א.    🔗

בימים שנתפרסמו בעולם רעיונותיו של הרצל בדבר מדינת היהודים, נאבק היישוב בארץ עם גזירות ממשלת טורקיה ועל העליה, על רכישת קרקעות ועל הרחבת ההתיישבות¹. נציגו של הברון רוטשילד, אליהו שייד, עשה מאמצים בקושטא להשיג רשיון להתיישבות על הקרקעות, שרכש הברון בחורן. הוא השיג הקלות מסויימות, אך לא בשביל עולים חדשים. התקוות, כי הגזירות יבוטלו, נתבּדו. ההתיישבות בחורן, שהתחילו בה יהודי רוסיה, רומניה, בולגריה ואמריקה, עמדה בקיץ של שנת תרנ"ו (1896) לפני חיסול, נתקבלה פקודה מקושטא לגרש את המתיישבים היהודים. באותו זמן גזר הפּחה הירושלמי על המתיישבים היהודים מבולגריה, שעלו על הקרקע בארטוף (הרטוב), לעזוב את המקום תוך שמונה ימים. התחילה השתדלותם של נסים בכר, מנהל בית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” בירושלים, של החכם־באשי (הרב הראשי) בירושלים ושל החכם־באשי בקושטא, שהביאה לביטול הגזירה.

עסקני היישוב העברי החדש בארץ, שהיו שקועים במאבקם לסילוק הגזירות ולקידום ההתיישבות, סברו, כי הפעולה צריכה להתנהל בלי פרסום. הם חששו אפוא, כי פרסומים על מדינת יהודים בארץ־ישראל עלולים להזיק. יהושע אייזנשטאדט־ברזלי, חבר הוועד הפועלי ביפו של החברה האודיסאית של חובבי־ציון, יהודי נלהב, שהיה מסור בכל מאודו לרעיון התחיה הלאומית, חשש מדבריו הגלויים ופעולותיו של הרצל. הוא דחה את ספרו של הרצל “מדינת היהודים” גם משום שבספר לא נקבעה דווקא ארץ־ישראל כמדינת היהודים. במכתב אל יצחק ניסנבוים, מזכיר “המזרחי” (המרכז הרוחני) שפעל ליד הרב שמואל מוהליבר בביאליסטוק, כתב י. ברזלי ביום כ"ה כ"ה בתמוז תרנ"ו: “כשאני לעצמי הנני ירא שלא יגרום הד”ר הערצל בשאונו גזירות חדשות. עת לבנות עתה, אבל בלאט. בנחת אפשר להשיג גם רשיון מקושטא להכניס כמאתים משפחות בכל שנה, אפשר להטות גם לב אפוטרופסי הירש², אבל הכל בשובה ונחת, והקולות בהעתונים מעירים את אויבינו בני בלי שם והיעזואיטים להשחית ולקלקל כל מעשינו"³.

ד"ר הלל יפה, ראש הוועד הפועל ביפו של חברת חובבי־ציון האודיסאית, השתתף בקיץ של שנת תרנ"ו באודיסה באסיפה הכללית של החברה. שם נפגש בוודאי עם הפרופ' צבי בלקובסקי, שהרצה בישיבות סגורות של הבאים לאסיפה על ספרו של הרצל. על דעתו של ד"ר הלל יפה לא נתקבלו עקרונותיו של הרצל והוא התנגד ל"ניאו־ציונות" הרעשנית הזאת. במכתב אל הרב שמואל מוהליבר כתב הד"ר יפה: “אני רואה חובה לעצמי להגיד לרב הנכבד, כי אני מתנגד לניאו־ציונות, כלומר לעיקרים שד”ר הרצל מביע בחוברותיו. בפרט אני מתנגד להתלהבות היתירה, לרוח הדמיון המופרז, לרעש שמקימים, בזמן שהעבודה הצנועה והאטית מוזנחת. אומנם הרעש יעורר הרבה לבבות, אבל הוא יביא לנו גם הרבה יסודות מפוקפקים ויטפח תקוות מוגזמות. בכל זאת אני מכבד כל מה שנושא בחובו שאיפה אמתית לתחיה לאומית"⁴.

למרות שהד"ר הלל יפה סבר, כי ה"הרצליאדה" יסודה בהתלהבות מלאכותית, סיפק ידיעות לפרופ' בלקובסקי ולד"ר הרצל על מצב המושבות והיישוב כולו. הוא רצה אחר־כך להשתתף בקונגרס בבאזל, אולם הדבר נבצר ממנו והוא הצטער מאוד על כך⁵.

 

ב.    🔗

שינוי גדול ביחסם של רבים ממשכילי היישוב החדש בארץ־ישראל אל דעותיו ופעולותיו של הרצל חל אחרי ביקורו של הרצל בקושטא ופרסום הרצאתו ב"מועדון המכבים" בלונדון. הידיעות על פעולותיו ונאומיו בלונדון נתפרסמו בעתונות, ב"ג’ואיש קרוניקל" הלונדוני, ומשם בעיתונים יהודיים אחרים, כמו בשבועון “אסטררייכישע וואכנשריפט”, שהופיע בווינה בעריכתו של הרב הד"ר יוסף־שמואל בלוך. אנשי ארץ־ישראל נוכחו לדעת, כי הרצל פועל למען השגת הארץ לשם חידוש מדינת היהודים בה. רבים מהפעילים ביישוב החדש קיבלו את דבריו של הרצל בשמחה ובהתלהבות. האיש שהתרשם והתלהב ביותר היה יהושע אייזנשטאדט־ברזלי. מזמן שקרא את תוכן נאומו של הרצל בלונדון לא ידע מנוחה, הוא הפך לחסידו הנלהב.

