ריצ’רד מתיסון הינו סופר אמריקאני יליד 1926, שכתב יצירות מד"ב רבות, אך התפרסם בעיקר בזכות סיפורי פנטסיה עם פזילה רצינית לעבר מיסטיקה, סיפורי־אימה, ומה שקרוי ‘פנטסיות גותיות’. סיפורו הראשון, שהעניק לו פרסום רב, היה ‘ילוד איש ואישה’ (‘פנטסיה 2000’ גליון מס' 12), שאותו הגדיר מתיסון עצמו כ’סיפור אימים פשוט', אך הקוראים הללוהו כסיפור מד"ב מעולה. מתיסון עסק רבות בעיבוד יצירות מד"ב לקולנוע וטלוויזיה, ובין היתר כתב את התסריט לסרט הנודע ‘האדם המתכווץ’ (1956), על בסיס ספרו שלו בעל אותו שם.
כלפי הסיפור שלפנינו יטענו בוודאי רבים שזה בכלל לא מד"ב, ואולי הצדק עימם. עם זאת אין להתעלם מאותו תת־ז’אנר העוסק בתופעות על־טבעיות, שעד כה כמעט ולא בא לידי ביטוי במגזין.
* * *
ד"ר ג’נינגס מיהר לעבר המעצורים, כשצמיגי היגואר שלו מתיזים לכל עבר אדמה בוצית. כשהוא בולם בחוזקה, שיחרר את המפתח בידו השמאלית, בעוד הימנית מגששת לעבר תיק העור שלצידו. בן־רגע הוא היה ברחוב, ממתין להפסקה בתנועה.
מבטו התרומם כלפי מעלה, לעבר החלונות בדירת פיטר לאנג. האם פטרישיה היתה בסדר? היא נשמעה איום בטלפון – רועדת, על סף היסטריה. ג’נינגס הנמיך מבטו ובהה באי־שקט לעבר שורת המכוניות העוברות. ואז, לכשנפתח לו פתח מעבר בתוך השורה המתמשכת, נחפז קדימה.
דלת הזכוכית האוטומטית נסגרה אחריו ברישול, כאשר פסע לעבר אולם הכניסה. אבא, מהר! בבקשה! אינני יודעת מה לעשות עימו! קולה המוכה של פטרישיה הדהד שוב במוחו. הוא פסע לתוך המעלית ולחץ על הכפתור לקומה העשירית. איני יכולה לספר לך בטלפון! אתה מוכרח לבוא! ג’נינגס הביט קדימה בעיניים עוורות, לא מודע לאוושת הסגירה של הדלתות.
תקופת הארוסין בת שלושת החודשים של פטרישיה ללאנג היתה בהחלט מעוררת דאגה. ולמרות זאת הוא לא חש שזה מוצדק לומר לה לבטל אותם. לא היה אפשר לסווג את לאנג כאחד העשירים המושבעים. נכון, מעולם לא היה עליו להתמודד עם עבודה בכל עשרים ושבע שנותיו. אולם הוא לא היה עצל, או חסר תקנה. כאחד מהציידים־ספורטאים, בעלי מעמד ושם עולמי, הוא התייחס אל עצמו ולעולם בו בחר בסמכותיות מלאת־חן. היה בו חוש הומור מן המוכן תמיד, וחוש צדק בסיסי, למרות אוירת הגאוותנות. ויותר מכל, נראה שאהב את פטרישיה מאוד.
והנה, כל הצרה הזאת –
ג’נינגס התעוות, ממקד את עיניו בנקודה כלשהי מולו.
דלתות המעלית נפתחו. הוא הבחין שהגיע לקומה העשירית ומיהר לתוך המסדרון, כשעקבי נעליו מהדהדים על הרצפה הממורקת. בלא לחשוב לחץ את תיק העור תחת הזרוע, והחל למשוך את כפפותיו. לפני שהגיע לדירה, הן היו בכיסו ומעילו היה פרוץ.
פתק כתוב בעפרון היה תקוע ברפיון בדלת. נא להיכנס. ג’נינגס נרעד למראה השרבוט הבלתי ברור של פאט. כשהוא אוזר עוז, סובב את המפתח ונכנס פנימה.
הוא קפא בהלם שלא ציפה לו. חדר האורחים היה לבית־מטבחיים. כיסאות ושולחנות הפוכים, מנורות שבורות, ערימת ספרים מפוזרת על הרצפה, ושברי זכוכית של כוסות מנופצות, גפרורים ובדלי סיגריה מתגוללים בכל מקום. כתמי ליקר בלטו על השטיח הלבן. על הבאר, בקבוק ויסקי נטוי טיפטף על הדלפק. דליפה מתמדת ממיכלי הקיר הענקיים הציפה את כל החדר.
ג’נינגס נעץ מבטו כמוכה בלהה. נראה שפיטר איבד את שפיות דעתו. בהניחו את תיקו על שולחן חדר הכניסה, הסיר את כובעו ומעילו, לאחר מכן משך את תיקו חזרה, ומיהר וירד במדרגות המובילות לחדר האורחים. הוא ניגש אל המערכת הסטראופונית וכיבה אותה.
"אבא?''
ג’נינגס שמע בהקלה את קול בתו המתייפחת, ומיהר לעבר חדר השינה.
הם היו על הרצפה, מתחת לחלון הדקורטיבי. פאט כרעה על ברכיה, כשהיא מחבקת את פיטר, גופו העירום מקופל וזרועותיו כרוכות על פניו. כאשר ג’נינגס כרע לפניהם, פטרישיה הסתכלה בו בעיניים אחוזות חרדה.
“הוא ניסה לקפוץ,” אמרה, “הוא ניסה להרוג את עצמו.” קולה היה שבור, נוקשה.
“בסדר.” ג’נינגס הסיט הצידה את זרועותיה הרועדות וניסה להרים את ראשו של לאנג. פיטר נאנח, כשהוא זע למגעו, וכידרר את עצמן שוב לכדור של צלעות, וערמה אנושית של אברים שונים. ג’נינגס נעץ מבטו בצורתו הבלתי ברורה. הוא הביט, כמעט באימה, בזחילת השרירים בגבו של פיטר ובכתפיו. נראה היה כאילו נחשים מסתרגים מתחת לעורו השזוף.
“אינני יודעת,” פניה היו מסיכה של חרדה. “אינני יודעת.”
“לכי לחדר האורחים, ומזגי לעצמך משקה.” פקד עליה אביה. אני אטפל בו.
“הוא ניסה לקפוץ ישר דרך החלון.”
“פטרישיה.”
היא החלה לבכות, וג’נינגס הסתובב לעברה; דמעות היו בדיוק הדבר לו היתה זקוקה.
פעם נוספת הוא ניסה לשנות את צורתו הבלתי גמישה של גופו של פיטר.
פעם נוספת נאנח הגבר הצעיר והזיז עצמו ממנו.
“נסה להירגע,” אמר ג’נינגס, “אני רוצה לשים אותך על המיטה.”
“לא!” אמר פיטר, בקול לחישה מעוות בכאב.
