העצמים המעופפים הבלתי מזוהים (עב"ם, או באנגלית: ufo) הגיעו למעמד אחת התופעות המרתקות, המוזרות והשנויות ביותר במחלוקת, במחצית המאה האחרונה. גם הספקנים המושבעים ביותר, הסבורים שכל הדיווחים על ראיית עב"מים מקורם בתופעות טבע רגילות או בהזיות של מטורפים, אינם יכולים שלא להשתומם מכמויות הדיווחים האדירות שהצטברו בשנים האחרונות. גם אם העב"מים אינם כלל וכלל חלליות מעולמות אחרים, אלא פרי דמיון ותעתועים, עדיין רב בהם העניין מבחינה חברתית: מה מניע מאות אלפי אנשים לטעון בתוקף שראו עצמים חמקמקים אלה, ולהאמין בדבקות שאכן אינם אלא כלי טיס של ישויות נעלות מהחלל החיצון.
הגוף הרציני ביותר החוקר באופן אינטנסיבי את תופעת העב"מים הינו המרכז לחקר עב"מ (cufos) השוכן באוונסטון, מדינת אילינוי, ארה"ב. בראשו עומד האסטרונום ד"ר ג’וזף אלן היינק, שרכש לעצמו שם של מדען רציני ואמין החוקר את התופעה ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. שנים ארוכות של מחקר שכנעו את ד"ר היינק שאין לבטל את התופעה כלאחר־יד, וברור שאלפי אנשים רואים מדי שנה תופעות שלפחות לחלק מהן אין הסבר מדעי משכנע, לפי שעה.
בארה"ב מתפרסמים מדי שנה עשרות ספרים על נושא העב"מים, כולל מדריכים מפורטים כיצד לנהוג בעת צפיה בעב"מ וכיצד לדווח על החוויה כהלכה, מבלי שהדיווח יעורר ספק בקשר לשפיות דעתו של הצופה… על אף שגם בישראל נתקבלו דיווחים לא מעטים על ראיית עב"מים בשמי ארצנו, מעט מאד חומר התפרסם בנושא בעברית. לאחרונה ראה אור הספר ‘דו"ח עב"מ’ מאת רלף וג’ודי בלום, שקטע ממנו פרסמנו עוד בגליון ‘פנטסיה 2000’ מס' 12. הפעם אנו מגישים לקוראים פרק נוסף מהספר, ממנו אנו למדים שהתופעה איננה חידוש של המאה ה־20 דווקא, והעב"מים ריחפו בשמי עולמנו גם בתקופות קדומות יותר…
* * *
מתוך הספר דו"ח עב"ם מאת ראלף וג’ודי בלום1
אני מאמין, שאינטליגנציות חוץ־ארציות מתבוננות בכדור־הארץ, ושמזה אלף שנים הן מבקרות אותנו ב’צלחות המעופפות' שלהן.
ד"ר הרמן אוברט2, שהתפרסם בתרומתו לפיתוח טכנולוגיה והנדסה של טילים, הצהיר לעתים קרובות – ובפומבי – על אמונתו, כי העב"מים הם כלי תחבורה חלליים ממערכת שמש אחרת, המבקרים אותנו, לפחות מאז החל האדם לרשום את קורותיו. ישנם מדענים, אשר מוכנים להסכים עם דעה זו, שיתכן והיו ביקורים בעבר הרחוק, אך יחד עם זאת דוחים את רעיון קיומם של עב"מים בהווה.
קארל סאגאן, אסטרונום מאוניברסיטת קורנל, למשל, אינו מוכן לותר על עמדתו שאין כל הוכחה מדעית מתקבלת על הדעת, התומכת בקיומם של עב"מים בשמינו העכשוויים. אך למרות זאת, בשנת 1966, בכינוס של ‘האגודה האסטרונאוטית האמריקנית’, טען ד"ר סאגאן כי “ייתכן שפינת־התבל הקטנטונת שלנו היתה יעד לאלפי ביקורים במהלך מיליוני השנים שחלפו.”
פרשן נוסף של תיאוריית ה־"בזמנים עתיקים – כן! בזמנים מודרניים – לא!" הוא אריך פון־דניקן, ששבה את דמיונם של מיליוני קוראים בחיפושיו אחר אסטרונאוטים מהזמנים הקדומים. אבל כשמדובר בביקורי־עב"מ בני־זמננו, דומה שפון דניקן מסכים עם ד"ר סאגאן.