אחדים מאנשי יפו רצו לכתוב להרצל מכתב־עידוד והוקרה, אולם י' ברזלי סבר, כי אין זה רצוי, שיהודי הארץ יפגינו את תמיכתם בפעולות הרצל. הוא הציע כנגד זה לתרגם לעברית מה"ג’ואיש קרוניקל" את דברי הרצל ולצרפם לקול־קורא, שיישלח אל כל איש בישראל. ברזלי תרגם את דברי הרצל מתוך השבועון “אסטררייכישע וואכנשריפט” וחיבר שני כרוזים, אחד המכוון לבני ישראל ואחד המכוון לנוצרים.

בקול־הקורא אל העם היהודי קרא י' ברזלי לתת יד להגשמת מחשבתו של הרצל ולתרום לקרן, שתסייע להגשמה. בקול־הקורא נאמר:

"איש ישראל!

השומע אתה את דברי הד"ר הרצל! האם לא יחם לבבך, לב עברי למשמע אזניך! האם לא ירתיח דמך, דם ישראל ותחשה תתאפק תעמוד מנגד לעתות בצרה? ההחרש תחריש בעת אשר צוררינו לא יתנו לך מרגוע ונבּל ינבּלו שמך בלי הפוגה? האם לא תחגור שארית כחך להוציא לפועל את המחשבה הגדולה אשר הורה והוגה הגבר הוקם על? – כל עם ועם מקריבים עולות מחים על מזבח עמם, ואתה ישראל מה הרצל מבקש ממך אך מעט השתתפות, מעט התעניינות במצבך אתה. הוא אינו אומר לך, כי תעזוב ארץ מולדתך וקמת ועלית לשפוך דמך במקום אשר אלפי שנים תעריץ ותקדיש שמו, הוא איננו דורש, כי תתן לו פרי בטנך שיניח ראשו על שדה קטל, או כי שכוח תשכח את הארץ אשר בה נולדת, אדרבה, הוא אומר: ארץ מולדתך אהב! את מלכך עבוד! אבל השתתף בשיתוף קל גם במצב עמך ועזוב תעזוב לו לקומם את סוכתו הנופלת.

עברי, עברי! התעמוד מרחוק לרעיון נשגב וכביר כזה בעת אשר גם מלכים ורוזני ארץ ירכינו לו ראשם? התהיה אתה מהאחרונים להשיב שבותך בעת אשר גם כל נוצרי ישר לב יכתוב ידו לטובת ישראל ובקול רם יאמר: בעד ציון אני.

“יהודי, יהודי! אם איתן מצבך בעם אשר אתה יושב בקרבו, או רע ומר הנהו, הלא בין כך וכך “יהודי” אתה, הקרב נא הפעם על מזבח יהדותך קרבן דל, מנחת עני: אחת ממאה מהונך לטובת תקומת עמך, עם זו אהבת. בכל מקום שהנך יושב לא יפריעוך דתי ממשלתך לשלוח תרומתך ונדבת לבך לאגודת אחים בלונדון או לחכי”ח בפאריס⁶, בתנאי כי תשמר שם עד כי תצא לאור מחשבת הד"ר הרצל.

בן־ישראל! זכור, כי אם ישמרו כל ישראל לתת כופר שתי שבתות, והיה הסכום רב מאוד והרבה מועיל להוציא לאור רעיון הד"ר הרצל, והרם ירומם את קרנך, קרן ישראל.

אחיך בני ישראל".

בקול הקורא אל הנוצרים נאמר:

"אנשים!

אדונים נכבדים ונוצרים ישרים!

לתהלת האנושות אתם מרוממים מאוד אהבת־אדם הקבועה בדתכם, ודברי מורנו ונשיאנו הלל הזקן “ואהבת לרעך כמוך היא כל התורה” אתם אומרים גם תורת מחוקקכם. הנה, אדונים! עתה באה העת, כי תראו בפועל לעיני יושבי תבל, כי הנצרות ואהבת אדם הנן באמת קשורות ודבוקות זו בזו; בידכם עתה להציל עם עני ודל, עשוק ורצוץ משפט כל היום, בכחכם להציל עתה את העם, אשר וגאלכם היה עצם מעצמיו ובשר מבשרו; עתה הגיע הזמן כי משפט וצדק יגיהו על העם אשר רוממות שתי אלה היו תמיד בפיו, ונביאיו, אשר גם אתם מעריצים את שמם, לימדו לכל האדם ארחות משפט ואהבת צדק!

נוצרים נעלים! עתה היא השעה לאמת דברי חוזי־יה, אשר על דבריהם מוסדה תורת גואלכם, אשר תורת אהבה, חסד וצדקה לה תקראו.

עמים ישרים! עת היא עתה לכם לעזור להוציא לפועל את מחשבת הד"ר הרצל, וכיפרתם בזה את הדם הרב – דם קרובי גואלכם – אשר שוּפּך כמים. השעה הזאת מוכשרת לרחוץ ולשטוף את הכתם הגדול אשר כתמו דורות רבים את האנושות. רחצו! הזכּו! הסירו רוע מעללי העבר, שפטו עם יתום והקימו את סוכת דוד הנופלת.

נוצרים טובים וישרים! תנו כבוד לגואלכם, שימו פאר לשם נוצרי והשיבו לנו את גזלו מאתנו מרוב קנאה ואולת, תקנו אתם עוונם והייתם באמת לנוצרים אמתים.

החפצים בכבודכם שהוא גם טובת עמנו ישראל"⁷.

יהושע ברזלי הראה את כרוזיו לאנשים אחדים במקום והם מצאו, כי הצעתו מתקבלת על הדעת, אולם יעצו, שהכרוזים יישלחו לא על־ידי תושבי הארץ אלא ע"י אנשים מחוץ־לארץ. ברזלי שלח אפוא ביום י"ג באב תרנ"ו את שני כרוזיו אל מאיר דיזנגוף לאודיסה בצירוף מכתב־לוואי. במכתבו ביקש ראשית־כל, כי לא יצחק לו. “אפשר, כותב ברזלי, כי אהיה כמשוגע בעיניכם, אבל לא אוכל לעצור ברוחי, ומיום שקראתי הפראיעקט של ד”ר הערצל בהדז' קרוניקל מס' 1423 איני יכול לישון ואין לי מנוחה"⁸. ברזלי מציין במכתבו, כי בראשונה סבר, כי כל דבריו של הרצל בספרו מדינת היהודים" הם דמיון והזיה, אולם אחרי שקרא את הדו"ח מדברי הרצל שנתפרסם ב"ג’ואיש קרוניקל" התחיל להאמין, כי אולי ההיסטוריה עושה עתה קפיצה גדולה בחיי העם היהודי ועוברת בפעם אחת מהלך של מאה שנה. ברזלי ביקש את דיזנגוף להוועץ עם אנשים באודיסה, עם חברי האגודה “בני משה”, כמו עם ראש האגודה, הוא “אחד־העם”, ועם זלמן אפשטיין, וכן עם חובבי־ציון אחרים; אם אנשי אודיסה יחליטו להדפיס את הכרוזים בליטוגרפיה וברשיון הצנזורה, ישלחו נא אותם. ברזלי הניח, כי לדיזנגוף יש מכירים בלונדון, שכדאי לשלוח אליהם את הכרוז לנוצרים. הוא הציע לדיזנגוף לערוך כרוז שלישי “לאנשים ישרים” ולפנות אליהם “בשם האנושות”. “אתה איש ענרגיא – מסיים ברזלי את מכתבו – ובטח תעשה אחת משתי אלה: או תקרע תיכף את מכתבי בענרגיא גדולה או תעשה ותעשה כראוי לדיזנגוף”.

ברזלי שלח ביום י"ז באב מכתב דומה בצירוף שני הכרוזים גם למשה־דויד שוב איש ראש־פינה, שעשה אז בברלין בתערוכה של התוצרת מהכפרים היהודיים בארץ. ברזלי ביקש להראות את המכתבים לווילי באמבוס, אחד מראשי חובבי־ציון בגרמניה, אחר שיתנה אתו תנאי, כי לא יצחק למחבר הכרוזים. אם אמנם יחליטו להדפיס את הכרוזים, רשאים הם לשנות את הסגנון. ברזלי ביקש להוועץ עם הד"ר שמריהו לוין ועם הד"ר הירש הילדסהיימר. ברזלי סבר, כי יש להדפיס את הכרוז אל הנוצרים בעברית ולצדו תרגומים לגרמנית, צרפתית ואנגלית. גם במכתבו אל שוּב הוסיף, כי “עוד נכון לערוך מכתב שלישי לאנשים הומאניים”⁹.

ברזלי שלח את הכרוז לעם היהודי אל יצחק ניסנבוים. את שני הכרוזים שלח גם אל מנחם אוסישקין. במכתב־הלוואי אל אוסישקין ביקש: “אל נא אחי, אל תצחק עלי, כי לבי פועם מאוד בימים האחרונים ואף חלום שבותנו גם כן דבר יקר מאוד וכדאי להקדיש לו חיינו”¹⁰.

ברזלי פנה בהצעתו גם אל חובבי־ציון אחרים, כמו צבי פרילוצקי ויוסף זף, אולם היא לא נתקבלה וכרוזיו לא נדפסו.

 

ג.    🔗

הראשון ששלח לד"ר הרצל מכתב־עידוד והוקרה, היה הסוחר וילהלם (זאב) גרוס מיפו. יליד הונגריה, שעלה ארצה בשנת תרמ"ח ופתח בירושלים וביפו בתי־מסחר לייבוא ולייצוא, שלח ביום ט"ז באב תרנ"ו לד"ר הרצל את המכתב הבא, הניתן כאן בתרגום עברי, פרט למלים המודגשות, שנכתבו במקור בעברית:

"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך וכו'

יפו, 26 ביולי 1896

הדוקטור הנכבד מאוד,

אם אני, סוחר פשוט, מרשה לעצמי לכתוב אליך, הרי זה תודות ל"מדינת היהודים" שלך, כי חיבור זה עשה אותי לגאה.

בין התגובות הרבות, שאתה מקבל, יישמע נא גם קול מארץ־ישראל.

אני והחברה שלי, שקיבלנו לפני ימים אחדים את הרצאתך היוצרת תקופה, שהרצית אותה בלונדון, חגגנו אתמול ברוחנו יחד עם אחינו באירופה את “שבת נחמו”, כשם שלא חגגנו בשמחה רבה כזאת אף פעם בחיים. חוברתך “מדינת היהודים”, וכן דבריך שהשמעת בלונדון, שספרנו אותם כמו פנינים, נתקבלו כאן בהוקרה כדברי הנביאים, כי מזמן שאלה חדלו לנבּא לא נשמעו דברים כאלה, דברים שהם לתועלת היהדות.

בעינינו, כמו בעיני כל יהודי בר־דעת, התנועה הכבירה, שאתה עוררת אותה באומץ כה רב, היא טבעית מאד. ציפינו לה זה זמן רב בנפש כמהה. אנו יודעים, כי ספק הוא אם את הגשמתו של הרעיון האלוהי הזה נראה בימינו, בכל זאת ברכנו לרגלי “מדינת היהודים” שלך את ברכת “שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה” בדבקות ובשמחה כזאת כשם שלא ברכנו אף פעם.

אין אנו סוברים, כי כדאי בארץ זו להפגין את התלהבותנו, אבל בחברה סגורה לא נמנענו מלהרים כוס להצלחתך. אתה קבעת בהגיון ברזל את הדיאגנוזה הנכונה, כי בהסברותיך המפיקות חכמה האירות להדיוטות את עמדת היהדות, מאפילה לאורה. יהיה רצון שאלוהים יגן עליך ויחזקך לביצוע הפעולה. יעזרנו אלהים, שהדבר יתחיל בקרוב, משעבוד לגאולה.

בדואר הקרוב ארשה לעצמי לשלוח לך תשורה קטנה, כמו יין, קוניאק, וכמו כן כמה ידיעות נוספות, ואני חותם בכבוד, עבדך הנאמן ביותר

וילהלם גרוס

אחד החלוצים בארץ הקודש"¹¹

תשובת הרצל על המכתב היתה קצרה ולבבית: “שימחתני במכתב־ההסכמה שלך שמחת לבב”¹²

 

ד.    🔗

בירושלים התחילו אחדים מאלה שהתלהבו מרעיונותיו ופעולותיו של הרצל להחתים אנשים על מכתב־עידוד להרצל. אחד מהם, שנבהל מהשמועות כי פעולותיו של הרצל גרמו לגזירות על ההתיישבות בארטוף ובחורן, התחרט על שחתם על המכתב, וקרע אותו לגזרים¹³. נפוצו אז שמועות, כי הנדיב הידוע מתנגד לדעותיו ופעולותיו של הרצל. אליהו שייד, שהלך לקושטא ימים ספורים לפני הרצל והשתדל אצל הממשלה להקל את הגזרות, הודיע לברון, כי שלטונות טורקיה מערימים קשיים על המתיישבים בגלל פרסומיו של הרצל. נפוצו גם שמועות כאילו בוטל האיסור על העליה לארץ. לעסקני הישוב החדש לא נשאר אלא לקבוע מה הוא המצב לאַשורו. החתמת אנשים מטובי המשכילים והעסקנים בירושלים על מכתב־העידוד להרצל יצאה לפועל. את נוסח המכתב ערך וכתב אפרים כהן, מחנך ועסקן ציבורי חשוב, מנהל בית־הספר ע"ש למל בירושלים, ראש לשכת “בני־ברית” ויושב־ראש ועד הספריה המרכזית בירושלים “מדרש אברבנאל”. חתמו על המכתב גם יחיאל־מיכאל פינס, זאב־וול, יעבץ, א. מ. לונץ, שטבע עליו את החותמת שלו בשל עוורונו, וילהלם גרוס, דויד ילין והרופא ד"ר יוסף ירמאנס. אליעזר בן־יהודה וד"ר אליעזר גרינהוט, מנהל בית־היתומים, לא חתמו על המכתב, אבל צרפו את כרטיסי־הביקור שלהם. אליעזר בן־יהודה נזהר מלחתום, כי רק לפני שנתיים סבל מהלשנה, מאסר וסגירת עתונו “הצבי”¹⁴.

במכתב, שהוא בעצם הצהרת אמונים להרצל, שנכתב בגרמנית ושאני מפרסם אותו כאן לראשונה בתרגום עברי, נאמר:

“ד”ר נכבד מאוד!

בתולדות עם ישראל בשנת ה’תרנ"ו, שאנו עומדים על סף סיומה, יזהיר לעולמים באותיות זהב שם אחד, שמו של האיש, שנעשה על־ידי הכתב המדיני הנהדר שלו מלאך־שלום לעמים, ולעמו שלו אור ומאור.

שנה זו, ההולכת ונגמרת, תישאר לזכרון לעד כשנת לידתה הרוחנית מחדש של “מדינת היהודים”.

גם אם יעברו שנים רבות עד שהרעיון הגדול ייהפך למציאות, הרי בניו הנאמנים של העם היהודי יחזיקו ברעיון מדינת היהודים בתקווה ובאמון גמורים, הם ירחשו רגשי תודה והערצה לאיש, שנתן לאמונה הישנה כוחות יניקה חדשים ולתקווה הישנה־נושנה טיפול רענן, לאיש שנעשה לעמו חוזה נלהב, מורה חכם ומנחם.

מלבד המספר הרב של בני עמנו הנבונים ושיש להם רגש חם, היושבים בארצות הגולה, נתונים לך, ד"ר נכבד מאוד, גם לבבות של אלפי אנשים בארץ מכורתנו באהבה ובתודה, לבבות של אלפים, שהאמונה והתקווה, יראת השמים ונאמנות הביאו אותם לארץ האבות, והם מפנים את עיניהם בהתמסרות וכבוד אליך, כאל הפרשן הטוב ביותר של רגשותיהם שבעמקי הלב ושל רצונותיהם החזקים ביותר.

בשם הקהל הזה של נאמנים הרשה לנו לברך אותך, ידיד נפש יקר שלנו, הבּן הנאמן והנעלה של ציון, בברכת ציון, יחד עם ברכותינו הלבביות לשנה החדשה.

מי יתן והשנה החדשה תראה את תכניתך החשובה מתקרבת יותר להגשמה!

מי יתן ונזכה לראות בקרוב פנים אל פנים את היוצר המצוין והחביב של התכנית הנעלה הזאת, כדי שתקבל על אדמת אבותינו רשמים חדשים, תתחזק בדעותיך ותוכל על־ידי הסתכלות עצמית ונסיונות חדשים לקבוע את האמצעים והדרכים להמשכת המפעל, שהתחלת בו, ולהביאו להגשמתו, לטובת עמנו וארצנו.

מירושלים העתיקה והנערצת אנו אומרים לך “חזק ואמץ”: “היה חזק ואמיץ במלחמה למען הזכויות, הכבוד, החופש והאושר של עמנו”, ואנו מברכים אותך באהבה, נאמנות וכבוד.

ירושלים, כ"א באלול ה’תרנ"ו המסורים לך

מיכל פינס

ו. יעבץ

א. מ. לונץ (בחותמת)

אפרים כהן

וילהלם גרוס

ד. ילין

ד"ר יוסף ירמנס"¹⁵

וילהלם גרוס העביר למחרת, ביום ה־1 בספטמבר 1896 את מכתב־ההסכמה אל הרצל. הוא צירף מכתב־לוואי משלו, שבו נאמר (בתרגום לעברית):

ד"ר נכבד מאוד,

אני מרגיש היום, כי נפל בחלקי כבוד רב לשלוח אליך את ההצהרה, החתומה בידי אנשי החברה הטובה דכאן, שהם מעריציך הנלהבים ושלא יחדלו אף פעם להיות כאלה. אם נשכח את הד"ר הרצל, תישכח ירושלים על־ידינו!

האדונים בן־יהודה והד"ר גרינהוט מתכבדים לצרף את כרטיסי־הביקור שלהם. בן־יהודה נדון לפני זמן קצר בגלל הלשנה מתועבת למאסר ולסגירת עתונו “הצבי”.

תהיה זו חשיבות שאין למעלה הימנה אם כבודך ילמד באופן אישי את היחסים כאן, והייתי רוצה להרשות לעצמי להציע לך, שתערוך מסע הנה בעילום־שם (אינקוגניטו). כאן הייתי מעמיד לרשותך אנשים מוכשרים, כמו מהנדסים, גננים מדופלמים וכו', אנשי מקצוע וחברים־לדעה חמים, כדי שכב' יוכל לקבל ידיעות על היחסים בזמן קצר עד כמה שאפשר בכל כיוון שהוא.

לא נכון בהחלט, כי הופעתך בפני ממשלת טורקיה הזיקה במידת מה ליישוב היהודי בארץ־ישראל, כפי שרבים סוברים שזה כך וכפי שמספר גם השבועון (Wochenschrift); אנו סוברים כי הדבר הוא לגמרי להיפך, כיוון שעניין ההתיישבות של יהודים בארץ־ישראל מונח בכל אופן בידים אמונות, בידי עתונאי מצוין ובעל מרץ, בן־אדם שממשלת טורקיה תמצא לנחוץ לפנות אליו, איש שיגיד את המלה במקום הנכון ושיוכל להשיג זכויות אנושיות בדרך חוקית ולא בדלת אחורית (בקשיש).

יהיה זה לי כבוד רב אם כבודו ישלח לי הודעות, ידיעות, רמזים מעשיים וכו', וכן אני מחכה ממך לפקודות בנוגע לזה.

אם יהיה נחוץ מאוד, אפנה לעצה אל ידידיי, אל מר נ. בכר, מנהל חברת “כל ישראל חברים”, הד"ר ד’ארבלה, רופא ראשי בבית־החולים על־שם רוטשילד, שהם כעת נעדרים, אפרים כהן, מנהל בית־הספר על שם למל, בן־יהודה, עורך “הצבי”, הוועד הפועל של אגודת “חובבי־ציון” וכו'. כל זה כדי שכב' יוכל לקבל ידיעות מדויקות עד כמה שאפשר".

בסוף מכתבו הודיע ו. גרוס להרצל, כי הוא שואף להקים בווינה ועד לשם הפצת תוצרת ארצישראלית, כמו שעשה כבר ברוסיה ובברלין. את מכתבו סיים במלים: “אני מצפה בכליון עינים לידיעות ולפקודות ממך”¹⁶.

 

ה.    🔗

אליעזר בן־יהודה לא חתם כאמור על מכתב־ההצהרה, אולם בגליון הראשון לשנת תרנ"ז של עתונו “הצבי” כתב במאמר ראשי, בסקירתו על השנה שעברה:

“ובתור כלל האדם יוכל גם ישראל לרשום שנה זו בספר תולדותיו בצבעים לא כל כך שחורים כהשנים אשר קדמוה. השנאה והמשטמה לעמנו אמנם בתקפן עומדות בכל מקום, חושך ותוהו ולא סדרים עודם שוררים בכל עניינינו, ובכל זאת, יש דבר המזהיר מבעד להחושך הזה, ואשר יוכל להיות ללב ישראל החולה צרי ומרפא. הדבר הזה הוא – התעוררות הרוח! כן, הרוח התעורר במחנה ישראל בפרט בקרב בני הנעורים, שמהם תקוות כל עם. “”חיבת ציון” במשמעותה היותר נעלה מצא לו עובדים במקומות אשר לא קיווינו, והם נתנו לו ארשת שפתים רנה וצלולה, אשר מלאה את כל עולמנו. והישוב המעשי, ולשוננו וספרותנו התקדמו גם הם קדמה לא קלה, ואם המעצורים עודם גדולים וחזקים, אך רוחנו לא נפל בקרבנו והצדקה לנו להחל השנה החדשה הבאה עתה לקראתנו בתקוות טובות. כל הימים, אשר יחיה בקרבנו הרוח החי הזה, לא אבדה תקוותנו".

בן־יהודה לא יכול היה לפרסם בעתונו למי הוא מתכוון בכתבו על הרוח החדשה, שנשבה במחנה העברים, על הציונים החדשים, שבאו ממקומות שלא שיערו שיוכלו לבוא משם ושנתנו ביטוי ברור ונמרץ למטרת הציונים, אולם הרמז היה שקוף.

 

ו.    🔗

בתשובה על מכתב־העידוד של אנשי ירושלים ועל מכתבו של וילהלם גרוס, כתב הד"ר הרצל לגרוס, כי קיבל את המכתבים בשמחה רבה. הוא ביקש למסור לכל אחד מהחתומים וכן לאליעזר בן־יהודה ולד"ר גרינהוט את תודתו¹⁷. הרצל ביקש במכתבו זה את גרוס, שהוא וכן שאר האנשים, שהביעו תמיכה בפעולתו, יעזרו לו לברר בעיה חשובה. הרצל מסר לגרוס תוכן מכתב, שקיבל מהרב צדוק כהן, הרב הראשי ליהודי צרפת, ובו קטע ממכתב אליהו שייד אל הרב. שייד כתב: “מאז קיבל מר הרצל את ההבטחות המפורסמות בקושטא, נתן השולטן פקודה לגרש מהגולן את כל המתיישבים החדשים, שהגיעו שמה לפני שנה. מר נסים¹⁸ כותב לי, כי העתונאים הערביים והנוצריים מדברים על תכניתו של ד”ר הרצל וכתוצאה מזה מוכרחים בני־ישראל לסבול הרבה מידי האנטישמיות. כתקנה ראשונה הודיעה הממשלה למשפחות שהגיעו מסופיה כדי להסתדר בארטוף – – – – כי עליהם לצאת את ארטוף במשך שבוע ימים. וכל זאת כדי להורות לד"ר הרצל כיצד מייסדים מדינה יהודית בארץ, בה הממשלה מפחדת מפני מאת משפחות". הרצל ביקש את ו. גרוס ואת שאר תומכיו בארץ, להקים ועדת חקירה, שתקבע באופן אובייקטיבי, אם הקשיים המדוברים לא היו קיימים לפני הופעתו ואם הם נערמו בעקב השתדלויותיו.

ו. גרוס ניסה להקים את ועדת־החקירה. הוא פנה אל אנשים שונים וכינסם ביפו לישיבה. אנשים אלה, שעבדו בחלקם בשירות הברון רוטשילד ובחלקם היו זקוקים לעזרת הברון, לא רצו להקים ועדה קבועה¹⁹. גרוס הסתפק בקבלת ידיעות מאנשים שונים ובהעברתן להרצל.

ו. גרוס פגש בירושלים בראשית חודש אוקטובר 1896 את אדם רוזנברג, שעסק בחורן בייסוד חווה גדולה, גרעין של מושבה לעולים מארצות הברית ומקנדה²⁰. גרוס ביקש את רוזנברג למסור לו בכתב את חוות דעתו על השאלות ששאל הרצל. רוזנברג שלל את הדעה כי האיסור על ההתיישבות בחורן או האיסור על הכניסה לארץ עומדים בקשר עם פרסום החוברת של הרצל “מדינת היהודים”²¹.

ו. גרוס ביקש מאליעזר בן־יהודה חוות דעת בכתב. בן־יהודה ענה, כי בנוגע לשאלה, אם השתדלותו של הרצל גרמה נזק למושבות הקיימות בארץ־ישראל ולמהלך היישוב בכללו, אינו יודע כלום, אולם בנוגע להתיישבות בארטוף ידוע לו בבירור, כי הגזירה הזאת לא יצאה מהממשלה המרכזית, אלא משלטונות הצבא בארץ, המתנגדים תמיד לשלטון הפחה הכללי²².

וילהלם גרוס העביר להרצל את חוות הדעת, שקיבל מרוזנברג ומבן־יהודה, וכן ידיעות אחרות, שקיבל ממקור מוסמך, על יחס השלטונות להתיישבות בארץ. כך נודע לו, כי הפחה הירושלמי קיבל נזיפה מקושטא על גירוש המתיישבים מארטוף²³.

 

ז.    🔗

ו. גרוס המשיך לאסוף חוות דעת על השפעת ספרו של הרצל על יחס שלטונות טורקיה להתיישבות היהודים בארץ. הוא פנה אל הפקידים הראשיים של הברון רוטשילד, אל אמיל פראנק בבירות ואל יהושע אוסובייצקי בראש־פינה. אמיל פראנק ענה לו, כי אינו יודע על השפעה רעה של ספרו של הרצל על ענייני ההתיישבות בארץ. לדעת אוסובייצקי, כנגד זה, לא פעל ספרו של הרצל פעולה לטובה. אוסובייצקי סבר, כי יש לקחת בחשבון את ההשפעה של מעצמות אירופה על ממשלת טורקיה. על־ידי הופעתו הפובליציסטית של הרצל, כתב אוסובייצקי לגרוס, התייצבה אירופה הנוצרית בשנאה לשאיפות היהודים להתיישבות בארץ־ישראל, וטורקיה חייבת היתה לוותר להשפעות אלה; יחס השלטונות ליהודי ירושלים, יפו וצפת הוא כמו קודם, אינו טוב; ציר טורקיה בווינה, שהכחיש את דבר גירוש מתיישבים יהודיים ותיקים או דחיקת רגלי חדשים, לא אמר את האמת להרצל²⁴.

 

ח.    🔗

ד"ר הרצל המשיך לעמוד בקשרים עם אוהדיו בארץ־ישראל. בחורף של שנת 1897 ביקר אצלו בווינה הד"ר ד’ארבלה, מנהל בית־החולים ע"ש רוטשילד בירושלים. ד"ר ד’ארבלה אמר להרצל, כי כל ארץ־ישראל היהודית מדברת על התכנית הלאומית שלו. בשיחה אמר הרצל, כי בדעתו להעמיד את בעיית ה"חלוקה" לדיון בכינוס הציונים, שיתכנס בסוף החודש אוגוסט. לדעת הרצל יש להחליף את ה"החלוקה" ב"עזרה על־ידי עבודה". ד’ארבלה הבטיח להכין הרצאה על התנאים הקיימים בארץ, להציע הצעות ולהקים ועד בארץ־ישראל לארגון חדש של החלוקה²⁵.

ד"ר הרצל התכונן לקונגרס הציוני. הוא חיכה לדין־וחשבון מאדם רוזנברג והזמין אותו לבקר בקונגרס. הדו"ח המדובר הוא כנראה תכניתו של א. רוזנברג להסתדרות ציונית מרכזית, שהכין אותה כהצעה לוועידה הציונית, שהתקיימה בשנת 1894 בפאריס. רוזנברג שלח את הדו"ח ונסע אחר־כך לקונגרס הציוני.

הרצל רצה בהשתתפות נציגים מארץ־ישראל בקונגרס. במכתב אל וילהלם גרוס ציין הרצל, כי “לידידינו, שכבר השתקעו בארץ־ישראל, תנתן בקונגרס הזדמנות לעורר על עצמם ועל פעולתם תשומת לב של חוגים רחבים”²⁶.

אנשי ארץ־ישראל קיימו התייעצויות ביפו ובראשון־לציון בקשר לקונגרס. מאנשים בברלין ובפאריס, שתמכו בהתיישבות בארץ, הגיעו לארץ מכתבים, שבהם הזהירו מפני הסכנות הצפויות להתיישבות אם יתכנס הקונגרס. במכתבים אלה נדרשו המתיישבים להביע מחאה נגד כינוס הקונגרס. לא נמצא בארץ גם אחד, שיסכים להביע מחאה, אולם בשאלה ההשתתפות בקונגרס היו הדעות חלוקות. שלושת חברי הוועד הפועל ביפו של החברה האודיסאית של חובבי־ציון, ד"ר הלל יפה, יהושע אייזנשטאדט־ברזלי והאגרונום נ. קייזרמן תמכו בהצעה לשלוח ציר לקונגרס. תמכו בהצעה גם יהודה גרזובסקי (גור), ישראל בלקינד, חיים מרגלית־קאלוואריסקי ואחרים. יהושע ברזלי התכתב בעניין זה עם הוועד האודיסאי, הוועד הסכים להשתתפות ציר מארץ־ישראל, אולם ציין, כי רצוי שהציר לא יהיה יהודי רוסי. באסיפה בראשון־לציון הוחלט להשתתף בקונגרס וכציר נבחר הד"ר היינריך לווה²⁷. בקונגרס הציוני בבאזל השתתפו מארץ־ישראל גם וילהלם גרוס ומ. טייטלבוים מרחובות וכן, כאמור, אדם רוזנברג.

בקונגרס הרצו על המצב בארץ־ישראל אדם רוזנברג והד"ר היינריך לווה. רוזנברג, שסבל מנגישות השלטונות הטורקיים, דרש ליצור בארץ תנאי ביטחון חוקיים לפני שניגשים להקמת מפעלי התיישבות חדשים. ד"ר היינריך לווה הכריז בשם יהודי ארץ־ישראל, כי הם מזדהים עם השקפות כל ציוני העולם, ואם בשל הקונגרס יגבר סבלם של המתיישבים ישא היישוב את הסבל מאהבה. וילהלם גרוס, שהציע הצעות רבות, בתוכן הצעה לשיפור מצב העובדים היהודיים בארץ, הכריז גם הוא, כי מרבית האוכלוסיה הארצישראלית מסורה בכל נפשה ליהדות הלאומית²⁸.

כעבור שנה, בחודש מרחשון תרנ"ט (אוקטובר 1898), ביקר הרצל בארץ. הוא בא יחד עם ארבעה חברים, בתוכם דוד וולפסון וד"ר מ. בודנהיימר, במשלחת, שעמדה להפגש עם הקיסר וילהלם השני, וביקר בארץ. הרצל נפגש עם רבים מאנשי היישוב, עם אוהדיו ועם רבים אחרים. הרצל רצה בסיורו להכיר מקרוב את חיי המתיישבים, האכרים והפועלים. הוא ביקר ב"מקווה ישראל", בראשון־לציון, בנס־ציונה וברחובות. הוא נכנס לבתים, שוחח עם האנשים, התעניין במצבם של הפועלים היהודים. בכל מקום נתקבל בכבוד ובחיבה רבה. גם פקידי הברון במקום נסחפו בזרם ההתלהבות שאחזה בתושבים. בראשון־לציון נערכה לו קבלת פנים חמה בבית־העם. אנשי נס־ציונה יצאו לקראתו בלחם, במלח, וביין. בהגיעו לרחובות יצאו לקראתו צעירים רכובים על סוסים. בירושלים ביקר בעיר העתיקה, הלך אל הכותל המערבי, עלה על מגדל־דוד. הוא סייר גם בעיר החדשה, ביקר בספריה “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, הגרעין של ספריה לאומית, ועלה על הר־הזיתים. הוא ביקר במוצא אצל אחד החלוצים־המתיישבים ונטע שם ארז (או ברוש). הנוף שבין ירושלים ובין מוצא וחלוציותו של המתיישב ברוזה עשו על הרצל רושם חזק²⁹.

בירושלים ביקרו אצל הרצל אנשים רבים. הרצל רצה לפגוש בירושלים את הקיסר מתחת לשער־הכבוד, שהקימו היהודים, אולם הרבנים התנגדו ודחו את ההצעה. הרב יעקב־מאיר בא אחר־כך אל הרצל והסביר לו, כי הרבנות חששה, שמא תעורר הופעתו את חשדנותם של השלטונות.

ביקורו של הרצל עשה רושם חזק ביישוב, הוא הרעיד את הלבבות. את רחשי היישוב להרצל הביע י"מ פינס, במזמורו, כיד השירה הטובה של הסופר ואחד ממייסדי היישוב החדש³⁰:

"מזמור לבנימין בצאתו מירושלים.

רחש לבנו דבר יגון, מיודעיך להפרדך יתעצבו. כיום יכירו כח רוחך ושמך תאות נפשם סלה! אתה ראשון אתה מתוך מתבוללים יצאת, לשונך חרב חדה מול לבם השיבות. מפחד שפתך נבהלו קטני נפש, ושפלי רוח מהדר גאון רעיוניך נחבאו. רוח ישראל נגלה עליך ביפעתו וספר כתבת רוח אלהים דובר בו. המיד חנוכך באו לך כל אלה, או אם חברתך נתנה לך גודל? לבך מעין מתגבר ורוחך כביר כפרץ מים אחז דרכו. לא אתה באת אל הקודש, מקדש אל בחדרי לבבך מתוכו שאבת חזון. אף ארץ חמדה ראית בחלומך אליה נשאת נפשך. קול מלבך קרא לך ונפשך לא ידעה מה. ותעל ותהי אב ליתומים ומנחם לנדכאי רוח. ותהי לשלום מגמתך ואמונתך אין בה דופי. וישטמוך מורדי אור חשוכים בך התגרו. ותשב באיתן קשתך ואת החושך נלחמת ותוכל. ומשכילי עמך ראית נפוצים וכל טוביהם התפרדו. ויצאו קוויך בארצות ומקצה תבל מלים אליך שבו. ותקרב קדם אל ים וצפון אל נגב נתנה יד. ותגביר ברית לרבים ואגודה בארץ יסדת. אורך עליה הגהת ומרוחך עליה שפכת. ותגבר לחסד ולאהבת עם ועץ הלאומיות נשא פריו. ותאמר בצלך תחסה לעולם וטלליך ירוה בכל עת. ותבוא רוח חרישית להסיחך ממקומך וארץ קנית בדמך מרוח נרגן תעזביה. אך הלנצח תעזבני, תרחק ממני לעולמים? הישכח איש את אמו מרחם, את בני בריתו? גם אלה תשכחנה, ואת משאת נפשך אתה לא תשכח. תזכריה מארץ גומר, ושמה על נהרות אשכּנז תשא על שפתיך. לבך לא ינוח ונפשך לא תדע שקט. עוד שוב תשוב אלינו, והרי יהודה תחזינה עיניך. אנחנו בשמחה נקמה פניך וישבת אתנו כל ימי חייך".