ר׳ נתן פרידלאנד נמנה עם אבות התנועה ליישוב ארץ־ישראל. רוחות החופש, שנשבו באירופה בתקופת האמאנציפאציה, עוררו בו, כמו בר׳ צבי קאלישר ובר׳ יהודה אלקלעי, את המחשבה שהנה הגיעה שעת הכושר לשיבת היהודים לארץ אבותיהם. גם הוא סבור היה שהגאולה דרכה להתגשם בהדרגה, בדרך הטבע, וגם כל העמים מעוניינים בה. לרעיון זה הגיע בלי שידע שכבר קדמו לו יחידי־סגולה אחרים.

ר׳ נתן פרידלאנד היה איש ליטא, שגדל בסביבה ספוגת מסורת וחיבה לארץ הקודש. שייך היה לחוג תלמידיהם של ר׳ חיים מוולוז׳ין והגאון מווילנא, אבל ברעיונותיו היה יסוד חדש, תוסס, שקרא לפעולה למען הגאולה, שמא לא תנוצל שעת הכושר. לאחר שגילה אמת זו יצא לבשרה לבני עמו ולעולם כולו. בהיותו ״מגיד מישרים״ בליטא השתמש בכשרון הדיבור שלו: הוא היה המטיף הציוני הראשון ואת דרשותיו היה משמיע גם בעברית. להפצת רעיונותיו אחז גם בעט, והיה אחד הסופרים הציוניים הפורים ביותר שבזמנו. מיום שבו הגיע לרעיונו בדבר ההכרח ביישוב הארץ הקדיש את זמנו ומרצו להגשמתו של רעיון זה. הוא נפגש עם ר׳ צבי קאלישר ונעשה עוזרו הנאמן, פעל בשליחותה של החברה ליישוב ארץ־ישראל, נאם, ניהל תעמולה, אירגן ועדים ואסף כספים. הוא היה אפוא גם ה״משולח" הציוני הראשון.

רנ״פ שאף לעצמאות מדינית של היהודים בארץ־ישראל. לדעתו, אם יתחילו היהודים להתיישב בארץ, לגאול קרקעות ולפתח את החקלאות, הם יקבלו לידם את השלטון ואפילו בזמן שעדיין זרים שולטים בה. אחר כך יהיו עצמאים לחלוטין. מאמין בצדקת רעיונו היה רנ״פ, ומן הראשונים לפעולה ציונית מדינית. הוא פנה אל מלכי צרפת והולנד בדבר עזרה לשיבת היהודים לארצם, שכן סבור היה שיש להעמיד את בעיית שיבתם של היהודים לארץ־ישראל על סדר־יומן של הבעיות המדיניות העולמיות. במשך שלושים שנה ומעלה פעל למען רעיון יישוב הארץ בתקופת בראשית, כשהנסיונות להקים ארגונים לשם הגשמתו של רעיון זה לא הוכתרו בהצלחה. העם לא נתעורר והרעיון הציוני היה באותו זמן נחלת מעטים. בפרקים הבאים נתאר את פרשת חייו, דעותיו ופעולותיו של חלוץ הרעיון הציוני מליטא¹.

 

א. מוצאו והתפתחותו    🔗

ר׳ נתן פרידלאנד נולד בעיירה טאווריג אשר על גבול פרוסיה² אביו, יוסף בן נתן, היה יהודי למדן ואדוק, מקיים את המצוות מתוך שמחה, אף־על־פי שהיה “רובץ תחת מכבש העוני”. בכל שעת פנאי היה שוקד על התורה וכל לילה היה קם ל״תיקון חצות". האב רצה שבנו יהיה גדול בתורה, ובמיוחד השתדל להקנות לו את ידיעת התנ״ך. כשגדל הילד נשלח אל טובי המורים ללמדו תלמוד, ואם כי פרנסת המשפחה היתה בצמצום רב, היה האב משלם למורים כאחד העשירים. משחר ימיו נספגה בלבו של הילד החיבה לציון. המנהג של “תיקון חצות” היה נהוג במשפחה במשך דורות, ועל שאיפתם של בני המשפחה לעלות לארץ־ישראל תעיד עובדת עלייתו של האח ראובן־מנחם עם אשתו ושני ילדיו (לפני שנת תרכ״ח).

כנהוג באותו זמן אצל יהודי ליטא, היו משיאים אשה לבחור בגיל צעיר. כך נלקח נתן לביתו של חותנו, איש מכובד ולמדן, בפוניוויז׳, שם המשיך בלימודים בבית־הכנסת. נתן גם למד זמן־מה בסאלאנט, שהיתה ידועה בלמדניה, ובה הרביץ תורה ר׳ זונדל סאלאנטר, תלמידו של ר׳ חיים מוולוזין. כך נכנס אפוא לחוג השפעתם של תלמידי הגר״א, שהיו פעילים למען היישוב בארץ־ישראל. מורו ורבו של נתן, ר׳ זונדל סאלאנטר, עלה לארץ בשנת תקצ״ח ונבחר למו״ץ של עדת האשכנזים בירושלים. חתנו של ר׳ זונדל, ר׳ שמואל סאלאנט, שעמו קשר קשרי ידידות, עלה גם הוא לארץ־ ישראל כעבור שנתיים.

חוץ מלימוד התורה היה רנ״פ מעיין גם בספרי ההיסטוריה, כגון “שבט יהודה”, “שארית ישראל” (המשך ליוסיפון) ועוד. עינו היתה פקוחה על המתרחש בזמנו ובדורו, קרא עיתונים יהודים בגרמנית, כגון ה״אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס", וידע על המתרחש בעולם היהודי. כתושב העיירה טאווריג, ששכנה על הגבול וקיימה עסקי מסחר רחבים עם גרמניה, ידע מקרוב על המתרחש ביהדות גרמניה. מאורע, שעשה רושם חזק על הרנ״פ, כמו על רבים מבני־דורו, היתה עלילת דמשק. עלילת־הדם בעיר זו הדהימה אותו, לפי שהיתה בניגוד לרוחה של תקופת החופש וההתקדמות, שבאו לאירופה במאה הי״ט. אמונתו של הרנ״פ בהתקדמותו של העולם היתה חזקה. הוא האמין שהחופש ילך וישגה, לא תפרוצנה מלחמות, השפע הכלכלי ירבה, העמים ילכו בדרכי המוסר, לא תהיה קנאה דתית ושליטי אירופה יהיו מלכי חסד. התעוררות רגש האחדות הלאומית בקרב היהודים בזמן עלילת דמשק עודדה אותו והביאה אותו לידי מחשבה, שהישועה הזאת כגאולה אריכא דמי ואתחלתא דגאולה היא"³. לרעיון זה הגיע לפניו ר׳ יהודה חי אלקלעי בקונטרסו ״מנחת יהודה״ (תר״ג), אולם רנ״פ לא ידע בוודאי על דעותיו של היהודי הספרדי מזמלין. ראה רנ"פ, שיהודי מערב־אירופה הולכים ומתדמים לאומות שבקרבן הם חיים במנהגיהם, לבושם, שפתם, בלימוד חכמות חיצוניות, ואפילו בעבודת הקודש וסבור היה, שהתדמות זו איננה תנאי הכרחי לדרישת שוויון זכויות, אם כי הודה שהצטיינות היהודים בלימודים השונים, ההתקרבות וההתערבות היו ל״עזר להטבע בדור הזה בגודל הסתרת פנים, באין פלא ונס". הוא התנגד בכל תוקף לריפורמה בדת, ולדעתו יש להוסיף ולהקפיד על המסורת בלי כל שינוי ותיקון וליהנות מתקופת השלום והחופש. הזמנים הטובים שבאו ליהודי אירופה טובים הם לא משום חכמה יתרה שיש בהם אלא מפני שהזמן הוא כזה. הגיעה לאירופה תקופת חופש וסובלנות, והיהודים נהנים ממנה. אך הרנ"פ לא היה בטוח שתקופה זו תתמיד, כשם שלא התמידה תקופת הזוהר של יהודי ספרד. היישוב הקטן בארץ־ישראל תפס מקום מרכזי בהשקפותיו, ובכל לבו האמין בהתגשמות הנבואות על שיבת היהודים לארץ אבותיהם. בתקופת החופש של זמננו ראה שעת־כושר להגשמת חזון הגאולה. היישוב הקטן של לומדי תורה, הנתמכים על־ ידי אחיהם בגולה, היה יקר לו, כי ראה בו את החלוץ, שאחריו יבואו עולים רבים. מפי רבותיו קיבל את דעתו של ר׳ חיים מוולוז׳ין, שהישועה תבוא בהדרגה⁴: יהודים יעלו, יקימו ישובים חקלאיים, יפריחו את השממה, ישתלטו על הארץ על־ידי עצם ישיבתם בה, יקבלו לידם שלטון כלשהו גם בזמן שהארץ תהיה ברשות תורכיה ויזכו לעצמאות בעזרת מדינות ומלכי חסד. בשלב האחרון יבוא המשיח, אך אין לשבת באפס מעשה ולצפות לבואו, אלא להיפך, יש לפעול למען קיבוץ הגלויות וליישב את הארץ. באופן כזה נסלול את הדרך לגאולה שלמה. רנ״פ סבור היה, שהגאולה יכולה לבוא גם בדור שכולו חייב, שהרי בשל אריכות הזמן של הגלות כופרו עוונותיהם של בני ישראל⁵. אם הדור אינו ראוי לנסים גדולים, עליו להיות מרוצה אם יזכה לנס טבעי. לדורו יספיק בהחלט נס טבעי ⁶, •מכן גם בגאולה בדרך הטבע יש לראות תופעה טבעית ועל־ טבעית כאחת. גאולת הארץ מידי התורכים ומסירתה לבני ישראל תיעשה על־ידי פעולה בינלאומית. העמים ישתדלו לסייע לגאולת ישראל, כי על־ידי פעולה זו יימלטו מיום נקם (“כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה” – ישעיה ס״ג). הרנ״פ ראה חובה לעצמו להודיע לעולם כולו את האמת הזאת, כדי להצילו מהנקמה. לא תשקוטנה המדינות עד שלא תבינינה, כי מקומם של בני ישראל הוא בארץ־ישראל. אילו נמצא אפילו איש חשוב אחד בקרב העמים, שהיה מכיר ומבין אמת זו, עשוי היה בנקל להביא לידי תשועת ישראל בלי כל מלחמה. אבל למרות רצונו של רנ״פ לראות בתהליך הגאולה פעולה שקטה של צדק וחסד לאומים, לא העלה על דעתו שהגאולה תבוא בלי זעזועים גדולים בעולם. אכן עונשים יבואו על עמי העולם כנקמה על התעללותם בבני ישראל, תהיינה מריבות גדולות, אולם אחר כך יעמדו כולם על האמת, כל רשעי ארץ יאבדו ולא תהיינה יותר מלחמות ⁷. חיזוק לרעיונותיו אלה חיפש בספרות העברית העתיקה והמאוחרת. רעיונות העולים בקנה אחד עם השקפותיו על הגאולה בהדרגה ובדרך הטבע מצא במדרשים, בספר הזוהר, אצל הרד״ק, ר׳ יצחק אברבנאל, המהר״ל מפראג, ר׳ מרדכי רוביו, רבה של חברון, בעל “שמן המור”, שו״ת על השולחן הערוך (תקנ״ג), ר׳ מאיר אלדוּבי, בעל “שבילי אמונה” (מחקרים על דרכי האמונה, חכמת הרפואה והתכונה) ובספרים אחרים.