ג’נינגס עצר, פניו החוירו. בתוך רגע איבד גופו של לאנג את נוקשותו, רגליו התיישרו, ידיו החליקו מתנוחתן המתוחה לעבר פניו. נשימה כבדה בקעה מתוך ראותיו.
פיטר הרים את ראשו.
המראה גרם לג’נינגס לעצור את נשימתו. אם אי פעם ניתן היה לתאר פנים מעונות, היו אלה פניו של לאנג. כהות משום זקנו השחור, חסרות דם, עיניים בוהות. היו אלה פניו של אדם, שעבר עינוי שאין לתארו.
“מה זה?” שאל ג’נינגס בתדהמה.
פיטר גיחך; האם היה זה המגע הסופי המפחיד, אשר גרם לרופא לרעוד.
“האם פאטי לא אמרה לך?” ענה לו פיטר.
“אמרה לי מה?”
פיטר החשה, משועשע כפי הנראה. "אני מקולל. איזה ארו– "
“יקירי, לא,” התחננה פאט.
“על מה אתה מדבר?” דרש ג’נינגס לדעת.
“משקה?” ביקש פיטר. “יקירתי?”
פטרישיה התרוממה באופן לא יציב על רגליה והחלה ללכת לעבר חדר האורחים.
ג’נינגס עזר ללאנג לעלות על מיטתו.
“מה קורה כאן?” שאל.
לאנג נשען לאחור בכבדות על הכרית. “מה שאמרתי,” ענה, “מקולל, רופא מכשף.” הוא נשם בכבדות. “הממזר הזה הורג אותי. כבר שלושה חודשים, כמעט מאז שפאט ואני נפגשנו.”
“האם אתה –” החל ג’נינגס.
“קודאין לא משפיע,” אמר לאנג. הוא בהה באויר. “אין חום, אין צמרמורות. אין שום סימנים לא.מ.א. פשוט – מישהו הורג אותי.” הוא הביט דרך עיניים מזוגגות. “מצחיק?”
"אתה רציני?''
פיטר גיחך. “מי יודע לעזאזל?” אמר. “אולי אלה הפרעות נפשיות, אלוהים יודע ששתיתי היום מספיק כדי –” שערו השחור השמיע רשרוש על הכרית, כאשר הביט לעבר החלון. “לעזאזל, כבר לילה,” אמר. הוא החזיר מבטו במהירות. “מה השעה?” שאל.
“אחרי עשר,” אמר ג’נינגס. “מה בדבר –”
“יום חמישי, הלא כן?” שאל לאנג.
ג’נינגס נעץ בו מבטו.
“לא, אני מבין שלא,” אמר לאנג והשתעל ביובש. “משקה!” קרא. כאשר קפץ מבטו לעבר הדלת הביט ג’נינגס מעבר לכתפו. פטרישיה חזרה.
“הכל נשפך,” אמרה, קולה כקולו של ילד נפחד.
“זה בסדר, אל תדאגי,” מלמל לאנג, “אינני זקוק לזה, ממילא אהיה מת בקרוב.”
“אל תדבר כך!”
“חמודה, הייתי שמח למות ממש ברגע זה.” אמר פיטר, נועץ מבטו בתיקרה. חזהו הרחב התרומם באופן בלתי סדיר תוך כדי נשימתו. “מצטער, יקירתי, אינני מתכוון לכך. אוך! אה! הנה זה שוב מתחיל.” הוא דיבר כל־כך בחולשה, שהתקפתו הפתיעה אותם. תוך הרף עין הוא התפתל על המיטה, רגליו מתוחות־השרירים בועטות ככדורי מתכת, זרועותיו משולבות על פניו.
רעש כקול הכינור יצא מתוך גרונו, וג’נינגס ראה ריר נוטף מפינות שפתיו. הרופא הסתובב לפתע, פונה לעבר תיקו. לפני שהגיע אליו, נפל גופו המעוות של פיטר מהמיטה. הגבר הצעיר התרומם בצרחה, הבעת טרוף חייתי על פניו, פיו פעור לרווחה.
פטרישיה ניסתה להחזיקו, אולם הוא דחף אותה הצידה באופן ברוטאלי ושעט לעבר החלון.
ג’נינגס קידם אותו עם מזרק ההרגעה. במשך דקות אחדות הם נאבקו, כשפניו חשופות השיניים של פיטר נוגעות כמעט בפניו של הרופא, וידיו משורגות השרירים מפלסות דרכן לעבר גרונו.
הוא צווח נוראות כאשר פגעה המחט בעורו, וכשהוא קופץ אחורה, איבד את שיווי משקלו, ונפל.
הוא ניסה לעמוד, עיניו אחוזות הטירוף מביטות לעבר החלון. אך הסם שבדמו החל כבר לפעול.
הוא היה ישוב בצורה קפואה, כבובת שעווה. עיניו היו מזוגגות. “הממזר הרג אותי,” מלמל.
הם הניחו אותו על המיטה וכיסו את גופו החלש והרועד.
“הורג אותי,” אמר לאנג. “ממזר שחור.”
“האם הוא באמת מאמין בכך?” שאל ג’נינגס. “האם גם את מאמינה בכך?”
“אינני יודעת.” היא הניעה ראשה בחוסר אונים. “כל מה שאני יודעת זה שהייתי עדה לשינוי האיום שהתחולל בו. הוא אינו חולה, אבא. למראית עין, הכל בסדר איתו.” היא רעדה. “למרות זאת, הוא גוסס.”
"מדוע לא קראת לי מוקדם יותר?''
“לא יכולתי,” אמרה. “פחדתי לעזוב אותו לבד אפילו לשניה.”
ג’נינגס משך אצבעותיו מהדופק המהיר של הגבר הצעיר. “האם הוא נבדק בכלל?”
היא הנידה ראשה בעייפות. “כן,” ענתה. “כאשר זה נעשה יותר ויותר גרוע. הוא הלך אל מומחה. הוא חשב שאולי המוח שלו –” היא נדה בראשה. “לא, הוא בריא לגמרי.”
“אבל מדוע הוא אומר שהוא – שהוא –?” ג’נינגס לא היה מסוגל לבטא את המילה.
“אינני יודעת,” אמרה, “לפעמים נראה שהוא מאמין בכך. בדרך כלל הוא מתבדח על כך.”
“אבל על סמך מה –?”
“איזו תקרית מהסאפרי האחרון שלו,” אמרה פטרישיה, “אינני יודעת בדיוק מה קרה. כמה ילידים משבט הזולו איימו עליו; אמרו שהוא רופא מכשף ושהוא הולך ל…” קולה נשבר ליבבות, “הו, אלי, כיצד ייתכן שזו אמת? איך זה יכול לקרות?”
“הנקודה היא, אני חושב, שאם פיטר אכן מאמין שזה קורה,” אמר ג’נינגס, בפנותו אל לאנג, “וממראהו…”
“אבא, תהיתי אם…” פטרישיה בלעה את רוקה, “אם ד”ר הוואל יכול לעזור לו."
ג’נינגס נעץ בה מבטו לרגע. אחר־כך אמר, “את מאמינה בזאת, הלא כן?”
“אבא, נסה להבין.” נימה של היסטריה בצבצה מקולה. “אתה ראית את פיטר רק מדי פעם. אני ראיתי את זה קורה לו כמעט יום אחרי יום. משהו הורס אותו! אינני יודעת מה זה, אבל אני אנסה כל דבר אשר יוכל למנוע זאת. כל דבר!”
“בסדר.” הוא הניח ידו על גבה, “לכי לטלפן, בינתיים אבדוק אותו.”
לאחר שהלכה לחדר האורחים – שלוחת הטלפון שהיתה בחדר השינה נקרעה מהקיר – ג’נינגס משך את השמיכות והביט בגופו השזוף והגברי של פיטר. הוא רעד בתנודות רגעיות, כאילו, תחת השפעתו של הסם, כל עצב עדיין פעם ורטט.
ג’נינגס הידק שיניו בדכאון מעורפל. היכן שהוא, בגבול יכולת התפיסה שלו, במקום בו היגיון המדע לא היה מושלם עדיין, הוא חש שהבדיקה הרפואית הינה חסרת טעם. אולם, למרות זאת, הוא התקומם כנגד מה שפטרישיה עלולה להסיק מכך. היה בכך משום עלבון לפסיכולוגיה.
מלבד זאת, זה הטיל עליו מורא.
השפעת הסם חלפה כמעט לגמרי עתה, הבחין ג’נינגס. בדרך כלל היה הסם אמור להשאיר אדם בחוסר הכרה כשש עד שמונה שעות. אך פיטר לאנג היה כבר כעבור דקות בחדר האורחים, שוכב על הספה בחלוק הרחצה שלו, כשהוא אומר:
"פאטי, זה מגוחך. שרופא אחר יבדוק אותי?''
“בסדר, אז זה מגוחך!” אמרה. “מה היית אתה רוצה שנעשה? שנעמוד ונסתכל עליך…” היא לא יכלה לסיים את המשפט.
“ששש…” לאנג פרע את שערותיה באצבעות רועדות. “פאטי, פאטי. החזיקי מעמד, יקירתי. אולי אצליח לגבור על הדבר.”
“אתה תצליח להתגבר על כך,” פטרישיה נישקה את ידו. “שנינו יחד, פיטר. לא אמשיך בלעדיך.”
“אל תדברי כך,” התפתל לאנג על הספה. “הו, אלוהים, זה שוב מתחיל,”
הוא הכריח עצמו לחייך. “לא, אני בסדר,” אמר לה. “רק שמץ של הדבר.” חיוכו הפך לעווית פתאומית של כאב. “אז ד”ר הוואל הזה עומד לפתור את הבעיה שלי, מה? איך?"
ג’נינגס ראה כיצד פטרישיה נושכת את שפתה. “זוהי… אישה, יקירי,” סיפרה ללאנג.
“נהדר,” אמר, מתעוות בכאב, “זהו מה שאנו זקוקים לו. מה היא, כירופרקטוריסטית?”
“היא אנתרופולוגית.”
“מוזר. מה היא תעשה? תסביר לי את המקורות העממיים של האמונה התפלה?”
לאנג דיבר במהירות, כאילו ניסה לסלק את הכאב בעזרת המילים.
“היא היתה באפריקה,” אמרה פאט, “היא…”
“גם אני הייתי,” אמר פיטר, “מקום נהדר לטייל בו. רק אל לך להסתובב עם רופאי אליל.” צחוקו הפך לבכי מלווה התייפחויות. “הו, אלוהים, ממזר שחור מגעיל שכמותך, אילו היית כאן!” ידיו התרוממו כאילו כדי לחנוק איזה יצור בלתי נראה.
“אני מבקשת את סליחתכם…”
הם הסתובבו בפתיעה. צעירה כהת־עור הסתכלה כלפי מטה אליהם מחדר הכניסה.
“היה כרטיס על הדלת,” אמרה.
“כמובן, שכחנו,” ג’נינגס הזדקף על רגליו.
הוא שמע את פטרישיה לוחשת ללאנג, “התכוונתי לספר לך. בבקשה, אל תניח לדעות קדומות להשפיע עליך.”
פיטר נתן בה מבט חודר, הבעתו אומרת הפתעה.
“דעות קדומות?” אמר.
ג’נינגס ובתו פסעו לאורך החדר.
“תודה שבאת,” פטרישיה נשקה על לחיה של ד"ר הוואל.
“נעים לפגוש אותך, פאט,” היא חייכה מעבר לכתפה של פטרישיה אל הרופא.
“האם היתה לך בעיה להגיע לכאן?” הוא שאל.
“לא, לא, הרכבת התחתית לעולם אינה מאכזבת אותי.”
לאוריס הוואל פרפה את כפתורי מעילה והסתובבה, בעוד ג’נינגס מנסה לעזור לה.
פאט הביטה בתיק הלילה של לאוריס, ולאחר מכן הסיטה מבטה אל פיטר.
לאנג לא הסיר את עיניו מפניה של לאוריס. זו התקרבה אליו, מלווה בפאט וג’נינגס.
“פיטר, זוהי ד”ר הוואל," אמרה פאט. “היא ואני נסענו יחד לקולומביה. היא מלמדת אנתרופולוגיה באוניברסיטה העירונית.”
לאוריס חייכה. “ערב טוב,” אמרה.
“לא כל־כך טוב!” ענה פיטר. מזוית עיניו ראה פיטר כיצד פטרישיה מתאבנת.
מבעה של ד"ר הוואל לא השתנה. קולה נשאר כפי שהיה. “ומיהו אותו ממזר שחור שרצית שיהיה כאן?” שאלה.
פניו של פיטר החווירו לרגע. לאחר מכן התהדקו שיניו בכאב. הוא ענה: “מה זה צריך להביע?”
"שאלה,'' ענתה לאוריס.
“אם את מתכוננת לתת סמינר בנושא יחסי הגזעים, אז חבל על זמנך,” מלמל לאנג, “אינני במצב רוח המתאים.”
“פיטר.”
הוא הסתכל בפאט דרך עיניים מצועפות. “מה את רוצה?” דרש לדעת. "את ממילא משוכנעת כי אני נתון להשפעת דעות קדומות, אז…''
הוא השעין ראשו לאחור על הספה, ועצם את עיניו. “אלוהים, תקע בי סכין.”
החיוך הקשוח על שפתיה של ד"ר הוואל נעלם. היא הביטה בג’נינגס בחומרה כאשר הוא דיבר. “בדקתי אותו,” סיפר לה. אין שום סימן לתופעה פיזית. אף לא רמז לפגיעה מוחית."
“מדוע שיהיה?” ענתה בשקט. “זו איננה מחלה, זהו ג’וג’ו.”
ג’נינגס נעץ בה מבטו. “את בטוחה?”
“ועכשיו מתחילים,” אמר פיטר בנוקשות, “עכשיו אנו יודעים זאת.” הוא התרומם שוב לישיבה, אצבעותיו הלבנות מתחפרות בכרית. “זוהי התשובה. ג’וג’ו.”
“האם אתה מטיל ספק בכך?” שאלה לאוריס.
“אני מטיל ספק בכך.”
“באותה הדרך שאתה מטיל ספק בדעותיך הקדומות?”
“הו ישו, הו, אלוהים.” לאנג מילא את ראותיו ברעש מחריש אוזניים. “אני נפגעתי ורציתי משהו לשנוא, וכך התחלתי עם הפרא המחורבן הזה…” הוא נפל אחורנית. “לעזאזל עם זה. חשבי מה שאת רוצה.” הוא הניח יד רועדת על עיניו. “רק תני לי למות. הו, ישו, ישו, אלוהים, ישו המתוק. תן לי למות.”
פתאום הסתכל אל ג’נינגס. “עוד זריקה?” התחנן.
“פיטר, הלב שלך לא יכול…”
“לעזאזל הלב שלי!” ראשו של לאנג היטלטל כעת לפנים ולאחור. “מחצית הכמות. אם־כן! אינך יכול לסרב לאדם גוסס!”
פאט נגסה את קצה אגרופה הרועד, בנסותה לא לבכות.
לאחר זריקת ההרגעה השתרע לאנג לאחור, פניו וצוארו רגועים. “תודה,” נאנח. שפתיו הלבנות התעוותו לחיוך, כאשר פטרישיה כרעה לידו, והחלה ליבש את פניו במגבת. “ברכותי, אהובה.” מלמל. פטרישיה לא יכלה להוציא הגה.
עיניו המזוגגות של פיטר פנו אל ד"ר הוואל. “בסדר, אני מצטער, אני מתנצל.” אמר לה בקצרה. “אני מודה לך על שבאת, אך אינני מאמין בזאת.”
“אז מדוע זה פועל?” שאלה לאוריס.
“אינני יודע אפילו מה קרה!” סנט לאנג.
“אני חושבת שאתה יודע,” אמרה ד"ר הוואל, דחיפות עולה בקולה. “אני יודעת, מר לאנג. ג’וג’ו הוא הקללה האלילית המפחידה ביותר בעולם. מאות שנים של אמונה בלבד הספיקו להעניק לה כוח אימתני כזה. יש לה הכוח הזה, מר לאנג. אתה יודע שיש לה.”
“ומנין את יודעת זאת, ד”ר הוואל?" הוא התקיף אותה חזרה.
“כשהייתי בת עשרים ושתיים,” אמרה, “ביליתי שנה בכפר של זולו תוך כדי הכנת עבודת־שדה במסגרת הדוקטורט שלי. כאשר הייתי שם, מצאתי חן בעיני רופאת האליל, נוגומבו, והיא לימדה אותי כל מה שאני יודעת.”
“נוגומבו?” שאלה פטרישיה.
“רופאת־אליל,” אמר פיטר בגועל.
“חשבתי שרופאי אליל הם גברים,” אמר ג’נינגס.
“לא, רובן נשים.” אמרה לאוריס. “נשים פקחיות וחריפות, העובדות קשה מאוד במקצוען.”
“אחיזת־עיניים.” אמר פיטר.
לאוריס חייכה אליו, “כן,” אמרה, “הן אכן מאחזות־עיניים, נצלניות, מלחכות פנכה מפחידות. אבל…” חיוכה התקשח. “מה אתה חושב גורם לך להרגיש כאילו מאות עכבישים זחלו על גופך?”
בפעם הראשונה מאז נכנס לדירה, ראה ג’נינגס את הפחד בפניו של פיטר. “את יודעת זאת?” שאל אותה פיטר.
“אני יודעת כל מה שעובר עליך.” אמרה ד"ר הוואל. “אני עברתי זאת בעצמי.”
“מתי?” שאל לאנג. נימת הזלזול לא היתה עוד בקולו.
“משך אותה שנה,” אמרה לו ד"ר הוואל, “רופאת אליל מכפר רחוק הטילה עלי קללת מוות. קורינגה הצילה אותי מזה.”
“ספרי לי,” התפרץ פיטר. ג’נינגס הבחין כי נשימתו של הגבר הצעיר הואצה. זה גרם לו להבין שהזריקה השנייה איבדה את השפעתה.
"מה לספר לך? על האצבעות הארוכות, על הצפורניים המזדחלות אל תוך קרביך? על ההרגשה שאתה צריך לגלגל עצמך לכדור כדי למחוץ את הנחש המתפתל בקיבתך?''
פיטר לטש בה את עיניו.
“על ההרגשה שהדם בגופך הופך לעופרת?” אמרה לאוריס. “שאם רק תזוז, תימעך משום שכל עצמותיך חלולות?”
שפתיו של פיטר החלו לרעוד.
“על ההרגשה שמוחך נטרף בין שיני עכברים רעבים? שעיניך עומדות להתמוסס וליזול במורד לחייך, כמו עיסה דלילה?”
“זה מספיק.” גופו של לאנג חישב להתפרק. הוא רעד קצובות, ללא הרף.
“אמרתי את הדברים הללו רק כדי לשכנע אותך שאני יודעת,” אמרה לאוריס, “אני זוכרת את כאבי שלי, כאילו סבלתי רק הבוקר, ולא לפני שבע שנים. אני יכולה לעזור לך, אם תאפשר לי, מר לאנג. הנח הצידה את הציניות שלך. אתה מאמין בכך, אחרת, לא היה הדבר יכול לפגוע בך. אתה מבין?”
“יקירי, בבקשה,” אמרה פטרישיה.
פיטר הביט בה. לאחר מכן שב מבטו וחזר אל ד"ר הוואל.
“אל לנו לחכות יותר מדי, מר לאנג.” הזהירה.
“בסדר.” הוא עצם את עיניו. “בסדר, אם כן, נסי. גרוע יותר לא יכול להיות.”
''מהר," התחננה פטרישיה.
“כן.” לאוריס הוואל פנתה וחצתה את החדר, כדי ליטול את תיק־הלילה שלה.
כאשר הרימה אותו, ראה ג’נינגס את המבט בעיניה – דומה היה שאיזה דבר מורכב, מופלא ביותר, קרה לה. היא הביטה בהם.
“פאט,” אמרה.
“כן.”
“בואי הנה לרגע.”
פטרישיה מיהרה אליה. ג’נינגס הביט בהן לרגע, לפני שעיניו הופנו לעבר לאנג. הגבר הצעיר החל להתעוות שוב. זה בא. ג’וג’ו, חשב ג’נינגס. הקללה האלילית המפחידה ביותר בעולם.
“מה?”
ג’נינגס הביט בנשים. פאט נעצה מבטה בד"ר הוואל, מוכת הלם.
“אני מצטערת,” אמרה לאוריס. “הייתי צריכה לומר לך מלכתחילה, אבל לא היתה לי הזדמנות.”
פאט היססה. “האם זה חייב להעשות בדרך זו?” היא שאלה.
“כן, זה חייב.”
פאטרישיה הביטה בפיטר, כשהבעה שואלת בעיניה. בחטף, הנידה בראשה.
“בסדר” אמרה, “אבל מהרי.”
ללא מילה נוספת נכנסה לאוריס הוואל לחדר השינה. ג’נינגס הביט בבתו, שעה שזו התבוננה בתשומת־לב בדלת שנסגרה מאחורי גבה של האישה כהת־העור.
הוא לא יכול היה לפרש את הבעתה, משום שכעת, הפחד בעיניה של פטרישיה היה שונה.
דלת חדר השינה נפתחה וד"ר הוואל יצאה. ג’נינגס, בפנותו מהספה, עצר את נשימתו. לאוריס היתה עירומה עד מותניה ומתחת לבשה חצאית מאולתרת ממספר צעיפים צבעוניים הקשורים יחדיו. רגליה וכפותיהן היו עירומות. ג’נינגס נעץ בה את עיניו. החולצה והחצאית שלבשה קודם לא גילו דבר מהחזה הבנוי לתפארת, המותניים הצרות להפליא. לפתע, כשהוא מודע להתעניינותו, היפנה מבטו לעבר פאט. הבעתה, כאשר הביטה בד"ר הוואל, לא השתמעה לשני פנים.
ג’נינגס הביט לאחור בפיטר. בהשפעת הכאב, היו עתה פניו של הגבר הצעיר עוד יותר קשים לפענוח.
“אנא, הבינו, מעולם לא עשיתי זאת בעבר,” אמרה לאוריס, נבוכה מפני הדממה המסוייגת שלהם.
“אנחנו מבינים,” אמר ג’נינגס כשהוא חש שאינו יכול להתיק עיניו ממנה.
כתם מבריק אדום היה צבוע על כל אחת מלחייה השחומות. מעל שערה המתוח חבשה כובע נוצות דמוי קסדה מענפי עץ אגוז, כשבקצה עין־חיה לבנה. שדיה הציצו מתוך קובץ מחרוזות, העשויות משיני חיות, חתיכות של בד מבריק, פנינים ורצועות עור נחש. בזרועה השמאלית היתה כרוכה רצועת אנגורה עליה היה תלוי מגן קטן מעור נמר.
הניגוד בין התיק ובין חיצוניותה היה בולט למדי. הניגוד של הופעתה לסביבה של מנהטן יצר רתיעה בלתי מוגדרת בג’נינגס, כשהתבונן בה נעה לעברם בהבעה ביישנית, כמעט ילדותית, מודעת לחושניות הקורנת מגופה.
ג’נינגס הופתע לראות שבטנה היתה מקועקעת במאות תעלות קטנות, מתעקלות במעגלים־מעגלים מסביב לטבור.
“קורינגה עמדה על כך,” אמרה לאוריס, כאילו קראה את מחשבותיו. “היה זה מחירה על שלימדה אותי את סודותיה.” היא חייכה במהירות. “הצלחתי לשכנעה שלא תחדד את שיני לצורת מסור…”
ג’נינגס חש שדיברה כדי להסתיר את מבוכתה, והוא חש בעוצמה של אהדה כלפיה שעה שהניחה את תיקה, פתחה אותו, והחלה להוציא את תוכנו.
“התעלות נעשות על ידי דקירות קטנות בעור,” אמרה. “ובלחיצת כל תעלה בחופן קמח.” היא הניחה על שולחן הקפה בקבוק עם נוזל מוזר, וחופן עצמות קטנות ומבריקות. “את הקמח היה עלי לעשות בעצמי. הייתי צריכה ללכוד סרטן יבשה בידי, ולקרוע אחת מצבתותיו. הייתי צריכה לקרוע את עורה של צפרדע חיה, ולוע של קוף.” היא שמה על גבי השולחן חבילה של מה שנראה כרצועות קטנות. “את הצבתות, העור, הלוע, יחד עם כמה שורשי צמחים, הכנסתי לתערובת הקמח.”
ג’נינגס היה מופתע שעה שהוציאה תקליט ארוך־נגן מהתיק והניחה אותו על הפטיפון.
“כאשר אומר ‘עכשיו’, ד”ר", ביקשה, “תניח בבקשה את המחט על התקליט, בסדר?”
ג’נינגס הניד ראשו כאילם, כשהוא מסתכל בה במה שקרוב היה לתדהמה.
היא נראתה כאילו ידעה בדיוק מה היה עליה לעשות. בהתעלמה ממבטו הזגוגי של לאנג וממבטה הבלתי בטוח של פטרישיה, סדרה לאוריס את העצמים השונים על הרצפה. כאשר התכופפה, נמלטה קריאה הפתעה מפיה של פאט. תחת החצאית עשויית הצעיפים היו אחוריה של לאורים גלויים.
“ובכן, אולי לא אשאר בחיים,” אמר פיטר, “אבל נראה שזה הולך להיות מוות נפלא”
לאוריס הפסיקה אותו. “שלושתכם תשבו במעגל,” אמרה. הצלילות המושלמת בקולה, הבוקע מתוך שפתיים שכאלה, הלמה בג’נינגס בחוזקה, שעה שפנה לעזור ללאנג.
ההתקפה באה כאשר פיטר ניסה לעמוד, כהרף עין התפתל על הרצפה בכאבים, גופו מתעוות, ברכיו ומרפקיו מתחככים בשטיח. הוא קרס תחתיו כשראשו מוטה לאחור, שרירי עמוד השדרה מתוחים כל כך בחוזקה על גבו המתרומם מהרצפה. ריר נטף מקצות שפתיו, עיניו הבוהות נראו קפואות בחוריהן.
“לאוריס!” צרחה פאט.
“אין דבר שביכולתנו לעשות עד שזה יעבור,” אמרה לאוריס. היא הביטה בלאנג בעיניים מצועפות. אחר־כך, כאשר חלוק הרחצה הוסר, והוא התפלש עירום על הרצפה, הבחין ג’נינגס במבעה בשמץ של פחד, בנוסף על אי־השקט שבו. אחר כך רכנו הוא ופאט על גופו המעוות של לאנג, מנסים לאחוז בו.
“תנו לו ללכת,” אמר לאוריס. "אינכם יכולים לעשות דבר.
פטרישיה הביטה בה בטינה, מבוהלת. כאשר גופו של פיטר התכווץ לבסוף וקפא ללא תזוזה, היא הידקה את פינות החלוק, סביבו, וחיזקה את הקשר.
“עכשיו, לתוך המעגל, מהר” אמרה לאוריס, מנסה בבירור להתגבר על פחד פנימי.
“לא, הוא חייב לשבת לבד,” אמרה כשפטרישיה התיישבה לצידו, ידה על גבו.
“הוא יפול,” אמרה פאט, נימת דחיה מסתמנת בקולה.
''פטרישיה, אם את רוצה בעזרתי!…"
באי־בטחון, כשעיניה נודדות מפניו המיוסרות של פיטר אל הבעת הדחיפות בפניה של לאוריס, הזיזה פטרישיה את עצמה הצידה והתיישבה.
“ברגליים מצולבות בבקשה,” אמרה לאוריס. “מר לאנג?”
פיטר ציית, עיניו עצומות למחצה.
“במשך הטקס. אני אבקש ממך תשלום מסויים. די באיזה חפץ אישי בלתי חשוב. פיטר הניד ראשו. בסדר. קדימה,” אמר, “אינני יכול לסבול עוד.”
חזה של לאוריס התרומם ברעדה, כאשר כלאה נשמתה. “לא לדבר כעת,” מלמלה בעצבנות. היא ישבה בנפרד מפיטר, והשפילה את ראשה. מלבד נשימתו הכבדה של פיטר שררה בחדר דממת מוות.
ג’נינגס יכול היה בקושי רב לשמוע את קולות התנועה שבחוץ. הדבר נראה בלתי אפשרי, ולא יאומן: טקס פראי מהג’ונגל – בתוך דירה ניו־יורקית.
לשווא ניסה לנקות את מחשבתו משיגיונותיה. הוא התקשה להאמין. אך למרות זאת הנה הוא ישב, רגליו המצולבות מתחילות לרעוד. הנה ישב פיטר לאנג, כפי הנראה קרוב למוות, ללא שום סימפטום העשוי להסביר זאת. הנה ישבה בתו, נאבקת על נפשה, מפוחדת ממה שהיא עצמה יזמה. והנה, המוזר ביותר, ישבה – לא ד"ר הוואל, מרצה אינטליגנטית לאנתרופולוגיה, אישה מתורבתת, ומלומדת – אלא רופאת אליל אפריקאית, עירומה כמעט, כשכלי עבודתה הינו כישוף ברברי, פרימיטיבי.
נשמע קול קצר. ג’נינגס צמצם את עיניו והביט בלאוריס. בידה השמאלית היא החזיקה במה שנראה כחרבות מיניאטוריות. בידה הימנית נטלה את חופן העצמות המבריקות. היא ניערה אותן כקוביות והטילה אותן על השטיח, מבטה נעוץ בנפילתן.
היא הביטה בצורתן על השטיח, ולאחר מכן הרימה אותן שוב. מעבר לה נשמעה נשימתו של פיטר, מיוסרת יותר ויותר. מה יקרה אם תכה בו התקפה נוספת? תהה ג’נינגס. האם יהיה צורך לחזור על הטקס מהתחלה?
הוא נרעד, כאשר החלה לאוריס להפר את הדממה.
“מדוע בכלל באת לכאן?” שאלה, נועצת בפיטר מבט קר וחודר. “למה באת לבקש את עצתי?” שאלה, “האם זה משום שאין לך הצלחה עם נשים?”
“מה?” פיטר הסתכל בה בבילבול.
“האם מישהו בביתך חולה? משום כך באת אלי?” שאלה לאוריס, בקול שתלטני.
ג’נינגס הבין שכעת הפכה לרופאת אליל החוקרת את החולה שלה, הגבר, בָּזָה בברור למעמדו הנחות. “האם אתה חולה?” היא כמעט ירקה את המילים, כתפיה נטו אחורנית כך שחזה הורם קדימה. ג’נינגס הביט בחוסר רצון בבתו. פאט ישבה כפסל, לחייה חוורות, שפתיה קמוצות.
“דבר, גבר!” צוותה לאוריס – צוותה הנוגומבו העולבת.
“כן, אני חולה!” חזהו של פיטר התנשף בכבדות, “אני חולה.”
“אז דבר על כך,” אמרה לאוריס. “אמור לי, איך הגיעה המחלה הזאת אליך.”
או שפיטר היה כעת תחת השפעת כאבים, או ששמץ מהתנגדותו סולק, בהשפעת קסם־נוכחותה של לאוריס. כנראה שהיה זה הצרוף של השניים, חשב ג’נינגס, שעה שלאנג התחיל לדבר בקול כפוי, עיניו אחוזות במבטה הבוער של לאוריס. “לילה אחד, התגנב האיש הזה אל תוך המחנה,” אמר, “הוא ניסה לגנוב אוכל. כאשר רדפתי אחריו, הוא התכעס ואיים עלי. הוא אמר שיהרוג אותי.” ג’נינגס תהה אם לאוריס הפנטה את פיטר; קולו של הגבר היה מכאני כל־כך.
“והוא נשא בשק,” קולה של לאוריס התצלצל כקולו של מהפנט.
“הוא נשא בובה,” אמר פיטר, “היא דברה אלי,” אמר.
“האליל דיבר איתך,” אמרה לאוריס, “מה אמר לך האליל?”
“הוא אמר שאני אמות. הוא אמר שכאשר הירח יהיה כקשת, אני אמות.”
פיטר נרעד פתאום ועצם את עיניו. לאוריס שוב זרקה את העצמות, והביטה בהן, ואחר כך הטילה שוב את החרבות הקטנות.
“אין זה מבווירי ולא האמביזו,” אמרה, “אין זה אטנדו או פואופו או סובי. אין זה קונדי או סוגבלה, אין זה שד מהיער השולט עליך. זוהי רוח רעה השייכת לנוגמבו אשר נעלב. הנוגמבו הביא רע לביתך. הרוח הרעה של הנוגמבו השתכנה בך כדי לנקום על פגיעתך באדוניה. האם אתה מבין?”
פיטר בקושי היה יכול לדבר. הוא הניד בקצרה. “כן.”
“אמור – כן, אני מבין.”
“כן,” הוא נרעד, “אני מבין”
“אתה תשלם לי עכשיו,” אמרה לו.
פיטר הביט בה רגע ארוך לפני שהשפיל את עיניו. אצבעותיו המעוותות הגיעו לקצות חלוקו, ויצאו ריקות. לפתע, הוא נאנח, כתפיו נעות קדימה, כשגל של כאב עובר בו. הוא הגיע לכיסי חלוקו בפעם השניה, כאילו לא היה בטוח שהם ריקים. ואז, בהתרגשות, הוריד את הטבעת מהאצבע השלישית של ידו השמאלית, ומסר אותה. מבטו של ג’נינגס נדד לעבר בתו. פניה היו כאבן, כאשר הביטה בפיטר המסיר את מתנתה לו.
“עכשיו,” אמרה לאוריס.
ג’נינגס עמד על רגליו, מועד בשל נוקשות רגליו. הוא פסע לעבר השולחן והוריד את המחט במקום. לפני שחזר למעגל, החל התקליט לנגן. בן־רגע התמלא החדר בקולות תיפוף מלווים בשירה איטית, ומחיאות כפיים בלתי סדירות. ג’נינגס מיקד מבטו בלאוריס. היה לו הרושם שהכל נעלם מראייתו, מלבד לאוריס שנותרה לבדה, עומדת באור מוזר ומבעית.
היא הניחה את המגן המנומר שלה על הרצפה, ואחזה את הבקבוק בידה. לעיניו המוקסמות של ג’נינגס היא שלפה את הפקק, ושתתה את תוכנו בלגימה אחת. במעורפל תהה ג’נינגס על טיבו של השיקוי. לאוריס החלה לרקוד.
היא החלה באיטיות. רק זרועותיה וכתפיה נעו בתחילה, לקצב התיפוף. ג’נינגס הביט בה, מדמה שליבו התאים את קצב פעימותיו לזה של התופים. הוא הביט בתנועה של כתפיה, בהתפתלויות הנחשיות שעשתה בזרועותיה, ובידיה. הוא שמע את רשרוש שרשרותיה. זמן ומקום לא היו קיימים לגביו. הוא היה בג’ונגל, מביט בריקודה המתפתל.
“מחאו כף,” אמרה הנוגומבו.
בלא היסוס החל ג’נינגס למחוא כף לקצב התופים. הוא הביט בפטרישיה, שנהגה כמוהו, עיניה עדין נעוצות בלאוריס. רק פיטר ישב בחוסר תנועה, מביט ישר לפניו, שרירי ליסתו מרעידים, נוקש בשיניו. לרגע קצר חזר ג’נינגס להיות רופא, מביט בחולה שלו בעניין. אחר־כך בפנותו אחורה, נמשך חזרה אל ריקודה הכובש של לאוריס.
קצב התיפוף נעשה מהיר יותר, חזק יותר. לאוריס החלה לנוע בתוך המעגל, בהסתובבה באיטיות, זרועותיה וכתפיה עדיין בתנועה בלתי פוסקת. כל אותה עת נשארו עיניה נעוצות בפיטר, וג’נינגס הבין שתנועותיה נועדו בעיקר בשביל לאנג, תנועות מפתות וסוחפות, כאילו רצתה למשכו אליה.
לפתע התכופפה, חזה נופל בכבדות, ושוב מתרומם למעלה, שריריו מתקשחים. היא הניעה עצמה בפורקן קדחתני, מטלטלת את שדיה מצד לצד, ומרעישה בשרשרותיה, פניה הפראיים נוגעים כמעט בפניו של פיטר.
ג’נינגס חש ששרירי בטנו מתכווצים שעה שלאוריס כרכה את אצבעותיה סביב לחייו של פיטר, ואז, בהתיישרה, נזרקו כתפיה אחורנית, שיניה חשופות בתאווה פראית. כעבור רגע היא הסתובבה שוב, כדי לעמוד מול לקוחה.
ושוב התכופפה, הפעם נעה קדימה ואחורה לפני פיטר בתנועות חתוליות. טרוף הזדחל לגרונה. מזוית עיניו, ראה ג’נינגס את בתו, הבעה נוראה קופאת על פניה.
לפתע נפשקו שפתיה של פטרישיה כביבבה אילמת, וג’נינגס הביט במהירות אל לאוריס נשימתו נעתקת. היא רכנה קדימה, מועכת את שדיה באצבעות חופרות ומטילה אותם לתוך פניו של פיטר. פיטר הביט בה, גופו רועד. היא נסוגה שוב, הורידה את ידיה, וג’נינגס התאבן למראה ידיה המושכות את חצאיתה עשויית הצעיפים. בן־רגע התפזרו הצעיפים על השטיח, והיא שבה אל פיטר. כעת ידע ג’נינגס בדיוק מה שתתה.
“לא,” קולה המעובה של פטרישיה גרם לו להסתובב, דופק ליבו מהיר. היא החלה לקום על רגליה.
“פאט,” הוא לחש.
היא הביטה בו, ולרגע נעצו מבטיהם האחד בשניה. ואז, ברעדה, היא צנחה על הרצפה שוב. ג’נינגס הפנה מבטו ממנה.
כעת היתה לאוריס על ברכיה מול פיטר, נעה קדימה ואחורה, מלטפת את ירכיה בידיה החטובות.
היא לא יכלה לנשום. פיה הפעור נשם אויר בקולות שורקניים. ג’נינגס ראה זעה נוטפת במורד לחייה: הוא ראה אותה נוצצת על גבה וכתפיה. המילה באה באופן אוטומטי. קול של פחד קדום, שנראה היה כקם לתחיה, פועם בו. המילה התפעמה בפחד במוחו. הוא המשיך להביט בלאוריס, פוחד ממה שעומד לקרות, מוקסם מהאפשרות שיקרה.
קצב התופים הדהד באוזניו ודופק ליבו הואץ.
לא!
ידיה של לאוריס נשלחו לפתע וקרעו את קצות חלוקו של פיטר. אנחתה של פטרישיה הפכה כבדה. ג’נינגס קלט רק שמץ מפניה המעוותות לפני שמבטו שב ללאוריס. נבלע בתוך רעש התופים, נהימת הקולות השרים, מחיאות הכף ההולמות, חש שראשו עומד להתפוצץ, וכאילו החדר מתחיל לנוע. בהזיה חלומית, ראה את ידיה של לאוריס, מלטפות את גופו של פיטר. הוא ראה את מבטו אחוז הבהלה של הגבר הצעיר, כאשר העינוי סגר עליו מסביב – עינוי שהיה עונג עילאי וכאב כאחד.
לאוריס התקרבה אליו יותר ויותר. כעת התפתל גופה המיוזע סנטימטרים ספורים מגופו, ידיה מלטפות אותו בתשוקה.
“בוא אלי,” קולה היה חייתי, תאוותני, “בוא אלי.”
“הסתלקי ממנו!” קולה המאיים של פטרישיה קרע את ג’נינגס מהזייתו.
בהסתובבו ראה אותה מתקרבת אל לאוריס אשר ברגע הזה דבקה בגופו של פיטר.
ג’נינגס מיהר אל פאט, איננו מבין מדוע הוא צריך לרסן אותה, רק חש שהוא חייב.
היא התעוותה בפרעות באחיזתו, נשימתה החמה נודפת על לחייו, גופה אלים מזעם.
“הסתלקי ממנו!” היא צרחה לעבר לאוריס. “סלקי ידייך ממנו.”
“פטרישיה!”
“עזוב אותי!”
זעקתה המחרידה של לאוריס שיתקה אותם. המומים ראו אותה מוטלת הלאה מפיטר ומתמוטטת על גבה, רגליה מקופלות, ידיה פשוטות על פניה.
ג’נינגס חש פחד איום בתוכו. מבטו התרומם לעבר פניו של פיטר. ההבעה של כאב נעלמה ממנו, נותר רק בילבול.
“מה זה?” קראה פטרישיה.
קולו של ג’נינגס היה חלול. “היא הוציאה את זה ממנו.” אמר.
“הו, אלוהים,” פטרישיה הביטה נדהמת בחברתה.
ההרגשה שאתה צריך להתגלגל לכדור, כדי שתוכל למחוץ את הנחש הזוחל בבטנך.
המילים הדהדו במחשבתו של ג’נינגס, והוא הביט בזחילת השרירים תחת עורה של לאוריס, בעווית הבלתי פוסקת ברגליה. התקליט חדל לנגן, והוא יכול היה לשמוע את הנהימות הקטועות, הבוקעות מגרונה של לאוריס.
ההרגשה שדמך הפך לעופרת, שאם תזוז, תתקפל, משום שכל עצמותיך חלולות. בעינים מרותקות הביט בה ג’נינגס, כשהיא סובלת את כאבו של פיטר.
ההרגשה שמוחך נטרף בשיני עכברים רעבים, שעיניך מתמוססות, נוזלות כעיסה במורד לחייך. רגליה של לאוריס בעטו. היא התהפכה על גבה והחלה לגלגל את כתפיה. רגליה התקפלו פנימה, עד אשר החלה להניח כפותיה על השטיח. בהחלטיות הניעה את מותניה, בטנה מתנשמת בנשימה מעונה, שדיה המובלעים נעו מצד לצד.
“פיטר!”
לחישתה של פטרישיה גרמה לראשו של ג’נינגס להתרומם. עיניו של פיטר היו נוצצות כאשר הסתכל בגופה המתפתל של לאוריס. הוא החל לרדת על ברכיו, מבט בלתי אנושי על פניו. כעת החלו ידיו להגיע אל לאוריס. ג’נינגס אחז בכתפיו, אבל פיטר לא הבחין בכך. הוא המשיך לנוע לעבר לאוריס.
“פיטר,”
לאנג ניסה למשוך אותו הצידה, אבל ג’נינגס הידק את אחיזתו.
“למען השם – פיטר!”
הקול שהשמיע לאנג גרם לעורו של ג’נינגס להסתמר. הוא תקע אצבעותיו בברוטאליות בשערו של פיטר, ומשך אותו אחורנית, כך שהביטו האחד בפני השני.
“השתמש בשכלך, בן־אדם!” ציווה ג’נינגס.
פיטר קפא. הוא הביט בג’נינגס בעיניים של אדם שזה עתה התעורר.
ג’נינגס משך ידיו ממנו והסתובב במהירות.
לאוריס שכבה ללא נוע על גבה, עיניה הכהות מביטות בתקרה. ג’נינגס התכופף ולחץ אצבע תחת שדה השמאלי. דופק ליבה היה כמעט בלתי נתפס. הוא הביט בעיניה שוב. היה בהם המבע הזגוגי של גוויה. הוא פער פיו למראם, בחוסר אמון. לפתע, הן נעצמו, ורעד מחריד עבר בגופה. ג’נינגס הביט בה, פיו פעור, כשאין ביכולתו לזוז. לא, הוא חשב. זה בלתי אפשרי. היא לא יכלה…
“לאוריס!” צעק.
היא פקחה את עיניה והביטה בו. לאחר כמה רגעים, שפתיה נפערו בחולשה, כאשר ניסתה לחייך.
“זה נגמר,” לחשה.
המכונית נעה לאורך השדרה השביעית, צמיגיה מחליקים על הבוץ. בכיסא, לצידו של ג’נינגס, ישבה ד"ר הוואל, ללא תנועה, בתשישות מוחלטת. פאט המבויישת הלבישה אותה לאחר רחצה, ולאחר מכן עזר לה ג’נינגס להיכנס למכוניתו. לפני שעזבו את הדירה, ניסה פיטר להודות לה, אך באין יכולת למצוא מילים, נישק את ידה, ונפנה ממנה חרישית.
ג’נינגס הביט בה. “את יודעת,” אמר. “לולא ראיתי את אשר קרה הלילה, לא הייתי מאמין בכך אפילו לרגע. עדיין אינני בטוח שאני מאמין.”
“לא קל לקבל את הדבר,” אמרה.
ג’נינגס נהג בשקט זמן מה לפני שדיבר שוב. “ד”ר הוואל?"
“כן?”
הוא היסס, אחר כך שאל, “מדוע עשית זאת?”
“לולא עשיתי זאת,” אמרה לאוריס, “חתנך לעתיד היה מת עוד הלילה. אינך יודע עד כמה היה קרוב למוות.”
“בהתחשב בכך,” אמר. “אני רוצה לאמר… מדוע התמסרת בצורה מכוונת להשפלה כזאת?”
“לא היתה לי ברירה אחרת,” ענתה. “מר לאנג לא יכול היה בשום אופן להתמודד עם מה שקרה לו. אני יכולתי. פשוט כך. כל השאר התחייב מכך.”
“ומשהו כמו ‘תיבת פנדורה’, גם כן.” אמר.
“אני יודעת,” אמרה, “פחדתי מזה, אבל לא היה דבר אחר שיכולתי לעשות.”
“האם סיפרת לפטרישיה מה שעומד לקרות?”
“לא,” ענתה לאוריס. “לא יכולתי לספר לה את הכל. ניסיתי לרכך את ההלם שלה ממה שעומד לקרות, אבל, כמובן, היה עלי להסתיר משהו. אחרת, היא היתה עלולה לסרב לקבל את עצתי, עזרתי – וארוסה היה מת.”
“זה היה סם תאווה בבקבוק, הלא כן?”
“כן,” ענתה. “הייתי חייבת לסמם את עצמי. לולא כן, מעצורים אישיים היו גורמים שלא אעשה את המוטל עלי”.
“מה קרה לפני – הסוף?”
“תשוקתו הנראית לעין של מר לאנג כלפי?” אמרה לאוריס, “זו היתה רק הפרעה רגעית. הריכוזיות של הכאב הותירה אותו, למשך שניות, ללא הכרה, ללא ריסון תרבותי. היתה זו חיה שרצתה אותי, לא גבר. אתה ראית זאת. כאשר פקדת עליו להשתמש בשכלו, התשוקה רוסנה.”
''אבל החיה היתה שם," אמר ג’נינגס בחומרה.
“היא תמיד שם,” ענתה לאוריס. “הצרה היא שהאנשים נוטים לשכוח זאת.”
כמה דקות לאחר מכן חנה ג’נינגס בחזית בית הדירות של ד"ר הוואל ופניה לעברה. “אני חושב ששניינו יודעים כמה חולים ריפאת וחשפת הלילה,” הוא אמר.
“אני מקווה.” אמרה לאוריס. “לא בשביל עצמי, אבל –”
היא חייכה במקצת. “לא לעצמי אני נושאת תפילה זו.” דיקלמה. “האם אתה מכיר שורות אלו?”
“אני חושש שלא.”
הוא האזין בשקט, כשד"ר הוואל דיקלמה שוב.
אחר כך, כאשר החל לצאת מהמכונית, עצרה בעדו: “בבקשה, אל תצא. אני בסדר גמור,” אמרה. היא פתחה בדחיפה את הדלת ונעמדה על המדרכה. למשך רגעים אחדים הביטו זה בזו. ואז גחן ג’נינגס קדימה ולחץ את ידיה.
“לילה טוב, יקירתי,” אמר.
לאוריס הוואל החזירה לו חיוך. “לילה טוב, דוקטור.” היא סגרה את הדלת ופנתה לדרכה.
ג’נינגס הביט בה בהלכה על המידרכה, ובהיכנסה לבית הדירות. אחר־כך, שעה שנסע במורד הרחוב, שוב עשה פניית פרסה וחזר לאורך השדרה השביעית.
כאשר נהג, נזכר בשיר ‘קאונטי קאלן’, אשר לאוריס דיקלמה לו משורותיו.
'לא לעצמי אני נושאת תפילה זו
אלא למען הגזע שלי
אשר מושך קדימה ממקומות עטויי צללים
ידיים שחורות ללחם ויין.'
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות