א. זמנו והשקפת עולמו של הרב קאלישר    🔗

הרב צבי הירש קאלישר חי על גבול מזרח אירופה ומערבה וספג לתוכו את הרגש הדתי הלוהט ואת החיבה ללימוד התורה של המזרח יחד עם ידיעות רחבות בפילוסופיה ובספרות ההשכלה של המערב. הוא חי בתקופת משבר, בימי מעבר מחיי דכוי לחיים אזרחיים תקינים לאחר מתן זכויות ליהודי מערב אירופה, ותמורות בחיים הדתיים והלאומיים, שבאו בעקבות אמנציפציה זו. הרב קאלישר היה מהלוחמים על נאמנות למסורת ועל השמירה על הערכים הלאומיים שביהדות. הוא היה הראשון באירופה התיכונה שהגה את רעיון ישוב ארץ־ישראל כפתרון בעית הלאומיות העברית וכצעד לקראת חידוש המרכז הדתי בארץ הקודש.

כיליד ליססא,¹ קהילה יהודית עתיקה במערב פולין, בגליל פוזנא, שעברה לאחר חלוקת פולין לשלטון פרוסיה, קיבל ר' צבי קאלישר חינוך מסורתי. ליסא היתה אז ידועה כ"עיר מלאה חכמים וסופרים". ר' צבי קאלישר למד תורה מפי ראש הישיבה המפורסמת בליסא ר' יעקב, בעל “חוות דעת”, ואח"כ נסע לפוזנא והיה תלמידו של ר' עקיבא אייגר. פרי שקידתו על התלמוד ומפרשיו הם חידושיו על חושן משפט בשם “מאזנים למשפט”.²

ר' צבי קאלישר התעמק גם בספרות הפילוסופיה והקבלה. הוא היה בקי בספרי הפילוסופים העברים של ימי הבינים וקרא גם את ספרי הפילוסופים החדשים כמו דיקארט (קארטזיוס), שפינוזה, משה מנדלסון וקאנט. הוא קרא את ספרי ההשכלה העברית של זמנו וחיבב בעיקר את הספרים המדעיים שלה. כגון: “התורה והפילוסופיה” לר' שמואל ריג’יו (היש"ר מגוריציאה), “גן נעול” לר' נפתלי־הירץ ווייזל, “ספר הברית” לפינחס־אליהו בן מאיר מווילנא ועוד.

מצוייד בידיעות רבות בפילוסופיה יצא להשלים בינה ובין האמונה. פרי הגיונותיו אלה, הוא ספרו “אמונה ישרה”.³ ר' צבי קאלישר מחזיק באמונה כפי שנתקבלה ונתקדשה מדורות והוא מתנגד לחוקר האומר, שהוא “רק לפי היקש הגיוני ישמור הדת”, אולם הוא רואה “רב תועלת אם לפי הדת ישנן משפט השכל, ויחקור וידרוש בכל עוז ותעצומות עד מקום שיד שכלו מגעת, להבין שרשי הדת והאמונה על מכונה, חוקים ומשפטים יחדו”.⁴ חוקר “הבא לחקור את האמונה מדרך השכל ויאמר בלבו לא אעשה דבר עד יבינהו שכלי, אז לא יבוא אמון בו ולא יקום בעדת צדיקים לעולם, כי כל דת אלקים היא למעלה משכל אנושי (רק לא נגד שכל אנושי) – – – אך אם מתחילה יחזיק באמונתו על־ידי ראותו גודל הנסים והנפלאות, כאשר הוא מוסכם ומקובל לכל מאמיני תבל, ואחרי חיזוק אמונתו יחקור בשכלו ויבין נפלאות, כי ישרים דרכי ה' ונאמנים כל פקודיו, הפקודים נופלים תחת אמונה”.⁵ ר' צבי קאלישר מתווכח עם אפלטון ועם אריסטו, עם קאנט ועם שפינוזה, והוא דוחה את דעותיהם. הוא מסתמך לפעמים בדברי ר' משה מנדלסון, שהוא קורא לו “האדם הגדול, נזר החכמים”, ובר' נפתלי־הירץ ווייזל, “החכם המופלא”. בוויכוחיו הפילוסופיים־דתיים הוא מסתייע בעיקר בפילוסופים העבריים של ימי הבינים, הרמב"ם והרמב"ן, ר' יוסף אלבו ור' יצחק עראמה, בספר הזוהר וביתר ספרי הקבלה. הקבלה היתה קרובה יותר ללבו מאשר הפילוסופיה, כי הקבלה “לא ילבטון ההולכים באורחותיה”.⁶

בספרו “אמונה ישרה” רצה לתת בסגנון קל מחקר, שיכלול “כל ישרת אמונה עפ”י התורה והפילוסופיה", כדי שרבים יוכלו לקרוא אותו. הוא רצה לחזק את האמונה בלבבות, מפני ש"בעוונותינו הרבים נתמעטו הלבבות דורשי אלקים באמת, לשמור כל חוקיו ומשפטיו לטוב לנו כל הימים".⁷ הרב קאלישר רצה, שספרו ישמש “כלי קרב נגד מפירי דת”.⁸ אמנם כתוב הספר בסגנון קל ומושך והרב קאלישר תרם תרומה חשובה לפילוסופיה הדתית ולחיזוק ההכרה הדתית.⁹

מלבד הספר “אמונה ישרה”, הכולל את השקפותיו על התורה, הפילוסופיה והקבלה, פירסם החל משנת ת"ר ועד סוף ימיו מאמרים לרוב על בעיות אלה בקבצים ואח"כ בעתונות העברית.¹⁰ בכל מאמריו אלה חזר על השקפותיו ודעותיו, שהביע אותן בספרו “אמונה ישרה”.

 

ב. רעיון התחייה הלאומית והדתית בארץ־ישראל    🔗

בתקופה, שבה חי הרב קאלישר, הלכו יהודי מערב אירופה והשיגו זכויות־אזרח כמו שאר אזרחי המדינות האלה. בתקופת האמנציפציה הזאת נפתחו בפני היהודים אפשרויות גדולות בציבור ובכלכלה. רבים מהיהודים הגיעו לעמדות חשובות במדינות המערב, אחדים נבחרו לבית־הנבחרים ונתמנו למשרות גבוהות. אחדים הגיעו גם לעושר רב, כמו משפחות רוטשילד ומונטפיורי, והממשלות התחשבו ביכלתם הכספית.

בימים ההם קמה בקרב יהודי המערב תנועה לתיקונים בדת. ה"מתקנים" רצו לא רק להנהיג מנהגים חיצוניים כדוגמת הכנסיות הנוצריות, אלא גם לעקור כל דבר המזכיר את השיבה לציון. הם רצו להדגיש, כי הם רואים את עצמם בני הלאום של המדינה, בה הם חיים והם נבדלים רק בדת. בכך רצו לחזק ולבסס את תביעתם לשווי זכויות.¹¹ הם מחקו מסדר התפילה את התפילות לקיבוץ גלויות ובנין ירושלים, לביאת המשיח ולהחזרת העבודה. הם התחילו להתפלל לא רק בלשון הקודש אלא גם בלשון האומות.

“תיקונים” אלה הרעישו את לבותיהם של הרבנים שעמדו על בסיס היהדות המסורתית, המבוססת על הלאומיות העברית. הרבנים יצאו במחאה נמרצה נגד השינויים בדת ונגד סילוף ההשקפות המסורתיות. בקובץ “אלה דברי הברית”, שנתפרסם על־ידי רבני האמבורג בשנת תקע"ט נגד בעלי ה"היכל" בעיר זו, הביעו את דעתם נגד התיקונים רבים מגדולי הרבנים בגרמניה וארצות אחרות.

ר' עקיבא אייגר קובע במכתבו מיום כ"ז בטבת תקע"ט, שיש להתפלל בלשון הקודש; מותר אמנם להתפלל בכל לשון, אבל רק באקראי בעלמא; העובדה שאין מלמדים את הבנים עברית “חרפה היא לנו בין העמים, כי כל אומה ואומה מדברת בלשון עמה ואוהבת לשונה ואנחנו נעזוב לשוננו הקודש?” ר' עקיבא אייגר מציין, ש"צריכין אנחנו להתפלל על בנין ירושלים, אף שאנו יושבים שקטים בין האומות וכי הטה ה' לב מלכים עלינו לטובה, וצריכין אנו להחזיק טובה להם להתפלל בשלומה של מלכות – – – אף־על־פי־כן אנחנו מצפים ומתפללים על בנין ירושלים, לא בשביל תענוגי ותאוות עולם הזה, כי אם לעבוד את ה' בטהרה בעבודת הקרבנות בהיכל ה'".

ר' משה סופר סבר גם הוא כך: “ואם יאמר האומר, להתפלל על צמיחת קרן משיח בן דוד והחזרת העבודה עכ”פ בטל הטעם, שאנחנו יושבים שלוים ושקטים בין מלכי האומות יר"ה, זאת לא זאת – – – אפילו בימי מלכי בית שני התפללו על שלטון דבית יהודה". ר' משה סופר ראה את בני ישראל בגולה כ"שבויים ממלחמת החורבן". מצב היהודים הוטב אמנם בזמן האחרון ו"אנו מחוייבים לדרוש שלומם (של מלכי האומות) ולהתפלל עליהם ומבלי לשלם להם ח"ו רעה תחת טובה הרבה אשר גמלנו באלפים שנה – – –, אבל בכל זאת אין רע, אם נוחיל ונצפה לשוב לאחוזת נחלתנו". ר' משה סופר התנגד לכל שינויים בדת ובמנהגים המסורתיים.

ר' יעקב מליסא, מורו של הרב קאלישר, חיווה גם הוא את דעתו והתנגד לשינוי כל שהוא.

דעותיו של ר' צבי קאלישר הצעיר היו דומות לדעותיהם של רבותיו. גם הוא התנגד לבעלי הריפורמה. לבו דאב על התכחשותם של המתקנים ליסוד הלאומי שביהדות. הוא הרגיש, כמו ר' משה סופר, שעמו נמצא על אדמת נכר, בגולה.

ר' צבי ראה שבזמנו התעוררו לתחיה העם היוני והאיטלקי. גם בגרמניה היה עד להתעוררות לאומית. הוגה הדעות הצעיר קינא את קנאת עמו והתחיל לחשוב, שמא הגיע הזמן להתחיל בפעולות ממשיות לקיבוץ הגלויות; הזמן החדש, שבו הורגשה הקלה ביחס האומות ליהודים, יש לנצלו למען ישוב ארץ־ישראל; אין לשבת בחיבוק ידים, יש להתחיל בגאולת הארץ וביישובה; הגאולה לא תבוא בבת אחת, אלא בהדרגה, בדרך הטבע, בהתאם לתנאי החיים והמצב המדיני בעולם ובמאמצים של בני אדם. בני ישראל צריכים להתעורר לפעולות לשם אתחלתא דגאולה ואז יעזור להם השם; לקיבוץ הגלויות דרושה עזרת המדינות; אחרי הגאולה הראשונה, בדרך הטבע, תבוא הגאולה השלמה. לחיזוק השקפותיו אלה מצא הרב קאלישר דעות דומות ואסמכתות בדברי הנביאים, בספרי, בירושלמי, בזוהר, אצל הרמב"ן ואחרים.

הרב קאלישר הגה גם את רעיון חידוש הקרבתם של קרבנות ציבור בירושלים. לאחר שישובו רבים מבני ישראל לארץ ישראל ויושג רשיון מהשלטונות, אין הוא רואה מניעה לקיום מצוה זו מבלי לחכות לבנין בית־המקדש. חידוש הקרבנות יקרב את הגאולה השלמה.

הוא העלה בכתב את השקפותיו על גאולת ישראל וכן את מחקריו בהלכה בבעיית חידוש הקרבנות. דעותיו אלה של ר' צבי קאלישר היוו חלק מהשקפת עולמו, כפי שהביע אותה ב"אמונה ישרה", והוא צירף את חיבורו זה לחלק ב' של הספר “אמונה ישרה”.

 

ג. פנייה אל רוטשילד בדבר גאולת הארץ    🔗

הרב קאלישר לא הסתפק בהתבוננות מופשטת ובקביעת הלכות, הוא רצה גם לפעול להגשמת הרעיון. נדמה היה לו, שהשינויים בשלטון בארץ ישראל, שלטון מוחמד עלי הפחה המצרי במקום שלטון התורכים, מקל על השגת הארץ בשביל היהודים. הוא סבר, שאילי הכסף היהודיים, כמו משפחת רוטשילד, יוכלו בהשפעתם ובכספם לגאול את הארץ מהשלטון הזר. ביום י"ב באלול שנת תקצ"ו ערך הרב קאלישר מכתב אל ר' אשר־אנשל רוטשילד, שחי בפרנקפורט. במכתב זה ניסח את השקפותיו על הגאולה, הביא את פלפולו בבעית הקרבת קרבנות וסיים בבקשה לפדות את ארץ ישראל מידי הפחה המצרי.

הרב קאלישר ידע, שהצעתו אינה רגילה ובעיני איש הכסף והמעשה יכול הוא להראות כבלתי שפוי בדעתו. הוא מציין את לבטיו אלה במכתבו והוא כותב: “הן אמת כי בלהות יאחזוני לאמור: אולי אהיה בעיני אדוני כמתעתע וכאיש משתגע המבקש דבר עד רום שמים?” אולם הוא נזכר, שהוא פועל למען גאולת ישראל, דבר שהוא מוכן למסור עליו את נפשו וכספו, לכן הוא מוכן להיות לבוז ובלבד שלא יניח את ידו מ"דבר גדול תכלית כל היצורים".¹² גם אם לא ישיג את מטרתו, הרי “על כל פנים הדרישה והברכה היא גם כן זכיה גדולה”. הרעיון הגדול, שהתעורר בלבו אינו נותן לו מנוחה והוא רואה הכרח נפשי להביעו ולהשתדל להגשימו.

הרב קאלישר משדל את רוטשילד העשיר, אשר “גדול שמו בכל הגויים וכל מלכי ארץ לפניו יכרעו”, שיפעל בכל כחו למען שיבת ציון וקיבוץ נדחי ישראל. “מי יודע – כותב הרב קאלישר – אם לא לעת כזאת נתן לו השם יתברך הגדולה והעושר הגדול הלזה.¹³ לפי השקפותיו של הרב קאלישר, שהובעו במכתב אל רוטשילד, “אם יקום איש צדיק ומושל בישראל ויכוף אותם לתורה בארצו ויחזיר עבודה לירושלים פשיטא כי משיח ד' הוא”.¹⁴ אין איפוא פלא, אם הרב קאלישר מוכן היה לכנות את רוטשילד בתואר משיח, אם יגאל את הארץ ויקבץ את נדחי ישראל.¹⁵ הכבוד והגדולה של רוטשילד מעוררים ברב קאלישר את הרושם, ש”אין זה כי אם משורש ישי יפרה".¹⁶ הענוה של ר' אשר־אנשל רוטשילד, יראת השם ומעשי הצדקה שלו מעוררות ברב קאלישר את התקוה, שזה הוא האיש הנועד להביא את ראשית הגאולה.

הרב קלישר הציע לרוטשילד, שיתן למוחמד־עלי המצרי מדינה אחרת תמורת ארץ ישראל. רוטשילד יוכל לקנות לפחה המצרי מדינה אחרת, ששטחה גדול יותר. רוטשילד לא יפסיד גם את כספו, כי לאחר שבני ישראל ייקבצו מכל הארצות יהפכו את ארץ ישראל לארץ נושבת וייסדו בה את ממשלת ישראל, יקבל רוטשילד הכנסות מרובות, יותר מאשר הוציא. אם הפחה לא יסכים למכור את כל הארץ, ינסה רוטשילד לקנות לפחות את העיר ירושלים וסביבותיה. אם לא יצליח גם בזה, יקנה לכל הפחות את מקום המקדש וסביבו איזה שטח, כדי שאפשר יהיה שם להקריב קרבנות. גאולת כל הארץ וקיבוץ גלויות היא המטרה השלמה הנכספת. היהודים הסובלים בארצות שונות, ובפרט בפולין, זקוקים לארץ, הם “יטהרו לבם אל קונם ויזעקו אל ד' להושיע את משיחו הולך תמים אדוני השר!”

הרב קאלישר ציין במכתב שאין לו שום פניות ובקשות אישיות, “אך ישועת נדחי עמנו בקשתי, וסדר עבודה לירושלים דרישתי”. הרב קאלישר ראה את עצמו “נמלה קטנה”, והוא חותם על מכתבו: “תלמידו של הגאון הגדול החסיד המפורסם רשכבה”ג מו"ה עקיבא איגר אבדק"ק פוזנא".

 

ד. חידוש הקרבנות    🔗

באותו זמן, שהרב קאלישר פנה אל רוטשילד בדבר גאולת הארץ, פנה גם אל רבו ר' עקיבא אייגר בשאלת חידוש הקרבנות.¹⁷ הוא רצה לקבל מרבו המפורסם הסכמה לדעותיו בשאלת הקרבנות. הרב קאלישר פירט את הקשיים העומדים בפני חידוש הקרבנות מנקודת ראות ההלכה, והביא הוכחות לסתירת הקשיים. בין התלמיד ורבו התפתח ויכוח־פלפול על בעיות יחוס הכהנים ובגדיהם, מקום המזבח ומידותיו. ר' צבי קאלישר הביא ראיות, שאפשר להתגבר על קשיים אלה. ר' עקיבא אייגר, שהיה אז כבר זקן וחלש, העביר את הפלפול אל חתנו ר' משה סופר, אב"ד פרשבורג, וביקש ממנו לחוות את דעתו. בתשובתו לר' עקיבא אייגר העיר ר' משה סופר, שלמעשה אין כעת כל אפשרות להשיג מהשלטונות השולטים בארץ ישראל רשיון להקריב, כי על הר־הבית נבנה בית־יראה של המושלמים והם לא ירשו לאיש זר לגשת שמה. מנקודת ראות ההלכה, סבר ר' משה סופר, יש היתר להקריב ואין חשש מיחוסי כהונה ומבגדי כהונה. דעתו היתה, שיש להתיר להקריב רק קרבן־פסח, אבל לא קרבנות יחיד וגם לא קרבנות ציבור אחרים, כי קרבנות ציבור צריכים להיות משקלי ישראל. ר' צבי קאלישר ענה לר' עקיבא אייגר שלדעתו מותר להקריב כל קרבנות ציבור גם בלי שקלי כל ישראל, מספיקים שקלים של חלק מבני ישראל.

הרב קאלישר השיג איפוא הסכמה לדעותיו בשאלת חידוש הקרבנות מאת שנים מגדולי התורה בדורו. הוא הסתמך אח"כ תמיד על דעותיהם של ר' עקיבא אייגר ור' משה סופר בשעת ויכוח על הקרבנות.

 

ה. פנייה אל משה מונטיפיורי    🔗

תשובתו של ר' אשר־אנשל רוטשילד לר' צבי קאלישר אינה ידועה לנו. הוא דחה בודאי את ההצעה ולא רצה לקבל על עצמו את הכבוד הגדול ואת הטורח הרב.

הרב קאלישר לא נח ולא שקט וכעבור זמן מה פנה בענין גאולת הארץ אל ר' משה מונטיפיורי.¹⁸ לא ידוע לי התאריך המדויק, שבו החליף ר' צבי קאלישר אגרות עם ר' משה מונטפיורי. בארכיונו של מונטיפיורי לא נשתמרו מכתביו של קאלישר וכן גם מכתביו של מונטיפיורי. בספר זכרונותיו של מונטיפיורי, שפורסם במקוטע בעריכת מזכירו הד"ר אליעזר הלוי, לא מצאתי ידיעות על פנית הרב קאלישר אל מונטפיורי. אני משער, שחליפת מכתבים זו התקיימה לפני ראשית שנת תקצ"ט, כשמונטפיורי התחיל להתכונן למסעו השני לארץ־ישראל. השערתי מסתמכת על הדמיון בין תכניותיו של מונטפיורי ופעולתו בזמן מסעו השני ובין הצעות הרב קאלישר, שהובעו במכתבו לרוטשילד.

ר' משה מונטפיורי רצה להעלות בהדרגה לארץ ישראל אלפי יהודים מאירופה ולישבם על האדמה; על־ידי עבודת האדמה רצה לשפר לא רק את מצבם של היהודים שישבו בארץ, אלא גם של אלה, שיבואו להתישב בה, הן מפאת חיבתם לארץ המיועדת והן בגלל רצונם לעזוב את הארצות שבהן הם נרדפים. מונטפיורי סבר, שבארץ־ישראל יוכלו היהודים לשמור את מצוות הדת בצורה, שאיננה אפשרית באירופה. מונטפיורי רצה לקבל ממוחמד־עלי, הפחה המצרי, זכיון לקרקעות בארץ למשך חמשים שנה, קרקעות שיספיקו ליסוד מאה־מאתיים כפרים. לאחר קבלת רשיון זה היה בדעתו לחזור לאנגליה וליסד חברה לפיתוח הקרקעות ולעידוד שיבתם של היהודים מאירופה לארץ־ישראל. מונטפיורי רצה ליסד בנקים בארץ־ישראל ובארצות השכנות.¹⁹ ואמנם הגיש מונטפיורי למוחמד־עלי הצעות בדבר החכרת שטחים בארץ־ישראל, רשות לשלוח מדריכים לקידום השיטות בעבודת האדמה בארץ, שמירה על בטחון המתישבים ורכושם ורשות לפתוח בנקים באלכסנדריה, ביירות, דמשק, יפו, ירושלים וקהיר.²⁰

הרעיון להשתמש בשלטונו של הפחה המצרי בארץ־ישראל לשם גאולת הארץ באמצעות פיזור ממון רב הובע על־ידי הרב קאלישר. מונטפיורי לא ניסה להגשים תכנית דומה בזמן ביקוריו האחרים בארץ. הרב קאלישר ציין במכתבו אל רוטשילד את סבלות היהודים באירופה, בפרט בפולין. גם מונטפיורי מדבר על סבלותיהם של יהודי אירופה. אפיינית היא דעתו של ר' משה מונטפיורי על האפשרויות המיוחדות של קיום מצוות הדת בארץ־ישראל. יש לשער, שהתכוון למצוות התלויות בארץ. מונטפיורי לא פירש, אולם אם הושפע מר' צבי קאלישר, הרי יכול היה להתכוון גם לחידוש הקרבתם של קרבנות. מונטפיורי ניגש בבקורו השני בארץ־ישראל בשנת תקצ"ט לבעית ארץ־ישראל מנקודת ראות לאומית ודתית רחבה, הוא רצה בשיבת היהודים מאירופה לארץ, בגאולת הארץ וישובה, בחיזוק החיים הדתיים על־ידי השיבה לארץ. אני משער, שמונטפיורי הושפע מחוזה גדול שחזה את שיבת ציון לאלתר בדרך הטבע. חוזה כזה היה ר' צבי קאלישר.

 

ו. הוגי רעיון הגאולה בדרום־מזרח אירופה    🔗

הרב קאלישר, שיצא בשנת תקצ"ו בקריאה אל רוטשילד ואח"כ אל מונטפיורי לגאול את אדמת ארץ־ישראל, לקבץ את נדחי ישראל וליסד ממשלה יהודית, היה היהודי הראשון במרכזה של אירופה בתקופת האמנציפציה, שהביע את הרעיון הציוני ופעל למען הגשמתו. הרב קאלישר לא ידע כלל שבאותו זמן טיפחו את הרעיון של שיבת ציון בדרך הטבע גם אחרים, הרב יהודה ביבאס, רבה של קורפו, ותלמידו ר' יהודה אלקלעי בזמלין אשר בסרביה.

ר' יהודה ביבאס סבר, שהתשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות ותפילות, אלא שובם של היהודים לארץ אבותיהם. הוא קרא את היהודים, הנעים ונדים בכל ארצות תבל, לעלות לארץ ולהתישב בה, כי רק כך תתחיל הגאולה. הוא ידע שיהיו חבלי קליטה בארץ השוממה, אולם לאחר הקשיים והסבל “מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתנו”. “ההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה” טען ר' יהודה ביבאס כמו ר' צבי קאלישר. ר' יהודה ביבאס הדגיש גם הוא, שהשיבה לארץ תאפשר את קיום המצוות הנוהגות רק בארץ, אולם הוא לא עורר כמו ר' צבי קאלישר את בעית חידושם של הקרבנות. ר' יהודה ביבאס הושפע ממלחמות השחרור של העם היוני ולכן סבר שעל היהודים להתאמן בנשק, כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי התורכים.

ר' יהודה אלקלעי הושפע השפעה עמוקה מר' יהודה ביבאס. בקונטרסו “דרכי נועם”, בלאדינו, תקצ"ט, פירסם ר' יהודה אלקלעי כמה מדעות רבו על הגאולה בדרך הטבע. ר' יהודה אלקלעי כתב בקונטרס זה, שלדעתו שנת ת"ר היא שנת מפנה, כי בה יכולה להתחיל הגאולה. דעה זו, שהובעה בדרך הרמז והדרש ובגימטריאות, עוררה צחוק בקרב אלה, שראו את כתב־היד, ולכן השמיט המגיה כמעט את כל המקומות, שנזכר בהם חשבון ת"ר.²¹ ר' יהודה אלקלעי פירסם אז, בשנת ת"ר, ספר גדול בשם “שלום ירושלים”, גם הוא בלאדינו, בו ענה לאלה שלעגו לו על השקפותיו בדבר התחלת הגאולה בשנת ת"ר. ר' יהודה אלקלעי הסביר שהוא לא התכוון לשנת ת"ר בלבד, אלא למאה שנה, משנת ת"ר ועד שנת תרצ"ט. ספר זה הוקדש בעיקר לרעיון ייסוד קרן לאומית בשם “שלום ירושלים”, שתקבל מעשר מכל יהודי. שני ספרים אלה, שנכתבו בלאדינו, נשארו סגורים וחתומים ליהודים האשכנזים עד הזמן האחרון, עד שתורגמו לעברית.²² בשנת תר"ג התחיל ר' יהודה אלקלעי לפרסם חוברות בעברית בהן פיתח את רעיונותיו על הגאולה בדרך הטבע. הוא קרא את אחיו להתארגן לשם התחלה בקיבוץ נדחי ישראל ולתרום מעשר מרכושם לשם תמיכה בעולים לארץ. כשהיהודים יתארגנו “להיות באגודה אחת ובעצה אחת לשים עליהם ראש ולעלות מן הארץ”, הרי זו תהיה התחלת הגאולה.²³ בארגון זה תהיה אסיפה נבחרת, אסיפת זקנים, שייבחרו בכל מחוז, מגדולי ישראל שבאירופה, ואסיפה זו תבחר מתוכה ראש שהוא יהיה המשיח בן יוסף הוא שיקבץ את בני ישראל לארצם. פעולת הקיבוץ של בני ישראל תעשה כשעדיין שלטון זר שולט בארץ ישראל, בזמן משיח בן יוסף ייבנה בית־המקדש. רק אח"כ יבוא משיח בן דוד, שעליו נאמרו “כל מאמרי רז”ל הנאמרים גם חוץ מדרך הטבע.²⁴ ר' יהודה אלקלעי סבר “פשוט דמשיח בן דוד לא יבוא פורח באויר ברכב אש וסוסי אש, כי אם שישימו בני ישראל עליהם”.²⁵ כמו הרב קאלישר תלה גם ר' יהודה אלקלעי תקוות רבות בשרים ובעשירים, כמו במונטיפיורי, כרמיה ובמשפחת רוטשילד. הוא ראה את עזרתם ליהודי דמשק בזמן העלילה הידועה וידע על ביקוריו של מונטפיורי בארץ־ישראל והתענינותו בישוב בארץ.

ר' יהודה אלקלעי לא רצה להכנס לתאורים של דרכי ההתגשמות של הגאולה, כי דברים אלה “לבא לפומא לא גלי” ואין לדעת את דרכי השם. הוא רצה בפעולות לקיבוץ בני ישראל בארץ, השאר יבוא לאחר שתעשה הפעולה העיקרית הזאת. ר' יהודה אלקלעי סבר כמו ר' צבי קאלישר, שיש צורך בפעולה מדינית. יש לפנות אל המלכים “שיקראו לנו דרור לשוב אל נחלת אבותינו”, שיכירו בראש, שייבחר ע"י היהודים, ושיתנו רשות לבנות בית לעבוד את ד'.²⁶ לפנות אל המלכים צריכים היהודים, החיים בארצות החפשיות, כמו בריטניה וצרפת.²⁷ אלקלעי היה בטוח שהמלכים ימלאו את בקשות היהודים, כי “לב מלך ביד ה'”. בניגוד לרבו ר' יהודה ביבאס, שסבר שאפשר לכבוש את הארץ, טען ר' יהודה אלקלעי לעליה אטית ולקנית הקרקעות בכסף. את פעולות יישוב הארץ יש לעשות על־ידי עבודה ועל־ידי חברות למסחר, תעשיה, בנין בתים, אניות וכו'.

ר' יהודה אלקלעי ניסה כמו הרב קאלישר לפעול למען הגשמת רעיונותיו. עוד בשנת ת"ר, בקונטרס “שלום ירושלים” קרא לעליה לארץ ולמתן מעשר לקופה בשם “שלום ירושלים”. בשנת תרי"ב נסע ללונדון ויסד שם חברה לישוב הארץ בשם “שלום ירושלים”. ברם החברה נתבטלה כעבור זמן קצר. אלקלעי ביקר גם בגרמניה וקיבל הסכמות לחיבוריו מאישים מפורסמים, כמו יוליוס פירסט, מיכל זק"ש, צונץ, הרב ר' יעקב אטלינגר ועוד.²⁸ הרב קאלישר לא ידע כנראה כלל על אלקלעי ופעולתו עד שנוצרה העתונות העברית ור' יהודה אלקלעי התחיל לפרסם מאמרים בעתונות.²⁹ ר' יהודה אלקלעי שמח מאד להופעת ספרו של הרב קאלישר “דרישת ציון” בשנת תרכ"ב וכיבד מאוד את הרב קאלישר, שראה בו איש ש"יבוא וימלא את דברי".³⁰ מאז נקשר קשר רוחני ומעשי בין שני החוזים, שחזו את גאולת ישראל בדרך הטבע. מאז מורגשת השפעת השקפותיהם של הרב ביבאס ור' יהודה אלקלעי על הרב קאלישר.

 

ז. עריכת הקונטרס “דרישת ציון”    🔗

הרב קאלישר לא פירסם בדפוס את דעותיו על דרכי הגאולה וחידוש הקרבנות במשך שנים רבות. יתכן שגרמה לכך גניזת החלק השני של “אמונה ישרה”, שאליו סופח פרק, שהכיל את דעותיו אלה. הרב קאלישר המשיך להתווכח על דעותיו עם למדנים מובהקים, מידידיו ואחרים. כך התווכח בשנים תרי"ב–תרי"ד עם ר' צבי הירש חיות, רב בקאליש, על בעית הקרבנות.³¹ עם ר' נתן אדלר, הרב הכולל של בריטניה, החליף אגרות והתווכח על אותו נושא ועל ישוב הארץ.³² הרב אדלר היה ער לעניני הישוב ועמד בקשרים בענין זה עם משה מונטפיורי.³³ בשנת 1844 פירסם הרב קאלישר מאמר ביקורת בעתון “אוריינט” של פירסט על דרשות הרב הרפורמי ד"ר לוי הרצפלד על תורת המשיחיות בישראל.³⁴ במאמר זה ציין הרב קאלישר, שכל הנבואות על ימות המשיח מוכרחות להתגשם ככתבן ולוא היתה לנו רשות לפעול בארץ ישראל כרצוננו היינו חייבים לקיים שם גם עכשיו את כל המצוות התלויות בארץ.

בשנות החמשים למאה הי"ט עסק הרב קאלישר בעריכת קונטרסו “דרישת ציון”, שהכיל את השקפותיו על הגאולה והקרבנות והיה מצורף לספרו “אמונה ישרה” חלק ב'. ביסודו של קונטרס זה מונח היה מכתבו של הרב קאלישר אל רוטשילד. הרב קאלישר הוסיף כאן קצת למכתב והשמיט את הפניה אל רוטשילד. הרב קאלישר צירף לקונטרס בפרק מיוחד את פלפוליו בבעית הקרבנות עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי־הירש חיות ור' נתן אדלר.

הרב קאלישר שלח את קונטרסו “דרישת ציון” לחברו ר' אליהו גוטמאכר, רב בגריידיץ. ר' אליהו גוטמאכר היה גם הוא תלמידו של ר' עקיבא אייגר. בה בשעה שר' צבי קאלישר התענין בפילוסופיה, הקדיש ר' אליהו גוטמאכר שלח את קונאת תשומת לבו בעיקר לקבלה. על יסוד הקבלה יצר לו ר' אליהו השקפה על העולם והאדם, שלפיה עומדת ארץ־ישראל במרכז העולם בכח יצירתה.³⁵ ר' אליהו גוטמאכר הקדיש תשומת לב למצב הישוב בארץ. בשנת תרט"ז נתמנה ל"נשיא" מארץ־ישראל. היתה לו בירושלים חצר ובה בית־מדרש בשם “שנות אליהו” ועל־ידו ישיבה וחברה “סוכת שלם”.³⁶ קרוב לשנת תרי"ט כתבו רבנים מירושלים מכתב אל ר' אליהו גוטמאכר, שהכיל שאלות בדיני קרבנות. לפני שענה על השאלות, פנה אל שני רבנים מידידיו בגליל פוזנא.³⁷ יתכן, שאחד הרבנים האלה היה הרב קאלישר, ויתכן שהדבר גרם למישלוח הקונטרס “דרישת ציון”, שהכיל פלפולים על הקרבנות.

לאחר שר' אליהו גוטמאכר קיבל את כתב־היד של “דרישת ציון”, כתב מכתב אל חברו ועודד אותו על אשר “יצא במערכה גדולה לעשות התחלת גאולת ישראל, אשרי לו שזכה לדעה כזו”.³⁸ ר' אליהו מגריידץ נכנס בווכוח על בעית הקרבנות עם ר' צבי קאלישר. בעיקרי דברים הסכים ר' אליהו לדעותיו של ר' צבי קאלישר. הרב קאלישר סיפח את תמצית הווכוח לקונטרסו “דרישת ציון” לפרק “מאמר קדישין”, שבו ניתן גם הווכוח בין ר' צבי קאלישר ובין ר' עקיבא איגר.³⁹

מאז נעשה ר' אליהו גוטמאכר לתומך נלה של רעיון ישבו הארץ. הוא הסכים לדעותיו של הרב קאלישר על הגאולה בדרך הטבע, וסבר כי “יהיה בישוב ארץ־ישראל פתיחת השער להגאולה השלמה”.⁴⁰ ר' אליהו גוטמאכר עמד מאז לימינו של ר' צבי קאלישר בכל פעולותיו למען ישוב הארץ.

 

ח. ר' נתן פרידלאנד ושליחותו    🔗

גם הדרשן ר' נתן פרידלאנד, מגיד מישרים בקהילת טוירוגן אשר בליטא, תלמידו של ר' יוסף זונדל מסאלאנט, הגיע בדרך עצמאית לרעיון ישוב ארץ ישראל. ספרי הדרוש הראשונים שלו, שבהם הביע את דעותיו בשאלת שיבת היהודים לארץ ישראל בדרך הטבע, נדפסו בשנת תרי"ט, לפני שנתפרסם ספרו של ר' צבי קאלישר “דרישת ציון” (“כוס ישועה ונחמה”, שער ראשון: “כוס התרעלה”, ברסלוי; שער שני: “כוס ישועות”, אמשטרדם).

ר' נתן פרידלאנד אינו מבטא את רעיון ישוב ארץ־ישראל באותה בהירות כמו ר' יהודה אלקלעי ור' צבי קאלישר. גם לדעתו “הישועה תהיה מדריגות, כי צריך להיות הכנה מדרגא לדרגא ובהתחלתו יהיה קרוב אל הטבע”.⁴¹ המתישבים הראשונים, “הקיבוץ הראשון”, הם לומדי התורה שיעלו לארץ־ישראל לשבת וללמוד מתוך לחם צר, אולם אח"כ יבואו עוד קיבוצים רבים לאט, לאט. לאחר שיתחילו היהודים להתישב בארץ “למען היות להם ניר ליתד נאמן, ניר – היינו ממשלה, ויתד נאמן – היינו קרקע”, אז ייהנו משפע והצלחה רבה בארץ. הקיבוץ השני יחול, כשמלכי העמים יתעוררו לשלח את היהודים לארצם ולעזור להם. העמים יהיו מעונינים לעזור ליהודים, כי העמים “כל עוד שאין הבית בנוי ונוהו שומם לא ישמחו בהצלחתם.⁴² הממלכות לא תוכלנה לשקוט כל זמן שלא תבינינה שמקומם של היהודים הוא בארץ־ישראל.⁴³ לפני הגאולה תהיה ליהודים קצת ממשלה בארץ־ישראל. שדות יקנו בארץ “אף בשלוט האויבים עלינו”. הקיבוץ השני יהיה כשהיהודים יעלו לארץ על־פי משפט העמים, כ”שתפדה ציון מיד הישמעאלי".⁴⁴ רק אחרי הקיבוץ השני תבוא גאולה שלמה.⁴⁵

ר' נתן פרידלאנד שאב את השקפותיו על הגאולה בדרך הטבע מהרד"ק ואחרים. פרידלאנד סבר, שהשיבה לארץ־ישראל תהיה “טבע ולמעלה מן הטבע כאחת, כי גם הטבעיות למעלה מן הטבע המה”.⁴⁶

ר' נתן פרידלאנד קרא לעליה לארץ־ישראל: “ועתה נקיצה משינת האיוולת ותרדמת הזמן ונקומה ונעלה אל בית חיינו, ולמה נמות פה בשפלות וחרפות וגידופים מאחינו שונאינו מנדינו השוחקים על משפטינו”.⁴⁷ פרידלאנד התכוון ב"אחרים השונאים" כנראה לבעלי ה"תיקונים" בדת. העליה הראשונה צריכה היתה לפי השקפותיו של פרידלאנד, כפי שראינו למעלה, להעשות לאט, לאט, “בתחילה כל העניים והדלים וכל זה באסיפות רבות ולא בפעם אחת”. פרידלאנד קרא לתמוך באנשי הקיבוץ הראשון, בלומדי התורה. הוא יעץ “לסובב בעירות להגיד לעם ה' ישרם, גם לבשר לצדיקים שינחם ה' אותנו בקרוב להכין עצמם לקבל הישועה גם להרים נס על העמים”.⁴⁸ ר' נתן פרידלאנד הדרשן קיים בעצמו את התפקיד הזה, הוא סובב בערים ובעיירות, ובדרשותיו עורר לתמוך בלומדי התורה שבארץ־ישראל מתוך תקוה שזוהי התחלת הגאולה.

חיבורו הראשון של ר' נתן פרידלאנד היה מוכן בידו כבר בשנת תרי"ד.⁴⁹ הוא אסף בזמן נדודיו מעיר לעיר הסכמות לספר ובראשית שנת תרי"ט ביקר בטהורן אצל הרב ר' צבי קאלישר. ר' צבי קאלישר שמח לראות יהודי המטיף לרעיון דומה לרעיונותיו שלו. דמיון היה לא רק בדעות, שאליהן הגיע הדרשן, אלא ר' נתן פרידלאנד השתמש באותם המקורות שעליהם הסתמך ר' צבי קאלישר בחיבורו “דרישת ציון”. ר' נתן פרידלאנד פירש את המקורות באופן דומה לפירושיו של הרב קאלישר. ר' צבי קאלישר לא רק שנתן ברצון רב הסכמה נלהבת לספר,⁵⁰ אלא נתקשר לר' נתן פרידלאנד לשם פעולה למען ישוב הארץ לכל ימי חייו. מאז נעשה ר' נתן פרידלאנד שליחו ושופרו של הרב קאלישר.⁵¹

ר' נתן פרידלאנד נסע בשנת תר"ך לפריס ושם פנה אל אלברט (אברהם) כהן, מנהל עניני הצדקה של משפחת רוטשילד, שביקר בארץ־ישראל בשנת תרי"ד ויסד שם בית־חולים, בית־ספר לבנים ללימוד מלאכה ומוסדות צדקה אחרים ואח"כ ביקר בארץ בשנת תרט"ז⁵² שיתמוך ברעיון ישוב ארץ־ישראל. ר' נתן פרידלאנד מצא אצל אלברט כהן אזנים קשובות. פרידלאנד הודיע על כך לרב קאלישר ועורר אותו לכתוב לאלברט כהן ולשלוח לו העתק מהקונטרס “דרישת ציון”, שהיה מונח אצלו בכתובים. הרב קאלישר שלח אז את הקונטרס ביחד עם מכתב אל אלברט כהן.⁵³ הרב קאלישר בקש את אלברט כהן להשפיע על בית רוטשילד, שיעשו למען ישוב ארץ ישראל ושישפיעו מצדם על “הקיסר החסיד וטוב לעם ישראל קיסר צרפתי”. הרב קאלישר הביע את נכונותו לשמש שליח בענין המדובר, או לנסוע לארץ־ישראל ולפקח שם על כל מה שייעשה שם למען ישוב הארץ. הרב קאלישר הציע לאלברט כהן לפרסם בדפוס את “דרישת ציון” שלו.

ר' נתן פרידלאנד נפגש בפאריס גם עם אדולף כרמיה ועורר אותו לעסוק בישוב ארץ־ישראל ולייסד חברות לשם זה. ר' נתן טען בפני כרמיה, שבני ישראל לא ישובו לארצם עד שלא יהיו כולם באגודה אחת. כרמיה הבטיח לפרידלאנד, שיפעל בהתאם להצעתו.

אחרי הצלחותיו אלה בפאריס העיז פרידלאנד להגיש מכתב־בקשה לקיסר נפוליאון השלישי. הקיסר היה ידוע כתומך נלהב בשיחרור עמים מדוכאים. כך תמך בעם האיטלקי במלחמתו באוסטריה. הוא הקדיש תשומת לב רבה לעניני המזרח הקרוב והתערב בשנת 1859 לטובת הנוצרים בלבנון. הוא גם ניסה להשפיע על האפיפיור, שיחזיר את הילד מורטארה להוריו. יתכן שבגלל זה כתב עליו הרב קאלישר “הקיסר החסיד וטוב לעם ישראל”. כדאי לציין, שכבר במכתבו אל אלברט כהן הדגיש הרב קאלישר את הצורך להשפיע על הקיסר. פרידלאנד הגיש לקיסר מכתב־בקשה יחד עם מכתב נוסף מאת הרב קאלישר. בקשתו של פרידלאנד היתה, שהקיסר ישתדל, שהמדינות תמסורנה את ארץ־ישראל ליהודים. פרידלאנד נתקבל לראיון אצל הקיסר. הוא קיבל אחר כך תשובה בכתב, שהיחסים עם תורכיה אינם מרשים לקיסר לפעול כעת למען הענין, אולם כשישתפרו היחסים ישתדל לעשות.

עם המכתב ביד מהקיסר נסע פרידלאנד ללונדון, אל משה מונטפיורי. תשובתו של מונטפיורי היתה דוחה: ישנם אנשים אחרים שיעשו את זאת.

פרידלאנד הגיש אחר־כך גם לממשלת הולאנד בקשה דומה לזו שהגיש לקיסר צרפת.⁵⁴

 

ט. תמיכת הרב קאלישר במפעל “בתי מחסה” בירושלים    🔗

בשנת תרי"ח התחילו בירושלים ביסוד “בתי מחסה והכנסת אורחים”. היוזם של המפעל היה ר' עזריאל־זליג הויזדורף.

בשנת תרי"ט ביקר הויזדורף באירופה לשם יסוד ועדים למען “בתי מחסה והכנסת אורחים” בירושלים. הוא יסד ועדים בגרמניה ובאוסטריה. בגרמניה יסד ועדים בפרנקפורט על־נהר מיין ובטהורן. הרב קאלישר תמך בפעולה זו ואסף כסף למען בתי־המחסה. בשנת תרכ"א נסע לאסוף כסף למען המפעל השד"ר הירושלמי ר' משה זאקס. הוא ביקר בגריידץ ובטהורן ויסד בטהורן חברה למען בנין בתי־המחסה עם הרב צבי קאלישר בראשה.⁵⁵ אח"כ ביקר בטהורן שד"ר ירושלמי אחר, שנשלח מטעם “בתי־המחסה”, ר' אברהם ליכט. אם כי הרב קאלישר חלם על ישוב הארץ וסבר, שבנין בתים לעניים ירושלים איננו בהתאם לרעיונותיו הכלליים על ישוב הארץ ואיננו גם פתרון להבראת מצבם הכלכלי של יהודי ירושלים, בכל זאת תמך הרב קאלישר במפעל.

 

י. חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט דאודר    🔗

בשנת 1860 יסד בפראנקפורט על נהר אודר הד"ר לפילוסופיה חיים לוריא חברה לישוב ארץ ישראל, בלי שידע כלל על דעותיו ושאיפותיו של ר' צבי קאלישר. ד"ר חיים לוריא, שהתיחס על גזע האר"י ושהתעמק בקבלת האר"י, רצה לגלות את הקץ והוא ראה במהפכות של שנת 1848 באירופה את התקרבות “ימות המשיח”.⁵⁶ ד"ר לוריא סבר שהגאולה תבוא רק “על־ידי התעוררות רוחם ונפשם (של היהודים) לחונן עפרה” של ארץ־ישראל.⁵⁷ לוריא שאף לתחיה לאומית ודתית של עם ישראל בארץ אבותיו. הוא קיווה, שלאחר שובם של היהודים לארץ־ישראל יוכלו “לצרף ולטהר את נשמתם מטומאת הגלות שנשקעו בה”.⁵⁸

ד"ר חיים לוריא הצליח לרכוש בעירו אנשים חשובים אחדים לרעיון ישוב הארץ ויסד אתם את החברה, שהוא היה בה הרוח החיה. בתקנות החברה דובר על יסוד מושבה גדולה של אכרים וכורמים בארץ־ישראל. עובדי האדמה יתנו מעשר ויתמכו בעניים ובלומדי התורה בארץ.⁵⁹ החברה התחילה לפעול, לרכוש חברים ולאסוף כספים. ר' צבי קלישר היה מהראשונים, ששמחו ליסוד החברה, שהתאימה לשאיפותיו והיתה התגשמות רעיונו בדבר “חברת ארץ נושבת”. הרב קאלישר הביע במכתב ללוריא את נכונותו לעלות לארץ ישראל ולהשגיח מטעם החברה על המושבה שתווסד. נכונות כזאת הביע כבר הרב קאלישר, כאמור למעלה, גם בפני אלברט כהן.

הרב קאלישר שלח לד"ר לוריא את כתב־היד של ספרו “דרישת ציון וחברת ארץ נושבת”.⁶⁰ בדעתו של הד"ר לוריא היה לכתוב ספר על שאיפות החברה לי שוב ארץ־ישראל, אולם לאחר שקראת את “דרישת ציון” ראה שספר זה מתאים למטרות החברה. חברת ישוב ארץ־ישראל הוציאה לאור את הספר “דרישת ציון” כחלק שלישי של הספר “אמונה ישרה”.⁶¹ את ההכנסה מהספר הקדיש הרב קאלישר לחברה. הד"ר לוריא הוסיף לספר דברים משלו, שנדפסו בסוף הספר. בדבריו הביע רעיונות דומים לרעיונותיו של הרב קאלישר ועשה פרסום לחברה. הרב קאלישר הוסיף מצדו הערות לדברי הד"ר לוריא.

 

י"א. הספר “דרישת ציון”    🔗

הספר “דרישת ציון” היה מוכן לדפוס בשעה שהד"ר לוריא החליט להדפיסו. לפני הדפסת הספר כתב הרב קאלישר את הפתיחה, כי הוא מזכיר בה את חברת ישוב ארץ־ישראל שבפראנקפורט דאודר. מאוחר, לפני ההדפסה, צירף הרב קאלישר לספר את תמצית הפלפול, שהיה בינו ובין ר' אליהו גוטמאכר על בעית הקרבנות. הרב קאלישר אסף הסכמות אחדות לספר. הראשון נתן הסכמה ידידו ר' יעקב־צבי מקלנבורג, רב בקניגסברג, שכתב בשנת תר"ג הסכמה ל"אמונה ישרה" חלק ב'. השני למסכימים, ר' אליהו גוטמאכר, ראה חובה לעצמו לא רק להסכים, אלא גם להוסיף דברים לחיזוק הרעיון. גם ר' אליהו ראה כמו הרב קאלישר בשינוי לטובה במצב יהודי אירופה שעת כושר להתחיל בפעולה למען הגאולה והשיבה לציון.

בפתיחה לספר “דרישת ציון” קורא הרב קאלישר לתמוך בישוב הקיים בארץ ישראל. הוא קורא לתמוך במפעל “בתי המחסה” בירושלים, אולם לדעתו יחדלו עניי ארץ־ישראל להיות זקוקים לתמיכה מחוץ לארץ רק לאחר שיתחילו לעסוק בעבודת האדמה. על־ידי עבודת האדמה אפשר יהיה לקיים גם את המצוות התלויות בארץ. עבודת האדמה היא שתהיה סיבה לראשית הגאולה “וכאשר ישית גאולה לארץ בארציית, כן יוצמח קרן ישועה משמים ממעל”. השאיפה לציון, ההתישבות של היהודים בארץ אבות והפרית הארץ השוממה ירימו את כבוד עם ישראל בעיני העמים. הרב קאלישר מביא דוגמא מהעם האיטלקי שנלחם בחרוף נפש על חרותו ועצמאותו, וכן עושים גם עמים אחרים, והרב קאלישר קורא: “ואנחנו נעמוד מרחוק כגבר אין איל ולב אין?”.

הפרק הראשון (בחלקו הראשון) של הספר מכיל בעיקרו את החלק של המכתב אל רוטשילד, שבו מביא הרב קאלישר הוכחות מהנביאים, מהתלמוד ומהרמב"ן לרעיונו היסודי בדבר הגאולה, שתבוא בהדרגה ובדרך הטבע. הרב קאלישר הוסיף קצת להוכחותיו והרחיב את הדיבור, וגם הקדים לפרק זה דברים נרגשים, ביטוי לגעגועיו על הארץ מנעוריו ולצערו על שציון דורש אין לה לא בקרב החרדים, היושבים ומחכים לגאולה בדרך פתאומית, בדרך נס, ולא בקרב ה"ארציים", הרוצים ליהנות בארצות מושבם.

בחלק השני של הפרק (ה"מאמר") הראשון משתדל הרב קאלישר להביא הוכחות לרעיונו גם לפי השכל. הרב קאלישר טוען, שאם הגאולה תבוא בדרך נס, הרי לא יהיה לבני האדם צורך לעמוד בנסיון קשה ולעשות מאמצים. עם ישראל סבל רבות במשך זמן גלותו ולמרות כל הרדיפות נשאר נאמן לאמונתו – “והכל להגדיל הנסיון להטיבנו באחריתנו מאוד נעלה”. הגאולה בדרך הטבע דורשת מאמצים והקרבה ואין לך נסיון גדול מזה.

ההוכחות לפי השכל דרושות, לדעתו של הרב קאלישר, גם כדי שחכמי האומות יתנו אוזן קשבת להן; כל העמים המאמינים בספרי הנביאים “גם המה יחל אור ה' עלימו, אם יעזרונו וישאו אתנו להחזיק ברית קודש ולכונן אדמת קודש לשם ולתהלה בארץ”.

הפרק (המאמר) השני נקרא “מעלת ארץ נושבת” והוא מכיל קריאה להתחיל בזמן החדש, שהביא חופש ליהודי אירופה, לפעול לשם ישוב ארץ ישראל.

הפרק השלישי, “מאמר העבודה”, מוקדש לבעית חידוש הקרבת קרבנות. ל חלק הראשון של הפרק נכנס החלק של המכתב אל רוטשילד, הנוגע לקרבנות, עם תוספות מעטות. בחלק השני של פרק זה, הנקרא “מאמר קדישין”, פרסם הרב קאלישר את חליפת מכתביו עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי חיות, ר' נתן אדרל ור' אליהו גוטמאכר בעניני הקרבנות.

לאחר הפלפולים בעניני הקרבנות עם ר' עקיבא אייגר, ר' צבי חיות ור' נתן אדלר, אבל לפני הפלפול עם ר' אליהו גוטמאכר, שנוסף במאוחר, נמצא הסיום של הספר המכיל תכנית פעולה, שהרב קאלישר התווה ל"חברת ארץ נושבת":

א. גאולת הקרקעות בארץ ישראל בכספי החברים של החברה או על־ידי מניות;

ב. עליה גדולה מרוסיה, פולין וגרמניה של אנשים, שיעבדו את האדמה;

ג. ארגון הגנה בארץ בפני שודדים על־ידי “שומרי מלומדי מלחמה”;

ד. ייסוד בית־ספר חקלאי.

הרב קאלישר הבין שיכול להתעורר ויכוח אתו על הבעיות שנגע בהן ולכן הוסיף בסוף הקונטרס הערה: “כל מי שיש לו להשיב על דרכי בקודש הזה, יודיעני נא, ואני מוכן להשיב לשואלי”.

 

י"ב. “רומא וירושלים” של משה הס    🔗

באותה שנה שבה נדפס הספר “דרישת ציון”, כעבור חצי שנה בערך, יצא לאור גם הספר “רומא וירושלים” (בגרמנית) של משה הס. ספרו של הס היה כבר מוכן לדפוס באביב שנת תרכ"א. הס התנגד לבעלי ה"ריפורמה" ולא האמין באמנציפציה והגיע בדרך עצמאית לרעיון תחית הלאום העברי והקמת מדינה עברית בארץ־ישראל. גם הס קיווה כמו הרב קאלישר, שהעמים האחרים יעזרו לעם ישראל במאמציו לתחיה מדינית. הס היה משוכנע, שצרפת תעזור בודאי, לאחר שהתחילה לחפור את תעלת סואץ. לשם הוכחה צירף לספרו קטעים מקונטרסו של לאהאראן. אם המאורעות והתמורות במזרח הקרוב יאפשרו להתחיל בפעולה לשם הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, תעשה ההתחלה על־ידי יסוד מושבות עבריות. הס סבר, שעבודת הבניה תמשך זמן רב: “רומא לא נבנתה ביום אחד, גם ירושלים החדשה תדרוש זמן לבנייתה הענקית”.⁶²

כשהגיע הספר “דרישת ציון” לידיו של משה הס, שמח לראות שגם אחד הרבנים האדוקים הגיע לאותו רעיון המדינה העברית. הוא ראה בזה סימן לחוש המעשי, הבריא של עמנו, והוכחה לדבריו, שהחרדים יושיטו יד למשכילים בשטח המשותף של לאומיותנו. משה הס העתיק לתוך ספרו את הסיום של “דרישת ציון”, את תכנית הפעולה של הרב קאלישר.⁶³ משה הס התנגד להעלאת הבעיה של חידוש הקרבנות על הפרק, הוא מנסה להוכיח, שהנביאים ורבנינו מתקופה מאוחרת יותר לא ראו את הקרבת הקרבנות כבעיה עיקרית בדת.⁶⁴ על כל פנים תחליט בענין זה סנהדרין, שתתכנס בזמנה.

 

י"ג. השתתפות הרב קאלישר בפעולות החברה ליישוב א"י    🔗

חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט על נהר אודר התחילה להתפתח יפה, לרכוש לה חברים בגרמניה ובארצות אחרות ולקבל תרומות מחברים ומהקהילות. הרב קאלישר סייע בידי הד"ר לוריא, מנהל החברה (ה"גנרל־דירקטור" שלה) ברכישת חברים חשובים ובאוסף כספים. הרב קאלישר ניסה להשפיע על ראשי היהדות החרדית בגרמניה, ר' שמשון־רפאל הירש ור' עזריאל הילדסהיימר, שיצטרפו לחברה, אולם אלה, אם כי הם קידמו בברכה את רעיון ישוב הארץ, חששו שמא לא ישמרו עובדי האדמה בארץ את מצוות הדת ולכן נשארו מרחוק.⁶⁵ הרב קאלישר הציע להם להתיצב בראש החברה. במכתב אל ר' עזריאל הילדסהיימר כותב הרב קאלישר: כבר נעשיתי לפקיד (כלומר למיופה־כח, בא־כח – י.ק.) על חברה זו והרשות נתונה לי עם לוריא הנ"ל להעמיד עוד שני פקידים, ומי יתן ויאבה אדוני מכ"ת להיות מן הפקידים הנ"ל, אז נשים העטרה על ראשו היותו ראש הפקידים עמנו". מתפקידם של פקידים אלה צריך היה להיות השימוש בכספים שייאספו לשם קנית קרקעות בארץ. ר' אליהו גוטמאכר הצטרף לחברה, אבל רק אחרי היסוסים, כי גם הוא חשש שמא לא ימלאו דרישות הדת בישוב שיקום בארץ. ר' אליהו מגריידץ פנה אל רבני ירושלים בבקשה לחוות את דעתם על החברה ועל אפשרויות ישוב הארץ.⁶⁶ לאחר שהצטרף לחברה הביע ר' אליהו את דעתו, שכדאי לחלק את הנדבות הנאספות למען ארץ־ישראל לשלושה חלקים: שליש בשביל העניים בארץ, שליש לבניית “בתי המחסה” ושליש למען חברת ישוב הארץ.⁶⁷ ר' אליהו מגיירדץ רצה כנראה למנוע על־ידי כך חיכוכים בין המפעלים השונים, שאספו כספים למען הארץ.

לחברה הצטרפו חברים רבים ממרכזים יהודיים חשובים באירופה: אלברט כהן ור' יוסף בלומנטאל מפאריס, הרב ר' נתן אדלר מלונדון והד"ר ליואיס (Lewis) מליברפול, ר' עקיבא לעהרן מאמשטרדם, ר' שמואל־יוסף פין מווילנא, מיכל לוי מאינוברוצלאב אשר בפולין, ליאון (ר' יהודה?) אלקלעי מזמלין, הרב הראשי בפשט (בודאפשט) הד"ר מייזל ואחרים.⁶⁸ למשה מונטפיורי הוצע, שיהיה “ראש וקצין” לחברה, אולם הוא דחה את ההצעה. ר' שמואל יוסף פין השתדל לקבל רשיון ממשלת רוסיה לאסוף כספים למען החברה. חוסר הרשיון הפריע את הפעולה ברוסיה, שבה נתקבלו רעיונותיו של הרב קאלישר, שהובעו ב"דרישת ציון", בהתלהבות על־ידי רבנים ואנשים חשובים, כמו ר' יהושע־העשל לווין ואחרים. הרב קאלישר נפגש בשנת 1862 בקניגסברג עם רבה של קובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור וזה הבטיח לו להנהיג, שכל בעל בית ישלם למען החברה אחוז אחד משכר הדירה שהוא מקבל.⁶⁹ ר' עקיבא לעהרן, ראש “הפקידים ואמרכלים” של כולל הו"ד, הסכים לקבל כספים למען החברה.

שני השד"רים, שנשלחו מטעם “בתי המחסה” בירושלים לאירופה, הצטרפו גם הם לפעולה למען החברה. הם נסעו מטעם החברה, רכשו חברים ואספו כספים למענה. ר' אברהם ליכט עבר בערי פרוסיה ורכש למעלה מארבע מאות חברים לחברה.

ככתב־התעמולה היסודי שימש לחברה הספר “דרישת ציון”. אם כי נדפס לא בהידור, באותיות קטנות ובצפיפות, נפוץ הרבה והכניס לחברה אי־אלה הכנסות. הד"ר לוריא צירף לספרות התעמולה את “גורל לד' " לר' יהודה אלקלעי ו”כוס ישועה ונחמה" לר' נתן פרידלאנד לקוראי עברית ואת “רומא וירושלים” לקוראי גרמנית. פירסום רב עשו לחברה העתונים “המגיד”, “דער איזראעליט” ו"אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס". הרב קאלישר נהל תעמולה למען רעיונותיו ולמען החברה על־ידי מאמרים וידיעות ששלח לעתונות. הוא העריך כראוי את חשיבות העתונות למען התנועה ולא פסק לעמוד בקשרים עמה עד יומו האחרון.

 

י"ד. עמדת ראשי היישוב בא"י כלפי התנועה ליישוב א"י    🔗

ראשי הישוב העברי בארץ קיבלו רק בחלקם הקטן בברכה את רעיונותיו של הרב קאלישר ואת דבר ייסוד החברה לישוב הארץ. ראש העדה הספרדית, הרב הראשי בירושלים, ה"ראשון לציון" ר' חיים־דוד חזן קידם בשמחה את הופעת הספר “דרישת ציון” וכתב אל הרב קאלישר מכתב ביום ג' בשבט תרכ"ג, שבו תמך בדעה שהגאולה תבוא בהדרגה ושיש צורך במעשים לישוב הארץ (המכתב הזה נדפס אח"כ במהדורה ב' של “דרישת ציון”). הרב חזן כתב במכתב גם אל הד"ר לוריא בעיניני החברה,⁷⁰ הרב חזן יעץ לגאול קרקעות ולהתחיל בהתישבות.

לעומת זאת הסתייגו והתנגדו ברובם לדעותיו של הרב קאלישר ראשי הישוב האשכנזי בארץ. חלק מהם טען, שאמנם רצוי להתחיל בישוב הארץ, אולם המצב בארץ אינו מאפשר התישבות. חלק מהם יצא להתווכח עם הרב קאלישר בנוגע להשקפותיו על הגאולה בדרך הטבע ובנוגע להערכתו של מצב היהודים בעולם, שכאילו הוטב עד מאוד והוא פותח פתח לגאולה. כדאי לציין, שבשנת תקצ"ט, לפני כעשרים שנה ומעלה, כתבו ראשי הישוב האשכנזי בירושלים במכתבם אל משה מונטפיורי בענין התישבות חקלאית דברים אחרים לגמרי. הם כתבו: “ובאתערותא דלתתא תליא מלתה לעורר אתערותא דלעילא”⁷¹ – ביטוי ההולך ונשנה אצל הרב קאלישר ור' יהודה אלקלעי. הם גם ציינו, שעל־ידי התישבות אפשר יהיה לקיים את המצוות התלויות בארץ, גם זה אחד מרעיונותיו היסודיים של הרב קאלישר. אחת הסיבות להתנגדותם של ראשי העדה האשכנזית בארץ לפעולות למען ישוב הארץ היה רצונם להמשיך במצב הקיים בישוב, להמשיך באסוף כספים רק לצרכי ה"חלוקה" ולא לצרכים אחרים.

מהמתנגדים החשובים, שיצאו נגד השקפותיו של הרב קאלישר, יש למנות את ר' מאיר אויארבאך מקאליש, רב העדה האשכנזית בירושלים, את ר' יהוסף שווארץ, בעל “תבואות הארץ”, ר' נחמן קורונל, בעל “חמשה קונטרסים” ואת ר' יעקב ספיר, בעל “אבן ספיר”. אליהם יש לצרף איש מכובד בישוב, יהודי גרמני אדוק ולמדן, שהסתתר מאחורי השם הבדוי “בן דוד” (אולי הוא ר' יהוסף שווארץ?).

כאמור פנה ר' אליהו גוטמאכר אל רבני ירושלים וביקש אותם לחוות את דעתם על בעית ישוב הארץ ועל החברה לישוב הארץ. גם הרב קאלישר פנה אליהם בחורף שנת תרכ"ג ותאר לפניהם את השקפותיו על הגאולה בדרך הטבע. רבני ירושלים לא רצו להתווכח עם הרב קאלישר ולא ענו לו. לעומת זאת ענה ר' מאיר אויארבאך בשמו ובשם בית־דינו לר' אליהו גוטמאכר ופירסם את התשובה ב"הלבנון", שהתחיל להופיע אז, בשנת תרכ"ג, בירושלים. גם ר' יהוסף שווארץ פירסם ב"המגיד" מכתב גלוי אל ר' אליהו מגריידץ.

הרב קאלישר יצא להתווכח עם כל אלה שהתנגדו להשקפותיו והשתדל להשפיע עליהם, שיתמכו בישוב הארץ. ביחוד לא חסך מאמצים לרכוש את ר' מאיר אויארבאך, שהיה קרובו, למען ישוב הארץ. ר' מאיר אויארבך לא חסך ברכות לחברת ישוב ארץ־ישראל, אולם מאידך גילה “מעט מזעיר שלא כן דעתנו”. הוא דחה את השקפותיו של הרב קאלישר והצביע על הקשיים העומדים בפני ישוב הארץ. באחד ממאמריו ב"הלבנון" העיר, שהלב מתחמץ למקרא דברי הרב קאלישר בספרו “דרישת ציון”, ש"כבר הגענו לאור יפה כלבנה". הרב קאלישר ענה לר' מאיר אויארבאך בשורת מאמרים ב"הלבנון". בנוגע להערה הנ"ל הצטדק הרב קאלישר ובמהדורה השניה של הספר הכניס תיקון: “הגענו בע”ה לאור מחט סדקית, ונוחיל עתה ליפה כלבנה היות הולך ואור עד נכון היום הגדול".

ר' יהוסף שווארץ טען שלישוב הארץ יש צורך באנשים רבים, שיעלו ארצה, יעבדו את אדמתה ויתגוננו, ויש צורך באוצרות קריזוס, וגם אם כל זה יושג בכל זאת “יגעו לריק ואין בם מועיל”. הרב קאלישר ענה לו בשורת מאמרים והביא הוכחות שאפשר להגשים את ישוב הארץ.

למתווכחים מעל דפי “הלבנון” הירושלמי נצטרף רב מרוסיה, ר' דוד פרידמן ממוהילוב, שיצא נגד רעיונותיו של הרב קאלישר בדבר חידוש הקרבנות. הרב פרידמן תמך ברעיון ישוב הארץ ונרשם בשנת 1863 כחבר בחברת ישוב הארץ בפרנקפורט דאודר.

במלחמת דעות זו יצא להגן על הרב קאלישר ר' יהודה אלקלעי, שלא ידע על חברו לדעה עד שנת תרכ"ג, עד שקיבל את הספר “דרישת ציון” וידיעות על החברה לישוב ארץ־ישראל. ר' יהודה אלקלעי פירסם בשנת תרכ"ד חוברת מיוחדת בשם “מעודד ענוים”, שהקדיש אותה לחברת ישוב ארץ ישראל. החוברת מכילה הגנה על הרב קאלישר בפני מתקיפיו ב"הלבנון". בשאלת חידושם של הקרבנות סבר ר' יהודה אלקלעי, שהווכוח אינו במקומו ובזמנו: “הפלפול הזה צריך להיות כבודו במקומו מונח בספר הזכרון לעת הצורך”.⁷²

 

ט"ו. השפעת הרב קאלישר על דויד גורדון    🔗

אחד הסופרים, שהתרשם ביותר מדעותיו של הרב קאלישר על תחית עם ישראל בארץ אבותיו היה ר' דוד גורדון. הוא הושפע גם מספרו של משה הס. בעתון “המגיד”, שעבד בו, ליווה את תנועת ישוב הארץ באהדה רבה והיה מדגיש, שהתנועה גברה מזמן פירסום הספר “דרישת ציון” בגלל השפעתו של הרב קאלישר.⁷³ ר' דוד גורדון הושפע בשנת 1863 מהמאורעות בפולין בזמן מרד הפולנים נגד רוסיה. הוא ראה שיהודי פולין נדרשים לעמוד לצד הפולנים ולצד הרוסים ונוכח, שיש לבקש בשביל היהודי מולדת משלו.⁷⁴ הוא פירסם אז מאמר גדול ב"המגיד" בשם “בשובה ונחת תוושעון”, שבו קרא לתחיה לאומית בארץ אבות. הוא הסתמך על הרעיונות שהובעו ע"י הרב קאלישר ומשה הס. מאמרו של גורדון עשה רושם חזק בעולם היהודי, – בעיקר ברוסיה. הרב קאלישר הופתע הפתעה נעימה ממאמר חשוב זה, שבא לסייע לשאיפות, שהובעו לפני כן על־ידו. הרב קאלישר הגיב על המאמר במאמר־תשובה בשם “התקוה והתוחלת”. דוד גורדון נשאר נאמן לרעיון ישוב ארץ־ישראל ושרת את התנועה בעטו ובמרצו עד יומו האחרון.

 

ט"ז. ביטול החברה ליישוב א"י בפראנקפורט דאודר    🔗

החברה לישוב ארץ־ישראל, שנוסדה בפרנקפורט דאודר, הלכה והתפתחה. ביום ט' באדר תרכ"ג התקיימה אסיפה כללית שנתית של החברה. הרב קאלישר נסע לאסיפה זו והשתתף בדיוניה. האסיפה החליטה לבחור לועד המרכזי של החברה שלושה אנשים מחוץ לפרנקפורט: את הרב קאלישר, ר' אליהו גוטמאכר ור' יחיאל־מיכל זאקס מברלין. הרב קאלישר הסכים בו במקום לבחירה.⁷⁵ ר' יחיאל־מיכל זאקס היסס ולא הסכים לבחירה. האסיפה החליטה ליסד ועדי־משנה לחברה בברלין ובפוזנא.

זמן קצר לאחר האסיפה השנתית נתגלע קרע בחברה. גרם לכך הד"ר לוריא, שהיה איש עצבני, גאה על יחוסו ושואף לשלטון יחיד בחברה. הד"ר לוריא השקיע בחברה את מיטב מרצו וחום נפשו, והוא האמין, שבזכות אבותיו יסד את החברה ורק בזכות זו תצליח. ברם הוא לא ידע להמנע מפגיעות באנשים ובזרמים ביהדות בשעה שפעל למען החברה. כך התקיף ללא כל צורך ובצורה חריפה את תנועת החסידות ואת איסוף הכספים לקופת ר' מאיר בעל־הנס.⁷⁶ לכל אדם חשוב, שלא רצה להצטרף לחברה, היה קורא “עוכר ישראל”. הקרע בחברה נתגלע, לפי דברי הרב קאלישר, בגלל דרישת סכום כסף, כמה מאות ר"ט, על־ידי הד"ר לוריא. הדבר “הרחיק את הנדיבים”. בין מ. מנדה, “סוכן” (גזבר) החברה ובין הד"ר לוריא הגיע לידי ריב ופירוד. הד"ר לוריא כתב מכתב חריף אל מנדה ובו קילל את אשת מנדה.

התנהגותו של הד"ר לוריא גרמה לכך שבקרב חברי החברה נולד הרעיון להוציא את הנהגת החברה מידי ה"גנרל־דירקטור" (כך היה חותם). החברים רצו להעביר את מרכז החברה לעיר הבירה. גם העתונות, כמו “המגיד” וה"ג’ואיש קרוניקל" חיוותה את דעתה, שיש להעביר את החברה לעיר גדולה באירופה. גם הרב קאלישר סבר, שכדאי להעביר את החברה לברלין ולהעמיד בראשה אישיות מכובדת כמו ר' יחיאל־מיכל זאקס. הרב קאלישר עזר לד"ר לוריא בכל פעולותיו, כי הרב קאלישר התכוון לטובת הענין, אבל גם הוא לא בכל הסכים למעשיו של לוריא. הרב קאלישר פנה במכתב אל ר' יחיאל־מיכל זאקס בעניני ישוב הארץ. ר' יחיאל־מיכל זאקס ענה ב"מכתב של תשואות חן, שהענין נכון מאד" והבטיח לפעול. הד"ר לוריא התנגד להעברת מרכז החברה לברלין. הוא לא רצה להוציא את השלטון מידו. הוא התקיף את אנשי ברלין כ"אגואיסטים גאוותניים", שלא יצלחו לכל עבודה צבורית לאומית. לדעתו אינם יודעים כלום על ארץ־ישראל. האינטריגות מברלין מביאות נזק לחברה.⁷⁷ כנגד זה ידועה העיר פראנקפורט כעיר ואם בישראל מימי הגאון מחבר הספר “פרי מגדים”.

החברה בפראנקפורט דאודר נתפרדה ונעזבה אז. חלק מכספי החברה נשאר בידי הגזבר מ. מנדה וחלק בידי הד"ר לוריא. אולם גם בברלין לא הצליחה החברה להתארגן כראוי. קרה אז שר' יחיאל־מיכל זאקס נפטר.⁷⁸ לא נמצא אז בברלין איש, שיוכל למלא את מקומו. במאמציו של הד"ר ר' אברהם ליכט התארגן בשנת תרכ"ד בברלין ועד מרכזי לחברת ישוב ארץ־ישראל. הועד המרכזי פירסם כרוז לקיבוץ כספים לקרן־יסוד וגם תקנון. הרב קלישר שיתף פעולה עם החברה בברלין וסייע לה בעבודתה, אולם החברה לא התפתחה. הרב קאלישר בן השבעים הטריח את עצמו ונסע בחורף של שנת תרכ"ה, בקור גדול, לברלין, כדי לעורר את הועד לפעולה. מאמצי הרב קאלישר היו לשוא, החברה לא הראתה סימני חיים. הרב קאלישר התיאש מהחברה בברלין והצטער על שעזב את הד"ר לוריא, שעם כל מגרעותיו הרי היה פעיל מאוד.

לאחר ששתי החברות לישוב הארץ, בפראנקפורט דאודר ובברלין, חדלו לפעול, ראה הרב קאלישר הכרח להמשיך בפעולה בעצמו. גם עורך העתון “המגיד” כתב לו, שאחרי שהחברה בברלין “נסוגה אחור”, עליו, ביחד עם עוד אנשים מפורסמים, לקחת את ענין ישוב הארץ בידיו. הרב קאלישר צירף אליו את חברו ר' אליהו גוטמאכר והם שניהם התיצבו בראש כ"פקידי חברת ישוב ארץ ישראל". הפעיל למעשה היה הרב קאלישר. עזרו לו הבנקאי רפאל סגל מפוזנא ושמחה פירשט משמיגל, הקרובה לפוזנא, ששמשו “סוכנים” של החברה, כלומר גזברים. ה"פקידים" היו ממנים גבאים של החברה בערים שונות והיו נותנים לאלה “כתבי גבאות” חתומים בידי ה"פקידים" ובחותמת החברה. הרב קאלישר פירסם ב"המגיד" רשימה של גבאי החברה לישוב ארץ־ישראל. הרב קאלישר הדפיס תקנות של החברה ושלח אותן אל הגבאים.⁷⁹

בידי הרב קאלישר רוכזו אז כל עניני ישוב הארץ. כך בשעה שיהודי שאבאץ אשר בסרביה, שסבלו קשות משכניהם, החליטו בשנת תרכ"ה לעלות לארץ־ישראל, השתדל הרב קאלישר למענם. למרות מאמציו של הרב קאלישר, לא יכלה חברת ישוב ארץ־ישראל שלו להושיט עזרה ממשית לאלה, שרצו לעלות לארץ ולהתישב בה. הכנסותיה היו דלות, כושר פעולתה מצומצם. הרב קאלישר התחיל לחשוב על מסירת תפקידי חברתו לחברת “כל ישראל חברים” רבת ההשפעה והמעשים.

 

י"ז. שיתוף פעולה עם חברת “כל ישראל חברים”. הנרי דיונאן    🔗

הרב קאלישר הפנה אז את תשומת לבו לצרפת. שם הלכה והתפתחה חברת “כל ישראל חברים”, שבראשה התיצב בשנת 1863 כרמיה. בעתונות היהודית בצרפת הושמעו קולות על תחית הלאומיות העברית.⁸⁰ משה הס ישב אז בפאריס והשתתף בעתונות הזאת.

הרב קאלישר החליט אז לרכוש את חברת “כל ישראל חברים” לפעולה למען ישוב הארץ, ורצה למסור לחברת “כל ישראל חברים” את הכספים שהוא אסף, בתנאי שהחברה תקבל על עצמה לקנות קרקעות בארץ ישראל לשם ישובם. הסכום שהרב קאלישר היה מוכן להכניס לקופת חברת “כל ישראל חברים” היה 12.000 פרנק. גם מ' מנדה, מי שהיה סוכן (גזבר) חברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט רצה להכניס את הכסף של החברה, שהיה שמור בידו, לקופת חברת “כל ישראל חברים”. ראשי חברת “כל ישראל חברים” הסכימו להצעה, אולם התנו תנאי, שהכסף יישמר עד שייאספו סכומים גדולים יותר, מכיון שהם לא ראו אפשרות להתחיל במפעל בסכום שהוצע ע"י הרב קאלישר.⁸¹

הרב קאלישר רצה להעביר לידי חברת “כל ישראל חברים” את התפקיד של ישוב ארץ־ישראל, אולם הוא חשש שמא לא תתחיל חברה זו כל כך מהר בפעולה לישוב הארץ. לא היה איפוא בדעתו להפסיק את פעולת חברת ישוב ארץ־ישראל, שהוא נהלה. הרב קאלישר לא בטח גם בחברת “כל ישראל חברים”, שהפעולה שהיא תעשה בארץ תעשה לפי רוחו, לפי כל דרישות הדת. לכן רצה הוא להיות המתחיל בהתישבות ועל־ידי כך להאציל מרוחו עליה. הרב קאלישר רצה להשתמש בהשפעתה הרבה של חברת “כל ישראל חברים” כדי לקבל מהשולטן רשיון לקנות קרקעות בארץ־ישראל.

הרב קאלישר הכניס לקופת חברת “כל ישראל חברים” כ־400 ר"ט.⁸² הוא דרש מהחברה להשתמש בהכנסות מהקרן לשם עידוד החקלאות בקרב יהודי ארץ־ישראל, על־ידי הפצת ידיעתה של עבודת האדמה בין הצעירים וכדו'. בהצעתו זו נתן הרב קאלישר דחיפה לייסוד בית־ספר חקלאי בארץ.⁸³

לשם אוסף כספים לישוב הארץ פירסם הרב קאלישר בראשית שנת תרכ"ז כרוז.⁸⁴ בכרוז זה, שנכתב על ידו ונחתם לאחר היסוסים גם בידי ר' אליהו גוטמאכר, נוספה גם קריאה לתמוך בחברת “כל ישראל חברים”.

בשנת 1866 נשמע מצרפת עוד קול, שקרא לתחית המזרח ולישוב יהודים בארץ־ישראל. זה היה קולו של מיסד “הצלב האדום” הנרי דיונאן (Dunant). הרב קאלישר, שהיה ער לכל מה שנעשה מסביב לישוב ארץ־ישראל, שמח להתעוררות זו של “שר גדול מפאריז עם חברה גדולה לעשות ארץ נושבת”. אולם הרב קאלישר לא רצה שנוצרים יהיו המתחילים בישוב הארץ. הוא ראה “הכרח שאנחנו נקדים” כדי שההתישבות תתנהל ברוח דתנו, “כי לפי היסוד תתחזק (יתחזק) הבנין העומד עליו”. חששותיו אלה דומים לחששות שהביע בנוגע לפעולות חברת “כל ישראל חברים” בשטח ההתישבות בארץ־ישראל.

 

י"ח. שליחותו של הרב יוסף נאטונק    🔗

עסקן ושליח חשוב למען חברת ישוב ארץ־ישראל מצא הרב קאלישר ברב יוסף נאטונק מהונגריה.⁸⁵ הרב נאטונק היה לפי דברי הרב קאלישר בעל “לב בוער כאשר אל אהבת ארץ־ישראל, אך יפריז על המידה לשאול יותר מדי”. ואמנם חשב הרב נאטונק על עליה גדולה לארץ־ישראל, על כינוס ועידה גדולה למען ישוב הארץ, על פעולה מדינית, על נסיעה לקושטא לשם השתדלויות בפני ממשלת תורכיה. נאטונק חשב אפילו, כפי שמוסר הרב קאלישר, “להסיר הממשלה מישמעאל”. נאטונק פנה אל הרב קאלישר והציע את שרותו לתנועה. הרב קאלישר קיבל ברצון את ההצעה, כי הוא סבר, ש"זה האיש שליח טוב, כי כפי הנראה הוא מבין בכל מיני מדע הנצרך לזה". אולם הרב קאלישר הסביר לו, שאין לדבר על “הסרת הממשלת מישמעאל”, כי “הלא הוא נגד דתו ובכל הון לא יעשה”. כנגד זה הציע לרב נאטונק, שישתדל להשיג “על־ידי השרים שלו” רשיון לקנות קרקעות מידי בעלים בארץ־ישראל וכן גם זכות לעבד קרקעות שאין להם בעלים, כלומר קרקעות הממשלה. הרב נאטונק יצא בראשית שנת תקכ"ז בשליחות לערים גדולות במערב אירופה לשם תעמולה למען ישוב ארץ ישראל, ייסוד ועדים של חברים ישוב הארץ ולאיסוף כספים. הוא ביקר בברלין, פראנקפורט דמיין, קלן, אמשטרדם. בקלן ובאמשטרדם יסד ועדים של החברה. גם בברלין נוסד לרגליו פעולותיו של נאטונק ועד לשם תמיכה בישוב יהודי הארץ על הקרקע.⁸⁶

הרב נאטונק נסע דרך ווינה לפאריס. הוא רצה להפגש עם ראשי חברת “כל ישראל חברים”, כדי לעוררם לפעולה גדולה למען ישוב הארץ.

הרב נאטונק נפגש בפאריס עם משה הס, עם אליעזר לוי־בינג⁸⁷ ואחרים. הרב נאטונק הגיש לחברת “כל ישראל חברים” תזכיר שחובר על־ידי משה הס בהשתתפות לוי־בינג.⁸⁸

ביום ה־29 בנובמבר 1866 נפגש נאטונק עם ועד החברה “כל ישראל חברים” והציע לחברה ליסד ועדי־משנה, שיאספו כספים למען ישוב ארץ־ישראל. ועד החברה התכנס ביום ה־3 בדצמבר 1866 לישיבה ובה החליט להביע את אהדתו לרעיון העברת יהודי ארץ־ישראל העניים לעבודה חקלאית. הועד הסכים לקבל כספים לצרכי ישוב ארץ ישראל. הועד החליט להשתדל לסלק את המניעות החוקיות לרכישת קרקעות בארץ־ישראל. ההחלטה של חברת “כל ישראל חברים” נמסרה לנאטונק בכתב בצורת מכתב אליו.⁸⁹ כרמיה סבר, שאפשר יהיה להתגבר על האיסור לקנות קרקעות והבטיח לפנות בענין זה בעצמו אל ממשלת תורכיה. אלברט כהן הביע את נכונותו לעזור בייסוד בתי ספר בארץ־ישראל והנהלתם, כדי לחנך את הדור הצעיר לעבודת אדמה ולמלאכה. הרב הראשי ליהודי צרפת, ר' אלעזר איזידור, הביע את אהדתו וברכתו לפעולה לישוב הארץ.

הרב נאטונק הציע אחר כך לחברת “כל ישראל חברים” לכנס ועידה, שתדון בשאלת עידוד ההתישבות בארץ־ישראל. ועד החברה דן ביום ה־20 במארס 1867 בהצעה ודחה אותה, מפני שראה בה כוונה לעודד את העליה לארץ. הועד ענה לרב נאטונק, שהוא עומד על החלטתו הקודמת, שכוונתה היחידה היתה לעזור ליהודים היושבים בארץ לעבור לעבודה חקלאית.

לאחר שהרב נאטונק עזב את צרפת נפגש בווינא עם הציר התורכי באוסטריה וזה אמר לו, שאם נאטונק יפנה אל הממשלה התורכית בענין ישוב יהודים בארץ ישראל יתקבל ברצון ובתשומת לב. הציר נתן לו ביום ה־10 במרס 1867 מכתב־המלצה חם אל מיניסטר החוץ התורכי. לאחר הצלחה זו החליט לנסוע לקושטא כדי להשיג פירמן ופנה אל חברת “כל ישראל חברים”, שתתן לו מכתבי המלצה וגם כסף להוצאות הדרך. הרב נאטונק רצה, שגם משה הס יצטרף אליו בנסיעתו לקושטא, מפני שהס יוכל להיות לו לעזר רב, ביחוד מפני ידיעת השפה הצרפתית.

הרב נאטונק נסע באביב שנת תרכ"ז לקושטא. חברת “כל ישראל חברים” הסכימה לנסיעתו. יש לשער שדעתו של הרב קאלישר היתה נוחה משליחות זו והוא סמך בענין זה על חברת “כל ישראל חברים”, שהבטיחה לפעול לשם השגת הפירמן. ראשי העדות היהודיות בקושטא ובראשם החכם־באשי ר' יקיר גירון תמכו בפעולתו של נאטונק. המשא־ומתן של נאטונק עם הממשלה התורכית התנהל בראשונה בהצלחה, אולם אח"כ חלה נאטונק מחלה ממושכת והדבר הזיק לענין. החכם־באשי פנה אל משפחת רוטשילד, אל מונטפיורי ואל הרב קאלישר בבקשת סיוע לרב נאטונק. הרב קאלישר פנה אל מנדה בפרנקפורט דאודר וזה שלח מהכספים של חברת ישוב ארץ ישראל, שהיו בידו, מאתים (רייכסטאלר) אל נאטונק לצרכי קבלת הפירמן מהשולטן. הרב נאטונק חזר אז לביתו ושליחותו לא נשאה פרי.

 

י"ט. פעילותו של הרב קאלישר כסופר    🔗

בשנים הקרובות לאחר פירסום “דרישת ציון” פיתח הרב קאלישר פעילות רבה בכתב. הוא העמיד את עטו לשרות התנועה. מלבד מכתבים רבים כתב מאמרים ופירסם ידיעות ומכתבים בעניני התנועה בעתונות העברית שהתפתחה אז ובעתונים היהודיים בגרמניה. הרב קאלישר לא פסק בכל זאת לכתוב גם מאמרים על בעיות הנוגעות להלכה ולפילוסופיה ולעסוק בפירוש על חמשה חמשי תורה. הוא הרביץ גם תורה בפני חוג לומדים.

ישוב ארץ ישראל נעשה אצל הרב קאלישר למטרת חייו. להגשמת הרעיון הקדיש את כל כחותיו. בד בבד עם המעשה המשיך הרב קאלישר בביסוס הרעיון והעמקתו. הרב קאלישר הזמין בסוף ספרו “דרישת ציון” לויכוח את כל אלה שיש להם להעיר על “דרכו בקודש הזה”. ואמנם פנו אליו מגדולי הרבנים בזמנו והתווכחו אתו על בעית הקרבנות. כך התווכח אתו הרב ר' יעקב אטלינגר, אב"ד באלטונה, הרב ר' חיים־מרדכי זילברמאן מפלוצק ועוד. עם הרב ר' דוד פרידמאן ממוהילוב היה לרב קאלישר, כאמור לעיל, ויכוח מעל דפי “הלבנון”. הרב קאלישר לא שינה את דעתו בדבר החובה להתחיל בקרבנות ציבור, אם יתקבל רשיון לכך מהשלטונות בארץ.

לאחר שבא לידי מגע בין הרב קאלישר ובין ר' יהודה אלקלעי בשנת תרכ"ג מורגשת השפעה של כתבי ר' יהודה אלקלעי על הרב קאלישר. כך למשל מקבל הרב קאלישר את הרעיון, שהובע על־ידי ביבאס ואלקלעי, שהתשובה הדרושה לגאולה היא שובה (שיבה) אל הארץ. הרב קאלישר משתמש גם במונחים השכיחים בכתבי אלקלעי, כמו “קיבוץ ראשון”, “קיבוץ שני”, “קיבוץ גדול” שיהיה על־ידי משיח בן יוסף וכד'.

בשנת תרכ"ד פירסם הרב קאלישר פירוש על ההגדה של פסח בשם “יציאת מצרים”. בפירוש זה שילב הרב קאלישר את השקפותיו על הגאולה העתידה ועל הצורך להתחיל בישוב ארץ־ישראל (קטעים מפירוש זה נתפרסמו בספר “כתבים שציוניים של הרב קאלישר”, ירושלים תש"ז).

באותה שנת תרכ"ד ביקש ר' נתן פרידלאנד רשות מהרב קאלישר להדפיס מהדורה שניה של “דרישת ציון”. הרב קאלישר הסכים והוסיף לספר תוספות גם משלו. את דברי הד"ר לוריא, שנדפסו במהדורה הראשונה, קיצר הרב קאלישר בגלל התפרדות חברת ישוב ארץ ישראל בפרנקפורט דאודר. הרב קאלישר הוסיף הודעה, שהוא ור' אליהו גוטמאכר הנם “פקידים” של החברה ורפאל סגל ושמחה פירשט הם “סוכנים” של החברה, האוספים את התרומות. הרב קאלישר הוסיף לספר סיום חדש, מההסכמות לספר הושמטה אחת ונוספו המכתב של הרב ר' חיים־דוד חזן מירושלים משנת תרכ"ג אל הרב קאלישר ומכתב מהרב ר' יהושע’לי טרונק מקוטנא אל הרב קאלישר משנת תרכ"ה. ר' ישראל־יהושע טרונק עודד את הרב קאלישר להמשיך בפעולות החברה לישוב־ארץ־ישראל, אולם בשאלת הקרבנות סבר, שהרב קאלישר הגדיש קצת את המדה.

התוספות “ראשון לציון” אינן מחדשות הרבה, הן מוסיפות נימוקים ופירושי פסוקים לאלה שנכנסו ל"דרישת ציון". הרב קאלישר מציין, שאין הוא רוצה לדרוש מאלה, היושבים בארץ הקודש ולומדים תורה, שיחדלו לעסוק בתורה וילכו לעבוד את האדמה. אולם ישנם בארץ ישראל רבים “אשר לא בתורה ידיהם רב להם” ואלה צריכים לעבוד את האדמה ולתמוך ביושבים באהלי תורה. חברת ישוב ארץ ישראל רוצה לישב בארץ לא רק את אלה הנמצאים כבר בה אלא גם יהודים רבים מארצות אחרות, כמו מסרביה, מהונגריה ועוד.

במבוא ל"ראשון לציון", שנקרא “שער ציון”, מדבר הרב קאלישר על המצווה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

ל"ראשון לציון" הכניס הרב קאלישר תמצית ווכוחיו עם הרב דאלטונה ר' יעקב אטלינגר, עם ר' חיים־מרדכי זילברשטיין מפלוצק ועוד.

בסיום לספר, שנקרא “חתימת המאמרים”, פונה הרב קאלישר אל “הקורא המשכיל” ומסכם בקצרה את שאיפותיו: א. עם ישראל צריך לטפח את רגש האהבה לארץ אבותיו כמו עמים אחרים, האיטלקים, הפולנים, ההונגרים, המקריבים מדמם ורכושם למען עצמאותם; התחיה הלאומית תוסיף כבוד ליהודים, וכנגד זה אם “נשים יד לפה ונהיה כאיש אשר אין רוח בו, הלא נבזינו בעיני נפשינו”; היהודים יעלו להחיות את השממה בארץ “לא בחיל ובכח”, אלא “בשרביט הזהב אשר לשרי ישראל”. ב. צריך לעזור ליהודי ארץ ישראל, הנמצאים במצוקה כלכלית, על־ידי מתן קרקעות להם לעבדם. ג. כל מי שיתרום למען ישוב הארץ יהיה לו חלק במצוות התלויות בארץ. ד. הגאולה שניתן לארץ היא דרך לגאולת ישראל השלמה.

ר' נתן פרידלאנדר שהוציא את הספר לאור הוסיף מצדו הערות מעטות אחרי “שער ציון”, המבוא של הרב קאלישר לתוספותיו “ראשון לציון”. הערותיו באות לחזק את דברי הרב קאלישר בדבר הצורך בגאולת הארץ על־ידי קנייה ובדבר מצוות הישיבה בארץ. ר' נתן פרידלאנד הדפיס באותה שנה תרכ"ו ספר משלו בשם “סלו סלו המסלה”. ספר זה ספוג כולו רעיונותיו של הרב קאלישר בדבר דרכי הגאולה העתידה והוא בא לחזקם ולעשות תעמולה לרעיון ישוב ארץ ישראל.

בשנת 1865 נדפס הספר “דרישת ציון” בתרגום גרמני מאת הרב ד"ר פופר, רב בצ’ארניקוי. כבר בשנת 1862 טיפל הד"ר חיים לוריא בהוצאת תרגום גרמני של הספר. את הספר תרגם אז הרב בטהורן הד"ר משה ראהמר. התרגום הזה לא נדפס. הרב ד"ר פופר קיצר ועיבד חלקים מסוימים של הספר. כך קיצר עד מאוד את הפרק “מאמר קדישין” הדן בעניני קרבנות. המתרגם הכניס חלק מהתוספות “ראשון לציון”. הוא הוסיף גם הערות מעטות משלו. אין ספק שהשינויים נעשו בהסכמת הרב קאלישר. בסוף הספר ניתן הסיכום מ"חתימת המאמרים". לזה נוסף ווכוח עם אלה, כמו הרב ר' עזריאל הילדהיימר והרב שמשון רפאל הירש, שחששו שמא לא יקיימו המתישבים את השבת ומצוות אחרות של הדת. כן מתווכח הרב קאלישר עם אלה שטענו, שיהודי ארץ ישראל נרפים הם ושאין ביטחון הרכוש בארץ.

בשנת תרכ"ח הדפיס הרב קאלישר בקונטרס מיוחד תוספת חדשה ל"דרישת ציון" בשם “שלום ירושלים”. בספר זה קורא הרב קאלישר לתמוך בישוב הארץ, כי ע"י כך יקיימו את המצוות התלויות בארץ גם אלה היושבים בחוץ־לארץ ותומכים בעבודת האדמה בארץ. כן הוא כותב עוד על מצוות הישיבה בארץ, הוא מטיף מוסר לאלה המרבים מחלוקת בארץ, “כי שמה צריך להיות הכל באחדות ובשלום”. “החלוקה חולקת בין נפשות המקושרות” ולא כדאי לעלות לארץ־ישראל כדי לחיות מה"חלוקה". כשיתחיל ישוב הארץ תחדל הקנאה ויחדלו המריבות. הרב קאלישר מתקיף את המתנגדים לישוב הארץ, הן את אלה היושבים בארץ והן את אלה מחוץ לארץ. המתנגדים אשר בארץ־ישראל חוששים, שמא ייגרע חלקם ב"חלוקה" ולכן הם מוציאים דיבת הארץ ומרבים במחלוקת. הם “אוהבים את נפשם וחומרם יותר מאהבה אל נותן לנו הנפש ואל הקודש והמקדש”. הרב קאלישר קורא לתת גאולה לארץ, להקימה מחורבנה ומשוממותה, כי זה הוא הפתח לגאולה השלמה. הרב קאלישר מביא הוכחות, שהארץ פוריה. בסוף הספר יוצא הרב קאלישר בקריאה “אל אצילי בני ישראל”, המושיטים עזרה לאחיהם בשעת צרה, שיעסקו בעזרה היסודית לעם ישראל, בישוב ארץ ישראל. “לכו נא ציונה, עלו נא ירושלימה, שאלו שלום ירושלים, שחרו אדמת קודש, הקימו שוממותיה, בנו הריסותיה, בקשו בנין חרבותיה, עשו ארץ מליחה לפרי קודש” – קורא בהתלהבות הרב קאלישר. כמו בסיום “לדרישת ציון”, מהדורה ב', גם כאן קורא הרב קאלישר לקחת דוגמא מעמים אחרים, המקריבים את חייהם למען מולדתם.

כאמור התווכח הרב קאלישר עם ר' יעקב־יוקב אטלינגר הרב דאלטונה בשאלת הקרבנות. הרב דאלטונה פרסם אז בראש ספר השו"ת שלו “בנין ציון” (תרכ"ח) את מכתבו אל הרב קאלישר בענין הקרבנות. הרב קאלישר מצא לנחוץ לענות לרב אטלינגר בקונטרס מיוחד בשם “שיבת ציון”. את הקונטרס סיפח הרב קאלישר ל"שלום ירושלים".

לפני שהדפיס הרב קאלישר את “שלום ירושלים” ביחד עם “שיבת ציון”, שלח את כתב היד אל ר' אליהו מגריידיץ. הרב מגריידיץ כתב הערות לחיבורו של הרב קאלישר. בין שני הרבנים התפתח ויכוח לרגלי הערותיו של ר' אליהו גוטמאכר. מכיון שהערותיו של הרב מגריידיץ היו ארוכות וההוצאות להדפסה היו מתרבות, קיצרן הרב קאלישר והדפיסן בשולי הספר בשם “מכתב מאליהו”. בתוך הספר הביא הרב קאלישר גם הערות של בנו יהודה־לייב, שהיה למדן וקיבל את השקפות אביו על הגאולה העתידה.

 

כ. ייסוד “מקוה ישראל” ונסיעת בנו של קאלישר לא"י    🔗

חברת “כל ישראל חברים” התחילה לפעול למען ישוב ארץ־ישראל בראשית שנת תרכ"ח. אחד ממיסדי החברה ומראשי עסקניה, קרל (יצחק) נטר, הציע ביום ה־15 בנובמבר 1767 ליסד בירושלים סוכנות להגירה מוכרת על־ידי ממשלת תורכיה שתפקידה יהיה “לעודד את ישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים המסכנים”. נטר התכוון בהצעתו לא רק ליהודי ארץ־ישראל, אלא גם ליהודי פרס, שנרדפו אז, ולכל יהודי המזרח “בחלק אסיה המשתרע מים־סוף עד הים השחור”. ועד החברה הסכים להצעתו של קרל נטר, אולם רצה לעזור בעיקר ליהודי ארץ־ישראל, בהתאם להחלטותיו הקודמות. מיכאל ארלנגר הודיע בישיבת הועד, שקרל נטר מוכן לנסוע לארץ ישראל, כדי לחקור את המצב בארץ. ועד החברה מילא במכתב מיום ה־17 בפברואר 1768 את ידי קרל נטר לנסוע לארץ־ישראל ולחקור אם אפשר ליסד בארץ ישובים חקלאיים. על נטר הוטל גם להשתדל בפני ממשלת תורכיה בדבר רשיון ליהודים לקנות קרקעות בארץ ישראל.

בקיץ שנת תרכ"ח יצא נטר בשליחותו לארץ־ישראל. נטר שהה בארץ ששה שבועות. פחה ירושלים הבטיח לו לסייע בפעולתו ולהגן על המתישבים, כן גם קונסולים אחדים. נטר החליט ליסד בראשונה בית־ספר חקלאי סמוך ליפו. בית־ספר זה צריך היה לשמש התחלה להתישבות גדולה. באסיפה של החברה בשנת תרכ"ט נשא נאום, שבו אמר: “על־ידו (על־ידי בית־הספר החקלאי) תכינו מקום מחסה ומפלט לאחינו, אשר היום או מחר יברחו עם רב… משנאת הגויים שכניהם; על־ידו תכבשו מעט־מעט את הארץ הקדושה, אשר עיני כל צופות אליה תמיד”.⁹⁰ קרל נטר נסע בשנת 1869 לקושטא והשיג בשנת תר"ל (1870) פירמן ליסד את בית־הספר וכן גם שטח אדמה גדול בחכירה מהממשלה.

כששמע הרב קאלישר על התעוררות החברה “כל ישראל חברים” לפעולה בארץ־ישראל החליט להקדים את החברה בישוב הארץ. הרב קאלישר רצה לעלות בעצמו, אולם לא יכול לנסוע בלי הכנות מרובות. בסוף הקיץ שנת תרכ"ח, לפני שנטר בא לארץ, שלח הרב קאלישר את בנו זאב־וואלף לארץ־ישראל. הבן הזה שאף גם הוא להגשים את רעיונות אביו על ישוב הארץ. הרב קאלישר הטיל על בנו לחקור את האפשרויות לישוב הארץ, לחקור אם האדמה פוריה ואם יהודי הארץ רוצים לעבוד את האדמה. הבן צריך היה גם להתחיל בעצמו בהתישבות.⁹¹

וואלף קאלישר היה איפוא בא־כחו של אביו בארץ ישראל. הוא שלח לאב מכתבים, שבהם מסר לו דין וחשבון על פוריות הארץ ועל רצון יהודי הארץ לעבוד את האדמה.

וואלף קאלישר שלח בראשית שנת תרכ"ט מכתב אל נשיא חברת “כל ישראל חברים”, אדולף כרמיה, בו ציין, שרק ישוב יהודי הארץ על הקרקע ירים את מצבם המוסרי והגופני. וואלף קאלישר שלח גם תכנית שלו ליסוד מושבה על־יד ירושלים.⁹² זוהי תכנית של “קיבוץ”: כל המתקבל למושבה מוסר את כל רכושו וכספו להנהלה; הוא מקבל את כל צרכיו, כמו מזון, בגדים וכד' מההנהלה; המיטבח הוא משותף, בשבתות ובחגים אוכלים בבית־אוכל גדול; הדירות מסודרות כך, “שכל אחד יוכל להכנס אל השני באופן חפשי כמו בתוך שלו, את הדלתות אין לסגור”; הקניה והמכירה נעשית רק על־ידי ההנהלה. וואלף קאלישר נתן בתכניתו ביטוי לרגשות הדתיים, ההומניים והאסטטיים שלו. הוא דורש ניקיון ופשטות, הוא מצטער בצער בעלי החיים, הוא רוצה לטפח את המוסיקה. הוא שואף לשרש את המידות הרעות, כמו הוצאת דיבה, ובעיקר את התשובה לממון, ודורש ענשים על העבריינים. כל מי שיעבור על מצוות התורה ועל התקנות של המושבה כפי שחוברו בידיו, ייענש במאסר. וואלף קאלישר הציע גם ליסד אקדמיה, בית־ספר גבוה לחקלאות.

וואלף קאלישר לא הצליח ליסד איזה ישוב חקלאי שהוא, אם כי לא חדל להתעניין בדבר. מכיון שהיה מחוסר אמצעים נהנה בזמן הראשון מה"חלוקה". הוא התחתן, הקים משפחה בירושלים וניסה להתפרנס ממכירת גורלות. הוא נרדף על־ידי אנשי ה"חלוקה", שהתנגדו לאביו והוציאו את חיצי זעמם נגד הבן. הם האשימו אותו, שאינו מתפלל וכד'. וואלף קאלישר סבר, שהקנאים האלה השפיעו על חותנו שלא יתן לו את הנדוניה שהבטיח לו, שהם שיחדו את הקונסוליה הגרמנית ולכן בכל משפט הוא מפסיד. גם אם נקבל, שוואלף קאלישר הפריז על מידת הרדיפות שרדפוהו וראה בכל אי־הצלחה שלו את יד רודפיו, הרי היה מצבו בירושלים קשה מאוד. הפסיקו לתת לו מה"חלוקה". הרב קאלישר השתדל בשבילו בפני נטר וזה הבטיח לקבלו כפקיד ב"מקוה ישראל". וואלף קאלישר נסתבך אז במשפט עם אחד מקוני הגורלות. הוא הושם בקשר למשפט זה בבית־הסוהר. הרב קאלישר הזעיק את כל העולם היהודי לעזרת בנו: את הרב הראשי בתורכיה ר' יקיר גירון, את משה מונטפיורי, את חברת “כל ישראל חברים” ועוד. וואלף קאלישר יצא אח"כ את הארץ, אבל לא יכול היה למצוא את פרנסתו ולכן חזר. הוא לא חדל להתענין בישוב הארץ, חשב על ייסוד עתון יהודי־אשכנזי בארץ, אולם במשך הזמן התבולל בישוב הישן וצאצאיו חיים עד היום בירושלים בתוך ישוב זה.

בחודש אוקטובר 1869 נתכנסה בברלין אסיפה של החברה “כל ישראל חברים”, שדנה בעיקר בדבר הושטת עזרה ליהודי רוסיה. האסיפה החליטה לתמוך בהגירת יהודי רוסיה למדינות חפשיות, בעיקר לארצות הברית. לאסיפה זו באו כרמיה, אלברט כהן ואחרים. הרב קאלישר נסע אז לברלין ושחח עם כרמיה ואלברט כהן על עניני ישוב ארץ ישראל. הרב קאלישר רצה שחברת “כל ישראל חברים” תעסוק לא רק בייסוד בית־הספר החקלאי, אלא גם בקניית קרקעות לשם ישוב יהודים הזקוקים לכך. הרב קאלישר הציע לכרמיה, שחלק מהיהודים שיהגרו מרוסיה יעלו לארץ־ישראל ויעבדו את האדמה. הרב קאלישר הודיע על שיחתו זו עם כרמיה ב"המגיד": “ונכנסו דברי באזניו”.

 

כ"א. חברות ליישוב א"י בפרנקפורט דמיין ובברלין    🔗

בזמן שהותו בברלין ניסה הרב קאלישר לארגן פעולה למען ישוב ארץ ישראל. הוא שוחח עם יוחנן הוף וזה הבטיח לפעול למען ישוב הארץ.

מברלין נסע הרב קאלישר להאלברשטאדט ולפרנקפורט דמיין ובכל מקום פעל למען ישוב הארץ. בפרנקפורט מצא הרב קאלישר כמה אנשים שהיו מוכנים לפעול למען ישוב הארץ, בתוכם ה' פליכס זאקס, בנו של ר' יחיאל־מיכל זאקס ז"ל.

באותה שנה, שנת תר"ל יסד הרב ר' עזריאל הילדסהיימר, שנבחר לרבה של העדה החרדית “עדת ישראל” בברלין, חברה למען הישוב בארץ.⁹³ מטרותיה של החברה הזאת היו: א. לתמוך בתושבי ארץ הקודש בחומר וברוח, ב. להגדיל את מספר בתי־המחסה בירושלים, ג. לייסד בית־חולים בירושלים. הרב קאלישר פנה מיד אל ר' עזריאל הילדסהיימר והוכיח אותו שלא מספיק לעשות “חסד פרטי” עם תושבי הארץ, אלא יש לפעול למען גאולת הארץ ויישובה, “חסד כללי”. הרב קאלישר הציע לרב הילדסהיימר להכניס לתקנות החברה שלו במקום ייסוד בית־חולים את יישוב הארץ.⁹⁴ הרב קאלישר ניסה כבר משנים לרכוש את ר' עזריאל הילדסהיימר לפעולה למען חברת ישוב ארץ־ישראל, אולם הרב הילדסהיימר דחה מפני חששות, שמא לא ישמרו המתישבים על מצוות התורה, ובטענו שהוא עסוק בחברה למען בנין בתי־המחסה בירושלים. גם הפעם דחה הרב הילדסהיימר את פנייתו של הרב קאלישר, באמרו שהוא מצדו יפעל למען המטרות שהציבה לעצמה חברתו והרב קאלישר יפעל למען ישוב הארץ. הרב קאלישר ענה לו, שאין הוא פטור מלעסוק בישוב הארץ ושגם הוא, הרב קאלישר, תמך בבניין בתי המחסה. הרב הילדסהיימר ענה על כך לרב קאלישר, במכתבו מיום ט"ו באב תר"ל: “גם אני אקבל בשמחה רבה המעות, שיבואו לידי תכלית ישוב ארץ־ישראל, אבל הדרישה תהיה בכל מאמצי כחינו לכל אחד לצד שלו”.

בשנת תר"ל עבר לברלין הד"ר חיים לוריא. לאחר הפירוד בחברת ישוב ארץ־ישראל בפראנקפורט דאודר שותקה פעולתו ולא ניתן לו גם לפרסם מאמרים בעתונות. בידיו נשתמר סכום מסויים של החברה והוא רצה בשנת 1867 לצוות סך 12000 פראנק בשביל החברה “כל ישראל חברים” בפאריס, בתנאי שהחברה תקציב חלק מהכנסותיה לישוב ארץ־ישראל.⁹⁵ הרב קאלישר הצטער, כאמור לעיל, על שהד"ר לוריא נדחה. ר' אליהו גוטמאכר לא הפסיק את הקשר עם הד"ר לוריא, בסוף שנת תרכ"ו כתב אל הד"ר לוריא מכתב. הרב קאלישר שיבח את ר' אליהו על כך ושלח לד"ר לוריא את ספרו (בודאי “דרישת ציון”, מהדורה ב', תרכ"ו). בשנת תרכ"ח כתב הרב קאלישר אל הד"ר לוריא וצירף למכתב מה שכתב גם ר' אליהו גוטמאכר, אבל לא קיבל תשובה. בשנת תר"ל בא לידי מגע בין הד"ר לוריא ובין הרב קאלישר. המתווך היה כנראה ר' נתן פרידלאנד, שנזדמן אז בברלין.

בשעה שהחברה למען הישוב בארץ מיסודו של הד"ר הילדסהיימר התחילה לפעול, נודע לד"ר הילדסהיימר, יושב־ראש החברה, מפי אדוארד מנדה, חבר הועד של החברה, אחיו של משה (מוריץ) מנדה מפרנקפורט דאודר, שבידי משה מנדה נמצאים בלי שימוש כספים של “חברת ישוב ארץ־ישראל”, שהיתה קיימת בפרנקפורט; משה מנדה היה רוצה למסור את הכספים לידים אחרות, או להשתמש בהם לשם המטרה שבשבילה נאספו. יש לציין שגם בידי הד"ר לוריא היו כספים של החברה. הרב הילדסהיימר הלך אל הד"ר לוריא ושוחח אתו על הצורך להשתמש בכספים לצרכי ארץ־ישראל. הרב הילדסהיימר הודיע לד"ר לוריא, שאין הוא רוצה, שימסרו את הכספים לחברה בברלין, שהוא יסד אותה, אלא ייעשה בכספים מה שיחליטו הרב קאלישר והרב ר' אליהו גוטמאכר ביחד עם הד"ר לוריא. הד"ר לוריא אמר לד"ר הילדסהיימר, שהוא עומד זה מזמן בחליפת מכתבים עם ר' אליהו גוטמאכר וגם עם הרב קאלישר ואלה הסכימו להשתמש בכספים “לתכלית ענין ארץ ישראל אשר כבר בא לעולם כמו סתם ארץ־ישראל ובנין בתים”. הרעין בדבר חלוקה כזאת בא בודאי מר' אליהו גוטמאכר שעוד בשנת תרכ"ב הציע לחלק את הכספים הנאספים לצרכי א"י שליש ליישוב, שליש לבתי־מחסה ושליש לעניי אה"ק. הרב הילדסהיימר אמר אז לד"ר לוריא, שלדעתו צריך על כל פנים להשאיר שליש מהכספים שנאספו למטרה הראשונה, כלומר לצרכי ישוב הארץ.

הד"ר לוריא ור' נתן פרידלאנד, שנזדמן אז בברלין, נהלו משא ומתן עם הד"ר הילדסהיימר בדבר התאמת הפעולות של החברה לישוב ארץ ישראל והחברה לעניני הישוב של הילדסהיימר. דובר על חלוקת ההכנסות: שליש ליישוב, שליש לבתי מחסה ושליש לעניי ארץ־ישראל. הרב קאלישר התנגד למסירת הכסף, שנאסף לפני כן לצרכי יישוב הארץ, למטרות אחרות. הוא הסתמך על ההלכה, שאין משנין מצדקה לצדקה. כנגד זה מוכן היה להסכים לסידור כזה בנוגע לכספים שייאספו בעתיד. הרב קאלישר התווכח בענין זה עם ר' אליהו גוטמאכר ועם ר' עזריאל הילדסהיימר.

המשא ומתן עם הרב הילדסהיימר לא הביא כנראה לידי תוצאות.

בברלין התארגן אז ועד חדש למען יישוב ארץ־ישראל. מיסדי הועד היו ר' נתן פרידלאנד והד"ר ח. לוריא.⁹⁶ בראש הועד הועמד מר יוחנן הוף. אותו יוליוס הוף, שהשתתף בועד שנוסד בשנת 1866 בהשפעת הרב נאטונק ושאתו נפגש הרב קאלישר בזמן ביקורו האחרון בברלין. סגנו, גבאי שני, היה הבנקאי היימאן, שגם הוא השתתף בועד משנת 1866. יש איפוא לראות את הועד הזה כחידוש פעולות הועד הקודם משנת

1. הד"ר ח. לוריא השתתף בפעולות החברה המחודשת בברלין. הד"ר לוריא השתתף במשלחת, שביקרה בברלין מטעם החברה אצל קונסול גרמניה בארץ־ישראל. הד"ר לוריא המשיך גם בשנים הבאות לעזור לרב קאלישר בפעולותיו למען ישוב הארץ. החברה בברלין התקיימה, אבל לא תפסה מקום מרכזי בתנועה, כמו החברה בפרנקפורט דאודר בשעתה.

ועד החברה ליישוב ארץ־ישראל, שנוסד על־ידי הרב קאלישר בפראנקפורט דמיין, פיתח פעולה רחבה יותר מהועד בברלין. הרב קאלישר העביר לועד הפרנקפורטי באופן זמני את תפקידי מרכז החברה לישוב הארץ. הרוח החיה בחברה נשאר הרב קאלישר, הוא עורר את הועד הזמני שבפרנקפורט דמיין לפעולה, כיוון את פעולותיו ופרסם בשמו כרוזים ומאמרים. החברה בפרנקפורט דמיין החליטה בשנת תרל"ב באסיפתה השנתית לפנות אל משה מונטפיורי, שיהיה נשיא הכבוד של החברה. מונטפיורי לא קבל את הכבוד הזה כשם שלא קבלו מהחברה בפרנקפורט דאודר לפני עשר שנים.

 

כ"ב. מלחמה בבעלי התיקונים בדת    🔗

נסיונם של בעלי “התיקונים” בדת להתארגן בזמן התוועדותיהם בשנות תר"ד–תר"ו לא הצליח. בסוף שנות העשרים של המאה השביעית (שנות השישים למאה הי"ט למסה"נ) נעשה שוב ניסיון לכנס את המתקנים בועידות ולארגנם. בכנסיות אלה הועמדו שוב לויכוח בעית העברית בתפילה, היעוד של היהדות, התקוה לגאולה וכו'. הרב קאלישר נלחם בעטו בדעות בעלי הריפורמה והתקיף במיוחד את הד"ר א. גייגר, שנתמנה בשנת 1869 לרב של קהלת ברלין ודרש דרשות נגד התקוה לשיבת ציון. כנגד זה קדם בברכה את ייסוד העדה החרדית “עדת ישראל” בברלין עם ר' עזריאל הילדסהיימר בראשה. מהעדה החרדית דרש הרב קאלישר, שתפעל למען ישוב הארץ “ארץ הקדושה, אשר גייגר וסיעתו הזניחוה, וימאסו בתקותנו, אשר נתנו בלבו נביאינו וחוזינו”. סייע לרב קאלישר במלחמת הדעות נגד המתקנים ר' דוד גורדון, שפרסם ב"המגיד" תרכ"ט מאמר לוהט “דבר בעתו”. ר' דוד גורדון מעלה את רעיון קיבוץ נדחי ישראל בארץ אבות, בהסתמכו על השקפות הרב קאלישר ור' יהודה אלקלעי בדבר גאולה בדרך הטבע, בניגוד לרעיון הפיזור בין האומות, כפי שהובע על־ידי בעלי ה"תעודה".⁹⁷

 

כ"ג. עבודתו הספרותית    🔗

הרב קאלישר היה נתון ראשו ורובו בתנועת ישוב ארץ־ישראל. הוא מצא לו בכל זאת פנאי גם לעבודה ספרותית ולהרבצת תורה בחוג לומדים.

בשנת תר"ל הדפיס את החלק השני של “אמונה ישרה”. חלק זה מונח היה אצלו בכתובים כשלושים שנה. הוא לא הדפיס את החלק הזה, מפני שלא קיווה שיימצא קהל קוראים בקרב יהודי מערב איירופה לספרו העברי. לאחר שבא במגע עם יהודי מזרח איירופה נוכח ש"שם ישוטטו רבים לבקש דבר ד' מאוצרות לשוננו הקדושה", והחליט להדפיס את הספר. גם בספר זה נוגע הרב קאלישר דרך אגב בבעית הגאולה (קטע זה מתוך הספר, “דרך הקיום”, מתפרסם בספר “הכתבים הציוניים של הרב קאלישר”).

הרב קאלישר חשב על הדפסת “דרישת ציון”, ובודאי גם של “שלום ירושלים”, במהדורה חדשה, אולם הדבר לא יצא לפועל בחייו.

בשנות תרל"ג–תרל"ה הדפיס הרב קאלישר את חמשת חומשי התורה עם תרגום גרמני (באותיות עבריות) ועם פירוש שלו בשם “ספר הברית” ועם באור המלות. לפירוש על התורה הכניס הרב קאלישר מדעותיו על עם ישראל וגאולתו (קטעים שלקטתי מ"ספר הברית" מתפרסמים בספר “הכתבים הציוניים”, עמ' קס"ו–קע"ד).⁹⁸

 

כ"ד. תמיכה בפעולותיהם של שמעון ברמן ואחרים    🔗

הרב קאלישר היה ער לכל פעולה, שנעשתה למען ישוב הארץ, והוא תמך בכל ניסיון, שנעשה על־ידי אחרים, לארגון התנועה ולהתישבות בארץ, כך תמך הרב קאלישר בפעולותיו של ר' שמעון ברמאן, שעלה בשנת תרל"א מארצות הברית לארץ ישראל ותיכן תכניות לייסוד מושבה בארץ. ר' שמעון ברמאן תכן תכניות להתישבות יהודים על הקרקע כבר משנים. בהיותו עוד בפולין בקראקא, העיר שבה נולד, יסד בשנת 1851 אגודה להתישבות יהודים על אדמת הונגריה. בשנת 1852 הגר לארצות הברית וגם שם ניסה ליסד מושבה של יהודים. הצעותיו לא יצאו מגדר תכנית. ר' שמעון ברמאן שמע עוד בהיותו בארצות הברית על חברת ישוב ארץ־ישראל, שנוסדה על־ידי הד"ר לוריא בפרנקפורט דאודר, הוא שלח אל הד"ר לוריא פעמיים כסף בשביל החברה, החליף אתו מכתבים והציע לו לקבל את תכניותיו להתישבות, שהדפיס באמריקה בעתונות ובחוברות. באחת החוברות האלה, שהכילה תקנות, תכנית של מושבה וכרוז, כתב ר' שמעון ברמאן, שאפשר ליסד מושבה בארץ־ישראל, כלומר גם בארץ־ישראל. החוברת נדפסה אחרי שנת 1862. ברמאן שמע גם על פעולותיהם של הרב קאלישר ור' אליהו מגריידיץ ושלח גם להם תכנית.⁹⁹

בשנת תר"ל החליט ברמאן לעזוב את אמריקה ולעלות לארץ־ישראל. הוא לא התכוון בראשונה לעסוק בעניני התישבות. בדרכו לארץ ישראל רצה להפגש עם משה מונטפיורי, אולם לא פגש אותו בלונדון. בפאריס שוחח עם אלברט כהן והציע להקים את “מקוה ישראל” לפי תכניתו. אלברט כהן ענה לו, שקרל נטר מנהל את עניני “מקוה ישראל” והפנה את ברמאן אל נטר. בברלין פגש ברמאן את ר' נתן פרידלאנד. אצל פרידלאנד ראה בפעם הראשונה את “דרישת ציון”. מפי פרידלאנד נודע לו, שקיימת בברלין “חברה ארץ נושבת” שמיסדה הוא הד"ר לוריא וחברי הועד שלה הם: הבנקאי היימאן, מנדה, ליברמאן ועוד. ברמאן הלך עם ר' נתן פרידלאנד אל הד"ר לוריא ושוחח אתו. הד"ר לוריא הזמין את ר' שמעון ברמאן לבקר אצל חברי הועד. ברמאן נפגש עם היימאן ושאל אותו למה לא פיתחה החברה פעולה ראויה לשמה. חברי החברה בקשוהו, שישאר בברלין שבועיים ימים, כדי שיוכלו לכנס אסיפה של כל החברים. ברמאן לא יכול להשאר, כי מהר לנסע אל קרוביו. ר' נתן פרידלאנד הזמין אותו לבקר אתו אצל הרב קאלישר בטהורן ואצל הרב ר' אליהו גוטמאכר בגריידץ, אולם ברמאן דחה גם הזמנה זו.

ר' שמעון ברמאן הגיע לארץ בראשית שנת תרל"א. כאן התחיל מיד להתענין בייסוד מושבה. הוא ראה שיש מצד אחד, מצד ההמונים שאיפה להתישבות, אולם מצד שני, מצד העומדים בראש, ישנה התנגדות. ר' שמעון ברמאן פנה מיד במכתב אל הרב קאלישר ור' אליהו גוטמאכר, כאל ראשי התנועה לישוב הארץ, והתאונן על ההתנגדות. הרב קאלישר פירסם בעתונות את מכתבו של ברמאן והתקיף גם מצדו את “השוטנים”. ר' שמעון ברמאן התישב בטבריה ושם יסד “חברה ישוב ארץ הקדושה”. חברה זו פנתה בבקשת עזרה לניו־יורק, אל עורך העתון Jewish Messenger ואל “ועד הצירים” ללונדון אל משה מונטפיורי ואל “ועד שליחי הקהלות”, לברלין ולפרנקפרוט (כנראה אל חברות ישוב ארץ־ישראל שם) ואל הרבנים קאלישר וגוטמאכר, שעודדו אותם.¹⁰⁰ הרב קאלישר השתדל עד מאוד לעזור לברמאן להוציא לפועל את תכניתו, אולם כל השתדלויותיו לא נשאו פרי. הרב קאלישר חשב אז על עליה לארץ־ישראל והבטיח לברמאן לבוא ולעסוק ביחד אתו בייסוד המושבה. הסכומים שהיו בידי הרב קאלישר היו קטנים והוא גם נחלש אז ולא יכול לנסוע. ברמאן חשב, שבידי הרב קאלישר יהיה סכום גדול שיספיק לקנית קרקעות ליסוד המושבה. ברמאן היה בטוח שהרב קאלישר יבוא. ברמאן נסע לחיפה וחיכה לרב קאלישר במשך כמה שבועות, אולם לשוא. ברמאן קיבל אז מר' אליהו מגריידיץ מכתב, שהרב קאלישר נחלש ולא יוכל לבוא, “הקליפה עדיין חזקה”.¹⁰¹

הרב קאלישר סייע בידי ר' שמעון ברמאן להדפיס את תיאור נסיעתו מאמריקה לארץ ישראל ומסעותיו בארץ, כתוב בשפה האשכנזית־יהודית. עשרה ימים לפני פטירתו כתב הרב קאלישר מכתב אל הרב הילדסהיימר ואל ראשי הועד לישוב הארץ בברלין, שיעזרו לו להדפיס את ספרו.

הרב קאלישר תמך גם בפעולותיו של חברו לדעה ר' יהודה אלקלעי, שעלה לארץ ישראל בשנת תרל"א ליסד בירושלים “חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל”. הרב קאלישר רצה שר' יהודה אלקלעי וכן גם קרל נטר יתמכו בנסיונו של ר' שמעון ברמאן בטבריה. ר' יהודה אלקלעי קיווה לאסוף סכומים גדולים על־ידי שטרות (מניות) לצרכי ישוב הארץ והבטיח לרב קאלישר, שבשעה שתהיה האפשרות בידיו יתמוך גם בפעולתו של ברמאן. החברה שייסד ר' יהודה אלקלעי בירושלים נתפרדה כעבור זמן מה, מפני שקמה התנגדות חזקה מצד הקנאים בירושלים, בתוכם ר' מאיר אויארבאך. ר' יהודה אלקלעי התקיף אותם ובמיוחד את ר' מאיר אויארבאך במאמר חריף בגלל התנגדותם. התפתח פולמוס, שבו יצא ר' יעקב ספיר להגן ב"הלבנון" על קנאי ירושלים ונתן ביטוי להשקפותיהם והשקפותיו על הגאולה וישוב הארץ. הרב קאלישר היה כמובן על צדו של ר' יהודה אלקלעי. הרב קאלישר רצה להתווכח עם ר' יעקב ספיר בנוגע להשקפותיו על הגאולה, אולם מאמרו לא נדפס. עם כל הכבוד שרחשו אליו עורכי העתונים, הרי לא תמיד נתנו מקום למאמריו, כי לא ראו שהתנועה לישוב הארץ תקבל צורות הגשמה ממשיות.

הרב קאלישר התענין במשך כל השנים בפעולותיו של משה מונטפיורי למען הישוב בארץ. פניותיו אל מונטפיורי נשארו בלי תוצאות ולא הועילו השתדלויותיו של הרב קאלישר, שאחרים ישפיעו על מונטיפיורי. הרב קאלישר לא חדל בכל זאת להאמין, שמונטפיורי יפעל גדולות למען ישוב הארץ.

בשנת 1874 שלח הקולונל י. גאולר, אנגלי נוצרי, הצעה אל משה מונטפיורי, שהכילה תכנית לשיפור מצבם של יהודי ארץ־ישראל על־ידי עבודת־אדמה ותעשיה ולעלית יהודים לארץ. משה מונטפיורי מסר את ההצעה לועד שליחי הקהלות בבריטניה, שמונטפיורי עמד בראשו, ותמך בהצעה. הצעה זו נתנה דחיפה לפעולות הועד למען הישוב, שהוכתרו ביצירת “קרן מזכרת משה מונטפיורי” בשנת תרל"ה. הרב קאלישר שמח להתעוררות בלונדון, אולם גם במקרה זה של הצעת גאולר סבר, “שאם נוצרי יחנן עפרות קודש, איך אנחנו נעמוד מרחוק מלשום יסוד ופינה לישוב הארץ”. הוא רצה להקדים אותו כמו במקרה עם דיונאן.

 

כ"ה. שאיפתם של יהודי רומניה לעלות לא"י    🔗

בה בשעה שבארצות מערב־איירופה היתה תנועת ישוב ארץ־ישראל מצומצמת בחוגים קטנים, קמה בראשית שנות השלושים למאה השביעית (שנות ה־70 למאה הי"ט למסה"נ) תנועה רחבה יותר בקרב יהודי מזרח־איירופה לעליה ולהתישבות בארץ. גרמו לכך השנויים לרעה במצבם המדיני והכלכלי והתעוררות הלאומיות העברית.

מצבם של יהודי רומניה החמיר לאחר איחוד מולדביה ו־וואלאכיה למדינה אחת בשנת 1866. התחילו גירושים של יהודים מהכפרים ומהמדינה, התחיל קיפוח פרנסותיהם ופרעות. ראש הממשלה בראטיאנו רצה להפטר מהיהודים במדינה ויעץ בשנת 1868 למשלחת יהודית, שבה השתתפו הרב ר' יצחק־אייזיק טויבש וארמנד לוי מפאריס, שמספר גדול של יהודים יהגר לתורכיה.¹⁰² הרב קאלישר עקב אחרי השינויים במצבם של יהודי רומניה ויעץ להעלות את יהודי רומניה לארץ ישראל. הגירה המונית של יהודים מרומניה התחילה בשנת 1872. הועמדה אז השאלה לאן? לארצות הברית או לארץ־ישראל? התחיל ויכוח מעל דפי העתונות, שבו השתתף גם הרב קאלישר.

רבים מיהודי רומניה הביעו אז את רצונם לעלות לארץ־ישראל. הקשרים בין יהדות רומניה ובין הארץ היו חזקים משנים, משפחות בודדות עלו לארץ מרומניה והתישבו בה. בשנת תרל"ג החליטו מאה ראשי משפחות בניקארסט לעלות לארץ־ישראל ולעבוד את האדמה. הם ידעו מתוך העתונות על פעולות הרב קאלישר לישוב הארץ והם פנו אליו, שיעזור להם להגשים את שאיפתם. בידם היה כסף, 500 פרנק בידי כל אחד, אולם הם היו זקוקים להלואות. הרב קאלישר טיפל אז בקנית שטח אדמה בארץ ורצה לשתף אותם בזה. הרב קאלישר פנה בבקשת עזרה להם אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס ובווינה, אל העתונות העברית ואל ה"ג’ואיש קרוניקל" בלונדון. הועד המרכזי של חברת “כל ישראל חברים” בפאריס החליט בישיבתו מיום י"ז באייר תרל"ג לדחות את בקשתו של הרב קאלישר. דעתו של הועד היתה, שההגירה מרומניה צריכה ללכת לארצות הברית. גם מערים אחרות ברומניה, כמו בקאו, מוינשטי, רישא, פיאטרא איוועשט ועוד רצו לעלות לארץ ופנו אל הרב קאלישר.

גדולות פעל אז למען יהודי רומניה ר' חיים־צבי שניאורסון הארצישראלי. ר' חיים־צבי שניאורסון נשלח בשנת תרכ"ה כשד"ר מטעם מפעל “בתי המחסה” לאוסטרליה ושם התחיל להפיץ את רעיון הגאולה בדרך הטבע וישוב הארץ בלי שידע על פעולה דומה באיירופה באותו זמן על־ידי הרב קאלישר והד"ר לוריא. גם הוא סבר, שבגאולה העתידה יהיה עם ישראל זקוק לעזרת האומות. פעולתו באוסטרליה עשתה רושם חזק על משה הס.

בשנת 1869 נסע לארצות הברית וכאן פעל למען יהודי ארץ־ישראל, למען ישוב הארץ ולמען יהודי רומניה. כאמור למעלה צדד בעלית יהודי רומניה לארץ ישראל ולא בהגירתם לארצות הברית. ר' חיים־צבי שניאורסון ראה קשר פנימי בין המדיניות הפנימית והחיצונית של רומניה ובין בעית המזרח הקרוב. הוא ראה ברדיפת היהודים ברומניה את השפעתה של רוסיה. כפתרון יסודי לבעית יהודי רומניה, וכן גם של ארצות אחרות, כמו פרס ורוסיה, הציע שניאורסון ייסוד מדינה עברית בארץ־ישראל. ר' ח. צ. שניאורסון פירסם את השקפותיו בשנת 1872 בספר “ארץ ישראל ורומניה”, באנגלית, בניו־יורק. הרב קאלישר שמח מאוד לספר זה וכתב עליו: “הרב הגד' החכם שניאורסון, המדבר אודות הקולאנית (המושבות – י. ק.) בספרו המשתווה עם ספרי דרישת ציון”.

 

כ"ו. פעולה ברוסיה למען יישוב ארץ־ישראל    🔗

גם בקרב יהודי רוסיה התעוררו רבים לרעיון ישוב ארץ־ישראל ולעליה לארץ. כאמור לעיל הצטרפו אחדים מרוסיה לחברת ישוב ארץ־ישראל בפרנקפורט על נהר אודר. ר' שמואל יוסף פין מווילנא רצה להשיג רשיון לאסוף כספים ברוסיה למען החברה, אולם לא השיג. חוסר הרשיון הפריע את הפעולה ברוסיה. השאיפה לעלות לארץ ישראל ולהתישב בה מצאה למרות זאת את ביטויה פה ושם. כך פנו בשנת תרכ"ז אל ר' מתתיהו סטראשון בווילנא תושבי עיירה אחת ובקשו ממנו עצה, איך יוכלו לעלות לארץ־ישראל, להתישב בה באמצעיהם שלהם ולהתפרנס מעבודת האדמה.¹⁰³

במחצית השניה של שנות העשרים למאה השביעית (שנות הששים למאה הי"ט למסה"נ) חל שינוי לרעה ביחס השלטונות הרוסיים ליהודים. נסתיימה תקופת התיקונים של אלכסנדר השני והתחילה נסיגה. נוסף לכך שרר בשנות תרכ"ז–תרכ"ט רעב כבד ברוסיה, שפגע ביותר ביהודי “תחום המושב”. גם אצל יהודי רוסיה עלתה על הפרק בעית ההגירה. כאמור לעיל נתכנסה בשנת תרכ"ט בברלין ועידה של חברת “כל ישראל חברים”, שדנה בבעית הגירתם של יהודי רוסיה. בקניגסברג נוסד אז ועד, שטיפל בהגירה מרוסיה. חברת “כל ישראל חברים” תמכה בהגירה לארצות החופש, בעיקר לארצות הברית של אמריקה. הרב קאלישר ניסה גם במקרה זה להשפיע, שהמהגרים יועלו לארץ־ישראל, אולם לשוא.

בקרב יהודי רוסיה התחילה אז תסיסה פנימית, ביקוש דרכים לתיקון המצב. אחת הדרכים צריכה היתה להיות הפצת עבודת האדמה בין יהודי רוסיה. טובי הסופרים והעתונאים עמדו על כך. על הצורך בעבודת האדמה כתבו ר' שמואל יוסף פין ב"הכרמל", ר' מרדכי אלישברג (“המבי”ע"), ר' יחיאל־מיכל פינס ב"הלבנון" ועוד. ר' דוד גורדון יעץ במאמרו הנ"ל “דבר בעתו” להעביר את יהודי רוסיה לעבודת האדמה, אבל לא לפנים רוסיה ולא לאמריקה אלא לארץ־ישראל. ר' יחיאל מיכל פינס הציע לישב יהודים על האדמה לא רק ברוסיה ואמריקה, אלא גם בארץ־ישראל.¹⁰⁴ החל משנת תרל"ב התחיל פינס לפרסם מאמרים ב"הלבנון" על ישוב ארץ־ישראל ומורגשת בהם השפעת השקפותיו של הרב קאלישר. ר' י. מ. פינס ארגן סביבו קבוצת אנשים חשובים לשם פעולה למען ישוב הארץ. ר' י. מ. פינס ביחד עם רבו ר' מרדכי־גימפל יפה פנו אל הרב קאלישר והודיעו על רצונם להתחבר לחברתו. גם המבי"ע הצטרף אליהם “והמה יחדו כתבו תוכחה רבה למתנגדים לענין הקדוש הזה”. המבי"ע פרסם בשנת תרל"ד ב"הלבנון" שורת מאמרים על ישוב ארץ־ישראל. גם ר' יצחק יעקב ריינס, שהיה אז רב בשווינציאן, תמך בפעולות חברת ישוב ארץ־ישראל וקיבל מהרב קאלישר כתב־גבאות.

אם־כי לא נתקבל רישיון לאסוף כספים למען ישוב הארץ, נעשתה פעולה נמרצה בליטא, רוסיה הלבנה ופולין לקיבוץ כספים על־ידי “גבאים”, שנתמנו ע"י הרב קאלישר. תעמולה התנהלה ע"י שליחים, שנסעו לפי הוראות הרב קאלישר מעיר לעיר ודרשו דרשות על ישוב הארץ. מלבד ר' נתן פרידלאנד נסע גם הרב ר' דב־בר צייטלין מווילנא. הרב בעיירה גאוורע הודיע על נכונותו לעזוב את כסא הרבנות ולנסוע בשליחות הרב קאלישר לערים שונות.

שלושים מיהודי קאמיניץ הודיעו בשנת תרל"ב על רצונם לעלות לארץ־ישראל ולהתישב בה כעובדי אדמה.

באותה שנת תרל"ב התקיימה בגרודנה ועידה בעניני ישוב ארץ־ישראל. השתתפו בה אנשים מגרודנה, ווארשה, ביאליסטוק, לומז’ה ועוד. נוסדה אז בגרודנה חברה בשם “דורשי ציון וירושלים”. מטרת החברה היתה לשלוח לפי גורל בכל שנה חבר אחד מחבריה לארץ־ישראל לתור את הארץ. כשנודע לרב קאלישר מהעתונות על חברה זו פנה מיד אליה וכתב שלא מספיק לתור את הארץ, אלא יש לעסוק בישוב הארץ, בגאולת קרקעות והתישבות. ראשי החברה הביעו את נכונותם להתחבר לחברה של הרב קאלישר. הרב קאלישר שלח להם כתב־גבאות, תקנות החברה שלו וקול־קורא.

דבר קיבוץ הכספים למען ישוב ארץ־ישראל הגיע לידיעת השלטונות ברוסיה. ר' דוד־טבלי אפרתי רצה להדפיס ברוסיה לפי הוראות הרב קאלישר כתבי גבאות. הצנזור הודיע על נוסח הכתב לגוברנטור בוויטבסק והשלטונות ערכו חיפוש בביתו של אפרתי, לקחו ממנו את כל המכתבים שמצאו ורצו לתבעו לדין. אפרתי נימק את פעולתו בצורך הדתי להורות איך יש לקיים את המצוות התלויות בארץ. הרב קאלישר פנה אז אל ק. ז. ויסוצקי במוסקבה, שישתדל בפני השלטונות בדבר רשיון לפעולות חברת ישוב ארץ־ישראל ברוסיה. הרב קאלישר פנה גם לאנשים אחרים ברוסיה, שיזמינו עורך־דין, שישתדל להשיג את הרשיון.

מגדולי הרבנים בפולין, שתמכו ברעיון ישוב ארץ־ישראל ובפעולותיו של הרב קאלישר, יש לציין את ר' יהושע טרונק מקוטנא ואת חתנו ר' חיים־אלעזר וואקס, רב בקאליש, את הרב ר' מאיר לייבוש מלבים,¹⁰⁵ את ר' אברהם לנדא, רב בטשכאנוב, את ר' חיים־יוסף קרא, רב בוולוצלאווק,¹⁰⁶ ואת ר' שמעון סופר, רב בקראקא, בנו של החת"ם סופר.

 

כ"ז. שאיפתו של הרב קאלישר לעלות לארץ־ישראל    🔗

הרב קאלישר שאף לעלות בעצמו לארץ־ישראל ולעסוק שם בישובה. במשך שנים רבות ניסה להגשים את שאיפתו זו, אולם לא עלה בידו להגשימה. במכתבו אל אלברט כהן בשנת תר"ך הביע את רצונו לנסוע לארץ “לשום עיני פקוחה על כל אשר יעשה שמה בזה”. מאז לא פסק לחשוב על עליה. הרב קאלישר לא יכול היה לנסוע בגלל חוסר אמצעים. הכספים, שנאספו מחברים של חברת ישוב ארץ־ישראל, היו מצומצמים. אמצעיו הפרטיים לא הספיקו, כי היתה לו משפחה גדולה והוא צריך היה לדאוג לבנותיו, שהגיעו לפרקן. בשעה שקרל נטר התחיל בפעולות בארץ ישראל, רצה הרב קאלישר להקדימו, אולם לא ראה יכולת לעלות בעצמו ושלח את בנו וואלף. אז התחיל בפעולה מאומצת לסידור עלייתו שלו. הוא פנה אל ידידיו וחבריו בתנועת ישוב הארץ וביקש שיאספו כסף במיוחד לצורך שליחותו בארץ. הוא לא רצה לנגוע בכספים, שנאספו לצרכים הכלליים של יישוב הארץ. ידידיו ר' י. האמבורגר ור' אליהו מגריידיץ פנו אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס בהצעה למנות את הרב קאלישר למשגיח דתי ב"מקוה ישראל". על מכתבו של הרב קאלישר, שבו שאל את עצתו של חברו ר' אליהו גוטמאכר בדבר עליתו, קיבל תשובה מיום כ"ז בסיון תרכ"ט: “אודיע שאין אפשר לו להעמיד עצמו לזה. לו יהי שיוקח ההוצאות הנסיעה ממה שנשאר עדיין אצלנו, ומה יעשה שם, מי יתן לו לצרכיו, וכי חלילה יפיל עצמו לישועת אדם – – – אינו דומה אם יטה ה' ב”ה דעת החברה בפאריז, שיתרצו למה שכתבנו לשם, האמבורגר שלח גם מכתבי להם, ויהי ידיד נפשי הממונה, אז יהי שמחה רבה – – – ואם יסכים שאכתוב ללוריא, שגם הוא יכתוב לשם – – –".¹⁰⁷ ר' אליהו הסס אם כדאי לפנות אל הד"ר לוריא, שיכתוב גם הוא מכתב אל חברת “כל ישראל חברים”, כי הוא קיווה שהחברה תסכים להצעה בלי התערבות לוריא, אולם אם היא תסכים לאחר שלוריא יכתוב את המכתב “אז יאמר לוריא, שרק הוא פעל זאת וירצה מאתנו השתעבדות אליו לכל מה שירצה”. חברת “כל ישראל חברים” וקרל נטר הסכימו בשנת תרל"ב להזמין את הרב קאלישר ל"מקוה ישראל".

הרב קאלישר רצה לא רק לשבת ולהשגיח ב"מקוה־ישראל", אלא גם לעסוק בעניני ישוב הארץ. לכן התנה תנאי, שיוכל לנסוע מפעם לפעם לירושלים כדי לפעול שם למען יישוב הארץ “מלה למעשה”. נטר הודיע לרב קאלישר, שכדאי לו לקאלישר לעלות ארצה לא באביב אלא בסתיו, כי אז אין החום גדול ביותר. הרב קאלישר רצה בכל זאת לעלות מיד ובזמן הראשון לגור בירושלים. הרב קאלישר בן ה־77 הרגיש שהוא הולך ונחלש ולכן מיהר. במשך כשלושים שנה הפיץ את רעיון ישוב הארץ “בשילוח חיצי עטו” והוא רצה בסוף ימיו לעשות מעשה רב, לעלות לארץ ולפעול בה למען ישובה. אולם אז קרה מקרה מאסרו של בנו וואלף. הרב קאלישר הזקן והחלש הצטער צער רב והדבר השפיע לרעה על מצב בריאותו. הרופא הזהיר אותו, שלא יוכל לעבור את הים מחמת מחלת הים, שתסכן את נפשו. בני משפחתו לא נתנו לו אז לנסוע וכך לא זכה לעלות ארצה.

 

כ"ח. גאולת קרקעות. פטירתו של הרב קאלישר    🔗

הרב קאלישר לא פסק מלהתענין בגאולת קרקעות בארץ. הוא עקב בתשומת לב רבה אחרי כל נסיון לגאול קרקעות והיה מוכן לסייע בדבר בסכומים הקטנים, שהיו בידיו. בידיו היו כארבע־מאות ר"ט ועוד כשש־מאות ר"ט היו בידי הסוכן סגל בפוזנא. הרב קאלישר שמח על ההקלות שנעשו אז ברכישת קרקעות בארץ על־ידי יהודים.¹⁰⁸

בסוף שנת תרל"ב עלה לארץ־ישראל ר' יקיר גירון, מי שהיה לפנים הרב הכולל של יהודי תורכיה. הרב קאלישר עמד אתו בקשרים בזמן שהרב נאטונק ביקר בקושטא. הרב קאלישר פנה אל הרב גירון בהצעה, שיעסוק בגאולת קרקעות ויעמוד בארץ בראש הפעולה לישוב הארץ. הרב גירון הסכים לכך. היה זה הישג גדול בשביל התנועה. הרב קאלישר פירסם על כך בעתונות וקמה התעוררות בקרב אוהדי התנועה.

בשנת תרל"ג קיבל הרב קאלישר ידיעה על אפשרות רכישת שטח גדול בסביבות יריחו. דרוש היה סכום של 19.000 ר"ט. הרב קאלישר רצה לסייע לקניה ושלח אל הרב גירון לצורך זה את הכסף שהיה בידו, סך 270 ר"ט. הרב קאלישר השלה את עצמו, שאפשר יהיה לגאול את השטח על־ידי תשלומים בשיעורין.¹⁰⁹

הרב גירון הודיע לרב קאלישר שאפשר לקנות שטחים בסביבות ירושלים, שבתוכם נמצא קבר שמעון הצדיק. הרב קאלישר לא הניח את ידו גם מזה והתחיל להשתדל לגאול את השטח.

הרב גירון שאל את הרב קאלישר כמה כסף נמצא בידו, כדי שידע כמה יוכל לקנות. תשובת הרב קאלישר לא היתה ברורה, הרב קאלישר הביא בחשבון גם כספים, שהיו בידי אחרים, כמו בידי מ. מנדה בפרנקפורט דאודר, ושלא היה בטוח שיקבלם.

הרב גירון סבר שבידי הרב קאלישר ישנם סכומים מסוימים ונגש באביב שנת תרל"ג לרכישת שטח אדמה, כמאה דונם, על־יד יפו. דרוש היה סכום של 4.000 ר"ט וצריך היה להכניס תשלום ראשון בסך 2.000 ר"ט. הרב קאלישר עשה מאמצים לשלם את הסכום, אולם לשוא. מ. מנדה לא רצה לתת את הכסף של חברת ישוב ארץ ישראל בפראנקפורט דאודר, שנשאר בידו. הרב קאלישר חשב שאולי ישיג מבני משפחתו, מאחיו ומהנדוניה, שהבטיחו לבנו וואלף. הרב קאלישר העביר אל הרב גירון 800 ר"ט, ביחד עם 400 שהעביר לפני כן היו בידי הרב גירון 1200 ר"ט. הרב קאלישר הכביד וסיבך את דבר הקניה על־ידי בקשת חוות דעת של מומחים, של הקונסול הגרמני, של קרל נטר ועוד.¹¹⁰ הרב גירון לא קיבל את הכסף הדרוש בזמנו והקניה נתבטלה.

הרב גירון היה מדוכא מאי־ההצלחה בגאולת השטח. הוא ראה, שעם כל התלהבותו של הרב קאלישר, אין בידו לעשות מעשה ממשי. הרב גירון חלה וכפי ששער הרב קאלישר “אולי על־ידי מניעת החדל הקנין”. הרב גירון נפטר אז והרב קאלישר קונן עליו.

הרב קאלישר לא אמר נואש וביקש ממלא מקום לרב גירון. בפעולה המשיכו ר' מרדכי יפו, ר' פישל לאפין ור' עזריאל־זליג הויזדורף, שעזרו גם קודם לכן ברכישת השטח על־יד יפו, ביחד עם ה"ראשון לציון" ר' אברהם אשכנזי. הם הצליחו בקיץ תרל"ד לרכוש במוצא שטח של 325.000 אמות מרובעות במחיר של למעלה מאלפיים ר"ט.

הרב קאלישר היה מאושר, שסוף־סוף עלה בידו לגאול בכספי החברה לישוב הארץ שטח אדמה בארץ הקודש. חברת “כל ישראל חברים” הסכימה אז להצעות הרבנים קאלישר וגוטמאכר בדבר קיום דיני שביעית ב"מקוה ישראל" בשנת השמיטה תרל"ה. הרב קאלישר פירסם אז בעתונות על השיגיו בגאולת הארץ ובקיום המצוות התלויות בארץ.

הרב קאלישר עצם את עיניו ביום ה' מרחשון תרל"ה כשלפני עיניו מנצנצים באופק זהרורי האתחלתא דגאולה.