א. מצבו של היישוב בארץ בזמנו של משה מונטיפיורי    🔗

היישוב היהודי בארץ־ ישראל היה לפני כמאה שנה דל והתרכז בעיקר בארבע הערים: ירושלים, חברון צפת וטבריה. במספרים קטנים יותר נמצאו יהודים ביפו, חיפה, עכו ושכם וכן בכפרים אחדים, כגון פקיעין ושפרעם. רובו של היישוב נמנה עם בני העדה הספרדית ויוצאי ארצות המזרח וצפון־אפריקה. העדה האשכנזית הלכה וגדלה בראשית המאה ה־19 הודות לעליה בלתי פוסקת של יהודים ממזרח־אירופה וממרכזה, שהיו “חסידים” מבין תלמידי הבעש״ט ו״פרושים״ – מתלמידיהם של הגאון מווילנה והחת״ם סופר מהונגריה. מספר היהודים בארץ לא היה רב; לפי ידיעות שקיבל קרל נטר בשנת 1868 הסתכם בשלושה־עשר אלף.

בשל העדר מקורות פרנסה היה מצבו הכלכלי של היישוב ירוד למדי. רמתה התרבותית והכלכלית של האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית בארץ היתה נמוכה; עובדי האדמה עסקו בחקלאות פרימיטיבית, המסחר והמלאכה היו עדיין בחיתוליהם; קיומו של היישוב היהודי תלוי היה בעיקר בתמיכה מחוץ לארץ. את התמיכה הזעומה, שנשלחה לארץ, נהגו לחלק לפי סדרי “חלוקה” מסויימים, שתוצאותיה היו – חיי ניוון. אי לכך נשמעו קריאות להבריא את המצב וליצור מקורות פרנסה יצרניים על־ידי חקלאות ומלאכה. דרישה זאת הועלתה הן על־ידי עסקנים מחוץ־לארץ והן על־ידי יחידים מבין אנשי היישוב עצמם.

הראשון שניגש באופן ממשי לפעול למען הבראתו של היישוב הישן, היה סיר משה מונטפיורי. בזמן ביקורו השני בארץ, בשנת 1839, ניסה להשיג משליט מצרים, שמשל אז גם בסוריה ובארץ־ישראל, זכיון על שטחים נרחבים בארץ, שיספיקו לייסוד 100—200 כפרים. לאחר קבלת הזכיון היה בדעתו לייסד חברה לפיתוח הקרקעות ולעידוד שיבתם של יהודים מאירופה, מכל אותן הארצות שבהן הם סובלים מרדיפות. תכנית גדולה זו לא נתגשמה. כעבור שנה חזרה הארץ לשלטון טורקיה ומונטפיורי נאלץ להסתפק במועט, בהגשת סיוע להתיישבות חקלאית, בעידוד המלאכה ובנסיון להקים תעשיה זעירה בארץ.

משה מונטפיורי היה היהודי הראשון מחוץ לארץ, שקיבל בשנת 1855, בעת שערך את מסעו הרביעי לארץ־הקודש, רשות לרכוש קרקעות בארץ. הוא קנה מגרש גדול בירושלים, מחוץ לחומות העיר, ופרדס בסביבות יפו. על המגרש הוקמה ביזמתו, בכספי עזבונו של הנדבן האמריקאי יהודה טורו השכונה היהודית הראשונה שמחוץ לחומת העיר העתיקה – “משכנות שאננים”, ולידה נבנתה טחנת הקמח הנודעת. ואשר לפרדס ולשדה, שהיה צמוד לו בקרבת יפו, קיווה מונטפיורי להדריך בהם צעירים לעבודת אדמה. מונטפיורי תמך אז גם בהתיישבות חקלאית של משפחות מצפת בכפר פקיעין, וכן בהתיישבות משפחות מטבריה.

כל הנסיונות האלה, פרט לייסוד השכונה בירושלים, נדונו לכשלון, כי מונטפיורי הושיב בפרדס עניים, שלא הורגלו בעבודת האדמה ולא היו מוכשרים לה; הוא היה צריך לשלוח כל שנה ל״עובדיו החקלאיים" סכום ניכר להחזקת הפרדס. ול״חלוקה" בצורה חדשה לא התכוון. גם הנסיון ההתיישבותי שלו בגליל לא הצליח. הסיבה לכך היתה גם כאן חוסר הכשרה חקלאית ליהודי העירוני, שהחליט להתיישב בכפר, רמת החיים הנמוכה של החקלאים בארץ והאיסור על יהודים, נתיני חוץ־לארץ, לרכוש קרקעות. שינוי לטובה חל רק עם ביקורו בארץ של קרל (יצחק) נטר, אחד מראשי חברת ״כל ישראל חברים״, שבא בשנת 1868, כדי לעמוד מקרוב על מצב היישוב היהודי ולחפש דרכים לתיקונו.

 

ב. חברת “כל ישראל חברים” ויישוב ארץ־ישראל    🔗

נוסדה (Alliance Israélite Universelle) חברת ״כל ישראל הברים״ בשנת תר״ך (1860) בפאריס כארגון יהודי עולמי. מטרת הארגון היתה, לבוא לעזרת היהודים באותן ארצות, שבהן סבלו מקיפוח ומרדיפות, וכן להעלות את רמתם התרבותית בארצות המזרח המפגרות. ייסוד החברה בא כתוצאה מהרגשת הזדהות של יהודי המערב, שהיו תחת משטר ליבראלי, עם יהודי המזרח, שסבלו מרדיפות דתיות ומדיכוי. על צורך זה עמדו בעת עלילת הדם בדמשק בשנת ת״ר (1840), בעקבות ביקורם של כרמיה ומונטפיורי בארצות המזרח הקרוב. אדולף (יצחק) כרמיה, מראשי יהדות צרפת, ומשה מונטפיורי, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה, התייצבו בראש משלחת, בפני מוחמד עלי בקאהיר והשיגה את שחרור המעונים מכלא דמשק. מונטפיורי נסע ג״כ לקושטא והשיג פירמן (כתב־המלך) נגד עלילות דם. מאז נשמעו בעיתונות היהודית קולות למען הקמת ארגון שיפעל לטובת אחים נרדפים ונחשלים. חטיפת ילד יהודי (מורטרה) על־ידי משטרת האפיפיור וטבילתו לנצרות בניגוד לרצון הוריו (1858) נתנה דחיפה אחרונה להקמת הארגון. ההתייעצויות נתקיימו בביתו של קרל נטר. בקול־הקורא, שפורסם על־ידי הוועד הזמני, נקראו היהודים להגביר את מאמציהם למען האחים הנרדפים בארצות מפגרות, “להרימם, להכניסם לחיי עבודה מקצועית, ובכל מקום שהדבר אפשרי – לעבודת האדמה; כ״כ לייסד בתי־ספר ולתמוך בקיימים; בשעת הצורך לעזור להגר, ולדאוג קודם כל לילדים ולהוליכם לקראת עתיד טוב יותר”.

עם התייצבותו של כרמיה בראש הועד בשנת 1863 עלתה קרנה של החברה. היא הפכה לכתובת מרכזית ליהודי העולם, ובעיקר לאלה שסבלו ולאלה שביקשו לפתוח בתי־ספר. בתי־הספר הראשונים של חברת כי״ח נוסדו בצפון־אפריקה, בטטוּאן (1862) ובטאנז׳ר (1864), ובטורקיה בבגדד (1865).

בדבר יישוב ארץ־ישראל פנו אל חברת כי״ח אנשים שונים הן מארצות הגולה והן מהארץ, ביניהם היה ר׳ יהודה אלקלעי מסמלין שבסרביה (אז תחת שלטון הונגריה). עם קבלת הידיעה על ייסוד החברה כי״ח פירסם חוברת בשם “משמיע שלום” ובה הביע תקווה, כי החברה החדשה תתחיל להגשים את שיבת היהודים לארץ־ישראל.

בשנת תרכ״ה (1865) גברו הרדיפות ביהודי סרביה. אחד מנכבדי הקהילה בשאבאץ נרצח. כל יהודי העיר הביעו את רצונם לעלות לארץ ופנו בעניין זה אל חברת כי״ח. החברה פנתה אל השולטן והוא מצדו נתן רשות ליהודי ארצות הבאלקאן להגר לטורקיה, אולם יהודי שאבאץ היו מוכנים להתיישב רק בארץ־ישראל. חברת כי״ח החליטה ביום ה־15 ביאנואר 1866, שלא לעודד עלייה לארץ מפני שהיישוב היהודי הקיים בארץ זו חי חיי בטלה ושקוע בעוני.

בשנת 1862 פירסם הרב צבי־ הירש קאלישר את ספרו “דרישת ציון” שבו הביע את תקוותו, כי נכבדי ישראל ועשיריהם במערב יתנו את ידם להקמת “חברת ארץ נושבת”, יגאלו קרקעות ויסייעו לעולים רבים מרוסיה, פולין ואשכנז להתיישב בארץ. הוא הציע, כי החברה תקים בארץ או בחוץ־לארץ בית־ספר חקלאי “לחנך נערי בני ישראל, ללמדם עבודת שדה וכרם עם שאר לימודים, הנלווה עם תורה ויראה”. הרב קאלישר ביקש לרכוש את חברת כי״ח לפעולה למען יישוב הארץ ופנה לכרמיה בבקשה שישתדל להשיג מממשלת טורקיה פירמן, המתיר לרכוש קרקעות בארץ־ישראל. הרב הביע נכונות לאחד את פעולותיו למען יישוב הארץ עם פעולות חברת כי״ח, אולם רצה להיות המתחיל בהתיישבות, כדי להבטיח בזה את קיום המצוות התלויות בארץ.

הרב יוסף נאטונק מהונגריה, שפעל בשליחותו של הרב קאלישר, נסע לפאריס והתייצב בפני חברת כי״ח. ועד החברה הביע את אהדתו לרעיון העברתם של יהודי הארץ העניים לעבודה חקלאית והבטיח לעשות למען סילוק המגבלות החוקיות על רכישת קרקעות. נאטונק ביקש לעודד את העלייה לארץ והציע לכנס בפאריס ועידה, שתדון בבעיה זו, אולם ועד החברה דחה את ההצעה (החלטה מיום ה־20 במארס 1867). הוועד היה מוכן רק לעזור בהתיישבות חקלאית רק לאותם יהודים שישבו כבר בארץ. רעיונו של הרב קאלישר בדבר הקמת בתי־ספר חקלאיים נתקבל ברצון במיוחד על־ידי חבר הוועד של כי״ח – אלברט כהן, שפעל כבר רבות בירושלים מטעם משפחת רוטשילד. אלברט כהן גילה נכונות לקבל על עצמו את הנהלת בתי־הספר לחקלאות ולמלאכה שעתידים להווסד בארץ. נאטונק נסע באביב של שנת תרכ״ז (1867) בהסכמתה של חברת כי״ח לקושטא כדי להשיג פירמן. המשא־ומתן עם ממשלת טורקיה שהתנהל תחילה לשביעות רצונה של החברה, בסופו של דבר לא נשא פרי.

 

ג. קריאות מהחוץ לעבודת אדמה    🔗

קריאות להגשת עזרה ליהודי הארץ על־ידי ייסוד יישובים חקלאיים הגיעו אל ועד חברת “כל ישראל חברים” גם מצד אנשי היישוב בעצמם.

בראשית שנת תרכ״ב התארגנו בירושלים מאתיים משפחות, שרצו לעבור לעבודת האדמה. ה״חלוקה" לא הספיקה לפרנסתן. אנשים אלה התאספו ובחרו בר׳ רפאל־אברהם מיוחם ל״ראש ומשגיח". ר׳ רפאל מיוחס, שהיה איש בעל השפעה ועמד בקשרים עם נציגויות של מדינות חוץ בירושלים, סייע לאנשים אלה להתארגן ומצא שטח אדמה גדול, שאפשר היה לרכשו לצרכי התיישבותם. האנשים פרסמו בדפוס קול־קורא לעזור להם לרכוש את הקרקעות ולהתיישב. בקול־הקורא, המתחיל במלים “שַוְעָת עניים אתה תשמע”, מיום כ׳ מרחשוון תרכ״ב מבקשות "מאתים פ׳אמילייס עניים ואלמנות ויתומים״:

למלאות את שאלתנו לעשות לנו תקון לעבוד את האדמה לפרנס עצמינו ביגיע כפינו לקיים משנ״א “בזיעת אפך תאכל להם”. למה יאמרו הגויים איה שבי ישראל, במקום שבאים שרי ישראל יתנו דעתם לבקש לעניים מקום מנוחה לעניים לעבוד את האדמה, לא נפלאת היא ולא רחוקה להחזיק בידנו גם על דברים הנצרכים למחרשה וקרנם יכון לעד" ¹.

נגד קול־קורא זה יצאו “כל חכמי ורבני ירושלים”. גם הם פירסמו כרוז, שהתחיל במלים “קנאתי לירושלים” ובו קריאה לא לשים לב לדבריו של ר׳ רפאל מיוחס, ש״זה דרכו לחרחר ריב ומדון ולהפוך הקערה על פיה", אלא להמשיך ולתמוך בתושבי ארבע הערים הקדושות. פעולתו של ר׳ רפאל מיוחס עלולה היתה לדעתם “לקלקל צנורות השפע”, כלומר את התמיכה ביישוב הקיים, על־ידי דיבורים על עבודת האדמה².

הקול־הקורא של מאתיים המשפחות מירושלים נשלח לחברת “כל ישראל חברים” ונמסר לידי קרל נטר, חבר הוועד המרכזי של החברה, שהיה מבקר לרגל מסחרו במצרים והתעניין במצבם של יהודי המזרח בכללם.

בסוף שנת 1866 נשלח מכתב נוסף של יהודים מירושלים אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס ובו בקשה לתת להם קרקעות וכלי עבודה וכן לשלוח אליהם אנשים, שידריכום בעבודת האדמה³.

בראשית שנת 1867 אנו שומעים, כי יהודי ירושלים הפנו את תשומת לב חברת “כל ישראל חברים” לעניות השוררת אצלם. הם הודיעו על נכונותם לעסוק בעבודת האדמה אם ממשלת טורקיה תרשה להם לרכוש קרקעות⁴. גם יהודי צפת התאוננו על הפרעות מצד השלטונות המקומיים בהעברת קרקעות ומקרקעים, שרכשו להם, לבעלותם. ועד חברת כי״ח החליט לפנות בעניין זה אל הווזיר הגדול. בשנת 1868 הותר לאזרחי חוץ לרכוש קרקעות בטורקיה. עדות יפה על שאיפתם הבלתי־פוסקת של חוגים שונים בירושלים לעבודת האדמה הוא מכתב־בקשה, שהגישו שלושים וארבעה יהודים בני עדות שונות ליוסף קריגר בראש חודש כסלו שנת תרכ״ח (סוף שנת 1867). יוסף קריגר, יהודי אשכנזי בעל ידיעות בשפות ובעל השפעה, נשלח לירושלים כמתורגמן בבית־הדין המושלמי. הוא רכש לו מיד עמדה חשובה בציבור והשפעה בחוגי הממשלה. עם בואו ירושלימה פנתה אליו קבוצת צעירים מבני 18 עד 40 בבקשה לסייע להם בשאיפתם לעבודת האדמה. “אנו יודעים, כתבו הם, טבעת (טבע!) הארץ ועבודת האדמה. וגם אנשי מקנה בינינו. לכן קום ברוך ה׳ ועשה חיל כי ה׳ עמך וצלח בכל מעשיך. והננו מוכנים לעבוד ולעשות כל הצורך בחרישה ובנטיעת כרמים וכל פרי עץ מאכל בגנות ובפרדסים. ומקווים אנחנו אשר ברצות ה׳ יהי׳ לשם ולתפארת עבודתינו בקודש. חוש מהר כי בא מועד”⁵.

בין החתומים על המכתב אנו מוצאים יהודים אשכנזים וספרדים, גורג׳ים ובני עדות המזרח. אחד החתומים נקרא יצחק גר, שהיה כנראה גר. המכתב הועבר על־ידי יוסף קריגר אל חברת “כל ישראל חברים” וזו העבירה אותו אל קרל נטר.

 

ד. ביקורו של קרל נטר בארץ    🔗

קארל (יצחק) נטר היה יליד שטראסבורג שבאלזאס (נולד בשנת תקפ״ז, 1826). בעת לימודיו בבלפורט התגורר אצל בן משפחתו הרב להמן ובלי ספק הושפע ממנו. נטר שמר על זיקתו לדת כל ימי חייו. בעודו צעיר, בן 14, התחיל לעבוד בבית־מסחר ושהה זמן־מה במוסקבה. בשנת 1852 יסד בית־מסחר משלו יחד עם מי שעתיד היה להיות גיסו. לאחר שגיסו נפטר והשאיר אלמנה וחמשה ילדים וכן חובות רבים, עשה נטר מאמצים להציל את בית־ המסחר וקיים את משפחת אחותו. הוא ויתר על חיי משפחה שלו עצמו ונשאר רווק. לרגל עסקיו ביקר ברוסיה ובמצרים.

נטר הושפע מהרעיונות של מהפכת 1848 וגילה עניין בעבודה ציבורית. באותה שנה נמנה עם פעילים של “אגודה למען המועדון של פועלים יהודים” בפאריס. כאשר חזר מלונדון, שבה עשה לרגל מסחרו, יסד בית־מחסה לצעירים שבאו מחוץ־לארץ. דעתו היתה נתונה לסבלות עמו והוא הצטרף אל הפעילים בוועד חברת “כל ישראל חברים”. לשכת החברה שכנה בראשית קיומה בביתו. לאחר שעזב את פאריס, נשאר חבר־חוץ של הוועד המרכזי והקשר אתו לא פסק.

שעה שנטר קיבל את המכתבים מירושלים, התענין גם במצבם הקשה של יהודי פרס. יהודים אלה סבלו באותן השנים מרדיפות דת קשות ושאפו לעלות לארץ. נטר הודיע לוועד המרכזי של החברה, כי הוא מוכן לנסוע לארץ־ישראל, כדי לחקור את מצב היהודים שם ולבדוק עד כמה תוכל עבודת האדמה לקדם את יישובה של הארץ. ועד החברה החליט בחודש יאנואר 1868 לייפות את כוחו של נטר לנסוע לארץ־ישראל ולעמוד מקרוב על מצב העניינים.

עם בואו לארץ, בקיץ, אסף נטר ידיעות על הנעשה בתחום ההתיישבות, התעשיה, המלאכה והחינוך. בשטח החקלאות נגרמה לו אכזבה. בצפונה של הארץ לא ביקר; סיפרו לו, כי מצויים שם חקלאים יהודים, אולם היו גם שהכחישו זאת. במוצא (קולוניה) על־ יד ירושלים מצא יהודי אחד בלבד שעסק בחקלאות, (ממשפחת יחזקאל יהודה מבגדד); אך הוא לא עבד בעצמו ואף לא העסיק יהודים. ביפו “גילה” עוד יהודי שעסק בחקלאות. האדמות שעיבד היו שייכות לגר בשם קלאסן שנפטר. נסיונו של מונטפיורי לנטוע פרדס ולהקים אי אלו מפעלי תעשייה בארץ לא עלו יפה. נטר הגיע למסקנה, כי אין לבסס חקלאות על צדקה, ואשר לתעשיות חדשות יש להכשיר קודם את התנאים לכך. הוא לא האמין, כי אפשר יהיה להפוך בבת אחת לחקלאים את אנשי היישוב, שלא הסכינו לעבודה גופנית. חקלאי, כך סבר, יש לחנך מילדותו. נוסף לכך, אפשר יהיה לחולל שינוי מפליג באורח חייהם של יהודי הארץ רק על־ידי הפיכתם ממקבלי־תמיכה ופושטי יד “לחלוקה” לעובדים החיים מפרי עמלם ולכך מתאימה העבודה החקלאית. דעה כזאת שמע בארץ גם מפי רבים שאתם נפגש. בלבו גמלה איפוא ההכרה, כי על־ידי פיתוח החקלאות אפשר יהיה לקלוט בארץ גם רבים מבין היהודים, הנרדפים בארצות שונות. כצעד ראשון להגשמתה של מטרה זו ראה ייסוד בית־ ספר חקלאי, ולאחר זמן אפשר יהיה גם להקים כפרים על־ידי קבוצות של משפחות.

בזמן שהותו בירושלים ביקרו אצל נטר אנשים רבים אשר לא באו לבקש תמיכה אלא עבודה. נטר קבע להם מועד לפגישה את יום ב׳, ט״ו באב (3 באוגוסט), בשעה שש בערב בכיכר “בתי־המחסה”. כבר בשעה שלוש היתה הכיכר מלאה אנשים מעדות שונות. נטר עבר בקושי בין הקהל הרב. בנאומו הודיע להם, כי חברת כי״ח רוצה לברר מהו מצב היהודים בארץ, וכן גם לדעת אם הם רוצים באמת לוותר על ה״חלוקה" ולהתפרנס מעבודת כפיים. נטר סיפר לקהל מה ראה בארץ, ואמר, כי הפעולה לשיפור המצב דורשת סבלנות, זמן וכספים. הוא הביע תקווה, כי תקופה חדשה תתחיל בשבילם, והבטיח, כי יפעל לשיפור מצבם.

הקהל קיבל את דבריו בהתרגשות רבה. זקנים נגשו אליו כשדמעות בעיניהם ונשקו את ידיו.

נטר עזב את ירושלים בהחלטה נחושה שלא לשקוט ולא לנוח עד אשר יגשים את הבטחתו.

 

ה. החלטה להקים מוסד חקלאי בארץ    🔗

אחרי ביקורו בארץ יצא נטר לביירות ולדמשק ומשם לקושטא. בכל מקום שביקר התעניין במצב היהודים. בביירות פנה אל ראשי הקהילה, בהצעה להקים בית־ספר. הוא נפגש עם מושלי המקום ועם הקונסולים של מדינות אירופיות ומצא אצלם הבנה לתוכניתו ואף עודדוהו לכך. בקושטא נפגש עם הווזיר הגדול ועם שגרירי מדינות שונות.

נטר שלח לחברת כי״ח דין־וחשבון ממסעו והציע לה לייסד בית־ספר חקלאי ולסייע להתיישבות של משפחות. “על־ידי קבלת הצעתי”, כתב, “תתנו לחם, חיים, לחלק חשוב ממשפחות ישראל; תכינו מקום־מיקלט לאותם האנשים, שיהיו מוכרחים, אולי מחר, לברוח בהמוניהם מפני הקנאות של היוונים, המנצחים בשם הצלב; ולבסוף תכבשו בדרכי שלום את ארץ־הקודש, שלא שכחוה לא האורתודוקסים ולא הריפורמיים, הארץ אשר ד׳ הבטיחה לאבותינו בשעה שכל העולם היה שקוע עדיין בעבודת אלילים”. נטר קרא לוועד החברה לא להרתע מגודל המיפעל: “הדבר, הנראה היום כחלום, נראהו מחר בהקיץ עין בעין”; "ואשר לי, לא אראה את שליחותי כגמורה עד אותו יום שבו אראה את המיפעל משגשג ואת הבטחתי לציון מתגשמת״⁶.

ועד החברה כי״ח קיבל בראשית שנת 1869 את הצעתו של נטר, בתנאי, שהוא יהיה המייסד והדואג לקיום המוסד. הוועד התקין תקנות ל״מוסד החקלאי של חברת כי״ח״ ובהן נאמר, כי כל שנה יתקבלו למוסד 10 נערים יהודים בגיל 13—16, שילמדו בו שלוש שנים; אחרי השנה השניה תרכוש החברה כל שנה קרקעות להתיישבותן של עשר משפחות; המתיישבים יתחייבו להעסיק תלמידים שסיימו את לימודיהם במוסד. ועד החברה סבר, כי דרושים מאה אלף פראנק לייסוד בית־הספר, מחצית הסכום לרכישת הקרקעות או חכירתם ולהקמת בניינים, והמחצית השניה להחזקת המוסד בשלוש השנים הראשונות.

ועד החברה פירסם כרוז לכל יהודי העולם לתרום למען הקמת המוסד. הראשון שתרם 5.000 פראנקים היה סגן־נשיא הוועד – שלמה ה. גולדשמיד, ד״ר למשפטים ואיש־עסקים, הוא גם התרים את בני משפחתו וידידיו. נשיא הוועד אדולף כרמיה תרם אלף, הברון מוריץ דה־הירש – 5.000, נטר בעצמו – 1.700 פראנק; נתקבלו גם סכומים נוספים, אך כל אלה לא הספיקו לביצוע התוכנית ונטר יצא לאנגליה והשתדל להשיג שם תמיכה במיפעל. לא רבים נענו לקריאתו. סר פרנסים גולדשמיד, חבר הפרלמנט, סירב לצרף את שמו כאחד התומכים, כי סבר שהמוסד לא יוכל להתגבר על המכשולים שיעמדו לפניו. משה מונטפיורי שלח לנטר דו״ח מפעולותיו בארץ־ישראל, פעולות שלא הוכתרו כאמור בהצלחה. ועד שליחי הקהילות, אשר משה מונטפיורי שימש כנשיאו, ענה, כי התוכנית מצויינת, אך אין ברשותו כספים למטרה נעלה זו. ועד שליחי הקהילות בארצות הברית שלח 3.734 פראנק. נתקבלו עוד סכומים קטנים, בתוכם מהרב צבי־הירש קאלישר; אולם כל אלה לא הספיקו. תודות למאמציו של הד״ר שלמה גולדשמיד נאספו 40.000 פראנק. נטר החליט להתחיל בפעולה מעשית תוך תקווה, כי הציבור היהודי יתרום יותר לאחר שיראה את ראשית המיפעל. הדעות, שהובעו על התוכנית בעתונות היהודית, לא עודדו ביותר. עורך העתון היהודי בגרמנית “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” חיווה את דעתו, כי אי־אפשר להצליח בארץ־ישראל בחקלאות, כפי שהוכח מכשלונה של המושבה האמריקאית. עורך “המגיד”, דויד גורדון, לעומת זאת לא הסתפק בבית־ספר חקלאי, שנועד לשפר את מצבם של יהודי ארץ־ישראל; לדעתו היתה צריכה חברת כי״ח לגשת לייסוד מושבות בארץ־ישראל בסיוע המעצמות, ובכך להניח את היסוד “לקיבוץ פזורינו בארץ אבותינו”.

 

ו. השגת הפירמן    🔗

נטר החליט לצאת לקושטא, כדי לנסות ולהשיג פירמן לשם ייסוד המוסד החקלאי. לפני נסיעתו ביקר יחד עם חבר הוועד של חברת כי״ח איזידור קאהן אצל ציר טורקיה בפאריס, שקיבל אותם בסבר פנים יפות וביקש להגיש לו את ההצעה בכתב. ההצעה הכילה בקשה להקצות קרקע לבית־ ספר חקלאי ולהחכיר גם שטח, שהתלמידים יוכלו לעבדו אחרי גמר לימודיהם; לשחרר את היבול ממסים למשך עשר שנים; לפטור מתשלום מכס את כל הכלים והחומרים, שיובאו לצרכי ייסוד בית־הספר, ולהעניק את חסות הממשלה למוסד.

הבקשה הועברה לקושטא ונטר התכונן לנסוע לעיר זו לשם מו״מ ומשם לארץ. הוא מצא אגרונום צרפתי, שהסכים לנסוע אתו לארץ, כדי ליעץ בבחירת הקרקעות ולעזור לאחר מכן בניהול המוסד.

נטר הגיע לקושטא ובראשון לספטמבר 1864 נתקבל על־ידי הווזיר הגדול. עצה ועזרה מצא נטר גם אצל פקיד יהודי בכיר בשם בכור אפנדי, שלידיו הגיעה הבקשה. מפי הפקיד שמע, כי מועצת השרים תדון בבקשה רק אחרי שמושל סוריה ראשיד פחה יחווה את דעתו עליה. ראשיד פחה עשה אז בקושטא. נטר הלך אליו בלוויית י. ל. מנשה מאלכסנדריה, שהיה ידידו של הפחה, והוא קיבל הבטחה מהפחה לתמוך בתוכנית. נטר הוזמן לישיבת מועצת השרים, שבה השמיע את הצעתו; השרים קיבלוה בקוויה הכלליים והחליטו, כי מושל סוריה יקבע בהסכם עם נטר את המקום בו יוקם המוסד.

נטר יצא מייד לדמשק ושם נודע לו מפי המושל, כי הממשלה תמלא את בקשתו במלואה. ראשיד פחה מסר לידיו מכתב־המלצה אל פקידי הממשלה בארץ־ישראל, וכן שיגר עמו פקיד שיאתר יחד אתו את הקרקעות השייכות לממשלה. בעזרת האגרונום הצרפתי בחר נטר שטח בשפלה, קרוב ליפו. ראשיד פחה הסכים להחכיר את השטח וכן לאפשר את רכישתו תוך 25 שנה תמורת 20.000 פראנק. מדמשק נסע נטר לקושטא ובראשית חודש אפריל 1870 השיג את הפירמן, שעל פיו קיבלה חברת כי״ח בחכירה 2.600 דונם אדמה, שטח נרחב שכמוהו לא השיגה עד כה בארץ שום חברה יהודית. היה זה אמנם שדה־בור והיה צורך להשקיע עבודה רבה כדי להכשירו, אך נטר לא נרתע מהקשיים שעמדו לפניו.

 

ז. נטר מקים את ביה"ס החקלאי    🔗

נטר ניגש מיד להקמת בית־הספר החקלאי. בכל השטח לא היה אף בניין אחד. היה צורך לחפור בארות מים, לסמן את הגבולות, להקים גדרות, להזמין מורים ומדריכים. נטר התחיל לבנות והוא נזקק לכסף רב, אולם אז פרצה מלחמת פרוסיה – צרפת, הקשרים בין צרפת ובין ארצות חוץ נותקו, ואיסוף הכספים בשביל בית־הספר שובש. הציל את המצב הד״ר ש. גולדשמיד, שתרם 50.000 פראנק והמשיך להתרים את קרוביו וידידיו. נטר מצא ביפו עוזרים אחדים: חקלאי מנוסה מהמושבה “שרונה”, שאותה יסדו “הטמפלרים” הגרמנים בקירבת יפו; נגר אמריקאי, משרידי המתיישבים שבאו מאמריקה ויסדו מושבה ליד יפו; בנאי יהודי, שניהל את עבודות הבניה, וכמה פועלים נוספים מהסביבה. נטר בעצמו עבד יומם ולילה; פקח עין על כל הנעשה, ערך קניות ושימש כמורה־דרך לתיירים ולאורחים. לעתים היה פולש עדר לתחום המוסד ונטר הוצרך לכלוא את הבהמות ולנהל משא־ומתן עם בעלי העדר בדבר פיצויים. בערב היו באים השומרים וצריך היה לשלחם למקומותיהם, ובמשך הלילה היה על המנהל לצאת ולראות אם אמנם הם ממלאים את תפקידם בנאמנות. נטר ועוזריו לנו בששת החודשים הראשונים באוהל או במבנה ארעי מלבני־חימר; במשך מחצית השנה הנוספת מצאו להם משכן בבור, שלא הגן עליהם מפני מטרות־עוז בחורף, אך העבודה התקדמה בקצב מהיר. הוקמו בניינים אחדים, הוחל בחפירת באר ובסלילת כבישים, ניטעו גפנים ונזרעו זרעים שונים. הגפנים לא נקלטו ברובם בגלל בורותו של הכורם. נטר דרש מחברת כי״ח, כי תשלח לו אגרונום, גנן מומחה, כורם ופנקסן, אך אלה לא נמצאו. נטר המשיך איפוא בכוחות עצמו. במהרה נתברר, כי לסיום עבודות הבניה ולעיבוד השדות לא יספיק הסכום של מאה אלף פראנקים אלא כפליים מזה. נטר תרם איפוא מכיסו עוד 25.000 והד״ר ש. גולדשמיד גם הוא כסכום הזה. הד״ר גולדשמיד הלווה סכומים נוספים, ולאחר זמן צרף אותם לתרומותיו.

נטר חפר תעלות, שנועדו להבטיח את גבולות השטח, למנוע נדידת חולות ולהטות אליהם את מי גשמים. לצדי התעלות, שנמשכו לאורך 13 קילומטר, נטע עצים, שישמשו כגדר חיה. חמשים אלף עצים, בחלקם ממינים שהובאו מאירופה, שתל בגנים. נטר רצה להתרכז בגידול פירות וירקות, שאפשר ליצאם לאירופה. עצי תפוח־זהב שתל רק מעטים, כי לכך דרושים היו מים רבים, בעוד שצריך להמתין חמש שנים עד שיניבו פירות. גן הירק סיפק את כל צרכי המוסד ואפילו ייצא מתוצרתו למצרים. המוסד מכר בשנת תרל״ב –תרל״ג תפוחי־אדמה בסך אלפיים פראנק. פירות נשלחו גם לאודיסה ודרך תעלת סואץ לבומביי. אע״פי כן איש לא קיווה, כי המוסד יוכל בשנים הקרובות להתקיים מהכנסות היבולים.

 

ח. “מקוה ישראל”    🔗

קבלת תלמידים לבית־הספר החקלאי נתקלה בארץ בקשיים, ביחוד בירושלים. רמת החיים הנמוכה של הפלחים לא היה בה כדי למשוך יהודים לחקלאות. עד שלא הבטיח נטר, כי בבית־הספר ילמדו גם מלאכות שונות, ולא רק חקלאות, לא הצליח לקבל אפילו תלמיד אחד. התלמידים, שהגיעו למוסד, היו כמעט כולם יתומים. הם הוחזקו בפנימיה וכל מחסורם היה על המוסד. לא אחת קרה, כי תלמידים ברחו מיד לאחר שקיבלו בגדים. היה צורך לחנך את התלמידים לסדר ולמשמעת, ולמצוא מורים מתאימים היה קשה. חברת כי״ח שלחה כעבור זמן מורים מבוגרי בית־הספר שלה בפאריס.

נטר דאג, כי בית־הספר יתנהל ברוח הדת והמסורת. לחג הפסח תרל״א (1871) יצאו כחמישה־עשר נערים מבית־הספר לחוג את החג בירושלים. ה״ראשון לציון" ר׳ אברהם אשכנזי ושאר הרבנים הספרדים תהו על קנקנם של התלמידים והיו מרוצים. הרב הראשי אישר במכתב לנטר, כי המוסד אכן מתנהל ברוח הדת ואיחל לו הצלחה. נטר הכניס למוסד ביום ל״ג בעומר בתהלוכה חגיגית ספר־תורה, שהובא מיפו. הרבנים האשכנזי והספרדי דרשו דרשות, התלמידים זימרו פרקי תהלים ולבסוף נאם נטר. כיוון שבעתון “יודישע פרעסע” בגרמניה נתפרסמו דברי־בלע, כאילו המוסד סוטה ממנהגי הדת, הזמין נטר את עורכי העתון הירושלמי “חבצלת” למוסד והם הביעו קורת־רוח מסידורי הלימוד והתפילה. במכתבו מיום ו׳ בתמוז תרל״א (25 ביוני 1871) קרא נטר למוסד בשם “מקוה־ישראל”. לכך הסכים גם ועד החברה של כי״ח.

 

ט. רעיונותיו של נטר על יישוב הארץ    🔗

הצורך בהתיישבות גדולה של יהודים בארץ לא חדל מלהעסיק את נטר. הוא שמע, כי ממשלת טורקיה מתחילה למכור קרקעות בארץ, ורצה שהיהודים יגאלו אותם. נמסר לו, כי במרחק קטן מבית־הספר אפשר לקנות מהממשלה 4.000 דונם אדמה במחיר של 600 לירות טורקיות. “יהיה זה מעשה חשוב”, כתב נטר, “אם תתארגן אגודה לרכישת השטח”. באותו זמן הודיעו עורכי ״חבצלת״ לנטר, כי אפשר לרכוש 18 מיליון פיק אדמה תמורת 500 לירות טורקיות. הם היו מוכנים לסייע לו ברכישת השטח ונמצאו גם אנשים שביקשו להשתתף בקנייה.

על אודות שטח האדמה המוצע למכירה על־ידי הממשלה בשכנותה של “מקוה ישראל” שמע גם הרב יהודה אלקלעי, שישב אז בירושלים. הוא כתב אל נטר ויעץ לו להשפיע על חברת כי״ח, שתעביר את השטח “לידי ישראל”. הרב אלקלעי החשיב מאוד את חברת כי״ח. כשרק נוסדה החברה ראה בהקמתה ראשית “האיחוד הלאומי”. כשנוסד בית־הספר החקלאי פירסם ב״חבצלת" מכתב ברכה, ובו מובעת התקווה, כי בכך פתחה חברת כי״ח “פתח כחודה של מחט” לשיבת ציון גדולה. בקיץ של שנת תרל״א עלה לארץ, נפגש עם נטר ושוחח אתו משך שלוש שעות רצופות. הרב אלקלעי יסד בירושלים ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״. הרב הראשי – “הראשון לציון” וראשי העדות הספרדיות והמערבית הסכימו לייסוד החברה, ואילו הרבנים האשכנזים התחמקו משיתוף פעולה. אלקלעי יסד גם ביפו ועד של החברה וחזר לחוץ־לארץ. חברת כי״ח לא היתה מוכנה לקבל ארגון חדש זה כאחד מסניפיה.

עורכי “חבצלת” שאלו את נטר מה דעתו בעניין ישוב הארץ. הוא השיב, כי יש לייסד באחת מערי אירופה הגדולות ועד מרכזי, שיפעל למען מטרה זו, ותפקידם של הוועדים המקומיים יהיה לאסוף כסף לשם רכישת קרקעות ובניין בתים, וכן לתמיכה במתיישבים והחזקת מדריכים בחקלאות. כל מי שירצה להתיישב צריך יהיה לקבל מהנהלת “מקוה־ישראל” תעודה, כי הוא איש ישר ומנוסה בעבודת האדמה. הנהלת “מקוה־ישראל” תעדיף לתת תעודות כאלה לצעירים שהם למטה מגיל שלושים ואשר שהו כבר בארץ לא פחות משלוש שנים. כל עוד לא יימצאו עשרים אנשים, שסיימו את חוק לימודיהם ב״מקוה־ישראל", לא תהיה אפשרות לייסד מושבה. נטר ציין במכתב שכל זה הוא בהתאם למטרתו: “הרעיון הנשגב, המטרה הקדושה, אשר למענם התחלתי בעבודה קשה זו”. עם זאת ציין, כי את הפעולה להתיישבות יש לנהל בדעה צלולה ובמתינות.

 

י. נטר מנהל ומשגיח    🔗

בקרב יהודי התפוצות נתעורר רצון לעלות לארץ ולהתנחל בה. בקיץ של שנת תרל״א (1871) פנו יהודים מווארשה ומווינה אל חברת כי״ח וביקשו, שימסרו להם קרקעות מאדמות “מקוה־ישראל” לשם עיבודם. ועד החברה השיב להם, כי המוסד הוא בית־ספר חקלאי ולא מושבה. גם יהודים מאודיסה פנו אל נטר ושאלוהו, אם יוכלו לרכוש להם שטח קטן בסביבות יפו, כדי לעסוק בעבודת האדמה (מארס 1872).

עם גמר מלחמת פרוסיה – צרפת, לאחר שנוסדה בלונדון חברת־אחות לחברת כי״ח בשם ״אגודת אחים״ (Jewish Association־Angllo)_׳ נסע נטר לאנגליה בסוף שנת 1872 והשיג שם סיוע ל״מקוה־ישראל". בזמן שהותו של נטר באירופה הוזעק לשוב מיד ארצה בשל פלישת הפלחים השכנים מהכפר יאזור לשטחי בית־הספר. בחקירה נתגלה, כי הקאדי והקאימאקאם (המושל) של יפו הסיתו את אנשי הכפר. כרמיה שלח מפאריס מברק אל הקונסול הצרפתי בירושלים. בקושטא השיג ונציאני, מראשי סניף חברת כי״ח שם, שהממשלה תשלח הוראה למושל יפו להגן על המוסד. ארבעה שייח׳ים מכפרים שכנים ביקרו אצל נטר והיחסים עם הכפר השכן חזרו לתיקנם. חלק מקרקעות בית־הספר הוחכר לפלחים מהכפרים הסמוכים.

נטר פעל בארץ לא רק כמנהל בית־הספר החקלאי אלא גם כנציג חברת כי״ח. בני היישוב היו פונים אליו בכל מקרה של קיפוח ועוול. הוועד של חברת כי״ח היה מטיל עליו להשתדל לברר בעיות שונות בארץ, לחוות דעתו על בקשות, ולהשתדל אצל השלטונות. עורכי “חבצלת” פנו אליו, שיפעל נגד ניצול עולים, המגיעים ארצה דרך נמל יפו. נטר סידר, כי שני יהודים מנכבדי יפו ייצאו לקבל פני כל עולה ויסייעו לו.

בימי חג הפסח תרל״ג (1873) ביקר במוסד הד״ר ש. גולדשמיד. הוא שמח לראות את השדות המוריקים, גן הירקות המטופח, משתלת העצים, ואת הבניינים. בבית־הספר היו אז בסך הכל 12 תלמיד, ששה נוספים עמדו להגיע. נטר, שנשא בכל כובד העול של הנהלת המוסד, ביקשו למצוא אדם שינהל את המשק הגדול.

בסוף שנת תרל״ג נפל נטר מסוסו בעת הרכיבה ונפצע קשה ברגלו. הוא הועבר לירושלים לטיפולו של הד״ר לונדון, מנהל בית־החולים על־שם רוטשילד. מצב בריאותו של נטר נתערער. ועד חברת כי״ח הסכים לשחררו מניהול המוסד ובחר בו לחבר ועד בית־הספר. נטר חזר לאירופה והמשיך לפעול למען “מקוה־ישראל”. למנהל המוסד נתמנה מר שמש מבגדד, בוגר בית־הספר להכשרת מורים של חברת כי״ח בפאריס.

בראשית שנת 1877 ביקר נטר בארץ ועשה במוסד כמה חודשים. הוא מצא, כי בוגרי בית־הספר שואפים להתיישבות. כל אחד מהתלמידים ביקש להיות גנן עצמאי, ונטר החליט להחכיר לבוגרים גנים משטחי המוסד. מהמנהל לא היה מרוצה ולכן מינה תחתיו את הד״ר ו. הרצברג, סופר ומלומד. באביב של שנת 1879 ביקר נטר שוב במוסד ונוכח לדעת, שהמנהל החדש מתאים לתפקידו פחות מקודמו. הוא נאלץ לפטרו ומינה במקומו את שמואל הירש, מורה ומנהל בתי־ספר של חברת כי״ח, לשעבר קצין בצבא הצרפתי; ואכן השכיל האיש להנהיג סדר במשק ומשמעת בקרב התלמידים. בחודש פברואר 1881 ביקר נטר שוב במוסד ומצא, כי המצב בו מניח את הדעת. המשתלות של “מקוה־ישראל” היו אז היחידות בארץ, מן הענבים הופק יין לבן משובח; פרדסי פרי ההדר עמדו בסימן של רווחיות, עצי האתרוג, 1700 במספר גדלו יפה. תלמידים רבים התדפקו על שערי בית־הספר ונטר הציע לוועד החברה להגדיל את מספר התלמידים עד מאה.

 

י"א. פעולתו הציבורית של קרל נטר    🔗

נטר חזר לפעילותו הציבורית הכללית בחברת כי״ח, בו בזמן היתה עינו פקוחה על הנעשה ב״מקוה־ישראל".

נטר נסע לקושטא, שבה התכנס בשנת 1876 קונגרס המעצמות האירופיות, והגיש מטעם ועידה של אירגונים יהודיים תזכיר לקונגרס בדבר מתן שוויון ליהודי ארצות הבלקן וטורקיה. הוא השתתף במשלחת מטעם חברת כי״ח לקונגרס המעצמות בברלין בשנת

1. המשלחת השיגה החלטה, כי במדינות החדשות, – רומניה וסרביה, – לא תהיינה אפליות דתיות ואזרחיות.

בחודש אוגוסט 1878 השתתף נטר, שנבחר לחבר הוועד המרכזי של חברת כי״ח, בוועידה של ארגונים ואישים יהודיים שכינסה החברה בפאריס. ועדה מיוחדת דנה בבעיות ארץ־ישראל. בוועדה זו השתתפו גם הפרופ׳ צבי גרץ וקרל נטר. הוועידה החליטה כי על חברת כי״ח להקים ועדה מיוחדת בין־ארצית, שתדאג לשיפור החינוך בארץ־ישראל, לקליטת יתומים, לטיפול בנוער מוזנח, להשגת עבודה לצעירים או לסייע להגירתם, וכן לקדם את התפתחותו של בית־הספר “מקוה־ישראל”.

כאשר נפטר כרמיה בראשית שנת 1880 החליט הוועד המרכזי של חברת כי״ח להקים לזכרו קרן לייסוד בתי־ספר יסודיים ומקצועיים בארץ־ישראל. בראשית שנת 1881 ביקר נטר בארץ ובדק בירושלים את האפשרות להקים בית־ספר בעיר. בתי־ספר של חברת כי״ח נוסדו בחיפה (1881) ובירושלים (1882, 1883).

 

י״ב. נטר פונה להתיישבות בארץ־ישראל    🔗

כאשר פרצו פרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881 ואלפי פליטים עברו את הגבול ונתקבצו בברודי אשר בגאליציה, יצא נטר לברודי וטיפל במסירות רבה בארגון הגירתם לארצות הברית. חברת כי״ח, ואתה נטר, סברו, כי אין לסייע לפליטים לעלות לארץ מכיוון שלא תוכל לקלוט אותם. נטר בחר מתוך 53 ילדים, יתומים או אחרים, שנמסרו להשגחתו על־ידי הוריהם, 28 ושלח אותם ל״מקוה־ישראל".

כיוון שנתעוררה בקרב יהודי רוסיה תנועה לעלייה לארץ־ישראל והם דרשו מחברת כי״ח שתפעל למען שיבה לציון, ראה ועד החברה צורך לתת להם לרגל התנאים הקיימים, תשובה שלילית. נטר, שהיה בקיא בענייני ארץ־ישראל, נתבקש לנסח את התשובה, והוא פירסם בעתון "ג׳ואיש קרוניקל״ (מארס 1882) מכתב למערכת ובו פירט את הקשיים הקיימים: כל הקרקעות הפוריים תפוסים; צרכיהם של הפלחים מועטים ולכן לא יוכל אירופאי להתחרות בהם; לאנשים מארצות הצפון יהיה קשה לעבוד בשמש הלוהטת; מסי הממשלה מכבידים על החקלאים; אין ליהודים חקלאים מנוסים, למהגרים אין הון מספיק לרכישת קרקעות וכו', לעומת זאת – התנאים בארצות הברית קלים יותר. מכתבו של נטר עורר סערה בקרב “חובבי־ציון”, אך בוועידה למען יהודי רוסיה, שהתכנסה בברלין, הוחלט לכוון את הגירתם רק לאמריקה ולא לארצות המזרח. ועדה בראשותו של קרל נטר קבעה תקנות למיון המהגרים לאמריקה.

שינוי גמור בעמדתו של נטר כלפי העלייה לארץ־ישראל חל אחרי שיחות שניהל בחודשי הקיץ של שנת תרמ״ב (1882) עם הבארון אדמונד רוטשילד. הברון הצעיר השתתף יחד עם אחיו אלפונס ועם נטר בוועד הפריסאי למען יהודי רוסיה. אדמונד, שחונך ברוח המסורת היהודית, ביקש לעשות למען אחיו הנרדפים מעשה, שיהיה בו משיקום האומה, ריכוזה והעברתה לעבודה חקלאית. רעיון יישוב ארץ־ישראל היה קרוב ללבו, אולם נתעוררו בו ספיקות, אם אפשר לפתח בארץ השוממה את החקלאות, ואם היהודים מוכשרים הם דיים לעבודת האדמה. נטר אמר לבארון, כי הצלחת ההתיישבות בארץ־ישראל תלויה בגילוי מקורות מים.

באותם הימים תלו תקוות רבות בבארות ארטזיאניות, ונטר סבר, כי עם הפעלת בארות כאלה תיפתר בעיית המים בארץ־ישראל. רוטשילד הביע את נכונותו לשלוח מכונות לקידוח בארות כאלה. הבארון היה מוכן להתחיל בפעולות התיישבות בארץ, אולם בזהירות ובהדרגה. הוא לא רצה לעורר עלייה המונית, אלא להביא לארץ יסודות בריאים, שישמשו דוגמה וגרעין למושבות בעתיד. בעקבות זאת ניער מעתה נטר את חוצנו מהיסוסיו הקודמים ליישוב הארץ וקיבל עליו שליחות מטעם הבארון. הבארון העמיד לרשותו של נטר כספים לצרכי יישובם של אלה שכבר עלו. הוא הבטיח לשלוח מכונות לקידוח בארות; הוא גם שלח עם נטר גנן צרפתי, שעליו היה להדריך את המתיישבים בחקלאות.

נטר יצא בסוף חודש אוגוסט 1882 ממארסייל באניה ליפו. הוא התחיל מיד להתעניין בארץ בגורלם של חברי ביל״ו ושל המתיישבים ב״ראשון לציון". ב״מקוה־ישראל" פגש את חברי ביל״ו ורצה להיווכח אם אכן מוכשרים הם לעבודה חקלאית. בזמן הראשון הלך יום־יום לראות איך הם עובדים, ודעתו נחה מהם. נטר ניגש לבנות בית; חברי ביל״ו עבדו בחפירה להנחת היסודות. נטר הבטיח להם, כי יתן להם לגור באותו בית שהם מקימים. חברי ביל״ו שלחו אל נטר משלחת, שהביעה לו תודה על הדירה שהובטחה להם. נטר דיבר עם אנשי ביל״ו בזהירות, הוא לא רצה להתחייב, אולם עודד אותם, אם־כי את תוכניותיו הגדולות לפיתוח הארץ לא גילה להם. הוא עודד גם את המתיישבים ב״ראשון לציון", שבאו אליו להוועץ לאחר שחפרו בעומק 25 מטר ולא מצאו מים. נטר עזר גם לעולים בודדים למצוא את פרנסתם. הוא התחיל לפעול בעניין קידוח הבארות הארטזיאניות והתהלך עם תוכניות לפיתוח החקלאות והתעשיה בארץ, אולם לפתע חלה, ואחרי שבוע ימים, אחרי בואו לארץ, נפטר.

פטירתו היתה מכה גדולה למפעל ההתיישבות בארץ. הוועד המרכזי של חברת כי״ח החליט להעמיד על קברו ב״מקוה־ישראל" מצבה, עליה נכתב: “חברת כי״ח לקרל נטר”, ובנוסח העברי אנו קוראים: “מיטיב לאחיו, מה רבו חסדיו, מקוה־ישראל כוננו ידיו”. ואכן זכות זו תעמוד לו לאורך ימים.