ארתור סי. קלארק צועד צעד נוסף קדימה בדחיית המשכיות התופעה. בקיץ לונדוני אחד, אמר לי: “ייתכן והיו אורחים כאלה בעבר, ואולי יבוא יום, והם יגיעו שוב, אבל ייתכן ויהיה עלינו להמתין לשם כך אלפי שנים, ובינתיים, יש לי דברים אחרים לעשות.”
באופן אישי, אני מוצא שהפרדה זו בין עתיק ומודרני אינה עקבית ואינה מוסברת. שכן, אם תעקוב אחר התופעה לאורך כל ההיסטוריה, תגלה מספר הוכחות לכך שאותו עצם שהיה נוכח בשמינו לפני אלפי שנים, זהה כמעט לחלוטין לזה שאנשים מדווחים עליו כיום.
הרישום העתיק ביותר, כנראה, של ‘מבקרים חוץ־ארציים’ נתגלה לא מכבר על הר במחוז הוֹנַאן שבסין. גילופי גרניט משנת 45,000 לפני הספירה מתארים דמויות ענקיות, כשמעליהן, כאילו בשמיים, נראות דמויות זהות ניצבות על עצמים בצורת גליל.
ההוכחה המדהימה ביותר, על כל פנים, נחצבה ונצבעה על קירות־מערה על ידי אבותינו הקְרוֹ־מַאנְיוֹנִים. בשבעים ושתיים מערות, בצרפת ובספרד, מנציחים ציורים מלאי־חיוּת של תאו, סוסים, אֵילִים, ופילים, את גאוניותם של אמני ציוויליזציה עתיקה מלפני 15,000 שנה. יש בציורים עדות לרְאִיָה חדה ולביצוע בהיר, המזכירים במידה רבה את ציורי החיוֹת של אמני סין הדגולים. אבל בצד החיות מפוזר במערות השונות מיגוָן רב של סימנים וצורות נטולי מובן, שזמן רב נטו חוקרי הפרהיסטוריה להתעלם מהם, או, במקרה הטוב, להתייחס אליהם כאל סמלי כישוף או פוריות. סימנים אלה הֵם־הם המטרידים ביותר את מנוחתי. שכן, רוב הצורות הסגלגלות ודמויות־הדיסקוס, אותם תיארו אמנים פַּאלֵיאוֹלִיתִים אלה, תואמות, בדיוק מדהים, תיאורים שתיאר האדם בן המאה העשרים את הדברים שראה בשמיים. המערות כאילו מכילות קטלוג מלא של דגמי עב"מים עכשוויים.
אלטאמירה, במחוז סאנטאנדר שבספרד, היא אחת מתצוגות האמנות המגדלניות עוצרות־הנשימה ביותר. זהו אולם עצום בצורת S, שארכו למעלה ממאתיים מטר. ניתן לראות שם שכבות על גבי שכבות של סמלים דמויי דיסקוס, המצויירים בכל מצב אפשרי לאורך תקרת המערה, כשמתחתם מצטופפים עדרי תאו רועדים מפחד. אילוּ התכוון האמן להנציח “עצם בצורת דיסקוס, עם קרקעית שטוחה וכיפה למעלה,” – עליו דיווח ב־1947 חזאי מרצ’מונד, וירג’יניה – לא היה עושה זאת אחרת. צורות דיסקוס זהות ניתן לראות גם בפוֹן דֶה גוֹם, במחוז דוֹרדוֹנְיָה שבצרפת, המרוחק 500 קילומטרים משם. במערת־מסדרון בלה־פאסיג’ה נתגלו סמלים דמויי־צלחות, כולם בעיצוב זהה, ואלה דומים לא במעט לתצלומי עב"מים משנות השישים. במערת שלושת האחים, באזור הפירינאים של צרפת, התגלו ציורי עצמים, הנראים כמו טָסים של גלגלי מכוניות ועליהם מכסים ואנטנות – נושאי ציור לא כל כך צפויים אצל אמן פאליאוליתי ממוצע. אבל מבחינתי, ציורי ה’עב"מים' המשכנעים ביותר הם אלו שהתגלו בנִין, צרפת. שם נראים שני עצמים דמויי דיסקוס, מאחד מהם נמשכים קוים מרוסקים המסמנים את מסלולו, ויתכן מאוד שזהו הרישום הראשון בהיסטוריה של ספינת חלל במעופה! מרשים לא פחות הוא ציור דומה, שהתגלה באוסאט הסמוכה, והדומה דמיון מדהים לרכב־הנחיתה־על־הירח שלנו, על כל אביזריו – הסולם והאנטנות וארבעת רגליו הארוכות; ומתחתיו, כאילו על מנת להדגיש את קנה המידה, ניצבת דמות אדם זקופה. מאז ימי בראשית מתבונן האדם כלפי מעלה בתהייה ובגעגועים. דור אחרי דור התבוננו בני האדם בתעופת־הדאייה של הצפרים, ובמבטם לא רק השתאות ופליאה. עמוק בתוכנו חשדנו תמיד, שחיינו וגורלותינו קשורים בשמים.
הספרים הקדושים, אגדות, סיפורי־עם ותולדות תרבויות נפרדות זו מזו, מכילים איזכורים של אנשים שירדו מהשמיים. מדור לדור עברו אותם הסיפורים אודות ביקורי האורחים, שירדו אל הכוכב שלנו כשהם אפופים בעננים או מוּסָעים במרכבות של אש. מצרים העתיקה, הודו, יפן, סין – בכל מקום מספרים על הימים בהם פסעו האלים על פני כדור הארץ. כתבי יד סַנְסקְריטִים קדומים מתארים וִימאנאס, מרכבות־שמיים דמויות כוורות־דבורים. בני השבט האינדיאני ‘הופי’ מאריזונה מאמינים, שהונהגו מהאדמות הדרומיות על ידי אנשי הקַאצִינָה, שנסעו בכלי רכב מעופפים ומפיצי אור. בקרב אנשי הפאיוטס מקליפורניה מהלכת אגדה, המספרת שארצם היתה פעם ביתם של ‘האבמוסובס’, לוחמים שעשו דרכם דרך האויר ב’סירות־קאנו מעופפות', כסופות.
מאז אותם ימים בהם דיווח ההיסטוריון הרומאי לִיווי על ‘ספינות תעתועים’ בשמיים, ומאז הישרה צלב בוער בשמיים מרוחו על צבאו של קונסטנטין, הקדישו אנשי צבא תשומת־לב מירבית למגינים מעוגלים, לפידים בוערים, כדורי־אש, דיסקוסים כסופים ועב"מים אחרים שריחפו מעל שדה הקרב. בספר ‘פאספורט למאגוניה’ מספר ז’אק וַאל אודות גנרל יפני, לו הוא מייחס את ארגון החקירה הצבאית הרשמית הראשונה בנושא עב"מים:
התאריך היה ה־24 בספטמבר 1235, שבע מאות שנה טרם זמננו, והגנרל יוריטסום חנה עם צבאו. לפתע הבחינו בתופעה מוזרה – מקורות מסתוריים של אור נראו בכיוון דרום־מערב, כשהם מיטלטלים וסובבים במעגלים ובלולאות. התופעה נמשכה עד אור השחר. גנרל יוריטסום הורה לבצע, מה שהיום היינו מכנים ‘חקירה מדעית מלאה’, ויועציו יצאו לעבודה. עד מהרה הגישו את מימצאיהם. “כל העניין כולו הוא טבעי לחלוטין, גנרל,” היה עיקר דבריהם. "זו רק הרוח הגורמת לכוכבים להתנועע."
הסבר דומה יכול לתת אפילו חיל־האויר שלנו כיום!
פירושים שונים שניתנו לתופעת קיומם של העב"מים התקבלו בציבור מאז ומתמיד; יצירת קשר עם המטיסים אותם – זה כבר עניין אחר. בזמן שלטונו של שרלמן, בשנת 800 אחרי הספירה לערך, הציל אגובארד, הבישוף של ליון, ארבעה אנשים חפים מפשע מסקילה, אותה יזמו אזרחי העיר, משום שהארבעה נראו נופלים מספינת אויר. האגדה מספרת, ששלושת הגברים והאישה נלקחו על ידי אנשים מכושפים, שהראו להם קסמים שטרם נשמע כמותם והורו להם לחזור ולספר את אשר ראו. אזרחי ליון, על כל פנים, היו משוכנעים שהם עצמם מכשפים, ורק הכרזתו של הבישוף ש: א) האנשים לא נפלו מהשמיים, ב) מה שהם אומרים שראו הוא בלתי אפשרי – הצילה את חייהם. כנראה, שכבר אז היתה התרועעות עם חוץ־ארציים ענין השווה חיי אדם!
בימי הביניים עשו כמה אנשים יוצאי־דופן ובעלי מחשבה עצמאית נסיונות נואשים להבין את היצורים המסתוריים, אשר – בלי לפגוע בכבוד הבישוף הטוב – עפו במרחבי השמיים ב’ספינות העננים' שלהם. העִבְרִים הקדומים כינו ישויות אילו ‘סאדאים’, ובקבלה מקובל היה לחשוב שלאנשים מסוימים יש הידע המיוחד הנדרש על מנת ליצור קשר עם ‘אנשי אויר’ אלה.
פאראקלזוס, במסתו מהמאה השש עשרה, ‘מדוע מופיעות ישויות אילו בפנינו’, הביע תחינה לסובלנות:
"כל אשר יצר האל מתגלה, במוקדם או במאוחר, בפני האדם… וכך מופיעות ישויות אלה בפנינו, לא על מנת להישאר בקרבנו או להתחבר עימנו, אלא כדי שנהיה אנו מסוגלים להבין אותן. למען האמת, ההופעות נדירות למדי. אבל מדוע שיהיה אחרת? אם אחד מאתנו רואה מלאך, האין זה מספיק כדי שכולנו נאמין בכל המלאכים האחרים?
כנראה שלא. הדוֹגְמָה של ימי הבינים אסרה על האדם להתרועע עם מלאכים, ויחד עם זאת, בצד תקנות דתיות נוקשות, החלה נוצרת האסטרונומיה החדישה.
קופרניקוס כבר קבע בזמנו, שכדור הארץ הוא מקום נחוּת בתבל. אנשי המדע המודרני החלו להתפתח. ג’ורדנו ברוּנוֹ, מדען ופילוסוף בן המאה השש עשרה כתב:
מערכות הכוכבים, השמשות וכוכבי־הלכת, הם רבים מספור; אנחנו רואים את השמשות בלבד, משום שהן מפיצות אור; כוכבי הלכת נסתרים מעינינו, משום שהם קטנים וחשוכים. כמו כן ישנם אֵינְסְפוֹר כדורי־ארץ, המסתובבים סביב השמשות שלהם, ואין הם גרועים יותר או טובים יותר מזה שלנו.
ג’ורדנו ברונו הועלה על המוקד, בשל עזות המצח שבאמונותיו, בשנת 1600. אבל בעוד איוּם הסדר הישן מרחף מעל לראשי מדענים, היו הסופרים מוגנים למדי גם אם תארו חזיונות של תופעות אויריות. שקספיר, שידע שאין חדש תחת השמש, ושהעלה על הכתב כמעט את כל הידוע לבני זמנו, שמע, כנראה, על עב"מים.
כנראה שאפילו קריסטופר קולומבוס ראה עב"ם. ב־11 באוקטובר 1492, בשעה עשר בבוקר לערך, סייר קולומבוס על סיפונה של ‘סאנטה מאריה’, ונדמה היה לו שהוא רואה “אור מנצנץ ממרחק רב.” הוא קרא מיד לפדרו קוטירז, ‘אדון רב־מעלה מחצר־המלך’, וגם הוא ראה את האור. לאחר זמן קצר נעלם האור, אבל המשיך להופיע עוד פעמים רבות במשך הלילה, מקפץ מעלה ומטה “בניצוצות פתאומיים וחולפים.” האור, שנראה לראשונה ארבע שעות לפני שנתגלתה היבשה, לא זכה להסבר.
מדענים, סופרים וחוקרי יבשות מימים עברו הוסיפו עדויות מסייעות להשערה, שתופעת העב"ם היתה ידועה לאורך כל הדורות. בשנת 1768 ראה גֵתֶה מה שהיה כנראה עצמים חוץ־ארציים מתרוצצים בהמולה רבה במחצבת אבן ישנה. בספר השישי של האוטוביוגרפיה שלו, הוא כותב: “בתוך חלל דמוי משפך נצנצו אינספור אורות קטנים, מסודרים מדרגות־מדרגות אחד מעל לשני; והם זהרו באור כֹּה בוהק, עד שהעין סונוורה.” ובמקום אחר בסיפרו הוא מוסיף: “אם היה זה גיהנום של אורות־תעתועים או קבוצה של יצורים מפיצי אור, לא לי להחליט.”
בעשרים באוגוסט, 1880. דיווח מסייה מ.א. טרקו, חבר האקדמיה הצרפתית, על עצם דְמוּי ‘סיגר בעל קצות מחודדים’ המנצנץ בזהוב ובלבן. וכאילו כדי להוסיף על מבוכתו, הבחין טרקו גם בעצם עגלגל, קטן יותר, המנתק עצמו מחללית־האם.
ב־11 ביוני בשנת 1881, בערך בארבע לפנות בוקר, בעודם משייטים בין מלבורן וסידני, הבחינו שני בניו של נסיך־וולס בעצם מעופף אותו תארו בספרם, ‘שיט הבאקאנט’, כמשהו הנראה כ"ספינה שכולה מוארת".
הצילום הידוע הראשון של עב"ם צולם ב־12 באוגוסט, בשנת 1883, על ידי חוזה בוֹנִילֶה, אסטרונום מכסיקני, במצפה זַאקַאטְקַאס. הוא התבונן בשמש, כשלפתע נחרד למראה הופעת צי של עצמים מוזרים. בונילה ספר כמעט 150 עצמים כאלה שחלפו על פני השמש. התצלומים שצילם מראים סִדרה של עצמים דמויי־סיגר ודמויי־כישור, שאין כל ספק במוצקותם ובעצם קיומם המוחשי. החל מציורי המערות, דרך רשוּמות קולמבוּס, ועד לתצלומיו של חוזה בונילה, הרישום ההיסטורי קיים. איני רואה כל הפסקה ברצף התופעה. ואם זה היה עימנו אי פעם, הרי שזה עימנו תמיד. ו’תמיד' – כולל גם את זמננו אנו.
* * *
מישאל גאלופ: 51% מאמינים בעב"מים 11% ציינו צפיות
מחקר גאלופ שפורסם אתמול, מלמד כי 51 אחוז מהמרואיינים מאמינים שעצמים מעופפים בלתי מזוהים, המכונים לעתים ‘צלחות מעופפות’, אכן קיימים במציאות, ואינם רק המצאה של הדמיון או מקרי הזיות.
בנוסף לכך, טענו 11 אחוזים ממשתתפי המשאל שהם עצמם ראו עב"ם – אחוז כפול מזה שנרשם במִשאל קודם בנושא זה שנערך על ידי גאלופ ב־1966. אז היה המספר 5 אחוזים בלבד.
המחקר האחרון מראה, שכמעט מחצית המרואיינים – ליתר דיוק 46 אחוז מהם – מאמינים בקיום חיים תבוניים על פני כוכבי־לכת אחרים. מספר זה מייצג גידול חד בן 34 אחוז לעומת המשאל שנערך ב־1966.
יש לציין, שאותם אנשים המאמינים בקיומם של חיים על כוכבי־לכת אחרים, נוטים במידה גדולה לאין שיעור להאמין בקיומם המציאותי של עב"מים. למעשה, שבעה מתוך כל עשרת הסבורים שקיימים חיים אחרים, טוענים גם שהעב"מים קימים במציאות.
ניתוח המשאל שנערך בקרב 1,500 אנשים מגיל 18 ומעלה בתקופה שבין ה־2 ל־5 בנובמבר מראה, שצפיות עב"מים אינן מוגבלות לקבוצת אוכלוסיה כלשהי. לדוגמה, בוגרי אוניברסיטה ואנשים בעלי השכלה נמוכה יותר הצהירו באותה מידה של סבירות על צפיות כאלו.
בכל מקרה, מספר הצפיות המדווחות במערב־התיכון ובדרום הוא גדול יחסית מאשר המספר המדווח במזרח ובמערב הרחוק. אנשים המתגוררים בערים קטנות או באזורים כפריים מדווחים על צפיות בתדירות גבוהה יותר מאלה החיים בערים.
כמעט כולם, או 95 אחוז לפחות, שמעו או קראו משהו על עב"מים. דרגת מודעות כזו היא הגבוהה ביותר שנתגלתה ב־37 שנות ההיסטוריה של משאלי גאלופ, וזאת על פי דברי מייסדם, ג’ורג' גאלופ.
(‘ניו יורק טיימס’, 29 נובמבר, 1973)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות