוף פעולה עם הברון רוטשילד.

בוועידה נתקרבו הלבבות והתחיל שיתוף פעולה בין חובבי־ציון באנגליה ו״שבי ציון" באמריקה.

אדם רוזנברג ומאיר לונדון יצאו במחצית החודש אוגוסט 1891 מלונדון לפאריס, כדי לבוא בדברים עם איש האמונים של הברון רוטשילד, עם מ. ארלנגר.

5. הביקור בפאריס

נציגי “שבי ציון” הגיעו לפאריס בזמן של פעילות רבה מצד חובבי ציון ברוסיה, למשיכת כחות וגיוס כספים במערב אירופה למען העלייה וההתיישבות בא״י.

לאחר התרחבות התנועה בשנת 1890 וראשית שנת 1891 ועליית אלפי יהודים מרוסיה לא״י, באה תקופת שפל. ממשלת תורכיה הטילה בחודש יולי 1891 איסור על עליית יהודים מרוסיה. העלייה ה״מבוהלת", הבלתי מסודרת, ואתה הספסרות בקרקעות, ואחרי כן הפסקת העלייה ואכזבת רבים מאפשרות עלייה והתיישבות בארץ, גרמו למשבר בתנועת חיבת ציון. ראשי התנועה ברוסיה חיפשו איפוא דרכים לשיתוף כחות חדשים, שיפעלו למען ישוב הארץ. עלתה אצלם הצעה לייסד בנק אַגררי, שיאפשר מימון רכישת קרקעות בא״י והתיישבות בעלי אמצעים מצומצמים. הם רצו לנסות למשוך את הברון הירש לפעולה למען ההתיישבות בא״י.

ראשי חובבי־ציון ברוסיה באו בדברים עם חובבי ציון בגרמניה וביום ה־28 ביולי 1891 התייצבה משלחת משותפת לפני הברון הירש. הברון הציע למשלחת לשתף בפעולה כמה חברות, כמו חברת “כל־ישראל־חברים” ועוד. הוא לא דחה איפוא, לגמרי, את הצעת חובבי ציון.

בסוף החודש יולי, התקיימה בפאריס ועידה בהשתתפות נציג הברון הירש הד״ר זוננפלד, ראשי חברת “כל־ישראל־חברים”, בתוכם הרב הראשי צדוק קאהן ומיכאל אֶרלנגר, ונציגי חובבי ציון מרוסיה וגרמניה. נידונה ההצעה להקים מוסד כספי מבוסס על מניות, מעין בנק, שיאפשר רכישת קרקעות והתיישבותם של העולים, יסדיר את ההגירה ויסייע בידי הפועלים, שיעבדו במושבות. נציגי חברת “כל־ישראל־חברים” הביעו את אהדתם להצעתה, אבל הציעו שחובבי ציון ברוסיה יתחילו בעצמם בהגשמת התכנית לייסד הבנק¹⁸. בא־כח הברון הירש בוועידה הביע תקוותו שהברון יכניס גם את התיישבות היהודים בחלקים האסייתיים של תורכיה לתכנית המוסד, שבדעתו לייסד בצורת חברת מניות¹⁹.

באי־כח “כל ישראל חברים” מוכנים היו לתמוך בבקשת חובבי ציון מהברון הירש. לפי עצתם נערך מכתב אל הברון הירש, שצורפו אליו העתק מפרוטוקול הוועידה ותזכיר מפורט על תכנית הבנק.

רוזנברג לא ידע לפני בואו לפאריס על המתרחש שם בתנועה. לעומת זה לא ידעו חובבי ציון בפאריס על תכניותיהם של חובבי ציון באנגליה. רוזנברג וחברו נפגשו מיד עם בואם לפאריס עם מיכאל אֶרלנגר. התפתחה שיחה ממושכת, שנגעה הן לענייני חובבי ציון בכללם והן לענייני “שבי ציון”. רוזנברג הראה לארלנגר את תכניתו של מונטאגו. ארלנגר מתח ביקורת על הפומביות, שבה נהג מונטאגו בשבתו בראש האסיפה בלונדון, שבה דובר על פטיציה. לדעתו של ארלנגר גרמה אסיפה זו לאיסור על העלייה מרוסיה. ארלנגר אמר, שהברון רוטשילד מתנגד לכל פעולה רשמית, הנעשית על־ידי האגודות בענייני ההתיישבות בא״י, ולכן לא יראה בעין טובה ועידה כל שהיא מוקדשת לעניינים אלה. אם ועידה כזאת תגש לפעולה מועילה באמת, יתמוך הברון בפעולה, אם כי לא בגלוי.

ארלנגר ניתח בשיחה במפורט את תכנית חובבי ציון באנגליה, היא תכנית מונטאגו. הסעיף הראשון של התכנית, בדבר הכשרת חלוצים באנגליה מתוך הפליטים מרוסיה נראה לו בלתי מעשי בהחלט. הסעיף השני בדבר פירמן יגרום לדעתו להתערבות מדינית עם תוצאות מסופקות למדי. ארלנגר העיר בנוגע לכמה דרישות, שהציג מונטאגו בקשר לקבלת הפירמן שחלק מהן מיותר, חלק הוא בלתי־פוליטי. הדרישות מעוררות רושם, שחושדים בסבלנות השולטן וביושר פקידיו. כמה דרישות מנוגדות לחוק התורכי ואי־אפשר יהיה להשיגן. ביחס לסעיף השלישי “ייסוד מושבות” העיר ארלנגר, שבנוגע לעבודה של פלחים במושבות היהודים נוהג הבארון להכניס במושבותיו במקומה מכונות וסוסים. ארלנגר העיר עוד הערות בנוגע לסדר בניית הבתים במושבות ולעליית מחוסרי אמצעים, לדעתו מבטיחה התכנית יותר מדי לאלה, שאין להם שום אמצעים ²⁰.

ארלנגר הבטיח לנציגי “שבי ציון” לסדר פגישה ביניהם ובין הברון רוטשילד.

*

רוזנברג פגש בפאריס את הסופר שפ״ר (שאול פנחס רבינוביץ), שבא שמה כנציג חובבי ציון ברוסיה וחיכה לתשובה מהברון הירש. רוזנברג שוחח עם שפ״ר ארוכות. מפיו נודע לו על פעולות חובבי ציון לרכישת הברון הירש למען ישוב א״י.

שפ״ר רצה להשפיע על רוזנברג, שיחתום גם הוא על הפטיציה אל הברון הירש. רוזנברג לא הסכים לחתום, מפני שסבר, שהברון רוטשילד הוא עמוד התווך של ההתיישבות בא״י ועל חובבי־ציון לעבוד שכם אחד אתו, הן אם יצטרף הברון הירש והן אם לא יצטרף²¹.

רוזנברג ביקר אצל נציגו של הברון הירש, מנהל לשכת הצדקה שלו הד״ר זוננפלד ושמע מפיו, שקיבל הודעה בלתי רשמית מהברון, שבדעתו לשגר לא״י על חשבונו משלחת לשם חקירת בעיית ההתיישבות. הד״ר זוננפלד עורר את הרעיון, שכדאי שהמשלחת של הברון תצא ביחד עם המשלחת של “שבי ציון”.

שפ״ר לא הסכים לעשות צעד כלשהו לפני שיבוא הרב שמואל מוהליבר. הד״ר הירש הילדסהיימר מברלין שלח בקשר לזה מברק לרוזנברג והודיע, שהוא מוכן לבוא פאריס מיד, אם יש צורך בכך.

רוזנברג רצה להביא לידי הסכם (entente) בין הברון הירש ובין הברון רוטשליד, וכך להביא לידי איחוד כל הכחות, שפעלו למען ישוב א״י.

רוזנברג נתקבל לראיון אצל הברון רוטשילד. הכניס אותו אל הברון הרב צדוק קאהן. הברון והרב ראו ברוזנברג לא רק נציג חובבי ציון בניו־יורק, אלא גם דובר חובבי־ציון באנגליה. בשיחה מתח הברון ביקורת על הרעש, שמקימים חובבי־ציון באנגליה. יש להניח, שביקורת זו התייחסה לפעולותיהם בקשר לפטיציה. רוזנברג אמר לברון, שאין לצעוק על העבר, יש להקים “הסכם לבבי” של כל המעוניינים בישוב א״י. הברון אמר, שהוא רוצה לחכות ולראות מה יעשה הברון הירש בעניין התכנית לייסוד בנק לקרקעות.

רוזנברג קיבל את הרושם, שהברון רוטשילד רוצה לחכות עד שחובבי ציון ינקטו בעצמם ביזמה לכינוס ועידה. רושם זה נתחזק אצלו לאחר ששוחח עם הרב קאהן.

ביום ה־3 בספטמבר נפגש עם אליהו שייד, בא־כחו של הברון רוטשילד. שייד מסר לו, שהברון מסכים לוועידה, כשיבואו הרב ש. מוהליבר והד״ר הירש הילדסהיימר. הברון הציע להזמין גם את ש. מונטאגו. שייד הביע את דעתו, שפעולה מצד חובבי ציון באנגליה להשגת פירמן מהשולטן עלולה להזיק, היא מסוכנת. בדעתו של שייד היה לנסוע בקרוב לקושטא, כדי לפעול שם נגד האיסור על העלייה ועל רכישת קרקעות.

רוזנברג הראה לשייד את המפה, שקיבל אותה מד׳אביגדור. שייד אישר את הציונים הטופוגרפיים. רוזנברג שמע מפי שייד, שמשני עברי הירמוק ומזרחה לו אפשר לרכוש 200.000 דונם, וכן 100.000 דונם צפונית ל״יסוד המעלה", קרוב למי־מירום.

לרוזנברג נודע בפאריס, שאגודה במינסק קנתה על־יד מי־מירום שטח מסויים ואגודה ביקטרינוֹסלב קנתה שטחים מעבר לירדן.

רוזנברג כתב ללונדון ומסר ידיעות מפורטות על המתרחש בתנועה ועל פעולותיו.

*

רוזנברג נכנס איפוא לתוך העניינים הכלליים של חובבי ציון, אם כי לא זו היתה מטרת נסיעתו ללונדון ולפאריס. השהייה היתה קשה עליו, כי היתה כרוכה בהוצאות, שעמדו ליפול על שכם “שבי ציון”, אלה האנשים מעוטי היכולת, ששלחו את ציריהם לא״י לקנות קרקעות. רוזנברג לא היה בעל אמצעים רבים משלו. שפ״ר הפציר בו, שיתעכב בפאריס 3 – 4 שבועות. שפ״ר הבטיח, שחובבי ציון הרוסיים יחזירו לו את ההוצאות, אולם רוזנברג הרגיש, שאין לשפ״ר יפוי־כח להבטיח את אשר הבטיח.

בסוף חודש אוגוסט רצה רוזנברג לצאת בהקדם לא״י, ובקש לקבל המלצות אל סוכנו (אגנט) של הברון רוטשילד בביירות מר אֶמיל פראנק, אך בקש להשאר בלתי תלוי בו, כדי שיוכל לפעול גם באמצעות הוועד הפועל ביפו של חובבי ציון ברוסיה ועל־ידי אחרים. ביום ה־30 באוגוסט 1891 כתב רוזנברג לד״ר ש. א. הירש שבדעתו לצאת ליפו, כי אין לו ולחברו יפוי־כח והאמצעים לחכות לסידור העניינים הכלליים, ביחוד כשהתוצאות נראות שהן עדיין רחוקות. הוא הביע את תקוותו, שחובבי ציון באנגליה יפעלו בעניין הזה, כדי לעזור לא רק ליהודי רוסיה, שהם בבחינת “אובדים”, אלא גם לכל היהודים הפזורים בעולם, שהם בבחינת “נדחים”. באופן כזה יסייעו בידי כל אחינו בני ישראל לפתח את א״י, את חקלאותה ואת תעשייתה.

רוזנברג לא עזב את פאריס. החליט להשאר עוד זמן קצר, כדי לעקוב אחרי המאורעות החשובים, שהתרחשו בתנועה. שייד יעץ לו לא למהר בנסיעה לא״י, כי בארץ שורר בשלהי הקיץ חום גדול. רוזנברג רצה לחכות לוועידה, שעמדה להתכנס ברגע שתתקבל תשובה מהברון הירש. התכונן לוועידה, הכין הצעות בענייני הבנק ובעניינים אחרים, הנוגעים להתיישבות בא״י. עמד להעביר את הצעותיו לדיון מוקדם בוועד אגודת חובבי ציון באנגליה, כדי שיוכל להציען אח״כ בוועידה. עמד איפוא להשתתף בוועידה.

*

תשובה מהברון הירש על עמדתו לבעיית ישוב א״י נתקבלה ביום השבת, ה־5 בספטמבר 1891. קיבל אותה נציגו הד״ר זוננפלד. הוזמנו מיד נציגי חובבי ציון. הד״ר הירש הילדסהיימר בא מברלין ביום ה־7 בספטמבר. בואו של הרב ש. מוהליבר²² נשתהה, כי נסע מקארלסבאד לברלין ומשם עמד לבוא לפאריס.

כשרק בא הילדסהיימר לפאריס, נתחבר אליו רוזנברג והם פעלו שניהם ביחד. הלכו מיד אל שגריר ארצות הברית בתורכיה, שלמה הירש, ששהה אז בפאריס, ושוחחו אתו. באותו יום בקרו ביחד אצל הרב צדוק קאהן, אצל א. שייד ואצל הד״ר זוננפלד.

השיחה עם השגריר שלמה הירש היתה מאלפת. הירש עמד בחליפת מכתבים עם ש. מונטאגו ועם הלורד רוטשילד. מפי הציר הירש שמע רוזנברג בסוד גמור, כי הברון אדמונד רוטשילד מקווה לקבל זכויות חשובות מממשלת תורכיה תמורת סיוע בהלוואה²³.

רוזנברג מסר לציר שלמה הירש העתק מהתכנית של חובבי־ציון באנגליה. רוזנברג והילדסהיימר ראו צורך דחוף באותו יום בפגישה עם ציר־הפרלמנט שמואל מונטאגו. רוזנברג כתב בו ביום אל חובבי ציון בלונדון בעניין זה ולמחרת טלגרף בשמו ובשם הילדסהיימר ושאל מתי אפשר לפגוש את מונטאגו. הם מוכנים היו שניהם לבוא אל מונטאגו ללונדון.

הילדסהיימר נפגש אח״כ עם הברון רוטשילד. הברון לא נטה לוועידות, המקימות רעש והעלולות להזיק לעניין ישוב א״י. היה מלא מרירות על חובבי־ציון ברוסיה, ובמיוחד על נציגם בא״י ולאדימיר טיומקין. התנגד גם לרעש ולפומביות, שעשו חובבי ציון באנגליה בקשר לפטיציה. דעתו של הברון ודעת עוזרו אֶ. שייד היתה, שיש לפעול על־ידי הווזירים ולא לפנות אל השולטן עצמו, ושיש להציע להם עזרה כספית לתורכיה תמורת הנחות בהתיישבות. הברון אמר להילדסהיימר, שהוא מתנגד בהחלט לכל ועידה שהיא, בפרט לוועידה עם חובבי־ציון מרוסיה.

הידיעה, שקיבל רוזנברג לפני כן משייד וששמע אותה גם מפי שפ״ר, שהברון רוטשילד מסכים לוועידה, היתה איפוא מנוגדת להודעה הקודמת של הברון. לפי ידיעה, שמסר ארלנגר לרוזנברג, רצה הברון לייעץ לקולונל גולדסמיד, שלא ישתתף בוועידה.

רוזנברג רצה להפגש עם הקולונל גולדסמיד מיד עם בואו לפאריס, כדי שיוכל למסור לו אינפורמציה על המצב ולהכין אותו לפני פגישתו עם הברון רוטשילד. רוזנברג שלח מיברק וכתב בעניין זה לאגודת חובבי ציון באנגליה ²⁴.

*

ביום ה׳, ה־10 בספטמבר 1891, בא לפאריס הרב ש. מוהליבר²⁵, שחיכו לו עם פתיחת הוועידה. למחרת, ביום ה־11 בו, נפתחה הוועידה.

לפני התחלת הוועידה, בשעות שלפני הצהריים, התקיימה ועידה מוקדמת פרטית בין הקולונל גולדסמיד ובין נציגי חובבי־ציון ברוסיה וגרמניה, שפ״ר והילדסהיימר. רוזנברג שימש כאן כ״מתווך". דנו במצב בתנועה. באו לידי הבנה והוקם “הסכם לבבי”.

באותו יום התקיימה הוועידה באולם הישיבות של חברת “כל ישראל חברים”. השתתפו בה מטעם חברת כי״ח הרב צדוק קאהן, שישב בראש, מיכאל ארלנגר ואיזידור לב. מטעם חובבי־ציון השתתפו: הרב שמואל מוהליבר, שפ״ר, ד״ר הירש הילדסהיימר, לייטננט־קולונל א. גולדסמיד ואדם רוזנברג.

תשובתו של הברון מוריץ הירש היתה ידועה כבר מפי הד״ר זוננפלד, שקיבל אותה ביום ה־5 בספטמבר. רוזנברג מסר על תכנה לחובבי ציון באנגליה, במכתבו מיום ה־9 בספטמבר 1891. הברון הירש לא דחה לגמרי את בקשת חובבי ציון ברוסיה. הוא דרש לחקור את אפשרויות ההתיישבות בתורכיה האסייתית, ולשלוח נציגים לקושטא, שינהלו משא ומתן עם ממשלת תורכיה בדבר רשיון וזכויות להתיישבות²⁶. הברון הירש הביע את נכונותו להשתתף על־ידי נציגו במשלחת לקושטא.

הוועידה עמדה לדון בתשובתו של הברון הירש. על הפרק עמדו שתי הבעיות:

א. אם יש לשלוח משלחת לקושטא ולמקומות בשטחים האסייתיים של תורכיה, שבהם רוצים ליישב מהגרים.

ב. אם יש לרכז את הפעולה להתיישבות בא״י, סוריה וכו', ובאיזה דרכים.

האסיפה החליטה:

א. לשלוח לקושטא איש אחד או שניים, שישתדלו להשיג מממשלת תורכיה רשיון להתיישב ולקנות קרקעות, או לקבל קרקעות חינם, בסוריה, עבר־הירדן וכו'.

ב. מלבד זאת תצא משלחת, כדי לבחור את הקרקעות המתאימים וכדי להשיגם בלי תשלום או על־ידי קנייה. במשלחת זו ישתתפו נציגים של אגודות חובבי ציון, נציג אחד מכל אחת הארצות האלו: אנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואמריקה.

ג. הצעתו של הברון הירש להצטרף למשלחות ולסייע להן מתקבלת בתודה.

ד. חברי הוועד המרכזי של חברת כי״ח הודיעו, שהם מוכנים לבחור באנשים המתאימים למשלחת לקושטא. כשיהיו האמצעים לכך, ישלחו את חברי המשלחת לקושטא. על נציגי האגודות (של חובבי ציון) באנגליה, רוסיה, גרמניה ואמריקה, שהשתתפו באסיפה, לדרוש מאגודותיהם, שתבחרנה בצירים. עליהן להודיע לחברת כי״ח את שמות הנבחרים.

ה. ריכוז פעולת ההתיישבות הוא צורך דחוף. יש להקים הנהלה מאוחדת, שתעמוד תחת מרותו של ועד מרכזי עולמי.

לוועד המרכזי תשלחנה אגודות חובבי ציון באנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואמריקה שלושה נציגים מכל ארץ. מלבד אלה יוזמנו ארגונים יהודיים חשובים מארצות שונות וכן הברון הירש שישלחו כל אחד נציג לוועד־המרכזי, מניו־יורק יש להזמין את הוועד הרוסי־היהודי²⁷.

החלטה נוספת שלא נרשמה בפרוטוקול הקצר, חייבה לאסוף כספים לשם שיגור המשלחות.

הוויכוחים, שהתנהלו באסיפה, אינם ידועים לי, הפרוטוקול, שהגיע לידי, מכיל רק תאור קצר והחלטות. ממנו אנו למדים, שראו בחובבי ציון, שהשתתפו באסיפה, נציגים של התנועה בארצותיהם. אם כי רוזנברג יכול היה לפעול גם בשם אגודת חובבי ציון בניו־יורק, הרי לא יכול היה לדבר בשם חובבי ציון כולם באמריקה. רוזנברג נקלע, במקרה, לתוך הפעולות של ראשי חובבי ציון ברוסיה ובארצות אחרות, והוא ראה צורך לשתף פעולה.

6. בשליחות ללונדון.

נציגי חובבי ציון מרוסיה ביחד עם הד״ר הירש הילדסהיימר מברלין החליטו לנסוע מפאריס ללונדון, כדי לפעול שם להגשמת ההחלטות של הוועידה בפאריס. הם רצו להפגש עם אישים, כמו שמואל מונטאגו והלורד רוטשילד, עם אגודות חובבי ציון ועם ארגונים אחרים. רוזנברג הצטרף למשלחת. מכיוון שעמד להשתהות באירופה לרגל פעולות אלו של חובבי ציון, נסע הציר השני של “שבי ציון”, מאיר לונדון, לא״י בעצמו²⁸. רוזנברג עמד לצאת לא״י אחריו.

רוזנברג הכין את נסיעת המשלחת. עמד בחליפת מכתבים בעניין זה עם הקולונל גולדסמיד ועם מונטאגו. השתדל להכין פגישה עם הנהלת אגודת חובבי־ציון, עם מונטאגו ועם הלורד רוטשילד. מונטאגו קבע להם פגישה ליום ה־21 בספטמבר.

הרב שמואל מוהליבר, הד״ר הירש הילדסהיימר, שפ״ר ורוזנברג הגיעו ללונדון ביום ה־16 בספטמבר לפנות ערב.

ביום י״ד באלול תרנ״א, 17 בספטמבר 1891, התקיימה ישיבה של הוועד הראשי של אגודת חובבי ציון עם האורחים. יושב־הראש של הוועד, הקולונל גולדסמיד, מסר דו״ח מהוועידה בפאריס. המזכיר הקריא את פרוטוקול הוועידה וקטעים ממכתבו של הברון הירש.

אגודת חובבי ציון באנגליה החליטה בישיבה זו לבחור בשלושה נציגים, שייצגו את חובבי־ציון באנגליה בוועידה של אגודות חובבי־ציון מארצות שונות, העומדת להתכנס. החלטה שנייה מדברת על הצורך לעשות מיד צעדים לאיסוף כספים באופן פרטי לצרכי המשלחות, שתצאנה לקושטא לא״י ולארצות הסמוכות.

המשלחת ניהלה שיחות גם עם ארגונים אחרים, כמו הוועד הרוסי־יהודי. השיחות עם ועד זה התנהלו במשרדו של ש. מונטאגו. הוועד הקציב 200 לי״ש והחליט, שיקח לתשומת לב את ישוב א״י.

רוזנברג נפגש גם בלונדון עם השגריר האמריקאי שלמה הירש לפני שזה נפגש עם הלורד רוטשילד. הרב ש. מוהליבר²⁹ והד״ר הילדסהיימר נפגשו עם הלורד רוטשילד.

לפני שהמשלחת עזבה את לונדון, ערכו חובבי ציון בלונדון ביום ה־20 בספטמבר אסיפה פומבית לכבוד האורחים. בראש האסיפה ישב יוסף פראג. נאמו “המגיד מקאמינייץ” מכבי, הרב הדרשן כהן־צדק והד״ר ש. א. הירש. האורחים ענו. הרב ש. מוהליבר נאם קצרות ודרש מעשים. קרא לאסוף בו במקום כסף לצרכי המשלחות. הקהל נדרש לעלות על הבמה ולתת כל אחד את תרומתו. במקום נאסף סכום של 14 לי"ש וכמה שילנגים. רוזנברג נאם בצורה קלה, מלאה הומור³⁰.

המשלחת חזרה לפאריס.

רוזנברג עשה פעולה, שאגודת חובבי ציון בניו־יורק תשתתף בהוצאות למשלחות, שעליהן הוחלט בוועידה בפאריס. בידי הברון רוטשילד היה מופקד סכום של 2.000 דולר של אגודת חובבי ציון בניו־יורק, – סכום שרצו בו לקנות קרקעות בא״י. רוזנברג השתדל שחובבי־ציון בניו־יורק ימסרו את הסכום הזה לקופה הכללית לצרכי המשלחות. חובבי־ציון בניו־יורק הסכימו להצעתו של רוזנברג.

7. ביקור בא"י. רכישת קרקעות בגולן.

בראשית שנת תרנ״ב, באוקטובר 1891, הגיע רוזנברג לא״י. לאחר תקופה קצרה של גיאות בעלייה, שהביאה אתה לארץ אלפי יהודים מרוסיה, באה תקופת שפל. העלייה, שבאה בלתי מאורגנת, לא כוונה כראוי ולכן לא נקלטה. הוועד הפועל ביפו של ועד חובבי ציון האודיסאי לא הצליח לארגן את העלייה ואת ההתיישבות.

רוזנברג התחיל לאסוף ידיעות על המצב בארץ, על מצב המושבות הקיימות ועל קרקעות, העומדים למכירה. נפגש עם ראשי הוועד הפועל ביפו, עשה הכרה עם מאיר דיזנגוף, אפרים כהן, מנהל בית־הספר על־שם למל בירושלים, ועם נסים בכר, מורה ועסקן ציבורי בירושלים. יצא לסיור במושבות יהודה ושוחח עם איכרים. ראה את הליקויים באדמיניסטרציה של פקידי הברון, שלא היו חדורי הרעיון הציוני, ואת אזלת היד של חברי הוועד הפועל עם כל רצונם הטוב. רוזנברג בא לידי מסקנה, שיש להוציא את העבודה המעשית לישוב א״י מידי אלה שלידיהם נמסרה. כתב בענין זה מיד מכתב אל ראש אגודת חובבי־ציון באנגליה, הקולונל גולדסמיד, וציין, שכל מה שיקדימו להוציא מידי אלה את הפעולה, כן ייטב³¹. רוזנברג ראה עכשיו מקרוב את הצורך בהקמת מוסד מרכזי, שיכוון את פעולות ההתיישבות וימנע ספסרות בקרקעות, כמו שזה היה בארץ זמן קצר לפני כן. ציפה לשיגור המשלחת לא״י, עליה הוחלט בוועידה בפאריס. קיווה, שחובבי ציון באנגליה יהיו סוללי הדרך ויכניסו סדר ושיטה בפעולה לישוב הארץ. ראה את הצורך בשחרור האכרים מתלותם באדמיניסטרציה של הברון והעמדתם ברשות עצמם. ראה באיכר העובד באופן עצמאי את התגשמות האיחוד של “תורה ועבודה” בצורה נעלה. ברך על ההתקדמות במושבה החדשה “רחובות”, שבה נעשה הכל על־ידי האגודה “מנוחה ונחלה” באופן עצמאי ובעבודה עברית.

רוזנברג נפגש ביפו עם המהנדס זיידנר, שעשה כאן בשליחות אגודה ביקטרינוסלב, שקנתה מעבר לירדן, בגולן, שטח של מאה אלף דונם. מספר חברי האגודה פחת ונציגה זיידנר מוכן היה למכור חלק מהשטח. רוזנברג ניהל אתו משא ומתן על רכישת שטח של 25.000 דונם עם זכות לקנות שטח כזה נוסף באותו המחיר. הם באו לידי הסכם. רוזנברג קנה 25.000 דונם (בערך 2.300 הקטר, או 6.000 אקר אנגליים) במחיר 5 פראנק הדונם והבטיח ל״שבי ציון" את הזכות למשך חצי שנה לרכוש שטח נוסף כזה באותו המחיר³².

רוזנברג עשה את ההסכם לפני שראה את השטחים. רק שמע, שהקרקעות פוריים, הם מתאימים לגידול דגנים (crops) החליט איפוא לנסוע צפונה, כדי לראות ולחקור מקרוב את הקרקעות הבאים בחשבון. בדעתו היה להקדיש ארבעה שבועות לחקירה הזאת.

לפני שעזב את יפו כתב רוזנברג מכתב מפורט לד״ר ש. א. הירש. במכתבו הודיע על החדשות ותאר את המצב בהתיישבות. הביע את התקווה, שתקופת השפל בעלייה תהיה קצרה, היא תנוצל לארגון פעולה מתוכננת יותר, שתביא אתה תנופה חדשה בהתיישבות.

אדם רוזנברג ומאיר לונדון יצאו צפונה, כדי לסייר את השטחים בגולן. זיידנר נשאר ביפו וחיכה לשובם. הסיור נמשך כחמישה שבועות, בזה כעשרה ימים של קרנטינה ב״גשר בנות יעקב" אשר על הירדן. ביקורו בראש־פינה, יסוד המעלה ומשמר הירדן. לשטחים בגולן יצאו בלוויית שני יהודים מצפת ומחמר ערבי. בסביבה שוממה ורחוקה מכל תרבות עשו הצירים של “שבי ציון” כשלושה שבועות. עברו בימים ובלילות הרים וגבעות, ביקרו אצל ראשי שבטים של בידואים ותרו את הארץ. את רשמיו מהסיור סיכם רוזנברג במכתב, שכתב אל הד״ר ש. א. הירש בלונדון מיד לאחר שובו מהגולן. מסקנתו היתה שהארץ מתאימה להתיישבות.

כשחזר רוזנברג מהגולן לביירות ביום השני בדצמבר 1891, נודע לו, שזיידנר נקרא טלגרפית לפאריס ויצא שמה יומיים לפני כן. בדעתו היה לנסוע בהקדם אחריו לפאריס, כדי לסדר את העברת הקרקעות. קיווה, שהרישום יסודר לכל המאוחר עד חג הפסח. התחיל לתכנן תכניות, שאגודתו תצטרך למנות נציג קבוע בא״י, שיפעל משמה בארץ. אני מניח, שחשב על עצמו כעל המוציא לפועל של תכניות “שבי ציון” בארץ.

רוזנברג ישב איפוא בבירות וחיכה לאניה, כדי להפליג בה לצרפת. היה מלא בטחון, שהמפעל יצליח. היה משוכנע, שצעדם של חברי "שבי ציון״_׳ הרוצים לתקוע יתד בארץ־האבות, הוא נכון. את השקפתו זו הביע במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־2 בדצמבר³³ 1891, מביירות. מעשים, עובדות, כתב, ידברו ברור יותר מאשר כל תעמולה; ברגע, שנתיישב כאן, יהא כנתינים או אזרחים של תורכיה, או בחסות המדינות, שאנו אזרחיהן, הרי נהפוך חיש מהר לאדוני אדמתנו למעשה, גם אם לא להלכה.

לאחר כל מה שראה ושמע בא״י, לא קיווה לגדולות מפאריס למען “ישועת ישראל”, למרות הפעולות החשובות, שעשה הברון רוטשילד בארץ במשך עשר השנים שעברו. רוזנברג חיכה לפעולות חשובות כתוצאה מהוועידה בפאריס וציפה למעשים מצד הברון הירש.

רוזנברג מיהר לפאריס. ישב באניה הראשונה שנזדמנה והפליג למארסייל. לפאריס הגיע ביום ה־22 בדצמבר. הבעיה, שעמדה בפני קוני הקרקעות בגולן, היתה בעיית השגתו של אישור חוקי להעברת הקרקעות לידיהם. נערמו קשיים, שרק על־ידי פעולה אצל השלטונות התורכיים אפשר היה לקוות לסילוקם. זיידנר לא ראה כל אפשרות אחרת מאשר לפנות לעזרת הברון, שלפקידיו ועושי דברו, כמו אליהו שייד ואחרים, היה נסיון בדרכי ההשפעה על ראשי השלטון בתורכיה. לאחר משא ומתן בין נציג האגודה היקאטרינוסלאבית “אגודת אחים” ונציג האגודה “שבי ציון” מצד אחד ובין הברון רוטשילד מצד שני, הסכים הברון לקבל לרשותו את כל השטחים בגולן, לדאוג לסידור רישום ההעברה של הקרקעות ולמסור אח״כ לאגודות המעוניינות חלקים מהשטחים. הברון קיווה, שיעלה בידו להשיג מממשלת תורכיה אישור לקניית השטחים. רוזנברג השליש סכום של 50.000 פראנק על חשבון הקרקעות שהזמין.

הברון רוטשילד הופיע איפוא פעם נוספת כידיד נאמן של ההתיישבות בא״י. כנגד זה נתברר אז, שהברון הירש זנח כל פעולה שהיא למען ישוב א״י. החברה יק״א, שיסד אותה בו בזמן שהתקיימה הוועידה בפאריס בהשתתפות חובבי־ציון וחברת כי״ח, ושמסר לה הון בסך 2 מיליון לי״ש, פנתה להתיישבות בארגנטינה. הברון הירש הגיע לכלל החלטה, שהתנאים המדיניים אינם מאפשרים בא״י התיישבות יהודים בקנה־מידה רחב. פנה איפוא לארגנטינה. לרוזנברג נודע הדבר מפי מיכאל ארלנגר. רוזנברג קיבל את הרושם, שהברון הירש עזב את ענין ישוב א״י בגלל ניגודים אישיים, שבין שני הברונים.

רוזנברג נפגש בפאריס לא רק עם ארלנגר, אלא גם עם אנשים אחרים. כך נפגש עם הפרופ׳ יוסף הלוי, עמד להפגש, ויש להניח שנפגש, עם איזידור לב ועם הד״ר זוננפלד. בזמן שהותו בפאריס קיבל מכתב חשוב מהד״ר הירש הילדסהיימר.

רוזנברג חזר לניו־יורק דרך לונדון. כאן התעכב רק יום אחד. בבית־המלון שלו נתקיימה פגישה בינו ובין ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה, ד׳אביגדור והד״ר ש. א. הירש. רוזנברג סיפר על פעולותיו והישגיו לרכוש קרקעות בעבר־הירדן. בפגישה נידונה ההצעה, שחובבי־ציון באנגליה יצטרפו ויקנו גם הם קרקעות בגולן. הם רצו לקבל מהברון רוטשילד שטח של 6.000 או 10.000 דונם³⁴.

הצטרפות חובבי־ציון באנגליה היתה רצויה לרוזנברג. היה להם באותו זמן הארגון הטוב ביותר מכל ארגוני חובבי־ציון. בראש ארגונם עמדו אנשים בעלי כושר פעולה ובעלי השפעה. במכתב אל הד״ר ש. א. הירש, שכתב רוזנברג על סיפון האניה בדרכו לניו־יורק, הביע את רצונו העז בשיתוף פעולה.

באניה, כשלבו מלא תקוות טובות, החליט רוזנברג, שכדאי להזמין גם בשביל אגודת חובבי־ציון בניו־יורק שטח בגולן. במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש ביקש, שד׳אביגדור ישתדל להשיג בשבילם 4.000 דונם. לקניית השטח רצה להשתמש בסכום של 10.000 פראנק שהיה ברשותם ושחלק ממנו הועבר בינתים בהשתדלות רוזנברג לקופה הכללית, שהוקמה בפאריס בזמן הוועידה לצרכי המשלחת לתורכיה. לאחר שמכל הוועידות בפאריס בדבר השתתפות הברון הירש לא יצא כלום, רצה רוזנברג להחזיר את הכסף לאגודת חובבי ציון בניו־יורק ולקנות בו שטח נוסף. סבר, שיוכל להכניס גם את כספי חובבי־ציון בבוסטון, סך 5.000 פראנק, לצרכי קניית 4.000 הדונם הנוספים.

את הנסיעה באניה שלא היתה קלה הפעם על רוזנברג, קיבל באהבה, כי ראה את עצמו שליח־מצווה. במכתבו אל הד״ר ש. הירש רשם: "אנו, "אמוני דת״, עלינו לסבול יותר מאחרים, ״יסורי דרך״ ו״שכרנו אתנו״. –

8. בציפייה להעברת הקרקעות.

כשחזר רוזנברג לניו־יורק נפגש מיד, ביום ה־9 או ה־10 בינואר 1892, עם חברי “שבי ציון”. הם היו מרוצים מתוצאות שליחותו. הם אישרו את הקנייה ומוכנים היו להכניס כספים נוספים.

בזמן העדרו של רוזנברג מניו־יורק התחילו אי־אלה אנשים להפיץ בין חברי “'שבי ציון” ו״חובבי ציון" שמועות שונות על אי־סדר בענינים הפנימיים של האגודות הללו ועל אי־הצלחתו של רוזנברג בשליחותו. עם שובו לניו־יורק הוחזר האמון, הסכסכנים איבדו את הקרקע לפעולתם.

אגודת “חובבי ציון” בניו־יורק דנה אז בהצעה לקנות מניות מאגודת “שבי ציון” בשביל אנשים, שאין להם אפשרות לרכוש להם מניה. אגודת “חובבי ציון” קיבלה הצעה גם מאגודת “בני יהודה” בצפת, שיסדה מושבה ממזרח לים כנרת, שלא התפתחה יפה. האגודה לא היתה מוכנה לקנות בעצמה 4.000 דונם, כפי שהציע רוזנברג. משום כך כתב אל אגודת חובבי ציון באנגליה, שהוא מבטל את ההזמנה לארבעת אלפים הדונם הנוספים.

רוזנברג קיבל מברק מזיידנר, ואחר כך גם מכתב מארלנגר, שבהם בקשו את הסכמת “שבי ציון” לרישום הקושנים על שם נסים בכר. המוכר, אחמד שמע פחה, האיץ לגמור את הענין. אמיל פראנק, סוכן הברון רוטשילד בביירות, שהשתדל זה כחצי שנה להשיג רשיון להעברת הקרקעות, יעץ לרשום אותם זמנית על שם נסים בכר מירושלים, שהיה נתין עותומני. לא היה צורך ברשיון מיוחד מקושטא במקרה כזה. ארלנגר פנה בשאלה דומה גם אל חובבי ציון באנגליה, שהחליטו בעצתו של רוזנברג לקנות 10.000 דונם בגולן³⁵. “שבי ציון” ענו לארלנגר, שהם מסכימים, בתנאי שיהיו מובטחים כנגד בכר.

״שבי ציון״ החליטו להעביר על חשבון הקנייה סך 50.000 פראנק נוספים, מלבד 50.000 הפראנקים, שהיו כבר מושלשים.

רוזנברג קיווה, שרישום הקרקעות יסודר בקרוב. התחיל לחשוב על עריכת מדידות וחלוקה של הקרקעות וכן על הצורך להתכונן לעליה ולהתישבות.

הידיעות על רכישת הקרקעות בגולן על־ידי אגודות באמריקה, באנגליה וברוסיה, ועל השתתפות הברון רוטשילד בפעולה, הפיחו תקוות רבות בלבות המהגרים היהודים באמריקה ואנגליה ובקרב יהודי רוסיה. מספר חברי האגודה “שבי ציון” נתמלא מהר. ומכיוון ולפי התקנות אי־אפשר היה לקבל יותר מ־500 חברים, נוסדה בניו־יורק אגודה שניה באותו שם ונקראה "שבי ציון מס׳ 2״. בראשה התייצב ד״ר משה מינץ, אחד מחברי האגודה ביל״ו לפנים, שירד מא״י לאמריקה, למד בארצות הברית רפואה ועבד אח״כ כרופא בניו־יורק. הד״ר מינץ השתתף בעתונות באידית באמריקה והוציא בעצמו עתונים בשפה זו. כשקמה בראשית שנות ה־90 ההתעוררות להתיישבות בא״י, הצטרף מינץ שוב לתנועה והיה מפעיליה.

קבוצת אנשים ממוהילב עם זלמן־דויד ליבונטין בראשה רצתה להצטרף להתיישבות בגולן. ליבונטין פנה ביום ה־2 בפברואר 1892 במכתב אל רוזנברג ושאל אותו על הקרקעות, אם אפשר לקנות חלק מהם, אם אפשר להצטרף למתיישבים מניו־יורק ומיקאטרינוסלב ומי יהיה המנהל של המושבה. רוזנברג ענה ביום ה־22 בו, שהקרקעות עברו לרשותו של הברון רוטשילד, אולם חלק מהם אפשר עוד לקנות ממנו. יעץ לפנות אל מ. ארלנגר. הביע את תקוותו, ששעת הכושר להתחלת ההתיישבות תהיה אחר חג הפסח. בדבר מנהל של מפעל ההתיישבות ענה רוזנברג, שעדיין לא נבחר, הוא ייבחר במשך החודש הבא. חשב על עצמו כעל מועמד מתאים, אולם לא גילה זאת. על התכונות הדרושות למנהל כזה כתב במכתב המדובר:

״לפי דעתי, כתב רוזנברג לליבונטין, הכשרונות היותר דרושות (דרושים!) למנהל הנ״ל הן, שיהיה איש תם וישר, שונא בצע, חכם ונבון בהתלוכות העולם בכלל ובהנהגה המדינית והמוסרית של חבורה מאחב״י (מאחינו בני ישראל) בפרט, ועם כל זה יהיה גם אוהב וחביב ומרוצה לשולחיו. ואף אם בתחלה איננו בקיא בשפת ונימוסי המדינה, תהיינה החסרונות האלה נבלעות (נבלעים!) בהכשרונות הנ״ל, ובמשך זמן מעט יוכל להתקן עצמו גם בבקיאות הזאת".

רוזנברג שלח לליבונטין את הגליון של “הפסגה” (מיום ט׳ בטבת תרנ״ב) שבו נדפסו רשמיו של אשר בינדר, החבר של “שבי ציון” מפילאדלפיה, ממסעו בגולן, וכן את תקנות “שבי ציון”. רוזנברג העיר, שבתקנות יוכנסו בוודאי שינויים רבים, לאור הידיעות שאסף בא״י ולפי דוגמת האגודה “מנוחה ונחלה”, שיסדה את “רחובות” ³⁶.

רכישת הקרקעות בגולן עוררה התעניינות לא רק בחוגי חובבי־ציון באירופה ובאמריקה, אלא גם בחלקים יהודיים, שהיו רחוקים מהתנועה. גם בלתי־יהודים מעריצי התנ״ך, חברי הכתה הנוצרית הדתית “כריסטה־דלפיאנס”, שמרכזם היה בניו־אינגלנד, הביעו את תמיכתם ושלחו תרומות קטנות למען ישוב א״י על־ידי היהודים.

יהודי עשיר בקאליפורניה, שהיה קרוב לתנועת חובבי ציון, יסד אז בקאליפורניה “חברה בינלאומית להתיישבות יהודי רוסיה”. הוא הכניס לתקנות חברתו סעיף, שהחברה תתמוך בהתיישבות היהודים הן בקאליפורניה והן בא״י.

חברי “שבי ציון” חיכו בינתיים לידיעות על סידור רישום הקרקעות, אולם ידיעות אלו לא הגיעו. ארלנגר כתב ביום ה־19 בפברואר 1892 לרוזנברג, שמצד נסים בכר תינתן התחייבות בכתב, שלא ידרשו לא הוא ולא יורשיו אחריו את הבעלות על הקרקעות, שיירשמו על שמו. עבר חודש ועוד חודש וידיעה על סידור הרישום לא הגיעה. הדבר הדאיג את “שבי ציון”. רוזנברג קיבל ידיעה מביירות, שאמיל פראנק שכב חולה במשך 5 שבועות. רוזנברג סבר, שהעיכוב נגרם על־ידי המחלה של פראנק.

בעתונות האמריקאית הופיעו אז ידיעות על דין־וחשבון, ששלח ציר ארה״ב בירושלים ש. מריל (S. Merill). קונסול זה, שהביט בעין רעה על עליית יהודים לא״י, כתב בדו״ח שלו, שהמפעל של “שבי ציון” נכשל³⁷. רוזנברג צריך היה להביא הוכחות נגד הנתונים של מריל.

באותו זמן חלה ארלנגר. רוזנברג פנה אל הרב צדוק קאהן ואל הברון רוטשילד. הברון ענה, שמחמת מחלתו של ארלנגר הקימו כמה אנשים בפאריס ועד לטיפול בעניני א״י. הכוונה היתה ל״ועד הארצישראלי", שהקים הברון ושתפקידו היה לטפל בקרקעות, שקנה הברון בגולן, לחלקם ולמכרם. הברון הודיע לו, שמותר לרשום את הקרקעות גם על שם אזרח חו״ל. שאל איפוא את רוזנברג על איזה שם רוצים “שבי ציון” לרשום את הקרקעות. “שבי ציון” טלגרפו לברון, שהם משאירים את הבחירה בידיו.

המהנדס זיידנר כתב לרוזנברג מפאריס, שהוא מקווה, שדבר סידור הקושאן יסודר בקרוב. הציע, שברגע שהענין יסודר, ייפגשו בפאריס נציגי שלוש האגודות, המשתתפות בהתיישבות, אגודות יקטרינוסלב, ניו־יורק ולונדון. מפאריס יצאו לביירות.

רוזנברג נתמלא איפוא שוב תקווה. במכתב אל הד״ר ש. א. הירש בלונדון מיום כ״ד בסיוון תרנ״ב, 30 ביוני 1892, כתב, שהוא בטוח בהצלחת המפעל ונצח ישראל לא ישקר.

ההתעניינות של יהודי אמריקה בהתיישבות בא״י המשיכה להיות ערה. באסיפה, שכונסה על־ידי חברת חובבי־ציון באולם של “שבי ציון” השתתפו למעלה מאלף איש. רוזנברג פתח את האסיפה ודיבר על רעיון ישוב א״י ברוסיה ובארצות הברית. אחריו דברו המטיף ד״ר ניומרק, אליקום צונזר, הרב המטיף ד״ר צינזלר והד״ר משה מינץ. המשורר מוריס רוזנפלד הקריא משיריו³⁸.

בראשית החודש יולי 1892 קיבל רוזנברג מברקים מדמשק ומפאריס, שהקושאן על הקרקעות נתקבל ואושר על שם אמיל פראנק. השמחה בקרב חברי האגודה היתה רבה. באסיפתם השבועית הביעו את שמחתם בקריאות ״מזל־טוב״ ״שהחיינו״! בבית־התפילה “שערי ציון”, שבו היו מתפללים חברי האגודה, נערכה מסיבה. מאיר לונדון ואדם רוזנברג כיבדו את החברים במשקאות. אחד החברים שר, אחרים נאמו לכבוד המאורע³⁹.

ביום ה־18 ביולי 1892 קיבל רוזנברג מזיידנר מפאריס מכתב, שבו ביקש לשלוח באי־כח של “שבי ציון” לפאריס, כדי להפגש שם עם באי־כח האגודות ביקאטרינוסלב ובלונדון. באסיפתם השבועית ה־84, בליל ה־28 ביולי, החליטו חברי האגודה לבחור בשלושה אנשים, אחד מהם יהיה מנהל הנחלה, השני – מנהל הפנקסים ושלישי – משנה למנהל. שנים הראשונים יסעו לפאריס ומשם יצאו לנהל את הנחלה, ואחר־כך יבוא שמה גם השלישי. באסיפה הבאה קבעו חברי האגודה את השכר לפקידים: למנהל 700 דולר לשנה, לסגן־המנהל ולפנקסן 300 דולר לשנה לכל אחד. אם כי לא נקבע מיד מי יהיה המנהל, הרי רוזנברג חשב שהוא יהיה המועמד. כעוזר למנהל רצו למנות את החבר מפילאדלפיה, אשר בינדר, שהתיישב בירושלים⁴⁰.

בינתיים נתקבלו מכתבים נוספים מפראנק מביירות, מאליהו שייד, מזיידנר ומהרב צדוק קאהן מפאריס, שמהם נתברר, שקשיים חדשים נערמו בענין הקושאן. מינויו של הפחה רעוף פחה לוואלי (מושל) דמשק פורש כסיבה להרעת היחס להתיישבות היהודים. “שבי ציון” נתבקשו איפוא להמתין עם שיגור משלחתם עד שיסודרו כל הענינים.

רוזנברג היה נרגז. תלה את הקולר בפראנק ובשייד, שסבר שהם מזניחים את הטיפול. אי־סידור הענין בהקדם גרם להפרעות בפעולותיה של האגודה “שבי ציון” ובתנועת חובבי ציון כולה. בדעתו של רוזנברג היה לשלוח לברון רוטשילד אולטימטום, שבו ייקבע תאריך סופי לסידור הקושאן. במקרה שהעניין לא יסודר עד תאריך זה, יזנחו “שבי ציון” את כל המפעל. רוזנברג המטיר מכתבים אל מ. ארלנגר, הרב צדוק קאהן ואליהו שייד, שהיו מקורבים לברון. ארלנגר נפטר באותו זמן. בראשית החודש נובמבר 1892 פנה רוזנברג בקריאה נואשת ישר אל הברון וביקש ממנו להביא את הפעולה לידי גמר.

אל חובבי ציון באנגליה, שהמשיכו לפעול בהנהגתו של ש. מונטאגו בכיוון הגשת פטיציות לשם קבלת רשיון מהשולטן, כתב רוזנברג ביום ה־7 בנובמבר 1892, שישקלו היטב אם פעולותיהם אינן מסכנות את פעולות אליהו שייד אצל ממשלת תורכיה להשגת הקושאן.

אליהו שייד יצא לדמשק, כדי להשתדל בדבר סידור הקושאן. רוזנברג קיבל ביום ה־27 בדצמבר 1892 מהברון רוטשילד מכתב, שבו הודיע לו על נסיעתו של שייד וביקש שוב הפעם לנקוב בשם אזרח אמריקאי, שעל שמו ירשמו את הקושאן. חברי “שבי ציון” ציפו איפוא לסידור סופי של העברת הקרקעות וקיוו שהדבר יעלה בידי הבארון ועוזריו.

9. האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ והמשלחת שלה לא"י.

האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ הלכה והתפתחה מהר. הד״ר משה מינץ עבר בערי ארצות הברית ובקנדה, רכש חברים ויסד סניפים. ביקר בפיטסבורג, פילאדלפיה ובאלטימור ויסד שם קבוצות מאורגנות של חברים או סניפים. גם באליזאבטוויל ובפורטלאנד נוסדו סניפים⁴¹. במונטריאל אשר בקנדה ובשיקאגו הצליח מינץ לייסד סניפים גדולים. להתקבל לאגודה ביקש אפילו יהודי אחד מארץ־ישראל, תושב ראשון־לציון. אם כי לפי התקנות היו מקבלים חברים רק מארצות הברית ומקנדה, החליטה האגודה לקבל את הארצישראלי.

מינץ נבחר ליושב־ראש של האגודה. ליושב־ראש מפני הכבוד נבחר השופט לוי. בין הפעילים באגודה היה אפרים דיינארד. במונטריאל היה פעיל מאוד הרב צדיקוב, שהיה נואם ועושה למען ישוב א״י. תודות למרצו התפתח יפה הסניף במונטריאל.

האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ ראתה, שעניין רכישת הקרקעות בגולן על־ידי האגודה מס׳ 1 הולך ונמשך ואין ביטחון שיסודר בקרוב. האגודה מס׳ 2 לא רצתה להיות קשורה לפעולותיה של האגודה מס׳ 1 והחליטה לשגר משלחת משלה לא״י, שתסייר בארץ ותברר איזה קרקעות עומדים למכירה משני עברי הירדן. חברי האגודה מס׳ 2 נטו יותר לרכישה ממערב לירדן. ההון שעמד לרשותה של האגודה מס׳ 2 היה 4.000 דולר. הפעולה הנפרדת לא היתה לרצון לראשי האגודה מס׳ 1.

שני צירים נבחרו: הד״ר משה מינץ והסוחר הירש־אלעזר כהן ממונטריאל. כהן היה סוחר ועסקן ציבורי' סוחר פחמים מיושב וקר־מזג זה, שימש נשיא לשכת “בני ברית” והשתתף במוסדות צדקה⁴². שני הצירים עזבו את ניו־יורק ביום ה־7 בינואר 1893 ונסעו דרך צרפת. פאריס הפכה אז למרכז של פעילות למען ישוב א״י, בפאריס נמצא “הועד הארצישראלי” מיסודו של הבארון רוטשילד, ובה היו שתי אגודות של חובבי ציון, אגודת “ישוב א״י” ואגודת “בני ציון”. הצירים הגיעו לפאריס ביום ה־16 בינואר ובאו מיד במגע עם פעילי האגודות לישוב א״י. התייעצו עם הד״ר חָוקין. פנו אח״כ אל הרב צדוק קאהן, שנתן להם מכתב־המלצה אל הברון אדמונד רוטשילד. הד״ר מינץ נפגש עם הברון שלוש פעמים ושוחח אתו ארוכות. הברון הראה התעניינות רבה בפיתוחה של ארץ־ישראל.

שתי האגודות לישוב א״י בפאריס ערכו ביום ה־11 בפברואר אסיפה משותפת גדולה לכבוד האורחים. כיוון שאלעזר כהן עזב את העיר ימים אחדים לפני האסיפה, השתתף בה רק מינץ. הד״ר מינץ נאם במשך כשעה וחצי בפני הקהל הרב, כשלוש מאות איש, שמילא את האולם. הנואם הסביר את הסיבה לשאיפתם של המהגרים היהודים באמריקה לעלות לא״י. תאר את מצבם הקשה של הפועלים היהודים באמריקה, העובדים קשה בבתי־החרושת ואינם יכולים לנוח ביום השבת. האגודה “שבי ציון” רוצה להוציא את הפועלים היהודים האלה מבתי־החרושת עם האוויר המחניק שלהם אל מרחבי השדות בא״י, כדי שיוכלו לחיות ברוח תרבות ישראל ובתנאים טובים יותר.

לפי עצתו של הברון רוטשילד נפגש הד״ר מינץ עם אליהו שייד, שסיפר לו על המשא והמתן, שניהל בקושטא עם הווזיר הגדול ועם ווזירים אחרים. שייד הביע את תקוותו, שבחדשים הקרובים יורשה ליהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל.

הד״ר מינץ ביקר גם אצל הפרופ׳ יוסף הלוי הישיש, חובב ציון נלהב וחבר “הועד הארצישראלי”.

הד״ר מינץ הגיע ליפו בסוף החודש פברואר 1893. נסע כעבור שבוע ימים יחד עם אלעזר כהן לביירות, אל אמיל פראנק, כדי להוודע איזה קרקעות עומדים למכירה משני עברי הירדן. קיבלו מפראנק ידיעות חשובות. פגשו בביירות את שני היהודים אפשטיין והרצנשטיין, שעסקו במכירת קרקעות. יהודים אלה הציעו להם לקנות קרקעות בגליל התחתון, מאדמות הכפרים סג׳רה וכפר־סבט. עמד שם למכירה שטח של 30.000 דונם במחיר 12 פראנק הדונם.

המשלחת חזרה ליפו ויצאה אח״כ לסיור בארץ. בסוף החודש הגיעה לגליל התחתון וסקרה את השטחים, שהוצעו לה בגליל התחתון. האדמה מצאה חן בעיניהם.

בחול המועד פסח יצאו הצירים לסיור בגולן. עברו בעבר־הירדן בלוויית השומר הרשל טויסטר מראש־פינה, בחור צעיר וחסון, שנתפרסם כגיבור ללא חת, ובלוויית היהודי יעקב – איש כבן המשים, גוץ ורזה, אבל זריז ונועז, שהיה לבוש גם הוא תמיד כמו הרשל טויסטר בבגדי בדואי ומקצועו היה “מכיר”, כלומר מחמר, הנותן לנוסע את בהמתו ומלווה אותו כמורה־דרך. גם ערבי אחד, שרכב על פרד ודאג למזונות ולכבודה, נלווה אליהם.

רכבו ועברו שטחים שוממים, זרועים אבנים, ופגשו רק בידואים. לנו בכפר בידואי. הגיעו סוף סוף לשטח מזרע, שבו היה כפר של פלחים, שנקרא “סאהם אל־ג׳ולן”, כלומר הטוב שבגולן. האדמה של הכפר, שאגודת “שבי ציון מס' 1” רצתה לרכוש חלק ממנה, נראתה לצירים פוריה, גדלו בה דגנים. בכל הסביבה לא נראה אף עץ.

הצירים רכבו לדמשק ומשם עברו לביירות. נפגשו בביירות שוב עם אפשטיין ועם הרצנשטיין. פגשו שם גם את אלעזר רוקח. הד״ר מינץ התרשם מרוקח, שהוא בעל כשרונות גדולים ובעל אינטליגנציה. חזרו באניה ליפו. הד״ר מינץ נסע ברכבת לירושלים וביקר גם על־יד קבר רחל. ביום ה־23 באפריל עזב את ירושלים וכעבור יום־יומיים הפליג באניה חזרה לאמריקה. בדרכו חזרה השתהה בפאריס, נפגש שלוש פעמים עם הבארון רוטשילד ושוחח אתו ארוכות. הוא נפגש גם עם הרב צדוק קאהן. בעזרתו של משה מינץ נוסדה אז גם בפאריס אגודה דומה לשלו. ביום ה־24 ביוני הגיע לביתו בניו־יורק⁴³.

הצירים של האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ החליטו לקנות בגליל התחתון ולא בגולן. מינץ סבר, שבגלל “הבידואים־הרצחניים” מסוכן להתיישב בגולן. הצירים החליטו איפוא לרכוש את הקרקעות, שהוצעו להם על־ידי אפשטיין והרצנשטיין. כיוון שלא היה בידם הסכום הדרוש לקנייה, פנו אל “הועד הארצישראלי” בפאריס, שיקבל לרשותו את הקרקעות, יטפל ברישומם לפי החוק, יגבה את התשלומים וימסור את החלקות לחברים׳⁴⁴.

הד״ר מינץ בא לידי מסקנה, שהתכנית של “שבי ציון” איננה מעשית לגמרי, יש צורך בסכומים גדולים פי חמישה מאלה, הנדרשים מהחברים לפי התכנית. מינץ הודיע לחברי אגודת ״שבי ציון מס׳ 1״ את דעתו זאת.

10. התנגדות לתכנית “שבי ציון”.

כבר בראשית פעולותיה של אגודת “שבי ציון” נמצאו חובבי ציון שטענו, שהתכנית של האגודה איננה מעשית. הם לא האמינו, שאפשר במאתיים דולר לתת למשפחה אחוזה בא״י וליישבה. בראש הטוענים נגד התכנית עמד העתונאי כתריאל־הירש שרהזון, עורך העתונים באידית “יידישעס טאגעבלאט” היומי ו״יידישע גאזעטן" השבועי. הוא התחיל להוציא גם עתון בעברית בשם “העברי” לשם התחרות בעתון “הפסגה”, שיצא לאור בעריכת החובב־ציון וו. שור. בעתונים של שרהזון הובעה לא פעם התנגדות לתכנית של “שבי ציון”, אולם כשנתקבלו ידיעות על הצלחת האגודה ברכישת שטחים גדולים בא״י ובזול, ענו גם הם אמן.

כשעברו חדשים והעברת הקרקעות לא סודרה, התחילו העתונאים, שהתנגדו לתכנית, להתקיף בחריפות את ראשי האגודה “שבי ציון”. בקיץ של שנת 1892 נעשו התקפותיהם חריפות ביותר. העתונאי ש. ו. נטלסון התקיף ב״העברי״ את חברי הוועדים של ״שבי ציון״ מספר 1 ומספר 2 כאחד, והאשים אותם בהטעיית החברים העניים ובזבוז כספי האגודה. האשמות דומות והשמצה של כל התכנית להתיישבות בעבר־הירדן יחד עם דברי בלע ושקר על תנאי החיים במושבות א״י בכללן נתפרסמו ב״יידישע גאזעטן". המתנגדים התקיפו את ראשי האגודה אפילו בגלל ניהול תעמולה למען אתרוגי א״י במקום אתרוגי קורפו⁴⁵. המלחמה ב״שבי ציון" הפכה איפוא למלחמה עיוורת בכל מה שקשור להתיישבות בא״י.

אדם רוזנברג, שהיה עורך־דין, החליט לתבוע את נטלסון לבית־דין פלילי.

בראשית החודש יולי התבררה תביעתו של רוזנברג בפני השופט. פסק־הדין אמר, שבעניין כזה צריך לדון בית־דין רגיל ולא בית־דין פלילי.

על־ידי המשפט קיבל הענין פרסום. עתונאי ממערכת ה״ניו־יורק טיימס" הלך אל רוזנברג ואח״כ אל מערכת “העברי”, כדי לקבל ידיעות על האגודה “שבי ציון” ולשמוע מה הן הטענות נגדה. רוזנברג הסביר את מטרות האגודה וסיפר על הפעולה שנעשתה. סיפר, שהאגודה פועלת בשיתוף פעולה עם סוכני הברון רוטשילד, הכסף לקניית הקרקעות מופקד בפאריס, ויש תקווה שהרשיון לקניית הקרקעות יתקבל בקרוב. על נטלסון ועל עורך “העברי” דיבר רוזנברג בבוז.

במשרדי מערכת “העברי” אמר יחזקאל שרהזון, בנו של כתריאל שרהזון, לעתונאי מה״ניו־יורק טיימס", שלא רק שלא יפרסם הודעה נגד דבריו של נטלסון, אלא ימשיך להתקיף את “שבי ציון” ויזהיר, שלא יקנו מניות של האגודה. התכנית לשלוח מארצות הברית לא״י מהגרים יהודים, שבאו מרוסיה, היא לדעתו בלתי מעשית, ההבטחות לנחלה בא״י במאתיים דולר מעוררות רק צחוק. יש להלחם בשתי האגודות של “שבי ציון”, כי תכניותיהן הן בלתי מעשיות והן עלולות לסחוט כספים מאנשים עניים, שאפשר להתעות אותם בקלות.

הרפורטר של “ניו־יורק טיימס” פירסם את דברי שני הצדדים בגליון מיום ה־17 ביולי 1892 של עתונו.

