פרד הויל הינו אסטרונום בריטי בעל־שם, ואחד ממפתחי התאוריה של ‘המצב היציב’ בנוגע להיווצרות היקום (שרגליה נדחקו לאחרונה ע"י התאוריה המתחרה – זו של ‘המפץ הגדול’). הויל כתב כמה וכמה ספרי מדע פופולרי, (בארץ ראו אור שניים: ‘טבע היקום’ ו’פנים חדשות למדע'), והוא שולח ידו גם בתחום המד"ב. ספר המד"ב הראשון והמפורסם שלו הינו ‘הענן השחור’ (מ־1957), שבו יש חלק נכבד לידע האסטרונומי של הסופר. לעומת זאת, לסיפור הסאטירי המשעשע שלפנינו אין כל שייכות לאסטרונומיה (אלא אם כן יטען מי שיטען שהויל מיישם כאן את תאוריית ‘המצב היציב’ על תחומי חיים אחרים…)
* * *
אנגוס קארוטרס היה גאון שד משחת ועקשן. גאונות ויכולת גבוהה אינם בהכרח אותו הדבר. בני אדם בעלי כישרון פורשים בדרך כלל את מאמציהם, לעתים קרובות ביעילות רבה, על פני מגוון נושאים נרחב. הגאון האמיתי מקדיש את כל כשרונו, מרצו ובינתו למשימה מיוחדת שעליה הוא שוקד בהתמדה חסרת־פשרות.
עוד בצעירותו נעשה קארוטרס ספקן ביחס לעליונותו של הגזע האנושי על יתר החיות. כבר בתחילת שנות העשרה לחייו ידע בדויק היכן טמון ההבדל – הוא טמון ביכולתם של בני האדם להוציא את הידע שלהם אל הפועל באמצעות כושר הדיבור, כושר המאפשר להם גם לחנך את הצעירים. הבעיה שהיוותה אתגר למוחו השנון היתה למצוא שיטת תקשורת שוות־ערך בעוצמתה ללשון, שתוכל להיות שימושית לבעלי חיים מפותחים אחרים. הרעיון הבסיסי לא היה מקורי. החידוש היה בנחישות־ההחלטה להוציאו אל הפועל הלכה למעשה. קארוטרס שקד על משימתו בעקשנות במשך השנים.
גוסי היה חסר סבלנות כלפי אנשים ששוחחו ופיטפטו עם חיות. לו ניתנה לחיות היכולת להבין שפה, אמר, האם לא היו עושות כך אלפי שנים קודם לכן? דיבור היה חסר טעם לחלוטין. רק שוטה מושלם יכול להתכוון ברצינות ללמד אנגלית את כלבו או את חתול־השעשועים שלו. מה שיש לעשות הוא להבין את העולם מנקודת ראותם של הכלב או החתול. אם תוכל לרדת לעומק שיטתם, תהיה זו העת להכניסם בסוד שיטתך שלך.
לגוסי לא היו ידידים קרובים. מניח אני שהייתי קרוב אליו יותר מכל אחד אחר, למרות שגם אני ראיתיו אולי רק פעם בשישה חודשים. תמיד חשתי בדבר־מה שונה ומרענן, כל אימת שנתקלתי בו. פעם עשוי היה לגדל זקן שחור עבות, ופעם להופיע קצוץ בתספורת צבאית. פעם היה לובש שכמיה מדולדלת, ובפגישתך הבאה בו היה מפתיע אותך בחליפה מהודרת מ’בונד סטריט'. תמיד בטח בי די על מנת להציג לראווה בפני את ניסוייו האחרונים. הם היו, לכל הפחות, ראויים לתשומת לב, והטובים שבהם עלו בהרבה על כל דבר דומה ששמעתי או קראתי מעודי. להצעותי החוזרות ונישנות שעליו פשוט לפרסמם, ענה לי תמיד בצחוק מתגלגל וקולני. לי נראה הדבר הגיוני למדי לפרסמם, ולו רק על מנת לגייס כספים לניסויים. אך גוסי באופן ברור ביותר לא ראה זאת כך. איך השיג כסף, זאת מעולם לא ניחשתי. הינחתי שהיתה לו איזו הכנסה פרטית וכנראה כך היה.
יום אחד קיבלתי הודעה ובה התבקשתי להגיע לכתובת זו וזו בערך בשעה ארבע אחר־הצהרים ביום שבת מסויים. לא היה בהודעה דבר־מה יוצא דופן מאחר וקארוטרס יצר עמי קשר מספר פעמים בדרך זו. ההפתעה היתה בכתובת: אחד הבתים בפרבר קרוידון. בפעמים הקודמות תמיד הזמין אותי לאיזה אסם במקום נידח כלשהו בהרטפורדשיר המרוחקת.
גוסי ופרבר קרוידון פשוט לא ‘נדבקו לי’ יחד.
הייתי סקרן במידה מספקת בכדי לדחות פגישה קודמת ולחוש למקום בשעה הנקובה.
מחשבתי הפרועה שמא הברנש התחתן ושקע בעבודת ‘תשע־עד־חמש’ התגלתה כמוטעית לחלוטין. זוג המשקפיים הגדול עשויי שריון הצב שבו התפאר בפגישותינו הקודמות נעלם והוחלף על־ידי זוג הנתון במסגרת פלדה פשוטה. שערו השחור והעדין היה הפעם באורך בינוני. בעיניו היה מבט נוגה, כאילו דיקלם זה עתה את חלקו של קוינס ב’חלום ליל קיץ'. “היכנס,” הוא התנשם.
“מה הרעיון, לגור באיזור זה?” שאלתי בעודי פושט את מעילי העליון. כתשובה, פרץ בצחוק צרוד ושורקני, “עדיף שתעיף מבט בפנים.”
הדלת עליה הצביע גוסי היתה סגורה. הייתי בטוח לגמרי שאמצא שם חיות, וכך אכן היה. למרות שהחדר הואפל על ידי וילון, היה אור די הצורך על מנת להבחין בשלושה יצורים שרבצו סביב מכשיר הטלויזיה. הם צפו בעניין רב במחצית השניה של משחק כדורגל של ליגת הרגבי. היה שם חתול בעל כתם אדום־חלודה בקצה ראשו. היה שם פודל שנתן בי מבט למשך שבריר שניה כשנכנסתי, והיתה שם חיה מגודלת פרווה שרועה על כורסא גדולה. כשנכנסתי פנימה דומה היה כאילו נשאה החיה אחד מטלפיה לברכת שלום. או־אז גיליתי שהיה זה דוב חום קטן.
היכרתי את גוסי מספיק עד עתה, וראיתי מספר רב מעבודותיו, כדי לדעת היטב שכל תגובה במילים תהיה מגוחכת ומיותרת. מזמן כבר למדתי את הדרך הנכונה: לעשות בדיוק את אשר עשו החיות עצמן. מאחר ותמיד היתה לי משיכה למשחקי רגבי יכול הייתי להתיישב באופן טבעי למדי ולצפות בחברת השלישיה המדהימה הזאת. מדי פעם מצאתי עצמי נתקל בעיניו הבורקות והערניות של הדוב.
במהרה ראיתי שכשם שעיקר התעניינותי נסבה סביב מרוצת הכדור, התעניינותן המרכזית של החיות היתה בהפלות ארצה, כהפלות גרידא, בלי קשר לכדור. פעם אחת כששחקן הוכה חזק במיוחד נשמעה נביחה מעומעמת מהפודל, נענית מייד על ידי נאקה מצד הדוב.
אחרי כעשרים דקות נחרדתי על ידי נביחת כלב חזקה באמת, בעת ששום דבר במשחק לא הצדיק תגובה שכזאת. ככל הנראה רצה הכלב להסב את תשומת ליבו של הדוב השקוע במשחק, שכן כשהביט בו הדוב בשאלה כיוון הכלב רגל בצורה דרמטית לעבר השעון שעמד מספר מטרים משמאל למקלט. ללא שהיה התנהל הדוב בכבדות מהכורסא למכשיר ומישש בחוסר גמישות את כפתורי הבקרה. נשמעה נקישה ולהפתעתי צפינו בערוץ אחר, בו החלה זה עתה הקרנתו של קרב היאבקות.
הדוב התגלגל חזרה לכיסאו, מתח עצמו, ונח בעצלתיים על בסיס עמוד השדרה, זרועותיו מורמות, ציפורניו מקומרות מאחורי ראשו. אחד מהמתאבקים טלטל את יריבו בפראות. נשמעה חבטה חזקה כשראשו של הבחור ביש־המזל נחבט בעמוד מעקה של הזירה. כאן הפליט החתול את הקול החייתי המשונה ביותר ששמעתי מעודי. אחר־כך עבר לנהימה עמוקה ורבת־עוצמה.
ראיתי ושמעתי מספיק. כשעזבתי את החדר ניפנף לי הדוב לשלום בתנועה מלכותית. מצאתי את גוסי לוגם תה בנחת, במקום שהיה כפי הנראה חדר האורחים העיקרי של הבית; על הפצרותי לשמוע את פרושו המדוייק של כל מה שראיתי, ענה בצחוקו האסטמטי הרגיל. במקום לענות על שאלותי שאלני הוא אחת משלו:
“רוצה אני בעצתך המקצועית כעורך דין. האם נכון הדבר שאין בצפיית חיות בטלויזיה דבר־מה לא חוקי? או בכך שהדוב משנה בעצמו ערוצים?”
“וכי מדוע שיהיה?”
“המצב קצת יותר מסובך. הנה, תעיף מבט בזה.” קארוטרס הגיש לי רשימה מודפסת. הרשימה הכילה לוח תוכניות טלויזיה שבועי. אם היא יצגה את התוכניות שבהן צפו החיות הרי שהערוצים אמנם שונו כמעט ללא הפסק. כל התוכניות היו מאותו סוג: ספורט, מערבונים, סרטי־מתח ואלימות. “זה מה שהם אוהבים,” הסביר גוסי. “לראות אנשים המפרקים אחד את השני לחתיכות. למען האמת, כמובן, זהו פחות או יותר הטעם הפופולארי הרווח בקרב כל הצופים, רק שאצלם זה טיפה יותר קיצוני.”
הבחנתי בשם מפורסם למדי של חברת סקר־צפייה שהתנוסס בראש המכתב.
“מה הכותרת שם? אני מתכוון מה הקשר בין זה לבין סקרי־צפייה?”
גוסי פצפץ כסיפון סודה. "כאן בדיוק הנקודה. בית זה הוא אחד מבין כמה מאות הבתים המשמשים מדגם לניתוח הרגלי הצפיה בשידורים. לכן שאלתי אם יש משהו בלתי חוקי בכך שבינגו מחליף את הערוצים.
“אינך מתכוון לכך שצפיית החיות שלך בטלויזיה נכללת בסיכום שיעורי הצפיה?”
“לא רק כאן, אלא גם בשלושה בתים נוספים שקניתי. יש לי צוות מורים בכל אחד מהם. דובים מתרגלים די בטבעיות להחלפת ערוצים.”
“תהיה שמחה וששון אם יתגלה הדבר. אתה יכול לשער מה תעשה העיתונות מהעניין?”
“חגיגה.”
לבסוף תפסתי את העניין. קשה להניח שגוסי הגיע לארבעת הבתים במקרה, וכולם במקרה כלולים במדגם הרגלי־הצפייה. ככל שיכולתי להבין לא היה כאן משהו בלתי חוקי במה שעשה, כל עוד שאינו מאיים או מגיש דרישות.
כמי שקרא את מחשבותי, דחף קארוטרס נייר מתחת לאפי. היתה זו המחאה על סך 50,000 לירות סטרלינג. “צ’ק בנקאי, ללא שם המושך,” נהם. “הגיע לו כך סתם, פתאום. ממישהו מעסקי הפרסום, אני מניח. דמי שתיקה. הבעיה היא אם אחטא אם אפדה המחאה זו?”
לפני שהספקתי לגבש דעה בנוגע לשאלה מכשילה זו נשמע קול התנפצות זכוכית. “עוד אחד הלך.” רטן גוסי. “עדיין לא הצלחתי ללמד את בינגו להשתמש בכפתורים שמיצבים את התמונה. כל אימת שדבר מה משתבש או שהתמונה ‘בורחת’, הוא הולם במכשיר. ותמיד המנורה הולכת.”
“זה בודאי עסק יקר למדי.”
“בממוצע כתריסר בשבוע. תמיד אני שומר מכשיר רזרבי מוכן. תעשה לי טובה ועזור לי בזה. הם יכעסו למדי אם לא ננוע בזריזות.”
הרמנו מה שנראה כאריזה של מקלט טלויזיה חדש. כשכל אחד אוחז בקצה אחר, עשינו דרכנו אל מרבץ־הטלויזיה. רק מבפנים נעשיתי מודע לשאון צורמני, מורכב מנביחות כלב, נהמת דוב, ויללה חדה של חתול. היתה זאת מחאתן הקולנית של חיות שמזונן הרוחני נשלל מהן לפתע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות