שמעון דובנוב גדל בסביבה מסורתית. עבר את ה"חדר", גר בחצר בית־ הכנסת וספג את האווירה של היהדות המסורתית. הושפע מההשכלה העברית, קרא את ספריהם של קלמן שולמן ואברהם מאפו, את “השחר” של סמולנסקין, ואת שירי מיכה־יוסף לבנסון. חיבורו הראשון בילדותו היה “חזון שפת הקודש”, מאמר בעברית נגד החשוכים, העוסקים רק בהלכה, מזניחים את לימודי התנ"ך ומתנגדים לספרות ההשכלה¹. ספרו של ליליינבלום “חטאת נעורים” השפיע עליו השפעה עמוקה ודחף אותו אל הפוזיטיביזם והריאליזם. בווידויו של מל"ל מצא ביטוי לרחשי לבו שלו. ראה גם את עצמו “קרבן ההשכלה”.

הצעיר המשכיל העברי עבר בהדרגה להשכלה בשפה הרוסית. הושפע מהספרות הראדיקלית הרוסית ומהשקפות הפילוסופים אוגוסט קונט (פוזיטיביזם) וג’ון סטוארט מיל (אוטיליטריזם וליברליזם). נעשה ראדיקלי ביחס לדת וסבר, שיש צורך בתיקונים מריקי לכת בה כדוגמת הריפורמה אצל יהודי המערב. הרעיונות הסוציאליסטיים לא משכו את לבו. הפך לקוסמופוליט, אבל היתה לו התנגדות להתבוללות בעם המקומי. רגשות לאומיים היו חבויים עמוק בנפשו.

הצעיר המשכיל, שנדד לשם לימודים, בא לעיר הבירה בשנת 1880 יחד עם אחיו זאב, שהיה גדול ממנו בשנה וחצי, קיבל גם הוא אותו חינוך ועבר גם הוא שלבים דומים בדרך להשכלה. הם באו במגע עם המשכילים הצעירים שבעיר, עם מרדכי בן הלל הכהן, עם שלמה־זלמן לוריא, סטודנט, סופר ומשורר, ועם אחרים². מרדכי הכהן הכניס את שמעון דובנוב אל מערכות השבועונים היהודים ברוסית “רוסקי ייבריי” ו"ראזסבייט". את מאמרו הגדול הראשון של ש. דובנוב בתולדות התפתחותה של המחשבה אצל היהודים פסל עורך ה"ראזסבייט", יעקב רוזנפלד, מפני שמצא בו מגמה אנטי־לאומית. עורך ה"רוסקי ייבריי", הד"ר י. ל. קאנטור, פרסם את המאמר, אבל הוסיף הערות מסתייגות משלו.

באביב של שנת 1881 פרצו הפרעות ברוסיה, שהביאו אתן שינוי כביר בחיי היהודים במדינה. התחילה הגירה המונית וקמה התעוררות לאומית גדולה. קמה הבעייה לאן להגר. צעירים משכילים, שהתארגנו באגודה “עם עולם”, קראו להגירה לארצות הברית. נשמעו קולות שקראו לעלות לא"י. בין אלה היה קולו של מרדכי בן הלל הכהן, שפרסם ב"המגיד" קריאה “קומו ונעלה ציון”³. חברת “כל ישראל חברים” תמכה אך ורק בהגירה לארצות הברית והתנגדה לעלייה לא"י, מפני שסברה, שהעלייה לארץ שוממה כמו א"י תגדיל רק את מספר הזקוקים לתמיכה. שמעון דובנוב יצא להגן על עמדתה של חברת כי"ח. במאמר, שפרסם ב"ראזסבייט"⁴ נגד יישוב ארץ־ישראל טען ש. דובנוב, שלארץ זו עלו מרוסיה מארצות אחרות הגרועים שביהודים, “עלוקות הקהל” ובטלנים, שצברו קצת כסף ועלו לעת זיקנה, כדי לחיות שם את ימי חייהם האחרונים. רמת חייהם של אנשי ה"חלוקה" נמוכה מאוד, הם קולקלו על־ידי בטלה וצביעות. יהודי א"י מפחדים מבית־ספר נורמלי כמו ממגיפה. ליהודי משכיל וחופשי בענייני דת מסוכן לחיות בקרב קנאים אלה. ש. דובנוב הסתמך בטענותיו אלו על המכתבים מא"י בשם “ארץ הצבי”, שנתפרסמו לפני כשנתיים ב"השחר", וכן על כתבות מא"י, שנתפרסמו ב"ראזסבייט" לפני כשנה. דובנוב טען, שהעולים החדשים, שיתיישבו במושבות, יהי מוקפים עשרות אלפי אנשים כמו אנשי היישוב הישן האלה, והם יושפעו מהם. הם יזנחו את המחרשה ויקחו בידם את ספר התהילים, שבעזרתו יוכלו להיות ב"ארץ הקודש" בלי שיעבדו עבודה גופנית. ארצות הברית נראו לו כנגד זה כארץ המתאימה ביותר להתיישבות.

מאמרו של ש. דובנוב פתח את הוויכוח. יצאו לענות לו התומכים בעלייה לא"י. מ. ל. ליליינבלום יצא במאמר גדול ב"ראזסבייט"⁵ שבסס את עמדת השואפים למרכז יהודי בארץ־ישראל.

שמעון דובנוב, שלא היה מרוצה מהצטרפותו של ה"ראזסבייט" למחנה חובבי־ציון, שלח בחורף של שנת תרמ"ב מאמר לשבועון זה, שבו התווכח עם מל"ל. רצה להוכיח, שהתנועה הלאומית היהודית, ההולכת וקמה, אינה אלא תגובה על התנועה האנטישמית. מכיוון שהאנטישמיות היא תוצאה של הריאקציה הכללית, יש להלחם בה שכם אחד עם כל אנשי הקידמה. עם סילוק האנטישמיות תסתלק גם התנועה היהודית הלאומית.

עורך ה"ראזסבייט", יעקב רוזנפלד, גנז את המאמר. כתב לדובנוב, שמאמר כזה יכול רק לסייע לעתונאים אנטישמיים⁶.

