אחד ממבשרי רעיון התקומה המדינית של עמנו בארץ־אבותיו; רב מפורסם בישראל, שחזה לפני כמאה וארבעים שנה את שיבת ציון כתהליך טבעי והשפיע השפעה רבה על ר׳ יהודה אלקלעי; איש שהרהיב עוז לקרוא ליהודים לאחוז בנשק, כדי לשחרר את ארץ־ישראל מעול הטורקים כדוגמת העם היווני, – איש זה נשכח אצלנו ובספרי תולדות התנועה הציונית אין זכר לו1.
מוצאו של ר׳ יהודה ביבאס הוא ממשפחת גולי ספרד, שבאו למארוקו ושם היו מהעוסקים בתורה וממייסדי ישיבות. אביו, ר׳ שמואל, היה גדול בתורה ומקובל. הבן נולד בגיבראלטאר ושם למד תורה בילדותו2. האב נפטר בעוד הבן היה צעיר לימים. משום כך עבר כנראה אל אביו־זקנו לליוורנו שבאיטליה; שם המשיך בלימוד תורה, וכן גם בלימודים כלליים. מלבד בקיאות בספרות ההלכה והקבלה רכש לו ידיעות במדעי הטבע, בהיסטוריה ובשפות אירופיות. האנגלית היתה שגורה בפיו וכן דיבר גם איטלקית וצרפתית. הוא היה חותם את שמו בצרוף התואר.L. D, כלומר Laureatto Dottore, על סמך זה אפשר איפוא להניח, כי קיבל תואר דוקטור מאת אחת האוניברסיטאות באיטליה. על חייו באותה תקופה ידוע, כי ישב גם זמן רב בלונדון. משם חזר לליוורנו. היתה לו ספריה גדולה ובה כתבי־יד רבים. מאוצר הספרים שלו נהנו רבים. עוד בצעירותו, כשישב בגיבראלטאר, קנה לו שם של גדול בתורה ובקבלה.
בשנת תקצ״א (1831) הוזמן על־ידי קהילת היהודים האיטלקים בקורפו לכהן אצלם כרב. המזמינים דרשו ממנו תעודת סמיכות לרבנות מאושרת על־ידי רבני ליוורנו והוא המציא להם בוודאי כזאת. לפי ההסכם עם הקהילה היה על הרב לעמוד בראש ועד החינוך של “תלמוד־תורה” וכן ללמד ששה מן התלמידים המתקדמים שלוש שעות ביום. דעתו של הרב היתה, כי יש להקנות לנוער היהודי יחד עם לימודי הדת גם ידיעות כלליות וידיעת שפות. הלימוד צריך להיות מותאם לגיל התלמידים: עד גיל עשר – תנ״ך, מעשר עד חמש־עשרה – משנה, ובין חמש־עשרה עד עשרים – תלמוד.
הרב יהודה ביבאס היה ער למתרחש בעולם היהודי ובמדיניות הכללית. הוא עקב אחר מלחמת יוון לחרותה ולהשגת עצמאותה בשנת 1830. יתכן ששמע גם על אגודת הסתרים ״איטליה הצעירה״, שנוסדה בשנת 1831 וחתרה לאיחוד איטליה ושחרורה משלטון זר. הרב י. ביבאס סבר, כי על היהודים ללמוד לקח ממלחמת היוונים ולפעול במרץ למען החזרת ארץ־ישראל לעם ישראל. דעתו היתה, כי על היהודים לעלות לארץ ולהאחז בה, ואם יהיה צורך אף לאחוז בנשק, כדי לשחרר את הארץ מעול טורקיה. הוא החשיב את המדעים הכלליים כאמצעי, שיוכל לעזור בהשגת העצמאות. משום כך המליץ על לימוד “שבע החכמות” על־ידי הנוער היהודי.
הרב י. ביבאס החליט לצאת לארצות אירופה, לראות במו עיניו מה מצב היהודים שם ולהשפיע, עד כמה שיוכל, לשיפור מעמדם. עם תום שבע שנות שרותו בקהילתו יצא בפברואר 1839 למסעו: עבר דרך סרביה ונסיכויות וואלאכיה ומולדביה, ומשם יצא לפראג, פראנקפורט על נהר מיין, וינה ולונדון, ומכאן לליוורנו. בכל מקום שביקר הכירו בו כרב גדול בתורה, מקובל ובעל השקפות נאורות; הוא זכה לכבוד והוקרה.
בעת ביקורו בסרביה נפגש עם ר׳ יהודה אלקלעי, מלמד תינוקות של בית רבן בסמלין. ר׳ יהודה אלקלעי היה מהעוסקים בקבלה ומהמצפים לגאולה קרובה בשנת ת״ר (1840). מפי הרב יהודה ביבאס שמע דברים מפתיעים על דרכי הגאולה. הרב פירש את הכתוב “שובו אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג׳, 7) כשיבת בני ישראל לארצם. התשובה בדרך של סיגוף הגוף על־ידי תענית וכן תפילות הנאמרות בכוונה, אלה בלבד לא הועילו עד כה, העיר הרב. אין בכל זאת, אמר הרב, לאבד את התקוה, "וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו במהרה בימינו״3. במקום לנדוד מארץ לארץ, טען הרב ביבאס, על פזורי ישראל לעלות לארץ־ ישראל. ר׳ יהודה אלקלעי שמע מפי הרב “עוד דברים כהנה וכהנה, נוראים מאוד, אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו”. אני מניח, כי הרב גילה לו את דעתו על הצורך לאחוז בנשק לשם שחרור הארץ ורעיון זה הוא שהבהיל את המלמד.
בעיר בראילה אשר במולדאביה השאיר הרב י. ביבאס רושם חזק על בני הקהילה, הם כיבדוהו ונישאוהו. גם כאן דיבר על הצורך ללמד את היהודים מדעים ולאמן אותם בשימוש בנשק, כדי שיוכלו לקחת בכוח הזרוע את אדמת ארץ־ישראל מידי הטורקים, כשם שעשו זאת היוונים. צעיר יהודי בבראילה דיבר בהתלהבות על רעיונותיו של הרב האורח4.
גם בבוקראשט שוחח הרב י. ביבאס בוודאי על אותם הנושאים. בעיר זו ביקרו אצלו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר וביום שלאחריו שני כמרים, מיסיונרים של הכנסיה הסקוטית, ששמעו עליו בבראילה. את השיחה אתם התחיל הרב בדברים על בעיית ארץ־ישראל. הוא רצה לשמוע את דעתם מדוע בחר הקב״ה את עם ישראל כעמו ואת ארץ־ישראל כארץ היעודה לעם זה. הרב ניהל את השיחה בהגיון רב, אך בשעה שדיבר על ארץ־ישראל בגבולות רחבים מאוד ועל ירושלים כעיר שחיו בה מיליונים בני־אדם, נראה הדבר לאורחים, כי הוא מגזים. הרב דחה את הדעה, כי היהודים צריכים להיות מובדלים מיתר העמים; הוא סבר, כי לעם ישראל יש תעודה – להיות אור לגויים. לוא היו ליהודים אמצעים כמו שיש לאנגלים, העיר הרב, היו שולחים שליחים־מטיפים אל הגויים, כדי לקיים את תעודתם.
בשיחתו עם האורחים עמד הרב על מצבם האומלל של בני עמו. במיוחד ציין את יהודי פולין, השקועים לדעתו באמונות תפלות. הרב הרצה לפני אורחיו על שיטת החינוך, הנראית לו, והדגיש את הצורך בלימוד מדעים כלליים.
הרב רצה להפגש עם משה מונטיפיורי בעת שובו מביקורו בארץ־ישראל. תוכניתו של משה מונטיפיורי לרכוש קרקעות בארץ־ישראל לשם התישבות יהודים לא נראתה לו. הרב סבר, כי כל זמן שאין סדרי־בטחון מספיקים בארץ אין להתחיל בהתישבות. לדעת הרב צריך היה להפסיק את איסוף התרומות למען היישוב בארץ ולאלץ את יהודי הארץ לעבוד למען פרנסתם.
בדרכו לגרמניה הגיע הרב יהודה ביבאס לווינה. בעיר זו היתה קיימת עדה ספרדית קטנה בת עשרים משפחות. היה לה בית־כנסת, אך החזקתו עלתה לה בקשיים. העדה התנהלה זמן רב בלי מנהיג רוחני. הרב י. ביבאס נתבקש להנהיג סדרים בחיי העדה. הוא תיקן תקנות לבית־הכנסת והכניס שיפורים גם בבית־הספר של העדה. בהגיעו ללייפציג רצה הרב י. ביבאס להדפיס שני ספרים, שהיו בספרייתו בכתב־יד, אך הדבר לא יצא לפועל.
מגרמניה נסע הרב י. ביבאס ללונדון. יתכן כי נפגש שם עם מונטפיורי. בהיותו בלונדון ניצלו המלכה ויקטוריה ובעלה מהתנקשות בחייהם. לרגל המאורע נתבקש הרב יהודה ביבאס על־ידי ראשי הקהילה הספרדית והפורטוגזית לנאום בבית־הכנסת הספרדי. הוא נאם באנגלית והדרשה נדפסה בחוברת מיוחדת5.
מלונדון נסע כאמור לליוורנו. לאחר שראשי קהילת קורפו הפצירו בו לשוב ולכהן אצלם כרב, חזר בשלהי שנת תר״א (1841) לקורפו ונכנס לתפקידו הקודם. במשך תקופת כהונתו זו, שנמשכה כעשר שנים, עסק באירגון מוסדות הקהילה וטיפל ב"תלמוד־תורה", שהיה משותף לשתי הקהילות בעיר, הקהילה האיטלקית והיוונית. מחלוקת בדבר שיטות ניהול בית־הספר הביאה לידי קרע בין השותפים, דבר שלא השביע את הרב נחת. בשעה שהתעורר קטרוג על אתרוגי קורפו, בשנים תר״ה – תר״ו, יצא להגן על כשרותם.
הרב יהודה ביבאס, שעבר את גיל הששים ונתאלמן, החליט לעת זקנה לעלות לארץ־ישראל ולייסד שם ישיבה. בחודש שבט של שנת תרי״א (1851) הודיע לקהילתו על החלטתו לעזוב את קורפו, ההכנות לעליה נמשכו קרוב לשנה. בחודש שבט של שנת תרי״ב (25 ביאנואר 1852) עזב את קורפו בלוויית שני צעירים, מבין תלמידיו. הוא לקח אתו את אוצר הספרים הגדול שלו. בהגיעו לארץ קבע את ישיבתו בחברון. לא עברו חודשיים מיום עלייתו והוא נפטר באופן פתאומי בשעה שעמד ודרש בבית־הכנסת.
-
על השקפותיו של הרב י. ביבאס ועל השפעתו על ר׳ יהודה אלקלעי נודע לי, כאשר השתתפתי בהכנת כתבי אלקלעי לדפוס (הכתבים הופיעו אחר־כך, בשנת תש״ד, בהוצאת מוסד הרב קוק, בעריכתו של יצחק ורפל). מסרתי אז את שני חיבוריו הראשונים של אלקלעי, שנדפסו בלאדינו, את “דרכי נועם” (רק ההקדמה) ואת “שלום ירושלים”, לתרגום לעברית לד״ר נ. שלם. בכתבים אלה נזכר י. ביבאס פעמים אחדות. למקור אחר, שבו מדובר על הרב י. ביבאס בזמן ביקורו במולדביה וואלאכיה, הפנה את תשומת לבי מאמר־ביקורת מאת הד״ר א. י. בראור על ספר היובל של “זכרון יעקב”. המאמר נדפס ב״הארץ" בגליון מיום כ״ה בניסן תש״ג. מקור זה הוא ספר־מסע של שני מיסיונרים סקוטים א. בונאר ור. מ. צ׳ייז, שסיירו בארצות שונות בשנת 1839. על יסוד מקורות אלה פרסמתי מאמר על הרב י. ביבאס ב״העולם", בגליון מיום ה׳ כסלו תש״ד. לאחר מכן פרסמו מאמרים על אישיות זו גם החוקרים דוד בנבנשתי וחיים מזרחי בקובץ ״ספונות״, כרך ב׳, ירושלים תשי״ח; ומאיר בניהו, ב״אוצר יהודי ספרד", כרך ג׳, ירושלים תש״ך. המחקרים החדשים מאפשרים לי להשלים את תאור דמותו של הרב י. ביבאס. ↩︎
-
בשנת תקצ״ט (1839) עבר את שנתו החמישים, הוא נולד איפוא זמן־מה לפני שנת תקמ״ט (1789). ידיעה על גילו נזכרת בעתון "אלגמיינה צייצונג דס יודנטומס״ בגליון מיום 28 בדצמבר 1839 והובאה על־ידי טוביה פרשל בירחון “סיני”, חוב׳ סיוון תשכ״ג. שם ידיעות נוספות על הרב. ↩︎
-
מובא בספרו של ר׳ יהודה אלקלעי “דרכי נועם”. את ההקדמה לספרו כתב י. אלקלעי ביום י״ט מנחם אב תקצ״ט. ↩︎
-
מובא בספרם של שני המיסיונרים הנ״ל (באנגלית), 1839. ↩︎
-
שער החוברת נדפס בצילום במאמרו של מ. בניהו הנ״ל ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות