דמותו של פּאול פרידמן, שניסה להקים מדינת יהודים במדין, משכה את שימת־לבם של היסטוריונים, ובעיקר של כותבי ההיסטוריה הציונית, שביקשו לראות בו אחד ממבשרי תחייתו המדינית של עם ישראל. בשנים האחרונות נתפרסמו עליו מחקרים בצירוף תעודות. לאחר שנדפס מאמרו הגדול של ד"ר נ. מ. גלבר בלווית תעודות בשנתון “שיבת ציון” תשי"א—תשי"ב (ירושלים תשי"ג) ראו אור לאחרונה: מאמר גדול, אף הוא בצירוף תעודות, של יוסף פרנקל, ב"שנתון הרצל" (באנגלית) כרך ד' (ניו־יורק 1962), וכן מאמר של ד"ר אוסקאר ק. רבינוביץ, המכיל לקט של תעודות באנגלית, ב"ספר־היובל" לכבוד ד"ר אבא־הלל סילבר (באנגלית), 1963. במאמרו של י. פרנקל מתואר פאול פרידמן כאידיאליסט מובהק. גם ד"ר אוסקאר ק. רבינוביץ רואה במעשיו של פאול פרידמן ניסיון של אדם בעל כוונות טובות. ואולם תעודות אחדות על פאול פרידמן, שעלה בידי למצוא, בצירופן לתעודות שכבר היו בידי ההיסטוריונים, מעלות לפנינו דמות שונה בתכלית, דמות שלילית של הרפתקן. דברי הבאים יוקדשו אפוא להארתו של פרק עגום זה בדברי־ימינו החדשים.

 

האיש ותכניתו    🔗

כשיהודי רוסיה התחילו להגר בהמוניהם מן המדינה, שהצרה את צעדיהם ודיכאה את רוחם, ולתור אחרי ארצות לקליטתם התחיל גם פאול פרידמן שוקד על עניין יישובם של יהודים פליטים אלה. יליד קניגסברג היה (נולד בשנת 1840) ותושב ברלין, ובאותם הימים היה נוצרי, אבל ידוע היה שמוצאו יהודי. ייתכן שהיה מומר¹. תחילה עסק במחקרים היסטוריים וכתב ספר חשוב בתולדות הריפורמציה באנגליה — ביוֹגראפיה של המלכה אַן בּוֹלן. רווק ובעל־רכוש היה ונודע באופיו האכּסצנטרי, איש לא־יציב, הוזה הזיות ושואף לגדולה. כשהתחילו פליטים יהודים עוברים מרוסיה דרך גרמניה, התעניין בגורלם והושיט להם עזרה. אבל הוא לא הסתפק בכך, אלא בא בהצעה משלו ליישובם של פליטים אלה. הוא הגה את הרעיון של יישובם בארץ לא־מיוּשבת, שבה יוכלו להקים מדינה משלהם. הארץ שגילה היתה בחצי־האי ערב, “מדין”, שטח שהיה נתון באופן רשמי לשלטון מצרים, אבל לא היה מיושב ובמרחביו נדדו בידואים מעטים, חופשים לנפשם. פרידמן קיווה שבמשך הזמן יוכל לקבל שם אוטונומיה רחבה, ישתלט על ארץ זו ויפרוץ צפונה, לארץ אדום, שבה אפשר יהיה לעסוק בחקלאות. הוא רצה להתחיל במדין, מושבה קטנה, שתושביה יעסקו במלאכה, בניצול הים (דייג, אלמוגים) והרים (מחצבים). לרעיון יישוב ארץ־ישראל התנגד מפני שסבר, כי אין ליישב יהודים במקומות בהם נאחזים גם נוצרים. במיוחד לא התאימה, לדעתו, ארץ־ישראל מאחר שיש שם מקומות קדושים לנוצרים ויש לחשוש לעלילות־דם מצד הכמרים. הוא חיפש ארץ בלתי־מיושבת, שבה אפשר יהיה להקים מדינת יהודים. בשאיפתו לגדולה ובנטייתו להרפתקנות רצה להיות בארץ זו שליט יחיד, המלך המוריש את שלטונו אחריו לאיש שהוא בחר בו. הוא רצה להבטיח לעצמו את עזרתן של מעצמות אירופה וקיווה לקנות גם את לבם של הבידואים, אבל דעתו היתה שארץ יש לכבוש ולשלוט בה בכוח החרב. משום כך ביקש לגייס אנשים להתיישבות, שיהיו גם חיילים נכונים לקרב.

 

פעולות ראשונות    🔗

פאול פרידמן נסע בקיץ של שנת 1890 ללונדון ושם נפגש עם סר אֶוולין בּארינג (נקרא אחר כך לורד קרומר), נציג בריטניה במצרים. הוא הביע לפניו את רצונו לייסד בכספו שלו מושבה קטנה, אי־שם על אדמת מצרים, בשביל פליטים יהודים. הנציג הבריטי אמר לו, שלדעתו אין סיכויים להצלחת התכנית. פרידמן לא נרתע ושאלו אם תתנגד ממשלת בריטניה לתכניתו. הנציג, שהיה בעל ההשפעה הגדולה ביותר במצרים, השיב לו שאין זה עניינה של בריטניה אלא של מצרים, וכי הוא לא ישים מכשולים בדרכו אבל גם לא יסייע.

פרידמן שב לווינה ושם ניסה לבוא בדברים עם אגודת הסטודנטים “קדימה”. לפי כרטיס־הביקור שלו, שמסר לאגודה, הציג את עצמו כאחד מצאצאי הבנקאי הברלינאי אפרים־היינה פייטל, וכ"ממונה על בית־המדרש של משפחת אפרים". ודאי רצה להדגיש את קשריו ליהדות בציינו, שהוא אחראי לבית־מדרש. לא ידוע אם נפגש עם ראשי “קדימה”.

בסתיו נסע פרידמן למצרים וסייר במקום, שהיה בדעתו ליישבו. לדבריו סייר גם בסוֹמאלי שבמזרח־אפריקה ונוכח לדעת, שאין הארץ הזאת מתאימה להתיישבות.

קונסול גרמניה במצרים הודיע לנציג הבריטי שם, שאין ממשלתו אחראית לפעולותיו של פרידמן ואינה מעוניינת בהן. דעתו של הקונסול היתה, שפרידמן הוא איש הגון, נוח להתלהב לרעיון ובעל כוונות טובות; כשלון תכניתו הוא ודאי, אבל אי־אפשר להשפיע עליו שיחדל ממנה.

אחר כך נפגש פרידמן עם ראש־ממשלת מצרים. ראש־הממשלה לא דחה אותו אבל גם לא עודדו. פרידמן הביע אחר־כך את קורת־רוחו משיחתו עם ראש־הממשלה ומכך שאין מתנגדים לו².

בשבתו בקאהיר ענה פרידמן על מכתב של מונטיפיורי, כנראה יוסף סבאג־מונטיפיורי מלונדון, ששאלו מה בדעתו לעשות למען יהודי רוסיה ופולין. פרידמן כתב לו, כי אין הוא מאמין בהצלחתן של מושבות חקלאיות של יהודים בכל מקום שבו עשויים להתיישב גם נוצרים. נימוקו היה, שיבואו נוצרים הרבה וינהיגו את חוקיהם ואורח־חייהם, דבר שיפריע ליהודים לחיות לפי דתם ומנהגיהם שלהם. ומכיוון שמרובים הם בעלי־המלאכה היהודים רוצה הוא לייסד בשבילם מושבה, שאנשיה יועסקו במלאכה ובתעשייה בשטח צדדי, שדרכי התחבורה אליו הם בכל זאת קלים. פרידמן הודיע למונטיפיורי, שבדעתו להשיג מממשלת מצרים רשיון ליישב את החוץ³ דרומית־מזרחית לעקבה ולהחזיק בית־הבראה על הגבעות. בנוגע ליהודים, שילכו להתיישב שם, סבר, שיהיה צורך להזמין אנשי־צבא (סמלים) גרמניים אחדים, כדי לאַמן את האנשים ולהכריחם לשמור על הסדר והניקיון. הוא רצה להשליט סדר ביד חזקה. “הייתי גם רוצה”, כתב, “למצוא אדם, שיהיה מוכן לבוא במקומי, למקרה שאני אתמוטט, ולהיות יורשי; סקוטי צעיר ותקיף היה מתאים ביותר לתפקיד זה”. פרידמן ציין, שלמעשה אין במדין שום שלטון והוא יהיה אפוא הסמכות היחידה, בעל ההשפעה המכרעת, ויוכל בלי חשש מפני הפרעות רציניות מצד המצרים להרחיב את יישוביו, שכן המצרים מגלים מעט מאוד עניין במדין. הוא הביע את תקוותו, שידידיו באנגליה ישפיעו לטובת המושבה שלו⁴.

 

החוברת “ארץ מדין”    🔗

פרי בקורו בשטח, שבחר להקמת המושבה שלו, היתה החוברת “ארץ מדין”, שפירסם בגרמנית בברלין בחודשים הראשונים של שנת 1891. השטח המיועד עובר לאורך מערבו של חצי־האי ערב, מעקבה בצפון עד נמל אל־וידז' בדרום, מרחק של כ־400 קילומטר. האוכלוסיה בשטח זה של 9,000 מיליון מרובעים מנתה בסך־הכל 23,000 נפש. הריבונות על השטח היתה בידי מצרים. בדרום, בנמל אל־וידז', ישב מושל תורכי. בחוברתו מצטט פרידמן חוק מצרי משנת 1875, המקנה למתיישב את האדמה, שעליה הוא בונה או מעבד אותה. אם כי בחוברת לא נאמר, שההצעה נוגעת ליהודים, ציינה המערכת של העיתון הציוני “זעלבסט־אמאנציפּאציון” (בגרמנית), שיצא לאור בווינה, במסרה ידיעה על הופעת החוברת (בגל' 12 של שנת 1891), שהיא מתכוונת ליישוב יהודי ברוסיה; מר פרידמן פנה למדין, מפני שארץ זו שייכת לכדיב המצרי, ופרידמן מניח שמושל זה יעניק לה עצמאות במידה רבה. לפי פרידמן יוכלו להתיישב במדין לא יותר מחצי מיליון נפש. המערכת העירה שאיננה מתנגדת לתכנית, משום שמדין קרובה לארץ־ישראל, אבל צר לה מאד שהמחבר מדבר על תנועת יישוב ארץ־ישראל דברים המשפילים אותה, מתוך קנאה לתכניתו שלו. בחוברת עצמה אין שום הערות על תנועת יישוב ארץ־ישראל. עורך “זעלבסט־אמאנציפּאציון” שמע, כנראה, שפרידמן מדבר על תנועה זו בזלזול.

 

פניות אל ארגוני היהודים, הבארון הירש וממשלת בריטניה    🔗

פרידמן פנה אל החברות היהודיות הגדולות במערב, כגון “כל ישראל חברים”, אבל לא עלה בידו לשתפן בתכניתו. ואולם בווינה עשה רושם טוב על ראשי ה"איזרעאליטישה אליאנץ". הללו סברו, כי ראוי הוא לאמון⁵. פרידמן פנה בתכניתו גם אל הבארון הירש, אולם הבארון דחה אותה כתכנית לא־מעשית. פרידמן לא הסתיר רוגזו והדגיש אחר כך, שאין למפעלו שום קשר עם פעולות הבארון⁶. לפי שנאמר בעיתון הווינאי “נויע פרייע פּרעסע”, הגיב פרידמן על הדחייה במלים אלו: “אני עצמי רוצה להיות הירש קטן”⁷.

פרידמן החליט לפעול על דעת עצמו. בראשית חודש מאי 1891 הגיש בלונדון לשר־החוץ את חוברתו בלווית מכתב. במשרד־החוץ אמר, שבכוחו להשיג סכומי־כסף גדולים ליישובם של פליטים יהודים מרוסיה ומפולין בארץ מדין, ושראש ממשלת מצרים אינו מתנגד לתכנית. ממשלת בריטניה מתבקשת לא להתנגד לתכנית ולא להפריע לו במאמציו. במכתבו אל שר־החוץ ציין שהארץ היחידה, שאליה יכולים היהודים להגר מרוסיה ומפולין במספר רב, היא ארץ ערב. שם לא ייתקלו בשנאה גזעית, מפני שהערבים עצמם מבני אברהם הם; ההבדל בדת אינו גדול, הבדואי אינו קנאי ולא ישים לבו לכך; בתימן אין נרדפים היהודים אלא מפני שהם שבט חלש, בלתי־מזויין, ושבטי־ערבים חלשים נרדפים שם עוד יותר; יהודים מזויינים וממושמעים יכובדו, יראו אותם בעין יפה יותר משרואים אירופים או תורכים. כמו־כן הודיע במכתבו, שבדעתו לצאת בסתיו הקרוב למדין בראש 80 יהודים מגאליציה ומהונגריה, אנשים מובחרים, חיילים ותיקים ובעלי־מלאכה, כדי להתיישב ולהכין את הקמת המושבה. סבור היה, שאם יתייחסו כראוי לבידואים ויתן להם באקשישים, לא יתנגדו הללו, ואם יהיו ברשותו 300 אנשים מזויינים, הרי יהיה חזק יותר מכל שבטי הבידואים ולא יצטרך להתחשב בהתנגדות העלולה לבוא מצדם. המושבה עשויה אפוא להתפתח ולקלוט יהודים רבים מרוסיה ומרומניה. ואם לא ייוותר מקום ליישוב המהגרים היהודיים, ציין פרידמן, ירצה להתפשט בשאר חלקי חצי־האי ערב; במגעו עם הבידואים יצטרך לסמוך רק על עצמו, על כוחותיו; לאחר שיהיה בכוחו להוכיח, שהיהודים יודעים איך לשלוט על הבידואים ולהנהיג אצלם סדר, ירצה לקבל אוטונומיה במידה האפשרית; בעניין זה תצטרך להחליט ממשלת מצרים, אולם מבקש הוא שממשלת בריטניה תדע על כוונתו זו⁸. שר־החוץ העביר את המכתב אל הנציג בקאהיר, אבל שום הבטחות לא ניתנו לפרידמן מצד ממשלת בריטניה.

 

פרידמן מרגיע את חובבי־ציון ומכשיר את דעת־הקהל    🔗

כששהה בלונדון נפגש פרידמן עם פרופ' ר. גוטהייל, חובב־ציון מארצות־הברית. פרידמן, שהתנגד ליישוב ארץ־ישראל, ידע לקנות גם את לבם של חובבי־ציון תמימים. במכתבו אל גוטהייל ציין, שרעיון יישוב היהודים בארץ־ישראל ובסביבתה מתקבל על דעת היהודים, חרדים וחופשיים כאחד; בשביל החרדים הרי זה יהיה קיום הנבואות לשיבת ציון, ואילו החופשיים ירצו מטעמים מעשיים ליישב את היהודים בארץ, שבה קיימים אותם תנאים טופּוגראפיים ואקלימיים, שבהם התפתח העם בראשית ימיו⁹.

פרידמן רצה להכשיר את דעת הקהל היהודי, שתקבל את תכניתו באהדה. מערכת השבועון היהודי הוותיק “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” (בגרמנית), שיצא בברלין, קיבלה מכתב ובו הצעה לא להסתפק בהעברת פליטים יהודים מארץ לארץ, כמו מרוסיה לארגנטינה, שכן גם שם עלולה לפרוץ אנטישמיות, אלא לכבוש בשביל היהודים ארץ, שבה יהיה להם שלטון עצמי. בעל המכתב, שביקש להישאר בעילום שם, מנה בין אלה הרוצים לעזור ליהודים את הבארון הירש, את משפחת רוטשילד, אץ הפרופ' לוונטאל, שהיה מיועציו ועוזריו של הבארון הירש, ואת הפילאנטרופּ הנוצרי פיליפ פרידמן, היסטוריון ברלינאי, העוסק בייסוד מושבה יהודית במדין. בעל המכתב הציע להקים ועדה, שתדון בהצעותיהם של הפילאנטרופּים הללו ותחליט היכן יש ליישב את הפליטים היהודים.

המערכת פרסמה את המכתב (בגל' 24 מיום 12 ביוני 1891) וציינה שכותבו הוא איש נכבד, וההצעה עושה בראייה ראשונה רושם הרפתקני במקצת, אבל אם מחבר המכתב יגלה את שמו לא יהיה רושם כזה. אני מניח, שהמכתב נכתב בהשראתו של פ. פרידמן.

בתגובה על ההצעה לכבוש ארץ בשביל היהודים, כדי להקים שם מדינה משלהם, נתפרסם בגיליון 25 של השבועון מכתב מאת “יהודי”. טוען היהודי, כי אמנם אין זה מן הנמנע שיקרה כדבר הזה בתולדות היהודים, אבל מדינה אפשר להשיג רק בכוח הזרוע, ואילו היהודים אל להם להשתמש בכוח הזרוע, שהרי דבר זה יהיה בניגוד לייעודם הרוחני. תשובה למכתב החתום בשם “יהודי” ניתנה בגיליון 26, והמשיב חתם את שמו בעילום שם. N..N. אני מניח, שזה היה פרידמן בעצמו. בעל המכתב דוחה את רעיון הייעוד של היהודים בקרב העמים, והוא פונה בקריאתו אל האנשים הנבונים, היודעים איך נוצר ומתפתח עם. הוא שואל אם משה בן עמרם ויהושע בן־נון עשו גם הם כפי שמציע ה"יהודי". לאנשים הנבונים נכון הוא להצביע על ארץ, שאפשר להשיגה ושיש סיכוי לייסד בה מדינה ליהודים בהסכמתן ובתמיכתן של כל מעצמות אירופה, ואפילו בתמיכתם של תושבי המקום. ארץ־ישראל איננה באה, לדעתו, בחשבון, מפני שאין לה למדינה יהודית אפשרות קיום במקום שנמצאים בו מקומות קדושים לנוצרים. ניתן לחשוב על ארגנטינה, אבל שם האדמה קנויה ועלולה לצמוח אנטישמיות. ארץ אחרת שאפשר לחשוב עליה, היא קונגו; ניתן לקנות את אדמתה של ארץ זו בזול והיהודים יוכלו להגיע שם לשלטון עצמי. בעל המכתב טען, שהוא יודע ארץ טובה מאלו, הוא חשב היטב על כל הפרטים הנוגעים להשגת ארץ זו, אבל אין הוא יכול למנותם בעיתון. הוא מודיע אפוא שממתין הוא לכך, שכמה אנשים מוסמכים יפנו אליו, ואז יציע לפניהם את הצעתו. ההצעה להקים ועדה, שתדון בתכניות ליישוב הפליטים ותקבע את הארץ שבה יש ליישבם, מובאת אפוא בשני המכתבים המדוברים. עובדה זו מחזקת את השערתי, שפרידמן הוא הוא בעל ההצעה.

באותו גיליון, שבו נדפס המכתב האלמוני מאת נ. נ., נדפסה בכרוניקה מברלין ידיעה, שהובאה מעיתון מינכני, שמלבד הבארון הירש, החושב על יישוב יהודים בארגנטינה, פועל בפטרבורג אדם שני בעל־יוזמה, הרוצה ליישב יהודים לא בארץ־ישראל, שכן הוא מתנגד ליישוב ארץ זו, אלא בערב, במדין. העיתון המינכני ידע לספר, שהיוזם רכש במדין קרקעות רבים, ואיחל ליוזם הצלחה במעשיו.

הדברים היו שקופים. בסקירת־העיתונות שלו הודיע “המגיד” על חליפת המכתבים האמורה. הוא הודיע, שהמכתב הראשון נכתב על־ידי אחד מגדולי היהודים בארצות המערב, ואילו התשובה ל"יהודי" נכתבה גם היא על־ידי אדם חשוב מאוד, העומד בראש יהודי גרמניה, ושכוונתו לחצי־האי ערב¹⁰. עורך “המגיד” כיוון לדעתו של פרידמן, אף־על־פי שבמכתבים לא הוזכרה ארץ מדין.

 

הכנת המסע; גיוס מתיישבים    🔗

בעל התכנית התחיל להתכונן ליציאה למדין. אחת מפעולותיו הראשונות היתה רכישת ספינת־קיטור קטנה, בת 17 טון, בבריטניה. הוא קרא לספינה “ישראל”, וזו הפליגה תחת דגל אוסטרי. פרידמן התחיל לגייס אנשים ל"מיפקדה" שלו. הוא התקשר עם קצין פּרוסי, הבארון פּוֹן זאָאבאך, ועם שני תת־קצינים מן הגדוד המזרח־אפריקני הגרמני. כמו־כן הזמין רופא (ד"ר ארנסט לאנדסמאן מווינה), חימאי (ד"ר פירסט מברלין) וטכנאי־בנין, כולם נוצרים גרמנים¹¹. הוא רצה לגייס עוד אנשים מעמים וארצות שונים, אך על הזמנת יהודים, שיקחו חלק בניהול המסע, לא חשב כנראה כלל. הוא קנה מיספר רובים, 2 מרגמות ותותח־שדה קל, ואחר כך ניגש לגיוס המתיישבים. בחודש תשרי תרנ"ב, אוקטובר 1891, בא לקראקא יחד עם שלושת אנשי־הצבא, כדי לאסוף אנשים, ופנה אל הוועד המקומי לעזרה ליהודי רוסיה שהוקם על־ידי ה"איזראעליטישע אליאנץ" הווינאית. הוועד ביקש חוות־דעת מאת האליאנץ וקיבל תשובה במיברק: “לתמוך תמיכה מוסרית באדון פרידמן”. יהודים מגאליציה לא הצליח פרידמן לגייס, אבל כנגד זה הצליח למשוך אחרין מבין הפליטים ברוסיה, שפחדו שמא תחזירם המשטרה לארץ מוצאם, שלושים בעלי־מלאכה, אנשים בריאים, רובם צעירים, ובהם גם בעלי־משפחות. פרידמן הציע להם לחתום על חוזה לשנתיים. לפי חוזה זה, שנעשה בחסותו של הוועד בקראקא, התחייב כל אחד מהם לשרת את פרידמן במסעו לחקירת ארץ מדין וליישובה, להתאמן באימונים צבאיים ולהיות נכון לשמירה ולהגנה; לציית להוראותיו, או להוראות של ממלא מקומו, וניתנת לו הזכות לשפוט, להעניש ולגרש את הבלתי מתאימים. בחוזה הובטחה לאנשים משכורת של 5 רובל לחודש, הותר להם לקחת עמהם את משפחותיהם, ואילו המשפחות שתשארנה ברוסיה תקבלנה 10 רובל כל חודש; לאחר שנתיים ימים יקבל כל מתיישב בית עם חלקת אדמה, אבל הללו שלא ירצו להישאר במושבה יקבלו סכום כסף כדי הוצאות הדרך עד לונדון; העובר על המשמעת יגורש ולא יקבל דבר להוצאות הנסיעה¹².

הצעת החוזה לא היתה לרצון לרבים מן המתגייסים, ואף־על־פי־כן חתמו עליה בקראקא 17 איש, ובמקומות אחרים בגאליציה עוד אחדים – יחד 30 איש. פרידמן קנה בשביל המתיישבים ספר תורה, אך לשוחט יהודי לא דאג.

בשעה שפרידמן ועוזריו עסקו בגיוס מתיישבים בא לקראקא לבקר אצלו בחג הסטודנט שאול־רפאל לאנדאו. פעולת הגיוס נעשתה בסמוך לביתו ומשום כך ראה את תנועת האנשים, הבאים להתגייס. כיוון שסבור היה שמתכנית זו להתיישבות עשויה לצמוח תועלת ליישוב ארץ־ישראל, שוחח עם פרידמן ארוכות ותהה על התכנית. ואומנם מן השיחות ששוחח עם פרידמן ומנוסח החוזה נוכח, שאין הדבר אלא מעשה־הרפתקנות, שיש להתריע עליו, עמד אפוא ופירסם את אזהרתו בעיתון “זעלבסט־אמאנציפּאציון”¹³. לאנדאו מוסר, שלשם הבטחת זכויות המתיישבים לפי החוזים השליש פרידמן בבאנק בווינה 5,000 פלוֹרין, סכום לא מספיק כלל וכלל. על השאלה איזו שפה תהיה השלטת במושבה ענה פרידמן, שתהיה זו השפה הערבית, ואת חינוך הדור הצעיר ימסור לחברת “כל ישראל חברים”.

העיתונות בכללה עברה בשתיקה על אזהרתו של לאנדאו. רק “המליץ” פירסם קצת באיחור, אחרי שהשיירה כבר יצאה למצרים, מארמר¹⁴ ראשי נגד פיזור הפליטים היהודים בארצות שהן מחוץ ליישוב, כלומר בארצות שאין עמי תרבות מתיישבים בהן. במאמר זה נקראים רבני רוסיה וכן אנשים אחרים בעלי־השפעה לעצור בעד הנחפזים ללכת אחרי המיטיב הלא־קרוא¹⁵. המאמר ב"מליץ" נדפס, כאמור, במאוחר. לא הצליחו לעצור את הפליטים לא העיתונים בקראקא, שיצאו נגד פעולותיו של פרידמן, ולא רב העיר, ששלח לקרוא לכל אחד מהם ודיבר על לבם שלא ילכו. אומנם רבים מהפליטים נרתעו ואף־על־פי־כן עלה בידי פרידמן לגייס, כאמור, 30 איש.

כעבור זמן קצר קיבל עורך העיתון “זעלבסט־אמאנציפּאציון” מכתב מברלין, שבו נאמר כי אפשר לסמוך על פרידמן ושעל־ידי פירסום האזהרה נעשה לפרידמן עוול. זמן קצר אחרי כן בא פרידמן עצמו אצל העורך בווינה וביקש שלא יפרסם דבר על פעולותיו עד שיוכל הוא, פרידמן, להראות בעצמו על הצלחותיו ועל־ידי כך לרכוש את דעת הקהל. פרידמן עשה על בירנבוים רושם של הרפתקן במקצת, אבל גם של אדם בעל מרץ רב, שמפעלו עשוי להצליח. פרידמן השיג את מבוקשו. העורך החליט להימנע מכל פרסום בעניין זה עד שישמע על גורל המפעל¹⁶.

 

יחסן של ממשלת גרמניה ואוסטריה    🔗

לפני צאתו עם אנשיו למצרים ביקש פרידמן להבטיח עזרה מצד ממשלת גרמניה ואוסטריה. הוא הגיש תזכיר לראש ממשלת גרמניה שבו ציין, כי יודע הוא שאין הממשלה יכולה לסייע בידו במישרין אבל הוא מקווה, שבכל מקום שהדבר אינו מנוגד לענייני גרמניה יקבל מעט עזרה, כגון מידע מצד פקידי הקונסוליה הגרמנית. מאחר שהשטח של חצי־האי ערב, הנמצא תחת שלטון מצרים, גובל בנפות (וילאייט) התורכיות דמשק וחג’אז, יש בדעתו לצאת במועד מאוחר יותר לקושטא, כדי להניח את דעתו של ראש הממשלה התורכי ולומר לו שאיננו מתכנן שום דבר רע נגד תורכיה. כמו־כן כתב פרידמן בתזכירו, שהנציג הבריטי במצרים קיבל את תכניתו ברצון, דבר שיסודו כאמור בשקר¹⁷.

ממשלת אוסטריה הורתה לנציגיה בתורכיה ובקאהיר לא לתת לפרידמן שום תמיכה רשמית. כנגד זה קיבל פרידמן מכתב־המלצה פרטי מפקיד אוסטרי בכיר אל אחד מעובדי הצירות של שגרירות אוסטריה בקושטא, ובמכתב זה מציין הפקיד, שפרידמן, העומד לבוא בימים הקרובים לקושטא, אין לו שום קשר לבארון הירש ולתכניותיו בדבר יישוב יהודים. הפקיד ביקש אפוא מעובד הצירות, שיעמיד באופן פרטי את הפקידים התורכיים על עובדה זו. הוא ציין, שלפרידמן יצא שם של איש הגון, ואפשר אפוא להניח, שתכניתו אינה כרוכה בשום מטרות אחרות מלבד רצונו לעזור לבריות¹⁸.

פרידמן לא יצא לקושטא, אך ממשלת תורכיה עקבה בחשד אחרי פעולותיו.

 

המסע בדרכו    🔗

הפליטים נסעו מקראקא בשתי קבוצות, האחת דרך נמל ברמן בספינה גרמנית, והשנייה, ובה פרידמן והקצין, דרך נמל טריאֶסט בספינה “ישראל”. בקבוצה הראשונה היו 17 אנשים, 6 נשים ו־4 ילדים. היא יצאה מקראקא ביום 6 בנובמבר, נתעכבה במיסלוביץ, ברסלאו וברלין, ובכל המקומות האלה קיבלו היהודים את הנוסעים בסבר פנים יפות. בברמן, במקום שעמדו לילות על סיפון הספינה, כבר הראה אחד מאנשי־הצבא הגרמניים את נחת זרועו לאחד המתיישבים. כיוון שהיהודי לא טיפל כראוי, לדעתו, בכלבו (של איש־צבא זה), הכה את היהודי מכות נמרצות עד שהאיש אנוס היה לשכב אחר כך שלושה ימים. ראש הקהילה בברמן הזהיר את האנשים מפני פרידמן, והללו לא נשאר להם אלא לבכות על מר גורלם.

מיד עם עלותם של האנשים בנמל ברמן על הספינה, נשתנה לרעה היחס אליהם. ניתן להם למאכל בשר טריפה, ואף בשר חזיר, בעוד הללו דרשו בשר כשר והודיעו על־ידי אחד מהם, שאם לא ימלאו את דרישתם יירדו מן הספינה. הקצין שאל כל אחד לחוד אם בדעתו לעשות כן, אך האנשים הכחישו את הדבר. בנמלים לא ניתן ליהודי המקום לגשת אל הספינה, כדי שלא ישוחחו עם אנשי השיירה¹⁹.

פרידמן דאג אז כנראה לכך, שיצטרף לשיירה שוחט יהודי. בעניין זה כתב ללונדון ומשם נשלח שוחט, פליט מרוסיה, שישב שם כשנה ומשפחתו היתה ברוסיה²⁰. השוחט ועוד יהודי אחד עלו בדרך על האוניה ונצטרפו לשיירה.

מסעה של השיירה הראשונה, עד נמל סואץ, ארך 23 יום. בסואץ יצאו לקראת פאול פרידמן והקצין, שבאו עם הקבוצה השנייה בספינה “ישראל”. שם התחילו לאמן את האנשים באימונים צבאיים, בעיקר צעידה במשך שעות רבות, ללא מתן מזון ומשקה בזמן האימונים. בקרב האנשים, שכבר לא היו מרוצים בדרכם, נתעורר הרצון לעזוב את המחנה. ואכן, אחד מהם, שהיה ברשותו סכום־כסף קטן, עזב²¹.

הקהילה היהודית בסואץ היתה נכונה לעזור לאנשים הלא־מרוצים למצוא עבודה במצרים²², אך פרידמן ידע לרכוש את לבם של פרנסי הקהילה באלכסנדריה ואת לב רבה הראשי. עוד איש אחד עזב את המחנה, אבל כנגד זה נצטרפו שמונה אנשים חדשים רובם מפליטי רוסיה. בין המצטרפים היה שוחט מבני העדה הספרדית.

לפי הוראה מנציג בריטניה במצרים קיבל אז פרידמן תעודת־מסע וכן המלצה מאת המפקד האנגלי של הצבא המצרי. בתעודה הומלץ לפני השייכים של השבטים שבתחומי מצרים כאיש בעל רצון טוב²³. נציג בריטניה הודיע לפרידמן והטעים, שפעולותיו של זה הן על אחריותו שלו בלבד ושממשלת מצרים אין ביכולתה להבטיח את שלומו.

בראשית החודש דצמבר יצא פרידמן עם אנשיו, בתוכם 24 יהודים, מסואץ להקמת המושבה. הוא החליט להקים בראשונה מחנה זמני בדרום חצי־האי סיני, ורק אחר כך לעבור לחוף שממול, הוא ארץ מדין. 14 איש וכן מיטען נשלחו בשתי סירות־מפרש ערביות, ואילו פרידמן ושאר אנשיו הפליגו ביום 10 בדצמבר בספינה “ישראל”. את הנשים והילדים השאיר בסואץ, מקום שם שכר בשבילם דירות והקציב כסף למחייתם. השיירה ירדה במפרץ שרם־אל־מויאה ונטתה שם את אוהליה. המתיישבים הועסקו בעבודה הקשה של העברת פחמים ומיטען אחר מן הסירות למחנה. מזון לא ניתן להם די צורכם, ובמים שבמקום קשה היה להשתמש לשתייה.

 

ביקור במחנה    🔗

חוקר הצמחיה השווייצי אלפרד קייזר, שעשה אז יחד עם אשתו במפרץ עקבה לצורכי מחקר, הופתע למצוא בדרום חצי־האי סיני מחנה אירופי בלב המדבר. הוא ראה לפניו שישה אוהלים גדולים והרבה ארגזים וחבילות, שיצרו כעין מיתרס וגדר מסביב. במיפרץ ראה ספינת־קיטור קטנה ושתי סירות ערביות. אנשי הספינה, שראו את הרוכבים ונכנסו עמהם בשיחה, הזמינו אותם לבקר במחנה. הם נתקבלו שם יפה על־ידי פרידמן והבארון פון זאאבאך. פרידמן הציג עצמו כגרמני והציג את מלוויו: הרופא, החימאי, הטכנאי והקצינים. בשביל האורחים הוקם אוהל. בשיחותיו עם פרידמן שמע האורח על מטרת המסע והתרשם מפרידמן ומן המחנה. קייזר, שהכיר את ארץ מדין, סבר שיש סיכויים להצלחת התכנית, שכן ניתן למצוא במדין מים ולהפוך את המדבר לארץ נושבת; אם יתיישבו שם היהודים בקבוצות של מאה איש, לא יצטרכו לחשוש מפני הבידואים; אומנם ספק אם יימצא שוק לתוצרת בעלי־המלאכה היהודים בקרב הבידואים, אולם הסוחרים היהודים בעולם כולו יוכלו לקנות את התוצרת ולשווקה. פרידמן סיפר לאורח, שהוא משתדל לספק למתיישבים היהודים את צורכי דתם כדי לעודד את היהודים מרוסיה להגר לערב. ואומנם בבוקר השכם ראה האורח קצת יהודים בלכתם להתפלל, אחר כך חילקו להם תה עם ביסקויטים־של־מלחים, ובחמש וחצי נערך מסדר. היהודים היו לבושים בגדי אזרחים, אבל המיסדר ואחר כך האימונים היו צבאיים. תת־קצין אחד הודיע לכל אחד מהם מה עליו לעשות במשך היום. האורח התפלא לראות יהודים צועדים יפה כחיילים ממושמעים ושוחח על כך עם פרידמן. מפיו של זה שמע שלכל אחד מן ה"חיילים" ניתן רובה. האורח ראה במרכז המחנה תותח־שדה קל.

אלפרד קייזר החליט לגרום נחת־רוח לידידיו היהודים ושלח לעיתון “דער איזראעליט” (בגרמנית) כתבה על המחנה שגילה במדבר. הכתבה מלאה שבחים לפרידמן ומובעת בה התקווה שמפעלו יצליח. קייזר לא סיפר בכתבה זו מה שסיפר כעבור 32 שנה, שביום בואו למחנה ערק משם אחד המתיישבים²⁴. לאמיתו של דבר לא ערק האיש אלא גורש, כפי שיסופר להלן. קייזר ראה את הדברים רק מבחוץ, ולא סיפר אלא מה ששמע מפי פרידמן. הוא לא ידע, שהמיפעל ביסודו רקוב מבפנים.

בימים הראשונים לבואם למחנה הועסקו ה"חילים" בהעברת המיטען מן הספינות. הם עבדו קשה במשך יומיים, ואילו ביום השלישי, כשהאנשים היו עייפים מאוד, התחילו להאיץ בהם עוד יותר. התת־קצינים הצליפו ברצועותיהם את אלה שנראו להם מפגרים. אברהם רוזנוביץ מאודיסה, צעיר כבן 20, שנצטרף לשיירה באלכסנדריה, היה עייף וישב לנוח. ניגש אליו אחד התת־קצינים וגער בו שימשיך בעבודה. רוזנוביץ ענה שהוא עייף מאוד ולאחר שינוח ימשיך בעבודתו. אך התת־קצין התחיל להכותו מכות אכזריות. הדבר נמסר לקצין, שגם הוא דרש מרוזנוביץ להמשיך בעבודה, אך רוזנוביץ הודיע שהעבודה התישה כוחו והוא מוכרח לנוח. הקצין מסר על המקרה לפרידמן, והלה ציווה להפסיק את העבודה ולכנס את כל האנשים. במיסדר שאל פרידמן את רוזנוביץ מפני־מה אינו רוצה לעבוד. רוזנוביץ ענה, שאיננו עצל, אלא שהיה עייף ולפיכך ישב לנוח דקות אחדות. פרידמן רגז על תשובה זו וציווה לפשוט מרוזנוביץ את הבגדים שקיבל ולגרשו מן המחנה בלא לספק לו מזון ומים.

רוזנוביץ נפרד מחבריו ועזב את המחנה. הגירוש עשה רושם מדכא על הנשארים, ואחד מהם, שנצטרף גם הוא באלכסנדריה לשיירה, ניגש אל הקצין ואל פרידמן ואמר להם, שעם גירושו של רוזנוביץ יעזבו כולם את המחנה. אך כילה האיש את דבריו והקצין קם, הפילו ארצה, והוא ופרידמן התחילו להכותו מכות רצח. בכעסו הוציא פרידמן גם רובה וביקש להרגו במקום, אבל האיש הצליח להימלט ושוב לא חזר אל המחנה.

רוזנוביץ תעה במדבר שני ימים ושני לילות כשהוא רעב ללחם וצמא למים. מצאו בידואי שהחיה את נפשו, הרכיבו על גמל והביאו חזרה למחנה. פרידמן הכה את שניהם וגירשם מהמקום. כעבור יום חזר רוזנוביץ למחנה והתחנן בפני פרידמן שיקבלהו בחזרה, אולם העריץ לא נענה לתחנוניו, הכה את הצעיר מכה אנושה ורמסו ברגליו. גם הקצין הפרוסי הוסיף להכות את הצעיר האומלל וגירשו בלי לתת לו מזון. אחר כך יצאו פרידמן ושלושת אנשי־הצבא שלו, עם כלי נשק בידם, ורצחו את הצעיר. לאנשים מן המחנה לא ניתן להתקרב למקום הרצח תוך איום ביריות. כעבור שעה בא אל המחנה אחד מן המפקדה (אפשר שהיה זה פרידמן) כשהוא נרגז מאוד, ודרש שיתנו לו שק גדול. היהודים במחנה הרגישו מיד, שאחד מהם נרצח. היהודי התורני שעמד על המשמר, ראה את הקצין חוזר כשבגדיו מגואלים בדם והוא מנגב את פיגיונו בחול. באותו ערב חילקו בין אנשי המשמר רובים בלי כדורים. בלילה הלכו יהודים מן המחנה אל הבידואי וביקשוהו שיעביר את הצעיר לסואץ, אולם מפי הבידואי נודע להם שרוזונוביץ²⁵ נדקר, גופתו הושמה בשק והוטלה הימה²⁶.

המתיישבים לא ראו במו עיניהם את רציחת חברם, אבל אופיו האכּסצנטרי של פרידמן והתנהגותם הגסה והאכזרית של אנשי־הצבא הפרוסים נותנים מקום להניח, שהם רצחו את האיש. יש לקבל את דבריהם של המתיישבים, שהעידו אחר כך נגד פרידמן על רצח חברם, כעדות נאמנה, המבוססת על סימנים מובהקים שראו ועל הרגשתם.

היהודי השני, שגורש מן המחנה, תעה במדבר שלושה ימים עד שהגיע ליישוב הקטן טור. ידיעתו את השפה הערבית עזרה לו למצוא את דרכו.

האנשים שנשארו במחנה היו נרגזים מאוד, בכו ורצו לעזוב את המקום. פרידמן ציווה עליהם להתייצב לפניו במיסדר. למיסדר הופיע כשהוא לבוש בגדי־צבא, כתר־זהב על ראשו ואותות הצטיינות על חזהו, יד שמאל נשענת על חרבו ויד ימין אוחזת באקדוח. הוא הודיע לאנשים, שהוא מושל־מדין, והם נדרשים לתת לו תשובה סופית אם רוצים הם לשרת אצלו:מי שאינו רוצה, רשאי לעזוב את המחנה. האנשים לא האמינו כי אומנם יניח להם לעזוב וחרדו לנפשם. בכל זאת נמצאו שבעה־עשר שלבשו עוז והודיעו על רצונם לעזוב. מיד הבדילם פרידמן משאר האנשים וציווה עליהם תוך איום ברובה לחתום על תעודה, בלי שניתן להם לעיין מה כתוב בה. האנשים חתמו. לאחר מכן לקחו מהם את בגדיהם ולא השאירו עליהם אלא כותנותיהם בלבד. כך הועלו על הספינה “ישראל” ואחרי 8 שעות נסיעה הורדו בטור. כשנשאל פרידמן על־ידי אחד מאנשי השלטון המקומי מה יש לעשות באנשים אלה ענה, שנגזר עליהם להישלח רחוק למדבר כדי שימותו שם ברעב. הפקיד המקומי לא רצה להניח שיורידו את האנשים לחוף, אבל פרידמן שיחדוֹ והאנשים ירדו. עזרה הושיט לאנשים הקונסול הרוסי שישב שם. הוא נתן לאומללים מזון ואף שכר ערבישיקח עמו גמל עמוס מים וייצא להראות להם את הדרך לסואץ²⁷. כך הלכו שמונה ימים ברגל עד שכוחותיהם עזבום. הצילו אותם יהודי סואץ, שיצאו לקראתם והחיו את נפשם.

פרידמן הגיע בספינתו לסואץ עוד קודם שהגיעו לשם הפליטים. הוא גירש את המשפחות מן הדירות, ששכר בשבילן, ודרש מאת הנשים, שיחזירו את הבגדים שקיבלו ממנו. יהודי סואץ דאגו למשפחות והשיגו בשבילן מקום מגורים.

 

פרידמן נאשם; תגובת העתונות    🔗

הפליטים שחזרו לסואץ סיפרו כל מה שעבר עליהם ופנו אל סגן־הקונסול הרוסי. כתוצאה מכך פנתה נציגות רוסיה במצרים אל נציגות גרמניה שם בדרישה להעמיד לדין את אזרח־גרמניה פרידמן על רצח אזרח רוסי. הקונסול הגרמני הודיע על המקרה לכדיב, תבע את פרידמן לדין והכריחוֹ להביא את כל אנשיו לקאהיר לשם גביית עדות מהם. שישה אנשים מסרו עדות, שלא ראו כלום בקשר לרצח הצעיר, ואילו השאר העידו על אמיתות האשמה. ואולם פרידמן הצליח להחלץ מפסק־דין שיחייבו. אחר כך הפיץ שמועות, שסגן הקונסול הגרמני בטור אמר כי רוזנוביץ נפטר במחצית הדרך בין שרם אל־מויאה ובין טור. הוא ידע אפילו לקבוע את תאריך מותו של הצעיר: 24 בדצמבר²⁸.

דבר שובם של ה"מתיישבים" וקורותיהם נודע מיד לציבור. העיתונות באלכסנדריה, ואחר כך העיתונות היהודית במערב כגון ה"איזראעליט", זעלבסט־אמאנציפּאציון", “יודישע פרעסע” (גרמנית), “המגיד” ואחרים, וכן העיתון “נויע פרייע פרעסע” שיצא לאור בווינה, פירסמו את דרכי התנהגותו של פרידמן ואנשיו ותיארו את רצח הצעיר רוזנוביץ לפי עדויות של הפליטים. פרידמן העמיד פנים של חף מפשע ושלח ל"ג’ואיש כרוניקל", שכבר קידם קודם־לכן בברכה את פעולתו, מכתבים שבהם תיאר את המאורעות כפי שרצה שייראו²⁹. אליעזר בן־יהודה שאב את ידיעותיו על מסע פרידמן מן ה"ג’ואיש כרוניקל" וראה בפרידמן איש מעשי, הפועל במתינות ובזהירות. הוא קידם בברכה את פעולותיו של פרידמן בזמן שכבר ניתן לדעת על התנהגותו האכזרית, וגם אחר כך המשיך במסירת פרטים על המסע לפי מכתבי פרידמן ב"ג’ואיש כרוניקל"³⁰. כנגד זה פירסם “החבצלת” מכתב מאחד הפליטים, המוקיע את התנהגותם של פרידמן ועוזריו³¹. העיתונות היהודית ברוסיה פירסמה גם היא ידיעות ועדויות, שגילו את פרצופו של ההרפתקן פרידמן. ואילו פרידמן טען, שעדויות וידיעות אלו יסודן בשקר. הוא הגיש תביעות לבתי־הדין כנגד העיתון “איזראעליט” וכנגד עיתונים אחרים. ד"ר נתן בירנבוים, שהתחיל לפרסם בעיתונו “זעלבסט־אמאנציפּאציון” ידיעות על כשלון המסע, כתב מאמר ראשי (בגליון 5) ובו ציין, שתכניתו ההרפתקנית של פרידמן אין לה דבר עם הציונות, שהיא תנועה מדינית; הציונות מבקשת לחנך את העם לקראת גאולתו הלאומית, ואילו פרידמן פעל על דעת עצמו וכרצונו. “בכל אופן אין אחד שיחשוד בפרידמן”, כתב בירנבוים, “שהוא גיבור לאומי של עמנו”. בכל זאת נסוג בירנבוים מיד; הוא חשש, כנראה, שמא ייתבע לדין. בגיליון מס' 6 של עיתונו הודיע, שקיבל ידיעה מצד הראוי לאימון מלא שכל מה שהעיתונים פירסמו נגד פרידמן בשקר יסודו; בנוגע לאישיותו של פרידמן מאמין העורך, כמוהו כעורכו של “יודישע פרעסע”, שכוונתו היתה טובה. פרידמן ניהל אחר כך משפטים נגד עיתונים אחדים ויצא זכאי, ואילו העיתונים נקנסו בקנס סמלי. המשפט נגד עורך “יודישע פרעסע” נסתיים רק בקיץ של שנת 1895. על העורך הוטל קנס בסך 20 מארק³².

 

סכסוכי גבול וחיסול המחנה    🔗

למרות מה שהמפקדים האנגלים של המשטרה והצבא במצרים לא היו מרוצים מהרפתקאותיו של פרידמן ולמרות מה שראש הצבא יעץ לו לחסל את המסע, המשיך פרידמן בפעולתו. במקום היהודים שנטשוהו גייס 8 סודאנים, וביקש לצאת עם קבוצת אנשיו, בתוכם 3 יהודים, למדין. בינתיים נכנס לשטח “מדין” צבא תורכי. הסולטאן רצה להחזיר לתורכיה את שלטונה על מדין וחצי־האי סיני. הזדמנות לכך ראה בקיצו הקרב של הכדיב, שאמנם נפטר בראשית חודש ינואר 1892, ובחובתו של הכדיב החדש לקבל פירמן (אישור) ממנו, מן הסולטאן, על כהונתו. הבריטים במצרים שלחו גם הם צבא למדין. באותו זמן התפרסם בעיתונות דבר מסעו של פרידמן, תוכניותיו ותעלוליו. הדבר עורר את הסולטאן לפעול נגד כניסת יהודים לשטחים האמורים. התורכים חששו, שמא חבויות בתכניותו של פרידמן סכנה של הקמת מדינה יהודית על אדמת תורכיה וכוונה להכניס שם יותר ויותר יהודים ולהתפשט ממדין לארץ־ישראל³³. הושג הסכם בין תורכיה ובין מצרים בדבר הגבולות, מדין עברה לתורכיה, ואילו חצי־האי סיני נשאר ברשותה של מצרים, אבל הובטח לסולטאן, שלא תורשה שום התיישבות של אזרחי חוץ־לארץ בלי הסכמתו. לתכניתו של פרידמן לא היה אפוא מקום לאחר ההסכם. פרידמן נדרש לבטל את חכירת הבית שחכר במדין ולהחזיר את האנשים מדרום חצי־האי סיני. ה"מתיישבים" המעטים, שהיו במחנה, גם לא רצו ללכת למדין אחרי ששמעו שצבא תורכי נכנס לשם. פרידמן נתן לאנשים הוצאות הדרך חזרה.

פרשת המסע נסתיימה. פרידמן התחיל לפעול בהגשת תביעת־פיצויים מאת ממשלת מצרים ותביעות מן העיתונים על שהוציאו דיבתו רעה. על אף הכשלון והפסד של כסף רב (100,000 גולדן בערך), הוסיף לטעון, כי נכון הוא לחדש את תכניתו, אם מצרים תרשה התיישבות בשטחה ואם יהודי אירופה יתרמו לכך 5,000—6,000 לי"ש לשנה. “בושה תכסה את פני היהודים”, כתב, “אם מפעלי פור יתפורר”³⁴.

ואומנם פור התפורר מפעלו של פאול פרידמן, ההיסטוריון הברלינאי בעל־ההזיות וההרפתקן, שרצה לעשות לו שם בהיסטוריה, לכבוש ארץ, להושיב בה פליטים יהודים ולשלוט בה. ואילו קרבנות תעתועיו היו הפליטים היהודים האומללים, שהלכו אחריו מחוסר ברירה.