ש. דובנוב התחיל להשתתף ב"ווסחוד", בשבועון ואח"כ בעיקר בירחון, שהיה קרוב יותר לרוחו. הפך לאחד מעמודי התווך של ירחון חשוב זה, שהשפיע על רבים מהאינטליגנציה היהודית הרוסית.

אחיו של שמעון דובנוב, זאב (וולף, ולאדימיר), שעבר כאמור דרך התפתחות דומה לזו של אחיו, נצטרף אל מחנה החולמים את חלום שיבת ציון, אל חברת ביל"ו ועלה בחודש תשרי תרמ"ג (אוגוסט—ספטמבר 1882) לא"י. שמעון ידע בוודאי על ההכנות לעלייתו. היה מקבל אחר כך מארץ־ישראל מכתבים מפורטים מאחיו על חייו, שאיפותיו וחיי הסביבה, אולם שמעון לא נמשך אחרי שאיפות אלו ונשאר ספקן וכופר בעתיד תנועת חיבת ציון⁷. באחד המכתבים האלה, מיום 20 באוקטובר (1 בנובמבר) 1882 כתב זאב: “האם אתה סובר, שהמטרה היחידה של נסיעתי הנה היא סידורי שלי, ומזה מסקנה: אם אסתדר, הרי השגתי את מטרתי, ואם לא, אני ראוי לרחמים. לא. מטרתי הסופית, כמו מטרתם של רבים, גדולה, רחבה, אין להקיפה, אבל אי־אפשר להגיד, שאין להשיגה. המטרה הסופית, או המטרה הנכספת pia desideria — להשתלט במשך הזמן על ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אַל תצחק, זה לא דמיון שוא. כאמצעים להשגת מטרה זו יכולים לשמש: ייסוד מושבות של חקלאים ובעלי מלאכה בא”י, ייסוד בתי־חרושת ובתי־מלאכה שונים והרחבתם ההדרגתית, בקיצור — להשתדל, שכל האדמה, כל התעשייה תהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש ללמד את הצעירים ואת הדור הבא לאחוז בנשק (בתורכיה החופשית־הפראית אפשר לעשות הכל) ואז… — — — אז יכריזו היהודים עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) בקול גדול, שהם אדוני מולדתם הישנה". זאב דובנוב ממשיך וכותב: “אתה סובר, שרעיון תחייתה של ארץ־ישראל אינו ניתן להגשמה, אינו אפשרי, ולכן לא כדאי להקדיש לו תשומת לב”. המכתב מוסר לנו באופן ברור את עמדת שני האחים, האחד, החוזה את חזון תקומתו המדינית של העם בארץ אבותיו, והשני הספקן. שמעון דובנוב לא האמין, שחובבי־ציון ישיגו את מטרתם הסופית⁸. זאב דובנוב חזר אחרי כשנתיים לרוסיה, מפני שקשה היה לו לעסוק רק בעבודה גופנית. שמעון הסביר את רצונו של אחיו לשוב באופיו, בקושי להתסתגל⁹ לחיים, שאין בהם עבודה רוחנית, ובאכזבה מהרעיון. זאב אישר את ההנחה על אופיו, אבל דחה את הסברה, שנתאכזב מהרעיון, שהעובדות הוכיחו לו כאילו אין הרעיון ניתן בזמן הזה להגשמה בכל היקפו¹⁰.

את דעתו על תנועת חיבת ציון ועל צרכיו האקטואליים של הציבור היהודי ברוסיה הביע ש. דובנוב במאמר גדול בירחון “ווסחוד” בשנת 1883 (בחוברת 6—7) בשם “איזו אבטואמנציפציה דרושה ליהודים?” דובנוב סובר, שעזרה עצמית, אוטו־אמנציפציה, דרושה ליהודי רוסיה. השאיפה לעזרה עצמית מראה, שלפחות בחלק מהציבור היהודי גלומים כוחות היכולים לעשות משהו לטובת העם. נשאלת איפוא השאלה איזו עזרה עצמית נחוצה, האם זו שמציעים אותה הד"ר פינסקר וחובבי ציון, או ריפורמה פנימית, תיקונים בדת ומלחמה על זכויות אזרח. תשובתו של ש. דובנוב היא: ריפורמה דתית. דובנוב מתח ביקורת על פרילוקר, שהקים באודיסה כת דתית בשם “ישראל החדש”, אולם שיבח שאיפתו של זה לריפורמה דתית. דובנוב נתן במאמרו עצות איך להנהיג את הריפורמה הזאת ואפילו פירט איזה מצוות ומנהגים אפשר להתחיל לבטל בהדרגה. הוא מתווכח עם מל"ל, שפרסם גם הוא מאמרים ב"המליץ" וב"ווסחוד" (1883, חוב' 1—3) על הצורך בתיקונים בדת והציע לכנס ועידת רבנים לשם כך. לדעתו של דובנוב לא יסכימו הרבנים לשום תיקונים, את התיקונים צריכים לעשות אנשים משכילים, שיקימו לשם כך אגודה. בהצעה לתיקונים, שהציע דובנוב, נכללו ביטול העיקרון של האמונה במשיח, סילוק התפילות על המשיח ועל שיבה לירושלים.

בביקורתו על התשובה, הניתנת על־ידי חובבי־ציון, טען דובנוב, שליהודים אין רגש לאומי. הקשר היחיד המאחד אותם הוא הדת. רעיון התחייה המדינית של העם היהודי נולד בזמן האחרון בהשפּעת התנועה האנטישמית ומאורעות בלתי־נורמליים. רעיון זה יאבד את הקרקע מתחת לרגליו ברגע שהתנאים, שגרמו לו, ישתנו. חסידי התחייה הלאומית טוענים אמנם, שהשנאה תתקיים תמיד, שהיהודים ייחשבו תמיד כזרים בקרב עמים אחרים. אולם לדעת דובנוב מראה ההיסטוריה של שני הדורות האחרונים, שהשנאה ליהודים נחלשת בהרבה בכל הארצות, ואילו בארצות אחרות (צרפת, הולאנד, איטליה, אנגליה) נעלמה כמעט לגמרי. אלה, המביאים כהוכחה את מאורעות חמש השנים האחרונות, מראים את שטחיות הכללותיהם. דובנוב סבר, שהפורענויות של השנים האחרונות הן זמניות, ויחד אתן תחלופנה גם התופעות שבאו כתוצאה מהן.

דובנוב דחה את נימוקי חובבי־ציון, שבתקופה האחרונה, זה עשרות בשנים, הולך ונמשך תהליך של השגת עצמאות על־ידי עמים שונים, ושגם על היהודים להסתגל לעקרון זה וליהפך לעם עצמאי. דובנוב סובר, שחובבי ציון מראים בזה הבנה שטחית של ההיסטוריה. הוא תולה עצמו בחוק של ההיסטוריה, שביחסים בין־לאומיים, כמו ביחסים שבין אדם לחברו, האנוכיות תיסוג בפני אהבת הזולת בה במידה שתתקדם ההתפתחות הרוחנית של האנושות. את היחסים המתוחים בין העמים והמדינות יש איפוא לראות כבלתי־נורמליים וזמניים, ואין לבנות על מצב כזה בניין של תחייה לאומית.

כן דוחה דובנוב את דעות אלה מחובבי־ציון, כמו ש. ז. לוריא, המנמקים את התנועה בשאיפה לתחייה רוחנית־תרבותית. שאיפה כזו יכולה לקום רק אצל יחידים, המוכשרים להגיונות פילוסופיים ולא אצל ההמון. התרבות העתיקה של היהודים, כמו זו של היוונים, נספגה בתוך תרבות האנושות של זמננו, ולא יוכל להיות לה ערך ממשי מיוחד.

דובנוב החשיב את ההגירה של כמות מסויימת של יהודי רוסיה לאמריקה ואפילו למושבות בא"י, כהקלה במצב הכלכלי, אולם סבר, שההגירה לא תפתור את בעיית כל שלושת המיליונים של יהודי רוסיה. חובבי־ציון יוכלו להעלות לא"י לכל היותר מאה אלף יהודים. אין איפוא להקדיש את כל תשומת הלב לחלק קטן זה של יהודי רוסיה, בפרט כשהעלייה עומדת בסימן של ספק.

ש. דובנוב היה איפוא רחוק מהשקפותיהם של חובבי ציון. קריאתו של פינסקר לאוטו־אמנציפציה לא מצאה הד בלבו. לא האמין ברגש הלאומי, באחדות הלאומית, העם היה בעיניו כביטויו של יל"ג "עדר ד' ". ההיסטוריון הצעיר לא הבין את התהליך ההיסטורי של התחייה הלאומית של העמים הקטנים והמדוכאים באירופה, ולא הרגיש את פעמי ההתעוררות הלאומית של בני עמו. שגה כמו עורכו אדולף לאנדאו בתקוות, שהאנטישמיות והפרעות הן תופעה חולפת, ושם מבטחו בקידמה האנושית הכללית.

מאמרו של הסופר הראדיקלי הצעיר, שמתח ביקורת חריפה על היהדות המסורתית, עורר סערה בקרב המשכילים היהודים. אל עורך ה"ווסחוד" באה משלחת בהשתתפותם של הד"ר א. א. הרכבי והפרופ' נ. באקסט והביעה את מחאתה על פרסום מאמר כזה, העלול להזיק ליהודי רוסיה¹¹. עורך “המליץ” פרסם שורת מאמרים ראשיים בשם “הלנו אתה אם לצרינו?”, שבו התקיף את לאנדאו על פרסום מאמרים, בהם משבחים את פרילוקר¹². הארז התווכח עם דובנוב וקרא לו “אחד הנערים, שלא שימש כל צרכו בבית־המדרש והציץ בהשכלה ונפגע”, “האוטוריטט החיגר, הנשען על גבי סומא” (הכוונה: נשען על פרילוקר), או “האוטוריטט האפרוח”. כנגד “הבר־סמכא הנפל הזה” מעמיד הארז לדוגמה את ליליינבלום הלמדן הגדול.

לענות לדובנוב יצא גם העסקן הציבורי הוותיק, עורך הדין והסופר מנשה מרגליות מאודיסה. במאמר גדול בשם “השתחררות והתבטלות” (ברוסית). בירחון “השקפה יהודית” (ברוסית). בירחון “השקפה יהודית” (ברוסית) חוברת חמישית, 1881, התווכח עם דובנוב ועם בנימין פורטוגאלוב, שפרסם אז חוברת ובה ביקורת על מחברתו של פינסקר ותמיכה ברעיון הקמת כת יהודית־נוצרית. מרגלית ראה בדובנוב ובפורטוגאלוב אנשים המתכחשים לעמם, המחפשים אידיאלים מבחוץ, בה בשעה שהד"ר פינסקר וחובבי־ציון בכללם קוראים להכרה עצמית ולשחרור עצמי. על דובנוב כתב, שבשנאתו לבעלי התלמוד עלה על שונאי ישראל הגרועים ביותר. החשיב בכל זאת את ידיעותיו של דובנוב, בו בזמן שפורטוגאלוב הראה בורות. מ. מרגליות שיבח את הצעותיו של דובנוב בדבר תיקון החינוך.

מאמרו של דובנוב גרם, שרבים מחותמי הירחון “ווסחוד”, כחמש־מאות איש, הפסיקו את חתימתם עליו. העורך ביקש בכל זאת את הסופר הצעיר, שימשיך לכתוב מאמרים בהיסטוריה ובביקורת ספרות¹³.

את עמדתו כלפי תנועת חיבת ציון ביטא ש. דובנוב גם במאמרי הביקורת שלו על יצירות ספרותיות. כתב ב"ווסחוד" דברי ביקורת על כתבי־עת וקבצים, שדנו בענייני התנועה, או היו מוקדשים לה רובם ככולם.

בביקורת על ארבע חוברות של “השחר” (א—ד, שנה י"א, 1883) עמד על התמורה שחלה בהשקפותיו של פרץ סמולנסקין, שהפך לחובב־ציון לוחם. דובנוב הסתמך על הרב לודביג פיליפסון ממאגדבורג, שאמר שהיהודים אינם עם אלא עדה דתית, או עם, המאוחד רק על־ידי אחדות דתית. עם החלשת אחדות דתית זו נחלשת גם האחדות הלאומית, והנה נתחזק בשנים האחרונות הרגש הלאומי אצלנו רק בגלל מאורעות, שיש להם מסימניהם של ימי־הבינים ולא של הזמן החדש. המשכילים היהודים יטילו, לדעת דובנוב, ספק באפשרות המעשית להגיע לתחייה מדינית של היהודים בארץ־ישראל. דובנוב אינו בטוח כלל, שתצמח תועלת ליהודים מהתבדלות מדינית ומהחלפת תרבות אירופה לתרבות אסייתית. הגשמת השאיפה תפגוש בקשיים הן מבחוץ והן מבפנים. תורכיה, שאליה שייכת להלכה הארץ, תפריע לעלייה המונית; המעצמות, המעוניינות שהארץ תשאר במצבה הקודם, לא תרשינה, שיחול שינוי. מצד היהודים יתנגדו לדחיקת הקץ — האורתודוכסים מרוב אמונה ואילו הבלתי חרדים מחוסר אמונה. המשכילים נוטים, לדעת דובנוב, יותר להתבוללות מתונה מאשר לנאציונליזציה מלאכותית. דובנוב היה מוכן גם במאמרו זה לקבל את דבר יישוב ארץ־ישראל כפעולה להקלת מצוקתם הכלכלית של המוני היהודים ברוסיה על־ידי הגירה, פעולה שתתנהל בגדר האפשרות המעשית המצומצמת, אבל לא תוך דרישה להקמת מרכז מדיני בארץ־ישראל¹⁴.

את יחסו לתנועת חיבת ציון ויישוב א"י הביע ש. דובנוב גם בביקורתו על החוברת של מ. ל. ליליינבלום “על תחיית עם ישראל בארץ הקודש” (ברוסית)¹⁵.

תנועת חיבת ציון רוצה לפתור את בעיית היהודים, כותב דובנוב, פועלים בה ההגירה והרגש הלאומי, אולם אין אפשרות מעשית להתגשמות השאיפה לתחייה בארץ־ישראל. נימוקיו של מל"ל הם, לדעת דובנוב, חד־צדדיים. דובנוב מסכים עם מל"ל, שהתנועה האנטישמית היא תוצאה של הלאומנות, שבה חדורה אירופה, אבל המסקנות של מל"ל אינן מבוססות לדעתו. מל"ל סבר, שהכיוון הלאומני הזה ימשיך להתפתח, הוא צריך להתפתח והוא פותח תקופה חדשה בחיי העמים. דובנוב כנגד זה סבר, שכיוון זה הוא ריאקציוני, בלתי נורמלי ולכן לא יחזיק מעמד זמןרב. העמים הנאורים יבואו לידי הכרה, שהאנוכיות הלאומית איננה טובה מהאנוכיות האינדיבידואלית של אנשים. דובנוב האמין בקידמה של האנושות שתתגבר על הלאומנות.

נגד טענתו העיקרית של ליליינבלום, שהיהודים נחשבים תמיד כזרים בין העמים, עונה דובנוב, שמימי המהפכה הצרפתית נעשה מצבם של יהודי צרפת, אנגליה, הולאנד, איטליה וארצות־הברית נורמלי בהחלט. אין הם מרגישים את עצמם זרים בארצות אלו, אין שואלים שם, אם האזרח הוא בן השבט היהודי.

מל"ל רואה שלוש דרכים לפתרון בעיית היהודים: להשאר במצב הקודם, להטמע, או לפעול למען תחייה לאומית בא"י. דובנוב, המדבר כאן בשם מערכת ה"ווסחוד", טוען, ששתי האחרונות, טמיעה או תחייה בא"י, אינן ריאליות, והדרך הראשונה לא נוסחה כראוי. על היהודים לא להשאר במצב הקודם, אלא לחתור לשיפור מצבם במובן החומרי והרוחני. יש לבטוח בקידמה, שתשנה את מצבם של יהודי גרמניה, רוסיה ואוסטריה לטובה, בדומה למצבם של יהודי צרפת, אנגליה וארצות הברית. “היהודים יכולים לקוות, כותב דובנוב, שהאמנציפציה שלהם קשורה לעניין הגדול הכללי של הקידמה, הסירה הקטנה שלהם קשורה לספינה הגדולה המסיעה את האנושות קדימה. במצב כזה לא תטבע הסירה היהודית אף פעם… הקריאות להצלת היהודים הטובעים הן איפוא לא במקומן; האזעקה של חובבי־ציון — בהלת שוא. הם מיעצים להפריד את הסירה היהודית מהספינה הכללית אבל במקום זה הם מושיטים לעם היהודי קש, שאם ייאחז בו, יטבע בלי ספק… בבערות ובפראיות. על־ידי בידודם מאירופה ומהקידמה שלה בארץ־ישראל הנדחת היו היהודים מפסידים הרבה במובן המוסרי; לפני עיניהם לא תהיינה הדוגמות התרבותיות, ובהנתקם ממסורות אירופה, ישקעו בתרבות אסייתית”.

באותו מאמר ביקורת נגע דובנוב גם בחיבורו של משה אייזמן “בפרוע פרעות בישראל”. דובנוב מתייחס לחיבור זה במידה רבה של אירוניה. אייזמן טען, שהרחבת זכויות היהודים בגולה מחלישה את העם היהודי בתפוצות ואילו הגבלת זכויותיהם מחזקת אותו. דובנוב מעיר, שנוסחה זו היתה נכונה לוא¹⁶ כתב אייזמן: השוואת היהודים בזכויותיהם מחלישה את היהדות של ימי־הביניים. אייזמן, כותב דובנוב, אומר איפוא גלויות: שוויון והשכלה מזיקים ליהודים. דובנוב דוחה את טענות אייזמן בכללם בביטול, הוא רואה בו בן־"ישיבה", שאינו מכיר את ארצות־הברית אלא מהמפה והמדבר על קירבה בין היהודים והערבים והתורכים על סמך המסופר בספר בראשית, שישמעאל היה בנו של אברהם אבינו.