לענות למתנגדים יצא אפרים דיינארד, אחד מעסקני “אגודת שבי ציון מספר 2״, שמשך בשבט סופר עוד בשבתו ברוסיה, באודיסה, והמשיך בה בניו־יורק, בהוציאו עתון עברי בשם “לאומי” ובהשתתפו ב״הפסגה”. בלשונו החריפה, לפעמים חריפה מדי, התקיף נמרצות את העתונאים, שניהלו תעמולה נגד “שבי ציון”. בספרו הראשון “עתידות ישראל”, שהוציא אז בניו־יורק בבית־הדפוס שלו, הקדיש פרק מיוחד לאגודות "שבי ציון״ (עמ' 103 – 107). “שלושה מ״פליטי" חובבי ציון, כותב דיינארד, אשר ראו, כי תקוותם לרוות צמאונם מדם יהודה נהפכה להם לרועץ, מצאו להם איש כלבבם, אחד מפליטי רוסיה, המוצץ כעלוקה דם יהודה, המוציא לחושך איזה מ״ע בשפת צוען (זארגאן) בנויארק, אשר גם הוא יצא מהאגודות האלה וידיו על ראשו, ויחלו לרדוף באף את כל אוהבי שערי ציון. לא היתה כל נבלה ותועבה אשר שגבה מהם רק למען הגיע למטרתם, להביא כליון חרוץ על כל אוהבי עמם וארצם”.

ההתקפות על תכנית “שבי ציון” הרגיזו עד מאוד את ראשי האגודה. גם מכתביו של הד״ר מינץ אל חברי האגודה ״שבי ציון מס׳ 1״ הרגיזו את רוזנברג, שהשווה את דבריו לדברי המרגלים.

התקפות המתנגדים לא הורידו את כבודו של א. רוזנברג בעיני חובבי ציון בניו־יורק. הוא נבחר ליושב האגודה המקומית ״חובבי ציון״ בשנת 1892 ואח״כ נבחר שוב ביום ב׳ בשבט תרנ״ג, 1893, ליושב־ראש. המזכיר, שהודיע על בחירתו של רוזנברג מחדש בעתון “הפסגה” (בגליון מיום ה־10 בפברואר 1893), ציין, שלא נמצא איש טוב ממנו, הוא היה בא פעמיים בשבוע לאסיפות “ועיניו פקוחות על דרכי החברים למען עוררם לפעולה”.

11. ביטול הקנייה בגולן.

בעיית רישום הקרקעות הוסיפה להטריד את ראשי אגודת “שבי ציון”. אי־סידור הענין זה למעלה משנה גרם ליאוש בקרב רבים מחברי האגודה. רבים עזבוה. גם ראשיה היו מדוכאים. הם חיו בין תקווה ויאוש.

רוזנברג כתב אל הברון רוטשילד מכתבים מלאים טענות על אי־סידור הרישום. קיבל מהברון מכתב מיום ה־3 בפברואר 1893 הכתוב מתוך רוגז. הברון, וכן הרב צדוק קאהן, שייד ואחרים, כתבו על הקשיים. רוזנברג סבר, ששייד אינו נוהג כשורה. מא״י קיבל ידיעות, שאי־הצלחתו של שייד להשיג את הקושאן באה בגלל ניצול הדבר למטרות פרטיות שלו.

הברון עשה מאמצים לסילוק הקשיים ולאישור הקושאן⁴⁶. ביום ה־18 לחודש מאי 1893 קיבל רוזנברג מהרב צדוק קאהן מברק ואח״כ גם מכתב, שנתקבלו משייד ידיעות טובות ושעל אגודת “שבי ציון” לשלוח אל אמיל פראנק בביירות יפוי־כח לרשום את הקרקעות על שמות הקונים. פראנק רשאי לקבל את הקושאנים לכל הקרקעות שנקנו. ליהודים מותר יהיה לקנות קרקעות בכל סוריה, כלומר במחוזות דמשק וביירות, בזה גם בסביבות טבריה וצפת. חברי “שבי ציון” יוכלו לבוא עם דרכיות אמריקאיות, אבל לא בהמונים, כי יש לחשוש לקשיים חדשים. ההגירה איננה מותרת עדיין בדרך כלל, אולם יש סיכויים, שדבר זה יסתדר במועד מאוחר יותר.

ידיעות אלו עודדו את הברי האגודה “שבי ציון”, שהיו מיואשים ועמדו לעזוב אותה. כמה ימים לפני שנתקבלו הידיעות החדשות מפאריס הודיעו ראשי האגודה לחברים, שהם מוכנים להחזיר את הכסף לכל חבר שידרוש זאת. המברק מפאריס הפיח תקווה בלבות החברים ⁴⁷ אגודת “שבי ציון” שלחה מיד לפראנק את יפוי־הכח.

הידיעות מפאריס עודדו גם את אדם רוזנברג. התחיל להאמין, שהמפעל יתגשם. התחיל לחשוב על הצורך במשלוח הנהלה, שתנהל את מפעל ההתיישבות.

יש להניח, שרוזנברג חשב על קבלת ההנהלה על עצמו. כשהציע אמיל פראנק אח״כ, בחודשיולי 1893, שהנהלה אחת תנהל את כל הקרקעות, שנרכשו בגולן, תמך רוזנברג בהצעה זו.

הידיעות על ההישג של הברון על־ידי באי־כחו אליהו שייד ואמיל פראנק עוררו שמחה ותקוות בקרב כל חובבי ציון. ברבעון של אגודת חובבי ציון באנגליה ״פלשתינה״ (באנגלית) נתפרסמו הידיעות בחוברת יוני 1893 תחת הכותרת “ידיעות משמחות”. הובעה בעתון הזה תקווה, שעכשיו תוכל כבר האגודה לקבל לרשותה את חלקה בקרקעות. בעתון ״המליץ״ (בגליון 112) פרסם מ. ל. ליליינבלום מאמר ראשי בשם “לא בחיפזון תצאו”, שבו הביע את שביעת רצונו מביטול הגזירה על קניית קרקעות בגליל ובעבר־הירדן. מל״ל טען, שסרסורי הקרקעות, שהפקיעו את השערים והקימו רעש, הם שגרמו לצרות. כדוגמה למופת הביא מל״ל את פעולתם של שני צירים מחו״ל שקנו זה עתה 25.000 דונם בסביבות צפת. הם “לא בשאון הלכו. לא היה להם דבר עם הסרסורים ועם מפקיעי שערים וגם עם בעלי הנכסים”. התכוון בזה לצירי ״אגודת שבי ציון מספר 2״ מניו־יורק וממונטריאל. הרשיון לרישום הקרקעות נתקבל סוף־סוף, אולם בתנאיו היה סעיף, שלפיו אסור להביא מהגרים מחוץ לארץ וליישבם על קרקעות אלה. הקושאן נרשם לא על שמות הקונים, אלא על שמו של אמיל פראנק.

סידור זה לא הניח את דעת יושב־ראש אגודת חובבי ציון באנגליה. קבוצת יהודים מדובלין פנתה אל “הועד הארצישראלי” בפאריס בדבר רכישת קרקעות בגולן, בסמכה על מכתבים מהרב יהודה לובצקי, שהיה מהמקורבים לחוגי הברון רוטשילד. לובצקי כתב, שכל המכשולים סולקו ואפשר לגשת מיד לעבודה. הקולונל גולדסמיד, יושב ראש אגודת חובבי ציון בבריטניה, פנה אל הרב צדוק קאהן והזהיר מפני פעולות פזיזות כאלו, שאין להן יסוד במציאות. כל זמן שקיים איסור להביא מהגרים, אי־אפשר להשלות אנשים, שאפשר להתחיל מיד בעבודה.

המשתתפים ברכישת הקרקעות בגולן הוזמנו לועידה בפאריס. רוזנברג קיבל בסוף החודש ספטמבר 1893 מברק מאליהו שייד בפאריס, שבו ביקש, שיבוא מיד לפאריס בא־כח של “”שבי ציון". גם זיידנר שלח מברק מווינה לרוזנברג וקבע את הועידה ליום ה־31 באוקטובר. רוזנברג החליט לצאת במחצית החודש אוקטובר לפאריס ולבקר בדרכו גם בלונדון. יחד אתו צריך היה לצאת עוד בא־כח אחד של “שבי ציון”.

עלתה על הפרק בעיית מינויו של רוזנברג לאדמיניסטרטור. על בעיה זו היתה בודאי חליפת מכתבים. רוזנברג הודיע לד״ר ש. א. הירש, שבעיה זו אפשר יהיה לפתור אחרי שיחזור מהועידה לניו־יורק לשם סידור עסקיו הפרטיים. רוזנברג נסע הפעם רק לשם סידור ענין הקרקעות. רצה לחזור לניו־יורק בהקדם. סבר, שיצטרך לבקר בביירות.

ביום ה־26 באוקטובר 1893 נמצא כבר רוזנברג בלונדון. באותו יום נתקיימה בבית א. ד׳אביגדור ישיבה, שבה דנו בודאי בענינים המשותפים של “שבי ציון” ושל אגודת חובבי־ציון באנגליה.

ביום י״ט במרחשון תרנ״ד, 29 באוקטובר 1893, סעד רוזנברג בצהריים על שולחנו של יוסף פראג, ביחד עם אשר גינצברג (“אחד־העם”). בין המסובים התנהלה שיחה עד הערב על עניני א״י בכללם ועל הענינים, הקשורים לברון רוטשילד בפרט ⁴⁸.

למחרת בילה רוזנברג כמעט את כל היום בחברתו של אחד־העם. בערב התקיימה ישיבה מצומצמת בביתו של הקולונל גולדסמיד. מלבד המארח, אחד־העם ורוזנברג, השתתפו בישיבה ד׳אביגדור ופראג. אחד־העם רשם ברשימות היומן שלו, ש״עלתה בידו (של הקולונל גולדסמיד – י. ק.) להביאם לידי החלטה, שיקבעו לנדיב זמן איזו חדשים למרות הבטחותיו בדבר ביטול איסור הכניסה, ואם לא – לא יקנו האדמה.

הועידה בפאריס התקיימה ביום ה־1 בנובמבר 1893. אגודת “שבי ציון” ואגודת חובבי־ציון באנגליה הגישו בוודאי את דרישותיהן לברון רוטשילד. הברון לא יכול לתת יותר מאשר הבטחה לעשות כמיטב יכלתו.

אגודת ״שבי ציון״ הודיעה בראשית החודש דצמבר 1893, שאיננה מסכימה לצורת הרישום, כפי שהוצעה על־ידי אליהו שייד. האגודה החליטה להשאיר את כספה המופקד, כ־130.000 פראנק, לעוד כמה חדשים. במשך זמן זה יש לסלק את ההגבלות.

רוזנברג העביר את החלטת האגודה “שבי ציון” לברון ול״ועד הארצישראלי". ביום ה־7 בדצמבר נתן “הועד הא״י” את תשובתו. הועד החזיר את כספי האגודה “שבי ציון” לפקודת האגודה וביטל את החוזה.

רוזנברג הודיע לקולונל גולדסמיד על השתלשלות הענינים. במכתבו אל הקולונל מיום ה־8 בדצמבר 1893 העיר, שבזה מסתיים הקשר, שהיה ביניהם ובין התכנית להתיישבות בגולן. לדעתו לא שלמו אגודות חובבי ציון מחיר יקר מדי בעד הלקח, שעליהן להתאחד ולעמוד מעכשיו והלאה על רגליהן שלהן. רוזנברג תלה אז תקוות באיחוד הכחות של חובבי־ציון בעולם כולו.

12. בועידה העולמית של חובבי־ציון, פאריס, ינואר 8941

אדם רוזנברג רצה לחזור בהקדם לניו־יורק, אולם כמו בשנת 1891 כך גם עכשיו נכנס לפעולות חשובות של חובבי־ציון ולא עזב את אירופה עד שלא סיימן.

הפעולות, שריתקו אותו אליהן, היו נסיון להקמת ועד מרכזי עולמי לתנועת חובבי־ציון. רוזנברג תמך מזמן ברעיון להקמת מרכז כזה. שמח על החלטת הועידה בפאריס ב־11 בספטמבר 1891 להקים ועד מרכזי עולמי. ציפה להגשמת ההחלטה ועורר לפעולה למען זה. בזמן נסיעתו לא״י ובזמן ביקורו בארץ לא שכח לכתוב ולעורר בענין זה.

לאחר שנתברר, שהברון הירש זנח את ישוב א״י, רצה רוזנברג, שעל כל פנים תוגשם ההחלטה של הועידה בפאריס בדבר הקמת ועד מרכזי. סבר, שאגודת חובבי־ציון באנגליה יכולה וחייבת להתייצב בראש התנועה ולייסד את הועד המרכזי.

חובבי־ציון ברוסיה קיימו לאחר הועידה בפאריס אסיפה ארצית בווארשה בימים ה׳ – י׳ מרחשון⁴⁹ תרנ״ב (6 – 11 בנובמבר 1891) והחליטו שם החלטות בהתאם להחלטות של ועידת פאריס. האסיפה בחרה בנציגים שלה לועד המרכזי, שצריך היה לקום בפאריס, והחליטה החלטות בנוגע לדרכי הפעולה של הועד הזה⁵⁰. חובבי־ציון ברוסיה השלו את עצמם, שיהיה שיתוף פעולה עם הברון הירש.

רוזנברג כתב אל חובבי־ציון בווארשה והעמיד אותם על טעותם בנוגע לתקוות, שתלו בברון הירש. במכתבו מיום כ׳ בשבט תרנ״ב, 4 במארס 1892, שנכתב בעברית, ציין רוזנברג:

עכ״פ יסוד ועד מרכזי, הנחלט באסיפה הכללית, הוא ל״ד⁵¹ דבר נחוץ מאוד לטובת יא״י⁵² בכלל, ובהיות שהגבירים בפריש אינם עושים כהבטחתם לצירי ח״צ⁵³ ומתעצלים בענין זה, לפיכך איעצכם, ויהי ד׳ עמכם, שתדרשו מהח״צ בלונדון, כי הם יתחילו לנוע בדבר הזה. ובכן תשלחו להם ע״י המזכיר את פרטי האספה⁵⁴ ותעוררו אותם בדברים מעטים וצלולים, למען ירגישו כי להם היכולת ובעבור זה עליהם החוב להשתדל בעד אחדות תנועתנו הלאומית. תקותי תאמצני שלא ישיבו פניכם ריקם, כי אם יקומו ויעזרוכם בכל מ״ד⁵⁵. אני מצדי כבר כתבתי להמזכיר הנ״ל אתמול ככל הדברים האלה, והצעתי לפניו, שהח״צ בלונדון יקראו אספה כללית מצירי כל ח״צ שבעולם להתועד במקום ובעת־כושר כהסכמתם עם הח״צ ברוסיה. ומתוך האספה הזאת יוסד הועד המרכזי ויבורך כל סדר הנהגותיו. כפי ראות עיני, חלילה לאחינו בבריטניה לפטור עצמם מחובם הרם לילך בראש תנועתנו הק', אך גם על הח״צ ברוסיה להתחבר אליהם בכל נפשם, כי אין ראש בלא גוף".

הועד בווארשה של חובבי ציון לא פנה אל אגודת חובבי־ציון באנגליה כפי שהציע רוזנברג. כיוון שלא באה דרישה כזאת מצדם, לא היה מקום לפעולה מצד הועדה באנגליה להקמת איחוד. עם כל רצונו של רוזנברג להביא לידי פעולה בין חובבי־ציון ברוסיה ואנגליה, הרי מוכרח היה להסתפק בשיתוף הפעולה, שהיה קיים בין חובבי ציון באמריקה ואנגליה.

*

הועד של חובבי ציון בווארשה לא פנה אל אגודת חובבי־ציון בדבר ייסוד ועד מרכזי לתנועת חובבי־ציון בעולם. מיד לאחר שנתברר לחובבי־ציון בפאריס, שהועידה בפאריס בחודש ספטמבר 1891 לא הביאה לשום תוצאות ממשיות, החליטה חברת “ישוב ארץ ישראל” הפריסאית בישיבה, שהתקיימה בסוף החודש נובמבר 1891, לפנות אל כל האגודות באירופה ובאמריקה בהצעה לאיחוד הכחות ולייסד ועד מרכזי. הרב צדוק קאהן השתתף בישיבה ותמך בהצעה. המלומד הידוע הד״ר ואלדמר מ. חָוקין, שהיה פעיל באגודה “ישוב א״י” והיה כנראה היוזם של רעיון האיחוד, נתבקש למסור על ההחלטה לאגודת חובבי־ציון באנגליה. הד״ר חָווקין העביר את ההחלטה ביום ה־30 בנובמבר 1891 ביחד עם מכתב לוואי משלו, שבו ביקש לדון בהצעה בכובד ראש ⁵⁶.

ההצעה לא נתקבלה אז על דעת ראשי אגודת חובבי ציון באנגליה ולא הוצעה לפועל.

*

קריאות לאיחוד הכחות וייסוד מרכז נשמעו באותו זמן מצדדים שונים. מעל עמודי העתון זלבסט־אמנציפציון (בגרמנית) התנהל בשנת 1891 ויכוח ער על הצורך בקונגרס של כל אגודות חובבי־ציון וייסוד הנהגה מרכזית לתנועה. המעורר לויכוח היה חובב־ציון ממאגדבורג; הוא כנראה הד״ר ריכארד ליווה, שפירסם בעתון המדובר, בגליון 7 של שנת 1891, כרוז לכנס ועידה של כל אגודות חובבי־ציון⁵⁷. עורך העתון, הד״ר נתן בירנבוים, פירסם בגליון הבא מאמר ראשי בשם “ארגון” ובו דרישה לדון בבעיית כינוסו של קונגרס של כל אגודות חובבי־ציון. מעל דפי העתון התחיל ויכוח, שבו השתתפו חובבי ציון מארצות שונות, מגרמניה, רוסיה, אוסטריה, גאליציה (בגליונות 9 – 13, 15). בגליון 21 מיום ה־2 בנובמבר 1891 פרסם העורך מאמר גדול על הצורך בהסתדרות ציונית ובועד מרכזי במערב אירופה.

ראשי הציונים בווינה החליטו להקים, ברוח המאמרים שנתפרסמו בעתון “זלבסט־אמנציפציון”, הסתדרות מפלגתית לאומית יהודית, שמרכזה יהיה בווינה. “ועד האורגניזציון למפלגה ציונית” בווינה פירסם כרוזים. בכרוזו הראשון, שנדפס בסוף החודש דצמבר 1891, קרא לסייע להקמת האחדות והריכוז. יוזמי הארגון החדש הודיעו: “אמצענו איננו ׳הנדבה' כי אם הפוליטיקה”. לאחר פרסום הכרוז הראשון, שהיה לו אופי הסברתי כללי, פירסם הועד ביום ט׳ בשבט תרנ״ב כרוז שני, שבו הדגיש, שכל חובבי ציון צריכים להתאחד ולהתרכז⁵⁸.

*

אגודת “ישוב א״י” בפאריס לא חדלה לעורר לכינוס ועידה, שבה ישתתפו נציגי אגודות חובבי ציון בכל הארצות ויקימו ועד מרכזי. בחודש דצמבר 1892 שלחה האגודה מכתבים אל חובבי־ציון בארצות שונות. רוזנברג קיבל ביום ה־28 בדצמבר מכתב כזה. במכתבם קראו חובבי־ציון בפאריס את חובבי־ציון בארצות הברית להשתתף בוועידה, שתתקיים בפאריס או במקום אחר לשם איחוד כל חובבי־ציון והקמת ועד מרכזי מוכר על־ידי כולם.

רוזנברג תמך גם עכשיו בכל לבו בהצעה. במכתבו אל אגודת חובבי־ציון באנגליה מיום ה־28 בדצמבר יעץ לה בכל נפשו לשתף פעולה עם אגודת חובבי־ציון בפאריס לשם כינוס הוועידה המוצעת.

אגודת חובבי־ציון באנגליה קיבלה מכתב דומה מאגודת “ישוב א״י” בפאריס עוד לפני שהגיע המכתב לרוזנברג בניו־יורק. הוועד הראשי של האגודה באנגליה החליט ביום ה־12 בדצמבר, שהרעיונות המוצעים על־ידי חובבי־ציון בפאריס, מתקבלים על הדעת ואפשר לגשת לדיון על הפעולות הדרושות. הוחלט, שיושב־הראש א. ד׳אביגדור יצא בהקדם לפאריס לשם שיחות על העניין.

הד״ר ו. חָוקין בא בראשית שנת 1893 ללונדון. לפני צאתו בשליחות ממשלת בריטניה להודו לשם מלחמה במגיפת הכולירה. בישיבה בביתו של א. ד׳אביגדור הציע חָוקין תכנית של איחוד אגודות חובבי־ציון באירופה ובאמריקה. הוועד הראשי של האגודה בבריטניה לא נטה לקבל את הצעתו של חָוקין. דבר האיחוד לא התקדם איפוא גם הפעם.

*

בארצות הברית השפיעה הפניה של חובבי־ציון בפאריס בכיוון איחוד הכחות המקומיים. חובבי־ציון באמריקה סברו, שראשית כל עליהם לארגן ולאחד את האגודות שבארצות הברית. החליטו איפוא לכנס קודם כל ועידה ארצית. בנוגע לאיחוד הכללי נקטו בעמדת ציפייה, יראו מה עושים חובבי־ציון באירופה ויחליטו אחר כך מה עליהם לעשות. דעתו של רוזנברג היתה, שאין לעזוב את הרעיון של איחוד עולמי של חובבי־ציון⁵⁹. אחד הנלהבים לרעיון האיחוד והפעילים למען הגשמתו היה ו. שור מבוסטון, עורך “הפסגה” ⁶⁰.

הוועידה של אגודות חובבי־ציון בארצות הברית התקיימה ביום ה־1 במאי 1893. רוזנברג לא היה מרוצה ממנה. סבר, שנכשלה בגלל חוסר ייצוג מתאים. רצה לנסות ולכנס וועידה שנייה. וועידה שעמדה להתכנס בצ׳יקאגו, נדחתה מטעמים דומים. המצב בתנועה בארצות הברית היה אז ירוד בגלל חוסר האישור להעברת הקרקעות, שנקנו על־ידי “שבי ציון”. היאוש בקרב חברי “שבי ציון” השפיע על תנועת חובבי־ציון כולה. התאוששות באה עם קבלת הידיעות על רישום הקושאן.

*

נסיון להוציא לפועל את רעיון הקונגרס של חובבי־ציון והקמת ועד מרכזי נעשה על ידי האגודה “ישראל הצעיר” בברלין. האגודה שלחה בחודש יולי 1893 חוזר, שבו הזמינה את אגודות חובבי־ציון בכמה ארצות אירופה היבשתית להשתתף בהכנות לוועידה. הזמנות נשלחו לאוסטריה, רוסיה, גרמניה, צרפת ורומניה. המזמינים הסתמכו בהחלטות הוועידה ה־1 של המפלגה היהודית הלאומית בגאליציה, שהתקיימה ביום ה־23–25 באפריל 1893, בצעדים, שנעשו, על־ידי הד״ר חָוקין מפאריס ו־ו. שור מבוסטון, וכן בארגונים הארציים, שקמו בארצות שונות ובוועידות ארציות בהן, כמו בגאליציה, אוסטריה (האגודה “ציון”), רומניה (ועידה בגאלאץ בחודש אפריל 1893) ואמריקה הוועידה (בחודש מאי 1893).

אחד מראשי חובבי ציון בגאליציה, א. קורקיס, פנה אל יוזמי הוועידה והעיר להם, שבלי השתתפותן של האגודות החשובות של חובבי־ציון ברוסיה (הוועד האודיסאי), בצרפת (אגודת “ישוב א״י” בפאריס), באנגליה ובארצות הברית לא יהיה כל ערך לוועידה. השתתפותם של נציגים מהאגודות המדוברות חיונית היא במיוחד בשביל ענייני ההתיישבות בא״י. אם לא תובטח השתת­פותם, יש לדחות את הוועידה לזמן מתאים יותר ⁶¹.

הוועידה המוקדמת נתכנסה בכל זאת בוינה בראשית החודש ספטמבר 1893 בלי השתתפותן של האגודות באנגליה, בצרפת ובאמריקה. מרוסיה השתתף רק הפרופ׳ ג. בלקובסקי ולא ראשי הועד האודיסאי. הוועידה התקיימה בדירתו של הד״ר נתן בירנבוים. השתתפו בה עוד: ראובן בריינין, דורנבוש מבודאפשט, זאלץ מטארנוב (גאליציה), מוזס מקאטוביץ (גרמניה) ומרדכי אהרנפרייז, ששימש רב בדיאקובר (סלאבוניה).

הוועידה החליטה לכנס אסיפה מוקדמת, כלומר קונגרס, בחול המועד פסח של שנת תרנ״ד (1894).

בין האנשים, שהוצעו להשתתף בעבודת הסקציות השונות בקונגרס נזכר אדם רוזנברג. הוצע לסקציה הראשונה, שצריכה היתה לדון בבעיות ההתיישבות. יחד אתו הוצעו ואסילי (זאב) ברמן מפטרסבורג ויהושע אייזנשטדט מיפו.

ראובן בריינין הציע, שעל ההזמנות לקונגרס יחתמו אנשים מארצות שונות, בתוכם אדם רוזנברג⁶².

הוועידה בווינה לא הצליחה להגשים את החלטותיה. הן נשארו על הנייר.

*

על רעיון האיחוד שהועלה על הפרק בזמן שהותו של רוזנברג בלונדון, שוחח ודאי גם עם אחד־העם. אחד־העם ראה גם הוא מזמן צורך באיחוד הכחות. אחד־העם תלה תקוות רבות בחובבי־ציון באנגליה ורצה שתיווסד באנגליה אגודה גדולה, מרכזית, שתנהל את ענייני ההתישבות בא״י, אולם נתאכזב במידה רבה, בזמן ביקורו בלונדון מיהדות אנגליה⁶³. תשומת הלב הופנתה איפוא שוב לפאריס. הקולונל גולדסמיד הבטיח לרוזנברג את תמיכתו בקרב חברי אגודת חובבי־ציון באנגליה ברעיון האיחוד.

רוזנברג נסע מלונדון לפאריס וכאן בא במגע עם אגודת “ישוב א״י”. התקיימה אסיפה של ועד האגודה בהשתתפות רוזנברג. באסיפה השתתף גם אמיל מאירסון, שייצג בפאריס את הוועד האודיסאי של חובבי ציון ברוסיה. רוזנברג דיבר על חשיבות האיחוד והודיע, שחובבי־ציון באנגליה מוכנים להשתתף בוועידה, שתדון באיחוד. מאירסון הודיע, שלוועידה כזאת מצפים כבר מזמן.

הוועד של האגודה “ישוב א״י” קיבל עליו ברצון להיות שוב היוזם של הוועידה. מכיוון שרוזנברג מיהר לחזור לניו־יורק, רצה וועד האגודה בפאריס לכנס את הוועידה בהקדם האפשרי. הוועד פנה ביום ה־23 בנובמבר 1893 במכתב אל אגודת חובבי־ציון אנגליה, אל הקולונל גולדסמיד, בדבר קביעת מועד מוקדם לוועידה. במכתב כתב הוועד על רוזנברג: “הציר החביב והמנוסה של “שבי ציון” מניו־יורק, שיש לנו הכבוד לראותו אצלנו”.

וועד האגודה באנגליה דן בישיבתו מיום ה־11 בדצמבר בהצעה לכנס וועידה בפאריס והסכים להצעה, בתנאי שכל האגודות שתשתתפנה תבואנה עוד לפני הוועידה לידי הסכם בדבר התכנית שתעמוד לדיון בוועידה.

כצירים לוועידה נבחרו הקולונל א. גולדסמיד ואלים ד׳אביגדור.

האגודה "ישוב ארץ־ישראל״ בפאריס שלחה ביום ה־19 בדצמבר 1893 את ההזמנות לוועידה, שנקבעה ליום ה־10 ביאנואר 1894.

*

לפני שנתכנסה הוועידה קיים רוזנברג התייעצויות עם חברי הוועד של האגודה ׳’ישוב א״י", עם אמיל מאירסון, עם אשר גינצברג (אחד־העם), עם אלפרד נוסיג ועם אלים ד׳אביגדור. דן אתם על תקנון בשביל הוועד המרכזי והארגון שיקום ועל תכנית לייסוד בנק חקלאי. רוזנברג ניסח את הצעת התקנון תוך כדי התייעצות בחברי הוועד של האגודה “ישוב א״י”, במאירסון, נוסיג וגינצברג. בתכנית לבנק התעניין במיוחד ד׳אביגדור, שכתב הערות מפורטות להצעה.

לפי הצעת התקנות של רוזנברג תאחד ההסתדרות הציונית המרכזית את כל אגודות חובבי־ציון שבעולם ותנהל את הפעולות באופן אחיד. יוקם וועד מרכזי של ההסתדרות. ברשותו תהיה קרן כללית. הוועד המרכזי ינהל את התעמולה הציונית, יקים לשכה לאינפורמציה, יתמוך בהתיישבות בא״י, ישתתף בייסוד בנק חקלאי ובהנהלתו, ימנה וועד־פועל בא״י להנהלת ענייני ההתיישבות בארץ, יסדיר את העלייה ויעשה פעולה מדינית, הדרושה בקשר לזה.

לפי הצעתו של רוזנברג תשארנה האגודות בארצות השונות עצמאיות בכל העניינים המקומיים שלהן. הן תיוצגנה בוועידה של ההסתדרות המרכזית באמצעות הוועדים המרכזיים שלהן. מיספר הצירים לוועידה יהיה תלוי בסכום, שיכניסו הוועדים המרכזיים לקרן הכללית. הוועידה תבחר בוועד המרכזי, תקבע את מיספר חבריו ואת מקום מושבו.

רוזנברג שלח את הצעתו אל חובבי־ציון בלונדון. הם רשמו לפניהם הצעות לתיקונים ושינויים שונים. ד׳אביגדור הציע, בין השאר, שיבוא לידי הסכם שכל התכניות והפעולות בקשר להתיישבות בא״י תעשינה אך ורק על־ידי הוועד המרכזי. גולדסמיד הציע למנות בא־כח נאמן אחר, עם או בלי וועד על ידו, שייצג בא״י את כל האגודות הציוניות המאוחדות.

הצעתו של רוזנברג אושרה איפוא בכללה על־ידי חובבי־ציון באנגליה, הם הציעו אותה אח״כ בקוויה הכלליים בפני הוועידה.

בפני רוזנברג עמדה השאלה של שיתוף אגודות “חובבי־ציון” ואגודות “שבי ציון” באיחוד ובפעולות הוועד המרכזי שיוקם. למרות השוני שבין שני סוגי האגודות, כי אגודות “חובבי ציון” עסקו רק בפילאנתרופיה, בתמיכה בעולים, ואילו אגודות “שבי ציון” דאגו רק להתיישבות חבריהן, הרי סבר שאפשר לשתף את כולן. הוא באופן אישי ייצג את שני סוגי החברות.

*

הוועידה נפתחה בפאריס ביום ה־10 בינואר 1894 ונמשכה עד יום ה־15 בו. רוזנברג השתתף בה כנציג האגודות באמריקה. אמיל מאירסון ייצג את חובבי־ציון ברוסיה. וילי באמבוס מברלין ייצג את אגודת “עזרא” בגרמניה אלפרד נוסיג ייצג את אגודת “ציון” באוסטריה. בזמן הוועידה הגיע מווינה גם ראובן בריינין והצטרף אליה. מאנגליה באו שני הצירים שנבחרו. מפאריס השתתפו הרב הראשי צדוק קאהן, שנבחר כיושב־ראש הוועידה, הרב דרייפוס, רבה הראשי של פאריס, נארסיס לוון ונציגים של חברת “ישוב א״י”.

ביום הראשון של הדיונים נתבקשו נציגי כל ארץ להודיע על מטרות אגודותיהם, מיספר חבריהן והכנסותיהן. רוזנברג לא נקב במיספר של חברי האגודות בארצות הברית. הודיע באופן כללי, שמיספר החברים באגודות היה גדול, אולם הוא יורד בגלל אי־פעילותן של האגודות. הביע תקווה, שמיספרם יעלה שוב בו ברגע שיווצרו תנאים נוחים לפעולה. את ההכנסות של אגודות חובבי־ציון באמריקה אמד רוזנברג ב־15.000 פראנק לשנה.

נציג אגודת ״ישוב א״י" בפאריס, הרב וייסקופף, הודיע שלאגודתו 400 חבר והכנסתה השנתית 5.000 פראנק. נציג ״עזרא״ בברלין הודיע על 2.000 חבר והכנסה של 10.000 פראנק. נציג “ציון” בווינה לא הודיע מה מיספר חברי אגודתו. הכנסתה היתה 3.000 פראנק. נציג חובבי־ציון ברוסיה אמר, שמיספר החברים ברוסיה הוא לפחות 8.000–10.000 וההכנסה מ־70.000 עד 100.000 פראנק. א. ד׳אביגדור הודיע על 2000 חבר באגודת חובבי־ציון באנגליה. מיספר החברים וההכנסה השנתית ניתנו איפוא גם על־ידי נציגי האגודות האחרות באומדנה כללית, בלתי מדוייקת.

את בעיית שיתופן של אגודות “שבי־ציון” העלה בוועידה א. ד׳אביגדור. סיפר, שבבריטניה קיימת מלבד אגודות חובבי־ציון, שמטרתן פילאנתרופית, תמיכה בעולים לא״י, גם אגודת ״שבי ציון״, שיש לה אופי מסחרי למחצה⁶⁴. הצירים מאנגליה מייצגים אמנם את אגודת חובבי־ציון, אולם לדעתם צריכות כל האגודות, הפועלות למען ישוב א״י, לפעול ביחד.

בעיית צירופן של אגודות “שבי ציון” עוררה ויכוח ער וממושך. רוזנברג טען, שאין להוציא מהאיחוד את אגודות “שבי ציון”, שגם חבריהן הם חובבי־ציון וגם הן שואפות לאותה המטרה, – התיישבות בא״י. אין להקים שני מיני חברות, שברשותן אמצעים שונים, אבל מטרה אחת. יש לבחון את התנאים, שלפיהם תורשינה אגודות “שבי ציון” להיות מסונפות לאיחוד.

אמיל מאירסון העיר, שלנציגי “שבי ציון” אסור להשתמש בכספי האגודה שלהם בלי רשות מהחברים, שהם בעלי המניות. כנגד זה רשאיות אגודות חובבי ציון להשתמש בכספיהן לפי ראות עיניהן.

הרב וייסקופף התנגד לצירוף “שבי ציון” לאיחוד באופן רשמי. הציע להשאיר את הבעיה לעיון היושב־ראש.

בויכוח על צירוף “שבי ציון” השתתפו גם צירים אחרים. הועידה לא החליטה לצרף את “שבי ציון”. ד׳אביגדור ניסה אח״כ, בישיבה מיום ה־12 בינואר, בשעה שהודיע על הצעה לייסוד בנק חקלאי בלונדון, למצוא בבנק זה את המוסד המקשר בין אגודות חובבי ציון ובין אגודות “שבי ציון”.

החלטה בדבר ייסוד וועד מרכזי נתקבלה בוועידה פה אחד.

תפקידי הוועד יהיו:

א. לתת אינפורמציה על ההתיישבות בא״י.

ב. לתאם את פעולות האגודות.

ג. לעשות כל פעולה (demarche) ולנקוט בכל יזמה, שהיא לטובת המטרה.

התנהל ויכוח על הרכב הוועד המרכזי ומקום מושבו. רוזנברג הציע הצעת פשרה: מקום מושבו יהיה בפאריס; יושב־הראש והגזבר יהיו בלונדון, סגני היו״ר, המזכיר ושאר חברי הוועד ישבו בפאריס. וילי באמבוס תמך בהצעתו של רוזנברג. נתקבלה הצעה דומה להצעתו: יושב־הראש, או אחד מסגניו, – וכן הגזבר יהיו לונדון. קופה להוצאות שוטפות תהיה גם בפאריס.

כיושב־ראש הוועד המרכזי נבחר ד׳אביגדור. הוצע אמנם לרב צדוק קאהן להיות יושב־ראש, אבל הוא דחה את ההצעה מפני שהוא טרוד מאוד. כגזבר נבחר ש. מונטאגו. כסגני היו״ר נבחרו נ. לוון והרב וייסקופף. כמזכיר נבחר אמיל מאירסון. נבחרו עוד לוועד אליהו שייד ואיזידור בראון, שני אנשים מ״הוועד הארצישראלי" מיסודו של הברון רוטשילד. עוד שני חברים צריך היה לצרף לוועידה על־ידי קואופטציה (סיפוח).

הוועידה דנה גם בבעיות התרבות העברית. הוועידה החליטה, שאחת המטרות של הוועד המרכזי היא הפצת ידיעת העברית כשפה חיה. הוועידה החליטה להקים מוסד עברי לספרות וללשון העברית, שיסייע להוצאת מילון עברי⁶⁵. הוועידה הטילה על אגודות חובבי־ציון בארצות שונות להשתתף בהוצאות לצרכי פעולתו של הוועד המרכזי. על ארצות הברית הוטל סכום של 1.500 פראנק, על אנגליה 2.000, על גרמניה 1.500, על אוסטרליה 500, על פאריס 1000 פראנק.

13. בימי שפל

כשחזר אדם רוזנברג מפאריס לניו־יורק בסוף החודש ינואר 1894, מצא את אגודתו “שבי ציון” על סף החיסול. גם בשורות האגודה “חובבי ציון” ניכרת היתה ירידה במספר החברים. אי־הצלחת “שבי ציון” השפיעה על התנועה בכללה באמריקה.

רוזנברג ניסה לעודד את האנשים ולהמשיך בפעולה. קיווה, שברגע שייוודע על הפעולות החשובות, שנעשו בזמן הוועידה בפאריס, תבוא התעוררות. ביקש איפוא, שישלחו לו מיד העתק מפרוטוקול הוועידה. השתדל, שאגודות חובבי־ציון באמריקה תצטרפנה לוועד־המרכזי בפאריס. רצה, שתשלחנה לגזבר הוועד־המרכזי את הסכום, שהוטל על אגודת חובבי ציון בניו־יורק. מאמציו של רוזנברג היו לשוא.

הוועד המרכזי בפאריס, שתלו בו תקוות כה רבות ושהצטרפו אליו גם אגודות חובבי ציון מדרום־אפריקה (יוהאניסבורג), דנמרק, שוויץ וגאליציה (“אהבת ציון”, טארנוב) לא פיתח כל פעולה ראוייה לשמה. הברון רוטשילד לא רצה בפומביות, לא רצה שתתכנסנה אסיפות, יודפסו דו״חות וכד׳, כי חשש שמא יעורר הדבר את תשומת לב הממשלה התורכית. משום כך אסר על פקידיו להשתתף בכל וועד שכזה. פעולות הוועד המרכזי, שהשתתפו בו גם פקידי הברון, שותקו איפוא. “הוועד הארצישראלי” של הברון לא סייע לפעולות הוועד המרכזי, אלא המשיך לפעול בשטח המוגבל שלו, של מכירת הקרקעות. יושב־ראש הוועד המרכזי, א. ד׳אביגדור נוכח, שטעה בסברו שהוועד יוכל לפתח פעולה חשובה בשטח ההתיישבות וכד׳. במחצית החודש יולי 1894 הגיש את התפטרותו. אגודת חובבי־ציון באנגליה החליטה לעזוב את הוועד המרכזי. בא כח הוועד בא מפאריס ללונדון כדי לשאול מהי סיבת הפרישה. הביא אתו מכתב מהרב צדוק קאהן אל ד׳אביגדור. הוחלט להשהות את הפרישה לחצי שנה, כדי לראות מה יפעל הוועד המרכזי. גורלו של הוועד המרכזי נחתך כבר בראשית פעולתו. ד׳אביגדור צדק בהערכתו. הוועד לא מילא את התפקיד, שציפו לו. פעולתו הצטמצמה בפעולות התיישבות קטנות בא״י, כמו ייסוד מושבת פועלים בקסטינה ותמיכה ב״משמר הירדן".

שנת 1894 היתה שנת שפל בתנועת חובבי־ציון בארצות הברית. כמעט כל חברי האגודה “שבי ציון” דרשו בחזרה את כספם וקבלו אותו. רוזנברג ניסה לארגן את השרידים ולעודד אותם. התחיל לחשוב על הצורך בתיקונים ושינויים בתקנות. נוכח גם הוא, שאמנם היתה התכנית, שהועתקה מהאגודה ״דורשי ציון״, בלתי מעשית. ליום ה־13 בספטמבר 1894 נקראה אסיפה כללית מיוחדת של אגודת “שבי ציון” בניו־יורק לשם דיון בשינויים בתקנות⁶⁶. רוזנברג רצה לעשות כדוגמת האגודה “מנוחה ונחלה” בווארשה, שיסדה את “רחובות” והצליחה. “מנוחה ונחלה” חילקה את האדמה, שנקנתה על־ידה, בין כל חבריה במחיר הקנייה ועיבדה כל חלקה לפי יכלתו של המתיישב.

בא אז לידי איחוד בין שתי האגודות “שבי ציון” בניו־יורק. באגודת "שבי ציון״ המאוחדת נשארו רק ששים חברים. אליהם נצטרפו 30 חברים ממונטריאל וכ־30 חברים של אגודת “בני ציון” בצ׳יקאגו. בסך הכל היו איפוא עכשיו באגודה רק כמאה וחמישים במקום אלף חבר. ההון שברשותה לא עלה על 10.000 דולר⁶⁷.

רוזנברג המשיך להתעניין ברכישת קרקעות בא״י להתיישבות החברים. פנה בענין זה אל הרב צדוק קאהן ואל אליהו שייד. רצה להשיג שטח אדמה בעבר־הירדן, בגליל או ביהודה.

מהרבעון של חובבי ציון באנגליה “פלשתינה” (באנגלית), מחוברת ספטמבר 1894, נודע לרוזנברג, שחובבי ציון באנגליה נוטים לקבל את הקושאן על הקרקעות בגולן למרות ההגבלות, שהיו ברשיון. רוזנברג כתב במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־5 בנובמבר 1894, שבו תאר את השיתוק, שחל בפעולות “שבי־ציון” באמריקה בגלל זהירותם עד כה, ושאל אם צעד נועז אבל מסוכן אינו טוב מהמצב של ירידה, בו נמצאות האגודות עכשיו; אם חובבי ציון באנגליה יחליטו על קניית הקרקעות בגולן, כדאי שגם “שבי ציון” באמריקה ישתפו פעולה ויבחרו הנהלה משותפת.

רוזנברג התחיל איפוא שוב לחשוב על התיישבות בגולן ועל קבלת ההנהלה של המפעל לידיו.

*

בו בזמן שרוזנברג וחבריו עשו מאמצים לקיים את אגודת “שבי ציון” המאוחדת והקטנה, השתדלו חובבי ציון באמריקה לפעול גם בשטחים אחרים. פעולה אחת כזאת היתה מסע נגד סדרי ה״חלוקה" בא״י. חובבי ציון בעולם כולו יצאו אז להגן על אליעזר בן־יהודה, שהושם במאסר בירושלים ועתונו “הצבי” נסגר בחודש כסלו תרנ״ד בגלל הלשנה מצד אנשי הישוב הישן לרגל פירסום מאמר לכבוד חג החנוכה. חובבי ציון נצטרפו למלחמה בקנאים מהישוב הישן וב״חלוקה". הרב הציוני הד״ר ה. פ. מנדס כינס אסיפה של רבנים וגבאים, כדי לדון בהכנסת סדרים בחלוקת הכספים, הנאספים למען הישוב הישן, לפחות בחלוקת הכספים הנאספים באמריקה. הפעולה של הרב הפורטוגזי לא הצליחה בגלל אדישותם של הרבנים והגבאים מיוצאי רוסיה. בהשפעתם של הרבנים חובבי־ציון, הרב הכולל ר׳ יעקב־יוסף והרב הד״ר קליין, הוקם אח״כ “וועד השלום”, שצריך היה להשפיע על אנשי הישוב הישן. פעולה זו העסיקה את חובבי־ציון בניו־יורק, אולם לא הביאה תוצאות חשובות.

חובבי־ציון בניו־יורק התחילו לפעול גם בשטח החינוך העברי. גם בשטח זה הושפעו בוודאי מפעולותיהם של חובבי־ציון רוסיה, שהתחילו לייסד “חדרים מתוקנים”. חובבי ציון בניו־יורק החליטו להקים כתות עבריות, שבהן ילמדו לפי שיטה מודרנית עברית באנגלית. בערך בראשית שנת 1895 יסדו חובבי־ציון בית־ספר משלהם בשם ״Zion School״ בזמן הפתיחה החגיגית של הכיתות נאם אדם רוזנברג כיושב־ראש נאום ברכה. ההתחלה היתה קטנה, אולם חובבי־ציון קיוו, שמהכיתות שלהם יקחו דוגמא גם אחרים, העוסקים בחינוך הנוער העברי.

14. בהגשמה בארץ־ישראל

בסוף שנת 1894 נשאו פרי במידה מסויימת מאמציהם של הברון רוטשילד ואליהו שייד לסלק את האיסור על העליה וההתיישבות בגולן. שייד ישב זמן רב בקושטא ובא במגע בעיקר עם הווזיר הגדול, שהתייחס באהדה לבקשת הברון. שייד נתקבל לראיון אצל השולטן, שקיבלו יפה ואמר לו, שישמע עוד מפי הווזיר הגדול. אחרי זמן־מה ניתן לברון רוטשילד רשיון להכניס לאדמותיו מ־200 עד 300 משפחות לשנה. הרשיון (“אירדה”) לא היה עדיין בידי שייד, אולם לפי חליפת המכתבים בין הברון ובין הווזיר הגדול אפשר היה להגיד, שביטול החוקים המגבילים הוא עובדה קיימת ⁶⁸.

״הוועד הארצישראלי״ בפאריס הודיע בחודש פברואר 1895 לאגודות המעוניינות בהתיישבות בגולן על הרשיון שנתקבל להתיישבות 200 משפחות.

הוועד ביקש לשלוח נציגים לפאריס לשם סידור חלוקת הקרקעות וכו'.

לאגודת “שבי ציון” בניו־יורק לא היו קרקעות בגולן, כי לקחה בחזרה את הכספים, שהפקידה בפאריס. אגודה בצ׳יקאגו הזדרזה ושלחה ציר לפאריס. אגודות דומות בבריטניה, בדובלין, מאנצ׳סטר וגלאסגו, שלחו שני נציגים. שלושת הנציגים האלה יצאו לא״י בחודש מארס 1805, לבחור להם קרקעות בגולן. האגודה במונטריאל, שנפרדה מ״אגודת שבי ציון מספר 2״, והאגודה ביקטרינוסלב השאירו את הבחירה בידי “הוועד הארציש­ראלי”.

האגודה “שבי ציון” בניו־יורק לא רצתה להשאר בחוץ. רוזנברג התחיל שוב לארגן את השרידים. עיבד תכנית מפורטת חדשה לפעולות “שבי ציון”. התכנית היתה מבוססת על תכנית האגודה “מנוחה ונחלה”. כל חבר צריך היה לשלם את כל המחיר של חלקתו. כל חבר רשאי יהיה להתיישב על חלקתו ולעבדה באופן בלתי תלוי באדמיניסטרציה של המושבה. האדמי­ניסטרציה תדאג לעניניה הכלליים של המושבה, תפעל גם כנאמנה של החברים, שטרם התיישבו, תעשה עבודות הכשרה ותנהל את המשקים על חשבון החברים, עד שאלה יהיו מוכנים לבוא ולקבל לידם את אחוזתם. קבוצות־קבוצות של חברים יקימו כל אחת מושבה. לשתים או יותר מושבות שכנות תהיה הנהלה כללית, אולם זו לא תתערב באבטונומיה הפנימית שלהן. המושבות תהיינה מאוגדות ותפעלנה תוך עזרה הדדית ובמשותף. רוזנברג חשב איפוא על צורה חדשה של התיישבות שבה יהיה מיזוג של המשק הפרטי האינדיבידואלי עם קואופרציה ועזרה הדדית⁶⁹.

אגודת “שבי ציון” המאוחדת בניו־יורק שלחה בחודש אייר תרנ״ה, מאי 1895, חוזר באשכנזית־יהודית, כתוב בידי אדם רוזנברג, מוכפל ומודפס על נייר גרוע. החוזר הכיל ראשי פרקים של התכנית החדשה.

רוזנברג רצה לשתף בפעולת ההתיישבות של “שבי ציון” את הוועד־המרכזי בפאריס. רצה, שהוועד הזה יקים מוסד מרכזי, שידריך את האגודות להתיישבות, כדי למנוע כישלון כמו זה, שנחלה אגודת “דורשי ציון”. כל אגודה תלך בדרכה, תפעל בהתאם לאמצעיה, אולם תקבל אינפורמציה מוסכמת והדרכה נכונה. רוזנברג פנה ביום ה־12 במאי 1895 בהצעה אל חובבי ציון באנגליה, שהם יהיו הפעילים בהקמת מוסד כזה.

אגודת חובבי־ציון באנגליה לא היתה מוכנה אז להתחיל שוב לפעול בשטח ההתיישבות בגולן. קיבלה בחזרה מהברון חלק מהכסף, שהכניסה לרכישת הקרקעות בגולן, והתחילה לפעול בהתאם להחלטות הוועד המרכזי בפאריס בתמיכה במושבות הפועלים בקסטינה ובייסוד מושב־עובדים על־יד­ רחובות. את התכנית הגדולה להתיישבות רבתי בעבר־הירדן דחתה לעת עתה. כנגד זה היו מעוניינות בהתיישבות בגולן אגודות בודדות להתיישבות, שקמו באנגליה בערים שונות, כמו בדובלין, מאנצ׳סטר וגלאסגו.

רוזנברג רצה להתחיל בפעולה, לנסוע לא״י, לבחור קרקעות ולגשת לעבודת ההתיישבות. התקשר עם “הוועד הארצישראלי” בפאריס. בחודש יוני קיבל מכתב מהוועד, שבו בקשוהו לחכות עם משלוח ציר עד שיחזור אליהו שייד מסוריה וימסור דו״ח מפורט על המצב. רוזנברג לא רצה לחכות. כל השהייה היתה פוגעת בעבודת האגודה “שבי ציון”, שהתעוררה במקצת עם קבלת הידיעות החדשות. רוזנברג החליט לנסוע בסוף החודש כציר האגודה, לפאריס ואח״כ לא״י.

לפני שיצא מניו־יורק השיג רוזנברג החלטה מאגודת “חובבי ציון” שם, שתקציב סך 5.000 פראנק כהשתתפות ברכישת קרקעות על־ידי “שבי ציון”. סכום זה יוצא לצרכי אותם הפועלים היהודים, שיעבדו על אדמות אגודת “שבי ציון”. את הכסף העבירו לרשות “הוועד הארצישראלי” בפאריס. היה זה חלק ניכר מהסכום 8.000 פראנק, שאגודת חובבי־ציון בניו־יורק החליטה לפני שנה להקציב לצרכי מושבת הפועלים קסטיניה.

לפני שיצא ניסה רוזנברג להביא לידי שיתוף פעולה בין כל האגודות, שהיו מעוניינות בהתיישבות בגולן. האגודה במונטריאל הסכימה לשיתוף פעולה, אגודת צ׳יקאגו דחתה. בדעתו של רוזנברג היה לבקר באנגליה ולבוא שם במגע עם האגודות. רצה לערוך שם סיור־תעמולה לשם הסברת התכנית החדשה של “שבי ציון”. רצה להביא לידי איחוד של כל האגודות, שפעלו בשטח ההתיישבות בא״י.

בחודש יולי נמצא רוזנברג בפאריס. כאן הזמין מ״הוועד הארצישראלי" שטח של 8.000 דונם בשביל כשבעים החברים של אגודתו, 6.000 בסאחם־אל־ג׳ולן ו־2.000 במוצירה.

אגודה מרומניה הזמינה כבר לפני כן שטח של 18.000 דונם. האגודה ביקטרינוסלב החזיקה ב־18.000 דונם. האגודה בצ׳יקאגו, שהיו לה כארבעים חבר, הזמינה 6.000 דונם, בחלקם במוצירה ובחלקם בג׳ילין; האגודה במונטריאל, שהיו לה כשלושים חבר, הזמינה כ־4.000 דונם בסאחם־אל־ג׳ילין. האגודות באנגליה, בדובלין ובמאנצ׳סטר, הזמינו 10.000 דונם.

*

בשבתו בפאריס סיים רוזנברג את כתיבת מאמרו על הנושא “הציונות באמריקה”, שהתחיל לכתבו בחודש מארס בניו־יורק ולפרסמו בחוברת מאי של הירחון הציוני “ציון” בגרמנית, שהתחיל לצאת לאור בברלין באותה שנה בעריכת הד״ר היינריך ליווה. במאמרו זה נתן סקירה על תולדות האגודה “שבי ציון” ועל תנועת חובבי־ציון באמריקה בשנים האחרונות בכללה. בסיום מאמרו עמד על הצורך במרכז לאגודות חובבי ציון בארצות הברית ובמרכז עולמי לתנועה. רוזנברג מספר, שכבר לפני חמש שנים ניסו חובבי ציון בניו־יורק להקים ועד מרכזי לאגודות באמריקה, אולם הנסיון לא הצליח בגלל אישים קטנוניים. גם עכשיו פנתה האגודה של חובבי ציון בניו־יורק בקריאה כזאת. רצה לקוות, שהפעם תצליח. על הוועד המרכזי העיר, שהוא נחוץ מאוד, אולם דרושים אנשים, שיתמסרו לפעולה בכל לבם, אנשים, שיראו בעבודה מטרת חייהם. דרוש בפאריס מנהל הלשכה, שיהיה איש מוכשר וזריז. יש ליצור קרן, שתממן את הפעולה.

*

רוזנברג יצא בחודש אוגוסט 1895 לא״י, אל הגולן, כדי לקבל לרשות אגודתו את השטחים ולהכשירם לנטיעות לסתיו הבא.

ראשית כל נעשתה מדידת הקרקעות וחלוקתם. העבודה נעשתה על־ידי מודד של האדמיניסטרציה של הברון. בסוף החודש נובמבר נגמרה עבודת המדידה והחלוקה. רוזנברג נגש מיד לעבודות ההכנה להקמת המושבה באדמות סאחם אל־ג׳ילין. נגש מיד לבנות בית גדול לצרכי ההנהלה, לנטוע ולזרוע. על גבעה, על־יד מעיין, רבע שעה מהכפר סאחם־אל־ג׳ילין, בנה בית־אחוזה גדול, 20 על 30 מטר, וסביבו קיר גבוה ועבה, 3 מטר גבהו, 65 ס״מ עביו. בבנין זה היו דירה למנהל, מחסנים, אורוות ורפתות. בגלל הזמן המאוחר הספיק לנטוע רק 8.000 גפנים ו־17.000 עצי תות. עמדה הבעיה, אם כדאי לנטוע בגולן גפנים בקנה־מידה גדול. יעצו לו לא לנטוע גפנים. זרע מאה דונם שעורה, סובים, חומוס ושומשומין (סזם). עבודת החרישה נעשתה בחלקה במחרשות אירופיות ובחלקה במחרשות מקומיות. עבודת הנטיעה נעשתה בחלקה על־ידי פועלים יהודים מדמשק, ראש־פינה, טבריה וצפת, ובחלקה על־ידי פועלים ערבים מדמשק ופלחים ערבים.

באו אז לארץ שני נציגים של האגודה במונטריאל. נציגי האגודה בצ׳יקאגו היו כבר בארץ. לגולן התחילו לבוא ולהתיישב עולים ראשונים מרומניה ובולגריה⁷⁰. נעשה אז נסיון, בוודאי מצד רוזנברג, לתאם את פעולות הקבוצות הללו, תוך שיתוף עם פקידי הברון, לשם פעולת התיישבות כללית, אולם לשוא. עולי רומניה הלכו בדרכם שלהם, הם העמידו את עצמם תחת הנהלת פקידי הברון מתוך תקווה לקבל את עזרת הברון. הם נתאכזבו מהר, כי הודיעו להם ש״הוועד הארצישראלי" בפאריס אינו מושיט עזרה חמרית למתיישבים, אלא רק מוכר ומחלק את הקרקעות. אחד משני הצירים ממונטריאל חזר לארצו כבר בחודש נובמבר בלי שעשה דבר־מה. הציר השני ממונטריאל וכן הציר מצ׳יקאגו ישבו במשך כל העונה בסאחם ובדמשק בלי לפעול משהו. אגודת דובלין רצתה להתחיל לנטוע בשנה הבאה והסתפקה באיסוף ידיעות על נטיעה. אגודת יקטרינוסלב רצתה לשלוח חברים שלה להתיישבות אחר חג הפסח. בהתיישבות התחילו איפוא רק שתי קבוצות, עולי רומניה ובולגריה ובא־כח “שבי ציון” בניו־יורק.

האגודה בניו־יורק חילקה את השטח, שהיה ברשותה, 8.000 דונם, בין 70 החברים, 50 דונם החלקה. רק 4 חברים לקחו חלקה אחת, הרוב לקח שתים, אחדים אפילו שלוש – חמש. לצרכי העיבוד של השטח הוטל על כל חלקה תשלום מסויים. הכרם נחשב זמנית כרכוש משותף, כי הבעיה, אם כדאי להמשיך ולנטוע גפנים, עמדה פתוחה.

באסיפה של אגודת “”שבי ציון" המאוחדת, שהתקיימה בניו־יורק הוחלט לקרוא את המושבה בשם “תפארת בנימין”, לכבוד הברון אדמונד־בנימין רוטשילד.

חברת האגודה, הגב׳ טויבה אייזנשטיין, שהיתה לה חלקה במושבה, הודיעה, שתתרום 5.000 דולר להקמת בית־כנסת במושבה.

מספר החברים באגודה בניו־יורק גדל, הן מהעיר והן מהמדינה. נוסדה קבוצה שניה של חברים. ראשי האגודה קיוו, שיוכלו לקנות שטחים נוספים לאחר שמספר חברי הקבוצה השניה יגיע לחמישים.

*

קשיים לא אחרו לבוא. הקשיים באו בעיקר מצד השלטונות. ברשיון, שקיבל הברון על בעלות הקרקע, היה סעיף, שלפיו אסור היה למתיישבים חדשים לבוא ולהתיישב על קרקעות אלה; רק בשביל מספר מסויים של פקידים, שינהלו את העבודה החקלאית, ולפועלים מותר יהיה לבנות שם בתים. לפי סעיף אחר אסור היה לגרש מהמקום פלחים, העובדים שם את האדמה. לפלחים מותר להמשיך ולעבד חלקים מהקרקעות בחכירה רגילה. הסעיפים המגבילים האלה, בעיקר הסעיף הנוגע להתיישבות, לא סולקו למרות ההשתדלויות המרובות של פקידי הברון. כשבאו עולים מרומניה, בנו בתים בסאחם־אל־ג׳ילין והתחילו לעבד קרקעות, התחילו פלחים להביע התנגדות, מפני שלא היו חפשים כמו קודם בבחירת קרקעות לעיבוד. השליט המקומי (המוטצריף, ממלא־מקום הפחה) בשייך־סעד מוכן היה לעזור לשייכים בפעולה נגד המתיישבים היהודים.

בחודש ינואר 1896 פרץ מרד הדרוזים, במרחק כשתים־עשרה שעות רכיבה מזרחית לסאחם. המתיישבים היהודים דאגו לשלומם, אולם השלטונות שלחו צבא, ששיפר את מצב הביטחון. בזמן המרד שרר שקט גמור בסביבה ואפשר היה להמשיך בעבודה.

אחרי שהמרד שכך, בסוף החודש ינואר 1896, התחיל המוטצריף בשייך־סעד להציק למתיישבים היהודים. נשמעו טענות נגד היהודים, שהם בנו מחסנים תת־קרקעיים לנשק, גרשו פלחים מאדמותיהם, הם לוקחים מהפלחים את האדמה הראוייה לעיבוד ומספר רב של מהגרים יהודים התיישב בלי רשיון. שייכים אחדים הגישו בראשית שנת 1896 בקשה לממשלה בקושטא נגד התיישבות היהודים בניגוד לאיסור.

פקידי הברון פנו אל הוואלי בדמשק והשיגו, שהמתיישבים היהודים לא הופרעו בעבודתם.

בעיית עלייתם והתיישבותם של עולים חדשים עמדה פתוחה. מספר העולים, שהצליח להסתנן ולבוא, היה מועט. העולים באו מרומניה, בולגריה ורוסיה. כל זמן שלא סודר הרשיון, לא היו סיכויים להתפתחות. רוזנברג ראה צורך להזהיר בפני עליה של הסתננות ובפני התיישבות בלי רשיון מובטח. שיטת ה״בקשיש" (שוחד) לא תביא למטרה. רוזנברג הביע את דעתו על הצורך בהשגת רשיון חוקי וערבויות להתיישבות במאמר “לתולדות ההתיישבות בחורן” ששלח קרוב לאותו זמן אל הירחון “ציון” (בגרמנית) שיצא בברלין. רוזנברג כתב במאמרו זה ברוח הפטיציות, שהגישו חובבי־ציון באנגליה ביזמתו של ש. מונטאגו, שהתיישבות היהודים תביא תועלת למדינת־תורכיה. העולים ייהפכו לנתינים תורכיים. יש לחדול מללכת בדרכי השתדלנות על־ידי בקשיש, אלא יש לדבר גלויות עם ממשלת תורכיה. צריך לקום סוף סוף מרכז שינהל את ענייני הציונות. על ראשי המרכז הזה, אנשים בעלי כושר פעולה מדינית ודיפלומטית, – לפנות לקושטא.

הופעת חוברת מאי 1896 של הירחון נתאחרה בכמה חדשים.

*

שני צירים של האגודה בדובלין, שבאו בחודש מאי 1896 לארץ לראות את הקרקעות בגולן, שהו בארץ כשלושה חדשים וחזרו מיואשים. רוזנברג ראה אותם מגששים באפילה. כל אגודה חיפשה בעצמה דרכים להגשמה, בלי נסיון ובלי הדרכה. רוזנברג הביע במכתב מיום 12 במאי 1896 אל הד״ר ש. א. הירש את דעתו בקשר לזה. סבר, שהמישגה העיקרי הוא מצד המנהיגים של התנועה, שלא הצליחו עד כה להקים לשכה מרכזית לאינפורמציה והדרכה.

האגודה במונטריאל החליטה למסור לרוזנברג יפוי־כח לפעול בשמה. לפני כן פעלו לבדם.

*

בחודש יולי של שנת 1896 נתקבלה פקודה מקושטא לוואלי בדמשק לגרש את המתיישבים היהודים מהגולן. פקודה זו באה בלי ספק כתוצאה מפנייתם של השייכים. פקיד הברון אליהו שייד הצליח בקושטא, בדרכים הידועות לו, לבטל את הגזירה. המתיישבים לא גורשו, אולם נאסר על מתיישבים חדשים לבוא ולהתיישב בגולן, לא הורשה גם לבנות בתים חדשים.

פקודת הגירוש, וגם ביטולה תוך השארת האיסור על המשך ההתישבות, – השפיעו באופן מדכא על המתיישבים מרומניה, בולגריה ורוסיה. הם פנו אל ראשי אגודותיהם בדרישה, שישלחו צירים אל הברון ויבקשו סידור הענין, כלומר שיושג חופש ההתיישבות. אם הדבר לא יסודר, יש לזנוח את כל המפעל למרות ההפסדים שהיו. רוזנברג יעץ לחבריו בניו־יורק להחזיק מעמד, אבל לדרוש מהברון, שיעביר את הקרקעות על שם נתין אמריקאי. רוזנברג סבר, שבמקרה כזה אפשר יהיה לפעול באמצעות ציר ארצות הברית בקושטא.

רוזנברג היה מלא מרירות על ההנהלה הבלתי־אחראית, לדעתו, של המושבות ועניני התיישבות בא״י על־ידי פקידי־הברון רוטשילד. הפקיד אוסובייצקי לא יכול היה לעזור הרבה ותלה את הקולר באליהו שייד, שבילה אז את חופשת הקיץ שלו בבלגיה.

*

הפקודה בדבר גירוש המתיישבים מהגולן נתפרסמה זמן קצר לאחר ביקורו של הד״ר תיאודור הרצל בקושטא. מחבר הספר “מדינת היהודים”, שהשתדל בקושטא בדבר הגשמת רעיונו, קיבל ידיעה מידידו הד״ר מ. נורדאו, שקיבלה מהרב צדוק קאהן, ובה נאמר כאילו הופעתו של הד״ר הרצל בקושטא היא שגרמה לגזירה. הד״ר הרצל פנה מיד אל השלטונות בקושטא וקיבל הכחשה בעל־פה ובכתב מציר תורכיה בווינה. הציר הודיע, שהשלטונות לא גרשו מתיישבים יהודים ותיקים ולא הפריעו בידי חדשים. את תוכן ההודעה של הציר מסר הרצל טלגרפית ביום ה־22 ביולי 1896 לברון רוטשילד.

הד״ר הרצל קיבל ידיעות, שיהודי פעל נגדו בחצר השולטן. הכוונה היתה לאליהו שייד. דעתו של שייד היתה, שהגזירה באה כתוצאה מביקורו של הרצל בקושטא.

הרב צדוק קאהן כתב ביום ה־7 בספטמבר אל הד״ר הרצל ומסר לו תוכן מכתב שני של שייד, שבו הוא חוזר וטוען, ש״מאז קיבל מר הרצל את ההבטחות המפורסמות בקושטא, נתן השולטן פקודה לגרש מהגולן את כל המתיישבים החדשים, שהגיעו שמה לפני שנה". שייד הוסיף וטען, שהתקנה הראשונה של ממשלת תורכיה היתה הודעה למשפחות, שעלו מבולגריה ועמדו להתיישב בהרטוב אשר בהרי ירושלים, שעליהן לעזוב את הרטוב במשך שבוע ימים. “כל זאת, כדי להורות לד״ר הרצל כיצד מייסדים מדינה יהודית בארץ, שבה מפחדת הממשלה מפני מאה משפחות”.

הד״ר הרצל החליט לפנות אל וילהלם גרוס ביפו, אחד הראשונים בא״י שהצטרפו לתנועה הציונית החדשה, מיסודו של הרצל, שהוא וחבריו יקימו ועדת חקירה מטובי האישים בארץ, אנשים שאינם לא מידידיו ולא ממתנגדיו של שייד, שייחקרו את העובדות. הרצל רצה לברר שלוש נקודות:

א. אם העובדות הן נכונות?

ב. אם לא היו קשיים דומים לפני הופעתו?

ג. אם ההוראות הקיימות של ממשלת תורכיה יש להן זיקה כלשהי להשתדלויותיו?

את הדו״ח של הוועדה ביקש הרצל להמציא לו מוקדם ככל האפשר. הדו״ח צריך להיות ברור ומפורט וחתום בידי כל חברי ועדת החקירה.

וילהלם גרוס פנה אל אדם רוזנברג, שביקר בראשית החודש אוקטובר בירושלים, שיתן בכתב את חוות דעתו על השאלות של הד״ר הרצל.

רוזנברג קרא את ספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים” וקרא בעיתון “ג׳ואיש קרוניקל” את הדין־וחשבון מהרצאתו במועדון “המכבים הקדמונים” בלונדון. את דעתו על הספר “מדינת היהודים” הביע רוזנברג במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־18 באוגוסט 1896: "הוא (הרצל) מנסה לבנות את הגג לפני שהניח את היסודות״; “בכל זאת, כפי שאתה אומר, אם אין לדבריו ערך מעשי כעת, הרי יש להם בלי ספק ערך עצום בשביל ׳התעמולה׳ של ענייננו”.

בנאומו בלונדון דיבר הד״ר הרצל נגד הסתננות לא״י, כי על־ידי ההסתננות תלויים המתיישבים תמיד בחסדם של השליטים המתחלפים. דברים אלה דיברו בוודאי אל לבו של רוזנברג, שראה בעיניו את סבלם של המתיישבים, שנכנסו בחשאי ועל־ידי “בקשיש” והיו נתונים לחסדי השליטים המקומיים.

על השאלה של ו. גרוס, אם לספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים” יש קשר כלשהו לאיסור על העלייה וההתיישבות בגולן, ענה רוזנברג במכתב:

א. כבר לפני שנת 1891, והחל מסופה של שנה זו, כשנעשה ניסיון לייסד כפרים יהודיים בגולן, היה כבר האיסור קיים. בקיץ של שנת 1893 ניתן מקושטא הרשיון לרישום הקרקעות, שנקנו שתי שנים לפני כן, על שם בא־כח של הברון, בתנאי שמהגרים יהודים לא יתיישבו שם. בסוף שנת 1895 ובראשית 1896 באו כשש־עשרה משפחות מרומניה ורוסיה להתיישב בגולן ברשות המשטרה התורכית והשלטונות המקומיים.

ב. מיד אחרי כן הגישו שייכים אחדים קובלנה לקושטא על העבירה על האיסור. באה הוראה אל המושל בדמשק לגרש את המהגרים. אחר־כך שונתה ההוראה, המשפחות שבאו כבר הורשו להשאר, אולם נאסר על אחרות לבוא.

ג. כאיש הראשון, – שהתחיל לפעול מטעם האגודות במיפעל ההתיישבות בגולן, וכאיש שישב במקום במשך שנה והמכיר היטב את כל התנאים והמאו­רעות בגולן, עליו לענות על השאלה בשלילה.

רוזנברג כתב את חוות דעתו בירושלים ביום ה־2 באוקטובר 1896. חתם על התעודה והוסיף את התואר: "דירקטור של מושבות ניו־יורק ומונטריאל בחורן⁷¹.

וילהלם גרוס פנה בשאלות גם אל אנשים אחרים, בתוכם אל אליעזר בן־יהודה. גרוס העביר את התשובות אל הד״ר הרצל, שביקשו למסור תודה לאנשים, שכתבו אותן.

*

מצב המתיישבים היהודיים בגולן היה קשה. העולים מרוסיה סבלו חרפת רעב. רוזנברג כתב אל הרב צדוק קאהן על מצבם של העולים מרוסיה. הרב העביר את המכתב אל אליהו שייד. דעתו של שייד היתה, ש״הוועד הארציש­ראלי" לא יכול להושיט תמיכה כספית לעולים אלה כשם שלא הושיט לעולים מרומניה. מי שאין לו אמצעים, יחזור למקום מוצאו⁷².

עולי רומניה ורוסיה דרשו, כאמור, סידור הרשיון לעלייה ולהתיישבות חפשית. רשיון כזה לא ניתן. ההתיישבות עמדה בפני מבוי סתום. גם בארצות הברית לא רצו החברים להכניס כספים נוספים במיפעל, שאין סיכויים להתפתחותו. מיפעל ההתיישבות של “שבי ציון” הגיע איפוא עד משבר. יש להניח, שרוזנברג השתדל להחזיק מעמד ולהמשיך, אולם הוכרע על־ידי המחסור ומחלות. ביום בהיר אחד, מספר אליהו שייד בספרו, שנשתמר בכתב־יד⁷³, חדלו לשלוח לרוזנברג כסף; המטעים הוזנחו ועלו בהם עשבי־בר; אכול קדחת, סובל מחוסר תזונה מספקת וחולה, נאלץ רוזנברג לעזוב את המקום ואת המפעל.

על רוזנברג עבר משבר קשה. חלה לא רק בקדחת, אלא סבל גם ממתיחות העצבים, התגבר בכל זאת וחזר לאיתנו. החליט לחזור לחו״ל. נסע לקונגרס הציוני בבאזל.

15. בקונגרס הציוני בבאזל.

אדם רוזנברג התקרב לתנועה הציונית, שחולל אותה הד״ר הרצל. כפי שראינו מתח רוזנברג ביקורת חריפה על שיטת השתדלנות על־ידי “בקשיש” וראה צורך בפעולה מדינית בקושטא. התנגד לעלייה של הסתננות ולהתייש­בות בלתי מובטחת על־ידי ערבות מדינית. היה איפוא קרוב לדעותיו של הרצל.

המגע עם הד״ר הרצל באמצעותו של וילהלם גרוס נמשך. בשעה שהתחיל הרצל לעשות באביב של שנת 1897 הכנות לכינוס קונגרס ציוני, הזמין את רוזנברג באמצעותו של גרוס לבוא לקונגרס.

הד״ר הרצל חיכה בחדשי אפריל – מאי 1897 לדו״ח מרוזנברג. אני מניח, שהכוונה לתכנית של הסתדרות ציונית מרכזית, ששלח אותה רוזנברג לד״ר הרצל. היתה זו התכנית לארגון ציוני מרכזי, שרוזנברג הכין אותה כהצעה לוועידה הציונית בפאריס, שהתקיימה בחודש יאנואר 1894. בשבתו בסאחם־אל־ג׳ולן תרגם אותה לגרמנית ושלח אותה, כנראה באמצעות ו. גרוס, אל הד״ר הרצל⁷⁴, הכניס אי־אלה שינויים קלים בתכניתו. כך כתב כאן על קונגרס, ולא על ועידה.

רוזנברג החליט לנסוע לקונגרס. הד״ר הרצל ראה בו “מנהל של חובבי ציון באמריקה”. על התכנית, ששלח אל הרצל חתם רוזנברג: “דירקטור של המושבות בחורן של ׳שבי ציון׳ האמריקאיות”. לא קיבל בוודאי שום יפוי־כח מאגודות חובבי־ציון באמריקה לייצג אותן בקונגרס.

בארצות הברית קמה התעוררות בתנועה הציונית לרגל הופעת ספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים”. התחיל ויכוח ער בעיתונות היהודית. עם פרסום ההודעה בדבר כינוס קונגרס ציוני, גדלה ההתעוררות. אחת הראשונות, שהסכימה לקונגרס, היתה הגב׳ רוזה זוננשיין, עורכת העיתון “היהודיה האמריקאית” באנגלית ומנהיגות ארגון נשים יהודי גדול. היא כתבה ביום ה־29 באפריל אל הד״ר הרצל והודיעה, שבדעתה להשתתף בקונגרס כעי­תונאית. רבים מחובבי־ציון הוותיקים, כמו הרב הד״ר פריירה מנדס ומיכאל זינגר, עורך העיתון “טאגעבלאט”, נצטרפו לתנועה. בניו־יורק ובערים אחרות נתקיימו אסיפות־עם ונתארגנו אגודות ציוניות חדשות.

מארצות הברית נסע לקונגרס רק ציר אחד נבחר, הרב הד״ר ש. שאַפר מבאלטימור. הגב׳ זוננשיין נסעה לקונגרס והשתתפה בו, בוודאי כעיתונאית. הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל ואשתו היו נוכחים בקונגרס כאורחים ולא נרשמו.

אדם רוזנברג הגיע לקונגרס לבאזל ונכנס מיד לפעולה. השתתף בוועידה המוקדמת, שדנה בבעיות שיעלו בקונגרס וארכה שני ימים. בוועידה זו הציע שאול־רפאל לנדאו, ביחד עם רוזנברג ועם זיגמונד ברומברג מגאליציה, שתבחר ועדת תכנית לשם ניסוח התכנית הציונית, שתוצע בקונגרס. הד״ר הרצל התנגד להצעה. לנדאו התקשר עם הצירים מרוסיה ומגאליציה וברוב דעות נתקבלה למחרת ההצעה.

בלשכת הקונגרס נפגש א. רוזנברג בראשונה עם הד״ר מאכס נורדאו. רוזנברג היה אז בחברת הצעיר יעקב דה־האז מלונדון.

רוזנברג אמר לנורדאו, שמהספרות הוא מכיר אותו כבר משנים, כי קרא את ספרו “שקרים מוסכמים”, שדיבר אל לבו. התפתחה שיחה ארוכה, שבה מסר רוזנברג סקירה על העבודה המעשית של הציונים בא״י ועל התנועה הציונית באמריקה ⁷⁵.

רוזנברג הכיר בזמן הקונגרס אישית גם את הד״ר הרצל.

רוזנברג הוזמן להרצות בקונגרס על מצב היהודים באמריקה ועל המצב בא״י. יש להניח, שהוזמן לפי הצעתו של הד״ר נורדאו. בקונגרס הושמעה הרצאה כללית של נורדאו על מצבם של היהודים בעולם, ואחריה הרצאות על כל ארץ וארץ מפי נציגי אותן הארצות. יש לציין, – שלהרצות על מצבם של היהודים באמריקה הוזמן רוזנברג, שנעדר מארצות הברית כשנתיים, ולא הרב הד״ר שאפר, שבא כציר מאמריקה. על ההתיישבות והחיים בא״י הוזמנו להרצות בקונגרס מלבד רוזנברג גם הד״ר מ. שנירר והד״ר א. קאמינקה. הרצאתו של רוזנברג באה להשלים את התאור מפי איש, שחי בא״י ועסק שם בהתיישבות. הד״ר היינריך ליווה, שבא לקונגרס כציר מא״י, לא היה מרוצה מאי־הזמנתו להרצות על ההתיישבות בא״י.

לרוזנברג לא היה פנאי להתכונן להרצאתו על מצב היהודים באמריקה. נתן בכל זאת סקירה יפה על זרמי ההגירה לארצות הברית ועל מצבם של היהודים בארץ זו. אמר, שמיליון היהודים שבאו מאירופה לאמריקה, מתגעגע הרבה על המולדת העתיקה. אם ימשיכו הציונים לפעול, יהיו כל יהודי אמריקה ציונים. רוזנברג עמד על תופעה מעניינת בקרב המתבוללים היהודים לשעבר, קמה אצלם תנועה להתקרבות ליהדות העתיקה. כדוגמה הביא את ייסוד ארגון יהודי של נשים, שנוסד, יותר שלא מדעת, על בסיס לאומי. יתכן איפוא שהנשים תקדמנה את הגברים בציונות. באמריקה התפשטה הציונות בעיקר בקרב המהגרים מרוסיה, שביקשו את אשרם בארצות הברית ולא מצאוהו⁷⁶.

ביום השני לדיונים בקונגרס נבחרה ועדה לעיבוד תכנית להסתדרות ציונית. רוזנברג נבחר לוועדה כנציג מאמריקה. בפני ועדה זו הביא את הצעתו, שחיבר אותה לקראת הוועידה בפאריס בחודש יאנואר 1894. הפנה את תשומת הלב במיוחד לסעיף, שבו דובר על ייסוד בנק חקלאי. הראה את ההערות המפורטות לסעיף זה, שכתב בזמנו א. ד׳אביגדור.⁷⁷ הצעותיו של רוזנברג לא מצאו כנראה אוזן קשבת בוועדה.

אחרי הוויכוח במליאת הקונגרס על התכנית לארגון, נתקיימו בחירות לוועד הפועל. נבחרו חמישה אנשים, שיהיו חברי הוועד המרכזי (“הוועד הפועל המצומצם”) וישבו בווינה, ועוד אנשים מארצות שונות, שיהיו חברי הוועד הפועל הגדול. נציגים לוועד הפועל הגדול נבחרו על־ידי נציגי כל ארץ. מא״י, אמריקה הצפונית ובריטניה לא נבחרו נציגים. הזכות למנות אותם הושארה לאסיפות־עם מיוחדות, שתערכנה לשם זה⁷⁸.

ביום השלישי לדיונים בקונגרס הרצה אדם רוזנברג את הרצאתו על המצב בא״י. דיבר כאיש בקי בבעיות ההתיישבות והכלכלה של הארץ. התכונן יפה להרצאה והביא נתונים על אפשרויות פיתוחה הכלכלי של א״י. הביא בפני הקונגרס⁷⁹ גם הצעות מעשיות, שהוצעו על־ידי וילהלם גרוס ו־ווילי באמבוס. בבעיות ההתיישבות הסכים בדרך כלל לדברי קודמו הד״ר מ. שנירר. גם רוזנברג יצא כמו שנירר בהתקפה על שיטת האפיטרופסות והאדמיניסטרציה של הברון רוטשילד והביע התנגדות לשיטת ההתישבות בעזרת בקשיש. דרש לתקן באופן יסודי את מיפעל ההתיישבות, לחסל את שיטת האפיטרופסות ולהתחיל בשיטת עבודה חפשית, קואופרטיבית בהנהלה מרכזית, אחידה ודימוקרטית. הנהלה מרכזית זו תשגיח ותסדיר את העלייה וההתיישבות. אין לעשות שום צעד לקראת מיפעלי התיישבות חדשים, כל זמן שלא נוצרו תנאי ביטחון מתאימים⁸⁰.

רוזנברג שילב בתוך הרצאתו על המצב בא״י את השקפותיו על בעיות הארגון של ההסתדרות הציונית. אם כי הוויכוח בבעייה זו נסתיים, השתמש רוזנברג בהזדמנות, כדי להביע בפני המליאה של הקונגרס את השקפותיו. סיפר על גורלו של הוועד המרכזי, שהוקם בפאריס בוועידת חובבי ציון בחודש יאנואר 1894 ושהיה נסיון להקמת ארגון עולמי של הציונים. הגורמים לקוצר ידו של הוועד המרכזי בפאריס היו, לדעת רוזנברג:

א. ישיבת חבריו בערים שונות והתעסקותם גם בעסקיהם הפרטיים.

ב. אף על פי שתקנות הבחירות לוועד המרכזי אומרות, ששני חברים, שאין מקום מושבם בפאריס, יהיו בעלי זכות דיון והצבעה, הרי הרכב הוועד הוא שרירותי ובלתי דימוקרטי, משום שההשפעה המכריעה של הנציגים הפריסאיים אינה מאפשרת פעולה גלויה, חפשית וברורה לכל הציונים. אין הוועד מוסר שום דו״ח להמונים תורמי הכספים, ואם ניתן, אינו אלא מקוטע וסתמי ביותר. אין להמונים השפעה על אופי המיפעל.

מהביקורת על הוועד המרכזי בפאריס בא רוזנברג לידי מסקנה, שעל הסתדרות ציונית אמתית וישרה לשקוד:

א. שהוועד המרכזי יהיה מורכב מאנשים, שיקדישו את כל זמנם וכחם להנהלה המרכזית. על ההסתדרות הציונית לשלם לחברי הוועד המרכזי שכר מספיק לחיי כבוד.

ב. ההנהלה המרכזית אינה צריכה להיות אוליגרכית, כי אם מורכבת על בסיס דימוקרטי ואחראית בפני הקונגרס.

וילי באמבוס, שהיה חבר בוועד המרכזי בפאריס, יצא בוויכוח נגד טענותיו של ד״ר רוזנברג, שהוועד הוא אוליגרכי.

אדם רוזנברג השתתף איפוא בקונגרס בבאזל באופן פעיל. הרצה, השתתף בוועדות וניסה לתרום מידיעותיו ונסיונו למען התנועה.

16. בחזרה בארצות הברית.

בדרכו חזרה לניו־יורק ביקר רוזנברג בלונדון. בהגיעו ללונדון הודיע על בואו לד״ר ש. א. הירש והביע את רצונו להפגש עם חובבי ציון באסיפה, שבה יוכל למסור חדשות מא״י ומבאזל.

רוזנברג חזר לאמריקה כשהוא מסור לתנועה הציונית החדשה. העריך את פעולותיו של הד״ר הרצל, אולם רגשי הערצה מיוחדת רחש לד״ר נורדאו.

במשך הזמן שרוזנברג נעדר מניו־יורק, חלו שינויים בתנועה באמריקה. חזר לאחר שמיפעל ההתיישבות שלו נעזב וחוסל. בציבור ובתנועה הופיעו אנשים חדשים, שנטלו את המנהיגות לידם.

באמריקה נעשו אחרי הקונגרס מאמצים לאירגון מרכז ציוני. ביום ה־27 באוקטובר 1897 נתקיימה בניו־יורק אסיפה, שמטרתה היתה לאחד ולאגד את כל האגודות הציוניות בניו־יורק רבתי. השתתפו בה גם אנשים מפילדלפיה. פרופ׳ ר. גוטהייל ישב בראש. נבחר ועד מחמישה יושבי־ראש של אגודות ציוניות והוטל עליו לחבר תקנון למרכז ציוני ניו־יורק⁸¹ רוזנברג לא תפס מקום בפעולות אלו.

הד״ר הרצל רצה, שציוני אמריקה יתארגנו, יקימו ועד מרכזי ויבחרו את נציגיהם לוועד הפועל הציוני. הרב הד״ר אדוארד בראון מקולאמבוס (ג׳ורג׳יה) כתב אל הד״ר הרצל והציע להקים ועד מראשי הציונים בארצות הברית ומוותיקי התנועה. הד״ר בראון הציע, שלוועד ייכנסו הרב גוסטב גוטהייל כנשיא, אדם רוזנברג כמזכיר כללי, הרב הד״ר ח. מנדס, הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל והד״ר ב. פלזנטל כסגני הנשיא, הוא, הד״ר בראון כמארגן ראשי, ומיכאל זינגר והרב הד״ר שאפר כמארגנים עוזרים. יש להניח, שמיכאל זינגר, שהראה פעילות ציונית באותה התקופה ורכש את אמונו של הד״ר הרצל, ידע על ההצעה והסכים לתפקיד, שהוצע לו בה.

הד״ר הרצל לא התנגד להרכב המוצע, כי ברשימה היו ראשוני התנועה הציונית באמריקה ופעיליה, אולם אח״כ, בחודש פברואר 1898, הודיע לד״ר בראון, שאין הוא יכול להתקין את הארגון האמריקאי מווינה.

ההצעה של הד״ר בראון לא הוגשמה איפוא, רוזנברג לא תפס מקום מרכזי בפעולות החדשות של התנועה הציונית באמריקה.

על הקונגרס הציוני בבאזל ועל המצב בא״י הרצה רוזנברג בפני חובבי־ציון בניו־יורק באסיפה, שהתקיימה בחודש כסלו, בוודאי בחג החנוכה. באותה האסיפה הרצה הד״ר משה מינץ על הנושא: “יהודה המכבי והד״ר הרצל”. רוזנברג העיר בקשר לנושא של הד״ר מינץ, שיהודה המכבי נלחם בחרב, הרצל לוחם בעט סופרים (“וכתתו חרבותם לאתים” – לעטים). אין ספק שיצליח. רוזנברג קרא לייסד אגודות ציוניות רבות בכל קצווי הארץ החדשה ולפעול למען התנועה הציונית החדשה בלב אחד ועצה אחת "⁸².

האגודה “חובבי ציון” בניו־יורק הצטרפה למרכז של האגודות הציוניות בניו־יורק. ביום ט״ו בשבט תרנ״ח (בפברואר 1898) התקיימה אסיפה שנתית של החברה. ד״ר משה מינץ נבחר ליושב־ראש. רוזנברג לא נזכר בין חברי הוועד.

באותו זמן נעשתה בניו־יורק פעולה להפצת תוצרת א״י באמריקה. פעולה כזאת בארצות אירופה נתמכה על־ידי הברון רוטשילד. נוסדו שם אגודות וסוכנויות, כמו חברת “כרמל”. הברון רצה, שגם בארצות הברית תיווסד חברה או סוכנות כזאת. הברון או פקידיו פנו בוודאי אל אדם רוזנברג, שיסייע בעניין זה. בבית־הכנסת “זכרון אפרים” התקיימה ביום ה־2 בפברואר אסיפה של חברי האגודה “אוהבי ציון”, שדנה בדבר ייסוד סוכנות להפצת יין, שמן זית, פירות, שימורים, משי, טבק וכלים מעצי זית. כיושב־ראש האסיפה נבחר אדם רוזנברג. נתקבלה החלטה לייסד חברה בניו־יורק להפצת התוצרת הארצישראלית. נבחר ועד, בתוכו, בין השאר, הד״ר סטיפן וייז. הוחלט להתחיל בהחתמה על מניות. רוזנברג שימש כתובת למשלוח כסף בעד מניות⁸³.

*

פעולות אלו לא סיפקו את רוזנברג. ראה את עצמו מחוץ לפעולות החשובות, שנעשו בווינה בהנהגתו של הרצל. ראה את עצמו נשכח ועזוב. איש האמונים של הרצל בניו־יורק היה מיכאל זינגר.

בשעה שקרא בעתונות על ההכנות לייסוד הבנק הציוני, ראה רוזנברג, שאחת התכניות, שהיו קרובות ללבו ושטיפל בהן במשך שנים, הולכת ומתגשמת בלי השתתפותו. כתב ביום ה־14 בדצמבר 1897 אל מערכת ה״ג׳ואיש קרוניקל" מכתב, שבו סיפר על רעיון הבנק החקלאי, שהיה כלול בהצעתו לוועידה בפאריס מחודש יאנואר 1894, ועל השתלשלות הפעולות להגשמת הרעיון הזה. רוזנברג העיר, שכדאי לאנשי וינה, שיקחו בחשבון את אשר נעשה עד כה בעניין הבנק ויעמדו בקשרים עם אלה, שעשו כבר צעדים להקמתו, כי דרוש איחוד הכחות.

דבריו של רוזנברג על “אנשי וינה” מראים על מרירות, שנצטברה בלבו נגד אנשים אלה. החליט להביע את דעותיו על ההנהגה בוינה בפני הד״ר נורדאו ובאמצעותו לרכוש השפעה ולהתקרב לענייני המרכז.

רוזנברג היה ממעריציו של נורדאו. יצא אז להגן על נורדאו בפני אלה שהתקיפוהו בעיתונות על שהטיל על הכנסיה הקתולית בצרפת את האחריות לתעמולה האנטי־יהודית לרגל משפט דרייפוס. נציגי הכנסייה הקתולית בניו־יורק וגם הקהילה היהודית בניו־יורק פרסמו הודעות נגד הד״ר נורדאו. רוזנברג כתב ביום ה־1 בפברואר 1898 מכתב אל מערכת “ניו־יורק ג׳ורנאל” (באנגלית), שבו דחה את הדעות שהובעו נגד נורדאו.

ביום ה־9 במארס 1898 כתב רוזנברג מכתב ארוך אל הד״ר נורדאו. הזכיר לו את פגישתו אתו בקונגרס בבאזל. ציין, שהוא פונה לא אל הד״ר הרצל אלא אליו, מפני שהרצל אינו שם לב אליו. הרצל ידע להשתמש בידיעות, שרכש רוזנברג במשך שנות עבודה ציונית מרובות, אבל בו בעצמו אינו מתחשב כמעט לגמרי.

רוזנברג מתח במכתבו ביקורת חריפה על הרצל. הדגיש, שביקרתו נובעת אך ורק מרצונו להועיל לעניין ולא מטעמים אחרים. כעדים לעברו הציוני נקב בשמות הברון רוטשילד, הרב הראשי צדוק קאהן, הקולונל גולדסמיד, הד״ר הירש הילדסהיימר והרב שמואל מוהליבר.

בביקרתו על הרצל ציין נקודות אלו:

א. הנהגתו הציונית מראה בדרך כלל חולשה, היא סנטימנטלית מדי, זהירה פחות מדי ופוליטית פחות מדי.

ב. אין לו הצלחה בבחירת אנשי־אמונים. ביחוד בניו־יורק, אולם גם במקומות אחרים. איש האמונים שלו בניו־יורק “הד״ר” זינגר ממלא תפקיד מפוקפק. יעקב דה־האז באנגליה הוא אמנם איש ישר ובעל מרץ, אבל צעיר מדי.

ג. הרצל נוהג בהחלטות הקונגרס באופן דיקטאטורי מדי, באופן בלתי דימוקרטי, ולכן גם חד־צדדי ולפי ראות עיניו. דוגמה לכך ראה רוזנברג בטיפול בייסוד הבנק.

המסקנה של רוזנברג היתה, שיש להכניס בהקדם ובאופן יסודי שינוי, אחרת תתקע העגלה הציונית בבוץ עמוק.

הד״ר נורדאו ענה לרוזנברג בקיצור, אבל בחריפות. נורדאו ציין, שהחולשה הנראית בהנהגתו של הרצל היא תוצאה של חוסר הסתדרות, שאיננה קיימת עדיין. אין להרצל אמצעים להבטחת ציות וקיום רצונו. לציית, לקבל מרות היה תמיד למורת רוח היהודים. דוגמא לכך רוזנברג בעצמו! הד״ר הרצל לא בחר בנאמנים, הם באו והציעו את עצמם, והוא מוכרח היה לקבלם. “בשעה שהופיע, – כתב נורדאו, – קמו מאה ידיים, כדי לחנקו, – חמש או שש, כדי ללחוץ את ידו. האם היה יכול מחמישה או ששה אלה לדחות מקצתן או כולן, לאחר בדיקות לא נעימות ובעקימת אף?״ בנוגע ל״ד״ר” זינגר, הרי זה עניין פנימי של ציוני אמריקה. אם זינגר יקבל רוב בבחירות, לא יוכל הרצל לא לקבלו. תפקידו של כל ציוני טוב באמריקה הוא לדאוג, שהעניינים במקום יהיו בסדר, ולא לבקר את פעולות וינה.

בדבר טענתו של רוזנברג, שהרצל הוא דיקטטורי, ענה נורדאו, שדבריו של רוזנברג עצמו בסעיף הראשון מזימים אותה. בענייני הבנק אין הוא, נורדאו, עוסק כלל⁸⁴.

רוזנברג הגיב על מכתבו של נורדאו והמשיך לטעון, שהרצל הוא מנהיג חלש. רוזנברג כתב:

אל לו להרצל להטיל את רצונו על אף אחד, אלא לשכנע או להשתכנע!

הד״ר נורדאו שלח את מכתבי רוזנברג לעיון לד״ר הרצל. תגובתו של הרצל היתה, שנורדאו נתן בדבריו על 5 – 6 הידיים תאור קולע. הרצל ציין, שעל מיכאל זינגר שמע הרבה קובלנות. ״אני, – כתב הרצל אל נורדאו, – שהפטפטנים האלה מונים אותי ב״דיקטטורה", סרבתי תמיד להתערב בשאלות ארץ ומקום, שטיבן אישי ⁸⁵.

רוזנברג המשיך להתכתב עם הד״ר נורדאו.

*

באביב של שנת 1898 התחילה אגודת הציונים בניו־יורק והסביבה להתכונן לקונגרס הציוני השני בבאזל. החליטה לכנס בחודש מאי ועידה של נציגי כל האגודות הציוניות בארצות הברית, כדי לייסד ועד מרכזי ארצי ולבחור בצירים לקונגרס. אדם רוזנברג נבחר כחבר הועד המכין את הוועידה. הרמן רוזנטאל נבחר כיושב־ראש הועד המכין והד״ר סטיפן וייז כמזכירו⁸⁶.

רוזנברג שלח לד״ר נורדאו טופס של הזמנה לועידה. ההזמנה נדפסה ונשלחה לאגודות.

הועידה לא נתכנסה במועד הקבוע. רוזנברג דרש את כינוסה. היא התקיימה בראשית החודש יולי.

רוזנברג התכונן לקראת הועידה. רצה להביא לפניה הצעת תכנית לארגון התנועה הציונית, תכנית, שתוגש אח״כ על־ידי המשלחת של ציוני אמריקה לקונגרס. כיסוד להצעתו שימשה הצעתו הישנה, שהוגשה לועידה בפאריס בשנת 1894. רוזנברג שלח העתקים מהצעתו לד״ר נורדאו, להרברט בנטוויץ׳ בלונדון, לד״ר היינריך ליווה בברלין ולרב שמואל מוהליבר⁸⁷ בביאליסטוק. במכתבו אל הד״ר נורדאו מיום ה־6 ביוני 1898, שאליו צרף את תכניתו, הדגיש רוזנברג, שלהצלחת התנועה הציונית דרושים שלושה דברים: עקרונות נכונים, שיטות נכונות וקודם כל אנשים מתאימים. רוזנברג הרשה לעצמו להציע הצעה להרכב אישי של הועד המרכזי ושל הועד־הפועל בא״י. הד״ר הרצל צריך להבחר להנהלה “אקס אופיציו” כנשיא הקונגרס. את נורדאו הציע כאחד המועמדים מהארצות הדוברות גרמנית. מהארצות הדוברות אנגלית הציע את בנטוויץ׳, גאסטר והקולונל גולדסמיד. בין אלה לא היה איפוא אף אחד מארצות הברית. לועד הפועל בא״י הציע מהארצות הדוברות גרמנית את הד״ר היינריך ליווה, מרוסיה ומארצות הבלקן את האגרונום קייזרמן, ומהארצות הדוברות אנגלית לא נקב בשם. יש להניח, שחשב על עצמו.

*

כעבור כשבועיים, מבלי לחכות לתשובה על מכתבו הקודם, שלח רוזנברג לד״ר נורדאו חיבור שלו. בחיבורו מתח רוזנברג ביקורת חריפה על ספרו של הרצל “מדינת היהודים”, התקיף את הד״ר הירש, הוא כנראה הד״ר אמיל־גוסטב הירש, רב ריפורמי קיצוני ועסקן ציבורי באמריקה, והגן על נורדאו, שכמה עיתונאים השתמשו בידיעות על חייו הפרטיים, בוודאי נישואיו עם הבלתי־יהודיה, כדי להתקיף את הציונות. עיקרו של החיבור היה הפולמוס עם הד״ר הירש. החוברת נכתבה ברוח הציונות הדתית. רוזנברג סבר, שחיבורו יכול לשמש כתב־תעמולה לציונות, ביחוד לציונות בגרמניה.

רוזנברג ביקש מנורדאו, שיכתוב כמה שורות, שתוכלנה לשמש הקדמה לחוברת. רצה לקבל עזרה ממנו בהדפסת החיבור והפצתו. מוכן היה לוותר על רווחים מחיבורו.

נורדאו הביע בתשובתו את צערו על הביקורת החריפה, שמתח רוזנברג על הספר “מדינת היהודים”. נורדאו החזיר לרוזנברג, לפי בקשתו, את כתב־היד. במכתבו סיפר נורדאו לרוזנברג דברים אינטימיים על חייו הפרטיים. דברים אלה חיזקו בלבו של רוזנברג את רגשי הכבוד וההערצה לנורדאו.

*

בראשית החודש יולי 1898 התקיימה ועידת ציוני אמריקה. רוזנברג ביקר בועידה זו בחריפות את פעולות הועד הפועל הציוני בוינה והציע את תכניתו לארגון עולמי של התנועה⁸⁸.

התכנית של רוזנברג נתקבלה כהצעה, שהצירים מאמריקה יציעו אותה בקונגרס בבאזל.

כצירים לקונגרס נבחרו רק אלה, שהיה להם כסף להוצאות הדרך. רוזנברג רצה מאוד לנסוע, אבל לא היה לו כסף לנסיעה. כמה מחברי הועידה רצו, שהרב הד״ר שאפר יסע לקונגרס. הם מוכנים היו לתרום מכספם לצרכי נסיעתו. הרב שאפר דחה את ההצעה, הודיע שלא יוכל לעזוב את באלטימור באותו זמן שיתכנס הקונגרס. בנוגע לרוזנברג לא באה הצעה נדיבה כזאת. לא הוצע כציר ולא נבחר.

רוזנברג הצטער על שלא יוכל לנסוע לקונגרס. ניסה להשפיע על ענייני הקונגרס הבא באמצעות מכתבים אל הד״ר נורדאו. מהרברט בנטוויץ׳ קיבל תשובה, שהוא מסכים להצעתו בדבר הרכב הועד הפועל והוא מוכן להשתתף בו. מביאליסטוק קיבל תשובה ממזכירו של הרב שמואל מוהליבר ז״ל, – הרב נפטר בינתיים, – שההצעה תובא לדיון בפני ועידת ציוני רוסיה, שתתכנס בווארשא.

לאחר הקונגרס כתב רוזנברג אל נורדאו ביום ה־13 בספטמבר 1898 הערות על החלטות הקונגרס. סבר, שהקונגרס קיבל כמה וכמה הצעות, שהיו כלולות בתכניתו לארגון, כמו ייצוג של ציוני ארצות שונות בוועדות השונות, צמצום זמני של עבודת ההתיישבות והסתפקות בתמיכה במושבות הקיימות. רוזנברג העיר, שמצב־הרוח המתוח בין ה״פוליטיים" ובין ה״מעשיים", שאין לה יסוד ממשי, יכול רק להזיק לתנועה. כולם חובבי ציון, את הנגודים האישיים יש לשים הצדה.

במכתב המדובר העיר רוזנברג, שלוא סיפק לו נורדאו בזמנו 150 דולר, היה יכול לבוא להתייעצויות בקונגרס. מדבריו אלה אנו למדים, שהיה במצב כלכלי ירוד.

רוזנברג קיבל ביום ה־28 באוקטובר 1898 גלויה מנורדאו, אולם לא יכול לענות עליה. חלה אז במחלה קשה, שגזלה ממנו את כושר הפעולה לזמן ארוך. נשבר בגופו וברוחו. גם מצבו הכלכלי נתערער לגמרי⁸⁹. מחלה זו יש לראות כהמשך ממחלת הקדחת ומתיחת העצבים שסבל מהן עוד בזמן שבתו בא״י.

*

כדאי לציין פעולה אחת, שעשה רוזנברג בקשר לא״י, בקיץ של שנת 1898, לפני שחלה. ניסה לארגן נסיעה של קבוצת תיירים לא״י. התקשר לשם זה עם חברת הנסיעות “קוק ובנו”. לפי התכנית צריכים היו התיירים לצאת מניו־יורק אחר חג־הסוכות. יסיירו בא״י, בסוריה, בלבנון ובמצרים.

באותו זמן צריכה היתה לצאת שיירה של תיירים גם מאירופה. השיירה מאירופה היתה בוודאי זו, שאורגנה על־ידי הד״ר היינריך ליווה. תכנית הסיורים של שיירה זו דומה לגמרי לתכנית, שהודיע עליה רוזנברג. אני מניח, שהיזמה באה מהד״ר ה. ליווה. רוזנברג, שעמד בחליפת מכתבים עם ליווה, שימש במקרה זה סוכן באמריקה של הסיור, שארגן ליווה.

*

מחלתו של רוזנברג, ששללה ממנו את כושר פעולתו, נמשכה כשנתיים. התחיל לחזור לאיתנו וגם לפעולה ציונית וציבורית אחרת. לא היה מרוצה מההנהגה הציונית, הן באמריקה והן במרכז בווינה, ומתח ביקורת עליהן.

רוזנברג היה פעיל בקרב הציונים הדתיים. יחד עם הרב הד״ר פיליפ קליין וקבוצה קטנה של ציונים פעל בקרב בתי־הכנסת, איגד אותם וקרבם לציונות. שם האיגוד היה “אגודת הקהילות לציון”.

א. רוזנברג היה בסוף שנת 1900 ממייסדי אגודה בניו־יורק בשם “בוני ציון”. מטרת האגודה היתה, לעלות לארץ־ישראל ולייסד שם מושבה. בין החברים היו אנשים, שכבר עלו לארץ, עבדו שם כפועלים, ירדו וברצונם היה לחזור לארץ. א. רוזנברג נבחר כמזכיר האגודה. במכתב מיום י׳ בכסלו תרס״א כתב המזכיר לוועד הפועל הציוני בווינה, כי החברים נוכחו לדעת שעבודתם בבתי־המלאכה בניו־יורק מזיקה לא רק לגופם אלא גם לרוחם; הסוציאליסטים והאנארכיסטים למיניהם משחיתים את רוחם, שלמים בגוף וברוח יוכלו להיות רק בארץ־ישראל. חברי האגודה, שהתחייבו לשלם כל אחד סכום מסויים לקופת האגודה, ואספו כסף שיספיק לנסיעה ולהתיישבות בארץ, מבקשים רק עצה ותמיכה מוסרית מהוועד הפועל הציוני⁹⁰.

מטרות האגודה המדוברת נשארו גם הן בגדר שאיפה שלא התגשמה.

בשנת 1901 השתתף רוזנברג בוועידה השנתית הרביעית בפילאדלפיה של הסתדרות ציוני אמריקה. נשלח כציר האגודה “אוהבי ציון” בניו־יורק. היה מועמד למזכיר־כבוד, אולם בהצבעה נבחר ברוב קולות מועמד אחר.

רוזנברג לא היה מרוצה מהנהגתו של הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל בהסתדרות ציוני אמריקה. התמסר לארגון הציונים הדתיים ותמך בפעולות “המזרחי”. בקיץ של שנת 1903 השתתף בהקמת האיחוד בין “אגודת הקהילות לציון” ובין “הציונים המאוחדים”. איחוד זה פעל מחוץ ל״הסתדרות ציוני אמריקה" והוכר על־ידי הוועד הפועל הציוני.

בשנת 1904, עם התחלפות ההנהגה בהסתדרות ציוני אמריקה, כשבמקום הפרופ׳ גוטהייל בא הד״ר האררי פרידנוואלד, ראה רוזנברג אפשרות להתחיל לפעול בהסתדרות זו. היה פעיל גם בארגוני צדקה מקומיים ומתח גם שם ביקורת על הסדרים.

בחוברת מארס 1904 של הירחון “המכבי” (באנגלית), ביטאון הסתדרות ציוני אמריקה, פרסם רוזנברג תעודה חשובה על יחסו של הברון הירש לישוב א״י. השיג העתק מתשובתו של הברון הירש בחודש אוגוסט 1891 לחובבי־ציון ופירסם אותה ביחד עם תרגום שלו לאנגלית ועם מבוא, המכיל זכרונות שלו מהתקופה שבה פעל בפאריס ביחד עם נציגי חובבי ציון מארצות שונות.

פעילותו הציבורית והספרותית של רוזנברג נפסקה אז מחמת מחלה. הפעם היתה המחלה ממושכת יותר. נמשכה כארבע שנים. התחיל לחזור לאיתנו רק לאט. אחרי הפסקה של שש שנים הרגיש את עצמו בריא לגמרי והתחיל שוב להתעניין בבעיות התנועה הציונית.

התגובה הראשונה לאחר הבראתו היה פרסום מכתב אל המערכת בעתון ״Tribune״, בגליון מיום ה־8 בינואר 1910. בעתון הופיעה ידיעה על הקונגרס הציוני התשיעי בהאמבורג ובה צויין, שהתנועה הציונית נמצאת עכשיו במצב של ירידה. רוזנברג כתב אל המערכת, שהוא מסכים לגמרי למה שנאמר בעתון. הציונות סובלת כמו כל תנועה אידיאליסטית מהשתלטות מטרי­אליסטים, המבקשים את טובת הנאתם. אנשים אלה מכניסים דמורליזציה לתנועות אידיאליסטיות ודוחקים את רגלי אבותיהן ומייסדיהן. ההמונים רוצים בציונות, אולם הם מרגישים, שמשהו אינו בסדר במחנה הציונות הרשמית של עכשיו. משום כך הם נשארים אדישים לתנועה. ממכתבו של רוזנברג אנו יכולים לראות, שראה את עצמו אחד הראשונים והמייסדים, שנדחק על־ידי אנשים חדשים, שרק טובתם הפרטית לנגד עיניהם.

רוזנברג החליט לקשור מחדש את הקשרים, שהיו לו לפני שנים עם הד״ר מאכס נורדאו. ביום ה־12 בינואר 1910 שלח לנורדאו מכתב ארוך, שבו סיפר לו על חייו במשך למעלה מאחת־עשרה השנים, שבהן לא כתב לו. שאל במכתבו שאלות והציע הצעות. הציע לפרסם את החוברת שלו, שהציעה בשנת 1898. שלח את תכניתו הישנה לארגון ההסתדרות הציונית העולמית. צרף למכתבו קטע מהעתון ״Tribune״, שהכיל את מכתבו הנ״ל למערכת.

רוזנברג חי איפוא בעולם של רעיונותיו והצעותיו מלפני שנים.

באותה שנה 1910 התכתב רוזנברג עם הד״ר פראנץ אופנהיימר. רעיונותיו של אופנהיימר בדבר התיישבות קואופרטיבית מצאו בוודאי חן בעיני רוזנברג, שחלם זה מכבר על משטר של “תורה ועבודה” בארץ־ישראל. רוזנברג כתב לאופנהיימר, שרצוי לאחד את שאיפות “פועלי ציון” עם שאיפות “המזרחי” על יסוד של סוציאליזם יהודי לאומי. בנוגע לבעיות המדיניות ובעיקר בנוגע לעבודה המעשית בא״י, יעץ רוזנברג להשתחרר ממדיניות של “הפתח האחורי” וכן מפילאנתרופיה של בעלי־הון פרטיים. לדברי רוזנברג נטה אופנהיימר להסכים לרעיון בדבר איחוד להתיישבות ברוח סוציאלית־קואופרטיבית, אבל דחה את שאר רעיונותיו מטעמים מעשיים.

אחרי הקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בחודש אוגוסט 1911, כתב רוזנברג מכתב אל הפרופ׳ אוטו וארבורג. ציין ראשית כל, שכאחד מזקני הציונים אינו יכול להמנע מלשלוח, כמנהגו אחרי כל קונגרס ציוני, לראשי התנועה דברי ביקורת שלו, שכוונתם טובה.

במכתבו זה מספר רוזנברג לוארבורג על חליפת המכתבים שלו עם אופנהיימר ומוסיף עצות והערות. לדעתו של רוזנברג התפקיד המעשי העיקרי הוא לפעול בכל המרץ למען ההתיישבות של היהודים בא״י ובארצות השכנות. לשם כך דרוש הסכם מדיני עם המעצמות הבאות בחשבון. יש להשיג אבטונומיה מקומית כדוגמת הנוצרים בלבנון. לאחר שיושג דבר זה, תוכל תעמולה ציונית על יסוד לאומי־סוציאליסטי לקנות את לב לא רק של העם היהודי, אלא גם של כל העולם הנאור⁹¹.

לא ידוע לי על פעולות ציוניות של רוזנברג לאחר כתיבת המכתב אל הפרופ׳ וארבורג. יש להניח, שלא היה זה מכתבו האחרון אל ראשי התנועה הציונית.

בראשית שנת 1917, ז׳ בשבט תרע״ז, הוכנס לבית מושב־הזקנים “בנות יעקב” בניו־יורק כשהוא רק בגיל חמשים ותשע. מצב בריאותו ומצבו הכלכלי דרשו בוודאי את העברתו למושב הזקנים. במשך אחת־עשרה שנה בילה במוסד זה עד שהוציא את נשמתו ביום כ״ב באב תרפ״ח (8.8.1928)⁹². חולם ולוחם זה למען ציון נשכח לגמרי.

דמותו של פּאול פרידמן, שניסה להקים מדינת יהודים במדין, משכה את שימת־לבם של היסטוריונים, ובעיקר של כותבי ההיסטוריה הציונית, שביקשו לראות בו אחד ממבשרי תחייתו המדינית של עם ישראל. בשנים האחרונות נתפרסמו עליו מחקרים בצירוף תעודות. לאחר שנדפס מאמרו הגדול של ד"ר נ. מ. גלבר בלווית תעודות בשנתון “שיבת ציון” תשי"א—תשי"ב (ירושלים תשי"ג) ראו אור לאחרונה: מאמר גדול, אף הוא בצירוף תעודות, של יוסף פרנקל, ב"שנתון הרצל" (באנגלית) כרך ד' (ניו־יורק 1962), וכן מאמר של ד"ר אוסקאר ק. רבינוביץ, המכיל לקט של תעודות באנגלית, ב"ספר־היובל" לכבוד ד"ר אבא־הלל סילבר (באנגלית), 1963. במאמרו של י. פרנקל מתואר פאול פרידמן כאידיאליסט מובהק. גם ד"ר אוסקאר ק. רבינוביץ רואה במעשיו של פאול פרידמן ניסיון של אדם בעל כוונות טובות. ואולם תעודות אחדות על פאול פרידמן, שעלה בידי למצוא, בצירופן לתעודות שכבר היו בידי ההיסטוריונים, מעלות לפנינו דמות שונה בתכלית, דמות שלילית של הרפתקן. דברי הבאים יוקדשו אפוא להארתו של פרק עגום זה בדברי־ימינו החדשים.

האיש ותכניתו

כשיהודי רוסיה התחילו להגר בהמוניהם מן המדינה, שהצרה את צעדיהם ודיכאה את רוחם, ולתור אחרי ארצות לקליטתם התחיל גם פאול פרידמן שוקד על עניין יישובם של יהודים פליטים אלה. יליד קניגסברג היה (נולד בשנת 1840) ותושב ברלין, ובאותם הימים היה נוצרי, אבל ידוע היה שמוצאו יהודי. ייתכן שהיה מומר¹. תחילה עסק במחקרים היסטוריים וכתב ספר חשוב בתולדות הריפורמציה באנגליה — ביוֹגראפיה של המלכה אַן בּוֹלן. רווק ובעל־רכוש היה ונודע באופיו האכּסצנטרי, איש לא־יציב, הוזה הזיות ושואף לגדולה. כשהתחילו פליטים יהודים עוברים מרוסיה דרך גרמניה, התעניין בגורלם והושיט להם עזרה. אבל הוא לא הסתפק בכך, אלא בא בהצעה משלו ליישובם של פליטים אלה. הוא הגה את הרעיון של יישובם בארץ לא־מיוּשבת, שבה יוכלו להקים מדינה משלהם. הארץ שגילה היתה בחצי־האי ערב, “מדין”, שטח שהיה נתון באופן רשמי לשלטון מצרים, אבל לא היה מיושב ובמרחביו נדדו בידואים מעטים, חופשים לנפשם. פרידמן קיווה שבמשך הזמן יוכל לקבל שם אוטונומיה רחבה, ישתלט על ארץ זו ויפרוץ צפונה, לארץ אדום, שבה אפשר יהיה לעסוק בחקלאות. הוא רצה להתחיל במדין, מושבה קטנה, שתושביה יעסקו במלאכה, בניצול הים (דייג, אלמוגים) והרים (מחצבים). לרעיון יישוב ארץ־ישראל התנגד מפני שסבר, כי אין ליישב יהודים במקומות בהם נאחזים גם נוצרים. במיוחד לא התאימה, לדעתו, ארץ־ישראל מאחר שיש שם מקומות קדושים לנוצרים ויש לחשוש לעלילות־דם מצד הכמרים. הוא חיפש ארץ בלתי־מיושבת, שבה אפשר יהיה להקים מדינת יהודים. בשאיפתו לגדולה ובנטייתו להרפתקנות רצה להיות בארץ זו שליט יחיד, המלך המוריש את שלטונו אחריו לאיש שהוא בחר בו. הוא רצה להבטיח לעצמו את עזרתן של מעצמות אירופה וקיווה לקנות גם את לבם של הבידואים, אבל דעתו היתה שארץ יש לכבוש ולשלוט בה בכוח החרב. משום כך ביקש לגייס אנשים להתיישבות, שיהיו גם חיילים נכונים לקרב.

פעולות ראשונות

פאול פרידמן נסע בקיץ של שנת 1890 ללונדון ושם נפגש עם סר אֶוולין בּארינג (נקרא אחר כך לורד קרומר), נציג בריטניה במצרים. הוא הביע לפניו את רצונו לייסד בכספו שלו מושבה קטנה, אי־שם על אדמת מצרים, בשביל פליטים יהודים. הנציג הבריטי אמר לו, שלדעתו אין סיכויים להצלחת התכנית. פרידמן לא נרתע ושאלו אם תתנגד ממשלת בריטניה לתכניתו. הנציג, שהיה בעל ההשפעה הגדולה ביותר במצרים, השיב לו שאין זה עניינה של בריטניה אלא של מצרים, וכי הוא לא ישים מכשולים בדרכו אבל גם לא יסייע.

פרידמן שב לווינה ושם ניסה לבוא בדברים עם אגודת הסטודנטים “קדימה”. לפי כרטיס־הביקור שלו, שמסר לאגודה, הציג את עצמו כאחד מצאצאי הבנקאי הברלינאי אפרים־היינה פייטל, וכ"ממונה על בית־המדרש של משפחת אפרים". ודאי רצה להדגיש את קשריו ליהדות בציינו, שהוא אחראי לבית־מדרש. לא ידוע אם נפגש עם ראשי “קדימה”.

בסתיו נסע פרידמן למצרים וסייר במקום, שהיה בדעתו ליישבו. לדבריו סייר גם בסוֹמאלי שבמזרח־אפריקה ונוכח לדעת, שאין הארץ הזאת מתאימה להתיישבות.

קונסול גרמניה במצרים הודיע לנציג הבריטי שם, שאין ממשלתו אחראית לפעולותיו של פרידמן ואינה מעוניינת בהן. דעתו של הקונסול היתה, שפרידמן הוא איש הגון, נוח להתלהב לרעיון ובעל כוונות טובות; כשלון תכניתו הוא ודאי, אבל אי־אפשר להשפיע עליו שיחדל ממנה.

אחר כך נפגש פרידמן עם ראש־ממשלת מצרים. ראש־הממשלה לא דחה אותו אבל גם לא עודדו. פרידמן הביע אחר־כך את קורת־רוחו משיחתו עם ראש־הממשלה ומכך שאין מתנגדים לו².

בשבתו בקאהיר ענה פרידמן על מכתב של מונטיפיורי, כנראה יוסף סבאג־מונטיפיורי מלונדון, ששאלו מה בדעתו לעשות למען יהודי רוסיה ופולין. פרידמן כתב לו, כי אין הוא מאמין בהצלחתן של מושבות חקלאיות של יהודים בכל מקום שבו עשויים להתיישב גם נוצרים. נימוקו היה, שיבואו נוצרים הרבה וינהיגו את חוקיהם ואורח־חייהם, דבר שיפריע ליהודים לחיות לפי דתם ומנהגיהם שלהם. ומכיוון שמרובים הם בעלי־המלאכה היהודים רוצה הוא לייסד בשבילם מושבה, שאנשיה יועסקו במלאכה ובתעשייה בשטח צדדי, שדרכי התחבורה אליו הם בכל זאת קלים. פרידמן הודיע למונטיפיורי, שבדעתו להשיג מממשלת מצרים רשיון ליישב את החוץ³ דרומית־מזרחית לעקבה ולהחזיק בית־הבראה על הגבעות. בנוגע ליהודים, שילכו להתיישב שם, סבר, שיהיה צורך להזמין אנשי־צבא (סמלים) גרמניים אחדים, כדי לאַמן את האנשים ולהכריחם לשמור על הסדר והניקיון. הוא רצה להשליט סדר ביד חזקה. “הייתי גם רוצה”, כתב, “למצוא אדם, שיהיה מוכן לבוא במקומי, למקרה שאני אתמוטט, ולהיות יורשי; סקוטי צעיר ותקיף היה מתאים ביותר לתפקיד זה”. פרידמן ציין, שלמעשה אין במדין שום שלטון והוא יהיה אפוא הסמכות היחידה, בעל ההשפעה המכרעת, ויוכל בלי חשש מפני הפרעות רציניות מצד המצרים להרחיב את יישוביו, שכן המצרים מגלים מעט מאוד עניין במדין. הוא הביע את תקוותו, שידידיו באנגליה ישפיעו לטובת המושבה שלו⁴.

החוברת “ארץ מדין”

פרי בקורו בשטח, שבחר להקמת המושבה שלו, היתה החוברת “ארץ מדין”, שפירסם בגרמנית בברלין בחודשים הראשונים של שנת 1891. השטח המיועד עובר לאורך מערבו של חצי־האי ערב, מעקבה בצפון עד נמל אל־וידז' בדרום, מרחק של כ־400 קילומטר. האוכלוסיה בשטח זה של 9,000 מיליון מרובעים מנתה בסך־הכל 23,000 נפש. הריבונות על השטח היתה בידי מצרים. בדרום, בנמל אל־וידז', ישב מושל תורכי. בחוברתו מצטט פרידמן חוק מצרי משנת 1875, המקנה למתיישב את האדמה, שעליה הוא בונה או מעבד אותה. אם כי בחוברת לא נאמר, שההצעה נוגעת ליהודים, ציינה המערכת של העיתון הציוני “זעלבסט־אמאנציפּאציון” (בגרמנית), שיצא לאור בווינה, במסרה ידיעה על הופעת החוברת (בגל' 12 של שנת 1891), שהיא מתכוונת ליישוב יהודי ברוסיה; מר פרידמן פנה למדין, מפני שארץ זו שייכת לכדיב המצרי, ופרידמן מניח שמושל זה יעניק לה עצמאות במידה רבה. לפי פרידמן יוכלו להתיישב במדין לא יותר מחצי מיליון נפש. המערכת העירה שאיננה מתנגדת לתכנית, משום שמדין קרובה לארץ־ישראל, אבל צר לה מאד שהמחבר מדבר על תנועת יישוב ארץ־ישראל דברים המשפילים אותה, מתוך קנאה לתכניתו שלו. בחוברת עצמה אין שום הערות על תנועת יישוב ארץ־ישראל. עורך “זעלבסט־אמאנציפּאציון” שמע, כנראה, שפרידמן מדבר על תנועה זו בזלזול.

פניות אל ארגוני היהודים, הבארון הירש וממשלת בריטניה

פרידמן פנה אל החברות היהודיות הגדולות במערב, כגון “כל ישראל חברים”, אבל לא עלה בידו לשתפן בתכניתו. ואולם בווינה עשה רושם טוב על ראשי ה"איזרעאליטישה אליאנץ". הללו סברו, כי ראוי הוא לאמון⁵. פרידמן פנה בתכניתו גם אל הבארון הירש, אולם הבארון דחה אותה כתכנית לא־מעשית. פרידמן לא הסתיר רוגזו והדגיש אחר כך, שאין למפעלו שום קשר עם פעולות הבארון⁶. לפי שנאמר בעיתון הווינאי “נויע פרייע פּרעסע”, הגיב פרידמן על הדחייה במלים אלו: “אני עצמי רוצה להיות הירש קטן”⁷.

פרידמן החליט לפעול על דעת עצמו. בראשית חודש מאי 1891 הגיש בלונדון לשר־החוץ את חוברתו בלווית מכתב. במשרד־החוץ אמר, שבכוחו להשיג סכומי־כסף גדולים ליישובם של פליטים יהודים מרוסיה ומפולין בארץ מדין, ושראש ממשלת מצרים אינו מתנגד לתכנית. ממשלת בריטניה מתבקשת לא להתנגד לתכנית ולא להפריע לו במאמציו. במכתבו אל שר־החוץ ציין שהארץ היחידה, שאליה יכולים היהודים להגר מרוסיה ומפולין במספר רב, היא ארץ ערב. שם לא ייתקלו בשנאה גזעית, מפני שהערבים עצמם מבני אברהם הם; ההבדל בדת אינו גדול, הבדואי אינו קנאי ולא ישים לבו לכך; בתימן אין נרדפים היהודים אלא מפני שהם שבט חלש, בלתי־מזויין, ושבטי־ערבים חלשים נרדפים שם עוד יותר; יהודים מזויינים וממושמעים יכובדו, יראו אותם בעין יפה יותר משרואים אירופים או תורכים. כמו־כן הודיע במכתבו, שבדעתו לצאת בסתיו הקרוב למדין בראש 80 יהודים מגאליציה ומהונגריה, אנשים מובחרים, חיילים ותיקים ובעלי־מלאכה, כדי להתיישב ולהכין את הקמת המושבה. סבור היה, שאם יתייחסו כראוי לבידואים ויתן להם באקשישים, לא יתנגדו הללו, ואם יהיו ברשותו 300 אנשים מזויינים, הרי יהיה חזק יותר מכל שבטי הבידואים ולא יצטרך להתחשב בהתנגדות העלולה לבוא מצדם. המושבה עשויה אפוא להתפתח ולקלוט יהודים רבים מרוסיה ומרומניה. ואם לא ייוותר מקום ליישוב המהגרים היהודיים, ציין פרידמן, ירצה להתפשט בשאר חלקי חצי־האי ערב; במגעו עם הבידואים יצטרך לסמוך רק על עצמו, על כוחותיו; לאחר שיהיה בכוחו להוכיח, שהיהודים יודעים איך לשלוט על הבידואים ולהנהיג אצלם סדר, ירצה לקבל אוטונומיה במידה האפשרית; בעניין זה תצטרך להחליט ממשלת מצרים, אולם מבקש הוא שממשלת בריטניה תדע על כוונתו זו⁸. שר־החוץ העביר את המכתב אל הנציג בקאהיר, אבל שום הבטחות לא ניתנו לפרידמן מצד ממשלת בריטניה.

פרידמן מרגיע את חובבי־ציון ומכשיר את דעת־הקהל

כששהה בלונדון נפגש פרידמן עם פרופ' ר. גוטהייל, חובב־ציון מארצות־הברית. פרידמן, שהתנגד ליישוב ארץ־ישראל, ידע לקנות גם את לבם של חובבי־ציון תמימים. במכתבו אל גוטהייל ציין, שרעיון יישוב היהודים בארץ־ישראל ובסביבתה מתקבל על דעת היהודים, חרדים וחופשיים כאחד; בשביל החרדים הרי זה יהיה קיום הנבואות לשיבת ציון, ואילו החופשיים ירצו מטעמים מעשיים ליישב את היהודים בארץ, שבה קיימים אותם תנאים טופּוגראפיים ואקלימיים, שבהם התפתח העם בראשית ימיו⁹.

פרידמן רצה להכשיר את דעת הקהל היהודי, שתקבל את תכניתו באהדה. מערכת השבועון היהודי הוותיק “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” (בגרמנית), שיצא בברלין, קיבלה מכתב ובו הצעה לא להסתפק בהעברת פליטים יהודים מארץ לארץ, כמו מרוסיה לארגנטינה, שכן גם שם עלולה לפרוץ אנטישמיות, אלא לכבוש בשביל היהודים ארץ, שבה יהיה להם שלטון עצמי. בעל המכתב, שביקש להישאר בעילום שם, מנה בין אלה הרוצים לעזור ליהודים את הבארון הירש, את משפחת רוטשילד, אץ הפרופ' לוונטאל, שהיה מיועציו ועוזריו של הבארון הירש, ואת הפילאנטרופּ הנוצרי פיליפ פרידמן, היסטוריון ברלינאי, העוסק בייסוד מושבה יהודית במדין. בעל המכתב הציע להקים ועדה, שתדון בהצעותיהם של הפילאנטרופּים הללו ותחליט היכן יש ליישב את הפליטים היהודים.

המערכת פרסמה את המכתב (בגל' 24 מיום 12 ביוני 1891) וציינה שכותבו הוא איש נכבד, וההצעה עושה בראייה ראשונה רושם הרפתקני במקצת, אבל אם מחבר המכתב יגלה את שמו לא יהיה רושם כזה. אני מניח, שהמכתב נכתב בהשראתו של פ. פרידמן.

בתגובה על ההצעה לכבוש ארץ בשביל היהודים, כדי להקים שם מדינה משלהם, נתפרסם בגיליון 25 של השבועון מכתב מאת “יהודי”. טוען היהודי, כי אמנם אין זה מן הנמנע שיקרה כדבר הזה בתולדות היהודים, אבל מדינה אפשר להשיג רק בכוח הזרוע, ואילו היהודים אל להם להשתמש בכוח הזרוע, שהרי דבר זה יהיה בניגוד לייעודם הרוחני. תשובה למכתב החתום בשם “יהודי” ניתנה בגיליון 26, והמשיב חתם את שמו בעילום שם. N..N. אני מניח, שזה היה פרידמן בעצמו. בעל המכתב דוחה את רעיון הייעוד של היהודים בקרב העמים, והוא פונה בקריאתו אל האנשים הנבונים, היודעים איך נוצר ומתפתח עם. הוא שואל אם משה בן עמרם ויהושע בן־נון עשו גם הם כפי שמציע ה"יהודי". לאנשים הנבונים נכון הוא להצביע על ארץ, שאפשר להשיגה ושיש סיכוי לייסד בה מדינה ליהודים בהסכמתן ובתמיכתן של כל מעצמות אירופה, ואפילו בתמיכתם של תושבי המקום. ארץ־ישראל איננה באה, לדעתו, בחשבון, מפני שאין לה למדינה יהודית אפשרות קיום במקום שנמצאים בו מקומות קדושים לנוצרים. ניתן לחשוב על ארגנטינה, אבל שם האדמה קנויה ועלולה לצמוח אנטישמיות. ארץ אחרת שאפשר לחשוב עליה, היא קונגו; ניתן לקנות את אדמתה של ארץ זו בזול והיהודים יוכלו להגיע שם לשלטון עצמי. בעל המכתב טען, שהוא יודע ארץ טובה מאלו, הוא חשב היטב על כל הפרטים הנוגעים להשגת ארץ זו, אבל אין הוא יכול למנותם בעיתון. הוא מודיע אפוא שממתין הוא לכך, שכמה אנשים מוסמכים יפנו אליו, ואז יציע לפניהם את הצעתו. ההצעה להקים ועדה, שתדון בתכניות ליישוב הפליטים ותקבע את הארץ שבה יש ליישבם, מובאת אפוא בשני המכתבים המדוברים. עובדה זו מחזקת את השערתי, שפרידמן הוא הוא בעל ההצעה.

באותו גיליון, שבו נדפס המכתב האלמוני מאת נ. נ., נדפסה בכרוניקה מברלין ידיעה, שהובאה מעיתון מינכני, שמלבד הבארון הירש, החושב על יישוב יהודים בארגנטינה, פועל בפטרבורג אדם שני בעל־יוזמה, הרוצה ליישב יהודים לא בארץ־ישראל, שכן הוא מתנגד ליישוב ארץ זו, אלא בערב, במדין. העיתון המינכני ידע לספר, שהיוזם רכש במדין קרקעות רבים, ואיחל ליוזם הצלחה במעשיו.

הדברים היו שקופים. בסקירת־העיתונות שלו הודיע “המגיד” על חליפת המכתבים האמורה. הוא הודיע, שהמכתב הראשון נכתב על־ידי אחד מגדולי היהודים בארצות המערב, ואילו התשובה ל"יהודי" נכתבה גם היא על־ידי אדם חשוב מאוד, העומד בראש יהודי גרמניה, ושכוונתו לחצי־האי ערב¹⁰. עורך “המגיד” כיוון לדעתו של פרידמן, אף־על־פי שבמכתבים לא הוזכרה ארץ מדין.

הכנת המסע; גיוס מתיישבים

בעל התכנית התחיל להתכונן ליציאה למדין. אחת מפעולותיו הראשונות היתה רכישת ספינת־קיטור קטנה, בת 17 טון, בבריטניה. הוא קרא לספינה “ישראל”, וזו הפליגה תחת דגל אוסטרי. פרידמן התחיל לגייס אנשים ל"מיפקדה" שלו. הוא התקשר עם קצין פּרוסי, הבארון פּוֹן זאָאבאך, ועם שני תת־קצינים מן הגדוד המזרח־אפריקני הגרמני. כמו־כן הזמין רופא (ד"ר ארנסט לאנדסמאן מווינה), חימאי (ד"ר פירסט מברלין) וטכנאי־בנין, כולם נוצרים גרמנים¹¹. הוא רצה לגייס עוד אנשים מעמים וארצות שונים, אך על הזמנת יהודים, שיקחו חלק בניהול המסע, לא חשב כנראה כלל. הוא קנה מיספר רובים, 2 מרגמות ותותח־שדה קל, ואחר כך ניגש לגיוס המתיישבים. בחודש תשרי תרנ"ב, אוקטובר 1891, בא לקראקא יחד עם שלושת אנשי־הצבא, כדי לאסוף אנשים, ופנה אל הוועד המקומי לעזרה ליהודי רוסיה שהוקם על־ידי ה"איזראעליטישע אליאנץ" הווינאית. הוועד ביקש חוות־דעת מאת האליאנץ וקיבל תשובה במיברק: “לתמוך תמיכה מוסרית באדון פרידמן”. יהודים מגאליציה לא הצליח פרידמן לגייס, אבל כנגד זה הצליח למשוך אחרין מבין הפליטים ברוסיה, שפחדו שמא תחזירם המשטרה לארץ מוצאם, שלושים בעלי־מלאכה, אנשים בריאים, רובם צעירים, ובהם גם בעלי־משפחות. פרידמן הציע להם לחתום על חוזה לשנתיים. לפי חוזה זה, שנעשה בחסותו של הוועד בקראקא, התחייב כל אחד מהם לשרת את פרידמן במסעו לחקירת ארץ מדין וליישובה, להתאמן באימונים צבאיים ולהיות נכון לשמירה ולהגנה; לציית להוראותיו, או להוראות של ממלא מקומו, וניתנת לו הזכות לשפוט, להעניש ולגרש את הבלתי מתאימים. בחוזה הובטחה לאנשים משכורת של 5 רובל לחודש, הותר להם לקחת עמהם את משפחותיהם, ואילו המשפחות שתשארנה ברוסיה תקבלנה 10 רובל כל חודש; לאחר שנתיים ימים יקבל כל מתיישב בית עם חלקת אדמה, אבל הללו שלא ירצו להישאר במושבה יקבלו סכום כסף כדי הוצאות הדרך עד לונדון; העובר על המשמעת יגורש ולא יקבל דבר להוצאות הנסיעה¹².

הצעת החוזה לא היתה לרצון לרבים מן המתגייסים, ואף־על־פי־כן חתמו עליה בקראקא 17 איש, ובמקומות אחרים בגאליציה עוד אחדים – יחד 30 איש. פרידמן קנה בשביל המתיישבים ספר תורה, אך לשוחט יהודי לא דאג.

בשעה שפרידמן ועוזריו עסקו בגיוס מתיישבים בא לקראקא לבקר אצלו בחג הסטודנט שאול־רפאל לאנדאו. פעולת הגיוס נעשתה בסמוך לביתו ומשום כך ראה את תנועת האנשים, הבאים להתגייס. כיוון שסבור היה שמתכנית זו להתיישבות עשויה לצמוח תועלת ליישוב ארץ־ישראל, שוחח עם פרידמן ארוכות ותהה על התכנית. ואומנם מן השיחות ששוחח עם פרידמן ומנוסח החוזה נוכח, שאין הדבר אלא מעשה־הרפתקנות, שיש להתריע עליו, עמד אפוא ופירסם את אזהרתו בעיתון “זעלבסט־אמאנציפּאציון”¹³. לאנדאו מוסר, שלשם הבטחת זכויות המתיישבים לפי החוזים השליש פרידמן בבאנק בווינה 5,000 פלוֹרין, סכום לא מספיק כלל וכלל. על השאלה איזו שפה תהיה השלטת במושבה ענה פרידמן, שתהיה זו השפה הערבית, ואת חינוך הדור הצעיר ימסור לחברת “כל ישראל חברים”.

העיתונות בכללה עברה בשתיקה על אזהרתו של לאנדאו. רק “המליץ” פירסם קצת באיחור, אחרי שהשיירה כבר יצאה למצרים, מארמר¹⁴ ראשי נגד פיזור הפליטים היהודים בארצות שהן מחוץ ליישוב, כלומר בארצות שאין עמי תרבות מתיישבים בהן. במאמר זה נקראים רבני רוסיה וכן אנשים אחרים בעלי־השפעה לעצור בעד הנחפזים ללכת אחרי המיטיב הלא־קרוא¹⁵. המאמר ב"מליץ" נדפס, כאמור, במאוחר. לא הצליחו לעצור את הפליטים לא העיתונים בקראקא, שיצאו נגד פעולותיו של פרידמן, ולא רב העיר, ששלח לקרוא לכל אחד מהם ודיבר על לבם שלא ילכו. אומנם רבים מהפליטים נרתעו ואף־על־פי־כן עלה בידי פרידמן לגייס, כאמור, 30 איש.

כעבור זמן קצר קיבל עורך העיתון “זעלבסט־אמאנציפּאציון” מכתב מברלין, שבו נאמר כי אפשר לסמוך על פרידמן ושעל־ידי פירסום האזהרה נעשה לפרידמן עוול. זמן קצר אחרי כן בא פרידמן עצמו אצל העורך בווינה וביקש שלא יפרסם דבר על פעולותיו עד שיוכל הוא, פרידמן, להראות בעצמו על הצלחותיו ועל־ידי כך לרכוש את דעת הקהל. פרידמן עשה על בירנבוים רושם של הרפתקן במקצת, אבל גם של אדם בעל מרץ רב, שמפעלו עשוי להצליח. פרידמן השיג את מבוקשו. העורך החליט להימנע מכל פרסום בעניין זה עד שישמע על גורל המפעל¹⁶.

יחסן של ממשלת גרמניה ואוסטריה

לפני צאתו עם אנשיו למצרים ביקש פרידמן להבטיח עזרה מצד ממשלת גרמניה ואוסטריה. הוא הגיש תזכיר לראש ממשלת גרמניה שבו ציין, כי יודע הוא שאין הממשלה יכולה לסייע בידו במישרין אבל הוא מקווה, שבכל מקום שהדבר אינו מנוגד לענייני גרמניה יקבל מעט עזרה, כגון מידע מצד פקידי הקונסוליה הגרמנית. מאחר שהשטח של חצי־האי ערב, הנמצא תחת שלטון מצרים, גובל בנפות (וילאייט) התורכיות דמשק וחג’אז, יש בדעתו לצאת במועד מאוחר יותר לקושטא, כדי להניח את דעתו של ראש הממשלה התורכי ולומר לו שאיננו מתכנן שום דבר רע נגד תורכיה. כמו־כן כתב פרידמן בתזכירו, שהנציג הבריטי במצרים קיבל את תכניתו ברצון, דבר שיסודו כאמור בשקר¹⁷.

ממשלת אוסטריה הורתה לנציגיה בתורכיה ובקאהיר לא לתת לפרידמן שום תמיכה רשמית. כנגד זה קיבל פרידמן מכתב־המלצה פרטי מפקיד אוסטרי בכיר אל אחד מעובדי הצירות של שגרירות אוסטריה בקושטא, ובמכתב זה מציין הפקיד, שפרידמן, העומד לבוא בימים הקרובים לקושטא, אין לו שום קשר לבארון הירש ולתכניותיו בדבר יישוב יהודים. הפקיד ביקש אפוא מעובד הצירות, שיעמיד באופן פרטי את הפקידים התורכיים על עובדה זו. הוא ציין, שלפרידמן יצא שם של איש הגון, ואפשר אפוא להניח, שתכניתו אינה כרוכה בשום מטרות אחרות מלבד רצונו לעזור לבריות¹⁸.

פרידמן לא יצא לקושטא, אך ממשלת תורכיה עקבה בחשד אחרי פעולותיו.

המסע בדרכו

הפליטים נסעו מקראקא בשתי קבוצות, האחת דרך נמל ברמן בספינה גרמנית, והשנייה, ובה פרידמן והקצין, דרך נמל טריאֶסט בספינה “ישראל”. בקבוצה הראשונה היו 17 אנשים, 6 נשים ו־4 ילדים. היא יצאה מקראקא ביום 6 בנובמבר, נתעכבה במיסלוביץ, ברסלאו וברלין, ובכל המקומות האלה קיבלו היהודים את הנוסעים בסבר פנים יפות. בברמן, במקום שעמדו לילות על סיפון הספינה, כבר הראה אחד מאנשי־הצבא הגרמניים את נחת זרועו לאחד המתיישבים. כיוון שהיהודי לא טיפל כראוי, לדעתו, בכלבו (של איש־צבא זה), הכה את היהודי מכות נמרצות עד שהאיש אנוס היה לשכב אחר כך שלושה ימים. ראש הקהילה בברמן הזהיר את האנשים מפני פרידמן, והללו לא נשאר להם אלא לבכות על מר גורלם.

מיד עם עלותם של האנשים בנמל ברמן על הספינה, נשתנה לרעה היחס אליהם. ניתן להם למאכל בשר טריפה, ואף בשר חזיר, בעוד הללו דרשו בשר כשר והודיעו על־ידי אחד מהם, שאם לא ימלאו את דרישתם יירדו מן הספינה. הקצין שאל כל אחד לחוד אם בדעתו לעשות כן, אך האנשים הכחישו את הדבר. בנמלים לא ניתן ליהודי המקום לגשת אל הספינה, כדי שלא ישוחחו עם אנשי השיירה¹⁹.

פרידמן דאג אז כנראה לכך, שיצטרף לשיירה שוחט יהודי. בעניין זה כתב ללונדון ומשם נשלח שוחט, פליט מרוסיה, שישב שם כשנה ומשפחתו היתה ברוסיה²⁰. השוחט ועוד יהודי אחד עלו בדרך על האוניה ונצטרפו לשיירה.

מסעה של השיירה הראשונה, עד נמל סואץ, ארך 23 יום. בסואץ יצאו לקראת פאול פרידמן והקצין, שבאו עם הקבוצה השנייה בספינה “ישראל”. שם התחילו לאמן את האנשים באימונים צבאיים, בעיקר צעידה במשך שעות רבות, ללא מתן מזון ומשקה בזמן האימונים. בקרב האנשים, שכבר לא היו מרוצים בדרכם, נתעורר הרצון לעזוב את המחנה. ואכן, אחד מהם, שהיה ברשותו סכום־כסף קטן, עזב²¹.

הקהילה היהודית בסואץ היתה נכונה לעזור לאנשים הלא־מרוצים למצוא עבודה במצרים²², אך פרידמן ידע לרכוש את לבם של פרנסי הקהילה באלכסנדריה ואת לב רבה הראשי. עוד איש אחד עזב את המחנה, אבל כנגד זה נצטרפו שמונה אנשים חדשים רובם מפליטי רוסיה. בין המצטרפים היה שוחט מבני העדה הספרדית.

לפי הוראה מנציג בריטניה במצרים קיבל אז פרידמן תעודת־מסע וכן המלצה מאת המפקד האנגלי של הצבא המצרי. בתעודה הומלץ לפני השייכים של השבטים שבתחומי מצרים כאיש בעל רצון טוב²³. נציג בריטניה הודיע לפרידמן והטעים, שפעולותיו של זה הן על אחריותו שלו בלבד ושממשלת מצרים אין ביכולתה להבטיח את שלומו.

בראשית החודש דצמבר יצא פרידמן עם אנשיו, בתוכם 24 יהודים, מסואץ להקמת המושבה. הוא החליט להקים בראשונה מחנה זמני בדרום חצי־האי סיני, ורק אחר כך לעבור לחוף שממול, הוא ארץ מדין. 14 איש וכן מיטען נשלחו בשתי סירות־מפרש ערביות, ואילו פרידמן ושאר אנשיו הפליגו ביום 10 בדצמבר בספינה “ישראל”. את הנשים והילדים השאיר בסואץ, מקום שם שכר בשבילם דירות והקציב כסף למחייתם. השיירה ירדה במפרץ שרם־אל־מויאה ונטתה שם את אוהליה. המתיישבים הועסקו בעבודה הקשה של העברת פחמים ומיטען אחר מן הסירות למחנה. מזון לא ניתן להם די צורכם, ובמים שבמקום קשה היה להשתמש לשתייה.

ביקור במחנה

חוקר הצמחיה השווייצי אלפרד קייזר, שעשה אז יחד עם אשתו במפרץ עקבה לצורכי מחקר, הופתע למצוא בדרום חצי־האי סיני מחנה אירופי בלב המדבר. הוא ראה לפניו שישה אוהלים גדולים והרבה ארגזים וחבילות, שיצרו כעין מיתרס וגדר מסביב. במיפרץ ראה ספינת־קיטור קטנה ושתי סירות ערביות. אנשי הספינה, שראו את הרוכבים ונכנסו עמהם בשיחה, הזמינו אותם לבקר במחנה. הם נתקבלו שם יפה על־ידי פרידמן והבארון פון זאאבאך. פרידמן הציג עצמו כגרמני והציג את מלוויו: הרופא, החימאי, הטכנאי והקצינים. בשביל האורחים הוקם אוהל. בשיחותיו עם פרידמן שמע האורח על מטרת המסע והתרשם מפרידמן ומן המחנה. קייזר, שהכיר את ארץ מדין, סבר שיש סיכויים להצלחת התכנית, שכן ניתן למצוא במדין מים ולהפוך את המדבר לארץ נושבת; אם יתיישבו שם היהודים בקבוצות של מאה איש, לא יצטרכו לחשוש מפני הבידואים; אומנם ספק אם יימצא שוק לתוצרת בעלי־המלאכה היהודים בקרב הבידואים, אולם הסוחרים היהודים בעולם כולו יוכלו לקנות את התוצרת ולשווקה. פרידמן סיפר לאורח, שהוא משתדל לספק למתיישבים היהודים את צורכי דתם כדי לעודד את היהודים מרוסיה להגר לערב. ואומנם בבוקר השכם ראה האורח קצת יהודים בלכתם להתפלל, אחר כך חילקו להם תה עם ביסקויטים־של־מלחים, ובחמש וחצי נערך מסדר. היהודים היו לבושים בגדי אזרחים, אבל המיסדר ואחר כך האימונים היו צבאיים. תת־קצין אחד הודיע לכל אחד מהם מה עליו לעשות במשך היום. האורח התפלא לראות יהודים צועדים יפה כחיילים ממושמעים ושוחח על כך עם פרידמן. מפיו של זה שמע שלכל אחד מן ה"חיילים" ניתן רובה. האורח ראה במרכז המחנה תותח־שדה קל.

אלפרד קייזר החליט לגרום נחת־רוח לידידיו היהודים ושלח לעיתון “דער איזראעליט” (בגרמנית) כתבה על המחנה שגילה במדבר. הכתבה מלאה שבחים לפרידמן ומובעת בה התקווה שמפעלו יצליח. קייזר לא סיפר בכתבה זו מה שסיפר כעבור 32 שנה, שביום בואו למחנה ערק משם אחד המתיישבים²⁴. לאמיתו של דבר לא ערק האיש אלא גורש, כפי שיסופר להלן. קייזר ראה את הדברים רק מבחוץ, ולא סיפר אלא מה ששמע מפי פרידמן. הוא לא ידע, שהמיפעל ביסודו רקוב מבפנים.

בימים הראשונים לבואם למחנה הועסקו ה"חילים" בהעברת המיטען מן הספינות. הם עבדו קשה במשך יומיים, ואילו ביום השלישי, כשהאנשים היו עייפים מאוד, התחילו להאיץ בהם עוד יותר. התת־קצינים הצליפו ברצועותיהם את אלה שנראו להם מפגרים. אברהם רוזנוביץ מאודיסה, צעיר כבן 20, שנצטרף לשיירה באלכסנדריה, היה עייף וישב לנוח. ניגש אליו אחד התת־קצינים וגער בו שימשיך בעבודה. רוזנוביץ ענה שהוא עייף מאוד ולאחר שינוח ימשיך בעבודתו. אך התת־קצין התחיל להכותו מכות אכזריות. הדבר נמסר לקצין, שגם הוא דרש מרוזנוביץ להמשיך בעבודה, אך רוזנוביץ הודיע שהעבודה התישה כוחו והוא מוכרח לנוח. הקצין מסר על המקרה לפרידמן, והלה ציווה להפסיק את העבודה ולכנס את כל האנשים. במיסדר שאל פרידמן את רוזנוביץ מפני־מה אינו רוצה לעבוד. רוזנוביץ ענה, שאיננו עצל, אלא שהיה עייף ולפיכך ישב לנוח דקות אחדות. פרידמן רגז על תשובה זו וציווה לפשוט מרוזנוביץ את הבגדים שקיבל ולגרשו מן המחנה בלא לספק לו מזון ומים.

רוזנוביץ נפרד מחבריו ועזב את המחנה. הגירוש עשה רושם מדכא על הנשארים, ואחד מהם, שנצטרף גם הוא באלכסנדריה לשיירה, ניגש אל הקצין ואל פרידמן ואמר להם, שעם גירושו של רוזנוביץ יעזבו כולם את המחנה. אך כילה האיש את דבריו והקצין קם, הפילו ארצה, והוא ופרידמן התחילו להכותו מכות רצח. בכעסו הוציא פרידמן גם רובה וביקש להרגו במקום, אבל האיש הצליח להימלט ושוב לא חזר אל המחנה.

רוזנוביץ תעה במדבר שני ימים ושני לילות כשהוא רעב ללחם וצמא למים. מצאו בידואי שהחיה את נפשו, הרכיבו על גמל והביאו חזרה למחנה. פרידמן הכה את שניהם וגירשם מהמקום. כעבור יום חזר רוזנוביץ למחנה והתחנן בפני פרידמן שיקבלהו בחזרה, אולם העריץ לא נענה לתחנוניו, הכה את הצעיר מכה אנושה ורמסו ברגליו. גם הקצין הפרוסי הוסיף להכות את הצעיר האומלל וגירשו בלי לתת לו מזון. אחר כך יצאו פרידמן ושלושת אנשי־הצבא שלו, עם כלי נשק בידם, ורצחו את הצעיר. לאנשים מן המחנה לא ניתן להתקרב למקום הרצח תוך איום ביריות. כעבור שעה בא אל המחנה אחד מן המפקדה (אפשר שהיה זה פרידמן) כשהוא נרגז מאוד, ודרש שיתנו לו שק גדול. היהודים במחנה הרגישו מיד, שאחד מהם נרצח. היהודי התורני שעמד על המשמר, ראה את הקצין חוזר כשבגדיו מגואלים בדם והוא מנגב את פיגיונו בחול. באותו ערב חילקו בין אנשי המשמר רובים בלי כדורים. בלילה הלכו יהודים מן המחנה אל הבידואי וביקשוהו שיעביר את הצעיר לסואץ, אולם מפי הבידואי נודע להם שרוזונוביץ²⁵ נדקר, גופתו הושמה בשק והוטלה הימה²⁶.

המתיישבים לא ראו במו עיניהם את רציחת חברם, אבל אופיו האכּסצנטרי של פרידמן והתנהגותם הגסה והאכזרית של אנשי־הצבא הפרוסים נותנים מקום להניח, שהם רצחו את האיש. יש לקבל את דבריהם של המתיישבים, שהעידו אחר כך נגד פרידמן על רצח חברם, כעדות נאמנה, המבוססת על סימנים מובהקים שראו ועל הרגשתם.

היהודי השני, שגורש מן המחנה, תעה במדבר שלושה ימים עד שהגיע ליישוב הקטן טור. ידיעתו את השפה הערבית עזרה לו למצוא את דרכו.

האנשים שנשארו במחנה היו נרגזים מאוד, בכו ורצו לעזוב את המקום. פרידמן ציווה עליהם להתייצב לפניו במיסדר. למיסדר הופיע כשהוא לבוש בגדי־צבא, כתר־זהב על ראשו ואותות הצטיינות על חזהו, יד שמאל נשענת על חרבו ויד ימין אוחזת באקדוח. הוא הודיע לאנשים, שהוא מושל־מדין, והם נדרשים לתת לו תשובה סופית אם רוצים הם לשרת אצלו:מי שאינו רוצה, רשאי לעזוב את המחנה. האנשים לא האמינו כי אומנם יניח להם לעזוב וחרדו לנפשם. בכל זאת נמצאו שבעה־עשר שלבשו עוז והודיעו על רצונם לעזוב. מיד הבדילם פרידמן משאר האנשים וציווה עליהם תוך איום ברובה לחתום על תעודה, בלי שניתן להם לעיין מה כתוב בה. האנשים חתמו. לאחר מכן לקחו מהם את בגדיהם ולא השאירו עליהם אלא כותנותיהם בלבד. כך הועלו על הספינה “ישראל” ואחרי 8 שעות נסיעה הורדו בטור. כשנשאל פרידמן על־ידי אחד מאנשי השלטון המקומי מה יש לעשות באנשים אלה ענה, שנגזר עליהם להישלח רחוק למדבר כדי שימותו שם ברעב. הפקיד המקומי לא רצה להניח שיורידו את האנשים לחוף, אבל פרידמן שיחדוֹ והאנשים ירדו. עזרה הושיט לאנשים הקונסול הרוסי שישב שם. הוא נתן לאומללים מזון ואף שכר ערבישיקח עמו גמל עמוס מים וייצא להראות להם את הדרך לסואץ²⁷. כך הלכו שמונה ימים ברגל עד שכוחותיהם עזבום. הצילו אותם יהודי סואץ, שיצאו לקראתם והחיו את נפשם.

פרידמן הגיע בספינתו לסואץ עוד קודם שהגיעו לשם הפליטים. הוא גירש את המשפחות מן הדירות, ששכר בשבילן, ודרש מאת הנשים, שיחזירו את הבגדים שקיבלו ממנו. יהודי סואץ דאגו למשפחות והשיגו בשבילן מקום מגורים.

פרידמן נאשם; תגובת העתונות

הפליטים שחזרו לסואץ סיפרו כל מה שעבר עליהם ופנו אל סגן־הקונסול הרוסי. כתוצאה מכך פנתה נציגות רוסיה במצרים אל נציגות גרמניה שם בדרישה להעמיד לדין את אזרח־גרמניה פרידמן על רצח אזרח רוסי. הקונסול הגרמני הודיע על המקרה לכדיב, תבע את פרידמן לדין והכריחוֹ להביא את כל אנשיו לקאהיר לשם גביית עדות מהם. שישה אנשים מסרו עדות, שלא ראו כלום בקשר לרצח הצעיר, ואילו השאר העידו על אמיתות האשמה. ואולם פרידמן הצליח להחלץ מפסק־דין שיחייבו. אחר כך הפיץ שמועות, שסגן הקונסול הגרמני בטור אמר כי רוזנוביץ נפטר במחצית הדרך בין שרם אל־מויאה ובין טור. הוא ידע אפילו לקבוע את תאריך מותו של הצעיר: 24 בדצמבר²⁸.

דבר שובם של ה"מתיישבים" וקורותיהם נודע מיד לציבור. העיתונות באלכסנדריה, ואחר כך העיתונות היהודית במערב כגון ה"איזראעליט", זעלבסט־אמאנציפּאציון", “יודישע פרעסע” (גרמנית), “המגיד” ואחרים, וכן העיתון “נויע פרייע פרעסע” שיצא לאור בווינה, פירסמו את דרכי התנהגותו של פרידמן ואנשיו ותיארו את רצח הצעיר רוזנוביץ לפי עדויות של הפליטים. פרידמן העמיד פנים של חף מפשע ושלח ל"ג’ואיש כרוניקל", שכבר קידם קודם־לכן בברכה את פעולתו, מכתבים שבהם תיאר את המאורעות כפי שרצה שייראו²⁹. אליעזר בן־יהודה שאב את ידיעותיו על מסע פרידמן מן ה"ג’ואיש כרוניקל" וראה בפרידמן איש מעשי, הפועל במתינות ובזהירות. הוא קידם בברכה את פעולותיו של פרידמן בזמן שכבר ניתן לדעת על התנהגותו האכזרית, וגם אחר כך המשיך במסירת פרטים על המסע לפי מכתבי פרידמן ב"ג’ואיש כרוניקל"³⁰. כנגד זה פירסם “החבצלת” מכתב מאחד הפליטים, המוקיע את התנהגותם של פרידמן ועוזריו³¹. העיתונות היהודית ברוסיה פירסמה גם היא ידיעות ועדויות, שגילו את פרצופו של ההרפתקן פרידמן. ואילו פרידמן טען, שעדויות וידיעות אלו יסודן בשקר. הוא הגיש תביעות לבתי־הדין כנגד העיתון “איזראעליט” וכנגד עיתונים אחרים. ד"ר נתן בירנבוים, שהתחיל לפרסם בעיתונו “זעלבסט־אמאנציפּאציון” ידיעות על כשלון המסע, כתב מאמר ראשי (בגליון 5) ובו ציין, שתכניתו ההרפתקנית של פרידמן אין לה דבר עם הציונות, שהיא תנועה מדינית; הציונות מבקשת לחנך את העם לקראת גאולתו הלאומית, ואילו פרידמן פעל על דעת עצמו וכרצונו. “בכל אופן אין אחד שיחשוד בפרידמן”, כתב בירנבוים, “שהוא גיבור לאומי של עמנו”. בכל זאת נסוג בירנבוים מיד; הוא חשש, כנראה, שמא ייתבע לדין. בגיליון מס' 6 של עיתונו הודיע, שקיבל ידיעה מצד הראוי לאימון מלא שכל מה שהעיתונים פירסמו נגד פרידמן בשקר יסודו; בנוגע לאישיותו של פרידמן מאמין העורך, כמוהו כעורכו של “יודישע פרעסע”, שכוונתו היתה טובה. פרידמן ניהל אחר כך משפטים נגד עיתונים אחדים ויצא זכאי, ואילו העיתונים נקנסו בקנס סמלי. המשפט נגד עורך “יודישע פרעסע” נסתיים רק בקיץ של שנת 1895. על העורך הוטל קנס בסך 20 מארק³².

סכסוכי גבול וחיסול המחנה

למרות מה שהמפקדים האנגלים של המשטרה והצבא במצרים לא היו מרוצים מהרפתקאותיו של פרידמן ולמרות מה שראש הצבא יעץ לו לחסל את המסע, המשיך פרידמן בפעולתו. במקום היהודים שנטשוהו גייס 8 סודאנים, וביקש לצאת עם קבוצת אנשיו, בתוכם 3 יהודים, למדין. בינתיים נכנס לשטח “מדין” צבא תורכי. הסולטאן רצה להחזיר לתורכיה את שלטונה על מדין וחצי־האי סיני. הזדמנות לכך ראה בקיצו הקרב של הכדיב, שאמנם נפטר בראשית חודש ינואר 1892, ובחובתו של הכדיב החדש לקבל פירמן (אישור) ממנו, מן הסולטאן, על כהונתו. הבריטים במצרים שלחו גם הם צבא למדין. באותו זמן התפרסם בעיתונות דבר מסעו של פרידמן, תוכניותיו ותעלוליו. הדבר עורר את הסולטאן לפעול נגד כניסת יהודים לשטחים האמורים. התורכים חששו, שמא חבויות בתכניותו של פרידמן סכנה של הקמת מדינה יהודית על אדמת תורכיה וכוונה להכניס שם יותר ויותר יהודים ולהתפשט ממדין לארץ־ישראל³³. הושג הסכם בין תורכיה ובין מצרים בדבר הגבולות, מדין עברה לתורכיה, ואילו חצי־האי סיני נשאר ברשותה של מצרים, אבל הובטח לסולטאן, שלא תורשה שום התיישבות של אזרחי חוץ־לארץ בלי הסכמתו. לתכניתו של פרידמן לא היה אפוא מקום לאחר ההסכם. פרידמן נדרש לבטל את חכירת הבית שחכר במדין ולהחזיר את האנשים מדרום חצי־האי סיני. ה"מתיישבים" המעטים, שהיו במחנה, גם לא רצו ללכת למדין אחרי ששמעו שצבא תורכי נכנס לשם. פרידמן נתן לאנשים הוצאות הדרך חזרה.

פרשת המסע נסתיימה. פרידמן התחיל לפעול בהגשת תביעת־פיצויים מאת ממשלת מצרים ותביעות מן העיתונים על שהוציאו דיבתו רעה. על אף הכשלון והפסד של כסף רב (100,000 גולדן בערך), הוסיף לטעון, כי נכון הוא לחדש את תכניתו, אם מצרים תרשה התיישבות בשטחה ואם יהודי אירופה יתרמו לכך 5,000—6,000 לי"ש לשנה. “בושה תכסה את פני היהודים”, כתב, “אם מפעלי פור יתפורר”³⁴.

ואומנם פור התפורר מפעלו של פאול פרידמן, ההיסטוריון הברלינאי בעל־ההזיות וההרפתקן, שרצה לעשות לו שם בהיסטוריה, לכבוש ארץ, להושיב בה פליטים יהודים ולשלוט בה. ואילו קרבנות תעתועיו היו הפליטים היהודים האומללים, שהלכו אחריו מחוסר ברירה.

שמעון דובנוב גדל בסביבה מסורתית. עבר את ה"חדר", גר בחצר בית־ הכנסת וספג את האווירה של היהדות המסורתית. הושפע מההשכלה העברית, קרא את ספריהם של קלמן שולמן ואברהם מאפו, את “השחר” של סמולנסקין, ואת שירי מיכה־יוסף לבנסון. חיבורו הראשון בילדותו היה “חזון שפת הקודש”, מאמר בעברית נגד החשוכים, העוסקים רק בהלכה, מזניחים את לימודי התנ"ך ומתנגדים לספרות ההשכלה¹. ספרו של ליליינבלום “חטאת נעורים” השפיע עליו השפעה עמוקה ודחף אותו אל הפוזיטיביזם והריאליזם. בווידויו של מל"ל מצא ביטוי לרחשי לבו שלו. ראה גם את עצמו “קרבן ההשכלה”.

הצעיר המשכיל העברי עבר בהדרגה להשכלה בשפה הרוסית. הושפע מהספרות הראדיקלית הרוסית ומהשקפות הפילוסופים אוגוסט קונט (פוזיטיביזם) וג’ון סטוארט מיל (אוטיליטריזם וליברליזם). נעשה ראדיקלי ביחס לדת וסבר, שיש צורך בתיקונים מריקי לכת בה כדוגמת הריפורמה אצל יהודי המערב. הרעיונות הסוציאליסטיים לא משכו את לבו. הפך לקוסמופוליט, אבל היתה לו התנגדות להתבוללות בעם המקומי. רגשות לאומיים היו חבויים עמוק בנפשו.

הצעיר המשכיל, שנדד לשם לימודים, בא לעיר הבירה בשנת 1880 יחד עם אחיו זאב, שהיה גדול ממנו בשנה וחצי, קיבל גם הוא אותו חינוך ועבר גם הוא שלבים דומים בדרך להשכלה. הם באו במגע עם המשכילים הצעירים שבעיר, עם מרדכי בן הלל הכהן, עם שלמה־זלמן לוריא, סטודנט, סופר ומשורר, ועם אחרים². מרדכי הכהן הכניס את שמעון דובנוב אל מערכות השבועונים היהודים ברוסית “רוסקי ייבריי” ו"ראזסבייט". את מאמרו הגדול הראשון של ש. דובנוב בתולדות התפתחותה של המחשבה אצל היהודים פסל עורך ה"ראזסבייט", יעקב רוזנפלד, מפני שמצא בו מגמה אנטי־לאומית. עורך ה"רוסקי ייבריי", הד"ר י. ל. קאנטור, פרסם את המאמר, אבל הוסיף הערות מסתייגות משלו.

באביב של שנת 1881 פרצו הפרעות ברוסיה, שהביאו אתן שינוי כביר בחיי היהודים במדינה. התחילה הגירה המונית וקמה התעוררות לאומית גדולה. קמה הבעייה לאן להגר. צעירים משכילים, שהתארגנו באגודה “עם עולם”, קראו להגירה לארצות הברית. נשמעו קולות שקראו לעלות לא"י. בין אלה היה קולו של מרדכי בן הלל הכהן, שפרסם ב"המגיד" קריאה “קומו ונעלה ציון”³. חברת “כל ישראל חברים” תמכה אך ורק בהגירה לארצות הברית והתנגדה לעלייה לא"י, מפני שסברה, שהעלייה לארץ שוממה כמו א"י תגדיל רק את מספר הזקוקים לתמיכה. שמעון דובנוב יצא להגן על עמדתה של חברת כי"ח. במאמר, שפרסם ב"ראזסבייט"⁴ נגד יישוב ארץ־ישראל טען ש. דובנוב, שלארץ זו עלו מרוסיה מארצות אחרות הגרועים שביהודים, “עלוקות הקהל” ובטלנים, שצברו קצת כסף ועלו לעת זיקנה, כדי לחיות שם את ימי חייהם האחרונים. רמת חייהם של אנשי ה"חלוקה" נמוכה מאוד, הם קולקלו על־ידי בטלה וצביעות. יהודי א"י מפחדים מבית־ספר נורמלי כמו ממגיפה. ליהודי משכיל וחופשי בענייני דת מסוכן לחיות בקרב קנאים אלה. ש. דובנוב הסתמך בטענותיו אלו על המכתבים מא"י בשם “ארץ הצבי”, שנתפרסמו לפני כשנתיים ב"השחר", וכן על כתבות מא"י, שנתפרסמו ב"ראזסבייט" לפני כשנה. דובנוב טען, שהעולים החדשים, שיתיישבו במושבות, יהי מוקפים עשרות אלפי אנשים כמו אנשי היישוב הישן האלה, והם יושפעו מהם. הם יזנחו את המחרשה ויקחו בידם את ספר התהילים, שבעזרתו יוכלו להיות ב"ארץ הקודש" בלי שיעבדו עבודה גופנית. ארצות הברית נראו לו כנגד זה כארץ המתאימה ביותר להתיישבות.

מאמרו של ש. דובנוב פתח את הוויכוח. יצאו לענות לו התומכים בעלייה לא"י. מ. ל. ליליינבלום יצא במאמר גדול ב"ראזסבייט"⁵ שבסס את עמדת השואפים למרכז יהודי בארץ־ישראל.

שמעון דובנוב, שלא היה מרוצה מהצטרפותו של ה"ראזסבייט" למחנה חובבי־ציון, שלח בחורף של שנת תרמ"ב מאמר לשבועון זה, שבו התווכח עם מל"ל. רצה להוכיח, שהתנועה הלאומית היהודית, ההולכת וקמה, אינה אלא תגובה על התנועה האנטישמית. מכיוון שהאנטישמיות היא תוצאה של הריאקציה הכללית, יש להלחם בה שכם אחד עם כל אנשי הקידמה. עם סילוק האנטישמיות תסתלק גם התנועה היהודית הלאומית.

עורך ה"ראזסבייט", יעקב רוזנפלד, גנז את המאמר. כתב לדובנוב, שמאמר כזה יכול רק לסייע לעתונאים אנטישמיים⁶.

ש. דובנוב התחיל להשתתף ב"ווסחוד", בשבועון ואח"כ בעיקר בירחון, שהיה קרוב יותר לרוחו. הפך לאחד מעמודי התווך של ירחון חשוב זה, שהשפיע על רבים מהאינטליגנציה היהודית הרוסית.

אחיו של שמעון דובנוב, זאב (וולף, ולאדימיר), שעבר כאמור דרך התפתחות דומה לזו של אחיו, נצטרף אל מחנה החולמים את חלום שיבת ציון, אל חברת ביל"ו ועלה בחודש תשרי תרמ"ג (אוגוסט—ספטמבר 1882) לא"י. שמעון ידע בוודאי על ההכנות לעלייתו. היה מקבל אחר כך מארץ־ישראל מכתבים מפורטים מאחיו על חייו, שאיפותיו וחיי הסביבה, אולם שמעון לא נמשך אחרי שאיפות אלו ונשאר ספקן וכופר בעתיד תנועת חיבת ציון⁷. באחד המכתבים האלה, מיום 20 באוקטובר (1 בנובמבר) 1882 כתב זאב: “האם אתה סובר, שהמטרה היחידה של נסיעתי הנה היא סידורי שלי, ומזה מסקנה: אם אסתדר, הרי השגתי את מטרתי, ואם לא, אני ראוי לרחמים. לא. מטרתי הסופית, כמו מטרתם של רבים, גדולה, רחבה, אין להקיפה, אבל אי־אפשר להגיד, שאין להשיגה. המטרה הסופית, או המטרה הנכספת pia desideria — להשתלט במשך הזמן על ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אַל תצחק, זה לא דמיון שוא. כאמצעים להשגת מטרה זו יכולים לשמש: ייסוד מושבות של חקלאים ובעלי מלאכה בא”י, ייסוד בתי־חרושת ובתי־מלאכה שונים והרחבתם ההדרגתית, בקיצור — להשתדל, שכל האדמה, כל התעשייה תהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש ללמד את הצעירים ואת הדור הבא לאחוז בנשק (בתורכיה החופשית־הפראית אפשר לעשות הכל) ואז… — — — אז יכריזו היהודים עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) בקול גדול, שהם אדוני מולדתם הישנה". זאב דובנוב ממשיך וכותב: “אתה סובר, שרעיון תחייתה של ארץ־ישראל אינו ניתן להגשמה, אינו אפשרי, ולכן לא כדאי להקדיש לו תשומת לב”. המכתב מוסר לנו באופן ברור את עמדת שני האחים, האחד, החוזה את חזון תקומתו המדינית של העם בארץ אבותיו, והשני הספקן. שמעון דובנוב לא האמין, שחובבי־ציון ישיגו את מטרתם הסופית⁸. זאב דובנוב חזר אחרי כשנתיים לרוסיה, מפני שקשה היה לו לעסוק רק בעבודה גופנית. שמעון הסביר את רצונו של אחיו לשוב באופיו, בקושי להתסתגל⁹ לחיים, שאין בהם עבודה רוחנית, ובאכזבה מהרעיון. זאב אישר את ההנחה על אופיו, אבל דחה את הסברה, שנתאכזב מהרעיון, שהעובדות הוכיחו לו כאילו אין הרעיון ניתן בזמן הזה להגשמה בכל היקפו¹⁰.

את דעתו על תנועת חיבת ציון ועל צרכיו האקטואליים של הציבור היהודי ברוסיה הביע ש. דובנוב במאמר גדול בירחון “ווסחוד” בשנת 1883 (בחוברת 6—7) בשם “איזו אבטואמנציפציה דרושה ליהודים?” דובנוב סובר, שעזרה עצמית, אוטו־אמנציפציה, דרושה ליהודי רוסיה. השאיפה לעזרה עצמית מראה, שלפחות בחלק מהציבור היהודי גלומים כוחות היכולים לעשות משהו לטובת העם. נשאלת איפוא השאלה איזו עזרה עצמית נחוצה, האם זו שמציעים אותה הד"ר פינסקר וחובבי ציון, או ריפורמה פנימית, תיקונים בדת ומלחמה על זכויות אזרח. תשובתו של ש. דובנוב היא: ריפורמה דתית. דובנוב מתח ביקורת על פרילוקר, שהקים באודיסה כת דתית בשם “ישראל החדש”, אולם שיבח שאיפתו של זה לריפורמה דתית. דובנוב נתן במאמרו עצות איך להנהיג את הריפורמה הזאת ואפילו פירט איזה מצוות ומנהגים אפשר להתחיל לבטל בהדרגה. הוא מתווכח עם מל"ל, שפרסם גם הוא מאמרים ב"המליץ" וב"ווסחוד" (1883, חוב' 1—3) על הצורך בתיקונים בדת והציע לכנס ועידת רבנים לשם כך. לדעתו של דובנוב לא יסכימו הרבנים לשום תיקונים, את התיקונים צריכים לעשות אנשים משכילים, שיקימו לשם כך אגודה. בהצעה לתיקונים, שהציע דובנוב, נכללו ביטול העיקרון של האמונה במשיח, סילוק התפילות על המשיח ועל שיבה לירושלים.

בביקורתו על התשובה, הניתנת על־ידי חובבי־ציון, טען דובנוב, שליהודים אין רגש לאומי. הקשר היחיד המאחד אותם הוא הדת. רעיון התחייה המדינית של העם היהודי נולד בזמן האחרון בהשפּעת התנועה האנטישמית ומאורעות בלתי־נורמליים. רעיון זה יאבד את הקרקע מתחת לרגליו ברגע שהתנאים, שגרמו לו, ישתנו. חסידי התחייה הלאומית טוענים אמנם, שהשנאה תתקיים תמיד, שהיהודים ייחשבו תמיד כזרים בקרב עמים אחרים. אולם לדעת דובנוב מראה ההיסטוריה של שני הדורות האחרונים, שהשנאה ליהודים נחלשת בהרבה בכל הארצות, ואילו בארצות אחרות (צרפת, הולאנד, איטליה, אנגליה) נעלמה כמעט לגמרי. אלה, המביאים כהוכחה את מאורעות חמש השנים האחרונות, מראים את שטחיות הכללותיהם. דובנוב סבר, שהפורענויות של השנים האחרונות הן זמניות, ויחד אתן תחלופנה גם התופעות שבאו כתוצאה מהן.

דובנוב דחה את נימוקי חובבי־ציון, שבתקופה האחרונה, זה עשרות בשנים, הולך ונמשך תהליך של השגת עצמאות על־ידי עמים שונים, ושגם על היהודים להסתגל לעקרון זה וליהפך לעם עצמאי. דובנוב סובר, שחובבי ציון מראים בזה הבנה שטחית של ההיסטוריה. הוא תולה עצמו בחוק של ההיסטוריה, שביחסים בין־לאומיים, כמו ביחסים שבין אדם לחברו, האנוכיות תיסוג בפני אהבת הזולת בה במידה שתתקדם ההתפתחות הרוחנית של האנושות. את היחסים המתוחים בין העמים והמדינות יש איפוא לראות כבלתי־נורמליים וזמניים, ואין לבנות על מצב כזה בניין של תחייה לאומית.

כן דוחה דובנוב את דעות אלה מחובבי־ציון, כמו ש. ז. לוריא, המנמקים את התנועה בשאיפה לתחייה רוחנית־תרבותית. שאיפה כזו יכולה לקום רק אצל יחידים, המוכשרים להגיונות פילוסופיים ולא אצל ההמון. התרבות העתיקה של היהודים, כמו זו של היוונים, נספגה בתוך תרבות האנושות של זמננו, ולא יוכל להיות לה ערך ממשי מיוחד.

דובנוב החשיב את ההגירה של כמות מסויימת של יהודי רוסיה לאמריקה ואפילו למושבות בא"י, כהקלה במצב הכלכלי, אולם סבר, שההגירה לא תפתור את בעיית כל שלושת המיליונים של יהודי רוסיה. חובבי־ציון יוכלו להעלות לא"י לכל היותר מאה אלף יהודים. אין איפוא להקדיש את כל תשומת הלב לחלק קטן זה של יהודי רוסיה, בפרט כשהעלייה עומדת בסימן של ספק.

ש. דובנוב היה איפוא רחוק מהשקפותיהם של חובבי ציון. קריאתו של פינסקר לאוטו־אמנציפציה לא מצאה הד בלבו. לא האמין ברגש הלאומי, באחדות הלאומית, העם היה בעיניו כביטויו של יל"ג "עדר ד' ". ההיסטוריון הצעיר לא הבין את התהליך ההיסטורי של התחייה הלאומית של העמים הקטנים והמדוכאים באירופה, ולא הרגיש את פעמי ההתעוררות הלאומית של בני עמו. שגה כמו עורכו אדולף לאנדאו בתקוות, שהאנטישמיות והפרעות הן תופעה חולפת, ושם מבטחו בקידמה האנושית הכללית.

מאמרו של הסופר הראדיקלי הצעיר, שמתח ביקורת חריפה על היהדות המסורתית, עורר סערה בקרב המשכילים היהודים. אל עורך ה"ווסחוד" באה משלחת בהשתתפותם של הד"ר א. א. הרכבי והפרופ' נ. באקסט והביעה את מחאתה על פרסום מאמר כזה, העלול להזיק ליהודי רוסיה¹¹. עורך “המליץ” פרסם שורת מאמרים ראשיים בשם “הלנו אתה אם לצרינו?”, שבו התקיף את לאנדאו על פרסום מאמרים, בהם משבחים את פרילוקר¹². הארז התווכח עם דובנוב וקרא לו “אחד הנערים, שלא שימש כל צרכו בבית־המדרש והציץ בהשכלה ונפגע”, “האוטוריטט החיגר, הנשען על גבי סומא” (הכוונה: נשען על פרילוקר), או “האוטוריטט האפרוח”. כנגד “הבר־סמכא הנפל הזה” מעמיד הארז לדוגמה את ליליינבלום הלמדן הגדול.

לענות לדובנוב יצא גם העסקן הציבורי הוותיק, עורך הדין והסופר מנשה מרגליות מאודיסה. במאמר גדול בשם “השתחררות והתבטלות” (ברוסית). בירחון “השקפה יהודית” (ברוסית). בירחון “השקפה יהודית” (ברוסית) חוברת חמישית, 1881, התווכח עם דובנוב ועם בנימין פורטוגאלוב, שפרסם אז חוברת ובה ביקורת על מחברתו של פינסקר ותמיכה ברעיון הקמת כת יהודית־נוצרית. מרגלית ראה בדובנוב ובפורטוגאלוב אנשים המתכחשים לעמם, המחפשים אידיאלים מבחוץ, בה בשעה שהד"ר פינסקר וחובבי־ציון בכללם קוראים להכרה עצמית ולשחרור עצמי. על דובנוב כתב, שבשנאתו לבעלי התלמוד עלה על שונאי ישראל הגרועים ביותר. החשיב בכל זאת את ידיעותיו של דובנוב, בו בזמן שפורטוגאלוב הראה בורות. מ. מרגליות שיבח את הצעותיו של דובנוב בדבר תיקון החינוך.

מאמרו של דובנוב גרם, שרבים מחותמי הירחון “ווסחוד”, כחמש־מאות איש, הפסיקו את חתימתם עליו. העורך ביקש בכל זאת את הסופר הצעיר, שימשיך לכתוב מאמרים בהיסטוריה ובביקורת ספרות¹³.

את עמדתו כלפי תנועת חיבת ציון ביטא ש. דובנוב גם במאמרי הביקורת שלו על יצירות ספרותיות. כתב ב"ווסחוד" דברי ביקורת על כתבי־עת וקבצים, שדנו בענייני התנועה, או היו מוקדשים לה רובם ככולם.

בביקורת על ארבע חוברות של “השחר” (א—ד, שנה י"א, 1883) עמד על התמורה שחלה בהשקפותיו של פרץ סמולנסקין, שהפך לחובב־ציון לוחם. דובנוב הסתמך על הרב לודביג פיליפסון ממאגדבורג, שאמר שהיהודים אינם עם אלא עדה דתית, או עם, המאוחד רק על־ידי אחדות דתית. עם החלשת אחדות דתית זו נחלשת גם האחדות הלאומית, והנה נתחזק בשנים האחרונות הרגש הלאומי אצלנו רק בגלל מאורעות, שיש להם מסימניהם של ימי־הבינים ולא של הזמן החדש. המשכילים היהודים יטילו, לדעת דובנוב, ספק באפשרות המעשית להגיע לתחייה מדינית של היהודים בארץ־ישראל. דובנוב אינו בטוח כלל, שתצמח תועלת ליהודים מהתבדלות מדינית ומהחלפת תרבות אירופה לתרבות אסייתית. הגשמת השאיפה תפגוש בקשיים הן מבחוץ והן מבפנים. תורכיה, שאליה שייכת להלכה הארץ, תפריע לעלייה המונית; המעצמות, המעוניינות שהארץ תשאר במצבה הקודם, לא תרשינה, שיחול שינוי. מצד היהודים יתנגדו לדחיקת הקץ — האורתודוכסים מרוב אמונה ואילו הבלתי חרדים מחוסר אמונה. המשכילים נוטים, לדעת דובנוב, יותר להתבוללות מתונה מאשר לנאציונליזציה מלאכותית. דובנוב היה מוכן גם במאמרו זה לקבל את דבר יישוב ארץ־ישראל כפעולה להקלת מצוקתם הכלכלית של המוני היהודים ברוסיה על־ידי הגירה, פעולה שתתנהל בגדר האפשרות המעשית המצומצמת, אבל לא תוך דרישה להקמת מרכז מדיני בארץ־ישראל¹⁴.

את יחסו לתנועת חיבת ציון ויישוב א"י הביע ש. דובנוב גם בביקורתו על החוברת של מ. ל. ליליינבלום “על תחיית עם ישראל בארץ הקודש” (ברוסית)¹⁵.

תנועת חיבת ציון רוצה לפתור את בעיית היהודים, כותב דובנוב, פועלים בה ההגירה והרגש הלאומי, אולם אין אפשרות מעשית להתגשמות השאיפה לתחייה בארץ־ישראל. נימוקיו של מל"ל הם, לדעת דובנוב, חד־צדדיים. דובנוב מסכים עם מל"ל, שהתנועה האנטישמית היא תוצאה של הלאומנות, שבה חדורה אירופה, אבל המסקנות של מל"ל אינן מבוססות לדעתו. מל"ל סבר, שהכיוון הלאומני הזה ימשיך להתפתח, הוא צריך להתפתח והוא פותח תקופה חדשה בחיי העמים. דובנוב כנגד זה סבר, שכיוון זה הוא ריאקציוני, בלתי נורמלי ולכן לא יחזיק מעמד זמןרב. העמים הנאורים יבואו לידי הכרה, שהאנוכיות הלאומית איננה טובה מהאנוכיות האינדיבידואלית של אנשים. דובנוב האמין בקידמה של האנושות שתתגבר על הלאומנות.

נגד טענתו העיקרית של ליליינבלום, שהיהודים נחשבים תמיד כזרים בין העמים, עונה דובנוב, שמימי המהפכה הצרפתית נעשה מצבם של יהודי צרפת, אנגליה, הולאנד, איטליה וארצות־הברית נורמלי בהחלט. אין הם מרגישים את עצמם זרים בארצות אלו, אין שואלים שם, אם האזרח הוא בן השבט היהודי.

מל"ל רואה שלוש דרכים לפתרון בעיית היהודים: להשאר במצב הקודם, להטמע, או לפעול למען תחייה לאומית בא"י. דובנוב, המדבר כאן בשם מערכת ה"ווסחוד", טוען, ששתי האחרונות, טמיעה או תחייה בא"י, אינן ריאליות, והדרך הראשונה לא נוסחה כראוי. על היהודים לא להשאר במצב הקודם, אלא לחתור לשיפור מצבם במובן החומרי והרוחני. יש לבטוח בקידמה, שתשנה את מצבם של יהודי גרמניה, רוסיה ואוסטריה לטובה, בדומה למצבם של יהודי צרפת, אנגליה וארצות הברית. “היהודים יכולים לקוות, כותב דובנוב, שהאמנציפציה שלהם קשורה לעניין הגדול הכללי של הקידמה, הסירה הקטנה שלהם קשורה לספינה הגדולה המסיעה את האנושות קדימה. במצב כזה לא תטבע הסירה היהודית אף פעם… הקריאות להצלת היהודים הטובעים הן איפוא לא במקומן; האזעקה של חובבי־ציון — בהלת שוא. הם מיעצים להפריד את הסירה היהודית מהספינה הכללית אבל במקום זה הם מושיטים לעם היהודי קש, שאם ייאחז בו, יטבע בלי ספק… בבערות ובפראיות. על־ידי בידודם מאירופה ומהקידמה שלה בארץ־ישראל הנדחת היו היהודים מפסידים הרבה במובן המוסרי; לפני עיניהם לא תהיינה הדוגמות התרבותיות, ובהנתקם ממסורות אירופה, ישקעו בתרבות אסייתית”.

באותו מאמר ביקורת נגע דובנוב גם בחיבורו של משה אייזמן “בפרוע פרעות בישראל”. דובנוב מתייחס לחיבור זה במידה רבה של אירוניה. אייזמן טען, שהרחבת זכויות היהודים בגולה מחלישה את העם היהודי בתפוצות ואילו הגבלת זכויותיהם מחזקת אותו. דובנוב מעיר, שנוסחה זו היתה נכונה לוא¹⁶ כתב אייזמן: השוואת היהודים בזכויותיהם מחלישה את היהדות של ימי־הביניים. אייזמן, כותב דובנוב, אומר איפוא גלויות: שוויון והשכלה מזיקים ליהודים. דובנוב דוחה את טענות אייזמן בכללם בביטול, הוא רואה בו בן־"ישיבה", שאינו מכיר את ארצות־הברית אלא מהמפה והמדבר על קירבה בין היהודים והערבים והתורכים על סמך המסופר בספר בראשית, שישמעאל היה בנו של אברהם אבינו.

בביקורת מפורטת, שהקדיש דובנוב לכל שירי יל"ג (“ווסחוד” 1884, חוב' 7), קרא ליל"ג בשם “משורר לאומי”. יל"ג שלל בבקורת, שפרסם הוא על כל שירי יל"ג בקובץ “מליץ אחד מני אלף” (תרמ"ה), את הזכות של יל"ג להקרא בשם “משורר לאומי”. מל"ל העיר במאמרו בנוגע לדובנוב, שאיננו יודע למה התכוון כותב הרצנזיה, “אפשר שהוא חושב לאיש לאומי גם את עצמו, אשר כל אהבתו לעמו היא רק חפצו בכל לב במיתתו הלאומית של העם”.

מאמר בקורת אחר של דובנוב, על ספרו של הפרופיסור ההולנדי קינן “דת לאומית ודת עולמית”, נתן מקום למל"ל לחשוב, שדובנוב מזדהה עם דעותיו של פרופיסור זה על הקירבה שבין הדת הנוצרית במאות השנים הראשונות לקיומה לבין דת משה. מל"ל כתב, שסופרי ה"ווסחוד", קרי דובנוב, דורשים בשבח אמריקה, מפני ששם תהיה לפי תקוותם התבוללות גמורה של היהודים בנוצרים, שהם, לדעת כותב הרצנזיה (דובנוב), שומרי תורת הנביאים והיהדות האמיתית.

בביקורת על “האסיף”¹⁷ שיבח דובנוב את כיוונו, שאיפה למדע ולקידמה, ואת עורכו נ. סוקולוב, התומך אמנם ביישוב א"י, אבל רק בצורה שקולה, מעשית, אינו רואה בו דרך יחידה, אלא רק אפשרות להקלת מצבם של היהודים.

בביקורת על “כנסת ישראל” לשפ"ר¹⁸ דן בעיקר במאמרו הראשי של העורך ובמאמרו של ז. יעבץ “מגדל המאה”. בה בשעה שמאמרו של שפ"ר נראה לו מתון, מפני ששפ"ר רוצה בקידמה על יסוד העבר והמסורת הדתית, התקיף נמרצות את יעבץ, שדרש לחזור לאורתודוכסיה והתנגד למנדלסון ולהשכלה בכללה.

במחצית שנות השמונים התחולל אצל ש. דובנוב שינוי פנימי, התקרבות ללאומיות. לא קיבל את העקרונות של תנועת “חיבת ציון”, אלא התחיל ליצור לו תיאוריה של לאומיות יהודית רוחנית, שאיננה תלויה בארץ מסויימת, היא נזונה מהערכים הרוחניים, שנוצרו אצל העם במשך דורות, וסופגת לתוכה את מיטב התרבות המתקדמת החדשה. דובנוב התמסר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, ידיעותיו נתרבו והשקפותיו נתעמקו.

דובנוב נתיישב בשנת תר"ן באודיסה ונתקרב אצל חוג הסופרים העברים, שהיו כמעט כולם חובבי־ציון. החשיב במיוחד את אחד־העם, שמצא בהשקפותיו קירבה להשקפותיו שלו.

בראשית שנת 1890 יצא לאור באודיסה קובץ בשם “כוורת”. בסקירה על קובץ זה¹⁹ מתח דובנוב ביקורת על מאמרו של ליליינבלום “מה הלאומיות דורשת”, שבו דרש מל"ל להתנהג לפי הרוח הלאומית, הרוח, שנשתמרה בטהרתה בכתבי־הקודש, במשנה ובאגדה. דובנוב ראה בזה דרישה לשמור מצוות ומנהגים והזכיר למל"ל, שלפני 15—20 שנה דרש את ההיפך מזה. דובנוב מצא עניין יותר במאמריו של “אחד־העם”, “חשבון הנפש” ובפיליטון הסאטירי “כתבים בלים”, שבהם ראה שאיפה ללאומיות רוחנית וביטוי לפסימיזם ביחס לדרכי תנועת חיבת ציון. “האם אין זה מפני שהאידיאלים שלהם, פרט ליוצאים מהכלל, צרים מדי, חולפים, ואין להם שרשים עמוקים בהיסטוריה?” שואל דובנוב.

במאמר הביקורת המדובר סקר דובנוב גם את הקובץ La Gerbe (“העומר”, בצרפתית), שהוציא לאור עורך העתון “ארשיוו איזראעליט” למלאות חמישים שנה לעתונו. העלה על נס את השקפת יהודי המערב הנאורים על דת הנביאים היהודית ותפקידה בעולם כולו. בתשובה על דבריו של דובנוב כתב אחד־העם גם הוא מאמר ביקורת על אותו קובץ, את המאמר “עבדות בתוך חרות” (“המליץ”, י"ט בשבט תרנ"א), שבו הראה כמה בלתי טבעית היא עמדת “בעלי התעודה” במערב, שאינם מכירים בקיום העם היהודי כאומה, אלא רואים בו עדה דתית.

דובנוב הלך ונעשה לאומי יותר ויותר, “לאומי רוחני”. את השקפותיו הלך והעמיק בו בזמן שהתעמק בחקר ההיסטוריה של העם.

במאמר גדול ב"ווסחוד", שבו קרא לטפח את חקר תולדות היהודים ברוסיה ולאסוף תעודות, עמד על הצורך לטפח את התודעה ההיסטורית, שתשמש בסיס לרעיון הלאומי במקום הבסיס הדתי הקודם, או הבסיס השבטי, הפועל אצל עמים היושבים על אדמתם. התודעה ההיסטורית הזאת, כותב דובנוב, היא “הניצוץ הישראלי האמתי, אשר לא יתן גם לנקלה בישראל לעשות מדחה”, היא איננה תלויה לא במקום ולא בדעות או אמונות, המשתנות בצורתן, אלא תלויה בזכרונות העבר, שלא ישתנו, ובהרגל, שנעשה לטבע שני²⁰.

את רעיונותיו בדבר התודעה ההיסטורית ועם ישראל כעם רוחני פיתח דובנוב אחר־כך במאמרו “מה היא ההיסטוריה היהודית?”²¹. הוא קובע, שעם ישראל הוא העם ההיסטורי היחידי שנשאר קיים במשך כל הדורות. עם אבדן העצמאות המדינית והפיזור התרכזו חיי העם בעיקר בשטח הרוח. “לחשוב ולסבול” היתה סיסמת חייהם. גורלם זה נועד להם לא רק בגלל תנאי החיים החיצוניים, אלא גם בגלל נטייתם לחיי רוח. רוחניות זו היא שנתנה קיום לאומה. המיוחד שבתולדות ישראל הוא, שהן ההיסטוריה היחידה בלי יסוד מדיני פעיל, בלי דיפלומטיה, בלי מלחמות. כנגד זה יש בה הגרעין של היסטוריה של כל עם: התפתחות רוחנית של המחשבה, המוסר, הדת, התפתחות החיים הציבוריים ומסירות הנפש. בגורל המשותף ובזכרונות המשותפים, שנצטברו במשך דורות, נעוץ אחד היסודות של הרגש הלאומי והרעיון הלאומי. עם אבדן העצמאות המדינית הופכת האומה לאומה רוחנית וזה הוא סוד קיומה. בזמן החדש, עם פרוץ המהפכה הצרפתית וההשכלה באה אמנציפציה מדינית ושינוי כביר בשטח הרוח. משה מנדלסון עמד עדיין על בסיס דתי־לאומי, אולם הדור השני בגרמניה הלך בדרך ההתבוללות. חלק מהאינטליגנציה של יהודי גרמניה, ראה את הפרץ הזה ונגש לתקנו על־ידי תיקונים בדת ןבחינוך ועל־ידי חקר ההיסטוריה של עם ישראל ומדעי היהדות בכללם. יהודי גרמניה משתתפים בחיים המדיניים והאזרחיים של גרמניה, במדע ובספרות יחד עם כל אזרחי גרמניה, אולם בו בזמן הם שומרים גם על הייחוד היהודי שלהם. יחד עם לאַסאַל, לאסקר ומארכס מופיעים ריסר, גייגר וגרץ. ההתקרבות התרבותית בין יהודי גרמניה ובין הגרמנים לא רק שלא טשטשה את דמותה הרוחנית של יהדות גרמניה, אלא גם הראתה, שיהדות זו מסוגלת להמשיך ולהתקיים גם בתנאים החדשים, שאינם מסייעים לשמירה על אינדיבידואליות וייחוד. גם בארצות אחרות במערב היה תהליך דומה. היהודים נשתלבו בחיים של המדינות, אולם שמרו על יהדותם כבני אומה רוחנית, שיש לה תפקידים משלה. ברוסיה התחיל תהליך דומה בתקופת אלכסנדר השני, אולם הופסק על־ידי המאורעות של ראשית שנות השמונים. דובנוב מביע את צערו על שתהליך זה הופסק. לא למד לקח מהמאורעות. המצב הנכסף נשאר זה של יהודי המערב.

בראשית שנות התשעים התחילה שוב הגירה המונית של יהודים, עלייה לא"י כפתרון לבעיית ההגירה.

בביקורת על קובץ מאמריו של מרדכי בן הלל הכהן “על אדמת ישראל”, רשמי ביקורו בא"י, שנתפרסמו לפני כן ב"המליץ", ציין דובנוב בסיםוק את דבריו של המחבר, שרק אלה שיש להם הון בסך 4,000—5,000 רובל יכולים לעלות לא"י, אחרת, או אם אינם מתאימים לעבודה גופנית, יסעו לאמריקה. “הוראות אובייקטיביות כאלו בפי חובב ציון כמו מרדכי בן הלל הכהן הן נדירות, כותב דובנוב, ולכן יש להעריכן במיוחד”²². המבקר ציין, שחסרה ספרות המתארת את המצב בא"י, וגם ספר זה קצר מדי.

בקובץ “הפרדס” כרך א' (תרנ"ב) לא מצא דובנוב כיוון רעיוני ברור²³. במכתבו של אחד־העם אל העורך, שבו דרש לשים לב לאדם שביהודי, “היה אדם באהלך”, כדי להכשירו לחיים לאומיים חדשים, ראה בעיקר ביטוי לשלילה, לביקורת על ההתלהבות הלאומית התמימה הראשונה.

דובנוב ציין את דבריו של אחד־העם במאמר “אבן למצבה” לזכרו של הד"ר פינסקר, שמחבר ה"אוטואמנציפציה" הגיע בסוף ימיו לדעה, שארץ־ישראל לא תוכל לשמש מקלט בטוח בשביל העם היהודי, אבל יש לייסד בה מרכז לאומי רוחני.

דובנוב עמד במאמר הביקורת שלו גם על מאמרים אחרים, שהוקדשו בקובץ לרעיון הלאומי, על מאמרו של י. ח. רבניצקי “החוט המשולש”, שדן בקשר בין העם, הארץ והשפה העברית, ועל סיפורו האוטופי של א. ל. לווינסקי “מסע לא”י בשנת ת"ת". דובנוב ציין, שבתאור האידיליה, שתשרור בארץ־ישראל אחרי מאה וחמישים שנה, מורגשת נימה של אירוניה. המחבר מרמז על הסדרים, השוררים בזמנו, גם בקרב “חובבי ציון”, ואצל הקורא מתעוררות מחשבות נוגות על המצב הקיים.

הופעת לוח “אחיאסף” לשנת תרנ"ד (וארשא תרנ"ג), כרך שני של “פרדס” וכרך חדש של “האסיף” נתנו מקום לדובנוב לעמוד בהרחבה על הזרמים הרעיוניים בזמנו.

בביקורת על לוח “אחיאסף”²⁴ קבע דובנוב, שלפני כן, לפני שנת 1881, היו שני זרמים, של אורתודוכסים ושל מתקדמים. קם זרם חדש, הזרם הלאומי, אולם לאסוננו, כותב דובנוב, התחיל ללכת מראשיתו בדרך צרה. “חיבת ציון” רוצה לפתור את בעיית היהודים ומקדישה את תשומת לבה בעיקר לעזרה העצמית, לשיפור מצבנו הקשה. בתנועת “חיבת ציון” תופס איפוא מקום בראש היסוד החמרי, בה בשעה שהעקרון הלאומי הוא, לדעת דובנוב, ביסודו רוחני־היסטורי. חובבי־ציון קושרים את קיום האומה לבעיית יישוב א"י, בה בשעה שאין בטחון, שאפשר יהיה להגשים שאיפה זו. דובנוב רואה בתנועת “חיבת ציון” רק אחת התופעות של הלאומיות היהודית, והוא מציין, שאין זה נורמלי, אם תנועה זו תהיה הצורה היחידה שלה. הפרט הועלה בתנועה זו לדרגת הכלל, כל הכח של קיום האומה הותנה בהשגת מטרה מסופקת, היכולה במקרה הטוב ביותר, לשמש רק חלק קטן של העם.

מלבד חסרון זה של תנועת “חיבת ציון”, צרות התפיסה של הלאומיות היהודית, רואה דובנוב בתנועה חסרון שני: נטיות ריאקציוניות, שנתבלטו בעיקר בזמן הראשון, כשנשמעה הסיסמה “הביתה”. תחת סיסמה זו הבינו רבים לא רק שיבה לארץ־ישראל, אלא גם שיבה למישטר המסורתי, שיבה לאורתודוכסיה. דובנוב קובע בסיפוק, שהיסוד הריאקציוני בתנועת “חיבת ציון” הוא מקרי. הוכחה לכך שימש לו מאמרו של ליליינבלום ב"לוח־אחיאסף" “הלאומיים הראשונים במאה האחרונה”. הכיוון החדש בתנועה, שדובנוב קרא לו הכיוון ה"ניאו־פלשתיני", שדוברו הראשי הוא אחד־העם, מתרחק גם הוא מהסיסמה “הביתה”, מהתחברות לאורתודוכסיה.

מאמרו של ז. אפשטיין ב"לוח אחיאסף" בשם “הספר והחיים”, שבו קרא לחדול להיות עבד הספר, אלא לפעול ככל העמים למען החיים המעשיים ולמען התרבות, עורר אצל דובנוב תגובה, ש"רבים מחובבי ציון שלנו, בקנאתם העזה לתחיית הארץ, אינם חושבים על תחיית הרוח. האידאל של “ארץ” מכניס מטריאליזציה גסה לכל מושגיהם והם מוכנים למסור לשכחה את כל ההיסטוריה בת אלפיים השנה של עם ישראל בגולה, עם כל גדולתה הרוחנית, רק מפני שהיא נתהוותה ב"חוץ־לארץ". דובנוב טוען, שאין זה נכון, שתמיד היו היהודים בגולה עבדי הספר, אבל הם העריכו תמיד את החיים הרוחניים. זלמן אפשטיין רוצה, שהיהודים יהיו פעילים בשטח התרבות, הנוגעת לעולם החיצוני, לטבע ולחיי התרבות הכלליים, אבל לא בשטח הדת, מפני שבשטח זה אין לנו מה ללמוד מהגויים. דובנוב שואל, אם אין נוהגים יותר בצדק אותם הלאומיים היהודים האמתיים, שבו בזמן שיש להם יחס של כבוד לכח היוצר של האומה והם סוברים, שהעם הוא די חזק, שיוכל להתקיים גם בחוץ־לארץ, הם מתייחסים בכל זאת יחס ביקורתי ליצירות הרוח היהודית והם דורשים חידוש והשתלמות לא רק בשטח התרבות החמרית, אלא גם בשטח הדת והמדע. הלאומיות היהודית היא, לדעת דובנוב, רוחנית בעיקרה, העם היהודי— עם רוחני. חובבי־ציון בקנאתם לתחייה מדינית מקטינים את היסוד הרוחני. דובנוב מוצא בכל זאת גם בקרב חובבי־ציון אנשים, המכניסים לרעיון חיבת־ציון את היסוד הרוחני. חובב־ציון כזה הוא אחד־העם.

לרגל הופעת “פרדס” כרך ב', שבו ביטא אחד־העם באופן ברור את דעותיו בדבר מרכז רוחני בא"י, והופעת כרך חדש של “האסיף”, שבו ניסח נ. סוקולוב את השקפותיו על הלאומיות היהודית, כתב דובנוב מאמר ביקורת גדול בשם “השפעה הדדית של זרמים רעיוניים”²⁵. במאמרו זה ניסח את עמדתו שלו בבעיית הלאומיות ואת יחסו לתנועת “חיבת ציון”.

דובנוב מבחין בין שני זרמים בלאומיות היהודית: מזרחי ומערבי. בעלי הזרם המערבי, האידיאליסטי, מכירים, שהאומה היהודית היא יחידה רוחנית והיא יכולה להתקיים בעזרת היסודות הדתיים והפילוסופיים־היסטוריים גם כשחסרה לה אחדות טריטוריאלית. כאומה רוחנית צריכים היהודים להמשיך ולהתפתח ברוח העקרונות העליונים של היהדות ושל העבר שלה, אולם קרקע להתפתחותה צריכה לשמש תרבות אירופה. העם היהודי, המפוזר בארצות שונות, נמשך תמיד אחרי מרכז אידיאלי. מרכז זה אינו קשור לארץ מסויימת. האיחוד הרוחני שמר על היהדות במשך דורות רבים. הכח הרוחני הזה מתפתח ומתקדם, בהתאימו את עצמו לקידמה האנושית הכללית. הזרם המזרחי כנגד זה דורש מרכז ריאלי לאומה, מרכז בארץ־ישראל. הזרם הזה רוצה, שהעם היהודי יהיה נורמלי, בעל ארץ משלו, עצמאי במובן המדיני. גם זרם זה אומר, שהעם היהודי החזיק עד כה מעמד בגלל יסודות רוחניים מסויימים, אולם יסודות אלה עלולים להתערער, ואז יש סכנה לקיום האומה; אל מרכז ריאלי בא"י יימשכו יהודי כל העולם; איחוד רוחני אינו מספיק, נחוץ גם ריכוז טריטוריאלי. דובנוב מעמיד זה מול זה את שני הזרמים, את “המערבי”, שהוא למעשה כיוונו שלו, ואת “חיבת ציון”, והוא רואה השפעה הדדית בין שניהם. לפני כן, לפני 20—30 שנה, הגיעו “המערביים” עד לידי התבוללות והתכחשות. גם ה"מזרחיים" טענו, ש"התחייה" קרובה, העם יחדל להיות “זר” בקרב העמים. באה התפכחות של שני הצדדים, התחילו ספקות והיסוסים, והנה רואים התקרבות בין שני הזרמים. המערביים מקבלים את המונח “אומה”, מילה שהיתה שנואה עליהם, כי הם ראו ביהודים רק שבט או עדה דתית, אבל הם מוסיפים למלה “אומה” את התואר “רוחנית”. המזרחיים מתחילים להודות, שכח הקיום של האומה אינו מותנה רק באיחוד טריטוריאלי, אלא בעיקר בריכוז רוחני. הם מקבלים איפוא את דעת בעלי ה"מרכז האידיאלי", או “המרכז הרוחני”, אלא בתנאי, שמרכז זה יהיה בא"י ויהיה ריאלי. דובנוב לא ראה איפוא הבדל גדול בין השקפותיו ובין השקפותיו של אחד־העם. שיבח איפוא את השקפות חובבי־ציון הרוחניים, שהן מפוכחות בהשוואה לעמדת חובבי־ציון המעשיים מסוגו של ליליינבלום, המבססים את רעיון “המרכז הריאלי” על צרכי ההווה, על צרכי ההגירה.

נ. סוקולוב פרסם ב"האסיף" שחידש את הוצאתו אחרי הפסקה של חמש שנים (תרנ"ד, שנה ו'), מאמר פרוגרמתי גדול “מגמת פנינו”, שבו ניסח את השקפותיו על הלאומיות היהודית ואת יחסו ליישוב א"י. סוקולוב דחה את כל ה"איזמים" וטען, שאי־אפשר למדוד את עם ישראל באותה מידה שמודדים עמים אחרים. אין תורת ישראל בלי אומה ישראלית, התורה היא המחזיקה את העם היהודי. דובנוב ראה בעמדתו של סוקולוב אופורטוניזם ושטחיות עתונאית. לדעת דובנוב יש הבדל גדול בין יהודים כעדה דתית ובין יהודים כאומה. דובנוב מוצא ניגוד בדברי סוקולוב, מצד אחד הוא טוען, שהעם היהודי הוא עם התורה, כלומר עם רוחני, ובמקום אחר הוא אומר, שכל מי שנולד יהודי הוא בן העם היהודי. סוקולוב אומר, שעמים תרבותיים אינם קשורים רק אל הארץ, אלא לערכים רוחניים. הוא דוחה איפוא את טענות חובבי־ציון, שהצלת היהודים תבוא עם השגת ארץ משלהם, השגת ארץ־ישראל. דובנוב רואה איפוא קירבה בין השקפותיו של סוקולוב להשקפותיו שלו, אולם סוקולוב מצטרף בתכניתו המעשית לחובבי־ציון. סוקולוב מעמיד ראש תכניתו את יישוב א"י, מפני שהוא רואה בזה אמצעי חשוב לתחיית עם ישראל, פעולה שיש לה פרספקטיבה גדולה לעתיד. את הרמת המצב הרוחני, תמיכה במדעי היהדות, תחיית הלשון העברית וכד', הוא מעמיד במקום האחרון. הוא רואה בא"י מרכז רוחני, בא"י יוכל העם היהודי ליצור תרבות לאומית טהורה בהתאם לדרישות זמננו. דובנוב רואה איפוא בעמדתו של סוקולוב הכרה בעקרונות חיבת ציון בצורתה החדשה, הרוחנית. מצד אחד קרוב סוקולוב בהשקפותיו ל"מערביים", אולם למעשה הוא מצטרף איפוא ל"מזרחיים". איש העיון, כותב דובנוב, נסוג כאן בפני העתונאי בעל הפשרות. ההשפעות ההדדיות של הזרמים הגיעו לשיאן באקלקטיזם של סוקולוב.

עקבי יותר מסוקולוב הוא, לדעת דובנוב, ההיסטוריון הקשיש א. ה. וייס, שפרסם גם הוא באותו כרך של “האסיף” מאמר של הרעיון הלאומי היהודי ברוח הזרם המערבי, אבל בצביון דתי.

למרות התקרבותו של דובנוב להשקפותיו של אחד־העם, נשאר מחוץ לתנועת חיבת ציון. המשיך לרקום את מחשבותיו בדבר לאומיות רוחנית־היסטורית ואבטונומיה לאומית־תרבותית בגולה. התחיל לפתח את דעותיו אלו באביב של שנת 1894 בהרצאה בחארקוב ובפני סטודנטים בשנת 1896, וניסח אותן בכתב בשורת מאמרים, שנתפרסמו בצורת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” בשנים 1897—1902. דובנוב לא נצטרף לתנועה הציונית מיסודו של הרצל כשם שלא נצטרף לתנועת חיבת ציון. על הספר “מדינת היהודים” לא הגיב, לקונגרס הציוני הראשון לא נסע אפילו כמשקיף, אם כי שהה אז בשווייץ והפרופ' צ. בלקובסקי ביקש ממנו לבוא. בסיום ספרו בתולדות היהודים, שהיה עיבוד ספרם של בק ובראן, כתב על ההתעוררות הגדולה שקמה ברחוב היהודים לרגל הופעת ספרו של הרצל: חובבי־ציון (הפלשתינאים) “רוצים לסובב את גלגל ההיסטוריה אחורה ולעבור חזרה מתקופת המערב לתקופת המזרח העתיק”²⁶. ראה בשאיפה זו גישה חד־צדדית, אבל ראה גם תועלת בה להתעוררות ההכרה הלאומית²⁷.

א.

בימים שנתפרסמו בעולם רעיונותיו של הרצל בדבר מדינת היהודים, נאבק היישוב בארץ עם גזירות ממשלת טורקיה ועל העליה, על רכישת קרקעות ועל הרחבת ההתיישבות¹. נציגו של הברון רוטשילד, אליהו שייד, עשה מאמצים בקושטא להשיג רשיון להתיישבות על הקרקעות, שרכש הברון בחורן. הוא השיג הקלות מסויימות, אך לא בשביל עולים חדשים. התקוות, כי הגזירות יבוטלו, נתבּדו. ההתיישבות בחורן, שהתחילו בה יהודי רוסיה, רומניה, בולגריה ואמריקה, עמדה בקיץ של שנת תרנ"ו (1896) לפני חיסול, נתקבלה פקודה מקושטא לגרש את המתיישבים היהודים. באותו זמן גזר הפּחה הירושלמי על המתיישבים היהודים מבולגריה, שעלו על הקרקע בארטוף (הרטוב), לעזוב את המקום תוך שמונה ימים. התחילה השתדלותם של נסים בכר, מנהל בית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” בירושלים, של החכם־באשי (הרב הראשי) בירושלים ושל החכם־באשי בקושטא, שהביאה לביטול הגזירה.

עסקני היישוב העברי החדש בארץ, שהיו שקועים במאבקם לסילוק הגזירות ולקידום ההתיישבות, סברו, כי הפעולה צריכה להתנהל בלי פרסום. הם חששו אפוא, כי פרסומים על מדינת יהודים בארץ־ישראל עלולים להזיק. יהושע אייזנשטאדט־ברזלי, חבר הוועד הפועלי ביפו של החברה האודיסאית של חובבי־ציון, יהודי נלהב, שהיה מסור בכל מאודו לרעיון התחיה הלאומית, חשש מדבריו הגלויים ופעולותיו של הרצל. הוא דחה את ספרו של הרצל “מדינת היהודים” גם משום שבספר לא נקבעה דווקא ארץ־ישראל כמדינת היהודים. במכתב אל יצחק ניסנבוים, מזכיר “המזרחי” (המרכז הרוחני) שפעל ליד הרב שמואל מוהליבר בביאליסטוק, כתב י. ברזלי ביום כ"ה כ"ה בתמוז תרנ"ו: “כשאני לעצמי הנני ירא שלא יגרום הד”ר הערצל בשאונו גזירות חדשות. עת לבנות עתה, אבל בלאט. בנחת אפשר להשיג גם רשיון מקושטא להכניס כמאתים משפחות בכל שנה, אפשר להטות גם לב אפוטרופסי הירש², אבל הכל בשובה ונחת, והקולות בהעתונים מעירים את אויבינו בני בלי שם והיעזואיטים להשחית ולקלקל כל מעשינו"³.

ד"ר הלל יפה, ראש הוועד הפועל ביפו של חברת חובבי־ציון האודיסאית, השתתף בקיץ של שנת תרנ"ו באודיסה באסיפה הכללית של החברה. שם נפגש בוודאי עם הפרופ' צבי בלקובסקי, שהרצה בישיבות סגורות של הבאים לאסיפה על ספרו של הרצל. על דעתו של ד"ר הלל יפה לא נתקבלו עקרונותיו של הרצל והוא התנגד ל"ניאו־ציונות" הרעשנית הזאת. במכתב אל הרב שמואל מוהליבר כתב הד"ר יפה: “אני רואה חובה לעצמי להגיד לרב הנכבד, כי אני מתנגד לניאו־ציונות, כלומר לעיקרים שד”ר הרצל מביע בחוברותיו. בפרט אני מתנגד להתלהבות היתירה, לרוח הדמיון המופרז, לרעש שמקימים, בזמן שהעבודה הצנועה והאטית מוזנחת. אומנם הרעש יעורר הרבה לבבות, אבל הוא יביא לנו גם הרבה יסודות מפוקפקים ויטפח תקוות מוגזמות. בכל זאת אני מכבד כל מה שנושא בחובו שאיפה אמתית לתחיה לאומית"⁴.

למרות שהד"ר הלל יפה סבר, כי ה"הרצליאדה" יסודה בהתלהבות מלאכותית, סיפק ידיעות לפרופ' בלקובסקי ולד"ר הרצל על מצב המושבות והיישוב כולו. הוא רצה אחר־כך להשתתף בקונגרס בבאזל, אולם הדבר נבצר ממנו והוא הצטער מאוד על כך⁵.

ב.

שינוי גדול ביחסם של רבים ממשכילי היישוב החדש בארץ־ישראל אל דעותיו ופעולותיו של הרצל חל אחרי ביקורו של הרצל בקושטא ופרסום הרצאתו ב"מועדון המכבים" בלונדון. הידיעות על פעולותיו ונאומיו בלונדון נתפרסמו בעתונות, ב"ג’ואיש קרוניקל" הלונדוני, ומשם בעיתונים יהודיים אחרים, כמו בשבועון “אסטררייכישע וואכנשריפט”, שהופיע בווינה בעריכתו של הרב הד"ר יוסף־שמואל בלוך. אנשי ארץ־ישראל נוכחו לדעת, כי הרצל פועל למען השגת הארץ לשם חידוש מדינת היהודים בה. רבים מהפעילים ביישוב החדש קיבלו את דבריו של הרצל בשמחה ובהתלהבות. האיש שהתרשם והתלהב ביותר היה יהושע אייזנשטאדט־ברזלי. מזמן שקרא את תוכן נאומו של הרצל בלונדון לא ידע מנוחה, הוא הפך לחסידו הנלהב.

אחדים מאנשי יפו רצו לכתוב להרצל מכתב־עידוד והוקרה, אולם י' ברזלי סבר, כי אין זה רצוי, שיהודי הארץ יפגינו את תמיכתם בפעולות הרצל. הוא הציע כנגד זה לתרגם לעברית מה"ג’ואיש קרוניקל" את דברי הרצל ולצרפם לקול־קורא, שיישלח אל כל איש בישראל. ברזלי תרגם את דברי הרצל מתוך השבועון “אסטררייכישע וואכנשריפט” וחיבר שני כרוזים, אחד המכוון לבני ישראל ואחד המכוון לנוצרים.

בקול־הקורא אל העם היהודי קרא י' ברזלי לתת יד להגשמת מחשבתו של הרצל ולתרום לקרן, שתסייע להגשמה. בקול־הקורא נאמר:

"איש ישראל!

השומע אתה את דברי הד"ר הרצל! האם לא יחם לבבך, לב עברי למשמע אזניך! האם לא ירתיח דמך, דם ישראל ותחשה תתאפק תעמוד מנגד לעתות בצרה? ההחרש תחריש בעת אשר צוררינו לא יתנו לך מרגוע ונבּל ינבּלו שמך בלי הפוגה? האם לא תחגור שארית כחך להוציא לפועל את המחשבה הגדולה אשר הורה והוגה הגבר הוקם על? – כל עם ועם מקריבים עולות מחים על מזבח עמם, ואתה ישראל מה הרצל מבקש ממך אך מעט השתתפות, מעט התעניינות במצבך אתה. הוא אינו אומר לך, כי תעזוב ארץ מולדתך וקמת ועלית לשפוך דמך במקום אשר אלפי שנים תעריץ ותקדיש שמו, הוא איננו דורש, כי תתן לו פרי בטנך שיניח ראשו על שדה קטל, או כי שכוח תשכח את הארץ אשר בה נולדת, אדרבה, הוא אומר: ארץ מולדתך אהב! את מלכך עבוד! אבל השתתף בשיתוף קל גם במצב עמך ועזוב תעזוב לו לקומם את סוכתו הנופלת.

עברי, עברי! התעמוד מרחוק לרעיון נשגב וכביר כזה בעת אשר גם מלכים ורוזני ארץ ירכינו לו ראשם? התהיה אתה מהאחרונים להשיב שבותך בעת אשר גם כל נוצרי ישר לב יכתוב ידו לטובת ישראל ובקול רם יאמר: בעד ציון אני.

“יהודי, יהודי! אם איתן מצבך בעם אשר אתה יושב בקרבו, או רע ומר הנהו, הלא בין כך וכך “יהודי” אתה, הקרב נא הפעם על מזבח יהדותך קרבן דל, מנחת עני: אחת ממאה מהונך לטובת תקומת עמך, עם זו אהבת. בכל מקום שהנך יושב לא יפריעוך דתי ממשלתך לשלוח תרומתך ונדבת לבך לאגודת אחים בלונדון או לחכי”ח בפאריס⁶, בתנאי כי תשמר שם עד כי תצא לאור מחשבת הד"ר הרצל.

בן־ישראל! זכור, כי אם ישמרו כל ישראל לתת כופר שתי שבתות, והיה הסכום רב מאוד והרבה מועיל להוציא לאור רעיון הד"ר הרצל, והרם ירומם את קרנך, קרן ישראל.

אחיך בני ישראל".

בקול הקורא אל הנוצרים נאמר:

"אנשים!

אדונים נכבדים ונוצרים ישרים!

לתהלת האנושות אתם מרוממים מאוד אהבת־אדם הקבועה בדתכם, ודברי מורנו ונשיאנו הלל הזקן “ואהבת לרעך כמוך היא כל התורה” אתם אומרים גם תורת מחוקקכם. הנה, אדונים! עתה באה העת, כי תראו בפועל לעיני יושבי תבל, כי הנצרות ואהבת אדם הנן באמת קשורות ודבוקות זו בזו; בידכם עתה להציל עם עני ודל, עשוק ורצוץ משפט כל היום, בכחכם להציל עתה את העם, אשר וגאלכם היה עצם מעצמיו ובשר מבשרו; עתה הגיע הזמן כי משפט וצדק יגיהו על העם אשר רוממות שתי אלה היו תמיד בפיו, ונביאיו, אשר גם אתם מעריצים את שמם, לימדו לכל האדם ארחות משפט ואהבת צדק!

נוצרים נעלים! עתה היא השעה לאמת דברי חוזי־יה, אשר על דבריהם מוסדה תורת גואלכם, אשר תורת אהבה, חסד וצדקה לה תקראו.

עמים ישרים! עת היא עתה לכם לעזור להוציא לפועל את מחשבת הד"ר הרצל, וכיפרתם בזה את הדם הרב – דם קרובי גואלכם – אשר שוּפּך כמים. השעה הזאת מוכשרת לרחוץ ולשטוף את הכתם הגדול אשר כתמו דורות רבים את האנושות. רחצו! הזכּו! הסירו רוע מעללי העבר, שפטו עם יתום והקימו את סוכת דוד הנופלת.

נוצרים טובים וישרים! תנו כבוד לגואלכם, שימו פאר לשם נוצרי והשיבו לנו את גזלו מאתנו מרוב קנאה ואולת, תקנו אתם עוונם והייתם באמת לנוצרים אמתים.

החפצים בכבודכם שהוא גם טובת עמנו ישראל"⁷.

יהושע ברזלי הראה את כרוזיו לאנשים אחדים במקום והם מצאו, כי הצעתו מתקבלת על הדעת, אולם יעצו, שהכרוזים יישלחו לא על־ידי תושבי הארץ אלא ע"י אנשים מחוץ־לארץ. ברזלי שלח אפוא ביום י"ג באב תרנ"ו את שני כרוזיו אל מאיר דיזנגוף לאודיסה בצירוף מכתב־לוואי. במכתבו ביקש ראשית־כל, כי לא יצחק לו. “אפשר, כותב ברזלי, כי אהיה כמשוגע בעיניכם, אבל לא אוכל לעצור ברוחי, ומיום שקראתי הפראיעקט של ד”ר הערצל בהדז' קרוניקל מס' 1423 איני יכול לישון ואין לי מנוחה"⁸. ברזלי מציין במכתבו, כי בראשונה סבר, כי כל דבריו של הרצל בספרו מדינת היהודים" הם דמיון והזיה, אולם אחרי שקרא את הדו"ח מדברי הרצל שנתפרסם ב"ג’ואיש קרוניקל" התחיל להאמין, כי אולי ההיסטוריה עושה עתה קפיצה גדולה בחיי העם היהודי ועוברת בפעם אחת מהלך של מאה שנה. ברזלי ביקש את דיזנגוף להוועץ עם אנשים באודיסה, עם חברי האגודה “בני משה”, כמו עם ראש האגודה, הוא “אחד־העם”, ועם זלמן אפשטיין, וכן עם חובבי־ציון אחרים; אם אנשי אודיסה יחליטו להדפיס את הכרוזים בליטוגרפיה וברשיון הצנזורה, ישלחו נא אותם. ברזלי הניח, כי לדיזנגוף יש מכירים בלונדון, שכדאי לשלוח אליהם את הכרוז לנוצרים. הוא הציע לדיזנגוף לערוך כרוז שלישי “לאנשים ישרים” ולפנות אליהם “בשם האנושות”. “אתה איש ענרגיא – מסיים ברזלי את מכתבו – ובטח תעשה אחת משתי אלה: או תקרע תיכף את מכתבי בענרגיא גדולה או תעשה ותעשה כראוי לדיזנגוף”.

ברזלי שלח ביום י"ז באב מכתב דומה בצירוף שני הכרוזים גם למשה־דויד שוב איש ראש־פינה, שעשה אז בברלין בתערוכה של התוצרת מהכפרים היהודיים בארץ. ברזלי ביקש להראות את המכתבים לווילי באמבוס, אחד מראשי חובבי־ציון בגרמניה, אחר שיתנה אתו תנאי, כי לא יצחק למחבר הכרוזים. אם אמנם יחליטו להדפיס את הכרוזים, רשאים הם לשנות את הסגנון. ברזלי ביקש להוועץ עם הד"ר שמריהו לוין ועם הד"ר הירש הילדסהיימר. ברזלי סבר, כי יש להדפיס את הכרוז אל הנוצרים בעברית ולצדו תרגומים לגרמנית, צרפתית ואנגלית. גם במכתבו אל שוּב הוסיף, כי “עוד נכון לערוך מכתב שלישי לאנשים הומאניים”⁹.

ברזלי שלח את הכרוז לעם היהודי אל יצחק ניסנבוים. את שני הכרוזים שלח גם אל מנחם אוסישקין. במכתב־הלוואי אל אוסישקין ביקש: “אל נא אחי, אל תצחק עלי, כי לבי פועם מאוד בימים האחרונים ואף חלום שבותנו גם כן דבר יקר מאוד וכדאי להקדיש לו חיינו”¹⁰.

ברזלי פנה בהצעתו גם אל חובבי־ציון אחרים, כמו צבי פרילוצקי ויוסף זף, אולם היא לא נתקבלה וכרוזיו לא נדפסו.

ג.

הראשון ששלח לד"ר הרצל מכתב־עידוד והוקרה, היה הסוחר וילהלם (זאב) גרוס מיפו. יליד הונגריה, שעלה ארצה בשנת תרמ"ח ופתח בירושלים וביפו בתי־מסחר לייבוא ולייצוא, שלח ביום ט"ז באב תרנ"ו לד"ר הרצל את המכתב הבא, הניתן כאן בתרגום עברי, פרט למלים המודגשות, שנכתבו במקור בעברית:

"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך וכו'

יפו, 26 ביולי 1896

הדוקטור הנכבד מאוד,

אם אני, סוחר פשוט, מרשה לעצמי לכתוב אליך, הרי זה תודות ל"מדינת היהודים" שלך, כי חיבור זה עשה אותי לגאה.

בין התגובות הרבות, שאתה מקבל, יישמע נא גם קול מארץ־ישראל.

אני והחברה שלי, שקיבלנו לפני ימים אחדים את הרצאתך היוצרת תקופה, שהרצית אותה בלונדון, חגגנו אתמול ברוחנו יחד עם אחינו באירופה את “שבת נחמו”, כשם שלא חגגנו בשמחה רבה כזאת אף פעם בחיים. חוברתך “מדינת היהודים”, וכן דבריך שהשמעת בלונדון, שספרנו אותם כמו פנינים, נתקבלו כאן בהוקרה כדברי הנביאים, כי מזמן שאלה חדלו לנבּא לא נשמעו דברים כאלה, דברים שהם לתועלת היהדות.

בעינינו, כמו בעיני כל יהודי בר־דעת, התנועה הכבירה, שאתה עוררת אותה באומץ כה רב, היא טבעית מאד. ציפינו לה זה זמן רב בנפש כמהה. אנו יודעים, כי ספק הוא אם את הגשמתו של הרעיון האלוהי הזה נראה בימינו, בכל זאת ברכנו לרגלי “מדינת היהודים” שלך את ברכת “שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה” בדבקות ובשמחה כזאת כשם שלא ברכנו אף פעם.

אין אנו סוברים, כי כדאי בארץ זו להפגין את התלהבותנו, אבל בחברה סגורה לא נמנענו מלהרים כוס להצלחתך. אתה קבעת בהגיון ברזל את הדיאגנוזה הנכונה, כי בהסברותיך המפיקות חכמה האירות להדיוטות את עמדת היהדות, מאפילה לאורה. יהיה רצון שאלוהים יגן עליך ויחזקך לביצוע הפעולה. יעזרנו אלהים, שהדבר יתחיל בקרוב, משעבוד לגאולה.

בדואר הקרוב ארשה לעצמי לשלוח לך תשורה קטנה, כמו יין, קוניאק, וכמו כן כמה ידיעות נוספות, ואני חותם בכבוד, עבדך הנאמן ביותר

וילהלם גרוס

אחד החלוצים בארץ הקודש"¹¹

תשובת הרצל על המכתב היתה קצרה ולבבית: “שימחתני במכתב־ההסכמה שלך שמחת לבב”¹²

ד.

בירושלים התחילו אחדים מאלה שהתלהבו מרעיונותיו ופעולותיו של הרצל להחתים אנשים על מכתב־עידוד להרצל. אחד מהם, שנבהל מהשמועות כי פעולותיו של הרצל גרמו לגזירות על ההתיישבות בארטוף ובחורן, התחרט על שחתם על המכתב, וקרע אותו לגזרים¹³. נפוצו אז שמועות, כי הנדיב הידוע מתנגד לדעותיו ופעולותיו של הרצל. אליהו שייד, שהלך לקושטא ימים ספורים לפני הרצל והשתדל אצל הממשלה להקל את הגזרות, הודיע לברון, כי שלטונות טורקיה מערימים קשיים על המתיישבים בגלל פרסומיו של הרצל. נפוצו גם שמועות כאילו בוטל האיסור על העליה לארץ. לעסקני הישוב החדש לא נשאר אלא לקבוע מה הוא המצב לאַשורו. החתמת אנשים מטובי המשכילים והעסקנים בירושלים על מכתב־העידוד להרצל יצאה לפועל. את נוסח המכתב ערך וכתב אפרים כהן, מחנך ועסקן ציבורי חשוב, מנהל בית־הספר ע"ש למל בירושלים, ראש לשכת “בני־ברית” ויושב־ראש ועד הספריה המרכזית בירושלים “מדרש אברבנאל”. חתמו על המכתב גם יחיאל־מיכאל פינס, זאב־וול, יעבץ, א. מ. לונץ, שטבע עליו את החותמת שלו בשל עוורונו, וילהלם גרוס, דויד ילין והרופא ד"ר יוסף ירמאנס. אליעזר בן־יהודה וד"ר אליעזר גרינהוט, מנהל בית־היתומים, לא חתמו על המכתב, אבל צרפו את כרטיסי־הביקור שלהם. אליעזר בן־יהודה נזהר מלחתום, כי רק לפני שנתיים סבל מהלשנה, מאסר וסגירת עתונו “הצבי”¹⁴.

במכתב, שהוא בעצם הצהרת אמונים להרצל, שנכתב בגרמנית ושאני מפרסם אותו כאן לראשונה בתרגום עברי, נאמר:

“ד”ר נכבד מאוד!

בתולדות עם ישראל בשנת ה’תרנ"ו, שאנו עומדים על סף סיומה, יזהיר לעולמים באותיות זהב שם אחד, שמו של האיש, שנעשה על־ידי הכתב המדיני הנהדר שלו מלאך־שלום לעמים, ולעמו שלו אור ומאור.

שנה זו, ההולכת ונגמרת, תישאר לזכרון לעד כשנת לידתה הרוחנית מחדש של “מדינת היהודים”.

גם אם יעברו שנים רבות עד שהרעיון הגדול ייהפך למציאות, הרי בניו הנאמנים של העם היהודי יחזיקו ברעיון מדינת היהודים בתקווה ובאמון גמורים, הם ירחשו רגשי תודה והערצה לאיש, שנתן לאמונה הישנה כוחות יניקה חדשים ולתקווה הישנה־נושנה טיפול רענן, לאיש שנעשה לעמו חוזה נלהב, מורה חכם ומנחם.

מלבד המספר הרב של בני עמנו הנבונים ושיש להם רגש חם, היושבים בארצות הגולה, נתונים לך, ד"ר נכבד מאוד, גם לבבות של אלפי אנשים בארץ מכורתנו באהבה ובתודה, לבבות של אלפים, שהאמונה והתקווה, יראת השמים ונאמנות הביאו אותם לארץ האבות, והם מפנים את עיניהם בהתמסרות וכבוד אליך, כאל הפרשן הטוב ביותר של רגשותיהם שבעמקי הלב ושל רצונותיהם החזקים ביותר.

בשם הקהל הזה של נאמנים הרשה לנו לברך אותך, ידיד נפש יקר שלנו, הבּן הנאמן והנעלה של ציון, בברכת ציון, יחד עם ברכותינו הלבביות לשנה החדשה.

מי יתן והשנה החדשה תראה את תכניתך החשובה מתקרבת יותר להגשמה!

מי יתן ונזכה לראות בקרוב פנים אל פנים את היוצר המצוין והחביב של התכנית הנעלה הזאת, כדי שתקבל על אדמת אבותינו רשמים חדשים, תתחזק בדעותיך ותוכל על־ידי הסתכלות עצמית ונסיונות חדשים לקבוע את האמצעים והדרכים להמשכת המפעל, שהתחלת בו, ולהביאו להגשמתו, לטובת עמנו וארצנו.

מירושלים העתיקה והנערצת אנו אומרים לך “חזק ואמץ”: “היה חזק ואמיץ במלחמה למען הזכויות, הכבוד, החופש והאושר של עמנו”, ואנו מברכים אותך באהבה, נאמנות וכבוד.

ירושלים, כ"א באלול ה’תרנ"ו המסורים לך

מיכל פינס

ו. יעבץ

א. מ. לונץ (בחותמת)

אפרים כהן

וילהלם גרוס

ד. ילין

ד"ר יוסף ירמנס"¹⁵

וילהלם גרוס העביר למחרת, ביום ה־1 בספטמבר 1896 את מכתב־ההסכמה אל הרצל. הוא צירף מכתב־לוואי משלו, שבו נאמר (בתרגום לעברית):

ד"ר נכבד מאוד,

אני מרגיש היום, כי נפל בחלקי כבוד רב לשלוח אליך את ההצהרה, החתומה בידי אנשי החברה הטובה דכאן, שהם מעריציך הנלהבים ושלא יחדלו אף פעם להיות כאלה. אם נשכח את הד"ר הרצל, תישכח ירושלים על־ידינו!

האדונים בן־יהודה והד"ר גרינהוט מתכבדים לצרף את כרטיסי־הביקור שלהם. בן־יהודה נדון לפני זמן קצר בגלל הלשנה מתועבת למאסר ולסגירת עתונו “הצבי”.

תהיה זו חשיבות שאין למעלה הימנה אם כבודך ילמד באופן אישי את היחסים כאן, והייתי רוצה להרשות לעצמי להציע לך, שתערוך מסע הנה בעילום־שם (אינקוגניטו). כאן הייתי מעמיד לרשותך אנשים מוכשרים, כמו מהנדסים, גננים מדופלמים וכו', אנשי מקצוע וחברים־לדעה חמים, כדי שכב' יוכל לקבל ידיעות על היחסים בזמן קצר עד כמה שאפשר בכל כיוון שהוא.

לא נכון בהחלט, כי הופעתך בפני ממשלת טורקיה הזיקה במידת מה ליישוב היהודי בארץ־ישראל, כפי שרבים סוברים שזה כך וכפי שמספר גם השבועון (Wochenschrift); אנו סוברים כי הדבר הוא לגמרי להיפך, כיוון שעניין ההתיישבות של יהודים בארץ־ישראל מונח בכל אופן בידים אמונות, בידי עתונאי מצוין ובעל מרץ, בן־אדם שממשלת טורקיה תמצא לנחוץ לפנות אליו, איש שיגיד את המלה במקום הנכון ושיוכל להשיג זכויות אנושיות בדרך חוקית ולא בדלת אחורית (בקשיש).

יהיה זה לי כבוד רב אם כבודו ישלח לי הודעות, ידיעות, רמזים מעשיים וכו', וכן אני מחכה ממך לפקודות בנוגע לזה.

אם יהיה נחוץ מאוד, אפנה לעצה אל ידידיי, אל מר נ. בכר, מנהל חברת “כל ישראל חברים”, הד"ר ד’ארבלה, רופא ראשי בבית־החולים על־שם רוטשילד, שהם כעת נעדרים, אפרים כהן, מנהל בית־הספר על שם למל, בן־יהודה, עורך “הצבי”, הוועד הפועל של אגודת “חובבי־ציון” וכו'. כל זה כדי שכב' יוכל לקבל ידיעות מדויקות עד כמה שאפשר".

בסוף מכתבו הודיע ו. גרוס להרצל, כי הוא שואף להקים בווינה ועד לשם הפצת תוצרת ארצישראלית, כמו שעשה כבר ברוסיה ובברלין. את מכתבו סיים במלים: “אני מצפה בכליון עינים לידיעות ולפקודות ממך”¹⁶.

ה.

אליעזר בן־יהודה לא חתם כאמור על מכתב־ההצהרה, אולם בגליון הראשון לשנת תרנ"ז של עתונו “הצבי” כתב במאמר ראשי, בסקירתו על השנה שעברה:

“ובתור כלל האדם יוכל גם ישראל לרשום שנה זו בספר תולדותיו בצבעים לא כל כך שחורים כהשנים אשר קדמוה. השנאה והמשטמה לעמנו אמנם בתקפן עומדות בכל מקום, חושך ותוהו ולא סדרים עודם שוררים בכל עניינינו, ובכל זאת, יש דבר המזהיר מבעד להחושך הזה, ואשר יוכל להיות ללב ישראל החולה צרי ומרפא. הדבר הזה הוא – התעוררות הרוח! כן, הרוח התעורר במחנה ישראל בפרט בקרב בני הנעורים, שמהם תקוות כל עם. “”חיבת ציון” במשמעותה היותר נעלה מצא לו עובדים במקומות אשר לא קיווינו, והם נתנו לו ארשת שפתים רנה וצלולה, אשר מלאה את כל עולמנו. והישוב המעשי, ולשוננו וספרותנו התקדמו גם הם קדמה לא קלה, ואם המעצורים עודם גדולים וחזקים, אך רוחנו לא נפל בקרבנו והצדקה לנו להחל השנה החדשה הבאה עתה לקראתנו בתקוות טובות. כל הימים, אשר יחיה בקרבנו הרוח החי הזה, לא אבדה תקוותנו".

בן־יהודה לא יכול היה לפרסם בעתונו למי הוא מתכוון בכתבו על הרוח החדשה, שנשבה במחנה העברים, על הציונים החדשים, שבאו ממקומות שלא שיערו שיוכלו לבוא משם ושנתנו ביטוי ברור ונמרץ למטרת הציונים, אולם הרמז היה שקוף.

ו.

בתשובה על מכתב־העידוד של אנשי ירושלים ועל מכתבו של וילהלם גרוס, כתב הד"ר הרצל לגרוס, כי קיבל את המכתבים בשמחה רבה. הוא ביקש למסור לכל אחד מהחתומים וכן לאליעזר בן־יהודה ולד"ר גרינהוט את תודתו¹⁷. הרצל ביקש במכתבו זה את גרוס, שהוא וכן שאר האנשים, שהביעו תמיכה בפעולתו, יעזרו לו לברר בעיה חשובה. הרצל מסר לגרוס תוכן מכתב, שקיבל מהרב צדוק כהן, הרב הראשי ליהודי צרפת, ובו קטע ממכתב אליהו שייד אל הרב. שייד כתב: “מאז קיבל מר הרצל את ההבטחות המפורסמות בקושטא, נתן השולטן פקודה לגרש מהגולן את כל המתיישבים החדשים, שהגיעו שמה לפני שנה. מר נסים¹⁸ כותב לי, כי העתונאים הערביים והנוצריים מדברים על תכניתו של ד”ר הרצל וכתוצאה מזה מוכרחים בני־ישראל לסבול הרבה מידי האנטישמיות. כתקנה ראשונה הודיעה הממשלה למשפחות שהגיעו מסופיה כדי להסתדר בארטוף – – – – כי עליהם לצאת את ארטוף במשך שבוע ימים. וכל זאת כדי להורות לד"ר הרצל כיצד מייסדים מדינה יהודית בארץ, בה הממשלה מפחדת מפני מאת משפחות". הרצל ביקש את ו. גרוס ואת שאר תומכיו בארץ, להקים ועדת חקירה, שתקבע באופן אובייקטיבי, אם הקשיים המדוברים לא היו קיימים לפני הופעתו ואם הם נערמו בעקב השתדלויותיו.

ו. גרוס ניסה להקים את ועדת־החקירה. הוא פנה אל אנשים שונים וכינסם ביפו לישיבה. אנשים אלה, שעבדו בחלקם בשירות הברון רוטשילד ובחלקם היו זקוקים לעזרת הברון, לא רצו להקים ועדה קבועה¹⁹. גרוס הסתפק בקבלת ידיעות מאנשים שונים ובהעברתן להרצל.

ו. גרוס פגש בירושלים בראשית חודש אוקטובר 1896 את אדם רוזנברג, שעסק בחורן בייסוד חווה גדולה, גרעין של מושבה לעולים מארצות הברית ומקנדה²⁰. גרוס ביקש את רוזנברג למסור לו בכתב את חוות דעתו על השאלות ששאל הרצל. רוזנברג שלל את הדעה כי האיסור על ההתיישבות בחורן או האיסור על הכניסה לארץ עומדים בקשר עם פרסום החוברת של הרצל “מדינת היהודים”²¹.

ו. גרוס ביקש מאליעזר בן־יהודה חוות דעת בכתב. בן־יהודה ענה, כי בנוגע לשאלה, אם השתדלותו של הרצל גרמה נזק למושבות הקיימות בארץ־ישראל ולמהלך היישוב בכללו, אינו יודע כלום, אולם בנוגע להתיישבות בארטוף ידוע לו בבירור, כי הגזירה הזאת לא יצאה מהממשלה המרכזית, אלא משלטונות הצבא בארץ, המתנגדים תמיד לשלטון הפחה הכללי²².

וילהלם גרוס העביר להרצל את חוות הדעת, שקיבל מרוזנברג ומבן־יהודה, וכן ידיעות אחרות, שקיבל ממקור מוסמך, על יחס השלטונות להתיישבות בארץ. כך נודע לו, כי הפחה הירושלמי קיבל נזיפה מקושטא על גירוש המתיישבים מארטוף²³.

ז.

ו. גרוס המשיך לאסוף חוות דעת על השפעת ספרו של הרצל על יחס שלטונות טורקיה להתיישבות היהודים בארץ. הוא פנה אל הפקידים הראשיים של הברון רוטשילד, אל אמיל פראנק בבירות ואל יהושע אוסובייצקי בראש־פינה. אמיל פראנק ענה לו, כי אינו יודע על השפעה רעה של ספרו של הרצל על ענייני ההתיישבות בארץ. לדעת אוסובייצקי, כנגד זה, לא פעל ספרו של הרצל פעולה לטובה. אוסובייצקי סבר, כי יש לקחת בחשבון את ההשפעה של מעצמות אירופה על ממשלת טורקיה. על־ידי הופעתו הפובליציסטית של הרצל, כתב אוסובייצקי לגרוס, התייצבה אירופה הנוצרית בשנאה לשאיפות היהודים להתיישבות בארץ־ישראל, וטורקיה חייבת היתה לוותר להשפעות אלה; יחס השלטונות ליהודי ירושלים, יפו וצפת הוא כמו קודם, אינו טוב; ציר טורקיה בווינה, שהכחיש את דבר גירוש מתיישבים יהודיים ותיקים או דחיקת רגלי חדשים, לא אמר את האמת להרצל²⁴.

ח.

ד"ר הרצל המשיך לעמוד בקשרים עם אוהדיו בארץ־ישראל. בחורף של שנת 1897 ביקר אצלו בווינה הד"ר ד’ארבלה, מנהל בית־החולים ע"ש רוטשילד בירושלים. ד"ר ד’ארבלה אמר להרצל, כי כל ארץ־ישראל היהודית מדברת על התכנית הלאומית שלו. בשיחה אמר הרצל, כי בדעתו להעמיד את בעיית ה"חלוקה" לדיון בכינוס הציונים, שיתכנס בסוף החודש אוגוסט. לדעת הרצל יש להחליף את ה"החלוקה" ב"עזרה על־ידי עבודה". ד’ארבלה הבטיח להכין הרצאה על התנאים הקיימים בארץ, להציע הצעות ולהקים ועד בארץ־ישראל לארגון חדש של החלוקה²⁵.

ד"ר הרצל התכונן לקונגרס הציוני. הוא חיכה לדין־וחשבון מאדם רוזנברג והזמין אותו לבקר בקונגרס. הדו"ח המדובר הוא כנראה תכניתו של א. רוזנברג להסתדרות ציונית מרכזית, שהכין אותה כהצעה לוועידה הציונית, שהתקיימה בשנת 1894 בפאריס. רוזנברג שלח את הדו"ח ונסע אחר־כך לקונגרס הציוני.

הרצל רצה בהשתתפות נציגים מארץ־ישראל בקונגרס. במכתב אל וילהלם גרוס ציין הרצל, כי “לידידינו, שכבר השתקעו בארץ־ישראל, תנתן בקונגרס הזדמנות לעורר על עצמם ועל פעולתם תשומת לב של חוגים רחבים”²⁶.

אנשי ארץ־ישראל קיימו התייעצויות ביפו ובראשון־לציון בקשר לקונגרס. מאנשים בברלין ובפאריס, שתמכו בהתיישבות בארץ, הגיעו לארץ מכתבים, שבהם הזהירו מפני הסכנות הצפויות להתיישבות אם יתכנס הקונגרס. במכתבים אלה נדרשו המתיישבים להביע מחאה נגד כינוס הקונגרס. לא נמצא בארץ גם אחד, שיסכים להביע מחאה, אולם בשאלה ההשתתפות בקונגרס היו הדעות חלוקות. שלושת חברי הוועד הפועל ביפו של החברה האודיסאית של חובבי־ציון, ד"ר הלל יפה, יהושע אייזנשטאדט־ברזלי והאגרונום נ. קייזרמן תמכו בהצעה לשלוח ציר לקונגרס. תמכו בהצעה גם יהודה גרזובסקי (גור), ישראל בלקינד, חיים מרגלית־קאלוואריסקי ואחרים. יהושע ברזלי התכתב בעניין זה עם הוועד האודיסאי, הוועד הסכים להשתתפות ציר מארץ־ישראל, אולם ציין, כי רצוי שהציר לא יהיה יהודי רוסי. באסיפה בראשון־לציון הוחלט להשתתף בקונגרס וכציר נבחר הד"ר היינריך לווה²⁷. בקונגרס הציוני בבאזל השתתפו מארץ־ישראל גם וילהלם גרוס ומ. טייטלבוים מרחובות וכן, כאמור, אדם רוזנברג.

בקונגרס הרצו על המצב בארץ־ישראל אדם רוזנברג והד"ר היינריך לווה. רוזנברג, שסבל מנגישות השלטונות הטורקיים, דרש ליצור בארץ תנאי ביטחון חוקיים לפני שניגשים להקמת מפעלי התיישבות חדשים. ד"ר היינריך לווה הכריז בשם יהודי ארץ־ישראל, כי הם מזדהים עם השקפות כל ציוני העולם, ואם בשל הקונגרס יגבר סבלם של המתיישבים ישא היישוב את הסבל מאהבה. וילהלם גרוס, שהציע הצעות רבות, בתוכן הצעה לשיפור מצב העובדים היהודיים בארץ, הכריז גם הוא, כי מרבית האוכלוסיה הארצישראלית מסורה בכל נפשה ליהדות הלאומית²⁸.

כעבור שנה, בחודש מרחשון תרנ"ט (אוקטובר 1898), ביקר הרצל בארץ. הוא בא יחד עם ארבעה חברים, בתוכם דוד וולפסון וד"ר מ. בודנהיימר, במשלחת, שעמדה להפגש עם הקיסר וילהלם השני, וביקר בארץ. הרצל נפגש עם רבים מאנשי היישוב, עם אוהדיו ועם רבים אחרים. הרצל רצה בסיורו להכיר מקרוב את חיי המתיישבים, האכרים והפועלים. הוא ביקר ב"מקווה ישראל", בראשון־לציון, בנס־ציונה וברחובות. הוא נכנס לבתים, שוחח עם האנשים, התעניין במצבם של הפועלים היהודים. בכל מקום נתקבל בכבוד ובחיבה רבה. גם פקידי הברון במקום נסחפו בזרם ההתלהבות שאחזה בתושבים. בראשון־לציון נערכה לו קבלת פנים חמה בבית־העם. אנשי נס־ציונה יצאו לקראתו בלחם, במלח, וביין. בהגיעו לרחובות יצאו לקראתו צעירים רכובים על סוסים. בירושלים ביקר בעיר העתיקה, הלך אל הכותל המערבי, עלה על מגדל־דוד. הוא סייר גם בעיר החדשה, ביקר בספריה “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, הגרעין של ספריה לאומית, ועלה על הר־הזיתים. הוא ביקר במוצא אצל אחד החלוצים־המתיישבים ונטע שם ארז (או ברוש). הנוף שבין ירושלים ובין מוצא וחלוציותו של המתיישב ברוזה עשו על הרצל רושם חזק²⁹.

בירושלים ביקרו אצל הרצל אנשים רבים. הרצל רצה לפגוש בירושלים את הקיסר מתחת לשער־הכבוד, שהקימו היהודים, אולם הרבנים התנגדו ודחו את ההצעה. הרב יעקב־מאיר בא אחר־כך אל הרצל והסביר לו, כי הרבנות חששה, שמא תעורר הופעתו את חשדנותם של השלטונות.

ביקורו של הרצל עשה רושם חזק ביישוב, הוא הרעיד את הלבבות. את רחשי היישוב להרצל הביע י"מ פינס, במזמורו, כיד השירה הטובה של הסופר ואחד ממייסדי היישוב החדש³⁰:

"מזמור לבנימין בצאתו מירושלים.

רחש לבנו דבר יגון, מיודעיך להפרדך יתעצבו. כיום יכירו כח רוחך ושמך תאות נפשם סלה! אתה ראשון אתה מתוך מתבוללים יצאת, לשונך חרב חדה מול לבם השיבות. מפחד שפתך נבהלו קטני נפש, ושפלי רוח מהדר גאון רעיוניך נחבאו. רוח ישראל נגלה עליך ביפעתו וספר כתבת רוח אלהים דובר בו. המיד חנוכך באו לך כל אלה, או אם חברתך נתנה לך גודל? לבך מעין מתגבר ורוחך כביר כפרץ מים אחז דרכו. לא אתה באת אל הקודש, מקדש אל בחדרי לבבך מתוכו שאבת חזון. אף ארץ חמדה ראית בחלומך אליה נשאת נפשך. קול מלבך קרא לך ונפשך לא ידעה מה. ותעל ותהי אב ליתומים ומנחם לנדכאי רוח. ותהי לשלום מגמתך ואמונתך אין בה דופי. וישטמוך מורדי אור חשוכים בך התגרו. ותשב באיתן קשתך ואת החושך נלחמת ותוכל. ומשכילי עמך ראית נפוצים וכל טוביהם התפרדו. ויצאו קוויך בארצות ומקצה תבל מלים אליך שבו. ותקרב קדם אל ים וצפון אל נגב נתנה יד. ותגביר ברית לרבים ואגודה בארץ יסדת. אורך עליה הגהת ומרוחך עליה שפכת. ותגבר לחסד ולאהבת עם ועץ הלאומיות נשא פריו. ותאמר בצלך תחסה לעולם וטלליך ירוה בכל עת. ותבוא רוח חרישית להסיחך ממקומך וארץ קנית בדמך מרוח נרגן תעזביה. אך הלנצח תעזבני, תרחק ממני לעולמים? הישכח איש את אמו מרחם, את בני בריתו? גם אלה תשכחנה, ואת משאת נפשך אתה לא תשכח. תזכריה מארץ גומר, ושמה על נהרות אשכּנז תשא על שפתיך. לבך לא ינוח ונפשך לא תדע שקט. עוד שוב תשוב אלינו, והרי יהודה תחזינה עיניך. אנחנו בשמחה נקמה פניך וישבת אתנו כל ימי חייך".

א.

הצורך בקונגרס, שיאחד את הכוחות הפועלים למען יישוב ארץ־ישראל ויבחר בהנהגה מרכזית, כבר היה מורגש בראשית שנות השמונים למאה שעברה, כשהתחילה העלייה החדשה לארץ. אכן, ועידת קאטוביץ של אגודות חובבי־ציון נועדה לשמש קונגרס ממין זה (1884), אלא שבוועידה השתתפו בעיקר האגודות הציוניות מרוסיה, ועם קביעת מקומו של הוועד המרכזי באודיסה נעשה ועד זה מרכזם של חובבי־ציון ברוסיה בלבד. ואולם בראשית שנות התשעים, כשהתחילה שוב עלייה המונית לארץ ותנועת חובבי־ציון הכתה שורשים בארצות שונות, בייחוד באנגליה, נעשו נסיונות לאיחוד הכוחות הציוניים ולפעולה מדינית. חובבי־ציון צעירים, ובראשם ד"ר נתן בירנבוים, יזמו כינוס של קונגרס ציוני והקמת הסתדרות ציונית. בחודש אלול תרנ"ג התקיימה בווינה ועידה מצומצמת, שהחליטה לכנס קונגרס בחול־המועד פסח תרנ"ד. אך ההחלטה לא יצאה לפועל; בירנבוים לא היה איש המעשה. ניסיון שני, מוצלח יותר, נעשה בפאריס בראשית שנת 1894. בעיר זו נתכנסה אסיפה של נציגי אגודות בארצות שונות ונבחר ועד מרכזי. עד מהרה התברר, כי אמצעיו ויכולתו של הוועד מוגבלים. “הנדיב הידוע” סבר, כי יש לפעול בחשאי ובהדרגה, והוא התנגד לפעולה מדינית גלויה.

הציונים הצעירים לא היו מרוצים מפעולות ההתיישבות הציונית האיטית והקטנה. הללו רצו לכנס קונגרס של האינטליגנציה הציונית, שבו יונחו יסודות עיוניים לתנועה ותאורגן מפלגה, והפעילים למען כינוס הקונגרס היו סטודנטים ציונים מרוסיה בברלין. הקונגרס עמד להתכנס בחודש מאי 1896, אבל לא התכנס. אף־על־פי־כן לא חדלו לפעול למען כינוסו. ביום 26 ביוני 1896 נשלח ממינסק חוזר חתום בידי שמשון רוזנבוים ובו נאמר (בתרגום מרוסית): “בשנים האחרונות באו חובבי־ציון הלאומיים לכלל הכרה, כי הדרך שאנו הולכים בה איננה כלל הדרך הנכונה ביותר. החיים העמידו בעיות רבות, שיש לענות עליהן. הפעולה המעשית עצמה לוקה בחוסר אחידות מפני חוסר יסודות עיוניים מבוססים היטב. כל אגודה, כל איש, עליהם לפעמים להחליט בעצמם בבעיות חשובות רבות, וזה בניגוד לדעותיהם של חובבי ציון טובים אחרים. השגיאות נזקפות אחר־כך על־ידי המתנגדים על חשבון הרעיון הלאומי עצמו. הוועידות, שנתקיימו עד כה, לא סילקו את הרע הזה; הן עסקו בעניינים מעשיים ולא הקיפו את הבעיה הלאומית לכל צדדיה”¹.

בסוף שנת 1895 הציעו ציוני גאליציה לכנס ועידה של כל האגודות הציוניות בעולם. הם פנו לאגודה “ישראל הצעיר” שבברלין וביקשוה לכנס את הוועידה בברלין משתיפתח שם בקיץ התערוכה ובה ביתן ארצישראלי. האגודה הסכימה להצעה זו, אולם רצתה לפני כן לקיים ועידה של ציוני גרמניה. בראשית שנת 1897 עוד עסקו ציוני גאליציה בתכנית לכנס בשוויץ ועידה של הציונים מארצות שונות². ד"ר א. קאמינקא הגה גם הוא בכינוס ועידה דומה באחד ממקומות המרפא במערב בקיץ של שנת 1897. ואולם כל התכניות וההכנות הללו ירדו מעל הפרק כשנודע כי הד"ר הרצל רוצה לכנס קונגרס ציוני³.

ב.

הצעתו של ד"ר הרצל לפתרון בעיית היהודים על־ידי הקמת מדינת היהודים עוררה את התלהבותם של חובבי־ציון ותיקים וגם של אנשים, שעמדו עד אז מרחוק. אבל היו חובבי־ציון שהעלו גם הסתייגויות מן ההצעה. כך, למשל, דחה יהשע ברזלי (אייזנשטאדט), שישב ביפו, את תכניתו של הרצל, מפני שבספר “מדינת היהודים” מדובר על אפשרות של הקמת המדינה גם בארץ אחרת מחוץ לארץ־ישראל. גם לאחר שהרצל היה לציוני עוד היו הסתייגויות מצד חובבי־ציון: הם חששו שמא תזיק פעולה מדינית גלויה להתיישבות בצנעה, שהיו עסוקים בה בארץ. מאחר שהרצל התנגד ל"הסתננות" לארץ דחו את תמיכתם בתכניותיו ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה. גם “הנדיב הידוע” דחה את הצעת הרצל לשתף עמו פעולה, ואחרי הבארון נגררו רוב חובבי־ציון בפאריס. כנגד זה תמך ד"ר נורדאו בעמדתו של הרצל. את הלך־הרוחות של חובבי־ציון בפאריס לאחר ביקורו של הרצל בקושטא, בלונדון ובפאריס, מוסר א. לודוויפול במכתב אל מ. אוסישקין מיום ט' באב תרנ"ו (19 ביולי 1896): "הן הרצל לא עשה דבר ממשי לא בקונסטנטינופל, לא בלונדון ולא, כמובן, בפאריס. השמועה כי דיבר עם השולטן לא נכונה. עוד יש לספוק גם אם דיבר עם ‘הוזיר הגדול’. פיו מלא אמנם גדולות ונצורות, אך כמדומה לי שסוף כל סוף יקרה אתו אחת משתי אלה: או כי הוא באמת חובב־ציון, ואם כן, בראותו כי ידיו לא תעשינה תושיה באופן שהוא חפץ לעשות יפנה אל חובבי־ציון ויעבוד אתם בדרך הכבושה, או כי הוא חובב־ציון רק בדיבור פה ואם כן יעזוב כלה את המחנה אחרי הוכחו לדעת כי אין מאמינים הרבה לדבריו. מעשיו אשר עשה עד הנה מתנגדים לרעיון חיבת ציון. רעיון ישוב הארץ לאט לאט זר לרוחו והוא חפץ להוליד עם בימי דור אחד. פה נעשה כל מה שאפשר לעשות להסירו מדרכו, וביחוד: להראות לו עד כמה רחוקה הצעתו מן המציאות ומן האפשרות מכל נקודות המבט⁴.

אף־על־פי־כן ניגש הרצל לפעולה ומצא עוזרים ותומכים בקרב חובבי־ציון ובייחוד בקרב הצעירים שבהם. הסוחר דויד וולפסון והמשפטן הצעיר ד"ר מאכּס בודנהיימר מקלן מנעו בעמל רב שליחת שליח מיוחד ללונדון מטעם חובבי־ציון בברלין, שרצו לתאם פעולה עם ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה נגד שיטתו של הרצל. אבל צעד גדול קדימה בארגון התנועה על־ידי הרצל נעשה על־ידי החלטה לכנס קונגרס של הציונים. בקבלת ההחלטה השתתף וילי באמבוס, שהיה מראשי חובבי־ציון בגרמניה. ברצותו למנוע את השימוש במלה החשודה “ציוני” דרש לקרוא ל"קונגרס של האגודות למען ארץ־ישראל". הוא התפטר מן הוועדה המכינה והיה צורך לשכנע חובבי־ציון בגרמניה ובארצות אחרות, שהשתתפותם בקונגרס תביא תועלת להרחבת היישוב בארץ.

ג.

על חשיבותם של חובבי־ציון ברוסיה להצלחת תכניתו שמע הרצל בפגישתו הראשונה עם דויד וולפסון. יהודי רוסיה שמעו רק מעט על הספר “מדינת היהודים”. הפרופיסור בלקובסקי, שביקר בעיר מולדתו אודיסה בחודש תמוז תרנ"ו, בזמן שהתכנסה שם אסיפה כללית של “חברת התמיכה” האודיסאית, הרצה בפני צירים של האסיפה על ספר זה. רעיונותיו של הרצל נתקבלו באהדה, והצירים הפנו את בלקובסקי אל הרב ש. מוהליבר, שעמד בראש “המרכז הרוחני” (“מזרח”י") ולא היה קשור בתקנון החברה האודיסאית. הרב שמח על הכוחות החדשים שנתגלו במערב ורצונם לתת יד לתנועה הציונית. לפי עצתו של בלקובסקי שיגר הרצל לרוסיה שליח מיוחד, שיעורר להשתתפות בקונגרס ולמשלוח פטיציות ומכתבי־ברכה. השלוח, הסטודנט יהושע בוכמיל, ביקר בערים רבות והצליח בפעולתו, אף־על־פי שנתקל בהסתייגויות ובחשדות. באודיסה תמך בהשתתפות בקונגרס אחד הראשונים לתנועת “חיבת ציון” – מ. ל. ליליינבלום. אשר גינצברג (“אחד־העם”) הביע ספקותיו אבל לא התנגד. ואולם תלמידיו, חברי האגודה “בני משה”, טענו כי תחלה יש להכשיר את הלבבות ולחנך את העם, ולפיכך התנגדו לקונגרס. את הלך־המחשבות של אחד מחסידיו של אחד־העם, הד"ר ז. מיכלסון מיאלטה, מביע מכתב שכתב אל א. גינצברג מיום 9 ביולי 1897: “מה דעתך על אסיפת מינכן? חשבתי, כי אמצא משהו בעניין זה ב’השילוח' שלך, אולם אין שם כלום על נושא זה… בנוגע לי מודה אני על האפיקורסות שלי: אין הקונגרס הזה עם הרעש, ההמולה ו… התכנית שלו מוצא חן בעיני. נדמה לי, שחשוב יותר הרבה להשתדל ליצור עם בריא, עובד על אדמת ארץ מולדתו ונבון, מאשר ליצור ממלכת מיהודים בני זמננו. סטיות אלו מדרכנו הנכונה יכולות, דומני, להזיק מאוד לרעיוננו. אלה – אנשי מעשה ולא (אנשי) הרוח והתחייה”⁵. “אחד העם” ענה לד"ר מיכלסון, שדעתו דומה כמעט בכל הפרטים לדעתו שלו, בכל זאת אפשר שישתתף בקונגרס, שכן עשוי אולי הקונגרס להביא קצת תועלת. “צר לי לראות”, כתב א. גינצברג, “שהכל נמסר שם בידי אנשים צעירים, שהתלהבותם גדולה מהבנתם”; עד אז לא כתב ב"השילוח" על הקונגרס, שכן ביקש להמתין עד לאחר כינוסו ואז ידון לפי מה שדובר והוחלט בו⁶.

היו בין תלמידיו של “אחד־העם שרצו להשפיע עליו, שישתתף בקונגרס ובתנועה הציונית החדשה. עם אלה נמנו דויד סוחובולסקי מביאליסטוק והמורה י. ל. מדמן־כהן מביסאראביה, שקיים קשרים עם חובבי־ציון בביאליסטוק והיה ממקורביו של הרב ש. מוהליבר. מדמן־כהן חיבר מכתב אל “אחיו הנעלה”, כלומר הראש ל”בני משה" “אחד מבני העליה, בחיר עורכינו”, שבו קרא לעורך “השילוח” להשתתף בקונגרס. לא ידוע לי אם אומנם נשלח המכתב לתעודתו, מאחר שלא מצאתיו בארכיון “אחד־העם”, אלא בטיוטה בלבד בארכיון דויד סוחובולסקי⁷. במכתב נאמר:

"אחינו היקר והנעלה!

“התנועה, אשר נהיתה בקהל הלאומיים לרגלי הקונגרס העתיד להיות, רבה עד מאוד: כל הלבבות מתרגשים ודופקים בחזקה, כל המוחות חושבים וכולם מחכים בכליון עינים לתוצאותיו, אשר באמת היו יכולות להיות נכבדות מאוד, לו ידעו טובי עמנו איך להשתמש בשעת הכושר זו להוציא מההתעוררות הזאת. אולם לאסוננו הגדול, הקללה הנוראה פרוד הדעות, אשר תרדפנו באף זה אלפי שנים ואשר הביאה עלינו את כל הרעות כיום הזה, עוד לא תרף ממנו, ובכל ענין נכבד תגלה לעינינו ותכה לרסיסים את כל מחשבותינו הטובות! כי לו גם נסכים כי הד”ר הרצל וסיעתו שגו בדחקם את הקץ ובפרסמן בפומבי את אשר הגה לבנו זה כמה ואשר לא הרהבנו עוז בנפשנו גם להעלותו על דל שפתינו, אך הלא עלינו לדעת, כי אהבתם הגדולה לעמם, אשר אין לנו כל זכות לפוּן בזה; רגשותיהם הנעלות, שלא קהו עוד משיני הזמן הקשות להסתפק בקב של חרובין כרגשותינו אנו; רוחם החופש, אשר לא יתנם להכחיד תחת לשונם את אשר יהגה לבם, בדעתם כי צדק ומישרים כל מחשבותיהם – רק כל אלה העירו את אחינו הציונים לעשות את אשר עשו. ואולם כיון שעשו, שוב אין אנו רשאים, בשום אופן, לבלבל את מעשיהם, או לעמוד מנגד ולחכות בקור רוח לראות את אשר יעשה הזמן. לא ולא! יד הזמן היתה בנו לרעה בהיותנו תמיד נתונים בידי המקרה; מצב עמנו הנורא בכל הארצות בכלל ומצב הישוב באה"ק בפרט דורש עתה ממנו פעולות ומעשים נמרצים להכריע את ידי המקרה ולצאת מתוך “מעגל הקסם”, שבחזקת יד המקרים הקשים הובאנו זה אלפי שנים. כי למה נשלה את נפשנו בשוא: הישוב בצורתו הנוכחית, בצעדו ‘צעד גמד’ לפנים ושנים – אחורנית, לא יוכל, בשום אופן להפיח רוח תקוה בלבנו, כי יתפתח וישתלם להיות בזמן מן הזמנים למעין ישועה לעמנו; ולמרות כל השאון והרעש במחנה החובבים לרגלי ה’איסתרא בלגינא הקוראה קיש קיש' – מעשינו בארה"ק דלים ורשים, ולא טוב מהם גם מצב אכרינו שמה, אשר לא יצאו עוד מכלל פושטי־יד; ואלה הנמצאים תחת פקודות הנדיב, אשר, כנראה, באו כבר אל המנוחה, אך המה בנפשם קנו את מנוחתם זאת, ולא לבד אכרים טובים לא ימצאו בהם, כי עוד מעט וגם אנשים ישרים יהיה כבד למצוא בהם. הפקידות הזאת מועילה להשחתת מדותיהם של אחינו האכרים, מפיצה ביניהם את הרדיפה לכבוד מדומה ותרבה את המפלגות בהם. והרוח המושחת והמעופש היה הולך ומתפשט גם ביתר המושבות, ולוּ שמעת מפיות אוהבינו הבאים משם את הנעשה שמה באשמת הפקידות, כי אז ידעת גם אתה את המכאוב הגדול הלוחץ את לבנו והמביא רוח של יאוש אל קרבנו… ומה תקוותנו לימים הבאים? – מצב עמנו בגולה הולך הלוך ורע, מקורי הפרנסה הולכים ונמעטים מיום ליום, הפרוטה לצדקה איננה מצויה עוד, ואין איש שם לב לעניני הכלל של עמנו. ולוּ גם נמצאים כאלה החפצים לעלות לאה"ק ולהאחז בה, ואשר יכלו באוצרותיהם להביא שמה מחיה לאלפי עובדים, אך חוקי תוגרמה, השמים מכשולים על כל דרכי המתישבים, מצד אחד וחסרון ‘הנהגה פנימית ומסדרה לכל עניני היושב’ מצד השני, לא ירשו לכל בר דעת ‘להניח את מעותיו על קרן הצבי’. כל התרים, הכותבים את דבר מסעיהם בארצות תורקיה, אומרים פה אחד, כי למרות כל הטוב הצפון באדמת הארצות ההן, תשם שם האדמה מיום ליום ויושביהן מתרוששים, כי נוסף על עצלות הערבים והתורקים, שאינם מסוגלים לעבודת האדמה ולמלאכת מחשבת, יועילו עוד חוקי הממשלה להותם; החוקים המעוקלים האלה מגרשים את שארית הפלטה מעל אדמתם ובכל אדמת ארץ תורקיה רק כחמישית תעבד והשאר תשם שממה. גם המסחר וחרושת המעשה לא יפרחו בארץ מחסרון חוקים ישרים, אשר יחיו בהם יושבי הארץ, וממשלת הבקשישים ואי־הסדר הכללי יכו חרם את כל הארץ ויושביה. היש לנו רשות לקוות, כי אחינו יכו שורש תחת חוקי־און כאלה? הנמצא עם בעולם אשר נאחז בארץ בלי הנהגה ומשטר? האם לא יודה כל איש, כי כל עוד שלא תהי' בארה"ק ‘הנהגה פנימית ועצמאית’ לכל מעשינו, לאחד את כל מפלגות עמנו ולשים משטר בארץ ירושתנו, כל עוד לא נסיר המכשולים מעל דרכי המתישבים ונהיה שמה אדונים לנפשנו – אין כל תקוה, כי תעשינה ידינו תושיה בארה"ק? ואם בלא זה אי־אפשר ללכת הלאה, מדוע זה לא נשתדל בכל יכולתנו להשיג את המטרה הזאת? –ומתי תהי' שעת הכושר יותר להשתדלות כזאת מאשר עתה? – אם לא עכשיו, כל עוד אשר התוגרמים הם אדוני הארץ, היודעים בנפשם, כי להפרחת עבודת האדמה וחרושת המעשה נחוצים להם אחרים, ועכ"פ הם מאמינים בנו, כי לא נרים בהם יד, יותר מבאחרים; דבה"י [דברי הימים] מספרים לנו, כי מחמד השני, שבימיו באו היהודים, שגורשו מספרד, לתורקיה, אמר לשר ספרדי אחד: ‘התורקים בכבשם את ארץ ביצנץ באה דאגה בלבם פן תשם האדמה מחסרון עובדים לה, שהם אינם מסוגלים לזה, והנה באה ספרד ותפתור להם את השאלה הקשה הזאת, בשלחה להם את יהודיה, והם המה יסוד מפלגת האכרים וחרשי־המעשה בארץ הגדולה הזאת’. האם אי־אפשר הדבר שגם עתה תביא ה’פוֹרטה' לבב חכמה ותעשה כדבר הזה, לתת לנו, בכסף מלא, את אדמת ארה"ק, אם גם לבד הערים, ולעשותנו אח"כ לאבטונומיה בארצה המשלמת לה מס? הלא כבוד הממשלה והכנסותיה יוותרו לה גם אז, בהקרא שמה על אדמתנו. מדוע לא יוכל היות, כי תתן לנו הממשלה להיות שמה, לכה"פ כהפינים ברוסיה? האם לא תתחשב ארץ פינלנד למדינה רוסית, אם כי חוקיה וסדריה שונים מכל וכל מחוקי רוסיה וסדריה, והכל יודעים, כי ארץ פינלנד לפינים? איך שיהי', עלינו להתאחד ולנסות דבר אליה – אולי; ואם לא עכשיו – אימתי? האם בעת אשר מושלי אירופא ירימו את דגליהם על הארץ? האם אז תהי' העת המוכשרה להשתדלות, בעת אשר תחל רוסיה לשלוח שמה לא רק את הנמושות להשתטח על קברות קדושיהם, אשר מלאו כבר את כל הערים, כי אם גם את צעיריה להאחז בארץ, האם אז? הלא אז בלטוש כל אחת מהממלכות את עינה על הארץ לא תהי' עוד כל תקוה לנו, עם קטן ודל, להשיג את חפצנו ולהאחז בארץ! ומדוע זה נשב ונחשה עתה, בעת שיש עוד תקוה להגיע אל מטרתנו ‘בדרך הטבע’ הנכנס בגבול האפשרות? ומדוע זה נרתעו לאחור כל טובי עמנו בשמעם דברים כאלה יוצאים מפי אחיהם הטובים? – עד מתי נשפיל את נפשנו ככה לטמון בעפר פינו ולדום, גם בדבר שיש לנו הרשות לדבר? הן לולא היו הדברים האלו מותרים, כי אז לא נתנה ממשלתנו גם לספרו של הירצל וגם לעתונו לבוא לארצה, וגם ממשלת תורקיה עוד לא עשתה כזאת, ומדוע זה נצטדק יותר מדי? הנה רבנינו בארצות המערב כובשים את פניהם בקרקע ומתביישים לשמוע דברים כאלה, פן יאמרו שונאיהם כי היהודים כפויי טובה הם ואינם שוים בהזכויות, אשר נתנו להם; האם גם לנו, בני רוסיה, להתבייש בכמו אלה…? האין זה שחוק מכאיב לב, כי גם אנחנו מתביישים לבקש אמצעים לחבוש לפצעינו הנוראים, פן יאמרו מציקינו, כי חולים אנחנו? הה, מה ירדנו פלאים, עד כי גם בעת שהדמעות לוחצות את לבנו הקרוע לגזרים מעצמת המכאוב, אנחנו משתיקים את המית רוחנו ומסתירים את דמעותינו המתפרצות לצאת החוצה, כי בושים אנחנו לבכות פן… פן לא ימצא הדבר חן בעיני מציקינו; אוי לאותה ‘בושה’! ושבעתים עוד יגדל כאבנו בראותנו אותך, אחינו היקר והנעלה, כלי המבטא של צרכי עמנו הפנימיים, שעליך לעמוד הכן על המשטר, צופה ומביט, מאזין ומקשיב לכל אנחה היוצא מקרב לב עמנו, לכל תנועה הנראית על פני גלי ים חיינו, גם אתה, תחת להשתמש בכל מקרה להעיר את הלבבות ואת הכוחות הנרדמים כבר, כי יקיצו לתחיה, כי יתאחדו לעבוד שכם לטובת עמנו, הנך נרתע לאחריך ותספח על קהל מתנגדי הקונגרס, או תעמוד מנגד ולא תדבר דבר. ואם כן עושה לנו אחד מבני העליה, בחיר עורכינו, אשר קול ה’עם' עלה תמיד מתוך גרונו, מה יש לנו לקוות מ’הצפירה' וה’וואסחוד' אשר מעולם רחוקים המה מן ה’עם' וחוות־דעת של אחרים היא היא הרוח החיה בכל מעשיהם?

“לא, אחינו הנעלה, לא עת לחשות לך עתה; עמנו טבועים בים צרה ועלינו לבקש מקום מקלט לאלה הנשארים בעירום ובחוסר כל. הרם כשופר קולך לדבר על לב טובי עמנו השכם ודבר, כי עליהם להתאחד בהקונגרס הבא, כי לא יעבור עלינו מבלי הוציא תועלת ממנו לעניני עמנו; היה לנו לפה ולמליץ לפני אחינו הטובים שבמערב אשר עלו זה עתה על ‘במת עבודת הלאום’ ואשר הביאו אתם זרם של חיים חדשים אל מחנה העברים, חיים של התעוררות לפעולה, חיים של תקוה לימים טובים מאלה; ספר להם בעטך, שדי כוח בו לפעול על הלבבות, את נגעי עמנו בארצנו, כי לא ארץ־ישראל של מעלה, אידיאלית תשפיק להם עתה ולא ‘מדינת יהודים’ צריכה להם עדנה, כי לחם ומחיה דרושים להם כעת; אל יחפצו להוציאנו פעם אחת מאפלה לאור גדול דוקא, כי אם קמעא קמעא: ילכו כל הכספים, אשר נדבו הנדיבים לטובת עמנו, אל מקום אחד לקנות אדמה באה”ק במספר רב, בדרך אפיציאלי; ייסדו ועד אנשים של צורה, אשר יעמדו בין הקולוניזציה בפלשתינא ובין הממשלה שם, להסיר את כל המכשולים מעל דרך הישוב, כי הועד יקנה אדמה ויחלקה בין המתישבים בתנאים נאותים; כי תתן הממשלה להועד הזה הכוח והמשרה לעשות בין בני עמנו כפי ראות עיניו, ולא לדפוק בכל פעם בבקשיש על דלתי השרים לבקש מהם רשיון על איזה בנין חדש. יבואו כל הכספים ישר ליד הועד הזה ויהיו ל’נאציאנאל־באנק', אשר יספיק לכל צרכי עמנו שמה: ליסד בתי ספר ואולי גם ‘בית מדרש מדעים’. במלה אחת, לקנות אדמה מידי הממשלה בתנאי כי תהי' לנו ‘הנהגה פנימית ועצמית’ לכל מעשי הישוב, – כי כל אחד מהמתישבים בחפצו להשיג איזה רשיון באה"ק יפנה ל’הנהגה' ולא אל הממשלה. ונכון לבנו, כי דברים לא ישובו ריקם. כי בכלל נותנים אחינו הציונים את לבם לכל עצה טובה, כאשר שינו גם את פני הפרוגראמה. דבר גם על לב עמנו בארצנו, כי ישלחו את ציריהם אל הקונגרס לחזקו ולאמצו, כי יש תקוה, כי שם יתאחדו כל כוחותינו לפתור ברב או במעט את שאלת עמנו הקשה, המנסרת בעולמנו והמנקרת את מוחנו לתת לה פתרונים לטוב. נציגה לנו מטרה אחת ונאמץ להשיגה – ונשיגה, להביא את עמנו אל המנוחה באה"ק, מנוחה זמנית, אשר תאמץ את רוחו לחכות אל האושר המקווה, אשר אז יושע תשועת עולמים – כחפצך אתה וכמשאלות לב אחיך מכבדיך כערכך הרם, אוהביך בלונ"פ י. ל. מידמאנן כהן".

אשר גינצברג נבחר כציר לקונגרס הציוני על־ידי אגודת חובבי־ציון בניקולאייב, אולם סירב לקבל את השליחות. כששמעו את הדבר חובבי־ציון פנו אליו הביאליסטוקאים דויד סוחובולסקי, א. הפנר וליטמן רוזנטל, ועמם י. ל. מדמן־כהן, וביקשו ממנו במפגיע שיסע לקונגרס. “גם אם נחליט”, כותבים הם, " כי קוראי האסיפה עשו מעשיהם לא בזהירות, ועוד יותר, כי האסיפה עצמה היא דבר שלא בעתה ונוח לה שלא נבראה", הרי משנעשה הדבר וכוונת המזמינים רצויה, יש להשתדל שהאסיפה תצליח, כי אם לא תצליח ייגרם נזק רב לרעיון הישוב⁸. אחד־העם השתתף בקונגרס, אבל לא כציר אלא כעיתונאי.

ד.

חוזר, הקורא לחובבי־ציון ברוסיה להשתתף בקונגרס, לשלוח מכתבי־ברכה ולחתום על גילוי־דעת נכתב בידי דויד סוחובולסקי ונחתם בשם “אגודת אחים”⁹. בשם זה ביקש אז סוחובלסקי לייסד אגודה, שמטרותיה הלאומיות והחברתיות תהיינה נעלות, בדומה לאגודה “בני משה”, שהיתה אותו זמן במצב של התפוררות. בחוזר שלו כותב סוחובולסקי:

"אחים יקרים!

"תנועה גדולה במחנה העברים! פעלים רבי ערך עומדים הכן לצאת לאויר העולם, ומהם תקוה טובה נשקפת לעמנו, אם אך נדע איך להשתמש בשעת הכושר זו, להוציא מן המקרים תועלת לעתידות עמנו וארצנו, לעורר את הלבבות ואת הכחות הנרדמים, הנפזרים פה ושם בין כל בני עמנו.

הדעה הרמה והנשגבה ‘ליסד ממשלה עברית באה"ק’ אשר הרוּה והגוּה גדולי חכמי לב כמו: דיזראעלי, פאלמערסטאן, אליפאנט, דר" פינסקער זצ"ל, העסס, ד"ר רילף יח' וכו' ואשר היא משאת נפש כל טובי חובבי ציון, רק טמונה היתה עמוק עמוק בקרב לבם ויראו לגלות מסתרי לבם לעין כל, – הדעה הזאת מצאה כעת קן לה בלבות גדולי אנשי לב מאחינו בארצות המערב כמו הד"ר הערצעל, מאקס נורדאו וכל הנלוים אליהם, אשר לא לאחינו המתישבים שמה והמה כל הימים דווים וסחופים, פושטים את ידם יסתפקו במחשבה שבלב ואומרים להוציאה מרשות היחיד, אשר היתה עד כה רק ילד שעשועים לאנשים יחידים, לרשות הרבים, לעשותה לקנין כל העם וגם לגשת אל הפעולה ולהוציאה לאור עולם, ולתכלית זאת קראו עצרת לכל חו"צ [חובבי ציון] בכל מקום שהם להתאסף בבאזל בימי 29, 30, 31 אוגוסט ש"ז למספר בני חו"ל לטכס עצה איך להוציא משאת נפשנו לפעולות ידים!

“מעשי אלה האחרונים עוררו שאון גדול בקרב אחינו העברים: מעבר מזה תלך הדעה הזאת הלך והתפשט בין כל בני עמנו, בהבינם לדעת את ערך רעיון ישוב ארץ־ישראל בכל עצם זהרו, לא מקרב ענן הערפל כאשר עד כה, ומעבר מזה העירו התנגדות גדולה מצד המתבוללים וגם מצד הפחדנים שבחובבי־ציון, היראים פן ח”ו לא תצלח האספה ואז תביא ח"ו נזק להישוב הנוכחי, כי בהוכח הממשלה התוגרמית לדעת את מגמת חובבי־ציון האמתית, אז תשים מכשולים על דרך הישוב.

"והנה להתוכח עם המתבוללים נחשוב לשפת יתר, כי מה נאמר ומה נדבר לאנשים כאלה, הנכונים למכור בעד נזיד ענשים, בעד שווי־זכויות מדומה על הניר את כל כבוד עמנו! עינים להם ולא יראו בצרותינו, לבם התקשה ויהי לאבן ולא יחושו בחרפת עמם, ובעת מתנגדי בני שם ישפכו עלינו צינור של שופכין, מבול של חרפות וגדופים, אומרים המה, כי רק מטר שמים הוא! לאנשים כאלה לא יועילו הויכוחים מאומה, רק הזמן יבוא ויטפח על פניהם!

“רק לאחינו חו”צ הפחדנים להם נאמר: אחים יקרים, פחד שוא פחדתם, האספה בבאזעל לא תביא לנו כל נזק מצד הממשלה התוגרמית אחרי כי כבר לא נכחד מהממשלה התוגרמית עצם רעיון הישוב במובנו היותר רחב, כי מרצע בשק לא יטמן, וכמעט כל מה שיכלה הממשלה התוגרמית לעשות: לעצור בעד תנועת הישוב החדש ולהניח מכשולים ואבני נגף על כל צעד ושעל – עשתה, ומפני חוקים מעיקים ומעצורים חדשים אין לנו לירוא מאומה, אחרי כי באמת לב הממשלה התוגרמית טובה על היהודים, והמכשולים ואבני נגף, אשר שמה עד כה על דרכנו, המה רק מיראת ‘מדינת היהודים’, ולמטרה זאת יספיקו למדי החוקים המעיקים אשר הוציאה עד כה, אשר לא יתנו לשום זרם חיים של ישוב חדש להתפתח!!

“על־כן אחינו היקרים, פחדתם פחד שוא והאספה לא תוכל להביא כל נזק להישוב, לעומת זאת יש לנו לקוות, כי האספה הזאת תביא תועלת רבה להישוב ויש בכוחה, אולי, לפתור ברב או במעט את ‘שאלת היהודים’ המרה, הדורשת פתרון לטוב. הישוב בצורתו הנוכחית לא יכל להתפתח ולהשתלם כראוי, להיות בהמשך הזמן לתשועה כללית למצב עמנו הנורא: כי אם אמנם, אם נציג מחזה מול מחזה את מושבות היהודים באה”ק לעומת המושבות בארצות אחרות, אז נוכל להביט בגאון על הראשונות והודות לאל לא שגינו ברוֹאה בנוגע לטיב אדמת אה"ק וכו' וגם בנוגע להרוח הכביר והחשק הנמרץ לעבודה אשר יחיה את אכרינו שמה ובפה מלא נוכל להגיד כי יתרון להמושבות באה"ק על המושבות בארצות אחרות כיתרון האור מן החושך! אבל יחד עם זה עלינו להודות בדאבון לב, כי גם מעשינו באה"ק, למרות כל הרעש והשאון, הם דלים ורשים, חוקי הממשלה התוגרמית מעיקים מאד לאחינו המתישבים שמה והמה כל הימים דווים וסחופים, פושטים את ידם לבקש עזרה מאחיהם שבגולה – ואין; בני הגולה, במקום שהם נחתים ברובם, נתונים המה במצור ובמצוק, מקורי הפרנסה דללו וחרבו, והפרוטה לנדבה אינה מצוי; צורריהם לא יתנו להם לשאוף רוח, וצרה תרדוף צרה. הלבבות נתטמטמו והרגשות קהו ואין איש שם לבו למצבנו הכללי, ואנחנו הולכים ויורדים פלאים מיום ליום, ומי יודע עד מתי, עד אנה? הנוכל עתה לקוות, כי בצעדים צרים כאלה בדרכי הישוב נמצא מן המצר? האם נוכל להיות שבעי רצון מפעולות גמדיות כמו אלה? האם בדרך כזה יושע ישראל והאם לפעולות כאלה תעגון כנסת ישראל הטובעות בים צרה? קול דמי אחינו מכל ארבע כנפות הארץ צועקים אלינו וקוראים לנו לעזרה יותר ממשית ויותר מהירית!!

“הביטו וראו, אחים יקרים! הנה אנחנו הולכים וקרבים אל התכלית ‘בצעדי גמדים’ ו’שאלת המזרח' הולכת הלוך והסתבך ורבים מאמינים כי בימים הבאים תפול ארץ תוגרמה לנחלה לעמי הנוצרים, ומה תהי אז אחרית כל תקותנו להאחז באה”ק? העת לנו עתה לשבת בחבוק־ידים ולהתבונן בקור־רוח על אלה הלוטשים את עיניהם על שארית תקופתנו בחיים? הלא טוב לנו עתה להשתמש בשעת הכושר, בעת אשר הממשלה התוגרמית צריכה לכסף (כמו לבנין צי אדיר בים וכו') ועמי הנוצרים עוד לא הרימו את דגליהם על ארצנו הקדושה!!

“אם אמנם ‘ליסד ממשלה עברית’, לפי מצב הענינים כעת, הוא דבר שאי־אפשר עתה, וגם קוראי האספה עצמם שינו עתה שנוי גמור את תכנית האספה והשמיטו את כל הסעיפים אשר מטרה פוליטית להם, אבל ליסד באה”ק ‘הנהגה פנימית ועצמית’, הנהגה פנימית ומסדרת לכל עניני הישוב, אשר תשים משטרה אם לא על הערים אז לכה"פ על מושבות היהודים אשר נוסדו והעתידות עוד להוסד, הדבר הזה אפשר הוא ואפשר, אם רק נעבוד כולנו בלב אחד ובדעה אחת!

"… ועתה, אחים יקרים, זאת עשו:

1. בחרו מתוככם אנשים הראוים לזאת ושלחום אל האספה הבאזעלית. 2. אם לא יעלה בידכם לשלוח צירים אז לפחות שלחו מכתבי ברכה לראשי האספה ‘כי יצלח בידם לאחד את החובבי ציון בכל מקום שהם ולהביאנו אל התכלית הנרצה’. 3. הרבו לאסוף חותמים במספר רב על הגלוי־דעת לגדולי אחינו במערב, כפי הנוסח הרצוף בזה, למען ידעו גדולי אחינו אלה, כי חפץ רוב מנין ורוב בנין של אחינו ברוססיא הוא 'כי כל האמצעים העומדים עתה לפקודתנו כמו הפאנד של יסוד הבאראן הירש זצ"ל גם כל הכסף, אשר יאסף עוד לימים הבאים לעזרת אחינו הגולים, ילכו כלם אל מקום אחד, לישוב אחינו באה"ק. את המכתבי ברכה להאספה בבאזעל וגם את הגלוי דעת תואילו נא להמציא אלינו, כפי הכתובת הרצופה בזה ואנחנו נשלחם לתעודתם.

“עורו נא, אחים יקרים, והתעוררו, אל דמי לכם ואל תחשו, הפיצו את הרעיון הגדול הזה בין כל בני עמנו, כי עת לעשות היא! וד' הבוחר בציון יהיה בעזרנו, כי נבוא כעת אל המנוחה ואל הנחלה תחת ‘הנהגה עצמית ופנימית’ והמנוחה המעטה הזאת תאמץ את רוחנו לחכות על האושר המקוה לעמנו, אל הגאולה האמיתית, אשר אז יושע עמנו ‘תשועת עולמים’. בטוחים אנחנו, אחים יקרים, כי דברינו היוצאים מן הלב, מלבות קרועים ומורתחים על שבר בת עמם, יכנסו ללבות כל אחינו בכל מקום שהם, מאיזה מפלגה שיהיו, ונצא מאת פניכם בברכה מקרב לב, כי תזכו לראות בנחמת עמנו הנדכא והנענה, תחת ידי אויביו ואוהביו המדומים גם יחד, ובנחמת ארצנו השוממה מבניה אשר זה כל חפץ אחיכם בלונ”ה [בלב ונפש], המצפים לישועה בכלל ובפרט.

אגודת אחים"

דויד סוחובולסקי שלח גם נוסח של “בקשה וגילוי דעת לגדולי אחינו במערב”. הנוסח נכתב בידיו בגרמנית ובו נאמר (בתרגום עברי): “אנו מרשים בזה לעצמנו לפנות אל גדולי היהודים במערב, שהעמידו לעצמם מטרה לעזור לבני־דתם הנרדפים, המוכרחים להגר, על־ידי־יצירת בית (־מקלט) חדש בשבילם, ואנו מביעים משאלה מקרב לבנו: כל אחינו משוללי הבית האומללים מאוד אינם רוצים להתיישב בשום ארץ אחרת מלבד ארץ־ישראל; אנו מבקשים להעמיד לצורך זה את כל הקרנות המוקדשות לכך, כמו קרן הברון הירש ז”ל וכו', ולהקדיש את הכספים שייתרמו לישוב ארץ־ישראל"¹⁰.

מערים שונות ברוסיה נשלחו פטיציות שנתחברו בידי אנשים שונים. בפטיציה, שנוסחה על־ידי דויד צמח בהומל ושחתמו עליה רבים, מדובר על “יסוד ממשלה עברית בארץ־ישראל תחת שלטון הסולטן”. פטציה שנייה, שנכתבה באותה עיר, מדברת רק על “איחוד לבות כל בני עמנו, לעוררם לתחיה ולפעולה, ולהקים לנו מרכז לאומי בארץ אבותינו, אשר רק היא בית חיינו”. שתי הפטיציות נמסרו לידי מרדכי בן הלל הכהן, שנסע כציר מהומל לקונגרס, ועליו היה להחליט אם אפשר להגיש את הראשונה, או יש לגנוז אותה¹¹.

ה.

התלהבות והסתייגות ניכרו גם אצל עסקני הצבור של היישוב החדש בארץ. יהושע ברזלי, שהיה מן העסקנים התוססים בארץ וער לכל דבר הנוגע להרחבת היישוב, התנגד תחילה לתכניתו של הרצל, כי סבר שהיא עלולה להזיק ליישוב וכן לא יכול לסלוח להרצל על שארגנטינה וכל ארץ אחרת טובה בעיניו כמו ארץ־ישראל לייסוד מדינת יהודים בה. ואולם אחרי שקרא ברזלי על נאומו של הרצל ב"מועדון המכבים" בלונדון ונוכח, כי הרצל פועל למען השגת ארץ־ישראל, נתלהב מאוד והחליט לפתוח בתעמולה גדולה למען רעיונותיו של הרצל. עסקני היישוב ביקשו לשלוח מכתב־עידוד להרצל, אולם ברזלי עיכב בעדם, שכן החליט לפרסם קול־קורא אל העם היהודי ואל עמי הנוצרים, בייחוד האנגלים, שיתנו יד להגשמת תכניתו של הרצל. בכרוז אל העם היהודי קרא לעזור להרצל ולתרום (הכרוזים מובאים במאמר הקודם)¹².

ברזלי שלח את הכרוזים לעיון ולפרסום אל מ. דיזנגוף באודיסה ואל חובבי־ציון בברלין, ואילו אל יצחק ניסנבוים, מזכירו של הרב ש. מוהליבר ב"מרכז הרוחני", שלח רק את הכרוז אל העם היהודי. העתקים שלח ברזלי גם אל מ. אוסישקין ועסקנים אחרים ברוסיה. דיזנגוף נתבקש להיוועץ עם החברים באגודת “בני משה”, ואת הכרוז אל העם היהודי רצה שידפיסו ברוסיה בשלושה מיליונים עותקים ויצרפו אליו העתק מנאומו של הרצל. מחובבי־ציון בברלין ביקש, שיחוו את דעתם על הכרוז אל הנוצרים, אם יסכימו לתוכנו, ביקש שיפרסמוהו בעיתונים או בצורת מכתבים מיוחדים. בשלחו את העתקי הכרוזים אל מ. אוסישקין כתב אליו ברזלי (ביום כ"ה באב תרנ"ו): “אל נא אחי, אל תצחק עלי, כי לבי פועם מאוד בימים האחרונים, ואף חלום שבותנו גם כן דבר יקר מאוד, וכדאי להקדיש לו חיינו”. הכרוז של ברזלי לא פורסם.

עסקני היישוב שלחו בחודש אלול תרנ"ו מכתב־עידוד להרצל. חתמו על המכתב אנשי ירושלים (אפרים כהן, אליעזר בן־יהודה, י. מ. פינס, דויד ילין, ד"ר י. ירמאנס, זאב יעבץ, א. מאני, ד"ר גרינהוט) והסוחר וילהלם גרוס מיפו. וזה תוכן המכתב (בתרגום מגרמנית): “בשנת תרנ”ו, זו שאנו עומדים בסיומה, יירשם בתולדות עם ישראל באותיות זהב שמו של האיש, שנעשה על־ידי הכתב המדיני שלו מלאך־השלום לעמים, ולבני־עמו – אור ומאור".

ו.

למרות ההיסוסים באו לקונגרס הציוני חובבי־ציון רבים. הם רצו להשפיע בו, שעבודת ההתיישבות בארץ תימשך, והסופר שפ"ר פעל למען הקמת סיעה בקונגרס, שתפעל ברוח זו. באסיפות המוקדמות של הצירים מרוסיה הסתמנו שתי מפלגות. המפלגה האחת טענה כי ההתיישבות היא העיקר, והמפלגה השנייה העדיפה את הפעולה המדינית. הרצל פעל לקירוב הלבבות. הקונגרס הפך למיפגן אדיר של רצון העם היהודי לתחייה לאומית. הללו שבאו אליו כספקנים יצאו כחסידיו הנלהבים של הרצל. הקונגרס מצא הד חזק לא רק בקרב היהודים אלא בעולם כולו. בידו האמונה של הרצל הפך לפארלאמנט של העם היהודי. בקונגרס נוצרו הכלים הארגוניים לפעולה, נבחר ועד פועל ונוסדה ההסתדרות הציונית העולמית. בתנועה הציונית תקופה חדשה.

אחד המעטים שלא הושפע מן ההתלהבות, שעורר הקונגרס, היה אחד־העם. שפ"ר התחיל אחרי הקונגרס שוב להטיל ספק, אם חובבי־ציון צריכים היו לתת יד להרצל. אך מ. ל. ליליינבלום נשאר איתן בתמיכתו בהרצל. במכתב אל שפ"ר הוא כותב¹³ : “באמת נראה מתוך מאמרי, כי אני מסכים לחפצו (של הרצל) לנסות דבר במעשה על־דבר קנית אה”ק. הלא זה הוא כל חפצנו ומטרתנו לגאול את הארץ מידי זרים, רק שאנו אומרים בלבנו, כי דבר זה יוכל להיות באחרית הימים; ואם נמצא איש בעל עוז רוח האומר: מי יודע, אולי יצלח הדבר בידנו בימינו, עלינו לאמר לו: ‘עלה והצלח’. אולי אתה מפחד פן אם לא יצליח בידו יתיאשו רבים לגמרי, אבל כבר נאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ואם ככה נפחד תמיד הלא לעולם לא יעלה בידנו כלום. – יודע אני שגם קודם האספה היית ממתנגדי הד"ר הירצל. אולי פחדת פן תעבור ההגמוניא מחובבי־ציון ברוסיא להד"ר הרצל. ואני, איני מחכה להיות מלך ישראל בירושלים, הנני מותר לו את ההגמוניא הזו, ובלבד שיעשה דבר שיש בו ממש, ואני אומר דייני אם ימנו אותי לשר המלחמה או לציר ממשלת ישראל בהיכל הבאגדיכאן בחינא – – – הנך אומר, כי ‘טובות לנו פעולות קטנות ובטוחות מדברי הבל פורחים באויר’, ומה נעשה ועמנו נרדם בכח ואינו מתעורר לפעולות קטנות אלא על־ידי דברי הבל הנשמעים בקולי קולות? הלא תראה כי בערים רבות רבתה עתה התנועה ומתרבים החברים, וכאן הבן שואל: מה שמועה שמענו ובאו? האם עד כה לא ידעו כי יש אה"ק וחובבי־ציון בעולם? אבל כן העם הזה, ועלינו להכנע לפני הרוח המוזר של עמנו בעוד שאין בידנו לזכך אותו. כמדומה לי, כי גם שאונך זה שאתה מקים במכתביך אלינו, מפני שאתה רואה צל הרים כהרים, גם הוא יסודו בהרוח המוזר של עמנו. חיבת ציון, מבלי הבט על עבודתה זה חמש־עשרה שנה, היתה כלואה בתוך הגהעטטא ואיש מן העמים לא שם עליה לב. גם אחינו במערב כמעט לא ידעו את מציאותה גם אחרי עמל החברות ‘עזרא’ וכו' ומכתבי־העת האשכנזים, שהיו לבאמבוס, בירענבוים וכו'. אם הרצל משך אחריו אנשים כמאקס נארדוי ואליעזר ברנר, אם האספה בבאזל הוציאה את חיבת ציון ממחבואיה גלוי לכל העמים עד שעלתה על מכתבי־העת באירופא היותר גדולים – אז עמל הד"ר הירצל והאספה לא היה לשוא. יתר הפעולה – טמונה בהעתיד, ואין לנו למהר להוציא משפט. ימים יורונו ונדע".

בתנועת חיבת ציון

ל"חובב ציון" נעשה שלום־עליכם כבר בשנותיה הראשונות של התנועה – בשנת 1883, בערך. הוא חיבר כעבור שנה בשפה הרוסית רומאן ציוני, שקרא לו “קדימה”. ברומאן זה תיאר חיים במושבה בארץ־ישראל, חיים טובים ושקטים. הרומאן לא ראה אור. כעבור זמן־מה כאשר לא ראה התקדמות בפעולות ההתישבות ובפעולות “חובבי־ציון” נתקרר מעט יחסו והוא התרחק קצת מן התנועה. בשנת 1886 פנה אליו י. ח. רבניצקי בשם חובבי־ציון באודיסה וביקשו לכתוב סיפור בעל מגמה לאומית ציונית בשביל קובץ בשם “דער וועקער” (“המעורר”). שלום־עליכם ענה לרבניצקי, העורך (בתרגום לעברית): “עבודה “לפי הזמנה” לא תצלח…. אינני יכול לדרוש מאחרים להאמין בדבר שאני בעצמי אינני מאמין בו הרבה…. אני רוצה לא פחות מכם, כי רעיונכם יתקבל, אבל מה אעשה כאשר אני מכיר את עמי ישראל כל כך היטב, שאינני יכול להאמין כי ישים אל לבו את הדבר¹. במכתב אחר אל רבניצקי מסביר שלום־עליכם, כי איננו מתבולל ואיננו חובב־ציון, הרעיון קדוש לו, אך הוא מבחין בין ההלכה ובין המעשה; הוא קרא לא מזמן את הפרק האחרון של הרומן הנ”ל שלו ודמעות עמדו בעיניו². שלום־עליכם שלח בשביל הקובץ המדובר סיפור, שלא היה מהיצירות המוצלחות שלו.

השינוי ביחסו לתנועת חיבת־ציון חל אצל שלום־עליכם בראשית שנת תרמ"ט (1888). הוא החליט להצטרף לחברת חובבי־ציון כחבר מאורגן. הוא פנה אל הד"ר י. ל. פינסקר, יושב־ראש הוועד המרכזי של החברה באודיסה, וביקש לצרפו כחבר בחברה. במכתבו הוא אומר (בתרגום לעברית):

"אדוני הנכבד,

אני “שלום עליכם”, הצעיר שבחבורה, שולח אליכם בזה המחאה בסך 25 רובל ומבקש מכם לרשום אותי כחבר בחברת “חובבי ציון” ובסכם זה של 25 רובל לחייבני כל שנה.

אם נמצאים אצלכם פנקס, תקנות, חשבונות, דו"חים וכדו' –אבקשכם לשלוח אלי, אם זה אפשרי.

דרישת שלום לכל חובבי ציון וכן לכל בני ישראל.

אחד מחובבי־ציון, – לא על גבי הנייר, – אלא בלב ונפש באמת, כפי שצריך להיות.

שלום רבינוביטש

או

שלום עליכם".

שלום־עליכם ערך בשנים 1890–1888 קבצים בשם “די יודישע פאלקסביבליאטעק” (“הספריה היהודית העממית”). בשני הכרכים של קבצים אלה אנו מוצאים מאמרים ציוניים. בכרך הראשון פרסם ש. ל. ציטרון מאמר על דרכו של י. ל. ליבאנדה אל תנועת חיבת ציון. בכרך השני השתתף העסקן הצעיר בתנועה מנחם אוסישקין.

שלום־עליכם נעשה עד מהרה אחד הפעילים באגודת “חובבי־ציון” בקיוב.

מ. אוסישקין, שהיה אז מזכיר אגודת חובבי־ציון במוסקבה, בא במגע עם שלום עליכם לרגל התפקיד, שהוטל על האגודה במוסקבה, לשלוח מגידים שינהלו תעמולה למען התנועה, יארגנו אגודות חדשות ויפעילו את האגודות הקיימות. אחד המגידים האלה, יהודה־צבי יבזרוב, שביקר בראשית שנת 1890 בקיוב, הודיע למ. אוסישקין, כי בשלום־עליכם רכשה לה התנועה לא רק איש־רוח אלא גם איש־מעשה.

ואמנם, עד מהרה נעשה שלום־עליכם אחד הפעילים באגודת “חובבי־ציון” בקיוב, וכעבור זמן קצר העסקן הראשי בקיוב, או, כפי שכינהו מ. אוסישקין במכתב אל ש. י. פין בחודש שבט תר"ן: “המנהל הראשי לחובבי ציון בקיוב”.

שלום־עליכם הזמין את מ. אוסישקין להשתתף בבמה הספרותית שיסד, “די יודישע פאלקס־ביבליאטעק” (“הספריה העממית היהודית”). ואמנם, מ. אוסישקין שלח לו מאמר, שנתפרסם בכרך ב' של הקבצים האלה. כן עזרו מ. אוסישקין וחובבי־ציון אחרים בהפצת הקבצים.

לאירגון הפעולה למען התנועה בקיוב ניגש שלום־עליכם באופן יסודי. הוא לא גרס ייסוד ועד זמני, שיעסוק רק באיסוף תרומות קטנות. כוונתו היתה לרכוש לתנועה מצד אחד את אהדת בעלי־ההון היהודים הגדולים בקיוב (ממשפחת ברוֹדסקי), ומצד שני את חוגי האינטליגנציה. יחד עם חבריו החליט לארגן מבין אנשי העט ויודעי־דבר חוג לבעיות יישוב ארץ־ישראל. על־ידי החוג הזה קיווה לרכוש אהדת חוגים רחבים יותר, בתוכם בעלי־הון, ובאופן כזה לאסוף סכומי־כסף נכבדים. מלבד זאת רצה לארגן קבוצה של אנשים שיסעו לארץ־ישראל כדי לחקור את אפשרות הפעולה בה.

אירגון החוג, או כפי שקרא לו שלום־עליכם – “הועד הרדקציוני” – הצליח. נצטרפו אליו עשרה חברים, בתוכם – מלבד שלום־עליכם – ד"ר קולישר, ד"ר סקוֹמוֹרוֹבסקי, ד"ר ביחוֹבסקי, מאכס ברוֹדסקי ועוד. חברי החוג היו מתאספים מדי שבוע, במוצאי־שבת בבית אחד החברים ודנים על בעיות ישוב ארץ־ישראל. בעקבות אסיפות אלו החליטו פעם אחת לאסוף מיד, מחוץ לתשלומי החברים, סך 2,000–1.000 רובל לשם תמיכה במושבה גדרה. שלום־עליכם, יחד עם חבר נוסף, קיבלו עליהם לאסוף את הכסף, והם אספו כאלף רובל. כן עלה בדעת החוג לייסד בכספי החברים בקיוב מושבה מיוחדת בארץ־ישראל, וזאת מבלי לנגוע בכספי הקופה הכללית של חברת חובבי־ציון³.

בחורף תר"ן הצליחו חובבי־ציון ברוסיה להשיג רשיון להקמת חברה לתמיכה במתישבים בארץ־ישראל, והוועד האודיסאי של חובבי־ציון יכול היה איפוא להמשיך בפעולתו באורח ליגאלי. השתדלן, שעלה בידו להשיג את הרשיון, היה האר"ז, עורך “המליץ” בפטרסבורג, שנזקק להפקיד סכום של 5,000 רובל כעירבון. אגודות חובבי־ציון אספו את הכסף למטרה זו ולאות־תודה להישגו של האר"ז הביעו את תמיכתן בעיתונו. האגודה בקיוב היתה הראשונה שמילאה את חובתה ושלחה את הכסף לעירבון. במכתב אל הסופר ר' שמואל־יוסף פין בוילנה, שהיה אחד משלושת “הגברים הפועלים” של “ועד חובבי־ציון” (יחד עם ר' שמואל מוהילבר ואברהם גרינברג), כתב שלום־עליכם:

28 בפברואר 1890

אדוני הרב הנכבד והנעלה הר' רש"י פין שליט"א!

בזה הנני להודיעו, כי באסיפת חברינו החלטנו לתת לצורך הערבון להרשות סך חמש מאות רו"כ בתנאי אם יעלה בידינו לקבל הסך הזה מאת הג' בראדסקי, אשר נהיה אצלו בעוד ימים שניים; ואם לא נקבל ממנו, אזי נותנים אנחנו מקופת אגודתנו רק החצי, היינו 250 רו"כ, ובעתו אודיע מזה לרו"מ.

*

כמו"כ החלטנו לתת לצורך השבת תודה להאר"ז 200 רו"כ בעד עשרים עקז. “המליץ” אשר נקבל מאתו בעד הכסף הנ"ל להפיץ את “המליץ” בין תושבי עירנו העומדים מרחוק לרעיון הקודש.

החותם בשם אגודת חו"צ בעירנו

ש. ראבינאוויטש

להמושב “גדרה” שולחים אנו כעת חמש מאות רו"כ ובימי הקיץ הבעל"ט עוד חמש מאות רו"כ, וכל האלף – לפאריז.

בסוף חודש ניסן תר"ן (אפריל 1890) נתכנסה באודיסה האסיפה הכללית הראשונה של “חברת חובבי־ציון”, שתקנונה אושר רשמית. מקיוב נסעו לוועידה שני צירים: שלום־עליכם ומ. פוֹלינקוֹבסקי. בוועידה הודיע שלום־עליכם על נכונותו להוציא לאור, בסיוע הוועד האודיסאי, קובץ בעברית ובאידיש, שיהיה מוקדש במיוחד לבעיות ישוב ארץ־ישראל, שהוא יהא עורכו ומשתתף בו בלי כל שכר־סופרים. ההצעה נתקבלה בוועידה, אבל לא נתגשמה למעשה.

לאחר הוועידה נעשה שלום־עליכם פעיל עוד יותר. הוא נסע למטרות תעמולה – בוודאי לפי בקשת מ. אוסישקין, שהמשיך לנהל את ענייני התעמולה – לבּוֹהוּסלב, לפאסטוֹב ולבּיאלאיה צרקוֹב (שדה לבן). בבּוֹהוּלב לא השיג מאומה, “מפני הלחץ זו הדחק הנורא והאיום”; כנגד זה הצליח מאוד בבּיאלאיה־צרקוֹב. כאן התאגדו עשרה ראשי־משפחה לשם רכישת קרקעות בארץ־ישראל והכניסו למטרה זו לבאנק עשרת אלפים רובל. שלום־עליכם יעץ להם לחכות עד שייווסד מטעם הועד האודיסאי הועד־הפועל ביפו. לאחר שובו לקיוב כתב שלום־עליכם מכתב אל מ. אוסישקין ושאל לחוות־דעתו בעניין זה. “כעבד נאמן וכתלמיד ותיק לרבו, כן אני בא לפניך, אדוני השר” – כותב שלום־עליכם במכתבו זה מיום 9 במאי 1890 – “שתודיעני חוות־דעתך בזה”. שלום־עליכם אירגן בביאלאיה־צרקוֹב נשף ספרותי, עליו הוא כותב במכתב המדובר: “בשדה לבן נזכה בקרב לעשות ערב ערב, או נשף חשק לטובת הישוב (בסוגריים הוסיף ברוסית: “נשף ספרותי”). אנשים בעלי־צורה ובעלי־כשרון יקראו לפני עם ועדה מעל ספר ה”זשארגאן" (לטובתך ולהנאתך) ואנוכי אכין למועד ההוא מטעמים כאשר אהבת" (ההדגשה של ש. ע.).

חברי התנועה בקיוב לא גילו פעילות יתרה, ושלום־עליכם הצטער על־כך. על אחד מהם התלונן במכתב אל מ. אוזישקין, שהוא אינו רוצה לנקוף אף אצבע למען התנועה, אלא רק לבוא ל"אספה", כדי לשמוע “אל הרינה ואל התפילה”, כלומר – לשמוע את הדיבורים. ובקשר לכך העיר: “יראתי בפצותי פי שיח להזחיל, אך האמת צריך אני להגיד לך, כי אין אני רואה קץ ותכלית להאסיפות הללו, ורק אל ההמון עיני נשואות, ועוד חזון למועד”.

בקיץ יצא שלום־עליכם לקייטנה והפעולה בעיר שותקה לגמרי. גם אלה מן החברים שביקרו בקייטנה, לא הראו שום התעניינות בפעולה ולא הזכירו אותה. לשלום־עליכם, שראה בתנועה עניין קדוש, הסבה אדישות זו כאב. הוא מסר למ. אוסישקין דין־וחשבון על המצב הזה כחייל לגנראל שלו, ושאל: האם מביא חום הקיץ קור לתוך לבות האנשים? בחורף אנשי קיוב מראים יחס חם יותר והם מוכנים אז להגיב.

אוסישקין ביקר אז בקיוב, אך לא הצליח לעורר את “הישנים”. שלום־עליכם ניסה לכנס בקייטנה ישיבה של הפעילים. כן המשיך להתעניין בנעשה גם בבּאלאיה צרקוֹב, ביקורו של התעמלן יוסף זף בקיוב גרם לקריאת־אזעקה אל מ. אוסישקין, שיקרא אותו בחזרה. ועל כך כתב שלום־עליכם אל אוסישקין:

“אדוני הרם והנשא, שר האלף אוסישקין!” “פחד ופחת ופח! עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים! חושך ואפלה! פגע ונגע מעוף צוקה! הה, ד' אלהים! עד מתי תיסרני! אני עבדך בן אמתך, שלום־עליכם, ראיתי אור ובנוח עלי נפשי אמרתי נצלתי נצלתי – והנה, הה! ארור יום שבו נודעתי כי בא הצר והמציק עלי ועל ביתי! מאתמול ערוך עלי תפתה, כי ביום אתמול סר אלינו לקיוב הפלשתי הארור, הוא זעף! ועתה אנא אני בא? אן אוליך את חרפתי? כי גם על בויארקא (מקום הקייטנה – י. ק.) ידו נטויה! אנא אדוני, הצילני נא מיד אחי מיד זעף! בקש ממנו כי ימהר לבוא למאסקווא, כי נחוץ מאוד – ויבוא! רחם־נא”.

באותו זמן ביקר בקיוב ר' שמואל מוהליבר, שבא לכאן בלוויית יהושע אייזנשטאדט מאודיסה. הם התארחו בביתו של שלום־עליכם בעיר. הרב רצה להשפיע על משפחת ברוֹדסקי, שיתמכו בפעולה לישוב ארץ־ישראל, אבל לא הצליח לשכנע עשירים אלה שיפתחו את ידם. רק אחד האחים ברוֹדסקי הבטיח, שיסע בקרוב לסיור בארץ־ישראל. כנגד זה השפיע ביקורו של הרב לטובה על הפעולה הציונית בקיוב בכללה. באסיפה לכבוד הרב האורח, שנתקיימה בביתו של שלום־עליכם ושבאו אליה כששים מתוך מאה המוזמנים, נאספו במשך רגעים אחדים חמש מאות רובל, וכמעט כל המשתתפים הבטיחו לפעול למען הענין הקדוש. יום לאחר עזוב הרב את קיוב, יום ו', 22 ביוני 1890, כתב שלום־עליכם אל מ. אוסישקין מכתב זה (ההדגשה של ש. ע.):

לכבוד אדוני השר, אשר בידו אנך, הזשארגאניסט הנפלא

מ. מ. אוסישקין נ"י.

יקירי, חמדת לבבי!

תמול נפרדנו מעל פאר דורנו הרב המאור הגדול לענין הישוב ר' שמואל מהאהליווער שיחי' וכעת אני כותב לך הטורים הללו בחפזון גדול, כי ידי מלאות עבודה ועומד אני לצאת מפה לעיר היפה אדעסא (שתעלה ותצמח כגן רטוב אחרי שבה נוסד הועד המרכזי לעניננו). אצל האחים בראדסקי לא פעל מאומה. אם לא נחשוב את הבטחתו של ליעוו, כי ילך אי"ה בקרוב לפלשתינא… אבל מה גדלה התנועה בין המון עירנו וגם בין ה’בעלי בתים' שלנו! אין די מלים בפי… אמנם הכח והעוז בידי לתאר לך בשרד אמת עלי גליון מכל ‘הנעשה והנשמע’ אצלנו, אולם מה אעשה ועתותי ספורות ותלאות רבות וטרדות המון עד אין קץ השתרגו עלי בימים האלה? שער־נא בנפשך, אדוני הרם והנשא, כי אחרי כל האספות שלנו נאלץ אנכי עם חברנו הנכבד הר' ד. זייצאוו לכתת את רגלי פה, בנאות דשא, לאסוף כסף, ומבלעדינו אין איש! הנה אחינו, חברינו טשלענינו ודעפוטאטינו (ברוסית: חברינו וצירינו – י. ק.) כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה לדבר, למלל, להגות ולצפצף – אבל ללכת לצבור כסף אין אתנו בבית! גם הרופא שלך סק. גם חבריו כולם מומחים הם לרפאות את תחלואי עמנו באמרי פיהם, בצקון ולחש, וערוב אני לך, ידידי, כי גם קונטרס אחד מקנטרותיך (! – י.ק.) אל ימכור לך האדון הרופא הזה – ובכ"ז (ובכל זאת) יבוא כאו"א (כל אחד ואחד) לאספותינו לתת עצה נכונה, להשמיע את נועם מדברותיו במעשי ידי זולתו וכו' וכ' וכ' – אך הנח להם לרשים!… תקותי תעודדני, כי קיוב העיר תעשה גדולות ונכבדות ותהיה לברכה – זי וועט טהון זיין א בענטשונג – בקרב הארץ שתקיא את יושביה…

בשעת האסיפה לכבוד הרב הגאון בביתי (קראנו עצרה למאת אנשים ובאו מעט פחות מששים איש) נאסף ברגעים מעטים כחמש מאות רו"כ וכמעט כולם (כלומר ה"בעלי בתים" שלנו) הבטיחונו, כי יקחו חלק בדבר הקדוש הזה, ולתכלית זאת נוסע אני אי"ה ביום א' לאדעסא (לא אכחד תחת לשוני, כי מבלעדי זאת הייתי נוסע לאדעסא לראות בשלום אחי הזשארגאניסטים שנואי נפשך וגם לרגל מסחרי הפסול בעיניך) ואקח עמדי כמה גליונות לאיסוף כספים כדת וכדין, אשר אחלקם בקיוב ואפיצם בהפראווינץ – ואז יערוף כמטר כסף וכאין יהיה זהב נחשב בעיניו! –

עוד אחת מצאתי לנכון להעירך, אדוני היקר, למען תתענג ברוב נחת ותדשן עצמך מבשורה טובה ונעימה: השפה שבה השתמשו כל חברינו הנכבדים בשני הימים שישב אתנו הרב הגאון היא השפה היותר נכבדה ויקרה בעיניך – זשארגאן! (שלושה קווים מתחת למלה – י. ק.) כל חברי החברה נדברו בשפה הנעימה הזאת וגם אני עבדך בן אמתך הטפתי אמרים בשפת־עלגים ותזל כטל אמרתי! לעומת זאת, ביום אתמול, כאשר נפרדנו מעל הרב הגאון נתאספנו עוד הפעם פה בוֹיארקא תחת ענף עץ עבות – אני פאלינקאווסקי, צייטלין, ד"ר הינדעס ועוד אחרים, אז נדברו בשפת עבר כל היום ההוא, וכמעט שכחנו כי כפיס מעץ תעננה: "יהודים! שאו עיניכם מסביב וראו הנה הלאוורעהפעטשערסקי… וֹ, " (כנסיה נוצרית בקיוב – י. ק.) אולם הסו – אל תגידו בגת ובאשקלון…

ושלום לך מאת עבדך ההולך ומתיהד, הולך ומתפלשתן – ––

שלום־עליכם

במכתבו זה בא לידי ביטוי, בין השאר, יחסו של שלום־עליכם לאידיש ולעברית.

העבודה באגודה בקיוב התרחבה, ושלום־עליכם כרע תחת העול הכבד, שהעמיס על עצמו מרצון. על־כן ראה צורך בהזמנת מזכיר קבוע שיעבוד בשכר. כמזכיר הזמין את הסופר יעקב דינזוֹן מווארשה.

שלום־עליכם כתב אז, בשנת 1890, סיפור ציוני בשם “אויף ישוב ארץ־ישראל”: מעשה בחייט ממאזאפובקה, הרוצה לעלות לארץ־ישראל והנוסע לעיר חמיילניק, בה קיימת חברה ליישוב ארץ־ישראל, כדי לרשום את עצמו ובני־ביתו ועוד בעלי־מלאכה לעלייה; גבאי החברה מסביר לו, שלעת־עתה יש לבסס את המושבות הקיימות בארץ־ישראל, ולשם זה דרוש כסף. החייט תורם מכספו האחרון והוא מאושר, שיש לו חלק בהחזקת המושבות.

את ההכנסה מחוברת זו הקדיש שלום־עליכם למען אגודת חובבי־ציון בקיוב. הסיפור נדפס אחר־כך בכתבי שלום־עליכם בשם “זליג מכניק”.

בגלל עסקיו עקר שלום־עליכם מקיוב לאודיסה, ורק כעבור שנים חזר לקיוב.

בתנועה הציונית המדינית

בשעה שהופיע ד"ר הרצל על הבמה הוקסם שלום־עליכם מאישיותו ומרעיונותיו, ומחובב־ציון הפך לציוני נאמן. הקונגרס הציוני הראשון בבאזל עשה עליו רושם עז מאוד. אחרי הקונגרס תירגם לאידיש את הרצאתו של ד"ר מאכס מאנדלשטאם על הקונגרס. החוברת יצאה בהוצאת “אחיאסף” בווארשה והופצה ב־27.000 עותקים. זמן קצר אחרי־כן, במחצית הראשונה של שנת תרנ"ח, פירסם על הציונות שתי חוברות באידיש. החוברת הראשונה נקראת “אויף וואס באדארפן יודען א לאנד?” (לשם מה צריכים היהודים לארץ משלהם?) והשנייה “צו אונזערע שוועסטער אין ציון” (אל אחיותינו בציון). חוברות אלו תופסות מקום נכבד בשורת חוברות התעמולה הציונית, שהופצו אז על־ידי הציונים בכל רחבי רוסיה בכמויות גדולות. במיוחד ראויה לציון החוברת הראשונה “לשם מה צריכים היהודים לארץ משלהם”. במחברתו זו משווה שלום־עליכם את העם היהודי לשכן, הנודד מדירה לדירה ובשום מקום אין משכירים לו דירה ברצון. המחבר מעמיד שלוש שאלות: למה שונאים אותנו? האם יכול מצב כזה להתמיד? במה ישועתנו? על כך הוא עונה:

שונאים אותנו מפני שאנו זרים, עם של נודדים זרים. אם אנו עם – צריכים להיות לנו ארץ משלנו ואידיאל משלנו. את הארץ איבדנו, גם אידיאל חסר לנו. כדי שתהיה לנו ארץ, דרושים רצון מלוכד ואחדות, ואלה חסרים לנו. אמנם, מתפללים לציון, אבל איננו חושבים על־כך ברצינות. אין אנו מבינים את הרעיון העמוק הגלום ברעיון המשיחי. היהודים אינם רוצים להבין, שהמשיח נמצא בהם עצמם; לו רצו, היה המשיח בא כבר מזמן. חסרה לנו הרוח, רוח־העם. אנו עם בעל דת משלו, היסטוריה משלו, שפה משלו, אבל בלי ארץ ובלי אידיאל משלו. האידיאל צריך להיות – ארץ משלנו. בזה תהיה ישועתנו.

ההשכלה האירופית הכזיבה. הנסיונות להתבוללות הראו, שאין העמים האירופיים רוצים בנו, אינם אוהבים אותנו, שכן אנו זרים. המצב של עמנו הולך־ורע, ויש איפוא לדאוג בעוד מועד לארץ משלנו.

שלום־עליכם מביא את דברי פינסקר והרצל במחברותיהם “אוטואמנציפציה” ו"מדינת היהודים" ומראה, שאין לנו לחשוב על ארץ אחרת משלנו מלבד ארץ־ישראל. הפעולה למען ארץ משלנו איננה יכולה להיעשות במהירות; זהו תהליך ממושך, שבו דרושים כל כוחות העם. יש לחנך את הדור הצעיר, שיהיה יהודי, שלא יתבייש בעמו. תפקיד חשוב בחינוך מוטל על הנשים. שלום עליכם מסתמך על דברי ד"ר הרצל, שהציונות היא קודם־כל שיבה ליהדות.

לתפקידן של הנשים בחינוך הדור הצעיר מוקדשת חוברתו השניה של שלום עליכם – “לאחיותינו בציון”. הוא קורא לבנות ישראל ללמוד את תולדות העם, את שפתו ואת ספרותו. הוא כותב את מחברתו באידיש ורוצה, שהן לא תתביישנה לקרוא ולדבר בשפה המדוברת על־ידי המוני העם. הוא מקצה אמנם מקום ראשי לשפה העברית, לשון הקודש, אבל אין להתבייש גם בשפת אידיש. אין להתבייש גם בשמות היהודיים המקוריים. הוא לועג לאלה המסתירים את מוצאם, את “האף היהודי”. אנו נקלים בעיני עמים אחרים, מפני שאנו מזלזלים בעצמנו. אנו שוכחים את ההיסטוריה המפוארת הארוכה של עמנו. אימותינו, שקראו את החומש עם פירוש “צאינה וראינה”, ידעו יותר מן ההיסטוריה שלנו מאשר אחיותנו המודרניות בתקופה החדשה. להלן מביא שלום־עליכם שורה ארוכה של נשים שהצטיינו בתולדות עם־ישראל. רוב הנשים היהודיות המשכילות קוראות ספרי סופרים זרים, בשפות זרות, אבל אינן קוראות ואינן יודעות כלום על סופרי ישראל. הן נמצאות על־יד מקורות זרים, ואינן יודעות כי לעם־ישראל יש היסטוריה נפלאה משלו, שפה קדושה ושפה לאומית משלו, ספרות עשירה ואידיאל משלו – ציון. הציונים הם־הם שלקחו על עצמם להגשים את האידיאל הישן של שיבת העם לארצו העתיקה.

גם בחוברת זו חוזר שלום עליכם ומסתמך על דברי ד"ר הרצל, כי שיבת היהודים קודמת לשיבתם למדינת־היהודים. בראש־וראשונה יש לחנך את הדור הצעיר, שיהיה יהודי לאומי. ובשטח החינוך מיועד לנשים תפקיד ראשון במעלה.

לסוג זה של חוברות תעמולה ציונית שייך גם הרומאן הציוני, שהתחיל לפרסמו בהמשכים בחוברות בשם “משיח’ס צייטן” (ימות־המשיח). מרומאן ציוני זה יצאו לאור, בהוצאת “עזרא” של ידידו וחברו לתעמולה ציונית משה קליינמן, רק שתי חוברות (1898).

שלום־עליכם השתתף בשבועון הציוני באידיש “דער יוּד”, שיצא לאור בהוצאת “אחיאסף”, ופירסם בו פיליטונים וסיפורים, שרבים מהם חדורים רעיונות ציוניים. ב"דער יוּד" נתגבשו דמויותיהם של מנחם־מנדל וטוביה החולב. בפרק “מיליונים”, שנכתב בשנים 1900–1899 ונתפרסם ב"דער־יוּד", כותבת מרת שיינה שיינדל אל בעלה מנחם־מנדל, שהגיעו שמועות לעיירה שלהם, כתריאליבקה, כי ביהוּפץ נמנו וגמרו כבר לעלות לארץ־ישראל וכל המשלם ארבעים פרוטות נוסע לארץ־ישראל. בכתריאליבקה, כותבת היא, נתחלקו הדעות: בכל ערב מתכנסים אברכים צעירים ומדברים בארץ־ישראל. תשובתו של מנחם־מנדל היא (בתרגומו של י. ד. ברקוֹביץ): “מה ששאלת על ארץ־ישראל, הלא נתכוונת בודאי לציון. רעיון גדול הוא זה, אף על פי שבאי־הבורסה ביהופץ אינם נוטים אחריו. כמה פעמים נכנסתי לאסיפותיהם של העוסקים פה בצרכי ציון ואמרתי לחקור ולדרוש מה פשר הדבר ומה טיבו, – והנה דברו שם רק רוסית, ודוקא האריכו בדיבור. דומה, מוטב היה אילו דיברו הללו יהודית אל אחיהם היהודים!…”.

מפי מנחם־מנדל שומעים אנו איפוא אותן הדעות, שהביע שלום־עליכם במחברותיו ובמכתביו אל מ. אוסישקין: הרעיון הוא גדול, אבל האסיפות, שבהן מרבים לדבר, ודוקא בשפה הרוסית ולא בשפה היהודית המדוברת, נמאסו עליו.

שלום־עליכם פירסם ב"דער יוד" גם מכתבים ששלח מנחם־מנדל אליו, אל שלום־עליכם. בפיליטונים אלה אנו מוצאים תעמולה לציונות ואידיאליזאציה של חיי האיכר העברי בארץ־ישראל.

שלום־עליכם השתתף גם בעתונים ציוניים אחרים, בתוכם בשבועון הרשמי של התנועה הציונית Die Welt (“העולם”), שיצא לאור בגרמנית ובמשך זמן קצר (1900) גם באידיש. כאן פרסם סיפור אוטופי על “ארץ היהודים האדומים”, בהם תיאר את החיים בארץ־ישראל הנבנית. בארץ זו מדברים עברית, ויש בה כמה מאות כפרים, בתי־חרושת, רכבות, באנק יהודי, צבא יהודי, מאות עתונים.

בספרו “כתריאלים” הקדיש שלום־עליכם פרק מיוחד לתנועה הציונית, פרק המביע את הגעגועים העמוקים של העם לציון – “געגועים על בית־אבא”, כפי שנקרא הספר המדובר. בראשונה, כשרק הגיעה לכתריאליבקה הידיעה על הציונות, צחקו בעיר על תנועה זו, השואפת לא פחות ולא יותר אלא לגאול את היהודים מארצות פזוריהם ולהביאם לארץ־ישראל. אחר־כך התחילו להטות אוזן למתרחש בתנועה ולבסוף נצטרפו לתנועה. נוסדה אגודה ציונית, נבחר ועד, כל אחד קיבל על עצמו לשקול את השקל הציוני. שלום־עליכם מתאר בחרט אמן אסיפה ציונית בעיירה ואת הרושם הכביר שעשתה קבלת מנייה ראשונה של “אוצר התיישבות היהודים”. ההתרגשות מקבלת המנייה מגיעה לשיאה אחרי שהרב דמתא מברך על המנייה “שהחיינו” ומתחיל לנגב את דמעותיו.

לפי הזמנתו של מ. אוסישקין נסע שלום־עליכם בשנת 1902 לערים שונות, כדי לנהל בהן תעמולה ציונית. כך ביקר באותו זמן ביקאטרינוֹסלאב, עירו של מ. אוסישקין, ואחר־כך נסע לאלכסנדרוֹבסק. בעיר זו הופיע באסיפת־עם גדולה, ובהומור שלו שבה את לבות ההמונים. האסיפה נמשכה עד שעה אחת בלילה, ואחרי האסיפה נערכה מסיבה לכבודו. מאלכסנדרוֹבסק נסע להופעה בחארקוב.⁴

פטירתו של ד"ר הרצל בדמי־ימיו עשתה רושם כביר על שלום־עליכם, כמו על כל בני דורו, שהלכו לאורו. שלום־עליכם הקדיש למנהיג הגדול חוברת מיוחדת באידיש,דאקטאר טעאדאר הערצל, זיין לעבן, זיין ארבייט פארן יידישן פאלק און זיין פריהצייטיגער טיידט" (ד"ר הרצל, חייו, פעולתו למען העם היהודי פטירתו ללא־עת), אודיסה תרס"ד. תיאר את חייו ואת פעולתו כציוני, כמדינאי, כסופר וכאישיות מקסימה ואצילה. בדברים נרגשים, היוצאים מן הלב, תיאר את האבל הכבד, שהקיף את העם לתפוצותיו, לרגל פטירתו של המנהיג הגדול.

נאמן לציון

חייו של שלום־עליכם נכנסו אז לתקופה של נדודים וחולי, עם זאת לא פסקה יצירתו הספרותית, שבה נתבטאה בין השאר אהדתו לתנועה הציונית. באותה תקופה חיבר את המחזה “דויד בן דויד”, בעל מגמה ציונית (1906) – אך המחזה לא הוצג⁵

בסיפור “הרפובליקה היהודית” סיפר מעשה בשלושה־עשר יהודים שספינתם נטרפה, שהחליטו להקים רפובליקה זמנית על אי־בודד: כל אחד מהם רוצה להיות נשיא, כל אחד רוצה לדבר בשפה אחרת, לבסוף מתקבלת דעתו של הפועל, כי שפת הרפובליקה תהיה אידיש.

שלום־עליכם השתתף גם בעתונות הציונית, כגון בשבועון “דאס יודישע פאלק”, ב"העולם" ועוד. בכל מקום בו הופיע שלום־עליכם – בגאליציה, ברומאניה, בלונדון, בפאריס, בשוויץ וכו' – נתקבל בהתלהבות על־ידי הציונים המקומיים. וכשמלא חצי יובל שנים ליצירתו הספרותית – היו הציונים מראשי המשתתפים בחגיגות.

את יחסו להשתתפות היהודים במהפכה ברוסיה בשנת 1905 הביע שלום־עליכם במכתב אל ישראל זאנגוייל מיום ה־27 באפריל 1906:

“רבולוציה! הלואי והיו אחינו רוצים ומסוגלים להביא למען פיסת־ארץ משלהם קרבנות כה גדולים, כקרבנות שהם מביאים למען איזו ארץ, שספק אם תזמין גם אותם ביום מן הימים – כך הם חושבים ומאמינים – להיות בין הקרואים הסעודה” ⁶.

שלום־עליכם נבחר כציר לקונגרס הציוני, שהתקיים בהאג, מטעם ציוני ארה"ב, אליה הגיע בשנת 1907. בהאג נפגש שלום־עליכם בפעם הראשונה עם ח. נ. ביאליק, ומאז נתקשרה ביניהם ידידות עמוקה.

כאשר התכנסו האידישיסטים בשנת 1908 בצ’רנוביץ' והכריזו על שפת אידיש כעל השפה הלאומית של העם היהודי, הגיב שלום־עליכם בהבעת־רצון שיצירותיו יתורגמו לעברית – בה ראה את שפת העתיד של האומה. ואכן, מצוא מצא לו מתרגם אמן ליצירותיו בחתנו י. ד. ברקוביץ'.

באותה שנה ביקר ברוסיה דויד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, בלווית נחום סוקולוב. בווילנה נערכה לכבודם מסיבה חגיגית. שלום־עליכם השתתף בה ונאם לכבוד האורחים.

ראוי עוד לציין, כי בשנת 1911 נענה שלום־עליכם לבקשת הקרן הקימת לישראל ועיבד עיבוד חופשי לאידיש, בשפה עממית־עסיסית, כרוז בדבר תרומות לנטיעת עצים ב"יער הרצל".

שלום־עליכם השתתף באותה שנה כאורח בקונגרס העשירי. הוא נסע אל הקונגרס יחד עם בני משפחתו, כאל חג; ואחר־כך תיאר בעתון “היינט” את רשמיו מן הקונגרס.

עלינו להרים על נס את פעולותיו של הסופר הגדול למען התנועה הציונית, שלהגשמת חזונה, חזון הגאולה, הקדיש מכוחותיו ומכשרונותיו.

א. אליעזר בן־יהודה – החלוץ

דוברי עברית היו בארץ־ישראל ובגולה גם לפני העלייה הראשונה. היו תלמידי־חכמים, שהיו נוהגים לדבר בשבתות ובחגים בלשון הקודש. בראשיתו של היישוב האשכנזי המחודש בארץ, כשעלו ארצה ה"חסידים", תלמידי הבעש"ט, וה"פרושים", תלמידי הגר"א, היו מוכרחים הללו לדבר עם אחיהם מבני העדה הספרדית, שהיתה הוותיקה בארץ, עברית, כי לא היתה להם שפה משותפת אחרת. השפה העברית היתה המקשרת בין העדות היהודיות הרבות בארץ. היא היתה, כמו בגולה, שפת העיתונות וההתכתבות, אולם לא היתה שפת דיבור יומיומי.

הרעיון להפוך את השפה העברית לשפת דיבור חיה, ראשית כול בפי הדור הצעיר, רחף לפני עיני הראשונים, שהגו את דבר ייסודם של כפרים יהודיים בארץ. יהושע שטאמפר, איש ירושלים מעולי הונגריה, שהיה הרוח החיה בייסוד “פתח תקוה”, כתב בשנת תרל"ז, לפני ייסוד המושבה, שכשייווסד כפר כזה ויהיו בו בתי־ספר תקום לתחייה השפה העברית. וכשבא לארץ בשנת תרל"ט יחיאל־מיכל פינס, איש ליטא־רוסיה, כנציג “קרן מזכרת משה מונטיפיורי” בלונדון, ותיכנן ייסוד כפרים, שילב בתכניתו ייסוד בתי־ספר, שבהם תהיה העברית שפת הלימודים. “כל השתדלותי תהיה אי”ה" (אם ירצה השם), כתב פינס, “לחדש נעורי השפה ההיא, עד שתצלח להיות השפה המדוברת בקולוניא עצמה”¹.

אבל כוונות טובות אלו לא הגיעו לכלל מעשה. “פתח־תקוה” דיברה אידיש וקרן מונטיפיורי לא יסדה כפרים. תחיית השפה כשפת דיבור באה רק כתוצאה מן ההתעוררות הלאומית, שקמה בקרב עמנו, לתחייה מדינית ורוחנית בארץ־האבות.

חלוץ הדיבור העברי היה אליעזר בן־יהודה, יהודי ליטאי־רוסי, שראה בתחיית הדיבור העברי חלק מתחיית עם ישראל בארצו. עוד לפני עלייתו ארצה בראשית שנת תרמ"ב, בזמן שבתו בפאריס ובאלג’יר, התחיל לדבר עברית, בכל הזדמנות שבאה לידו, עם מכּרים ועם ראשי העדה היהודית באלג’יר וחכמיה. בבואו לארץ־ישראל כרת ברית בתקיעת־כף עם יחיאל־מיכל פּינס לדבר רק עברית ביניהם, עם בני־ביתם ועם כל מי ששומע עברית. פינס קיים את ההסכם רק בחלקו, בשיחותיו עם בן־יהודה. באותה שנת תרמ"ב יסדו בן־יהודה ופינס, ביוזמתו של בן־יהודה, אגודה בשם “תחיית ישראל”, שבסעיפיה נאמר: “החברים ידברו איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית־מועצה ואף גם בשוקים ורחובות ולא יתבוששו, וישימו לב גם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד”².

“האגודה “תחיית ישראל” לא התפתחה ולא הגשימה את מטרותיה. בן־יהודה ראה את הדרך לתחיית הדיבור העברי בהחדרתו לבית־הספר. עוד בשבתו בפאריס, בסוף שנת תרל”ט, שלח מאמר לעיתון הירושלמי “חבצלת”, ובו דרש להנהיג את העברית כשפת ההוראה בבתי־הספר בארץ־ישראל (המאמר “שאלת החינוך” נדפס ב"חבצלת" בחודש כסליו תר"ם). וכשהוזמן לשמש מורה לעברית בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” קיבל את ההזמנה בתנאי שידבר עם התלמידים רק עברית. מנהל בית־הספר נסים בּכר הסכים לתנאי זה, וכך היה בן־יהודה לחלוץ ההוראה “עברית בעברית”. אחריו החרו־החזיקו בשיטה זו מורים במושבות ובערים אחרות בארץ ואחר־כך גם בחוץ־לארץ.

אליעזר בן־יהודה היה גם חלוץ הרחבתם של הלשון והסגנון העברי החי. הוא נאלץ לקרוא שמות מדויקים לעצמים ולפעולות, הן בדיבור עם בני־משפחתו ועם אנשים אחרים והן תוך כדי כתיבת מאמרים או חיבור הספר “ארץ ישראל” (גיאוגרפיה של הארץ, חלק א', תרמ"ג; החלק השני לא ראה אור מחוסר אמצעים). הוא חיפש מלים בספרות העברית מכל התקופות ופנה גם אל אוצר המלים של שפות שמיות אחרות, בייחוד של השפה הערבית. כשלא מצא מקור אחר, הרשה לעצמו לחדש מלה באופן מלאכותי, אחרי שצר לה צורה עברית. בשעת הצורך השתמש גם במלים מקובלות בכל השפות האירופיות. לא כל הצעותיו של בן־יהודה נתקבלו: רבות מהן נדחו, אולם רבות נתקבלו ואין אנו מרגישים עכשיו כלל, שאלו הן מלים מחודשות או יצירות חדשות של בן־יהודה. כך חידש כבר בספרו הראשון המדובר את המלה גבס (בתלמוד גפסים), צבוּע בשביל החיה הנקראת בשפת אחרות היאנה (שם כזה צבוֹע נמצא בבן־סירא העברי, י"ג י"ח). בן־יהודה כתב: “שרידי בעלי־החיים המאוּבנים”, “אקלים הארץ הזאת ממוּזג וטוב”. מאובן וממוזג – צורות חדשות ומובן חדש לפעלים. הוא כתב “ביצה טריה”, השתמש בתואר טרי לכל מזון שלא נשחת עדיין. מלים חדשות ומחודשות, שהשתמש בהן בספרו “ארץ ישראל” ולא נתקבלו, הן: מבצבּץ – כלומר האור החוזר מכל דבר מלוטש, כמו מראי או מפני המים; צפד – הקליפה הקשה והיבשה העוטפת את בעלי־החיים; חמץ ברזל; חמר (במובן מלט, מערבית אל־חמר).

באחד מגליונות העיתון “חבצלת”, שבן־יהודה היה אחד מעורכיו, פירסם את הערך “אבן” והביא רשימה של כל שמות האבנים בעברית. כך התחיל ליצור מילון של השפה העברית (גם המילה “מילון” – חידוש של בן־יהודה).

את פעלו של בן־יהודה בהרחבת הלשון על־ידי שימוש בשפות שמיות, בייחוד בשפה הערבית, שיבחו יל"ג וד"ר י. ל. קאנטור³. כשהתחיל א. בן־יהודה בראשית שנת תרמ"ה להוציא לאור בירושלים עיתון משלו, היה מפרסם בו מדור מיוחד מוקדש לענייני הלשון. את המלים שחידש הכניס לשימוש בעיתונו וכך החדיר אותן בקרב קהל הקוראים.

בחודש אדר תרמ"ו נסע בן־יהודה לרוסיה, כדי לפעול בעניין הוצאת מילון עברי שלו והפצת העיתון “הצבי”. בן־דויד מאודיסה, שהודיע על פעולתו של בן־יהודה לשבועון “ווסחוד”, ציין שבן־יהודה רוצה להשלים את החסר בעברית על־ידי מלים שאולות מערבית. דעתו של בן־דויד היתה, שפעולתו של יהושע שטיינברג נכונה יותר; שטיינברג הכניס למילונו הרבה מלים מן התלמוד ומן הספרות הרבנית, דבר שהוא קרוב יותר לרוב היהודים⁴. בן־יהודה המשיך לאסוף חומר למילונו, התחיל לבדוק את הספרות העברית לדורותיה ולסדר אצל כל שם או פועל המשמשים מושג כללי, כמו בערך “אבן”, את כל המלים שיש להן יחס למושג ההוא.

ב. פעולותיו של י. מ. פינס למען תחיית הלשון

בין הראשונים, שפעלו למען תחיית הלשון העברית כלשון חיה, היה כאמור י. מ. פינס. עוד לפני שעלה לארץ בראשית שנת תרל"ט נתקל בעבודתו העיתונאית והספרותית בצורך להרחיב את הלשון על־ידי חידוש מלים.

בקובץ מאמריו “ילדי רוחי”, שנדפס בשנת תר"ל, אנו מוצאים את המלים המחודשות האמצה, הערצה. אחרי שבן־יהודה עלה לארץ, נתן את ידו לתכניותיו של פינס בדבר הפצת הדיבור העברי. בנסיונו של אליעזר בן־יהודה לדבר רק עברית עם בנו־בכורו איתמר, שנולד בשנת תרמ"ב, ראה פינס פזיזות, העלולה לגרום לכך שהתפתחותו של הילד תהיה פגומה.

י. מ. פינס השתתף בעיתונו של בן־יהודה “הצבי”. בשעה שהעורך נסע בחודש אדר תרמ"ו לרוסיה מסר בן־יהודה את העריכה לפינס ולראובן ריבלין. עוד לפני צאתו של בן־יהודה לרוסיה פירסם פינס בגליונות י"א וי"ט של “הצבי” תרמ"ו בעילום־שם מאמר בשם “גשם ורוח”. במאמר זה קרא פינס לפעול למען תחיית השפה, וכן התאונן על ששלטון הרוח נחלש אצלנו לגמרי ובמקומו שולט רק הגשם, כלומר הגשמיות; תורת משה מלמדת אותנו, שאין לשעבד את הרוח לגשמיות; בזמן החדש הרגיש היהודי, שעליו לטעום מחיי הגשמיוּת ומהחרות, ומאס ברוחניות, אבל קול רעם, כלומר הפרעות, עוררהו והוא נוכח, שיש צורך ברוחניות; טובי העם התחילו לחפש דרכים, שהעם יוכל לחיות חיים גשמיים בארץ־ישראל. טובי העם התחילו לעסוק ביישוב ארץ־ישראל, אולם דרושה גם תחיית רוח ישראל בארץ־ישראל, כי רק בארץ־ישראל יבין ישראל את תורתו בלי חקירה ויחוש את שפתו בלי פלפול; לשווא איפוא פעולות המתקנים! פינס הציע במאמרו הצעות לתחיית הרוח בארץ־ישראל: לייסד בירושלים ישיבה גדולה, אולי להעביר לירושלים את ישיבת וולוז’ין, ולהחיות את השפה. את השפה העברית אפשר להחיות, לדעתו, רק בארץ־ישראל. הוא קרא לנוער היהודי ברוסיה להקים אגודות לתחיית הרוח, לתחיית השפה. יעסקו הקשישים בפעולה הגשמית, ביישוב ארץ־ישראל, ואילו הצעירים יתמסרו לתחיית הרוח בארץ־ישראל.

אני מניח, שהמאמר נכתב על־ידי פינס, כדי לסייע לבן־יהודה בפעולתו ברוסיה⁵.

ג. המורה העברי – חלוץ הדיבור העברי

נסיונו של א. בן־יהודה בהוראה לפי השיטה “עברית בעברית” שימש דוּגמה למורים אחרים בארץ. בן־יהודה לא יכול להוסיף ולהורות בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” בירושלים בגלל מצב בריאותו.

קנאי לשיטה “עברית בעברית” ולדיבור העברי היה דויד יודלוֹביץ, חבר ביל"ו, שהיה מבאי־ביתו של א. בן־יהודה ושהושפע ממנו. בשנת תרמ"ח נתמנה יודלביץ כמורה לעברית בבית־הספר בראשון־לציון. הוא לימד שם את השפה כשפה חיה, בשיטה “עברית בעברית”. מקטנים עבר למבוגרים, וגם מהם דרש לדבר עברית. הסופרת נחמה פיינשטיין־פּוחאצ’בסקי מראשון־לציון מספרת במכתב שלה מראשית שנת תר"ן: אנו מדברים עברית; יודלביץ מדבר כמעט תמיד עברית; הוא קורא תמיד: עברית! כל תלמידי בית־הספר מוכרחים לדבר עברית. גם אנחנו, הגדולים, מוכרחים בבואו לדבר עברית; כשנסענו לביקור לירושלים דיברנו ברחוב עברית. יהודי ירושלים התפלאו: “גויים דוברי עברית”⁶.

על הדיבור העברי במושבות אנו שומעים בשנת תרמ"ח מכתבה ב"המליץ" (1888, גל' 130): מחוץ לבית־הספר החליטו כעשרה בעלי־בתים (תושבים) במושבה לדבר ביניהם עברית. בנוגע לבתי־הספר מודיע בראשית שנת תרמ"ט המשגיח מטעם הנדיב הידוע על בתי־הספר במושבות־יהודה, שבשלושת בתי־הספר העומדים תחת השגחתו חיה העברית בפי הנערים⁷. הרופא ד"ר א. מזיא, בר־אוריין ובקי בספרות העברית, שנשלח על־ידי הנדיב לשמש רופא של כל המושבות ביהודה והוזמן בערך באותו זמן, בראשית שנת תרמ"ט, לחגיגה בבית־הספר בראשון־לציון, התפלא בראותו בפעם הראשונה נער בן ארבע־עשרה מדבר עברית צחה.

כשנוסדה בירושלים בשנת 1888 (תרמ"ח–תרמ"ט) לשכה של האגודה “בני־ברית”, החליטה זו שבאסיפות ובכל ענייני הלשכה ידברו רק עברית⁸. בין ראשוני החברים בלשכה היו א. בן יהודה ודויד ילין.

ד. ייסוד האגודה “שפה ברורה” בירושלים

א. בן־יהודה ראה צורך להקים אירגון לשם הפצת הדיבור העברי ולשם הרחבת הלשון על־ידי חבר אנשים מוסמכים לכך. בסוף שנת תרמ"ט יסד בירושלים, יחד עם הרב יעקב מאיר, חיים הירשנזון וחיים קלמי, אגודה בשם “שפה ברורה”. אנשים אלה מחוגים ומעדות שונות רצו לשרש מקרב יהודי הארץ את הז’ארגוֹנים (“הלשונות העלגים”) השונים שלהם ולקרב את בני העדות על־ידי דיבור בשפה אחת, העברית. בתקנות האגודה ציינו, שזו לא תהיה לא אגודת משכילים ולא אגודת קנאים, אלא רק אגודה בעלת מטרה אחת: הפצת הדיבור העברי. כאמצעים להגשמת המטרה ראו המייסדים: לימוד נשים (על־ידי נשים) לדבר עברית; ללמד גם את תלמידי הת"ת (תלמוד־תורה, “חדרים”) עברית ולהרגילם לדבר עברית; להקים “ועד ספרותי” מיוחד, שידאג להדפסת מילונים קטנים לצורכי הדיבור היומיומי, יחפש בכל מכמני הספרות העברית מלים ויפרסמן, וכן יצור מלים חדשות ויבוא במשא־ומתן עם מדקדקים וסופרים בדבר קביעת המלים האלו תוך הסכמה הדדית.

מייסדי האגודה פנו אל נכבדי ירושלים וקיבלו את תמיכתם המוסרית והחומרית. נצטרפו לאגודה ונתנו את הסכמותיהם מהרבנים הספרדים – “הראשון לציון” הישיש ר' מ. פניז’ל, הרב י. ש. אלישר ויצחק אשכנזי, ומן העדה האשכנזית – נסים בק, ד"ר ד’ארבלה ואפרים כהן. ד"ר ד’ארבלה נתבקש להיות יושב־ראש האגודה. הוועד המרכזי של האגודה נקבע בירושלים, וסניפים לו צריכים היו לקום בכל הארץ. על הוועד המרכזי הוטל לבוא במגע עם ועדים בחוץ־לארץ, שיקומו שם לתמיכה ברעיון תחיית הדיבור העברי⁹. תקנות האגודה עם ההסכמות נתפרסמו בעיתונות בארץ (ב"הצבי") ובחוץ־לארץ ועשו רושם רב על הציבור, בעיקר על חובבי־ציון, שראו בתחיית הדיבור העברי חלק מתחיית האומה. ראשי האגודה פנו ביום כ' באלול תרמ"ט אל “הגבאי הראשון” של חובבי־ציון ברוסיה בבקשה להקציב סכום שנתי קובע לפעולותיה. בקשה זו לא נתמלאה, ולכן מוכרחה היתה האגודה לפנות אחר־כך במכתבים אל עוד אחדים מראשי חובבי־ציון ברוסיה¹⁰.

האגודה “שפה ברורה” ניגשה לפעולות בהתאם לתכניותיה: התחילה להכניס את הדיבור העברי בלימודים ב"תלמוד תורה" של הספרדים, שילמה למלמדים כסף בעד עבודתם זו ושכרה מורה לעברית לבנות¹¹. הופעל גם “ועד ספרות”, כלומר ועד להרחבת הלשון בהשתתפות א. בן־יהודה, י. מ. פינס, ד. ילין, חיים הירשנזון ואחר־כך א. מ. לונץ.

כדוגמה לדיוני “ועד הלשון” אביא כאן את הדיונים מיום י"ג באדר תר"ן. הם נסבו על על “דיבורי הכבוד והנימוס”. הוחלט, שאם כי נוהגים בארץ לשאול בשלום חבר בכל שעות היום במילה “שלום”, ובכל זאת יש לומר בבוקר “צפרה טובה”, והעונה יענה: “**טובה ומבורכת”. לברכת ערב הציע בן־יהודה "רמשה טובה"**, אולם ילין התנגד להצעה זו, מפני ש"רמשה" היא מילה כבדה בגלל המ"ם והשי"ן. ילין לא הציע בישיבה הצעה טובה יותר¹². לברכת שלום בשבתות נתקבלה הצעתו של ד. ילין “שבת שלום וברכה”, במקום “שבת שלום ומבורך”, שהיתה נהוגה בפי יהודי ספרד ומנוגדת לדרישות הדקדוק. שם־כבוד לנערה צעירה, כבת שתים־עשרה, לא מצא ועד הלשון. ד. ילין ובן־יהודה נטו לעשות שם ההקטנה על משקל ית ולומר: גברית או אדונית, ואולי מרית. פינס לא השתתף בישיבה המדוברת.

ועד האגודה “שפה ברורה” ניסה לפעול, אולם אפשרויותיו היו מוגבלות. כך שומעים אנו, שחברי הוועד עם ד"ר ד’ארבלה בראשם הלכו אל ת"ת הספרדים לבחון את התלמידים בדיבור העברי¹³. באביב שנת תר"ן, כשבאה “שיירה” של חובבי־ציון מרוסיה לביקור בארץ, ערך ד"ר ד’ארבלה מטעם האגודה מסיבה בירושלים לכבוד חלק מהאורחים (בתוכם ד"ר יוסף חזנוביץ ובן־טובים מביאליסטוֹק). הושמעו נאומים ונתרמו תרומות לטובת האגודה¹⁴. הכנסותיה של האגודה לא הספיקו לתשלום למלמדים ב"תלמוד תורה" ולמורה לבנות. פסקו גם פעולותיו של ועד הלשון לאחר שנסגרה בשנת תרנ"א הספרייה, שבה התקיימו ישיבותיו. חיי האגודה כולה היו אפוא קצרים, כשנה אחת בערך¹⁵.

כשביקר המזרחן פרופ' יוסף הלוי מפאריס בחודש אב תרנ"א בארץ, ערך נסים בכר בביתו הפרטי קבלת־פנים לכבודו. האורח נאם בעברית צחה וקרא לחדש את קיומה של האגודה “שפה ברורה”; האגודה צריכה לקבל צורה של אקדמיה “עקד עברי”, ועליה לשקוד על העשרת אוצר המלים על־ידי יצירת מלים חדשות או על־ידי השאלה מהלשון העברית. במסיבה השתתפה כל האינטליגנציה העברית של ירושלים, והנאספים הסכימו להצעה, חתמו על פרוטוקול והתחייבו לתרום תרומות שנתיות קבועות¹⁶. אבל למרות ההצהרה החגיגית והחתימה על הפרוטוקול לא קמה האגודה לתחייה.

ה. נסיונות להקים אגודות אחרות

בשנת תרנ"ב נעשה בירושלים ניסיון על־ידי כמה וכמה אנשים, מהם מחברים וכתבים בעיתונות העברית בחוץ־לארץ, לייסד אגודה של “מדברי לשון הקודש” או “חברת חובבי שפת עבר”. עם החברים נמנה יצחק צבי ריבלין, חובב־ציון מרוסיה, שעלה בשנת תרמ"ד, השתקע בירושלים והיה פעיל בייסוד אגודות רבות לייסוד שכונות ולהתיישבות, אגודות שלא עלו יפה, ובוודאי היה גם מייסדה של אגודה חדשה זו¹⁷. בחודש טבת תרנ"א אנו שומעים על ייסוד האגודה ועל כשתשעים חברים הנמנים עמה, מהם צעירים ומהם זקנים¹⁸. בפרוטוקול מיום ז' באדר אנו קוראים, שהשתתפו בישיבת האגודה ושוחחו בעברית ר' י. צ. ריבלין, ש. רפאלוביץ, ש. א. טיקטין, אליהו הוניג ועוד¹⁹. בחול־המועד פסח עמדה להתכנס אסיפה כללית של האגודה. כתב מירושלים, שהסתתר מאחורי השם “המגלה נסתרות”, הודיע ל"המגיד" (1892, גל' 16), שהאגודה “שפה ברורה” נתעוררה אחרי ביקורו של פרופ' הלוי רק לשעה, ואילו “חברת החדשה תמשך (בעזרת השם) לאורך ימים”. תקווה זו לא נתקיימה, וגם אגודת “מדברי לשון הקודש” בטלה. בסוף שנת תרנ"ג נעשה עוד נסיון בירושלים להקים אגודה של דוברי עברית. שמואל א. טיקטין, חבר האגודה שבטלה, “מדברי לשון הקודש”, הודיע בסוף שנת תרנ"ג לעיתון “זלבסט־אמאנציפאציוֹן” (1893, גל' 14), שא. מ. תמים עוסק בייסוד אגודה בשם “שפת אמת”, שחבריה יתחייבו לדבר רק עברית. לא ידוע לי אם אגודה זו קמה. מצד רבנים היתה התנגדות להתאגדות לשם דיבור בעברית. א. בן־יהודה הודיע בעיתונו “האור” עוד לפני כן (תרנ"ב, גל' 21), שאחד מגדולי הצדיקים שלנו התיר לדבר בלשון העברית, בתנאי שלא ייקרא על זה שם אגודה.

בזכרון־יעקב יסדו הפועלים אגודה לדיבור עברי. אחרי ביקורו של “הנדיב הידוע” בשנת תרנ"ג בזכרון־יעקב, שבה השמיע קריאה לטפח את הלשון העברית, התעוררה האגודה לפעולה מוגברת. הפעילים באגודה זו היו הפועל־המשורר נח שפירא (“בר־נש”) ויעקב לרמן. בזכרון־יעקב יסדו גם המורים לעברית בבית־הספר המקומי אגודה לדיבור עברי. באגודה זו נרשמו לא רק תלמידים, אלא גם רבים מהוריהם (“הצבי”, תרנ"ג, גליון 39 מיום ט"ז בתמוז). ביפו נוסדה בשנת תרנ"ד אגודה בשם “שפה ברורה”, אולם פעולותיה לא היו ניכרות²⁰.

ו. העברית בבית־הספר בארץ

הפצת הדיבור העברי נמשכה בעיקר על־ידי המורים, שהכניסוהו אל כותלי בתי־הספר. דויד יודלביץ בראשון־לציון, אליהו ספיר בפתח־תקוה, דויד ילין ויוסף מיוחס בירושלים, ניהלו את שיעוריהם בעברית והשתדלו לעשות את הלשון שגורה בפי התלמידים. בשעה שפתח ישראל בלקינד ביפו בית־ספר, בשנת תר"ן, נהג גם הוא להסביר לתלמידים בעברית²¹. באסיפות המורים העברים בשנת תרנ"ב ביפו התנהלו ויכוחים על שיטות הלימוד ושפת הלימוד, והוחלט להשתדל להנהיג את העברית כשפת הלימוד גם בכיתות מתקדמות למרות הקשיים הקיימים, כגון חוסר מלים בשפה וחוסר ספרי־לימוד בעברית²².כשנוסד ביפו בראשית שנת תרנ"ג בית־ספר לבנים, ואחר־כך גם לבנות, על־ידי הוועד האודיסאי של חובבי־ציון בשיתוף עם חברת “כל ישראל חברים”, נתמנה יהודה גרזובסקי, מראשי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, לראשי המורים לעברית. מינוי זה הבטיח, שבית־הספר יהיה עברי²³. בית־ספר זה ביפו הניח את היסודות להתפתחותו של בית־הספר העברי בארץ. הונהג בו מלכתחילה השימוש בהברה הספרדית.

הלשון העברית הוחדרה על־ידי המורים אפילו אל בית־הספר החקלאי “מקוה ישראל” מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”, בית־ספר שהתנהל עד אז על טהרת הלשון הצרפתית. על פעולה מאורגנת מצד חברי האגודה “בני משה” בארץ בראשית שנת תרנ"ב, והיא להכניס מורים עברים חובבי־ציון לבתי־הספר, ובתוכם ל"מקוה ישראל", מספר א. ל. הורוויץ, שעלה מקוֹבנה והיה גם הוא אחר־כך מורה בעקרון. הוא, יחד עם מ. דיזנגוף וא. ז. לוין־אפשטיין, גם הם עולים חדשים, וכן ישראל בלקינד ועוד, יסדו ביפו סניף של חברת “כל ישראל חברים”. הם צירפו לוועד גם את מר נייגו, שהיה מנהל “מקוה ישראל” וידע עברית. פעולתו הראשונה של הוועד נועדה לשקוד על כך, שיקבלו ב"מקוה ישראל" “מורה מומחה ויהודי אמתי” לעברית וללימודי היהדות²⁴. ואומנם שימשו אחר־כך מורים ב"מקוה ישראל" חובבי־ציון כיהודה גרזובסקי ואחרים. המורה העברי צעד בראש הפעולה המעשית להפצת הדיבור העברי בקרב הנוער.

ז. הפעולה להרחבת הלשון

הפעולות להרחבת הלשון העברית נמשכו על־ידי חכמי ארץ־ישראל, רובם חכמי ירושלים, גם לאחר שבטל “ועד הלשון”. פעולות אלו נעשו באמצעות העיתונות והספרות. מלבד השבועון “הצבי” נתפרסמו מחקרים בלשון והצעות למלים חדשות גם בקבצים, שהתחיל להוציא לאור בירושלים (ואחר־כך הדפיסם גם בוורשא) גיסו של י. מ. פינס, הסופר הלמדן זאב יעבץ, שעלה לארץ בשנת תרמ"ז מפולין. בקבצים אלה, שנקראו “הארץ” (4 חלקים, ירושלים תרנ"א), “מירושלים” (2 חלקים, ווארשא תרנ"ב), “פרי הארץ” (שני חלקים, וארשא תרנ"ב–תרנ"ג), “גאון הארץ” (2 חלקים, וארשא תרנ"ג–תרנ"ד), ו"מציון (וארשא תרנ"ה), היה מדור “שפת ציון” מוקדש לבעיות הלשון והרחבתה. במדור זה השתתפו מלבד העורך גם אליהו ספיר, פינס וילין.

יעבץ השתדל למצוא מלים בספרותנו העתיקה ולהתאימן למושגים חדשים. לעתים רחוקות הרשה לעצמו גם לחדש מלים. התיר לעצמו צורת־הקטנה כמו כלבלב – כלב קטן, חתלתול – חתול קטן, והכניסה בספרי הלימוד שחיבר. לצורך ההקטנה הציע גם שחור – שחרחר, ירוק – ירקרק, עגול – עגלגל, לעג – לגלג, נטוף – טףטף, צלול – צלצל, זוע – זעזע, רפה – קליל, רך – רכיך (לפי הארמית); פתות – פירור קטן של פת, זיקוקים – זיקי אש קטנים; קמצוץ – גוץ, קטן (עכשיו משמש להוראת כמות קטנה, שלוקחים אותה בקצה האצבעות). ממלים אחרות, שיעבץ הציע אותן ונתקבלו רק בחלקן, או נתקבלו במובן אחר, אביא כאן אחדות:

מרושל, מרופט (יעבץ התכוון למה שקוראים עכשיו: מחוץ לאופנה), אחוז (חלק ממאה), כעך (כמו בערבית), שפץ – תקן בניין, תעריף, פרוף (כפתר), מקטרן (התכוון למה שקוראים עכשיו חזיה), מגפים, כתפות (עכשיו: כתפיות), בירית – סרט לקשירת גרב, ענק (עכשיו: עניבה), צורון, כובע, תוברות (עכשיו מקובל: לולאות; א. ספיר הציע: שנצות), ראוה (עכשיו מחזה), רואות רואותים (מקובל עכשיו: משקפים), צתות, (עכשיו: גפרורים), צתת (להדליק גפרור), תריסר – 12, פרטת (רשימה מפורטת), אשרת (אישור מבית־דין), הטרש – להתקשות כאבן (בן־יהודה הציע כנ"ל: התאבן), סגל – לעשות דבר לקניינו; לשולחן־כתיבה או למשרד הציע להשתמש במלה הערבית מכתבה²⁵.

בין החוקרים בשפה ובין מחדשי הלשון היה אליהו ספיר, יליד ירושלים וחניך הישיבות, שבא במגע עם משכילי ירושלים, למד אצלם שפות, עבר ליהוד, מקום שם היה חקלאי, ואחרי זמן־מה שימש מורה בפתח־תקוה. מהמלים שהציעו ושגם הן בחלקן נתקבלו וברובן נדחו אמנה כאן: שכה (עכשיו סכה), מצל – מחסה משמש ומגשם (עכשיו: שמשיה, מטריה: המלה מטריה – חידושו של א. בן־יהודה), מגהץ, אלית או גפריתית (עכשיו: גפרור), מגהרה – מיקרוסקופ, מרוחת (עכשיו: מניפה), אצה – 12 (נתקבל: תריסר, כפי שהציע יעבץ), מלבב עכשיו: מעניין), רהיטים, רהט. בטנה (נתקבל: בטנה), שעונית²⁶.

א. ספיר התווכח עם יעבץ. כך טען, למשל, שהמלים ירקרק, אדמדם פירושן בתלמוד ירוק יותר, אדום יותר, ולא – ירוק פחות, או אדום פחות, ואילו מקטרן הוא בתלמוד בגד ארוך. ספיר לא הסכים למלה מגבת, שחידש בן־יהודה, והציע להשתמש במלה אלונטית, המצויה במשנה.

בבעיות הלשון השתתף פינס בקבצים של יעבץ רק מעט. כנגד זה חידש הרבה בלשון בעבודתו הספרותית. כשחיבר ספר־לימוד לנוער בפיסיקה, את “ספר הכח” (ירושלים תרנ"ד), אנוס היה לחדש מלים. בהקדמה לספר זה הביע את השקפתו על בעיית הסגנון העברי וחידוש מלים. וכך הוא כותב: “לא נכחד ממני, כי שפתנו העבריה, כמו שהיא עתה בידינו, טרם תמצא ידה לה לתת מבטא משוכלל לכל הגיוני לבנו; אבל גם ידעתי, כי קוצר ידה זה לא למטבעת הסגנון יתיחס, כי אם לחוסר מליה”. פינס הכיר אפוא בצורך לחדש מלים, אבל דרש לשמור על הסגנון העברי המקורי. “בגלל הדבר הזה”, כותב הוא, “הנני נמנה בכל לבי על דגל מחדשי מלות בדרכי השפה וטעמה, ולא אשים חלקי עם פורצי גדרי הסגנון, הנותנים לנו שפת בבל תחת שפת עבר”.

פינס נהג בחידוש המלים ליטול מכל לשון, ולא רק “מן המוכן בקודש”, אבל בתנאי שתהיה להן צורה עברית. הוא היה בונה את המלים החדשות לפי משקלים שונים, כדי שלא תהיה להן צורה מונוֹטונית (בשפתו: מנה־טונית!). מן המלים, שחידש פינס ב"ספר הכח", אמנה רק חלק: מדחום – מודד חם, מדרוח, מחף – מטפחת אף, מחיד – מטפחת ידים, אזן מאזן מאנך; גביש – קריסטאל, גויל – בניגוד לגביש, דבר שאין לו צורה מסודרת מטבעו, גומה – גומי, גיד – חוט מתכת (עכשיו: תיל), כוהל, כחול, כתום, משקפת, מגדלת – מיקרוֹסקוֹפ, מקרבת – טלסקופ, משאבת (נתקבלה הצעת א. בן־יהודה: משאבה), מנסרה – פריסמה, מחוג – המורה על השעה (יעבץ הציע: עקרב), כדרון – לוח השעות, עונה (עכשיו: דקה), פרפרת (עכשיו: סביבון), לולבה (מקובל עכשיו: בורג, חידוש של א. בן־יהודה, לפי הערבית), סמרמרת (עכשיו: חשמל), צלם, צלמן (עכשיו: תצלום), תצלמת (טעות בדפוס בוודאי: תצלמת, מלאכת הצילום) ישר (עכשיו: כיוון), מקלעה (עכשיו תותח, אבל משתמשים גם בנשק הנקרא מקלע), קטר רכבת, גשתה (סיפוּן). יצירה מלאכותית היא המלה תתר גרה, כלומר אלף (תת"ר) גרה, בשביל קילוגראם. המלה מנה־טוני גם היא יצירה לא מוצלחת ונדחתה. בצורה דומה השתמש במלה הרמנות (במשקל רחמנות) בשביל הארמוניה, צורה שרק המדבר בהברה האשכנזית יקבל רושם, שהצליל דומה להארמוניה.

פינס השתמש ב"ספר הכח" בבניין “התפועל” בשורשים שאינם מגזרות הכפולים ונחי ע"ו, לשם תיאור פעולת גומלין, כמו בערבית: התקורבו – קרבו איש אל רעהו.

ואולם הגדיל לעשות בחקר הלשון ובהרחבתה א. בן־יהודה. כשנאסר בשנת תרנ"ד ועיתונו היה סגור למעלה משנה, התמסר לחיבור המילון, שהתחיל בו כשתים עשרה שנה קודם לכן. בראשית שנת תרנ"ה כבר יכול היה לבשר לחובבי־הלשון, שהתחיל להדפיס את ספרו הגדול “מלון לשון עברית”. בדעתו היה להוציא לאור כל שלושה־ארבעה חדשים חוברת. לפי חשבונו עמדה הדפסת הספר להסתיים במשך שש־שבע שנים, אבל חיבור הספר דרש מן המחבר זמן רב יותר משסבור היה. הדפסתו נשלמה שנים רבות לאחר פטירתו.

ברוסיה

ניסיונות ראשונים לדבר עברית

הרעיון של תחיית השפה העברית כשפת דיבור חיה היה חלק השאיפה לתחייה לאומית, חלק מתנועת “חיבת ציון”. אולם בשעה שבארץ־ישראל היה הדיבור העברי צורך הכרחי לשם קשר בין העדות השונות ולשם יצירת בית־ספר עברי אחיד, הרי בגולה הייתה העברית רק שפת הספרות. במזרח־אירופה למדו, קראו וכתבו עברית, אבל לא דיברו בה. הספרות והעיתונות העברית דרשו גם הן חידושים בלשון, אולם החידושים לא היו דחופים כמו בא"י, שיש בה צורך לקרוא כל דבר בשמו בדיבור יום־יומי. הסופרים יכלו להרשות לעצמם לעקוף מושגים על־ידי הסברה במלים אחדות – כמו הבלשן יהושע שטיינברג, שתיאר מעבדה כ"בית היתוך לחרושת החימי" – או ליצור מלים, שהן הסבר אגב חיקוי הצליל של המלה הזרה, כמו “דע פתע” (depeche), “דילוג־רב” (טלגרף), “פרטי־כל” (פרוטוקול). הסוחרים, שפרסמו מודעות בעיתונות העברית, לא טרחו למצוא מלים עבריות למונחים, שלא ידעו איך לכתבם בעברית. אפשר אפוא לקרוא מודעות כמו “סקלאד מכל מיני מאשינען” (כיום היינו כותבים: מחסן – מילה שחודשה לפי הערבית – של כל מיני מכונות).

חובבי־ציון צעירים ניסו לדבר עברית ולהפיץ את רעיון הדיבור העברי בקרב הנוער. תלמיד בית־המדרש הממשלתי למורים בווילנא, שלום אפשטיין מסוויינציאני, הקרובה לווילנא, יזם כבר בראשית תנועת “חיבת ציון” הפצת הדיבור העברי. הוא וחברו נדרו נדר לדבר ביניהם רק עברית ולהפיץ את הרעיון בקרב הנוער בווילנא. רבים לעגו להם, אולם בעיני רבים מהנוער מצא הרעיון חן. אגודה לא יכלו לייסד בגלל המשטר החמור, ששרר בבית־הספר. בשנת תרמ"ד עבר ש' אפשטיין לבית־המדרש למורים בז’יטומיר ושם חידש בין מכיריו את פעולתו להפצת הדיבור העברי. אחד מהם, י"ל דוידוביץ איש וילנא, סופר ומורה, שהיה לפנים חבר באגודה מהפכנית בווילנא, הסתתר מפני השלטונות, התרחק מהעברית ושכח אותה במידה רבה, הושפע מאפשטיין וחזר על העברית ואל ספרותה¹. דוידוביץ (“בן־דויד”) שימש זמן־מה כמורה בבית משפחת גינצברג, כמורה לאחיותיו של אשר גינצברג (שנתפרסם אח"כ כ"אחד העם"). כשהתחיל להופיע בשנת 1886 העיתון העברי היומי הראשון “היום”, היה סופרו הקבוע מאודיסה (חתם בשם “קול עברי”), ואח"כ השתתף גם ב"המליץ"². אך בדרך כלל לא הצליח ניסיונו של שלום הלוי אפשטיין בז’יטומיר יותר מנסיונו בווילנא, והיו אלה מאמצים, המראים בעיקר שאיפה נעלה.

על ייסוד האגודה בווארשה בשנת תרמ"ה להפצת השפה העברית כשפת דיבור מוסר העיתון של חובבי־ציון “Selbstemanzipation” (בגרמנית, בגיליון 20 של שנת 1885). מסופר שם, שמספר החברים הוא 400, ושם האגודה “קידוש השם”. יש להניח, שהידיעה לא נקלטה מן האויר. הייתה בווארשא, כנראה, קבוצת אנשים, שרצו בהקמת ארגון למטרות לאומיות מסוימות, ובהן הפצת הדיבור העברי.

פעולה של ממש בתחום הדיבור העברי עשה המשורר העברי א' פּומפּיאנסקי, איש וילנה, ששימש “רב מטעם” ומטיף בריגה, שהתחיל לדרוש בעברית בבית־הכנסת בחול־המועד פסח תרמ"ו³. העיתון “הצבי” הגיב על תופעה זו בשמחה: “הרב פּומפּיאנסקי כבש את הדרך לדרשה העברית בבית־הכנסת, ממנו יראו וכן יעשו רבים; השפה תיכנס מבית־הכנסת לבית־המדרש, ומשם לבית־הספר, ומשם לבתים, והייתה לשפה חיה!”⁴. הכתב מריגה, שהודיעה⁵ לעיתון “היום” על דרשתו של הרב פומפיאנסקי בעברית בשבת־חנוכה תרמ"ז, ציין, שדרשות אלו מוכיחות, כי “שפת עבר היא שפה לא רק בכתובים אלא גם בדיבור”⁶. הרב פומפיאנסקי היה חלוץ הנאום העברי, ואחריו החרו החזיקו אחרים.

דיבור עברי יום־יומי בבית עם בני המשפחה הנהיג הסופר זאב יעבץ בווארשה. אשתו, שהייתה אחותו של י"מ פינס, ידעה עברית היטב, ולכן לא היו ליעבץ קשיים, כפי שהיו לבן־יהודה בירושלים. בשעה שעלה יעבץ בשנת תרמ"ז לארץ, כבר דיברה משפחתו עברית. והיו עוד משפחות בגולת ליטא־רוסיה־פולין, שהתחילו לדבר עברית, בעיקר משפחות מורים וסופרים, כמו משפחת של"ג (ש"ל גורדון, משפחות המורה שלום אלטמן והאריס בבאלטה ועוד).

ניסיון ליסד באודיסה אגודה לדיבור עברי

אגודה ראשונה לדיבור עברי ניסה לייסד באודיסה בשנת תרמ"ט, כחצי שנה לפני ייסוד האגודה “שפה ברורה” בירושלים, המורה והסופר בן־דויד. הרצון נתעורר לרגל הוויכוח באגודת הצעירים “בני ציון” באודיסה בין ה"ז’ארגוניסטים" ובין ה"העבּראיסטים". באגודה זו, שהייתה לה ספרייה והייתה מוציאה לאור קבצים קטנים להפצת הרעיון הציוני, נתפלגו החברים בדעותיהם: קצתם דרשו לפרסם קבצים ביידיש, כדי שיהיו לתועלת להמון העם, ואחרים דרשו לכתוב עברית לתועלת "ספרותנו הנצחית". ה"העבריאיסטים" אמרו לעצמם: נהפוך נא את העברית לשפה מדוברת, ואז לא יהיה יתרון לז’ארגון; העברית תהיה גם היא שפה חיה. בעיתונות נמשך ויכוח בין הסופרים העברים, שראו בקנאה ובפחד את ההתעוררות בספרות היידיש, כמו א"ל לוינסקי, ובין אחרים, שטענו, שיש לטפח גם את שפת ההמון, כמו י"ח רבניצקי, יהל"ל ואחרים⁷. בין ה"העבראיסטים" האלה היה בן־דויד, והוא שיזם הקמת אגודה של דוברי עברית. נצטרפו אליו המורה שמעון ליפסקי והצעיר נחום סלושץ. קרוב לחג־הפסח תרמ"ט כינסו בבית־הספר של ליפסקי אספה ראשונה. באו אליה מעטים, בעיקר צעירים ונערים, אבל היו בין הבאים גם שניים מחובבי־ציון החשובים, א"ג, ודאי אשר גינצברג, ופ"פ, כנראה צ"ז פראנקפלד, סופר וחובב־ציון פעיל. שני חובבי־ציון חשובים אלה התנגדו לייסוד האגודה, מפני שראו בתחיית השפה חלק מתנועת “חיבת ציון”, ובן־דויד אמר, שאינו חובב־ציון. א"ג טען, שלתחיית הדיבור העברי דרוש מרכז תמידי, ומרכז כזה יכולה להיות רק ירושלים; לאגודה כזו דרושים בעלי סמכות, כדי שפעולתם להרחבת הלשון תתקבל על הכול, שאם לא כן, תווצרנה שפות אחדות לפי מספר הערים, שתהיינה בהן אגודות כאלה. פ"פ טען, שיש בהקמת אגודה כזו תקלה לרעיון יישוב ארץ־ישראל, משום שהדיבור בענייני חול בשפת הקודש יהיה בעיני העם כחילול הקודש. בן־דויד הכריז בוויכוח, שאינו דוגל בציון, ומטרתו היא רק השפה העברית, ואף אם יפגוש מסית – והוא נקב בשם איש כזה, שהיה ידוע באודיסה – ידבר גם עמו עברית. דבריהם של שני חובבי־ציון השפיעו, והנאספים נתפזרו בלי להקים אגודה⁸, ואף על פי שהוחלט להתאסף שנית, לא בא איש לאספה הבאה.

ייסוד האגודות “שפתנו אתנו” ו"שפה ברורה" באודיסה

כעבור חצי שנה בערך, בחודש אלול תרמ"ט, נוסדה האגודה “שפה ברורה” בירושלים. בן־דויד שמח על כך, אבל גם קינא, ושוב רצה לנסות להקים את אגודתו. יחד עם קבוצה קטנה של חבריו הוסיף לדבר עברית, ובחגיגות של חובבי־ציון, בהילולא של חג בשמיני העצרת, בברית מילה (של בנו של אשר גינצברג), בחתונה (של בתו של ליליינבלום) וכיוצא באלו נאמו בן־דויד ואחרים עברית. באחת מחגיגות בר־מצווה נאמו הנער ורבו עברית, ואחריהם קם בן־דויד וקרא בעברית ליסד באודיסה סניף של האגודה “שפה ברורה”. בדבריו התקיף את אלה שהפריעו בשנה שעברה לייסד את האגודה. א', הוא אשר גינצברג, שהיה בין המוזמנים, ענה לבן־דויד בעברית צחה, שהדיבור העברי יקר לו רק אם ידברו בו עברים, ולא גויים, כמו רנאן ודליטש. גינצברג הסביר, שההתנגדות הייתה והיא נמשכת, מפני שהאיש, שהעלה את רעיון ייסוד האגודה, מתנגד ליישוב ארץ־ישראל. אף בן־דויד לא טמן ידו בצלחת, והתעורר ויכוח חריף ומריבה.

בן־דויד התחיל לארגן אגודה של דוברי עברית. מדי שבת בשבתו היו מתכנסים בבית אחד, שהיה פתוח לכל הרוצה לדבר עברית. בחודש הראשון באו כעשרים איש בני גילים שונים ובני שכבות שונות, בני ישיבות ותלמידי גימינסיות, בני רבנים, ואף צעירות. באספה בשבת־חנוכה הציע בן־דויד לקרוא לאגודה “שפתנו אתנו”, ולא “שפה ברורה”, כדי להפגין, שאין להם חלק ב"חיבת ציון", מפני שחובבי־ציון פנו עורף לדורשים הרחבת שפת־עבר. באספה זו, שנתקבלה בה ההחלטה בדבר שם האגודה, הרצה הסופר הצעיר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי על נס החנוכה. ברדיצ’בסקי, בן הרב מדוּבוֹבה, דיבר בשפה שחצייה תלמודית, ומשום כך לא הבינוה הבנות ותלמידי הגמנסיה. הוא קרא למייסדי האגודה להמשיך בפעולתם, כי בסופו של דבר ישלימו המלגלגים עם חלוצי הדיבור העברי. בוויכוחים, שהיו בעברית, השתתפה גם אחת הבנות (רבקה ליפשיץ, מורה לדת), שסברה, שלא זו הדרך להפוך את העברית לשפה חיה. היא הציעה להדפיס “מגילות עפות” ולהציג מחזות בעברית, וציינה, שאין בקרב אגודת דוברי העברית אנשים בעלי סמכות, ומשום כך יעצה לפנות אל אנשים מפורסמים, שיפרשו את חסותם על האגודה.

חובבי ציון לא רצו להצטרף לאגודה “שפתנו אתנו”, והחליטו ליסד אגודה אחרת בשם “שפה ברורה”, שתהיה סניף ראשון לאגודה הירושלמית. אגודה זו התחילה בחודש שבט תר"ן להתאסף בשבתות ולדבר רק עברית. באספה השנייה, ביום א' בשבט החליטו החברים, ובהם המורה שמעון ליפסקי והצעיר נחום סלושץ, שהאגודה תקבל את המונחים החדשים מן המרכז בירושלים ותפיץ אותם באגודות, כדי שתהיה שפה אחת לכולנו. החלטה שנייה אומרת: כל האגודות שתיווסדנה ברוסיה צריכות לדגול בשם ציון, ושמן יהיה “שפה ברורה”, והן תהיינה סניפים לאגודה זו.

אחת משתי האגודות באודיסה הלכה והתפתחה יפה, והיא “שפתנו אתנו”, שהיו בה אנשים מסורים לרעיון, ובייחוד בן־דויד בעצמו ואחת הצעירות. אף נחום סלושץ הצטרף לאגודה זו. בין החברים הצעירים של “שפתנו אתנו” היה גם יוסף קלוזנר. לאספות האגודה היו באים כל שבת אנשים מחוגים שונים: סוחרים, סוכנים, בעלי־מלאכה, מורים. רק הסופרים הלאומיים עמדו מרחוק. ליליינבלום כתב אל פינס ביום א' באדר תר"ן, שהתנועה לתחיית השפה, שנתעוררה באודיסה, בין בה ממש; נקיי הדעת אומרים, שאי־אפשר להחיות את שפתנו על אדמת נכר, ואילו הבנים, המתחנכים ללא ידיעת השפה העברית, לא ישתנה חינוכם על־ידי האגודה “שפתנו אתנו”; בעלי אגודה זו ובתולותיהם רוצים רק למשוך את תשומת הלב אליהם, שידברו בם⁹.

ליליינבלום הופתע, כשנודע לו שבן־דויד רוצה להצטרף ל"חברת התמיכה" האודיסאית של חובבי־ציון¹⁰. כל החשדות, שבן־דויד אינו ציוני, נתבדו. התחיל משא־ומתן בין בן־דויד ובין טובי חובבי־ציון באודיסה, והגיעו לידי הבנה. לבן־דויד נאמר, שהיה משגה לחשוב, שחובבי־ציון מתנגדים לרעיון הדיבור העברי. חובבי־ציון הביעו את נכונותם להשתתף בכל מפעל טוב של האגודה¹¹.

פעולות האגודה “שפתנו אתנו” הלכו ונתפתחו יפה. באספותיה הרצו עברית, התווכחו, הציעו הצעות לפעולות ודנו בחידושי מלים. באספה השבועית השביעית, שבה העלה מ' ברדיצ’בסקי את זכרו של הרב מרדכי עליאשברג ודיבר על “ישראל ואורייתא”, הציעה הצעירה (“העלמה”) אסתר בארסקי לשים לב לא למשחקים בעברית, כפי שהציעה רבקה ליפשיץ, אלא למורים ולאמהות, שיחנכו לחיבת העברית ולדברי נביאינו. באספה זו נידונה הבעיה, איך צריך הנואם לפנות אל הקהל. הוחלט, שיש לומר מרותיי ורבותיי, שהוא ביטוי יפה יותר מגבירותיי ואדוניי¹².

חבר האגודה שמעון ליפסקי התחיל להופיע ביזמתו בבתי־כנסת ולנאום שם עברית. בן־דויד התכוון ודאי לליפסקי, כשהודיע בחול־המועד פסח תר"ן לאגודת “שפה ברורה”, שנוסדה בפינסק, שיש לאגודה באודיסה מגיד, הנואם עברית בבתי־התפילה¹³.

מספר החברים הקבועים היה באותו זמן באגודה 30 גברים ושלוש צעירות (ודאי רבקה ליפשיץ ושתי האחיות בארסקי), וכעבור חודשיים עלה ל־40 גברים, אישה אחת ושלוש צעירות. מלבד החברים הקבועים היו חברים בלתי־קבועים במספר רב מזה.

כשבא ארז, עורך “המליץ”, בחודש ניסן תר"ן, לאודיסה, לאספה הראשונה של “חברת התמיכה” האודיסאית של חובבי־ציון, הוזמן לאספה של אגודת “שפתנו אתנו”. כששמע נאום עברי מפי אחת הצעירות, בכה מרוב שמחה¹⁴. האגודה כיבדה את ארז בתרומה על שמו להחזקת יתום בבית־היתומים באודיסה¹⁵.

מספר החברים באגודת “שפתנו אתנו” הלך וגדל. דירתו של בן־דויד הייתה צרה מהכיל את כל הבאים לאספות. הוחלט אפוא להעביר את האספות לבית־הכנסת. שמה היו באים כל החברים, ואילו בביתו של בן־דויד היו מתכנסים רק מעטים – החברות שלא יכלו להשתתף באספות שבבית־הכנסת וחברים חדשים ואורחים. הוחלט, שכל חבר ישלם לפחות שישה רובלים לשנה. מי שלא הייתה לו יכולת לשלם שוחרר מתשלום. האגודה קבעה שיעורים בבית־הכנסת במדרש־רבה בעברית, ורצתה לפתוח בית־ספר, שילמדו בו עברית חינם. חברי האגודה חגגו חגים משפחתיים בעברית. תכניות רבות נשארו בגדר משאלות מחמת חוסר אמצעים, אף־על־פי שרבים מחובבי־ציון התקרבו אל האגודה, ושניים מן החשובים שבהם נתנו את ידם לה¹⁶.

שינוי לטובה הורגש גם ביחס הסופרים העברים לבעית הדיבור העברי. א"ל לוינסקי הביע במאמרו “חטאת סופרים” ב"המליץ" (גיל' 24–25, ינואר 1890) את ספקותיו, אם אפשר להפוך את העברית לשפה מדוברת בגולה. דבר זה אפשרי, לדעתו, בארץ־ישראל, ולכן יש לתמוך באגודה “שפה ברורה” בירושלים, ואילו ברוסיה יש להרחיב את השפה, אבל זה אפשרי רק בכתב ובדפוס, ולא בדיבור; כינוס אספות של צעירים וצעירות – שרובם אינם יודעים כלל עברית, או יודעים מעט מאוד – כדי שידברו עברית, זה רק צחוק מכאיב לב כל אוהב עמו ושפתו, זה רק עניין של אופנה, “שיגיונות כאלה – שיגעונות הם”. על מאמר זה הגיבו שישה ממשתתפי אספות “שפתנו אתנו” (ובהם המורה והכּתב מנחם־מנכן לוין), שעל כל רעיון חשוב קמים מערערים; כך היה גם כשנתעורר רעיון יישוב ארץ־ישראל, שבאו אז אנשים ואמרו: יש להגר לאמריקה (שם, גיליון 37).

ייסוד אגודות חדשות – ויכוח בין סופרים

פעולות האגודות בירושלים ובאודיסה, שנתפרסמו בעיתונות, השפיעו על חובבי־ציון ועל חובבי שפת־עבר בערים ובעיירות רבות בגולה, בעיקר ברוסיה, ליסד אגודות דומות. נחום סוקולוב הודיע ב"הצפירה" (1890, גיל' 26), שבכל יום מגיעות למערכת ידיעות על ייסוד אגודות חדשות לדיבור עברי. אנחנו הסופרים – העיר סוקולוב – נשמח בוודאי על תופעה זו, אולם יש בזה קפיצה לדרגה גבוהה מאוד; דברים כאלה יש לעשות בהדרגה, אחרי הכנה מספיקה; אמנם יש כבר כמה נתונים חשובים: הופיעו 3–4 שנתונים גדולים, מופיעים שלושה עיתונים יומיים עבריים, התחילה לצאת לאור אנציקלופדיה עברית (“האשכול”), הופיעו ירחונים, בירושלים התחיל להיווצר סגנון עברי חדש (של בן־יהודה). אם תימשך פריחה זו – כתב סוקולוב – יש תקווה, שהעברית תיהפך לשפה חיה. סוקולוב קרא שלא לרפות את ידי מייסדי האגודות של דוברי עברית. בעיתונו חידש את המדור להרחבת השפה ונתן מקום להצעות של חידוש מלים.

המורה והמשורר ש"ל גורדון פירסם כבר בסוף שנת 1889 מאמר ב"המגיד" (בגיל' 41–43) בשם “עת לעשות לשפתנו”, והביע בו את הדעה, שלהפצת רעיון יישוב ארץ־ישראל יש צורך בפעולה רוחנית, בהרחבת הספרות העברית ובהקנית ידיעת השפה העברית וידיעת תולדות עמנו. ידוע – כתב של"ג – שחובבי ציון המעטים שבכל עיר הם רק פרי ספרותנו העברית; “ישראל, שפתו וארצו חד הוא”, לכן יש ליסד בכל עיר אגודות של חובבי שפת־עבר.

א"ל לוינסקי הטיל, כאמור, ספק באפשרות הפצת הדיבור העברי בגולה. דעה דומה לזו הביעו גם אחרים. במאמר ראשי ב"המגיד" (1890, גיל' 21, מיום י"א בסיוון) הביע הכותב, כנראה א' סירוטקין איש מינסק, ספק, אם האגודות המעטות, ארבע או חמש, שנוסדו ברוסיה, תוכלנה להביא לתחיית השפה בפי העם; האגודה בירושלים שימשה להם דוגמה, אולם בה בשעה שהאגודה הירושלמית הולכת בדרך הנכונה, והיא רוצה לשים את השפה בפי התלמידים, הפכו האגודות ברוסיה את הסדר, והן רוצות שהמבוגרים ידברו עברית. בתפוצות – סובר מחבר המאמר – אנו מבקשים את ידיעת השפה בלב, ולא בפה. לשים לב בעיקר להקנית ידיעת השפה לתלמידים – יעצו גם שני מאמרים ב"המליץ". לדעת האחד עלינו “לא להשלים לשון משכילינו, כי אם ללמד לתלמידים לכתוב ולדבר עברית¹⁷”. לדעת השני עדיין לא הוכשר הדור להגשמת הדיבור העברי, ויש קודם כול ללמוד את השפה וללמדה את הדור הצעיר¹⁸.

היו שסברו, שהשפה העברית אמנם לא תוכל ליהפך לשפה מדוברת בפי כל העם בגולה, אבל היא יכולה לחיות שם בפי האינטליגנציה, בפי המשכילים¹⁹.

הסופר אפרים ניימארק קרא (ב"הצפירה 1890, גיל' 143–144) לייסד בכל עיר ועיר אגודות, אשר “רוב דיבורם – בכל מקום אשר יוכלו – יהיה עברית”. כנגד זה הביע בעל השיר “יהודית” את דעתו בחרוזים ב"הצפירה" (1890, גיל' 206), שעדיין לא הגיע הזמן לדבר עברית בגולה; רק לאחר שיחזור העם לארצו, תהיה שוב העברית שפה חיה, ולעת־עתה על הצעירים לעזור לעם לבנות את ארצו.

אגודת “שפה ברורה” במינסק

במינסק נוסדה אגודה “שפה ברורה” ביום ה' בשבט תר"ן. באספת היסוד בבית־המדרש של ה"תלמוד תורה" השתתפו כעשרים איש, ובהם סוחרים ומורים. היוזמים היו כנראה א"ד חורגל ויצחק ניסנבוים, ראשי האגודה הלאומית־דתית “נצח ישראל” מיסודם של בחורי הישיבה בווֹלוֹז’ין²⁰. שני צעירים אלה עמדו אחר־כך בראש האגודה “שפה ברורה” במינסק. אנשי מינסק נתנו את לבם בעיקר להקנית ידיעת השפה לנוער. למשימה זו נתנו ידם המורים, שהתנדבו ללמד חינם למחוסרי אמצעים.

באספת היסוד ביום ה' בשבט תר"ן נתקבלו החלטות אלו:

א. להרחיב את ידיעת השפה העברית בקרב הנוער על־ידי לימוד חינם.

ב. להרגיל בדיבור עברי את היודעים עברית. בבית־הוועד של האגודה אין לדבר בשפה אחרת מלבד עברית.

ג. להמציא מלים. שני פנקסים יהיו לאגודה ובהם ירשמו החברים ביידיש מה שאינם יודעים בעברית וכן הצעות לחידוש מלים. אחרי דיון תוציא האגודה מאסף, ובו יובאו תוצאות הדיונים²¹.

אגודת “שפה ברורה” במינסק ערכה שיעורים לבנים בדקדוק. המורה ליב מהרש"ק התחיל ללמד חינם כל יום שתי שעות את תורת הדקדוק. בשיעורים השתתפו כארבעים צעירים, ובהם בחורי ישיבות. האגודה הזמינה את המורה ווהלמן, שילמד כל שבת תנ"ך לשלושים צעירים, ברובם תלמידי בית־הספר למלאכה. ביזמתו של המורה מרדכי סירוטקין התנדבו מורים, ובהם נוֹפך ובנינסון, והקימו בית־ספר ללימוד עברית לבנות. בבית־ספר זה למדו כשמונים בנות בגיל 13 בערך. מלבד המורים לימדו גם צעירות ממשפחות ברגר, הורוויץ וגולדברג²².

לפי דוגמת האגודה “שפתנו אתנו” באודיסה ארגנה האגודה המינסקאית לימוד מדרש באספות במוצאי־שבת. הלימוד והוויכוחים התנהלו בעברית. האגודה יסדה מניין, ובו היו מדברים עברית בזמן התפילה בעניינים הנוגעים לתפילה.

באספתה ביום ז' באדר ב' תרנ"א החליטה האגודה במינסק להגשים את תכניתה בדבר הוצאת קבצים להרחבת הלשון. לקבצים אלה החליטה לקרוא “תחיית השפה” ולהוציאם פעמיים בשנה. לצורך זה הוקצבו מאה רובל. הקבצים צריכים היו לשמש בראש וראשונה את התנועה העברית ולרכז את ההצעות מכל האגודות לחידושים בלשון. בקבצים יבואו מאמרים מוקדשים להרחבת הלשון וחידושים בלשון, דו"חות מפעולות אגודות דוברי עברית ומאמריהם עליהן, וכן מאמרים על בעיות החינוך “בדתנו ושפתנו”. מלבד אלה יבואו גם מאמרים על רעיון יישוב ארץ־ישראל. האגודה פנתה אל סופרים חשובים, שישתתפו בקבצים. קלמן שולמן הזקן, י"ח טביוב, יהל"ל, יל"ג ועוד סופרים הבטיחו את השתתפותם. יל"ג חלק על שמם של הקבצים. איו"ב (יוסף בריל) ממינסק, שהיה חבר המערכת, ענה ליל"ג, שגם הוא התנגד לשם “תחיית השפה”, אבל רוב החברים רצו בו²³.

פעולות האגודה הלכו והתפתחו יפה. נצטרפו לאגודה רבים מחובבי־ציון בעיר. מספר החברים הבאים לאספות במוצאי־שבת היה רב. באספות ושיעורים היו בין המשתתפים בחורי ישיבה. לשיעורים היו באים גם פשוטי־עם, כמו סבלים. באספות היו משוחחים על החלוצים בארץ־ישראל ועל נושאים דומים. התקדמה ההכנה להוצאת הקובץ הראשון “תחיית השפה”. רק הדיבור בעברית, שלפני כן השתדלו בו חברים בכל מקום שנפגשו, נחלש. כּתב ממינסק מתאונן באביב תרנ"א ב"המליץ" (1891, גיל' 97) על ירידת המתח בדיבור העברי: “עתה נראה, כי את אשר עלה בלבנו, לעשות את שפת קודשנו לשפה מדוברת בארצנו, הוא רק חלום שוא”.

האגודה פעלה בכל המרץ, בעיקר בהפצת לימוד השפה, אולם לפתע פתאום נפסקו כל פעולותיה. מלשין אחד, מורה או “מלמד”, הלשין על המורה מהרש"ק. שוטרים באו אל בית־הכנסת ומצאו את המורה יושב ומלמד דקדוק. המורה והתלמידים נאסרו ונלקחו לחקירה²⁴. אגודת “שפה ברורה” במינסק הוכתה מכה קשה, שלא התאוששה ממנה עוד.

אגודת “שפה ברורה” בפינסק

אגודת “שפה ברורה” בפינסק נוסדה בחודש פברואר 1890 (שבט–אדר תר"ן²⁵. בתקנות, שהוחלט עליהן באסיפת היסוד, נאמר, שמטרת האגודה היא “לרומם את קרן שפתנו הקדושה, אשר כמעט נשכחה כמת מלב ולהשיבה לתחייה”. על החברים לדבר עברית כשהם מתאספים יחד. האספות תתקיימנה כל שבת אחר־הצהריים. החברים ישלמו לקופת האגודה כסף לשם רכישת ספרים עברים. בסעיף ה' של התקנות מדובר על מקרים, שיתקשו החברים למצוא מלה עברית לאיזה דבר: “כל מלה בשפת עבר, אשר תיבּצר מהחברים, עליהם להגיד לפני ראשי הוועד והמה יחרצו משפטם”. בידי היושב־ראש של האגודה יהיה פנקס, שבו ירשמו את המלים, שלא היו ידועות לחברים ושראשי הוועד קבעו אותן.

בראשית אייר תר"ן היו באגודה בפינסק למעלה מעשרים וחמישה חברים, רובם ככולם צעירים. יושב־ראש הועד היה מאיר פרנקל, הנאמן – יהודה ליב וינץ. בין החברים היה יהודה ליב ברגר ממינסק, שהשתקע בפינסק.

בט"ו בסיוון תר"ן היה בידי האגודה להודיע לאגודת “שפתנו אתנו” באודיסה, שיש לה כבר כחמישים חבר, ושנצטרפו אליה אנשים נכבדים. בנוגע לצירופן של בנות ראו חברי האגודה בפינסק קושי. נערות אחדות פנו אל האגודה וביקשו לקבלן כחברות, אבל בקשתן נדחתה, מפני שראשי האגודה פחדו מדיבה רעה. במכתב לבן־דויד ציינו ראשי האגודה, “כי לא הרי אווירא דפינסק כאווירא דאָדעסע”²⁶. בדעת הוועד היה להקים אגודה מיוחדת לבנות.

ועד האגודה בפינסק הזמין אליו את המורים לעברית בעיר והציע לפניהם לדבר עם תלמידיהם עברית. חבר הוועד, שהודיע על כך ב"המליץ" (1890, גיל' 221) ציין, שכפי הנשמע הסכימו אחדים מהמורים להצעה והתחילו לעשות כן. פעולה זו נעשתה בוודאי בהשפעת אגודת “שפתנו אתנו”, כי בן־דויד הודיע, שאגודתו הטילה על חבריה, שהם מורים, ללמד את תלמידיהם לדבר עברית.

חבר אחד קיבל על עצמו לחבר מחזה בעברית, והיה בדעת ועד האגודה להציג את המחזה אחרי שייכתב.

בפני חברי האגודה עמדה הבעיה, באיזו שפה עליהם לדבר, בשפת התנ"ך או בשפה המאוחרת, ומה לעשות, כשאין למצוא מלים מתאימות בספרות העברית. בן־דויד כתב להם, שחברי “שפתנו אתנו” מדברים בשפת העיתונים, כלומר בשפת התנ"ך ביחד עם מלים מן המשנה; אם אין מלה בעברית למלה מקובלת בכל השפות האירופיות, הם משתמשים במלה כזאת בצורתה המקורית. חברי האגודה בפינסק קיבלו דעה זו ודיברו גם הם בשפת העיתונים, אולם נתקלו בקשיים בקריאת שמות לדברים יום־יומיים, כמו חלקו של בגד, המקיף את הצוואר. הם שאלו בעצתו של בן־דויד איך לקרוא לזה בעברית, אולי צורון או ענק. למאכל, שאנו קוראים לו עכשיו גלידה (חידוש של א' בן־יהודה), שאלו, אם אפשר לקרוא לו “קפאון נופת”. אנשי פינסק התקשו למצוא מונחים בעברית למה שאנו קוראים היום סמיך, דליל.

לא היה בידו של בן־דויד לעזור להם הרבה בתחום חידושן או יצירתן של מלים. ביום י"ז באייר תר"ן, כתב להם, ש"בנוגע להמצאת מלים חדשות, לא עלינו המלאכה לגמור" – הסופרים ייצרו ניבים וביטויים, ועל חובבי שפת עבר לעת־עתה רק לדבר עברית. “בדבר הסגנון – כתב להם – אל תעצבו, הוא יבוא מאליו במשך הזמן. ובדבר מלים, קחו מאשר תיקחו, אך יותר טוב מכול הוא לקחת מלים משפת התלמוד”.

האגודה בפינסק ראתה, שיש צורך במרכז, שיקבע את המלים והניבים, ושהחלטותיו תחייבנה את כל האגודות. הציעה אפוא לאגודת “שפתנו אתנו”, שהמרכז יהיה בירושלים, כי שם יושבים אנשים כמו א' בן ־יהודה, י"מ פינס, זאב יעבץ ועוד. בן־דויד הסכים להצעה זו, אולם סבר, שבגלל ריחוק המקום יהיה קשה להחליף במהירות מכתבים עם המרכז שבירושלים, ולכן עורר את הרעיון של הקמת מרכז גם באירופה.

באספת האגודה ביום כ"ז בסיוון תר"ן הוכנסו שינויים בתקנות – לאור הנעשה באגודת “שפתנו אתנו” באודיסה. בתקנות החדשות נאמר על המטרה הראשית של האגודה: “להרחיב גבול שפתנו ולהפיץ אורה בכל פינות עמנו, למען תהיה מלבד שפה ספרותית גם שפה מדוברת”. על החברים הוטלה החובה לדבר עברית לא רק באספותיה, אלא בכל מקום ובכל שעה. הוחלט, שהאגודה בפינסק תהיה סניף למרכזן של כל אגודות דוברי עברית. מרכז זה צריך להיות בירושלים או באודיסה, אבל ירושלים עדיפה.

האגודה בפינסק יזמה ייסוד ספרייה ואולם קריאה (“בית־מקרא”) לספרים ולעיתונים עבריים. אף החליטה להוציא לאור מאסף, המוקדש “לתחיית השפה ולתחיית הארץ, ששניהם אחוזים זה בזה”. נבחרה מערכת בת 8 חברים, שיחליטו מה להכניס לקובץ²⁷. רעיון יפה זה של הוצאת מאסף, שכבר הגו אותו אנשי מינסק (עיין לעיל) לא נתגשם.

אגודת חובבי שפת עבר במוסקבה

בחורף של שנת תר"ן, במוצאי שבת פרשת יתרו (ז' בשבט תר"ן), נתכנסו בבית־כנסת רבים ממשכילי העיר, למעלה ממאה איש, וראובן בריינין הרצה לפניהם בעברית על הנושא “תחיית השפה העברית”. בריינין דיבר על הצורך בהפצת ידיעתה של השפה, בלימודה חינם את הנוער ובהגדלת מספר הספרים באולם הקריאה (ב"חדר־המקרא"), שהיה קיים על־יד אגודת הצעירים “בני ציון”.

נאמו גם אחרים והתווכחו. המהנדס יחיאל־יוסף ליבונטין הביע התנגדות לדיבור בעברית, בטענו, שבזה נקלקל את הסגנון העברי הטוב ונוריד את לשון הקודש לז’ארגון חדש. לדעת ליבונטין תקום השפה לתחייה אמיתית רק בארץ־ישראל. ליבונטין דיבר עברית, וענה לו בעברית צחה אברהם אידלסון²⁸.

האגודה במוסקבה נוסדה, בריינין נבחר כיושב־ראש שלה. לאספות ולנשפים, כגון למלאות 80 שנה לחז"ס (סלונימסקי, מייסד “הצפירה”) או לנשף־חנוכה בתרנ"א, היו באים צעירים רבים. הפעילים באגודה היו מלבד בריינין גם המשורר מ"מ דוליצקי, יעקב מזא"ה, מ' אוסישקין ואחרים²⁹. עם גירוש רבים מיהודי מוסקבה מן העיר נהרסה כמעט כל הקהילה. הפעולה למען יישוב ארץ־ישראל ולמען העברית שותקה כמעט לגמרי. בריינין היגר לווינה, ושם היה מן הפעילים למען הפצת העברית.

אגודת “שפה ברורה” בווארשה

האגודה, שנוסדה בווארשה, היתה מקיימת מדי שבת אספות, ובהן היו החברים מרצים ומתווכחים. ועד האגודה החליט להעמיד מורים, שילמדו לנערים עניים את השפה חינם. מורים אחדים הנהיגו את הדיבור העברי בבתי־הספר שלהם. גם בנות התחילו ללמוד עברית. האגודה רצתה לייסד ספרייה בעיר.

הדיבור העברי באספות לא מצא חן בעיני אחד המשתתפים בהן, בעיני אחד השומרים על טהרת הלשון, הוא אברהם זינגר. נדמה לו, שכל אחד מן החברים רוצה רק להראות, שהוא “מליץ נפלא”. היחידי, שהשמיע דברים של טעם באספות ו"שפתיו ברור מללו", היה – לדעת זינגר – החבר זאגורודסקי. זינגר טען, ש"בדברנו דברי־חול ניתן לשפתנו טעם זשאַרגאָן נשחת, השגור בפינו, או טעם שפת רוסיה, אשכנזית, או צרפתית"³⁰.

זינגר לא גרס את הביטויים החדשים, שהכניסו “המרחיבים המחריבים”, כמו “במלוא מובן המלה הזאת”, “מנקודת הראות שלו”. זינגר לא האמין, שההתלהבות לדיבור עברי, שהקיפה את מחנה העברים, תתמיד. במאמר שפרסם מ"המליץ" קרא לעזוב את הדרך הזאת: “אל תבקשו להחיותה (את השפה העברית), – סעדוה, הרחיבוה, אך אַל תחיוּה, כי תחייה כזאת מיתה היא לה!”.

חברי האגודה בווארשה יצאו להשיב בעיתונות לאברהם זינגר, הם הגנו על דרכה של האגודה ודחו את טענותיו של הספקן³¹.

האגודה בווארשה הוסיפה לפעול, יסדה בית־כנסת משלה וספרייה, והתחילה להוציא לאור “ספרי עם”. הספר הראשון שהוציאה היה “תולדות ר' חסדאי” על־פי גרץ³².

אגודה בווילנה

האגודה, שנוסדה באביב של שנת תר"ן, הלכה בדרכן של אגודות דומות: כל שבת היו החברים מתכנסים להרצאות ולשיחות בעברית³³. בין ראשי האגודה אנו מוצאים למדנים, כמו ר' אריה ליב גורדון מראסיין, שהיה מדקדק חשוב (בעל “מסלול ודרך לדקדוק שפת עבר”), ש' פייגנזון (שפ"ן הסופר), המגיה של בית־הדפוס “האלמנה והאחים ראם”, זלמן גורלאנד ועוד.

ראשי האגודה בווילנה הציעו לעורך “המליץ”, שיָקצה מקום בעיתונו לשאלות ותשובות בדבר ביטויים שונים, המתחדשים באגודות חובבי שפת־עבר. העורך העיר על המכתב, שנדפס בעיתון (1890, גיל' 117, מיום ה־29 במאי), שאינו יכול להבטיח, שיכניס לעיתונו כל מה שתלמיד ותיק ושאינו ותיק עתיד לחָדש.

פעולה חשובה להפצת העברית עשו בווילנה חברות האגודה “בנות ציון”. בקיץ של שנת תרנ"א יסדו אחדים ממשכילי ווילנה, חברי האגודה “בני משה”, עם “בנות ציון”, “חדר” ללימוד עברית לבנות. נתמנו שלושה מורים מובהקים, ובהם צעירה אחת, שילָמדו תנ"ך, דקדוק ולימודים אחרים. “חדר” זה נסגר בסוף שנת תרנ"ב מחמת מלשינות מצד ה"מלמדים" שבעיר, אולם חזר ונוסד על־ידי “בנות ציון” בראשית תרנ"ד בשם “יהודיה”³⁴. בית־ספר דומה נוסד גם בווארשה בראשית הקיץ תרנ"ב³⁵.

אגודת “בנות ציון ושפה ברורה” בראסיין

בעיירה ראסיין שבפלך קובנה כינסה בת הרב את כל הבנות בימי החנוכה תר"ן ויסדה אגודה בשם “בנות ציון ושפה ברורה”. מזכירת אגודת “בנות ציון” בווילנה, מרים זאלקינד, עזרה בייסוד האגודה וסיפקה ספרים. פעולתה הראשונה של האגודה הייתה להזמין שני מורים, שילמדו את הבנות עברית³⁶.

אגודות בערים אחרות ברוסיה וירידת התנועה

אגודות לדיבור עברי נוסדו בשנת תר"ן גם בערים אַוגוּסטוֹב³⁷ וקֵרץ'³⁸. בליבוי ובעיירה הבּסרבּית סוֹרוֹקי ניסו ליסד אגודות, אבל ללא הצלחה³⁹. בראשית שנת תרנ"א נוסדה אגודת “שפה ברורה” בסובאלק⁴⁰. אגודה זו פעלה בהצלחה, מספר החברים הגיע לשבעים, ברחובות נשמע דיבור עברי. זמן קצר אחרי זה נוסדה אגודת “שפה ברורה” בביאליסטוק. לאספת הייסוד באו רוב משכילי העיר, ודיברו שם עברית⁴¹. בקרֶמניץ נוסדה אגודת “שפה ברורה” ע"י ד"ר טוביה הינדס. אחרי ביקורו בארץ בקיץ של שנת תרמ"ט התמסר ד"ר הינדס לפעולה ציונית ולהפצת העברית. בפורים תרנ"א נערך נשף בביתו. צבי פרילוצקי נאם שם עברית⁴². חברי האגודה בקרמניץ קיבלו עליהם לדבר ביניהם ועם בניהם עברית. האגודה השפיעה השפעה עמוקה בעיר. צבי פרילוצקי, שהודיע בעיתון “המגיד” (1892, גיליון 17) על השפעתה של האגודה, כתב, כי “נוכל לאמר, כי אין עתה בית־אב נכבד בעירנו, אשר בניו ובנותיו לא ישקדו על לימוד שפת עבר ולא ילָמדו את לשונם לדבר בה”; חברי האגודה רואים בדיבור העברי לא שעשועים ולא דבר חדש כמו אספרנטו, אלא עניין לאומי חשוב.

אגודת⁴³ “שפה ברורה” נוסדו בשנת תרנ"א גם בדֶרבֶּנד אשר בקאווקאז⁴⁴ ובגרודנה⁴⁵. בשנת תרנ"ב נוסדה אגודה של “חובבי שפת עבר” בלוּצין שבפלך ויטֶבּסק⁴⁶. היו בוודאי עוד אגודות בעיירות ישראל ברוסיה, שלא הגיעו לידינו ידיעות עליהן.

ביטול האגודות ברוסיה

האגודות לדיבור עברי ברוסיה עברו ובטלו מן העולם כמעט כולן בשנת תרנ"א (1891). לפני הפסח תרנ"א נסגרה הספרייה העברית, ששימשה מקום־מקלט לשארית חברי “שפתנו אתנו”, ובזה נסתם הגולל על האגודה, שהשפיעה לפני כן הרבה על אגודות אחרות⁴⁷. הנהלת האגודה הייתה לקויה כבר כחצי שנה לפני הסגירה. חברה אחת, שהייתה הרוח החיה בהנהלת האגודה, נישאה בסוף הקיץ לאיש, ולא יכלה להמשיך בפעולה. לא נמצא מי שיקבל עליו את ניהול האגודה. בן־דויד היה שרוי אז כנראה ברוגז על החברים, וסגר את ביתו בפני אספות. האספות חדלו להתכנס כבר בראשית החורף. סגירת הספרייה, שיסד ליפסקי לפני שבע שנים, הייתה המכה האחרונה. האגודה חדלה להתקיים.

האגודה בביאליסטוק חדלה להתקיים בחורף של שנת תרנ"ב, לאחר שנה בערך של קיומה. הכָּתָּב מביאליסטוק, שהודיע על ביטול פעולות האגודה, העיר: “אלה תולדות התלהבות משכילי דורנו!”⁴⁸. האגודה בקרמניץ החזיקה מעמד יותר בזכות השפעתו של ד"ר הינדס. בחנוכה תרנ"ג נתכנסו חובבי־ציון וחברי אגודת “שפה ברורה” לחגיגה⁴⁹. האגודה בלוצין, שנוסדה במאוחר יחסית, חדלה לפעול, לאחר שהתקיימה כשנה ומחצית השנה. בקיוב יסדו צעירים בשנת 1894 אגודה של שוחרי שפת עבר, אבל לא קיבלו עזרה מן המשכילים שבעיר⁵⁰.

בתנועה העברית חלה אפוא ירידה. ביטול האגודות בירושלים, אודיסה ועוד עורר את הסופרים למחשבה. ש"ל ציטרון סבר, שאין לערבב את הפעולה למען תחיית השפה בפעולה הכללית למען יישוב ארץ־ישראל; האגודות למען השפה אינן צריכות, לדעתו, ליטול עליהן הוצאת קבצים לאור⁵¹. סופר אחד, ד"ל באראנוביץ, סבר, שיש לשים לב בעיקר ללימוד השפה לדור הצעיר, כדי שתהיה שגורה בפיהם כמו שפה אירופית חיה⁵².

ההתעוררות הגדולה לדיבור העברי, שהייתה בשנות תר"ן–תרנ"א ברוסיה, שקעה אמנם, אבל לא בטלה לגמרי. אגודות לדיבור עברי ולתחיית השפה, אגודות “חובבי שפת עבר”, התחילו לקום שוב אחרי הפסקה מסוימת. תולדות התנועה הזאת⁵³ חורגות מן התחום שתחמתי למאמרי זה⁵⁴.

בארצות אחרות באירופה

אגודת “שפה ברורה” בווינה

במרכז אירופה, בווינה, נוסדה אגודה “שפה ברורה” ביזמתו של ד"ר נתן בירנבוים. ד"ר בירנבוים, שהיה פעיל בתנועה הציונית בווינה וחידש בשנת 1890 את שבועונו “זלבסט־אמנציפציון” (בגרמנית, דומה לשם של חוברתו של ד"ר פינסקר “אוטו־אמנציפציה”), הקדיש כבר בגיליון הראשון של עיתונו המחוּדש מאמר לתחיית השפה העברית (גיליון א' הופיע ב־1 באפריל 1890). במאמרו סקר את התפתחות האגודות לדיבור עברי בירושלים, באודיסה ובמוסקבה, והודיע בהערה, שבווינה עומד להיווסד מועדון לדיבור עברי. את שאיפתו זו הגשים בירנבוים כעבור זמן־מה. בחודש כסליו תרנ"א נתפרסמה מודעה חתומה בידי ד"ר נחום נתן בירנבוים, וזה לשונה:

“בע”ה, חובבי שפת עבר!

מנהלי החברה “שפה ברורה”, אשר מטרתה לשים את שפת עבר לשפה חיה בפי בני חברתנו, מודיעים בזה, כי מיום א', י"ח לחודש כסלו הבע"ל והלאה תתאסף החברה הנ"ל לפעולתה בכל יום ראשון לשבוע משעה הראשונה עד השלישית אחרי הצהרים בבית הוועד אשר לחברת “אדמת ישורון”.

מי לעמנו ולשפתנו, אלינו"![⁵⁷⁰].

פעולות האגודה לא נתפתחו כראוי, ולאחר זמן נפסקו. בסוף שנת 1892, עם בואו של ראובן בריינין ממוסקבה לווינה, חודשו פעולות האגודה.

ד"ר נתן בירנבוים הגה את הרעיון של לימוד השפה בכתב על־ידי “מכתבים”. בחיבור המכתבים שיתף את אליהו ספיר. ביום 1 ביאנואר 1893 נפתח חגיגית מועדון האגודה. יושב־ראש האגודה, בירנבוים, פתח את החגיגה בגרמנית ודיבר על נחיצותה של עברית מדוברת כמקשרת בין חלקי העם היהודי. המזכיר, ר' בריינין, הרצה הרצאה בעברית. השיעורים לעברית התנהלו ע"י בירנבוים ובריינין; בירנבוים הורה לפי “המכתבים” שלו ושל ספיר, ובריינין היה מרוצה בקורס למתקדמים בעברית⁵⁵.

אגודות בגאליציה

אחרי רוסיה, שכללה חלק גדול של פולין ואת ליטא, הייתה גם בגאליציה אוכלוסייה יהודית גדולה ומושרשת בתרבות העברית המסורתית. העברית מילאה גם בה תפקיד חשוב בחיים, בעיתונות, בספרות, בחליפת מכתבים. השאיפה לתחיית השפה הייתה גם כאן חלק מתנועת התחייה הלאומית, שהכתה שרשים בגאליציה בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה שעברה. בתקנות האגודה “ציון” בלבוב (1888) נאמר, שאחד האמצעים להשגת מטרותיה הוא תחיית שפת עבר. על־ידי מספר חברים של האגודה נוסד “מועדון עברי” לדיבור עברי. המרצים הראשיים בעברית היו מרדכי אהרנפרייז ומיכל ברקוביץ. אהרנפרייז יסד במועדון זה קורס לשפה ולספרות עברית (1890). מלבד זה נוסדה גם “חברה לתחיית הלשון”, שבה הרצו על התפתחות הלשון העברית. בין המרצים באגודה זו היה ד"ר קרפּל ליפא מיאסי, יליד גאליציה. הרצו שם בעברית גם שתי אחיות מלבוב. הפעולה העברית התנהלה על־ידי אהרנפרייז.

בקראקא נוסדה אגודה להרצאות ולוויכוחים בעברית וללימוד השפה העברית חינם בשם “שפת אמת” (1892). המייסד היה יעקב שמואל פוכס, עורך “המגיד”.

בלבוב היה בשנת 1893 מועדון “שפה ברורה”, שהתנהל בידי חברי האגודה “ציון” גרשום באדר, שלמה שילר ורֶנצֶר. כל שבוע היו נערכות שם הרצאות בעברית. החברים התחייבו לדבר ביניהם עברית.

בוועידה הראשונה של ציוני גאליציה בשנת תרנ"ג (1893) הוחלט לפי הצעתו של ד"ר נ' בירנבוים, שאחד האמצעים להשגת המטרה של התנועה היא הפצת השפה העברית כשפה מדוברת בין היהודים, ידיעת ההיסטוריה והספרות היהודית. לשם השגת מטרה זו הוחלט לפי הצעתו של אהרנפרייז, שיש להקים אגודה, שתפקידה ליסד בתי־ספר, שבהם ילמדו עברית חינם, ואגודת “שפה ברורה” לשם הפצת הדיבור העברי.

אגודת “שפה ברורה” נוסדה בפשֶׁמישל בשנת 1893. ציוני גאליציה המשיכו לפעול בכיוון הפצת השפה העברית על־ידי אגודות “שפה ברורה” ומועדונים⁵⁶.

בגרמניה וברומניה

תחיית השפה העברית מצאה לה תומכים בגרמניה. בין אלה יש למנות את יעקב שלמה פוכס, יליד ביאליסטוק, שלמד בגרמניה, אחיו של עורך “המגיד”. הוא פרסם בשנת 1887 חוברת בגרמנית על ערכה של השפה העברית בשביל היהדות. הוא יחד עם הסופר העברי מליטא אלברט כץ (“א”ך איש הרוח") ועם וילי באמבוס, יליד גרמניה, היו ממייסדי אגודה בברלין למען הפצת העברית⁵⁷. פאביוס שָׁך, בנו של רב בליטא, פרסם בשנת 1892 בברלין חוברת בגרמנית “השפה שקמה לתחייה”, ובה סיפר ליהודי גרמניה על הספרות והשפה העברית החדשה.⁵⁸

בבוקארשט נוסדה אגודה “שפה ברורה” בשנת 1893 ביזמתו של ליאון קורנפלד, עורך העיתון ביידיש “היועץ”.

ברומניה נעשתה פעולה חשובה למען הפצת ידיעות ביהדות ולמען לימוד העברית בבתי־ספר, על־ידי עסקנים כמו ד"ר ק' ליפא ועל־ידי מורים וסופרים כמו מבש"ן וישראל טֶלֶר. לעיתונות העברית, שיצאה לאור ברוסיה, גאליציה וארץ־ישראל, היו קוראים ברומניה. ביישוב היהודי בארץ זו, בעיקר בחלקה הצפוני של המדינה, שהיה דומה ליישובים היהודיים הגדולים ברוסיה ובגאליציה, הייתה התעניינות רבה בתרבות העברית.

באמריקה

בנוּאַרק הקרובה לניו־יורק, נוסדה אגודה בשם “שוחרי שפת עבר”. אחד המייסדים היה אפרים דיינרד, איש אודיסה ויליד קורלאנד, נוסע, חובב ציון וביבליוגראף⁵⁹. חברי האגודה דיברו זה עם זה עברית.

הרחבת השפה

בעיתונות העברית ברוסיה – ב"המליץ" וב"הצפירה" – נמשך ויכוח על המקורות, שיש לשאוב מהם להרחבת הלשון, ועל הצורה והסגנון שתקבל העברית המחודשת. י"ח טביוב כתב ב"המליץ" (1890, גיליונות 63–60): “דָבּרו ואחר כך תבינו!”. הוא הקדים “נעשה” ל"נשמע". לדעתו תתחדשנה מלים לא באקדמיות, לא בעיתונים ולא באנציקלופדיות עבריות, אלא על־ידי הסופרים והמדברים. לעברית, שתקום לתחייה, תהיה כמו לכל שפה לשון ספרותית ולשון מדוברת, פשוטה יותר. בן־דויד טען (שם, גיליונות 68, 71), שלפי הניסיון שרכש באגודת “שפתנו אתנו” תהיה השפה המדוברת שפה בלולה, ויהיו בה מלים מן התנ"ך, מן המשנה ומלים זרות, המתחדשות באירופה. במאמר ב"הצפירה" (1890, גיליון 71), שהסביר בו בן־דויד⁶⁰ את יחס אגודתו “שפתנו אתנו” לאגודה “שפה ברורה” בירושלים, ציין, שבארץ־ישראל תושפע בוודאי העברית המדוברת מן הערבית, ואילו יהודי רוסיה, שהם רוב מניין ורוב בניין של העם, צריכים ליצור לעברית סגנון חדש אירופי.

משה לוינסון מביאליסטוק שיבח (ב"המליץ" 1890, גיליון 138) את פעולותיה של אגודת “שפה ברורה” בירושלים להרחבת השפה, אבל יעץ שלא להפריז בהכנסת מלים משפות שמיות, ומצד שני תבע להכניס את רוב המלים המשותפות לכל השפות של העמים הנאורים.

בבעית המקורות והרחבת השפה דן גם עורך “הצפירה” נ' סוקולוב במדורו “הצופה לבית ישראל” (1890, גיליונות 58–61). הוא יעץ לשאוב מים מהתלמוד. סוקולוב פתח את עיתונו בפני הצעות לחידושי מלים במדור “לתחיית השפה”.

סופרים ומורים, וכן קוראי העיתונים וחברי האגודות לדיבור עברי הציעו הצעות ושאלו שאלות מעל דפי העתונות.

המורה מגרודנה חיים ליב חזן קרא (ב"הצפירה" 1890, גיליון 74, 79, 84) להשתמש במלים שבתנ"ך בכל הצורות והזמנים, ולא רק באלו שנמצאו בתנ"ך. כך, למשל, באה המלה מאמץ רב ברבים (“מאמצי כח”, איוב לו, יט), הפועל יסף בא בנפעל רק בעבר. חזן הציע לחדש שמות מפּעלים, ופעלים משמות, על דרך שמירה, שיבה, הפלגה. הוא ציין, ששמות־תואר יש בתנ"ך רק לחמישה־שישה צבעים: לבן, אדם, צהוב, ירקרק, שחור (וחכליל), ולהשלמת החסר הציע לבנות שמות תואר מן השם של הדבר בעל הצבע, כמו:

עשן – כעין העשן;

אפר – כעין האפר;

תכל – כעין התכלת;

פשת – כעין הפשתה;

ירק – כעין הירק;

רקם – כאין הרקמה (“רבגוני”).

(י"מ פינס הציע אחר־כך ב"ספר הכח" בצורה דומה כָּחֹל, כתֹּם). מלים שבאו בתלמוד, בעיקר שמות צמחים ובעלי־חיים, שאין אנו יודעים עכשיו את הוראתן המדויקת, הציע לקבוע להן הוראה מסוימת. הוא העיר, שכמעט בכל השפות שינו מלים את הוראתן במשך הדורות. מלים משפות אירופיות, הן מהיוונית והרומית העתיקה והן מן השפות החיות באירופה, הציע להכניסן לשפה העברית, אבל ליחד את צורתן. חזן נטה, כמו יהושע שטיינברג, להברה האשכנזית. הם סברו שהיא קרובה יותר לעברית העתיקה, ולכן הציע לכתב את המלים המיוחדות: דקטור קלטוּר גאגרפיה.

חזן הציע מלים חדשות שיצר: משקפים – במשקל “מאזנים, מלקחים” – לדבר שקראו לו אז: “כלי־מחזה”, “כלי ראות”, “כלי־ראי”, “בתי עינים”. במשקל כזה הציע גם את המלה נקוּדוֹתים (שם, בגיליון 141), והיה מוכן להציע עוד מלים במשקל זה לצמד של שני דברים, הנמצאים תמיד יחד. מלים אלו נתקבלו, ואילו המלה מרתח, שהציע לכלי שמרתיחים בו מים, נדחקה מפני המלה מחם, הנזכרת בתלמוד ושהציעה מ"צ זאגורסקי מווילנא. יהודי זה הציע במקום משקפים – שקוּפים (שם, גיליון 161), אבל הצעה זו לא נתקבלה.

קוראי “הצפירה” שאלו במדור “לתחיית השפה”, איך עליהם לתרגם מלים שונות לעברית. אחד מהם שאל (בגיליון 77) איך לקרוא בעברית ל"לאבּוֹראטוריה"? יהושע שטיינברג תרגם, כאמור, “בית היתוך לחרושת החימי”; יש גם תרגום קצר יותר: “בית להרכבה ולהפרדה”; ואילו השואל מציע: בית־מזג, כי המתרגמים הקדמונים השתמשו בשורש מזג להוראת הרכבה כימית.

קורא אחד שאל (שם, גיליון 58), איך לתרגם את המלה “אינדוסטריעשטאאט”. אפשר לתרגם בשמונה מלים: “ממלכה אשר בה רב מספר בתי־חרושת־מעשה”, אבל הוא רצה בתרגום קצר יותר.

סוחר יין ש"אהבת שפתנו הקדושה בערה בקרבו והָשקט לא יוכל", שאל (שם, גיליון 65), איך עליו לקרוא לבית־אוכל, לבית־יין⁶¹ ולבית־שכר ויין שרף. הוא הציע פתרונות אלה: מסעד (עכשיו מקובל מסעדה, כהצעת א' בן־יהודה), מסאב או משכּר, ולבית־משתה חמים, או קרים, משקה.

ההצעות והוויכוחים האלה תרמו להעשרת אוצר הלשון ולהרחבת גבולותיה, במקביל לפעולה שעשו חכמי ארץ־ישראל, סופריה ומוריה. ביסוס מדעי לחידוש הלשון והצעות מלים חדשות ומחודשות ניסה לתת הצעיר רב־הכישרונות בן השבע־עשרה מאודיסה יוסף קלוזנר. הוא חיבר מאמר גדול בשם “שפת עבר – שפה חיה”, שראשיתו נדפסה בירחון “השרון”, שהוציא לאור גרשום באדר בגאליציה בשנת תרנ"ג, ואח"כ בשלמותו ובהרחבה במאסף “אוצר הספרות”, קראקא תרנ"ו (הופיע גם בצורת תדפיס, 94 עמ'). יוסף קלוזנר תמך בדרכו של בן־יהודה לחידושים בלשון וקידם בברכה את הופעת מילונו (המליץ 1894, גל' 245). מן המלים, שהציע יוסף קלוזנר להכניסן לשימוש, ונתקבלו: חלוֹני, שתוּק, עפרוֹן, ירחוֹן, חלצה, בדיה, מנוֹף, מזרקה ועוד. הצעות שלא נתקבלו: שירוני (פּואטי), צחקני (עכשיו – “מגוחך”), תבלני (מן המלה תבל) – welthch, היסטורוּתין (עכשיו: “היסטוריון”), מכוֹנוּתין (עכשיו: “מכונאי”), צבוּרה (עכשיו: “קבוצה”) ועוד⁶²

הצעות מחדשי הלשון נפגשו בהתנגדות חריפה מצד השומרים על “טהרת הלשון”. הם פרסמו מאמרים ופיליטונים עוקצניים. מ"ל ליליינבלום כתב במאמר (ב"המליץ" 1897, גלי' 1–7, כונס ב"כתביו", ד, 242) בתגובה על שמחתו של א"ל לוינסקי על העברית החיה בפי תלמידי בית־הספר ביפו, שאין זו עברית אלא אשדודית. ליליינבלום הביא דוגמה מחידושי א. בן־יהודה: אל התערוכה לשולחן, שישבו אוהבי קדמה, ארדים, וסירו גופיפים קטנים. בסבל ואפד, והיו מתעננים ברצינות נוּקדנית על הרעיון הגאוני של העיתונות, והמטעמת המזיגה הכנס הכניסה בקרבם רעננות והיו לא הולכים אחר בנלות החיים שעל הארץ המסכנה, שהיא גרירה אה – בוא באו שלושה חרמים לומר להם בסימן טוב ולקחו חנכיה של זהב…

לעגו לא רק לחידושי א' בן־יהודה, אלא לחידושי “מחיי הלשון” בכללם. להתקפות זכה במיוחד חיבורו של יוסף קלוזנר. ד"ר י"ל קנטור (“מ. בלשן”) פרסם בירחון “השילוח” (כרך א', תרנ"ז) פיליטון בשם “שיחות חולין”, שבו טען, ש"מחיי הלשון" יוצרים מלים חדשות, בו בזמן שאינם יודעים לדלות מלים מהאוצרות הטמונים בתלמוד בספרות העברית הישנה. יוסף קלוזנר, שראה את עמו נפגע, התגונן במאמר תשובה באותו ירחון, והראה, שהוא וכן גם מחדשי מלים אחרים משתמשים באוצרות הישנים, אלא שאין מנוס גם מיצירת מלים חדשות לגמרי, כי כל שפה חיה יוצרת מלים חדשות לפי צורכי הזמן.

הלעג לא מנע את הרחבת הלשון על־ידי סופרים ומורים הן בארץ־ישראל והן בארצות הפזורה. הצעות רבות נידונו לגניזה, אבל רבות נקלטו, ואין אנו מרגישים היום, שהן יצירות חדשות של חלוצי תחיית השפה.

א.

תקנות החברה “שפה ברורה” שנוסדה במוצש"ק תשעה ימים לחדש הראשון שנת התרן לפ"ק פינסק

לרומם את קרן שפתנו הקדושה אשר כמעט נשכחה כמת מלב ולהשיבה לתחיה ואלה תקנותיה:

א. על החברים לדבר אך בשפת עבר בהתאספם יחד.

ב. האספה תהיה ביום שבת קדש מדי שבת בשבתו אחרי הצהרים.

הערה: רק פעם בחדש במוש"ק.

ג. על החברים לשלם להחברה כפי נדבת לבם הטוב ומתת ידם הנדיבה.

ד. מטרת הכסף היא לקנות ספרים בשפת עבר.

ה. כל מלה בשפת עבר אשר תבצר מהחברים עליהם להגיד לפני ראשי הועד והמה יחרצו משפטם.

הערה: אם דבר קל הוא אז יחרץ הועד כרגע, ואם דבר קשה הוא אז יפתר במשך השבוע.

ו. המלות אשר הובאו לפני ראשי הועד ונפתרו, על המזכיר לכתוב זאת בספר המלים אשר להחברה.

ז. ראשי הוועד המה חמשה אנשים, אשר ינהלו את החברה כן במשטר וסדר נכון וכן לפתור את המלות הזרות.

ח. ואלה שמות ראשי הועד, סוכן, מבקר, מזכיר, רואה חשבון ונאמן.

הערה: א) בידי הסוכן יפקד כסף וספרי החברה למקרא אשר יבואו לאוצרה.

הערה: ב) על המבקר לדבר ולשוחח עם החברים החדשים אשר יחפצו לכתוב ידם להחברה ולראות אם שפתם אתם, לתקן את השגיאות היוצאות מפי הנאספים בשגגה, ולראות כי הנספים ידברו בשפת עבר בעת האספה.

הערה: ג) על המזכיר להביא הכל במשטר ולנהל את הפנקס וספר החשבון וספר המלים אשר להחברה.

הערה: ד) על “הרואה־חשבון” לבקר את ספרי החשבון הנמצאים תחת יד המזכיר, ואת הכסף הנמצא תחת יד הסוכן.

הערה: ה) על הנאמן לגבות את הכסף אשר יתנדבו החברים מדי חדש בחדשו ולמסרו ליד הסוכן.

ט. אם אחד מראשי הועד לא יהיה בעת האספה אז יוכלו הנאספים לבחור על מקומו איש אחר מהנאספים למלא את מקום האחד בפעם ההיא.

י. כל אחד מהחברה יוכל לקחת ספר אחד לביתו למקרא.

הערה: אך אל יאחרנו בביתו יותר משבוע.

יא. הרשות לכל אחד מהחברים לבא בכל עת שירצה לדרוש אחרי ענין בהספרים הנמצאים בבית הסוכן.

יב. הספרים למקרא בשפת עבר יקנו בהסכם ראשי הועד והמה: הסוכן המבקר המזכיר הרואה־חשבון והנאמן.

יג. ארבעה ספרים להחברה.

הערה: א) שלשה בידי המזכיר והאחד בידי הסוכן.

הערה: ב) הראשון הוא הפנקס אשר בו נכתבו תקנות החברה שמות החברים נדבות החברים ושמות הספרים.

הערה: ג) השני והשלישי המה ספרי החשבון אשר בם יכתבו הוצאות החברה, המה בידי המזכיר.

הערה: ד) הרביעי הוא ספר המלים אשר בו יכתבו המלים הזרות להחברים ונפתרו בידי ראשי הועד, והוא ביד הסוכן.

יד. כל אחד ואחד שיחפוץ להספח אל החברה מהיום והלאה עליו לבוא בעת האספה.

טו. אין הרשות להחברים לצאת מחדר האספה בעת האספה לדבר עם רעהו.

טז. את התקנות האלה יקימו ראשי הועד בחתימות ידיהם.

על התקנות האלה נוסדה החברה “שפה ברורה” ועל הדברים האלה באנו על החתום

נאום הסוכן מאיר פריינקיל

נאום המזכיר ישעיו חיים גראסבערג

נאום המבקר שאול ראבינאוויטש

נאום הרואה־חשבון יוזפא וואלאוועלסקי

ונאום הנאמן יהודה ליב ווינץ

ב.

תקנות חברת “שפתנו אתנו” באודיסה

… חובות החברים והחברות הן:

א. לדבר איש את רעהו ואשה את רעותה עברית בכל מקום ובכל שעה.

ב. להתאסף מדי שבת בשבתו אל בית הועד להשתוחח בשפת עבר בצבור ולשמוע לקח איש מפי אחיו.

ג. כל אשר יש בכחו לשאת מדברותיו בשפת עבר באיזה ענין הנוגע להיהדות ולשפת עבר וכו', כמו בכל ענין חכמה ומדע, חיב לדרוש באספה לא פחות מפעם אחת בחדש (הגברים דורשים בע"פ, והנשים ברצונן גם במכתב).

ד. כל אחד מהחברים מחויב לבור לו איזה ענין למודי להגות בו ולהרכיש לחבריו את כל אשר ימצא נחוץ ומוכשר להרחבת השפה.

בעת האספות מדברים לאחד אחד בסדר ובמשטר מבלי הכנס איש בדברי רעהו, והיושב ראש הוא המפקח על הסדרים, ורק בעת ההפסקות מותר לדבר איש כאות נפשו אין אונס.

תקנות האגודה “שפה ברורה” בווינה

כתבה מווינה, “הצפירה”, י"ב שבט תרנ"ג

וויען. בעירנו נוסדה חברת “שפה ברורה” וספר תקנותיה מאושר ומקוים מטעם הממשלה דפה. מטרת החברה:

א. להפיץ ולהרחיב ידיעת שפת עבר ודבורה בין כל מפלגות העם.

ב. לאחד ולחבר לאגדה אחת את כל השואפים לתרבות עברית.

החברה רוצה להשיג תכליתה על־ידי התחבלות המאושרות ומקוימות מהממשלה האלה:

1. לפתוח בית ספר וללמד בו שפת עבר בכתב ובדבור למתחילים ולהרוצים להשתלם בה. חברי האגודה קימו וקבלו עליהם להיות מורים חנם אין כסף.

2. על־ידי דרשות ומדברות בשפת עבר כל עניני חכמה ומדע ובשפת אשכנז רק בענינם אשר תכליתם לחבב על השומעים את שפת עבר והתרבות העברית.

3. על־ידי יסוּד אוצר ספרים ומ"ע המכונים לתכלית זאת.

כל איש היודע את קרת לב אחינו במערב אירופא, ואפילו הטובים שבהם, לכל דבר שחותם תחית השפה העברית או לאומיות ישראל מוטבע עליו, יבין מדעתו כמה מכשולים ומעצורים מבית ומבחוץ פגשו בדרכם מיסדי החברה הנ"ל עד אשר נתאשרה ונתקימה בגושפנקא דמלכותא ועד אשר נתנו ידם לה תלמידי בתי מדרש המדעים הגבוהים ילידי מערב אירופא ועוד אנשים רבים מקצות העם. כחמשים חברים מהראשונים וגם האחרונים הגישו את בקשתם להועד המפקח על עניני הלמוד לספחם אל מספר התלמידים אשר ישמעו לקח שפת עבר בבית הספר של החברה.

ראש החברה הוא הד"ר נחום נתן בירנבוים והמזכיר ה' ראובן בריינין.