 

ב. “כוס ישועה ונחמה”    🔗

לשם ביסוס דעותיו על הגאולה והפצתן חיבר ר׳ נתן פרידלאנד ספר גדול בן ארבעה חלקים בשם “כוס ישועה ונחמה” ובו דרשות ושירים שלו וכן ידיעות מתולדות ישראל בתקופות שבהן סבלו מרדיפות ועלילות. בעיקר עמד על עלילת דמשק, והביא גם מקרים של עלילות דם בימי־הביניים כדי להבליט את ההבדל בין ימי־הביניים ובין זמנו, ה״הולך ואור עד נכון היום״. לדעת רנ״פ פגה המרירות שבכוס התרעלה בתקופה החדשה: “עתה מה מאוד עלץ כל לב וכל נפש שובע שמחות, כאשר החכמה והאמת הולכות צמודות אחוזי יד, האח, האח אקרא! ועתה כוס התרעלה נגזרת מארץ החיים, נגדעת חולש על גויים להאמיץ אום על אום, להצמיח לבקרים נכבדי ארץ וחוריה, כשכרותך עמים רבים חוללו, להוליכם שולל בתוהו לא דרך, וכעת נהפך למתוק מרירותך”⁸. בחלק הראשון של הספר כבר נכללו כל השקפותיו של הרנ״פ על הגאולה, ובחלקים האחרים אינו אלא מרחיב את דיבורו עליהן. החלק השני, “כוס ישועות”, מורכב כולו מ״דרושים". על החלקים השלישי והרביעי, “כוס תנחומים” ו״כוס של ברכה" לא ידוע הרבה, כי לא נדפסו ולא נשתמרו.

רנ"פ ראה בעולים שבאו לארץ־ישראל והם יושבים שם באוהלה של תורה, את גל־העלייה הראשון, את ה״קיבוץ" הראשון, שאחריו תבואנה עליות נוספות. אומנם הקיבוץ יחיה על לחם צר, אולם אחר כך תהיה הפרנסה בארץ־ישראל מצויה בשפע. בעוד הקיבוץ הראשון יהיה מורכב מלומדי תורה והוא יתגשם לפני בוא המשיח, הרי הקיבוץ השני, הסופי, יבוא בשעה שיתעוררו מלכי העמים למהר ולשלח את בני ישראל לארצם. את הפסוק “ציון במשפט תפדה” (ישעיה א, כז) מפרש רנ״פ, שכל העמים ישבו למשפט כדי לפדות את ציון מידי השולטן. העם שיעלה תחילה לארץ־ישראל יהיה עם עני ודל, שלם עם אלוהיו. אנשים דלים ויראי־ה׳ אלה הם שישלטו ביישוב, ולא ראשים ושרים, המתנשאים על הדלים בגאווה. החלשים והעניים, כותב הוא, הם יהיו המנהיגים בישראל והם ינהגו ביושר. בראש ההנהגה יעמדו אנשי ירושלים. העולים לארץ־ישראל יש לכבדם ולתת את כל הדרוש להם. וכן לתמוך באלה שכבר יושבים בה. הרנ"פ יצא להגן על יהודי ארץ־ישראל בפני דיבות, שלפיהן אין תוכם כברם ויש ביניהם פושעים ומומרים. אם נמצא אחד כזה, אין פירושו של דבר שרובם ככולם אינם צדיקים וטהורים. רוצה היה שיקומו גדולי ישראל באירופה לעזרת היישוב בארץ־ישראל כשם שיצאו להגן בזמן עלילת דמשק. באחד מהם, כנראה במשה מונטיפיורי, ראה רנ״פ את ה״איש הדולה ומשקה לצאן הקדשים". הוא קורא לעמים לעזור ליהודים בשאיפתם לחזור לארץ־ישראל. המדינות לא תשקוטנה כל זמן שלא תבינינה, שמקומם של בני־ישראל הוא בארץ־הקודש. אם העמים, מלכיהם ושריהם, יפעלו למען גאולת ישראל, יימלטו מיום הנקם. “מצאתי חובת נפשי”, כותב הוא, “להכיר לכל באי עולם את האמת ושמתי נפשי בכפי להצלת העולם בכלל, להראות לכל העמים והשרים, כי כל דברי ה׳ המה על תנאי, על־כן הבחירה בידם להציל את העולם מהיום נקם אשר הוא עומד אחר כתלינו” ⁹.

 

ג. פגישת ר׳ נתן עם הרב קאלישר    🔗

סבב רנ״פ בעיירות ישראל, דרש דרשות על הגאולה הקרובה, עם שהוא אוסף הסכמות על חיבורו מרבנים מפורסמים ורוכש חותמים על ספרו. בראשית שנת תרי״ג אנו פוגשים אותו בעיירות רייסן (רוסיה הלבנה) וליטא. הוא בא לנאווארודק (נו־בוגרוּדק), דרש שם דרשה ודבריו נכנסו ללבות השומעים. רבה של נאווארודק, ר׳ יצחק אלחנן ספּקטור, נתן בידו מכתב־המלצה חם, הבטיח לרכוש את הספר לכשיודפס ושילם דמי־קדימה. בראשית שנת תרי״ט יצא רנ״פ לגרמניה. הוא בא לטהוֹרן, מקום מושבו של ר׳ צבי־הירש קאלישר. יש להניח, ששמו של הרב הלמדן הצנוע הזה היה ידוע לו, אבל בוודאי לא היה ידוע לו כי הרב הזה הוגה גם הוא דעות דומות לשלו. הפגישה בין השניים היתה הרת־תוצאות, ונפשותיהם נקשרו מאז קשר בל־ינתק לכל ימי חייהם. למחרת חג הסוכות שנת תרי״ט כתב הרב קאלישר את הסכמתו לספר “כוס ישועה ונחמה”. הוא לא הסתפק, כרבנים אחרים, בציון שאיפתו של רנ״פ לישועת עם ישראל, אלא הזדהה ממש עם הרוח החדשה המפעמת בלב המחבר ועם קריאתו לפעולה למען יישוב הארץ. רנ״פ ביקר אחר כך בערים ובעיירות בגרמניה. בברסלאו נאם בבית־הכנסת פעמים אחדות ודרשותיו משכו קהל רב. רבה של ברסלאו, ר׳ גדליה טיקטין, נתן גם הוא מכתב־הסכמה לספרו, אבל על הרעיון העיקרי שבו עבר בשתיקה, בברסלאו עלה בידו של רנ״פ להדפיס חלק מספרו. סיוע גדול נסתייע באחים העשירים והחרדים הירש מהאלברשטאדט. הללו עזרו לו להמשיך בהדפסת הספר ואף תמכו בבני משפחתו. כך יכול היה רנ״פ להדפיס אז באמשטרדם את החלק השני של ספרו באותה שנת תרי״ט. החלקים השלישי והרביעי של הספר לא ראו, כאמור, אור.

 

ד. פעולה מדינית בפאריס ובלונדון    🔗

ר׳ נתן החליט לנסוע לפאריס וללונדון, על מנת להיפגש פנים אל פנים עם גדולי ישראל, עם כּרמיה ומונטיפיורי, ולהניעם לפעולה למען יישוב הארץ. ואכן הוא בא לפאריס, נפגש עם כרמיה ודיבר על לבו שייסד אגודה לתמיכה בעובדי־אדמה בארץ־ישראל. לדברי הרנ"פ הבטיח כרמיה לפעול בתחום זה, אולם למעשה דחה את ההצעה. כרמיה אמר, שאין לייסד אגודה מיוחדת שתתמוך רק בעובדי האדמה. שכן יש לתמוך ביישוב היהודי בכללו בארץ־ישראל. סבור היה, שיש להכניס סדר בפעולת התמיכה בתושבי הארץ¹⁰.

בפאריס נפגש רנ״פ עם אלברט (אברהם) כהן, מנהל ענייני הצדקה של משפחת רוטשליד. אלברט כהן ביקר פעמיים בארץ ויסד בית־חולים בירושלים, בית־ספר ללימוד מלאכה וכן מוסדות־צדקה אחרים. הוא הקדיש תשומת־לב רבה ליישוב בארץ ורצה בהבראתו, ולכן קיבל באהדה את רעיונותיו של רנ״פ בדבר פעולות למען יישוב הארץ. הרנ״פ כתב לרב קאלישר על פעולתו בפאריס. הוא ידע, שבידי הרב נמצא כתב־יד של חיבור, שבו הביע את דעותיו על הגאולה ועל יישוב ארץ־ישראל, וחיבור זה עשוי היה לחזק את פעולת ההסברה, שהתחיל בה רנ״פ בספרו “כוס ישועה ונחמה”. הוא ביקש אפוא מאת הרב קאלישר, שישלח את החיבור לאלברט כהן. ואומנם מילא הרב את בקשתו ושלח העתק של חיבורו, אף צירף אליו מכתב־לוואי, שבו מסר את עיקר הדברים שבחיבור וביקש להשפיע על בית רוטשילד, שיפעל למען יישוב הארץ. הרב ביקש מאלברט כהן להדפיס את הקונטרס, אם ימצא לנכון¹¹.

אין ספק, שבשעה ששהה בפאריס שמע רנ״פ על תמיכתו של הקיסר נפוליאון השלישי בשיחרורם של עמים מדוכאים ועל התעניינותו במזרח הקרוב. כיוון שכך העז והחליט להגיש מכתב־ בקשה לקיסר צרפת, שישתדל שארץ־ישראל תימסר ליהודים. קודם לכן בא רנ״פ בכתובים עם הרב קאלישר, שתמך ברעיון זה וכתב גם הוא מכתב אל הקיסר. המכתב הזה תורגם לצרפתית, ורנ״פ הגיש את מכתבו, יחד עם מכתבו של הרב קאלישר, לקיסר. רנ״פ נתקבל לראיון אצל הקיסר, ואפשר שכל הראיון לא היה אלא הגשת הבקשה באופן אישי. נפוליאון ענה לרנ״פ במכתב ובו ציין, שהתנאים המדיניים בנוגע לתורכיה אינם נוחים כעת לפעולה למען העניין, אולם משישתפר המצב ישתדל בדבר¹². בצרפת בא רנ״פ במגע עם הרבנים הראשיים של צרפת ופאריס, ר׳ שלמה אולמן ור׳ אליעזר איזידור. הוא נפגש גם עם החוקר הידוע ד״ר ש. מונק. הרנ"פ קיבל מהם מכתבי המלצה ועידוד. משם נסע אל משה מונטיפיורי ללונדון ונפגש עמו באחוזתו שבראמסגייט. תשובת מונטיפיורי הייתה, לדברי רנ״פ, ש״יש אנשים אחרים, שיעשו זאת" ¹³ מונטיפיורי לא הסכים אפוא לפעול לפי הקו, שנראה בעיני רנ״פ. בזמן שהותו בלונדון נפגש רנ״פ גם עם יהודים חשובים אחרים, שוחח אתם על גאולת ישראל ועל הצורך לפעול למען שיבת היהודים לארץ־ישראל. אחד האישים שתמך בו היה הרב הראשי של יהודי בריטניה, הרב נתן אדלר, שנתן בידו מכתב־ עידוד לפעולתו¹⁴. כנגד זה נתקל רנ״פ בהתנגדות קיצונית באסיפה אחת בלונדון, שנערכה מטעם “חכמי וגדולי ישראל” – כנראה מן הארגונים החשובים של יהדות בריטניה. באסיפה זו יצא אחד המשתתפים, אדם בקי בתורה ו״פילוסוף עצום" לדברי רנ״פ, נגד תקוות הגאולה. אדם זה אמר, שהוא מקווה כי בעוד שלושים שנה לא יישמע שם רב בישראל, ובעוד חמישים שנה לא ייזכר עוד שם ישראל, ולדברים העתיקים כמו משפחות כהונה ומלוכה לא ישימו עוד בני־ישראל לב ולא ישתמשו בשתי משפחות אלו¹⁵. כל אלה שהשתתפו באסיפה לא הגיבו על דברי הנואם וקיבלו את דבריו. רק רנ״פ קם וקיטרג על דברי־הבלע של האיש, אשר “חרף את מערכות ישראל”, כדבריו. את נאומו־קטרוגו תיבל רנ״פ כדרכו בפסוקים מן התנ״ך. הוא הביע את השקפותיו על הצורך בבניין בית־ישראל במקומו, בארץ האבות, והתקיף את אלה המרחיקים את עם ישראל מן התורה. הוא אמר כי בטוח הוא, שהיראים והחרדים ישלטו בעם. בירידת השפעתם של החרדים ראה את עיקר החורבן בזמנו, ואילו בהחזרת היהודים לאורח חיים דתיים טמונה “תכלית הגאולה ובנין של בית ישראל”.

 

ה. למען החברה ליישוב ארץ־ישראל    🔗

לאחר שחזר ר׳ נתן פרידלאנד מפאריס ומלונדון בלי הישגים של ממש, התחילה בגרמניה פעולה למען יישוב הארץ שהכתה גלים גם בארצות הסמוכות. בפראנקפורט על נהר אודר נוסדה בשנת 1860 על־ידי ד״ר חיים לוריא אגודה ליישוב ארץ־ישראל, שרכשה חברים מארצות שונות, אספה כספים למען יישוב הארץ ועשתה תעמולה למען רעיון זה. האגודה הדפיסה את קונטרסו של הרב קאלישר “דרישת ציון”, והשתמשה לצורכי תעמולה גם בחיבורו של רנ״פ. רנ״פ שמח מאוד בפעולות החברה ליישוב הארץ, ועשה בשבילה תעמולה ברוסיה וכן בפרוסיה המזרחית, עבר מעיר לעיר, דרש דרשות ורכש חברים למען החברה. בקיץ של שנת תרכ״ג הודיע במכתב ארוך לרב קאלישר, שרבים ברוסיה רוצים לעלות לארץ¹⁶.

עבודת התעמולה של רנ״פ נתקלה לפעמים בהתנגדות. כך הוא מספר על ביקוּרו בקובנה אצל יהודי חרד ועשיר, כשבידו ספרו של הרב קאלישר. בשעת הביקור התפתח ויכוח. נכח שם גם מלמד אחד, איש חריף שלמד בבחרותו בישיבת וולוז׳ין. המלמד אמר ששמע מפי ר׳ חיים מוולוז׳ין, כי בואו של המשיח יהיה פתאומי. כך, למשל, בעוד הוא יושב ולומד תיכנס פתאום הרבנית לחדר ותקרא: ״אי, חיים, אתה יושב פה ולומד? הלא משיח בא!״ הוא ייבהל, יירק ג׳ פעמים ויגיד לרבנית: "מי הגיד לך זאת?״ היא תענה: “צא החוצה וראה, כי לא נשארו אף הטף בעיר, כי כולם יצאו לקראת משיח”¹⁷. כנגד עדות כזאת ודאי מסר רנ״פ את דעתו של הגר״א על הקרבנות והגאולה, כפי ששמעה מפי רבו ר׳ יוסף־זונדל מסאלאנט, תלמידו של ר׳ חיים מוולוז׳ין, שקיבל מפי רבו הגר״א. לדעת הגר״א, אם נשיג את הר הבית להקריב עליו קרבן־תמיד פעם אחת, הרי יהיה זה “לאחר המעשה”. דברי הגר״א מחזקים אפוא את דעתו של הרב קאלישר על החשיבות שבחידוש הקרבנות לפני בואו של המשיח. יש לציין, כי רנ״פ עצמו לא החשיב את הדרישה הזאת כפי שהחשיבה הרב קאלישר. רנ״פ הושפע במידה רבה מאישיותו של הרב קאלישר והיה לתלמידו ושליחו. וכך הוא מעיד על עצמו: “לזה שמתני נפשי כעבד לרוץ, לפניו לפני ספרו, דרישת ציון”¹⁸ הרב קאלישר ביטא את רעיונות הגאולה, שתבוא בדרך הטבע ובהדרגה, בצורה ברורה יותר משביטא רנ״פ בספרו “כוס ישועה ונחמה”. הספר “דרישת ציון” יצא לאור בשעה שכבר התחילה לפעול החברה ליישוב ארץ־ישראל. והנה חדלה החברה מיסודו של הד״ר חיים לוריא להתקיים למעשה. הרב קאלישר נטל אפוא לידיו, יחד עם ר׳ אליהו גוטמאכר מגריידץ ועם שני “סוכנים”, גזברים, את המשך הפעולה. רנ״פ שיתף פעולה עם הרב קאלישר והוציא מהדורה חדשה ונאה של הספר “דרישת ציון” בלווית תוספת קטנה משלו (תרכ״ו, 1866), וכן חיבר בעצמו חיבורים חדשים, שעשויים היו לשמש להסברת רעיון החברה ולארגונה. אף חיבר ספר הדש בשם “קול צופיך” וכן קונטרס “היינו כחולמים”. הדפסת חיבוריו עלתה לו בקשיים רבים בגלל חוסר אמצעים, ובמשך כשלוש שנים הצליח להדפיס בשלימותו רק את החלק השני של ספרו, שקרא לו “סולו המסילה”. מן החלק הראשון הדפיס רק גליון־דפוס אחד, השאר לא נדפס. בספר “סולו המסילה” העמיק רנ״פ את ביסוס רעיונותיו, ולא נמנע גם מדברי שירה.

 

ו. בשליחות החברה ליישוב ארץ־ישראל    🔗

“גבאים” מטעם החברה ליישוב ארץ־ישראל פעלו בערים שונות והיו אוספים את התרומות. בשנת תרכ״ז פירסמו שני ראשי החברה כרוז בדבר איסוף כספים ליישוב הארץ, ובדעתו של רנ״פ עלה אז להציע את שרותו למען החברה. הוא ביקש לצאת לגרמניה, לרכוש שם חברים, להקים ועדים ולאסוף כספים. את ההחלטה לצאת בשליחות החברה קיבל לאחר היסוסים, שכן דל ועני היה, ואפילו לבוש מתאים לצורכי התרמה לא השיגה ידו. אף גילו ומצב־בריאותו הרופף הגבירו את היסוסיו. מצד שני ידע, שהוא הוא האיש המתאים לכך, “כי מי כמוני”, כותב הוא, "ראוי והגון להשליחות הלז, אשר זאת עצמותי, וכל ימי אני מצער מתי יבוא לידי ואקיימנה״¹⁹ היה בדעתו לנסוע לברלין ואחר כך לבוואריה. סוף־סוף, בחודש אייר שנת תר״ל נסע אל הרב קאלישר והציע את שרותו. הרב קיבל את ההצעה ונתן לו מיד שני מכתבי־המלצה, אחד אל הרב ר^, עזריאל הילדסהיימר בברלין והאחר אל הרב בווירצבורג, ר׳ יצחק־דב באמברג. רנ״פ ביקש מר׳ צבי קאלישר שיכתוב גם כרוז, שיירשם בראש פנקס, אשר יימצא בידיו של רנ״פ. אך הרב קאלישר ענה כי נכון יהיה להיענות להצעה אם גם ר׳ אליהו מגריידץ יסכים לכך. נסע אפוא רנ״פ אל ר׳ אליהו לגריידץ והלה הסכים לשליחותו. הוא הבטיח לחתום על הכרוז וגם עורר את הרעיון שכדאי יהיה להדפיסו. רנ״פ לא דיבר לא עם הרב צבי קאלישר ולא עם ר׳ אליהו מגריידץ על תנאי עבודתו. הוא ראה בתפקיד עבודת קודש ולא רצה לקבל שכר, אלא שבעיותיו החומריות הציקו לו. בגדיו בלים, וגם כסף אין עמו לא להוצאות הדרך ולא למזונות. חייב הוא לתמוך בבני משפחתו, ובמיוחד במשפחת אחיו שמואל, שנפטר באותה שנה בירושלים, אך הוא היה מחוסר כל אמצעים שהם. והנה לא ר׳ צבי קאלישר ולא ר׳ אליהו מגריידץ לא מצאו לנחוץ לשאול אותו אם זקוק הוא להוצאות הדרך וגם לא הבטיחו לו כלום בעד עבודתו. אחרי שנסע מגריידץ ראה מיד, שלא יוכל לעבוד בתנאים שבהם היה נתון. הוא לא היה בקו־הבריאות, ולמרבה הצרות אבדה לו בדרך חבילה חשובה, ששמר עליה בכיסו, ובתוכה תעודת־הזהות שלו. יש להניח שאז אבד לו גם המכתב שקיבל מאת נפוליאון השלישי²⁰. החליט אפוא רנ״פ להתגבר על ביישנותו ולדבר גלויות עם ר׳ אליהו מגריידץ. הוא פנה אליו במכתב וביקשו, שהחברה תתן לו להוצאות הדרך, תקנה בשבילו בהקפה בגדים מתאימים, שבהם לא יבוש לבוא בין הבריות ואף תיתן לו כסף להדפסת הכרוז²¹. כן ביקש, שר׳ אליהו יכתוב בעניין זה אל גזבר החברה, ר׳ שמחה פירשט בשמיגל. נסע רנ״פ אל הגזבר, לשמיגל, בלי שנשלחה הוראה לתת לו כסף מקופת החברה. כאן נחל אכזבה ובזיונות. שמחה פירשט לא קרבו והרנ״פ עמד בחנותו “כאוויל”. “האטים אזנו משמוע לי” – כך תיאר רנ״פ את הפגישה במכתב שני אל ר^, אליהו מגריידץ. פירשט נתן לרנ״פ חצי טאלר כנדבה לקבצן. ודאי אמר לו רנ״פ כי זקוק הוא לבגדים, שכן פירשט הציע לו חליפה שלו קיצית וישנה, עשויה בד עבה. לפני שעזב רנ״פ את פירשט נזכר, כי עליו ללכת ברגל עד הרכבת מהלך פרסה, דבר שיכביד מאוד על בריאותו הלקויה בלאו הכי. נאנח רנ״פ ופירשט הוסיף סכום כסף פעוט להוצאות הנסיעה. רנ״פ בא ברכבת לפוזנא שבור ורצוץ, השיג קצת כסף ממכר ונסע אל בנו, שהיה שו״ב בעיירה סמוכה לשטטין. כך הגיע אל בנו לפני חג השבועות כל עוד רוחו בו. אז פנה שנית במכתב אל ר׳ אליהו מגריידץ וביקשו, שיתן הוראה לגזבר השני, שישלח לו כסף לצרכי שליחותו ולהדפסת הכרוז, שנכתב בינתיים ונחתם בידי ר׳ אליהו וביד ר׳ צבי קאלישר. וכך ציין במכתבו: “אין אני מבקש לאכול ולשתות או הוצאות דרכי, כי ברגלי אעבורה כאשר יתן ה׳, רק אני צריך לזאת בהכרח, כי צריכים אתם לחוס על יתר כחי, ואולי אתגבר בזה, כי לא אעזוב הדבר עד אם כי כחי כליתי”²². בסופו של דבר, שלח ר׳ צבי קאלישר לו להוצאות הדפוס. יש להניח, שהובטח לו גם קצת כסף להוצאות אחרות, ואפשר ששלחו לו סכומים קטנים.

רנ״פ יצא בשליחותו, נסע לברלין ובידו מכתבי־המלצה והכרוז, שהרב קאלישר הוסיף בו משלו. בכרוז הודגש הצורך בגאולת קרקעות להתיישבות בארץ, ועל הרנ״פ נאמר שם: “והזמין ה׳ ב״ה לנו איש צדיק, אשר הוא מלא התלהבות בעד הענין הנרצה, ה״ה הרב המאוה״ג צדיק גדול מוהר״ר נתן פרידלאנד נ״י, קומו והליכתו הכל הוא בעסק הקדוש הזה, הפליא בספרו סולו המסילה והוא נוטה שכמו לישא ולסבול, לסבב במדינות קרובות ורחוקות”. כותבי הכרוז מבקשים לקבל את פני “המשולח הצדיק הזה” בכבוד ולעזור לו לייסד ועדים עם גבאים. אף מבקשים הם לעזור לו באיסוף הכספים: “ונא לבל יהי הכרח להת״ח הזה מו״ה נתן נ״י לסבב בעצמו עם הפנקס, רק יתנדבו יראים לעשות זאת, ורק במקומות, שימצאו להכרח שילך דוקא הוא, אזי ילך”. לא שכחו לבקש בכרוז שיסייעו לרנ״פ סיוע חומרי גם באופן אישי, כי "יש לידע, שאין לו הבטחה בשום דבר עבור שליחתו, כי העיקר אצלו המצוה הרבה בעצם ונתן את עצמו למצוה דברים הלזו בלב ונפש״²³.

לאחר שבא רנ״פ לברלין היתה אחת מפעולותיו הראשונות הדפסת חוברת, שהכילה את הכרוז ואת שני מכתבי־ההמלצה בלוויית הקדמה ואחרית־ דבר משלו. לחוברת־תעמולה זו קרא בשם “קול אבירי הרועים”, ובהקדמה הגדיר את שאיפותיהם של ראשי התנועה ליישוב א״י: (א) להחיות את היישוב העברי בא״י על־ידי עבודת האדמה, ובסגנונו של הרנ"פ: “לשובב נתיבות שוממות ולהעמיד חרבותיה והאדמה לא תשם”; “לחדש מצבת זרע קודש ולרחם על שה פזורה ישראל, העומדת כעת במצב רע נורא מאוד, להחיות את נפשם חיי נעימים, כאשר חיו אבותינו, הם וזרעם אתם, להשיב לב אבות על הבנים ולב בנים על אבותם בעבודת האדמה במצוות התלויות בארץ ולא יתרבו הכיתות ישראל ולא יתבלבלו הדעות”; (ב) לכנס את בני ישראל ולרכזם בארץ־ישראל על מנת שיחיו כאן לפי דתם ולא יתבוללו בקרב הגויים (בסגנונו של הרנ״פ: “לבנות בזה את בית־ישראל במקום הקדש על מצב הדת והאמונה, לקרבם אל הגאולה והישועה ולא לפזרם עוד למדינות זרות ורחוקות להרחיקם מעל גבול ישראל ולהחליפם באומה אחרת לקרבם אל הגאולה והתמורה חס־וחלילה”). החוברת “קול אבירי הרועים” הקלה על הרנ״פ בניהול התעמולה בקרב חוגי החרדים בגרמניה. אכן, הוא ניהל את התעמולה ברוח השקפותיו, שגאולת ישראל ושיבתו לארץ אבותיו הן צורך כל העולם. הוא בא לגרמניה בזמן שהתארגנו בעלי הריפורמה בדת והתנגדו לתחיית הלאומיות היהודית בארץ־ישראל. רנ״פ ביקש “לעצור את המגיפה” הזאת על־ידי תעמולתו למען יישוב הארץ. אומנם דבריו מצאו הד אצל רבנים חשובים וכן בחוגים חרדים אחרים, אולם באיסוף תרומות לא הצליח ביותר. רבים בברלין אמרו, שתרמו כבר למען “בתי המחסה” בירושלים ולפיכך אינם רוצים לתרום שוב למען החברה. ישב רנ״פ בברלין בלי אמצעים, וכל הימים חי על פת לחם וקפה שחור, פרט לשבתות, שבהן היה מוזמן אל בית הרב עזריאל הילדסהיימר. לא היה לו כסף אפילו להוצאות קטנות שונות, כגון בולי־ דואר.

בברלין נפגש רנ״פ עם הד״ר חיים לוריא, שעבר אז לגור בעיר זו. רנ״פ לא ניתק אתו את הקשרים וכיבדו כל הזמן. בברלין הגיעו גם לידי שיתוף פעולה. הם התחילו לעסוק בהעברת הכספים שנשארו מפעולות החברה, שהיתה קיימת לפני כן בפראנקפורט דאודר בראשותו של לוריא, לידי החברה של ר׳ צבי קאלישר. והתחילו לארגן ועד של החברה בברלין. פעולה זו שראו בה ברכה עודדה את רנ״פ, שסבור היה כי מקורה בהדפסת “קול אבירי הרועים”. לפיכך רצה להגביר את התעמולה בכתב על־ידי הדפסת חוברת דומה בגרמנית, ואכן קיבל גם הבטחה מראשי החברה, שיתנו לו את הכסף הדרוש להדפסת החוברת. בערך בחודש מרחשון תרל״א הדפיס אפוא רנ״פ חוברת בגרמנית שקרא לה (בגרמנית) “יישוב ארץ־ישראל. הוכחה תיאולוגית בדבר צדקתו של רעיון האגודה היהודית ליישוב ארץ־ישראל”. החוברת מכילה גם כרוז, שהרנ"פ חיברו בעצמו בשבתו בברלין. בכרוז זה, הנושא עליו את התאריך של ד׳ באלול תר״ל, הדגיש מחברו את הקשר שבין היהודי ובין ארץ־הקודש, ארץ מוצאו, ערש האומה. בתוספת שבסוף החוברת עומד הרנ״פ על מצב היהודים בארצות הגולה ועל הצורך בעצמאות ובאבטונומיה. הוא רואה את ארצות הגולה כמקום־ישיבה עראי; בגולה אנו נתונים לרצונם ולחסדם של זולתנו, וכל שינוי במשטר, בחוקי הארץ, מעמיד בסימן שאלה את כל מה שרכשנו לנו. רצון הבורא הוא שנחזור לארץ אבותינו, ובכל התנאים. עלינו להאמין ולבטוח שהבורא לא יעזבנו, ועם זאת עלינו להתחיל בפעולה, לתרום למען יישוב הארץ ביד רחבה. יש לנו אישים, הפועלים למען העם. לגדולי ישראל אלה קורא רנ״פ, שיפנו אל השולטן, הדורש טוב לישראל, בעניין יישוב הארץ. יש לפעול עכשיו, כשהזמן נוח לפעולה, ולא לחכות, שמא ישתנה המצב לרעה ואז “בבכי יבואו” (לפי ירמיה ל״א), בבכי של דלות, בתנאים קשים.

על העטיפה של החוברת הדפיס הרנ"פ את התקנות של החברה ליישוב ארץ־ישראל מיסודו של הרב קאלישר. החוברת בגרמנית סייעה לתעמולה שניהל הרנ״פ. הבנקאי א. ה. היימן הצטרף לחברה ליישוב ארץ־ישראל, שנוסדה בברלין, ונתמנה גם הוא לגבאי החברה. רנ״פ פגש בברלין את שמעון ברמן, שנסע מארצות־הברית לארץ־ישראל. מפיו של רנ״פ נודע לברמן על החברה ליישוב הארץ, והראשון גם הפגישו עם א. ה. היימן. רנ״פ רצה לכנס אסיפה כללית של החברים, בהשתתפותו של ברמן, אולם הלה מיהר לנסוע אל קרוביו ולפיכך הזמינו הרנ״פ לבקר אצל ר׳ צבי קאלישר ור׳ אליהו מגריידץ, אך ברמן דחה גם הזמנה זו. ברמן, שעלה לארץ־ישראל והתחיל לעסוק שם בתכנית להתיישבות, הצטער אחר כך על סירובו להיפגש עם ראשי התנועה ליישוב הארץ.

רנ״פ סייר בבאוואריה וביקר במינכן²⁴. על הישגיו שם למען חברת יישוב ארץ־ישראל לא ידוע לי. מלבד פעולותיו למען החברה ומלבד דאגותיו לקיומו, דאג גם לתמיכה במשפחת אחיו בירושלים, קיבץ תרומות בשביל משפחה זו וקיבל סכומים קטנים מאשת הרב הילדסהיימר ומפרופסור לאצארוס.

למרות מאמציו הרבים ומסירותו הגדולה לא היו גדולים הישגיו של רנ״פ בגרמניה בשביל החברה. סכומים ניכרים לא נאספו, ותנועה עממית רחבה לא קמה. בחורף של שנת תרל״א חזר רנ״פ אל בנו.

 

ז. בדרך לארץ־ישראל; הפנייה אל ממשלת הולאנד    🔗

רנ״פ התחיל לחשוב על הגשמה עצמית של רעיונותיו ושאיפותיו – על עלייה לארץ – אבל כדי שיוכל להתקיים עם בני ביתו בארץ, ביקש לקבל סיוע דרך קבע. הוא החליט לצאת שוב לגרמניה ולמצוא שם נדבנים, שיסכימו לתרום בקביעות סכומי־כסף להחזקתו בארץ. נראים הדברים, כי בקיץ של שנת תרל״א יצא לגרמניה ²⁵ ביקר באלטונה, דרש שם דרשה ונסע להאמבורג. אכן עלה בידו למצוא נדבנים שהבטיחו לתמוך בו כשישתקע בארץ־ישראל, אך עדיין לא נפתרה השאלה כיצד יגיע ארצה, שהרי לא היו לו דמי הוצאות הדרך. כך ארכו ההכנות לנסיעה שנים רבות. רנ״פ המשיך לנסוע למדינות שונות. בשנת תרל״ג עבר בליטא וברוסיה, הוסיף לעמוד בקשרים עם ר׳ צבי קאלישר ולפעול למען החברה²⁶. הוא המשיך גם בכתיבת חיבורים לבירור רעיון יישוב ארץ־ישראל. אך עיקר התעניינותו היה נתון אז לעלייתו לארץ. בראשית שנת תרל״ד ביקר בוולוצלאווק, פולין, ומרבה של עיר זו, ר׳ יוסף־חיים קרא, קיבל מכתבי־עידוד לפעולות החברה וכן הבטחה, שישתדל להושיט לו עזרה כמידת יכולתו לקיומו בארץ. הרב של ולוצלאווק היסס לתת בידו את המכתב, שכן חוץ מהרב ר׳ יהושע מקוטנא לא הרים אותה שעה אף אחד מרבני פולין המפורסמים את קולו למען יישוב הארץ. הוא כתב את המכתב רק מפני “כבוד איש זקן מאוד נעלה” כמו רנ״פ. כעבור יומים, ביום כ״א במרחשון תרל״ד, קיבל רנ״פ מכתב־עידוד קצר מר׳ יהושע מקוטנא. מכתב־עידוד נאה כתב גם ביום ט׳ בניסן ר׳ אליהו מגריידץ, ובו ציין, שאם כי אינו מייעץ בדרך כלל ללכת לארץ־ישראל מפני “שאין שום מבוא לכך”, אולם לרנ״פ יעץ למצוא בחוץ־לארץ תומכים, שיאפשרו את קיומו בארץ, ולעלות. גם ר׳ אליהו הבטיח לתמוך בו וביקש שיתמכו בו גם אחרים. הוא ביקש מאת רנ״פ, שגם בזמן שהוא נוסע לרכוש תומכים בו לקיומו בארץ ישתדל להקים ועדים למען יישוב הארץ, “כי לפי ענ״ד (עניות דעתי) יהי׳ בישוב ארץ־ישראל פתיחת שער להגאולה (ה)שלימה” ²⁷ רנ״פ הגיע במסעותיו להולאנד. בעיירה לייווארדין נתקל בהתנגדות חריפה של רב העיר הזאת לרעיון יישוב ארץ־ישראל. באמשטרדם הפיץ בין התורמים את החלק הראשון של ספרו “כוס ישועה ונחמה”. בטפסים של הספר, שנשתמרו בידו, חסרה המחצית הראשונה של הגיליון, שהכילה את השער, את ההסכמות ושני עמודים ראשונים של גוף הספר. האנשים בבית־המדרש באמשטרדם, שביניהם הפיץ הרנ״פ את הספר, רגזו עליו בשל כך. קשה היה לרנ״פ להוציא כספים להדפסת ההתחלה, אולם לא רצה להיראות כרמאי. הוא עשה אפוא מאמץ והדפיס בראשית שנת תרל״ה גליון דפוס שלם כהשלמה והתחלה ל״כוס התרעלה" משנת תרי״ט. שישה־עשר עמודים חדשים אלה הם חיבור חדש, שרנ״פ צירפו והתאימו לישן. בחיבורו החדש חזר הרנ"פ בדרך־כלל על הרעיונות, שהביעם בחיבוריו הקודמים, בעיקר ב״סולו המסילה", אבל גם כאן אנו מוצאים אי־אלה רעיונות, פירושים ודרושים חדשים. הוא מציין, שעלינו לפעול מתוך ביטחון ולא להתחשב במשכילים גם אם הפעולה למען יישוב הארץ נראית בעיניהם כבלתי מעשית. לאנשי ירושלים הוא קורא להתעורר בעצמם לפעולה ליישוב הארץ ולא לצפות רק לתמיכתם של יהודי חוץ־לארץ. בנסיעותיו למד רנ״פ שאנשי חוץ־לארץ תומכים ביהודי ארץ־ישראל לא מתוך חיבה אליהם, אלא מתוך רגש של בושה וכבוד. אם יהודי ארץ־ישראל רוצים ב״ישועה שיש בה ממש" עליהם לעלות על דרך ההתיישבות. רנ״פ מביא כדוגמא לאפשרות ההתיישבות בארץ את התיישבותם של הגרמנים מווירטמברג (“אנשי ההיכל.”) הוא טוען, שהמוסלמים שונאים אותם יותר משהם שונאים את היהודים. על היהודים להשתמש ברשות שניתנה לרכוש קרקעות בארץ, דבר שהיה אסור לפני כן. רנ״פ קורא לגאולת קרקעות וליישובם, בעיקר על־ידי העניים, הרוצים לחיות מיגיע כפיהם בעבודת האדמה. אין לאחר את שעת הכושר, שכן אם אנו לא נתעורר לפעולה לא תעשינה גם האומות בשבילנו.

בזמן ישיבתו בהולאנד הגיש רנ״פ מכתב־בקשה לממשלת הולאנד, ובו ביקש להשתדל שימסרו את ארץ־ישראל לבני ישראל. במכתבו הביא את דברי הנביא ישעיהו ״הן לצדק ימלוך מלך״ (ל״ב, י״א) וציין, שראשי־התיבות של המלה “הן” מרמזים על הולאנד־נידרלאנד. על ממשלת ה"ן להשתדל אפוא, שתוחזר הארץ לישראל²⁸.

ביקורו של רנ״פ בהולאנד ובגרמניה לא השביע אותו כנראה הפעם נחת. רנ״פ סיפר אחר־כך, שרבנים באשכנז והולאנד חיפשו בראש־השנה ויום־הכיפורים “לבער החמץ מן העיר”, לסלק את הספרים המדברים על הגאולה, כי ראו בהם דברי אפיקורסות²⁹. פעולה זו נעשתה כנראה על־ידי רבנים חרדים, שהתנגדו לרעיון יישוב ארץ־ישראל.

 

ח. בפולין ובליטא; הספר “יוסף חן”    🔗

בראשית שנת תרל״ה נפטרו ר׳ אליהו גוטמאכר ור׳ צבי קאלישר, שני עמודי־התווך של תנועת יישוב ארץ ישראל. אבל רנ״פ לא הפסיק את פעולתו אף לשעה קלה. הוא ראה את עצמו כממשיך פעולתם, שליחם ונושא־דברם, והוסיף לנהל תעמולה ולהתכונן לעלייה לארץ. באותם הימים ניגש לחיבור ספר גדול, שיכיל את כל רעיונותיו. את הספר כתב בשבתו שקט בביתו, ודאי בבית בנו במחוז פוזנא, ולא כמו שכתב את ספריו הקודמים בהיותו בדרכים, בבתי־המדרש, בתחנות־רכבת ואפילו ביערות, בשעה שהשיירות היו מתעכבות בערב בדרכן. את הספר, שקרא לו בשם “יוסף חן” על שם אביו יוסף ואמו חיינה, רצה להדפיס בירושלים לאחר שיעלה ארצה. לשם הדפסתו התחיל לאסוף חותמים ולקבל דמי־קדימה. לשם כך יצא לפולין ולליטא, ואסף מכתבי־הסכמה מרבנים מפורסמים, כמו הרב מרדכי אליאשברג מבויסק והרב י. י. ריינס משוויינציאן. רנ״פ רצה להדפיס בראש הספר דברי־עידוד והסכמה מאישים ידועים, שתמכו ברעיון יישוב הארץ, לפיכך פנה אל ידידו ובן־עירו הרב בטאווריג, ר׳ יצחק וואלף אולשוואנגר, ואל דויד גורדון, עורך “המגיד”, ושלח להם לדוגמה חלקים מחיבורו. הרב מטאווריג ענה לו ביום ז׳ באייר תרל״ז במכתב נאה, שבו הוא כותב כי איננו יודע בשביל מי לכתוב את דבריו: אלה, המכחשים באחרית ישראל, לא יקראו את דבריו ואילו הללו מהקצה השני, המחכים לתקיעת השופר הגדול ויושבים בינתיים בחיבוק ידים, המואסים “בכל דבר אשר מהלכים לו בבינת לב ודעה ישרה”, גם הם לא ישימו לב לדבריו; כנגד זה הללו, “אשר עיניהם לנוכח יביטו ובדרך ישרה יתהלכון, אשר רוח הלאומי מתנוסס בקרבם ועוד זיק אהבה לעמם ולאה״ק בוער בם, הם יקדמו בשמחה את חיבורו של הרנ”פ גם בלי הסכמתו.

מכתב־תשובה נאה שלח לרנ״פ בחודש תמוז של אותה שנה גם דויד גורדון שציין, כי השקפותיו דומות להשקפות הרנ"פ. גם הוא סובר, שהתחלת הגאולה תהיה כשנתעורר בעצמנו ליישב את הארץ, וגם הוא עומד על שני הזרמים הקיצוניים בקרב היהודים המתנגדים ליישובה. לדעתו, השפעתם של אלה המחכים לקול השופר רעה מזו של המתבוללים, מפני שדבריהם נשמעים והם מרפים את רוח העם, שלא יפעל למען יישוב הארץ. גורדון מעודד את רנ״פ, שימשיך לפעול. בייסודן של חברות יהודיות גדולות, כמו חברת “כל ישראל חברים” והקרן “מזכרת משה” לכבוד מונטפיורי, רואה הוא סימנים של התעוררות לאומית. “תמיד באה תשועה לישראל על־ידי מעטים כבירי רוח, אשר רוח ה׳ מפעמם”, כתב, ימשיך אפוא רנ״פ לפעול; “אל יתן דמי לו, כי כל דיבור ודיבור, היוצא מלב טהור לטובת דבר טוב ורעיון נשגב, לא ישוב ריקם, רק עושה רושם גדול, אף כי הרושם לא יוכר כרגע״³⁰. בשעה שעסק בהכנת ספרו לדפוס היה רנ״פ ער לכל המתרחש מסביב ליישוב הארץ. הוא שמע בשמחה על ייסוד קרן “מזכרת משה”, ששמה לה למטרה לפעול למען היישוב בארץ, למלאות תשעים שנה למשה מונטיפיורי. בשנת 1876 בא רנ״פ לווארשה ופעל למען קרן זו, וכן דרש דרשות בבית־הכנסת בשפה העברית. הוא גם ניסה לנהל תעמולה למען רעיון יישוב הארץ בין יהודי פולין ה״חסידים”, אבל נחל אצלם אכזבה מרה. הדרשן הליטאי בא לעיירה ראדזימין, הסמוכה לווארשה, והתחיל להפיץ שם את רעיונותיו ואת הספרים “סולו המסילה” ו״דרישת ציון". ה״צדיקים" והחסידים בעיירה ראו בדבריו מינות וקרעו את הספרים ברחובות ודרסום ברגליהם, התנפלו על רנ״פ והכוהו באכזריות. רנ״פ היה בסכנת חיים, עד שנכמרו עליו רחמיה של אשה אחת, שעזרה לו להתחמק מידי המכים ולחזור לווארשה ולברך ברכת “הגומל”³¹. רנ"פ שמע על תכניותיו של חיים־גדליה, בן־אחותו של משה מונטפיורי, שהציע שיהודים יקנו מתורכיה את ארץ־ישראל. ביום ז׳ בכסלו תרל״ח פנה רנ״פ במכתב מפורט אליו בלונדון והסביר לו את השקפותיו. וכך הציג את עצמו: “והנה אנכי העלוב והנדכה כבן שבעים, הקדשתי כל ימי לעניין הנשגב של ישוב ארץ הקדושה, לאסוף חברות על זה ולהדפיס ספרים ולדרוש בשערים בה רבים”. רנ״פ לא קיבל תשובה מחיים־גדליה. ראה רנ״פ שמועד עלייתו ארצה הולך ונדחה, וכן הולכת ונדחית תכניתו להדפיס את ספרו הגדול בירושלים, התחיל להדפיס בווארשה קיצור של הספר, קודם שיעלה ארצה ויזכה שם להדפיס את הספר בשלימותו. בווארשה מצא תומכים בו. בזמן הדפסת הספר ביקרו אצלו, בבית “הכנסת האורחים” הליטאי, שני צעירים, זאב יעבץ, גיסו של ר׳ יחיאל־מיכל פינס, וא. ש. הרשברג, שנתפרסמו אחר כך שניהם כסופרים, חוקרים וחובבי ציון; זאב יעבץ אמר לחברו, שרנ״פ הוא “משולח של יישוב ארץ־ישראל”. הם נכנסו עם רנ״פ בשיחה והוא סיפר להם דברים מעניינים על פעולותיו, על ביקורו בפאריס ופגישותיו עם הקיסר נפוליאון השלישי, ועל זמן שהותו בהולאנד. כשדיבר אתם על יישוב הארץ “חצב פיו להבות אש”, מספר בזכרונותיו א. ש. הרשברג³². את רנ״פ תיאר הרשברג כלהלן: “יהודי קטן־קומה, דל־ בשר, וזריז, בעל קול דק”. ר׳ זאב יעבץ נסע אז לעיר מגורי חותנו, לרוז׳אני. בהזדמנות זו שלח רנ״פ על־ידי יעבץ מכתב אל רבה של רוז׳אני, ר׳ מרדכי־גימפל יפה, בצירוף גליונות אחדים של הספר שכבר נדפסו. רנ״פ הזכיר במכתבו אל מרדכי־ גימפל יפה שפעם נפגש אתו, ור׳ מרדכי־גימפל יפה, שהיה גם הוא מן התומכים ברעיון יישוב ארץ־ישראל, ענה לו בראשית החודש אלול במכתב־הסכמה ארוך ונלבב. במכתבו הזמין את רנ״פ לפגישה בבריסק־ דליטא, ואומנם נסע רנ״פ לבריסק ונפגש שם לרגל חתונת בנו של ר׳ מרדכי־גימפל יפה עם אנשים חשובים. למרות הקשיים הכספיים הצליח רנ״פ להדפיס ספר די גדול, בן שנים־עשר גליונות דפוס, שיצאו לאור בראשית שנת תרל״ט (1878). הספר כולו הוא קריאה נלהבת לפעולה למען יישוב הארץ, למען הגאולה. למרות שטף הדרשנות שבו באו בו לידי ביטוי קווי־יסוד לפעולה מעשית, אזהרה לשאננים בארצות הגולה ודברי־חזון על הארץ בבניינה. רנ״פ חוזר על דעותיו, כי בדורו הגיעה שעת הכושר לעשות למען הגאולה. “הדור אתם ראו”, כותב הוא, “כי נגלו אלהים בדורנו”. ההתגלות הזאת נראית בשינוי לטובה שחל בעולם, בייחוד בעולם היהודי. “אף שהתורה והעבודה נתמעטה כעת בעוונינו בדורינו, אכן ת״ל (תודה לאל) נזדכך העולם בכלל בטבע בתכונות משובחות ומדות ישרות, אשר לא היו לעולמים”. היהודים, שהגיעו לעושר רב ולהשפעה רבה, מושיטים יד עזרה לאחיהם הזקוקים והלחוצים, והם משתדלים למענם בחצרות מלכים. “אף כי לא ישתדלו לצפות על רגלי משיח, אכן הם עושים אשר בידם וכחם לעשות עם ישראל, ולא טמנו ידם בחיקם כמצפים הללו; כוונותיהם אינן נאות, אכן מעשיהם נאים”, כותב רנ״פ. בו בזמן שהיהודים נרדפים בארצות שונות, כמו ברומניה, ביטל השולטן התורכי את החוק, שאסר על היהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל. יש אפוא להביא את הנרדפים לארץ. רנ״פ בטוח, שהשולטן יקבל את העולים ברצון. הוא היה משוכנע, כי אפשר יהיה להשיג אבטונומיה ליהודים בארץ־ישראל, “כי הכסף יענה את הכל כעת”. ההתישבות בארץ צריכה להתנהל בהדרגה. הארץ צריכה ליהפך ל״ארץ נושבת מישראל שומרי תורה ומצווה, ולא באופן אחר חלילה". בבניין הארץ ישתפו פעולה הן המאמינים והן הבלתי־מאמינים בתקופתנו. המאמינים לא יצטערו אם ייעשה משהו ממשי למען עליית אחים נרדפים, בניית חרבות ירושלים או יישוב חרדים על האדמה. כל זה לא אסור לעשות בלא משיח, “ועם כל זה נצפה יותר על משיח”. הבלתי מאמינים ישתדלו גם הם לפעול בכל כוחותיהם לתיקון מצב היהודים הנרדפים על־ידי יישובם בארץ. הם יפעלו כך, “כי אין להם על מי לצפות”. אם כולם יעשו אגודה אחת למען יישוב הארץ, יסייע ה׳ בידם והפעולה תצליח. היהודים יעלו אז ויתיישבו בארץ בתנאים נוחים, בשעת הכושר. אם לא יעשו עכשיו, יצטרכו לעשות את הדבר בתנאים קשים. הנחת־יסוד של רנ״פ היא, שהיהודים יחזרו לארץ־ ישראל. ערובה לכך הבטחת הקב״ה לאברהם אבינו. בני ישראל ישובו, בין שיעלו מרצונם ובין שיוכרחו לכך. בחירתו של האדם היא חופשית, ומוטב שהיהודים יבחרו לעלות מרצונם וליישב את הארץ לאט־לאט. הגאולה תבוא אז אט־אט, בדרך הטבע, בלי זעזועים גדולים. המשיח יצמח תוך כדי שיבת העם לארצו. אם היהודים לא יבחרו בדרך זו, יוכרחו לשוב לארץ על־ידי רדיפות, שירדפו אותם בארצות הגולה, ועל־ידי שואה שתבוא על העולם, שואה שתחרב אותו כמעט כולו. רנ״פ רוצה לראות את השיבה לארץ בדרך של עלייה והתיישבות הדרגתית, שבה יקרבו היהודים בעצמם את הגאולה בעבודתם ובכשרון המעשה שלהם. אף־על־פי־כן לא השלה את עצמו, שבני ישראל ישמעו לקריאה להשתמש בשעת הכושר. הגאולה תבוא בדרך השנייה, הקשה. הגורמים, שיכריחו את היהודים לעלות לארץ, יהיו הסבל, השנאה, הרדיפות, שירדפום העמים השונים, וחוסר אפשרות להצילם מיד עושקיהם אלא על־ידי הוצאתם מארצות אלו והעברתם לארץ־ישראל. גם בארצות, שבהן חיים כעת היהודים כטוב ונהנים משוויון זכויות, יתהפך הגלגל ויתחילו לרדפם. רנ״פ אינו נרתע מן ההשקפה, שבשביל שיוכרחו היהודים לעלות לארץ “יוכרח הקב״ה לסבב הגלגל ולהפוך לבב העם לשנוא את עמו”. העמים השונים יתחילו להציק ליהודים, כדי שיעזבו את הארצות. היהודים יברחו משם כמו צפרים מפח “אם יוכלו, אם יהיה להם מקום איפה לברוח, משעבוד לגאולה, הן בוודאי ישובו”. ברומניה היה מצבם של היהודים טוב, והנה נתהפך הגלגל. “ומי יודע”, שואל הרנ"פ, "מה ילד יום בשאר מדינות, אשר התחילו להרשיע על ישראל?״. רנ״פ דרש שבעיית שיבתם של היהודים לארץ־ישראל תעלה על סדר יומה של המדיניות העולמית. הוא היה בטוח, שבני ישראל יצליחו בדרך זו, כי הצדק אתם. יישוב הארץ הוא פעולה למען ביטול הקיפוח של עם ישראל, הנבדל לרעה מכל עם אחר משום שאין לו ארץ משלו. העמים והמלכים בעצמם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיבינו, כי מחוייבים הם לעשות למען עם ישראל. בראשונה יבינו העמים את הדבר רק מעט, “כזריחה בעלמא”, ויתמכו בעניין היהודים כדבר שהוא ראוי לתמיכה מפני היושר אולם אחר כך יבינו את החיוב שבדבר. הם יראו, שחייהם תלויים בהגשמת הדבר הזה. את דרישות היהודים בנוגע לארץ־ישראל יכולה להסביר בחצרות המלכים חברה כמו “כל ישראל חברים”. אם תפעל זו למען הוצאת היהודים מן הארצות, שבהן הן נרדפים, ולמען העלאתם ארצה, תצליח בזה ותעשה מעשה רב. אך במקום זה היא שואפת להשיג שוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם, ובזה היא רק שופכת שמן על המדורה ומגדילה קנאה ושנאה ליהודים.

רנ״פ עשה חישוב של הקץ. הגלות תימשך, לדעתו, עד קרוב לאלף השישי, בערך רבע האלף לפני סופו. על־פי גימטריאות של מקובלים קיבל את המספר ה׳ אלפים תש״ם כמועד בוא הגאולה. אם העולם יעמוד עד אז במרדו ויעכב את שיבת היהודים לארץ אבותיהם, תבוא הגאולה כהכרח, אפילו יביא הדבר אכזריות לעולם. אין הוא תלוי בתשובה ובמעשים טובים.

רנ״פ לא היה בטוח, שדבריו ישפיעו על הזקנים. הוא שם את מבטחו בצעירים שיבינו לרוחו. הזקנים “אין להם דעה אצלם, כי המה מהמאה השמונה־עשרה”. הצעירים הם שיניחו היסודות. רנ״פ מפריך את הטענה, שאין לייעץ לעלות לארץ, שמא לא ימצא העולה את פרנסתו בה. הוא קורא לבטוח בה׳. הבטחון הזה קשור ל״סבה הטבעית. כי שם אלהים הוא שם הטבעי בגימטריא הטבע". רנ״פ בטוח, שכאשר ילכו בני־ישראל לארץ־ישראל החרבה, תתפתח הארץ לאט־לאט ותקום לתחייה. בעניין זה של הפיכת הארץ החרבה לארץ נושבת כותב רנ״פ, שיש לנו הבטחה ברורה בתורה, שכאשר תבוא הארץ לידינו תהיה לארץ זבת חלב ודבש. כל זמן שהיא ברשות עמים אחרים, היא שוממה וממתינה לנו. היהודים שישובו לארצם יצטרכו לעסוק בעיקר בחקלאות. כל עוד לא יחיו מעבודת האדמה אין ישיבתם בארץ ישיבה של ממש, ישיבת בעלים המחזיקים בנחלתם. לאחר שהארץ תתפתח, לאחר שגבולותיה יהיו מנהר פרת ועד נחל מצרים ומים ועד ים, יתפתח גם המסחר והארץ תיהנה משפע כללי³³.

רנ״פ הרגיש שגילה את האמת שנתגלתה לו. יבואו המשכילים והנבונים ויגשימו את החזון. “מה תקוות זקן כמוני”, כותב הוא, “עוד יום יום הנני מתעתד לעמוד לפני השופט העליון, אלהי ישראל, אולי ישאלוני משפטי צדק, מדוע כיחדתי רעיוני תחת לשוני, לצעוק ברחובות שוד וחמס להצלת העולם כולו. ומי שעיניו פקוחות ישכיל ויבין, כי נסיבה היא מאת ה׳ בדורנו, אולי יעוררו יזוררו המבינים לתת עצות לנפשותינו בתבל הנאורה לעינינו להגיע אל תקוותנו”. “לזה המשכילים יבינו מה לעשות לתקוותנו”³⁴.

 

ט. בשליחות מחודשת    🔗

רנ״פ התכונן לעלות ארצה, הוא יחד עם משפחת בנו יחיאל־מיכל, אך מועד עלייתם נדחה בגלל הדפסת ספרו. כל זמן שהוא נמצא בגולה החליט לפעול למען החברה ליישוב ארץ־ישראל. אחרי פטירתו של ר׳ צבי קאלישר קיבל עליו בנו יהודה־לייב למלא את מקום האב. ר׳ יהודה־לייב קאלישר הודיע על כך בעיתונות וביקש לשלוח אליו את התרומות למען יישוב הארץ ³⁵. בכספים שאסף אביו ובתרומות שקיבל אחרי פטירת אביו קנה חלקות־אדמה קטנות על־יד קבר רחל. בקיץ של שנת תרל"ה רכש שטח אחד בן שלושה דונם ובחודש אדר תרל"ו שטח שני, הגדול ממנו פי שלושה.³⁶ רנ״פ התקשר עם יהודה־לייב קאלישר והציע לו שרותו למען החברה לישוב ארץ־ישראל כשם שעשה זאת בשנת תר״ל. יהודה־לייב קאלישר הסכים להצעה. ביום ט״ו במרחשון תרל״ט נתן בידי רנ״פ מכתב, שבו ביקש לקבל את פני רנ״פ בכבוד ולתמוך בו “במה שאפשר, שיגיע אל המכוון וחפצו”. את הכספים, שהתורמים ירצו לתרום, ביקש קאלישר לשלוח לטהורן, אליו³⁷. לא ידוע לי, אם הצליח רנ״פ לאסוף כספים בשביל החברה ליישוב ארץ־ישראל, שר׳ יהודה־לייב קאלישר שימש “גבאי” שלה. יש להניח שלא הצליח בכך. מכל מקום בדעתו של רנ״פ עלתה תכנית חדשה. הוא רצה לקבל לרשותו חלקת אדמה, שנרכשה על־ידי החברה על­־יד קבר רחל. מחלקה זו הוא ימכור ד׳ אמות לכל מי שישלם סכום מסוים, ובכספים אלה יתחיל ביישוב הארץ, יטע או יזרע בחלקה, יבנה בתים ויקים עליה בית־מדרש. אם ייאסף סכום גדול, אפשר יהיה לקנות שדות וכרמים. הכספים צריכים היו לשמש קודם־כל למימון נסיעתו לארץ־ישראל. יהודה־לייב קאלישר הסכים למסור לרנ״פ את חלקת האדמה בת שלושת הדונאמים כדי שיוכל לאסוף כספים, ורנ״פ מצדו הבטיח להקים על החלקה בית־מדרש על שם ר׳ צבי קאלישר. ביום ד׳ בניסן תרל״ט נתן קאלישי לרנ״פ “שטר מכירה” על החלקה, חתום בידו. רנ״פ התחיל אפוא למכור מאדמת ארץ־הקודש ד׳ אמות, השטח הדרוש לאדם למקום קבורתו. הוא ידע להסביר את ערך רכישת שטח אדמה בארץ־הקודש גם לאנשים היושבים בחוץ־לארץ; הסתמך על הרמב״ן ועל אבן־עזרא שאמרו, שכל מי שיש לו חלק בארץ־הקודש יש לו חלק בעולם הבא, והיה מביא גם דברי מקובלים שכתבו, שכל מי שקנה ארבע אמות קרקע בארץ הקודש, שיעור מקום קבורה, אף שמת ונקבר בחוץ־לארץ כאילו קבור בארץ הקודש. לקונה ארבע אמות של קרקע בארץ יכול היה רנ״פ להבטיח זכויות נוספות: זכות חיבת הארץ, זכות המצוות התלויות בארץ, והזכות הגדולה ביותר של יישוב א״י, השקולה, לדברי הרמב״ן, כנגד כל המצוות.

 

י. באמשטרדם, בדרך לארץ־ישראל    🔗

ביקש רנ״פ להיות ראשון להתיישבות בארץ־ישראל, אולם עלייתו נדחתה משנה לשנה. הוא הזדקן, עיניו החלו לכהות, ובקושי יכול היה לכתוב. מאחר שלא ראה אפשרות לעלות יחד עם משפחת בנו, החליט לעלות בעצמו. הוא נסע ארצה דרך אמשטרדם, שם קיווה לקבל עזרה וסיוע. בו בזמן ביקש למלא את רצונו של בנו ולהדפיס ספר של בנו בהלכות שחיטה. את האביב והקיץ של שנת תרמ״א עשה באמשטרדאם. באותו זמן נפטרה אשתו. הוא הדפיס את ספרו של בנו וכן פירסם חוברת בהולאנדית ובעברית לצרכי התעמולה למען יישוב הארץ. בחלקו העברי של החוברת הגיב על מאמר ראשי שנדפס ב״הלבנון״ (בגליון 43) על “קולאניה מבני ישראל באה״ק” (בארץ הקודש), ועל פעולותיו של לורנס אוליפאנט האנגלי. “הלבנון” סיכם את דעתו על בעיות אלו בהערה, שאנו אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים, כי ירחם ה׳ ויבנה חומות ירושלים. רנ״פ הגיב על דברים אלה ואמר, שעלינו לפעול בעצמנו ולפרוץ לנו דרך. כל עוד לא נחפש את השער, שבו נצא ונברח מן הצרות, לא יבוא מלך המשיח; כל פגיעה שיפגעו בנו, כל הסכסוכים והתגרות בעולם, באים כדי שנחפש את השער לגאולה.

בזמן שבתו באמשטרדם התחילו נשמעים קולות בעד הגירתם של יהודי רוסיה ורומניה לארץ־ישראל. העתון “המגיד” ועורכו דוד גורדון שימשו שופר לדעות אלו. רנ״פ שמח על התעוררות זו ושלח אל עורך העיתון מכתב־עידוד, שנדפס ב״המגיד״ (בגליון 31 מיום ט״ו באב תרמ״א) וזו לשונו:

ב״ה פה עי״ת אמסטרדם, בירח מנחם אב תרמ״א.

למעלת בעל המגיד! דבריו ודברי סופריו הנכבדים על דבר יישוב א״י ומקוה ישראל בעת צרה, נותנים תמיד שמחה גדולה בלבי בכל עת אשר אקראם. יודע מעלתו וכל ישראל ידע כי זה כשלושים שנה שאנכי עסוק בענין הנשגב הזה. ות״ל (ותודה לאל) חברתי והוצאתי לאור הרבה חבורים המדברים בענין זה. אשר בהם הראיתי לדעת על פי ספרי נביאינו ודברי חז״ל, כי עלינו מוטל החוב הקדוש לעשות התחלה על ידי ישוב א״י, ולא לחכות על תקיעת השופר כאשר מאמינים הרבה מצדיקי דורנו, וכאשר גאוני וגדולי ארץ הסכימו לדעתי. הן אמנם בעוה״ר (בעוונותינו הרבים) עוד לא נעשה בזה דבר, וקולנו הוא לעת עתה כקול קורא במדבר; – אך בכל זה אין אנו בני חורין לסגת אחור רק נקרא בלי חשך, נעיר את האהבה לצבי חמדת ישראל עד כי ירחם ה׳ ציון יעורר את גדולינו ועשירינו בעזרת מלכי הארץ להניח אבן הפינה להקמת סוכת דוד הנופלת. יבוא היום ויעשנו אי״ה גם מלאכי גוי, ר״ל כל מכתבי עתים להאמין ויעזרונו להפיק חפצינו “כי אלקים יסד ציון ובה יחסו עניי עמו” הם האומללים הנרדפים על צואריהם, והם יחסו בציון כאמור ולציון יאמר איש איש יוולד בה.

נזכרתי כאשר ישבנו אנכי וידידי הר״ד גורדון נ״י לפגי שנים הרבה בביתו ועל שלחנו בעיר ליק (בעת שהר׳ דר׳ זילברמן עמד בראש “המגיד”) ונדברנו יחד על הדבר היקר לנו, פצה הרד״ג פיו ואמר: “מי יתן ואזכה לעמוד בראש מכ״ע, שאוכל לכתוב בו כרצוני, אז הייתי מדבר על כל העולה על רוחי בענין הנשגב היקר לכל בני עמינו בארצות פזוריהם, כי לזה נחוץ ליחד מכתב עתי לדבר השכם לדבר, להעיר ולעורר את בני עמנו אשר נרדמו ושכחו כל כבודם כי גלה מהם ומאמינים כי שלום יהיה להם בארצות פזוריהם, ובאמת אין שלום!״ עכ״ל. באמת דיבר גם אז לפעמים ב״המגיד” על דבר זה וביחוד במאמרו “בתשובה ונחת תוושעון”, אך היה מציץ דרך החלונות. עתה ידידי אחי וראש, עתה אחר אשר ידיך לא אסורות עוד, החזק מגן וצנה ודבר על לב ישראל ושפתיך אל תכלא, ואל יפול לבו מדברי השועלים הקטנים והגדולים אשר השחוק הוא להם הדבר הקדוש הנשגב הזה. – נדבר, נעורר אולי יחוס אולי ירחם ד׳ ציון.

אני שולח לו חבורים אחדים מספרי החדש “עלים לתרופה”, אשר הוצאתי בזה בדבר ישוב א״י, ואשלח אחד מהם להגאון האמיתי הרב״ד כמה״ר יהושע דק״ק קוטנע נ״י. וכן אשלח לשאר הרבנים – אשר יודע כי לבם נכון להדבר הגדול הזה, ויש תקוה כי יתעוררו גם הם – לתמוך בידי אלה שיחפצו לייסד קולוניות באה״ק, וד׳ יעזור לנו.

 

יא. בלונדון ובארץ־ישראל    🔗

מאמשטרדם בא רנ״פ ללונדון. מזמן שהייתו בלונדון נשתמר לנו תצלום שלו, שעליו כתוב בכתב־ ידו באנגלית: “חייתי את מחצית חיי לעבוד את אדמת ארץ־ישראל”, כלומר הקדשתי את מחצית שנות חיי לפעולה למען יישוב ארץ־ישראל³⁸. ללונדון הגיעו פליטים מרוסיה, ששאפו לעלות לארץ ולהתיישב בה. נוצרים אנגלים, ובראשם הלורד שפטסבורי, שהיה ראש האגודה המיסיונרית הבריטית, וכן פין, בתו של יהודי מומר ואלמנת הקונסול הבריטי בירושלים, יסדו “אגודה להתיישבות בסוריה” לשם סיוע ליהודים להתיישב בארץ־ישראל ובסביבותיה. ר׳ נתן, ששמח לכל פעולה למען יישוב יהודים בארץ־ישראל, לא חשש מכוונות מיסיונריות של ראשי אגודה זו ותמך בפעולותיה. האגודה רצתה להעמיד בראש המהגרים איש ידוע מקרב היהודים, שינהל אותם וידריכם. תפקיד זה קיבל עליו מיכל פרידלאנד, בנו של ר׳ נתן (ייתכן ש רנ"פ הוא שהציע את בנו לתפקיד המדובר). כאשר עמדה האגודה לשלוח את קבוצת המהגרים הראשונה מלונדון לסוריה נערכה מסיבה לרגל המאורע, ובה נאמו הלורד שפטסבורי ורנ״פ. במסיבה זו נתגלו כוונותיהם המיסיונריות של אחדים מראשי האגודה. הלורד שפטסבורי רצה למסור כמזכרת לכל מהגר ספר תהילים. הספר הראשון הוגש ל רנ"פ, אולם רנ״פ החזירו לו מיד, ניגשה הגברת פין וראתה, כי הספר הוא מהוצאת הספרים של המיסיון, עמדה ושאלה את הלורד למה קנה בשביל יהודים ספר בהוצאה כזאת, ופני הלורד החווירו והוא ביקש סליחה על השגגה שנפלה באשמת פקידי החברה. הוא ארז את הספרים ואחרי שביקש רשות עזב את האסיפה. הנואם שלאחריו אמר בין שאר דבריו, כי ההשקפות על המשיח דומות אצל היהודים ואצל הנוצרים, והנאום עורר התמרמרות בקרב הנאספים. למחרת התייצבה משלחת של שלושה אנשים, ובתוכה רנ"פ, לפני הגברת פין ומיחתה בפניה. הגברת פין הרגיעה אותם. אחר כך התקיימה מסיבת פרידה בביתה של הגברת פין. אשה נוצריה מסרה במסיבה משמו של הלורד שפטסבורי ספר־תורה במתנה למתיישבים, ורנ"פ קרא בספר התורה מענייני דיומא. אחר־כך חולקו למתיישבים ספרי תהילים, אך הפעם לא מבית־הוצאה של המיסיונרים³⁹. מלונדון יצא רנ״פ לארץ־ישראל ביחד עם קבוצת מהגרים, שרצו להתיישב בלאטאקיה אשר בסוריה. הוא ביקש לעלות בחוף יפו, אולם אז כבר החמירה ממשלת תורכיה בתקנותיה ולא נתנה לעולים יהודים מרוסיה או רומניה להיכנס לארץ. לא התירו אפוא את כניסתו של רנ"פ לארץ, כי לא הצטייד בתעודת־ מסע ואולם קארל נטר, שנסע באותה אוניה, השתדל אצל מושל יפו וכך ניתנה לזקן רשות כניסה לארץ ⁴⁰. רנ״פ לא האריך ימים בארץ־ישראל, רק כחצי שנה חי בה, הוא ישב בירושלים וחייו היו חיי דוחק ועוני. הוא נפטר ביום י״ג באדר ב׳ תרמ״ג והניח אחריו 250 פראנק וכתבי־יד רבים⁴¹. בשעה שנפטר רנ״פ כבר התחילה התנועה לעלייה המונית לארץ, היא תנועת “חיבת ציון”, נוסדו מושבות ראשונות וקמו אגודות רבות לעלייה ולתמיכה בעולים. רנ״פ הלך לעולמו מלא תקווה, שסופו של הרעיון לנצח. אכן ספריו השפיעו, בעיקר בקרב החרדים, שנים רבות גם לאחר פטירתו.