בביקורת מפורטת, שהקדיש דובנוב לכל שירי יל"ג (“ווסחוד” 1884, חוב' 7), קרא ליל"ג בשם “משורר לאומי”. יל"ג שלל בבקורת, שפרסם הוא על כל שירי יל"ג בקובץ “מליץ אחד מני אלף” (תרמ"ה), את הזכות של יל"ג להקרא בשם “משורר לאומי”. מל"ל העיר במאמרו בנוגע לדובנוב, שאיננו יודע למה התכוון כותב הרצנזיה, “אפשר שהוא חושב לאיש לאומי גם את עצמו, אשר כל אהבתו לעמו היא רק חפצו בכל לב במיתתו הלאומית של העם”.

מאמר בקורת אחר של דובנוב, על ספרו של הפרופיסור ההולנדי קינן “דת לאומית ודת עולמית”, נתן מקום למל"ל לחשוב, שדובנוב מזדהה עם דעותיו של פרופיסור זה על הקירבה שבין הדת הנוצרית במאות השנים הראשונות לקיומה לבין דת משה. מל"ל כתב, שסופרי ה"ווסחוד", קרי דובנוב, דורשים בשבח אמריקה, מפני ששם תהיה לפי תקוותם התבוללות גמורה של היהודים בנוצרים, שהם, לדעת כותב הרצנזיה (דובנוב), שומרי תורת הנביאים והיהדות האמיתית.

בביקורת על “האסיף”¹⁷ שיבח דובנוב את כיוונו, שאיפה למדע ולקידמה, ואת עורכו נ. סוקולוב, התומך אמנם ביישוב א"י, אבל רק בצורה שקולה, מעשית, אינו רואה בו דרך יחידה, אלא רק אפשרות להקלת מצבם של היהודים.

בביקורת על “כנסת ישראל” לשפ"ר¹⁸ דן בעיקר במאמרו הראשי של העורך ובמאמרו של ז. יעבץ “מגדל המאה”. בה בשעה שמאמרו של שפ"ר נראה לו מתון, מפני ששפ"ר רוצה בקידמה על יסוד העבר והמסורת הדתית, התקיף נמרצות את יעבץ, שדרש לחזור לאורתודוכסיה והתנגד למנדלסון ולהשכלה בכללה.

במחצית שנות השמונים התחולל אצל ש. דובנוב שינוי פנימי, התקרבות ללאומיות. לא קיבל את העקרונות של תנועת “חיבת ציון”, אלא התחיל ליצור לו תיאוריה של לאומיות יהודית רוחנית, שאיננה תלויה בארץ מסויימת, היא נזונה מהערכים הרוחניים, שנוצרו אצל העם במשך דורות, וסופגת לתוכה את מיטב התרבות המתקדמת החדשה. דובנוב התמסר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, ידיעותיו נתרבו והשקפותיו נתעמקו.

דובנוב נתיישב בשנת תר"ן באודיסה ונתקרב אצל חוג הסופרים העברים, שהיו כמעט כולם חובבי־ציון. החשיב במיוחד את אחד־העם, שמצא בהשקפותיו קירבה להשקפותיו שלו.

בראשית שנת 1890 יצא לאור באודיסה קובץ בשם “כוורת”. בסקירה על קובץ זה¹⁹ מתח דובנוב ביקורת על מאמרו של ליליינבלום “מה הלאומיות דורשת”, שבו דרש מל"ל להתנהג לפי הרוח הלאומית, הרוח, שנשתמרה בטהרתה בכתבי־הקודש, במשנה ובאגדה. דובנוב ראה בזה דרישה לשמור מצוות ומנהגים והזכיר למל"ל, שלפני 15—20 שנה דרש את ההיפך מזה. דובנוב מצא עניין יותר במאמריו של “אחד־העם”, “חשבון הנפש” ובפיליטון הסאטירי “כתבים בלים”, שבהם ראה שאיפה ללאומיות רוחנית וביטוי לפסימיזם ביחס לדרכי תנועת חיבת ציון. “האם אין זה מפני שהאידיאלים שלהם, פרט ליוצאים מהכלל, צרים מדי, חולפים, ואין להם שרשים עמוקים בהיסטוריה?” שואל דובנוב.

במאמר הביקורת המדובר סקר דובנוב גם את הקובץ La Gerbe (“העומר”, בצרפתית), שהוציא לאור עורך העתון “ארשיוו איזראעליט” למלאות חמישים שנה לעתונו. העלה על נס את השקפת יהודי המערב הנאורים על דת הנביאים היהודית ותפקידה בעולם כולו. בתשובה על דבריו של דובנוב כתב אחד־העם גם הוא מאמר ביקורת על אותו קובץ, את המאמר “עבדות בתוך חרות” (“המליץ”, י"ט בשבט תרנ"א), שבו הראה כמה בלתי טבעית היא עמדת “בעלי התעודה” במערב, שאינם מכירים בקיום העם היהודי כאומה, אלא רואים בו עדה דתית.

דובנוב הלך ונעשה לאומי יותר ויותר, “לאומי רוחני”. את השקפותיו הלך והעמיק בו בזמן שהתעמק בחקר ההיסטוריה של העם.

במאמר גדול ב"ווסחוד", שבו קרא לטפח את חקר תולדות היהודים ברוסיה ולאסוף תעודות, עמד על הצורך לטפח את התודעה ההיסטורית, שתשמש בסיס לרעיון הלאומי במקום הבסיס הדתי הקודם, או הבסיס השבטי, הפועל אצל עמים היושבים על אדמתם. התודעה ההיסטורית הזאת, כותב דובנוב, היא “הניצוץ הישראלי האמתי, אשר לא יתן גם לנקלה בישראל לעשות מדחה”, היא איננה תלויה לא במקום ולא בדעות או אמונות, המשתנות בצורתן, אלא תלויה בזכרונות העבר, שלא ישתנו, ובהרגל, שנעשה לטבע שני²⁰.

את רעיונותיו בדבר התודעה ההיסטורית ועם ישראל כעם רוחני פיתח דובנוב אחר־כך במאמרו “מה היא ההיסטוריה היהודית?”²¹. הוא קובע, שעם ישראל הוא העם ההיסטורי היחידי שנשאר קיים במשך כל הדורות. עם אבדן העצמאות המדינית והפיזור התרכזו חיי העם בעיקר בשטח הרוח. “לחשוב ולסבול” היתה סיסמת חייהם. גורלם זה נועד להם לא רק בגלל תנאי החיים החיצוניים, אלא גם בגלל נטייתם לחיי רוח. רוחניות זו היא שנתנה קיום לאומה. המיוחד שבתולדות ישראל הוא, שהן ההיסטוריה היחידה בלי יסוד מדיני פעיל, בלי דיפלומטיה, בלי מלחמות. כנגד זה יש בה הגרעין של היסטוריה של כל עם: התפתחות רוחנית של המחשבה, המוסר, הדת, התפתחות החיים הציבוריים ומסירות הנפש. בגורל המשותף ובזכרונות המשותפים, שנצטברו במשך דורות, נעוץ אחד היסודות של הרגש הלאומי והרעיון הלאומי. עם אבדן העצמאות המדינית הופכת האומה לאומה רוחנית וזה הוא סוד קיומה. בזמן החדש, עם פרוץ המהפכה הצרפתית וההשכלה באה אמנציפציה מדינית ושינוי כביר בשטח הרוח. משה מנדלסון עמד עדיין על בסיס דתי־לאומי, אולם הדור השני בגרמניה הלך בדרך ההתבוללות. חלק מהאינטליגנציה של יהודי גרמניה, ראה את הפרץ הזה ונגש לתקנו על־ידי תיקונים בדת ןבחינוך ועל־ידי חקר ההיסטוריה של עם ישראל ומדעי היהדות בכללם. יהודי גרמניה משתתפים בחיים המדיניים והאזרחיים של גרמניה, במדע ובספרות יחד עם כל אזרחי גרמניה, אולם בו בזמן הם שומרים גם על הייחוד היהודי שלהם. יחד עם לאַסאַל, לאסקר ומארכס מופיעים ריסר, גייגר וגרץ. ההתקרבות התרבותית בין יהודי גרמניה ובין הגרמנים לא רק שלא טשטשה את דמותה הרוחנית של יהדות גרמניה, אלא גם הראתה, שיהדות זו מסוגלת להמשיך ולהתקיים גם בתנאים החדשים, שאינם מסייעים לשמירה על אינדיבידואליות וייחוד. גם בארצות אחרות במערב היה תהליך דומה. היהודים נשתלבו בחיים של המדינות, אולם שמרו על יהדותם כבני אומה רוחנית, שיש לה תפקידים משלה. ברוסיה התחיל תהליך דומה בתקופת אלכסנדר השני, אולם הופסק על־ידי המאורעות של ראשית שנות השמונים. דובנוב מביע את צערו על שתהליך זה הופסק. לא למד לקח מהמאורעות. המצב הנכסף נשאר זה של יהודי המערב.

בראשית שנות התשעים התחילה שוב הגירה המונית של יהודים, עלייה לא"י כפתרון לבעיית ההגירה.

בביקורת על קובץ מאמריו של מרדכי בן הלל הכהן “על אדמת ישראל”, רשמי ביקורו בא"י, שנתפרסמו לפני כן ב"המליץ", ציין דובנוב בסיםוק את דבריו של המחבר, שרק אלה שיש להם הון בסך 4,000—5,000 רובל יכולים לעלות לא"י, אחרת, או אם אינם מתאימים לעבודה גופנית, יסעו לאמריקה. “הוראות אובייקטיביות כאלו בפי חובב ציון כמו מרדכי בן הלל הכהן הן נדירות, כותב דובנוב, ולכן יש להעריכן במיוחד”²². המבקר ציין, שחסרה ספרות המתארת את המצב בא"י, וגם ספר זה קצר מדי.

בקובץ “הפרדס” כרך א' (תרנ"ב) לא מצא דובנוב כיוון רעיוני ברור²³. במכתבו של אחד־העם אל העורך, שבו דרש לשים לב לאדם שביהודי, “היה אדם באהלך”, כדי להכשירו לחיים לאומיים חדשים, ראה בעיקר ביטוי לשלילה, לביקורת על ההתלהבות הלאומית התמימה הראשונה.

דובנוב ציין את דבריו של אחד־העם במאמר “אבן למצבה” לזכרו של הד"ר פינסקר, שמחבר ה"אוטואמנציפציה" הגיע בסוף ימיו לדעה, שארץ־ישראל לא תוכל לשמש מקלט בטוח בשביל העם היהודי, אבל יש לייסד בה מרכז לאומי רוחני.

דובנוב עמד במאמר הביקורת שלו גם על מאמרים אחרים, שהוקדשו בקובץ לרעיון הלאומי, על מאמרו של י. ח. רבניצקי “החוט המשולש”, שדן בקשר בין העם, הארץ והשפה העברית, ועל סיפורו האוטופי של א. ל. לווינסקי “מסע לא”י בשנת ת"ת". דובנוב ציין, שבתאור האידיליה, שתשרור בארץ־ישראל אחרי מאה וחמישים שנה, מורגשת נימה של אירוניה. המחבר מרמז על הסדרים, השוררים בזמנו, גם בקרב “חובבי ציון”, ואצל הקורא מתעוררות מחשבות נוגות על המצב הקיים.

הופעת לוח “אחיאסף” לשנת תרנ"ד (וארשא תרנ"ג), כרך שני של “פרדס” וכרך חדש של “האסיף” נתנו מקום לדובנוב לעמוד בהרחבה על הזרמים הרעיוניים בזמנו.

בביקורת על לוח “אחיאסף”²⁴ קבע דובנוב, שלפני כן, לפני שנת 1881, היו שני זרמים, של אורתודוכסים ושל מתקדמים. קם זרם חדש, הזרם הלאומי, אולם לאסוננו, כותב דובנוב, התחיל ללכת מראשיתו בדרך צרה. “חיבת ציון” רוצה לפתור את בעיית היהודים ומקדישה את תשומת לבה בעיקר לעזרה העצמית, לשיפור מצבנו הקשה. בתנועת “חיבת ציון” תופס איפוא מקום בראש היסוד החמרי, בה בשעה שהעקרון הלאומי הוא, לדעת דובנוב, ביסודו רוחני־היסטורי. חובבי־ציון קושרים את קיום האומה לבעיית יישוב א"י, בה בשעה שאין בטחון, שאפשר יהיה להגשים שאיפה זו. דובנוב רואה בתנועת “חיבת ציון” רק אחת התופעות של הלאומיות היהודית, והוא מציין, שאין זה נורמלי, אם תנועה זו תהיה הצורה היחידה שלה. הפרט הועלה בתנועה זו לדרגת הכלל, כל הכח של קיום האומה הותנה בהשגת מטרה מסופקת, היכולה במקרה הטוב ביותר, לשמש רק חלק קטן של העם.

מלבד חסרון זה של תנועת “חיבת ציון”, צרות התפיסה של הלאומיות היהודית, רואה דובנוב בתנועה חסרון שני: נטיות ריאקציוניות, שנתבלטו בעיקר בזמן הראשון, כשנשמעה הסיסמה “הביתה”. תחת סיסמה זו הבינו רבים לא רק שיבה לארץ־ישראל, אלא גם שיבה למישטר המסורתי, שיבה לאורתודוכסיה. דובנוב קובע בסיפוק, שהיסוד הריאקציוני בתנועת “חיבת ציון” הוא מקרי. הוכחה לכך שימש לו מאמרו של ליליינבלום ב"לוח־אחיאסף" “הלאומיים הראשונים במאה האחרונה”. הכיוון החדש בתנועה, שדובנוב קרא לו הכיוון ה"ניאו־פלשתיני", שדוברו הראשי הוא אחד־העם, מתרחק גם הוא מהסיסמה “הביתה”, מהתחברות לאורתודוכסיה.

מאמרו של ז. אפשטיין ב"לוח אחיאסף" בשם “הספר והחיים”, שבו קרא לחדול להיות עבד הספר, אלא לפעול ככל העמים למען החיים המעשיים ולמען התרבות, עורר אצל דובנוב תגובה, ש"רבים מחובבי ציון שלנו, בקנאתם העזה לתחיית הארץ, אינם חושבים על תחיית הרוח. האידאל של “ארץ” מכניס מטריאליזציה גסה לכל מושגיהם והם מוכנים למסור לשכחה את כל ההיסטוריה בת אלפיים השנה של עם ישראל בגולה, עם כל גדולתה הרוחנית, רק מפני שהיא נתהוותה ב"חוץ־לארץ". דובנוב טוען, שאין זה נכון, שתמיד היו היהודים בגולה עבדי הספר, אבל הם העריכו תמיד את החיים הרוחניים. זלמן אפשטיין רוצה, שהיהודים יהיו פעילים בשטח התרבות, הנוגעת לעולם החיצוני, לטבע ולחיי התרבות הכלליים, אבל לא בשטח הדת, מפני שבשטח זה אין לנו מה ללמוד מהגויים. דובנוב שואל, אם אין נוהגים יותר בצדק אותם הלאומיים היהודים האמתיים, שבו בזמן שיש להם יחס של כבוד לכח היוצר של האומה והם סוברים, שהעם הוא די חזק, שיוכל להתקיים גם בחוץ־לארץ, הם מתייחסים בכל זאת יחס ביקורתי ליצירות הרוח היהודית והם דורשים חידוש והשתלמות לא רק בשטח התרבות החמרית, אלא גם בשטח הדת והמדע. הלאומיות היהודית היא, לדעת דובנוב, רוחנית בעיקרה, העם היהודי— עם רוחני. חובבי־ציון בקנאתם לתחייה מדינית מקטינים את היסוד הרוחני. דובנוב מוצא בכל זאת גם בקרב חובבי־ציון אנשים, המכניסים לרעיון חיבת־ציון את היסוד הרוחני. חובב־ציון כזה הוא אחד־העם.

לרגל הופעת “פרדס” כרך ב', שבו ביטא אחד־העם באופן ברור את דעותיו בדבר מרכז רוחני בא"י, והופעת כרך חדש של “האסיף”, שבו ניסח נ. סוקולוב את השקפותיו על הלאומיות היהודית, כתב דובנוב מאמר ביקורת גדול בשם “השפעה הדדית של זרמים רעיוניים”²⁵. במאמרו זה ניסח את עמדתו שלו בבעיית הלאומיות ואת יחסו לתנועת “חיבת ציון”.

דובנוב מבחין בין שני זרמים בלאומיות היהודית: מזרחי ומערבי. בעלי הזרם המערבי, האידיאליסטי, מכירים, שהאומה היהודית היא יחידה רוחנית והיא יכולה להתקיים בעזרת היסודות הדתיים והפילוסופיים־היסטוריים גם כשחסרה לה אחדות טריטוריאלית. כאומה רוחנית צריכים היהודים להמשיך ולהתפתח ברוח העקרונות העליונים של היהדות ושל העבר שלה, אולם קרקע להתפתחותה צריכה לשמש תרבות אירופה. העם היהודי, המפוזר בארצות שונות, נמשך תמיד אחרי מרכז אידיאלי. מרכז זה אינו קשור לארץ מסויימת. האיחוד הרוחני שמר על היהדות במשך דורות רבים. הכח הרוחני הזה מתפתח ומתקדם, בהתאימו את עצמו לקידמה האנושית הכללית. הזרם המזרחי כנגד זה דורש מרכז ריאלי לאומה, מרכז בארץ־ישראל. הזרם הזה רוצה, שהעם היהודי יהיה נורמלי, בעל ארץ משלו, עצמאי במובן המדיני. גם זרם זה אומר, שהעם היהודי החזיק עד כה מעמד בגלל יסודות רוחניים מסויימים, אולם יסודות אלה עלולים להתערער, ואז יש סכנה לקיום האומה; אל מרכז ריאלי בא"י יימשכו יהודי כל העולם; איחוד רוחני אינו מספיק, נחוץ גם ריכוז טריטוריאלי. דובנוב מעמיד זה מול זה את שני הזרמים, את “המערבי”, שהוא למעשה כיוונו שלו, ואת “חיבת ציון”, והוא רואה השפעה הדדית בין שניהם. לפני כן, לפני 20—30 שנה, הגיעו “המערביים” עד לידי התבוללות והתכחשות. גם ה"מזרחיים" טענו, ש"התחייה" קרובה, העם יחדל להיות “זר” בקרב העמים. באה התפכחות של שני הצדדים, התחילו ספקות והיסוסים, והנה רואים התקרבות בין שני הזרמים. המערביים מקבלים את המונח “אומה”, מילה שהיתה שנואה עליהם, כי הם ראו ביהודים רק שבט או עדה דתית, אבל הם מוסיפים למלה “אומה” את התואר “רוחנית”. המזרחיים מתחילים להודות, שכח הקיום של האומה אינו מותנה רק באיחוד טריטוריאלי, אלא בעיקר בריכוז רוחני. הם מקבלים איפוא את דעת בעלי ה"מרכז האידיאלי", או “המרכז הרוחני”, אלא בתנאי, שמרכז זה יהיה בא"י ויהיה ריאלי. דובנוב לא ראה איפוא הבדל גדול בין השקפותיו ובין השקפותיו של אחד־העם. שיבח איפוא את השקפות חובבי־ציון הרוחניים, שהן מפוכחות בהשוואה לעמדת חובבי־ציון המעשיים מסוגו של ליליינבלום, המבססים את רעיון “המרכז הריאלי” על צרכי ההווה, על צרכי ההגירה.

נ. סוקולוב פרסם ב"האסיף" שחידש את הוצאתו אחרי הפסקה של חמש שנים (תרנ"ד, שנה ו'), מאמר פרוגרמתי גדול “מגמת פנינו”, שבו ניסח את השקפותיו על הלאומיות היהודית ואת יחסו ליישוב א"י. סוקולוב דחה את כל ה"איזמים" וטען, שאי־אפשר למדוד את עם ישראל באותה מידה שמודדים עמים אחרים. אין תורת ישראל בלי אומה ישראלית, התורה היא המחזיקה את העם היהודי. דובנוב ראה בעמדתו של סוקולוב אופורטוניזם ושטחיות עתונאית. לדעת דובנוב יש הבדל גדול בין יהודים כעדה דתית ובין יהודים כאומה. דובנוב מוצא ניגוד בדברי סוקולוב, מצד אחד הוא טוען, שהעם היהודי הוא עם התורה, כלומר עם רוחני, ובמקום אחר הוא אומר, שכל מי שנולד יהודי הוא בן העם היהודי. סוקולוב אומר, שעמים תרבותיים אינם קשורים רק אל הארץ, אלא לערכים רוחניים. הוא דוחה איפוא את טענות חובבי־ציון, שהצלת היהודים תבוא עם השגת ארץ משלהם, השגת ארץ־ישראל. דובנוב רואה איפוא קירבה בין השקפותיו של סוקולוב להשקפותיו שלו, אולם סוקולוב מצטרף בתכניתו המעשית לחובבי־ציון. סוקולוב מעמיד ראש תכניתו את יישוב א"י, מפני שהוא רואה בזה אמצעי חשוב לתחיית עם ישראל, פעולה שיש לה פרספקטיבה גדולה לעתיד. את הרמת המצב הרוחני, תמיכה במדעי היהדות, תחיית הלשון העברית וכד', הוא מעמיד במקום האחרון. הוא רואה בא"י מרכז רוחני, בא"י יוכל העם היהודי ליצור תרבות לאומית טהורה בהתאם לדרישות זמננו. דובנוב רואה איפוא בעמדתו של סוקולוב הכרה בעקרונות חיבת ציון בצורתה החדשה, הרוחנית. מצד אחד קרוב סוקולוב בהשקפותיו ל"מערביים", אולם למעשה הוא מצטרף איפוא ל"מזרחיים". איש העיון, כותב דובנוב, נסוג כאן בפני העתונאי בעל הפשרות. ההשפעות ההדדיות של הזרמים הגיעו לשיאן באקלקטיזם של סוקולוב.

עקבי יותר מסוקולוב הוא, לדעת דובנוב, ההיסטוריון הקשיש א. ה. וייס, שפרסם גם הוא באותו כרך של “האסיף” מאמר של הרעיון הלאומי היהודי ברוח הזרם המערבי, אבל בצביון דתי.

למרות התקרבותו של דובנוב להשקפותיו של אחד־העם, נשאר מחוץ לתנועת חיבת ציון. המשיך לרקום את מחשבותיו בדבר לאומיות רוחנית־היסטורית ואבטונומיה לאומית־תרבותית בגולה. התחיל לפתח את דעותיו אלו באביב של שנת 1894 בהרצאה בחארקוב ובפני סטודנטים בשנת 1896, וניסח אותן בכתב בשורת מאמרים, שנתפרסמו בצורת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” בשנים 1897—1902. דובנוב לא נצטרף לתנועה הציונית מיסודו של הרצל כשם שלא נצטרף לתנועת חיבת ציון. על הספר “מדינת היהודים” לא הגיב, לקונגרס הציוני הראשון לא נסע אפילו כמשקיף, אם כי שהה אז בשווייץ והפרופ' צ. בלקובסקי ביקש ממנו לבוא. בסיום ספרו בתולדות היהודים, שהיה עיבוד ספרם של בק ובראן, כתב על ההתעוררות הגדולה שקמה ברחוב היהודים לרגל הופעת ספרו של הרצל: חובבי־ציון (הפלשתינאים) “רוצים לסובב את גלגל ההיסטוריה אחורה ולעבור חזרה מתקופת המערב לתקופת המזרח העתיק”²⁶. ראה בשאיפה זו גישה חד־צדדית, אבל ראה גם תועלת בה להתעוררות ההכרה הלאומית²⁷.