ראיין: אהרון האופטמן

ד"ר נחמן בן־יהודה

ד"ר נחמן בן־יהודה הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן משמש כיועץ למשרד העבודה והרווחה בנושא המלחמה בהתמכרות לסמים. הוא חובב מד"ב מושבע מזה שנים רבות, אך בניגוד לרוב חובבי המד"ב הצליח ד"ר בן־יהודה לשלב את תחביבו עם עיסוקיו האקדמיים. הוא מקדיש למד"ב חלק נכבד במסגרת הקורס, וכן עוסק בחקר ההשלכות החברתיות של הקידמה המדעית והטכנולוגית. לאחרונה הפתיע ד"ר בן־יהודה את באי הכינוס הסוציולוגי שהתקיים באוניברסיטת ת"א, בהרצאה מאלפת על הבעיות החברתיות הצפויות לחיים בתוך מושבת־חלל נוסח ג’ראלד או’ניל, נושא שעליו גם עבד עבור סוכנות החלל והתעופה האמריקאית. ד"ר בן־יהודה מקיים קשרים הדוקים עם ארגונים שונים בחו"ל העוסקים במד"ב, והוא אשר יזם את עריכת הכינוס הבינלאומי למד"ב, ‘ג’רוקון 82’, שיתקיים בשנה הבאה בירושלים. הוא מתעניין במכלול התופעות המכונות ‘מיתוסים מודרניים’, שאחד מהם, לדעתו, הוא המד"ב, ומנסה לחקור את הסיבות החברתיות שהביאו לפריחתם של אותם מיתוסים.

* * *

ד"ר בן־יהודה, שמו הרשמי של הקורס אתה מעביר באוניברסיטה העברית הינו ‘תאוריות של כישוף ואזוטריקה’. לדבריך אתה מקדיש חלק ניכר מתכנית הקורס למדע בדיוני, או דמיוני, כפי שאתה מעדיף לכנותו. מה הקשר בין כישוף למדע בדיוני?

נחמן בן־יהודה: במשך הזמן עבר הקורס התפתחות מסויימת. עיסוקי האקדמי החל, למעשה, בהקשר לאמונות כישוף למיניהן. זה היה נושא עבודת ה־M.A. שלי, אותה עשיתי בארה"ב, באוניברסיטת שיקאגו. אך במשך הזמן התברר לי שאין שום סיבה להצטמצם דווקא בכישוף. השאלה איננה אם סוג זה או אחר של כישוף עובד או לא. (אגב, הוכח מעל לכל ספק שלגבי סוג מסויים של אנשים, כשפי ה’וודו' פועלים להפליא). השאלה היא המשמעות החברתית של הדבר, וכיצד הוא נתפס בעיני אנשים מרמות חברתיות שונות. שאלה זו קיימת לאו דווקא לגבי כישוף, אלא לגבי תופעות אֶזוטריות בכלל; קיימת תזה לפיה החברה מלאה בתופעות שוליות ומוזרות. חלקן מתפתחות למדע של ממש, וחלקן נעלמות. מכיוון שניסיתי לראות את הדברים בהקשר רחב יותר, והמדע הדמיוני הינו תחביב וותיק מאוד אצלי, נוצרה מין סינטזה של כל התופעות שאני נוהג לכנותן ‘מיתוסים מודרניים’, הכוללים את אריך פון־דניקן ודומיו. מה שעניין אותי הוא מדוע דווקא עכשיו, בחברתנו, גואה הפופולאריות של המדע הדמיוני והמיתוסים הקשורים בו. את התזה שגיבשתי בנושא סיכמתי במאמר אותו הצגתי בפני הכינוס הסוציולוגי האחרון.

מהו, באמת, ההסבר שלך לתופעה?

קשה לסכם מאמר בן 50 עמודים במשפט או שניים. לשם כך יש צורך לנתח את מהותה של החברה המערבית בת־זמננו, והתפתחותה עד היום; צריך להסביר מה נהרס בה ומה שרד מתקופות קדומות, וזה לא עניין לשיחה על רגל אחת. אומר רק שנושא המדע הדמיוני השתלב בתזה בכמה מישורים: החל ממה שקרוי מדע דמיוני ‘נוקשה’, כנוסח היינליין, למשל, וכלה ביצירות של פנטסיה צרופה, וכן גווני הביניים.

מה הקשר בין המד"ב ‘הנוקשה’, הטכני, לכישוף ואזוטריקה?

הקשר הינו כפול. ידוע לנו שבתקופת הרנסנס או במאות 12–14 לספירה, היתה ‘התפוצצות’ עצומה של ידע אֶזוטֶרי. כשאתה פותח היום ספרי אסטרולוגיה למיניהם, או אפילו את כתבי פון־דניקן, אתה מגיע למסקנה שבעצם אין שום חדש. הכל נאמר ונכתב כבר בימים ההם. מה שיצא משפע התורות שרווחו אז, כמו ההֶרמֶטיקה, האלכימיה, ‘אבן החכמים’ וכדומה, הינו המדע המערבי. כל היתר נמוג ונעלם. להשפיע על חי ודומם בכוח המחשבה, ליצור חומרים חדשים – אלה רעיונות קדומים למדי. אך מה שנשאר מכל זה הינו המדע, כפי שהוא מוכר לנו היום.

מדוע? מה קרה לכל היתר?

אהה, שוב שאלה קשה, שהתשובה עליה מורכבת ונוגעת קודם כל למישור הפוליטי: לאלו אנשים היה אז כוח לכפות את דעותיהם? ידוע כוחה הרב של הכנסיה בימים ההם, אבל ידוע גם שאף היא נכשלה לפעמים, כמו במקרה של גלילאו. וכמובן היתה גם השאלה המכרעת – מה, בעצם עובד? היו דברים שפעלו, וכולם ראו זאת, והיו דברים שלא פעלו.

זהו בסופו של דבר המבחן הקובע, לא?

כן, אבל… אתה יודע, נוח לי להמחיש את ה’אבל' הזה בדוגמה מתחום מדעי החברה. קיים ענף חדש יחסית הקרוי ‘אתנו־מתודולוגיה’, שאחת ממטרותיו היא להשיב על השאלה הפילוסופית: כיצד אנו תופסים את המציאות שבה אנו חיים? באו אנשים וטענו, שבעצם אין בנמצא דבר שנקרא ‘מציאות אובייקטיבית’. מה שקורה הוא שחברה מסויימת מביאה לידי אשלייה של הכרת המציאות. השאלה ששואלים אותם אנשים היא – כיצד יוצרים אותה אשלייה? באילו כלים משכנעים בני־אדם שיש בכלל סדר וארגון בעולם? כדי לנסות ולהשיב על כך נעשו כמה ניסויים מאלפים. באחד מהם, למשל, אספו קבוצת סטודנטים במטרה, כביכול, לבדוק שיטה פסיכוטרפית חדשה ש’הומצאה' לצורך הניסוי: הפסיכוטרפיסט יושב מאחורי מסך, וכל מה שהוא עושה זה להגיב ב’כן' או ‘לא’ לכל דברי ה’מתרפא' (הסטודנט בניסוי), שאלותיו, ובעיותיו. הסטודנטים נכנסו אחד־אחד וגוללו באוזני ‘הפסיכוטרפיסט’ את כל בעיות חייהם. מה שהם לא ידעו זה שהתשובות ‘כן’ או ‘לא’ נקבעו על בסיס מספרים אקראים, כלומר בלי שום קשר לדברים הנאמרים. ומה היתה התוצאה? רוב הסטודנטים לא חשו בכלל ב’תרמית' ולהיפך, התרשמו לטובה ושיבחו את ה’תֶרפיה' החדשנית, אשר כמובן יכלה להיעשות גם ע"י מחשב שתוכנת להשיב ‘כן’ ו’לא' באופן אקראי. הדבר מוטט לחלוטין את כל הגדרות המציאות המקובלות, בהקשר לשאלה ‘מה עובד ומה לא עובד’. וזה מביא אותנו לכל התופעות כמו כישוף, ריפוי טבעי, ואמונות למיניהן. שמעת, בוודאי שבארצות־הברית קיימות כיום שתי קהילות גדולות הבנויות ומנהלות את חייהן על פי ספרו המפורסם של רוברט היינליין ‘גר בארץ נוכריה’¹. כל אורח חייהן מבוסס על ספר זה. או, למשל, ‘כנסיית השטן’, שכל מי שמשתייך אליה מרגיש מחוייבות לעבוד את השטן, לפי מסורות ומרשמים שהועברו מדור לדור מימי הבינים… כל הדברים האלה משתייכים למה שקרוי היום ‘שולי המדע’, או ‘מדע חורג’ (Deviant Science).

אני מבין שזה כולל גם את מה שקרוי ‘מדע העב"מים’ (Ufology), האסטרונאוטיקה העתיקה, וכן הלאה, לא כן?

כמובן. כל אלה פופולאריים מאוד בעולם וזוכים לשפע של פרסומים, וקבוצות שלמות של חוקרים מקדישות את מיטב מרצן לחקר התופעות הללו.

"שתי נקודות מבט על שבתאי: מד"ב ‘נוקשה’ לעומת פנטסיה מיסטית"

המד"ב של היום הינו מושג רחב ביותר, ומכיל המון זרמים ותת־זרמים למיניהם. אולי יש קשר הדוק בין חלק מסויים של המד"ב והפנטסיה לבין תורות הנסתר והתופעות שהזכרנו קודם. אך ה’מד"ב הנוקשה' במקורו אינו אלא אקסטראפוליציות של התפתחויות טכנולוגיות או חברתיות, ולאו דווקא קשור באמונה בכוחות עליונים. ספרי ז’ול וורן, למשל, או ירחוניו של הוגו גרנסבק מתחילת המאה – אם הם קשורים באמונה כלשהי, הרי זו אמונה במדע ה’יבש', ובקדמה הטכנולוגית. אותו הדין לגבי סיפורי מד"ב של ימינו הדנים, למשל, בתנועה במהירות האור או בניצול אנרגיה מ’חורים שחורים'. ובכל־זאת, אתה כורך הכל בחבילה אחת. האם לא יהיה נכון לומר שבעצם מה שמעניין אותך הינה התופעה ששמה מד"ב כתופעה חברתית?

בהחלט כן. אין ספק שיש כיום עליה עצומה במידת העניין הציבורי במדע הדמיוני על כל גווניו. כל עורכי המגזינים והמו"לים החשובים בעולם מציינים שמעולם לא היתה גאות כזאת בכל תולדותיו של הז’אנר, כולל ימי ‘תור הזהב’ המפורסמים. מעולם לא הודפסו ספרים בכמויות ובקצב כמו היום, שלא לדבר על סרטים בתקציבי ענק ועל שיבתם לבתי הקולנוע של סרטים ישנים משנות ה־50 הזוכים להצלחה רבה. כינוסי המד"ב השונים מושכים קהל של אלפי אנשים, המוכנים להוציא מכיסם הון תועפות כדי להשתתף בהם. אין ספק שהעניין בנושא הוא חסר תקדים. יחד עם זאת, ה’מדע' שבמד"ב נמצא, כמובן, בשולי המדע המקובל והממוסד. לכן באים אנשים ומנסים למצוא מכנה משותף לתופעות כמו עב"מים, תפישה על־חושית, כישוף ותופעות על־טבעיות אחרות, ולטפל בהן לאו דווקא בכלים המדעיים המקובלים. למשל, אחד הקריטריונים המדעיים המקודשים הינו יכולת השחזור של תופעות. יש הטוענים שלא כל מה שאינו ניתן לשחזור, בהכרח איננו קיים, ואיננו עומד במבחן המדעי. סוף סוף גם יצירת אמנות איננה ברת־שחזור, ואולי זה הדין גם לגבי תפישה על־חושית, למשל, או תופעות חברתיות שונות. אולי קיימת קטגוריה שלמה של תופעות שאינן ניתנות לשחזור, וחקירתן מחייבת גישה שונה מהגישה המדעית הקיימת. זה מזכיר את המצב שהיה קיים בתקופת הרנסנס, ושממנו התפתח, כאמור, המדע המודרני. השאלה היא מהי הסיבה לעניין הגובר במדעי־שוליים אלה? מדוע זה קורה דווקא עכשיו?

והתשובה?

התשובה היא, שאולי כל זה נותן איזשהו פתרון לבעיותינו היום. ראה, במשך שנים באו בטענות אל המד"ב ש’הגיבור' האמיתי ביצירות המד"ב הוא העלילה, החידושים הטכנולוגיים, ההמצאות למיניהן. האדם עצמו איננו הגיבור. אפילו בספרים חדשים יחסית כמו ‘עולם הטבעת’ של לארי ניבן או ‘פגישה עם ראמה’ של ארתור סי. קלארק, הטכנולוגיה עומדת במרכז, ולא האדם. אבל מהו בעצם ‘הגיבור’ של המאה העשרים? הטכנולוגיה! לכן, לדעתי, ביקורת זאת איננה מוצדקת, שכן המד"ב משקף פשוט את הלך הרוח של המאה העשרים. וזאת בדיוק הסיבה שהמד"ב מושך כל־כך. הוא באמת משקף את חיי המאה העשרים. ובנוסף לכך כל ההיסטוריה האנושית רצופה דילמות שהאדם התלבט בהן: צדיק ורע לו – רשע וטוב לו, ורבות אחרות. בצורה מסורתית, מי ניסה לתת תשובות ופתרונות לדילמות הללו? בראש ובראשונה – הדתות. לאדם הדתי יש פתרונות לכל השאלות הללו. מאוחר יותר באו האידיאולוגיות למיניהן: המרקסיזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם וכן הלאה. מה שקרה במאה העשרים הוא שקצב ההתפתחות הטכנולוגית היה מהיר כל־כך עד שלא הדתות ולא האידיאולוגיות לא יכלו עוד להציע פתרונות לבעיות המתעוררות בחיים בטכנולוגיה מתקדמת. (תחשוב, למשל, על שאלות פשוטות כמו מהו תחום שבת על תחנת חלל? או מהם זמני כניסת שבת וצאתה על הירח?)

בזה, נדמה לי, לא יסכימו אתך המאמינים. הם יטענו שכל התשובות גלומות בדת.

כמובן. אבל אפשר להמחיש את הבעיה בצורה יותר בסיסית. לאחר הנחיתה של ‘אפולו’ על הירח שאלו את המנהל הכללי של נאס"א דאז: אוקיי, אז הגעתם לירח. מה הלאה? מהו גבול ליכולתו של האדם? והוא ענה: אין גבול. והרי תשובה זאת היא אנטיתזה מוחלטת לגישה הדתית הדורשת ‘דע בפני מי אתה עומד!’.

ניקיטה חרושצ’וב, בזמנו, ביטא את זה בצורה הרבה יותר בוטה, כדרכו. לאחר שהקוסמונאוט הרוסי הראשון, גאגארין, שב ממסעו בחלל, אמר חרושצ’וב: “נו, הוא הגיע כל־כך גבוה ולא מצא שם שום אלוהים!” אבל נחזור לענייננו. האם ידוע מה מאפיין את סוג האנשים העוסקים במדע בדיוני?

נאספו נתונים בארה"ב ובארצות אחרות כדי לקבוע היכן מרוכזת הפעילות הקשורה במד"ב בפרט, ובכל המיתוסים המודרניים שמנינו קודם בכלל. אין עדיין מספיק נתונים, אבל התבררו מספר עובדות. ראשית, התופעה אופיינית לערים גדולות, מסדר גודל של מאה אלף תושבים ומעלה. היא נפוצה בעיקר בקרב אנשים צעירים, בשת העשרים לחייהם, שרמת השכלתם גבוהה, וכן בקרב אנשי אקדמיה. מי הם האנשים האלה? אלה בדיוק האנשים העומדים יום יום מול ההתפתחות הטכנולוגית המהירה, וצריכים להתמודד עימה. לגבי אנשים אלה, המד"ב והמיתוסים המודרניים למיניהם ממלאים את אותו חלל שהותירו אחריהן הדתות והאידיאולוגיות השונות. מתברר שאנשים אלה מוצאים עניין רב הן במרכיב ‘הטכנולוגי’ של המד"ב והן במרכיב הפנטסטי שבו, דהיינו שילוב של כוחות נסתרים וטכנולוגיה. הנה, למשל, אותו גיבור של מייקל מורקוק, הנסיך אולריק. יש לו שליטה מוחלטת בכוחות־השאול למיניהם, אך הוא גם טכנולוג לא רע… כך גם בספריו של רוג’ר זילזני. אפילו לארי ניבן, שהוא מהמובילים במד"ב ‘הטכני’ היום, משלב מרכיבים פנטסטיים בספריו. ב’עולם הטבעת' למשל, אחת הגיבורות מבורכת בכך שהיא ‘ברת־מזל’ באורח על־טבעי, בעוד הספר כולו הינו ‘טכנולוגי’ לחלוטין. השליטה בכוחות על־טבעיים ובכלים טכנולוגיים גם יחד מאפיינת יצירות מד"ב רבות הזוכות לאחרונה להצלחה מרובה.

מייקל מורקוק: טכנולוגיה וכוחות השחור

בכל זאת, תסכים עימי שקהל קוראי המד"ב איננו עשוי מקשה אחת. יש אנשים רבים שבעיניהם כל המרכיבים הפנטסטיים ואותם ‘כוחות־שחור’ שאינם מבוססים מבחינה מדעית הינם מוקצים מחמת־מיאוס. אחרים נמשכים דווקא לפנטסיה וסולדים בכלל מהטכנולוגיה, אתה מנסה לכרוך הכל יחד כתופעה חברתית אחת, שבה אתה כולל גם את הכישוף ותורות הנסתר למיניהן. בצורה כזאת אפשר לצרף גם אסטרולוגיה, יוגה, מדיטאציה, ואולי גם עישון סמים, אידיאולוגיות מהפכניות, או כל תחביב פופולרי אחר. היכן הגבול? איך אפשר לבודד את התופעות ולנתחן?

הקישור בין התופעות השונות הוא קישור אנליטי. זה עניין של אינטרפרטציה. זה לא אומר שהאינטרפרטציה שלי נכונה. זה לא אומר גם שמי שנמצא ‘בתוך’ התופעה, כמו קורא מד"ב בעל העדפות אלה או אחרות, יסכים לפרשנות שלי. אני מנסה למצוא מסגרת כללית לכל המיתוסים המודרניים. ייתכן שנסיון זה מוטעה מיסודו, וייתכן שלא. נראה לי, בכל אופן, שהחיפוש אחר משהו ‘מעֵבֶר’, הוא הדבר המשותף לאנשים הנמשכים לכל הדברים הללו.

כלומר, אם אני מבין נכון, נראה לך אינטואיטיבית שסביר יותר שאותם אנשים יתעניינו גם במד"ב וגם בכישוף, מאשר גם במד"ב וגם בספורט, למשל.

אינטואיטיבית כן, אם כי הדבר כמובן טעון הוכחה. אך אני יכול להצביע, למשל, על קשר מעניין בין המד"ב והתיירות. מסתבר שסוג מסוים של תיירים צעירים, בעיקר אלה המטיילים בדרום־מזרח אסיה, מתעניינים מאוד במדע דמיוני, פנטסיה ותורת הנסתר. יש מאות אלפי תיירים שמטרתם במסעותיהם היא לחפש את אותו ‘מֵעַל ומעֵבֶר’ המתבטא, למשל, בספריו של קרלוס קסטנדה. הם מחפשים את זה בג’ונגלים, והם מחפשים את זה בספרי המד"ב. רבים מהם התנסו גם בחיים בקהילות נסיוניות שונות ומשונות, וכן בתורות־נסתר למיניהן. יש המוצאים את מבוקשם, בסופו של דבר, דווקא בשיבה אל הדת, וגם זאת תופעה בולטת בימינו ושמצאה את ביטויה החריף ביותר באיראן של חומייני. שיבה זו אל הדת הינה בדרך כלל נוקשה ביותר ולווה בשלילה מוחלטת של הטכנולוגיה, של פריצת האנושות אל החלל וכן הלאה, כלומר של הפתרונות שבהם דוגלים בדרך כלל סופרי המד"ב.

אם כך, איך ניתן לדעתך להסביר את העניין הרב שמגלים דווקא אנשים דתיים במדע בדיוני, כפי שזה מתבטא במכתבים הרבים יחסית המגיעים מהם למערכת ‘פנטסיה 2000’?

זוהי שאלה מעניינת ואין לי תשובה חד־משמעית עליה. ייתכן שיש ביניהם כאלה הנמשכים לזה דווקא מפני שזה מעמיד במבחן את אמונתם. כדאי לבדוק איזה סוג סיפורים מעניין מעניין במיוחד את הדתיים. אולי מה שמדבר אליהם הם דווקא סיפורי המד"ב ‘הטכנולוגיים’ שאין בהם כדי לפגוע באמונתם הדתית, בניגוד לאותם סיפורים על כוחות השחור. אולי זה דומה לתופעה המאפיינת את המדענים בגוש המזרחי: הם עוסקים אך ורק במדעים המדוייקים ונמנעים מלעסוק במדעי החברה, כי הדבר מסוכן להם יתר על המידה. בפיסיקה ובמתמטיקה אין סכנה אידיאולוגית.

נחזור לקורס שאתה מעביר באוניברסיטה. איזה מין סטודנטים מגיע לקורס כזה?

ראשית, כמות התלמידים גדולה – בסביבות חמישים איש, שזה מספר יוצא דופן יחסית לקורסי בחירה אחרים. ייתכן והוא נחשב לקורס לא שגרתי ומושך יותר מאחרים. אינני יודע כמה מבין הבאים הינם קוראי מד"ב, וגם לא זהו הנושא המרכזי של הקורס. יש לציין שאני מקדיש חלק נכבד מהקורס למה שקרוי ‘חשיבה מדעית’ בכלל. אני מתייחס לשמרנות המדעית וליחס המדע כלפי תופעות השוליים שהזכרנו קודם. כל זה מאוד מעניין את הסטודנטים, וגם אני מאוד נהנה מזה. אני גם משלב בקורס נושאים מעניינים במיוחד הקשורים בהשלכות החברתיות של הקדמה הטכנולוגית. לדוגמה, בזמנו פנתה סוכנות החלל והתעופה האמריקנית (נאס"א) לאנשי מדעי־החברה במוסדות אקדמיים שונים כדי לקבל חוות דעת בנוגע להיבטים החברתיים של הקמת תחנת־חלל גדולה, שהיא הפרוייקט הגדול העתידי של נאס"א. זאת אמורה להיות, למעשה, ‘מושבת חלל’ ראשונה, בה יתגוררו מדענים וטכנאים רבים. מה שעניין במיוחד את נאס"א היו הבעיות החברתיות העלולות להתעורר במושבת־חלל כזאת, והדרכים למניעתן של סטיות חברתיות בהן. בין היתר, גם אני כתבתי עבור נאס"א מאמר בנושא זה. מאוחר יותר כללתי את הנושא בעבודת־בית אותה היטלתי על הסטודנטים שלי. הם התבקשו להציע דרכים למניעת סטייה חברתית בתחנת־חלל. עבודת־בית זו היתה בעצם חלק מהבחינה הסופית בקורס. הדבר מצא מאוד חן בעיני הסטודנטים, ואחד מהם אפילו טרח לכתוב לי שהיתה זאת הבחינה המעניינת והמהנה ביותר שעבר מעודו. ברור שנושא כזה הוא לא שגרתי ופיקנטי, בהשוואה למקצועות ‘יבשים’ קמעה כמו סטטיסטיקה, סוציאליזציה וכדומה. אך אין זאת אומרת שאותם סטודנטים שנהנים מזה כל־כך, באמת מתעניינים בזה בצורה רצינית…

ד"ר בן־יהודה, אתה יזמת את הקמתה של אגודה ישראלית לחקר מדע בדיוני, ואת עריכתו של הכינוס הבינלאומי למד"ב שיתקיים בישראל בשנה הבאה. כיצד נולד הרעיון?

אני מקיים מזה שנים קשרים הדוקים עם האגודה האמריקנית לחקר מדע בדיוני (SFRA). במשך שנה וחצי התכתבתי עם נשיא האגודה האמריקנית, ג’ו דה־בולט, וכמעט בכל מכתב שהוא כתב לי, נשאלתי שוב ושוב מה נעשה בשטח זה בישראל. כתבתי לו שיוצאים ספרים, ומופיע כתב־עת מצויין בשם ‘פנטסיה 2000’. על כך ענה לי שאני בטח יודע למה הוא מתכוון: האם נערכים בארץ דיונים, סימפוזיונים וכינוסים בנושא? אז החלטתי שצריך לעשות משהו בעניין, ופרסמתי מכתב ב’פנטסיה 2000' וכן באוניברסיטה בו פניתי לאנשים להצטרף לקבוצת־דיון בנושאי מד"ב. במקביל שוחחתי עם פרופ' שלמה איינשטיין, הידוע כמומחה לעריכת כינוסים בינלאומיים, והוא התלהב מייד והציע לארגן בארץ כינוס בינלאומי על מד"ב. בתחילה פקפקתי אם הדבר בר־ביצוע, אך הוא אמר “תשאיר את זה לי,” והתחיל לפעול במרץ. הוא פנה לחברת התיירות ‘פלתורס’ וגייס אותם לעניין, הם נרתמו ברצון למשימה, ומאז העניין התגלגל. פרופ' איינשטיין נסע לכינוס המד"ב האירופי שהתקיים בסטרסה שבאיטליה בחודש מאי 80, אני טסתי לכינוס הבינלאומי ‘נוראסקון 2’ בבוסטון, ושנינו קשרנו קשרים עם אישים רבים הפעילים בתחום המד"ב. במקביל הקמנו את הוועדה המארגנת בארץ, שאתה משתייך אליה. התוצאה – היום מובטח כבר קיומו של הכינוס ‘ג’רוקון 82’ שיתקיים בירושלים בסוף יוני 1982, וישתתפו בו סופרים, מולים, נציגי ארגונים חובבי מרחבי העולם כולו. אחרי כל זה כבר היה לי מה לכתוב לנשיא האגודה האמריקנית לחקר מד"ב…