רוברט פרנקלין יאנג הינו סופר אמריקאי יליד 1915, שהחל להתפרנס מכתיבה בגיל מאוחר יחסית, אחרי שבמשך שנים עסק בכל מיני מלאכות ‘שחורות’ למדי. סיפור המד"ב הראשון שלו פורסם בשנת 1953, ומאז זכה להצלחה לא מבוטלת בזכות סיפוריו הקצרים, הכתובים בסגנון פשוט, קולח ובהיר, והמצטיינים ברובם בנימה סאטירית חריפה על אופיו ודרך מחשבתו של האדם. הסיפור שלפנינו, שראה אור לראשונה בשנת 1962, הינו דוגמה בולטת לכך. ושלא תהיה אי־הבנה – אף כי מדובר כאן על שתי חלליות במסע גורלי – 'היה היתה זקנה וכו'' הוא אמנם שמו של הסיפור, ואין כאן שום טעות…
* * *
על אלפא קנטאורי היה עדיין להיפרד לשתי שמשות, כאשר העצם, שנודע כעבור זמן בשם ‘סימנו של מלתוס’ הופיע על מרקע גלאי־החומר של ‘אלוהים רועי, לא אחסר.’
וולס, החובל הראשון, נוכח במקרה בחדר המכ"ם באותו זמן והעלה בעצמו את הדו"ח אל הסיפון. חובותיו על גבי ספינת החלל בעלת המטען של שלושת אלפים וארבעה נוסעים (לפי הספירה האחרונה) ומאה ושניים אנשים צוות, היו רבות, אך הוא לא החשיב שום עניין בתור ראוי לתשומת ליבו האישית, אלא אם הצדיק הדבר את שאט־נפשו ל’מחשבה חיובית' או יכול היה לשמש בכל דרך שהיא להטריד את הקפטיין. העצם תאם את שתי האפשריות, וייצג ממצא נאה למדי.
קפטיין ראם עמד מול לוח־הצפיה של הסיפון, מביט מבעד לאינסוף אל המשואה היוקדת של אלפא קנטאורי. פניו החזקים והגבריים וגופו הבנוי היטב והאיתן, שיוו לו מראה נאה והוא ידע זאת. גם בנות מושבת הנוסעים ידעו זאת, ומהאופן בו נהגו בנוכחותו יכולת לחשבו לאחד מאחד־עשר בניו הנאים, במקום אדם נשוי בן חמישים.
וולס היה רק בן שלושים ולא נשוי, אך פניו רפות־הלסת וצורתו השבירה הקנו לו תדמית מעוררת חמלה, באותה מידה שנתוניו של הקפטיין שפורטו לעיל, החמיאו לזה האחרון. גם זאת ידעו בנות מושבת הנוסעים ומהאופן בו נהגו בנוכחותו היית סבור שהוא היה איזה דבר שמצא הגנן בקרקעית אחד ממיכליו ההידרופוניים.
ליד לוח הניווט בדק שוב ושוב הנווט נילס את נתיבה של ‘אלוהים רועי, לא אחסר’. וולס צעד אל מאחורי השולחן והגיש לקפטיין את הדוח.
“לא רגיל. האינך סבור כך, קפטיין?”
עיניו הכחולות־חוורות של הקפטיין בחנו בקצרה את הפיסקה החדה והתמציתית.
“מה כל־כך לא רגיל, או כה רב חשיבות, במטאור מרוחק עשרת אלפים מייל מאיתנו?”
“זה אינו מטאור,” אמר וולס, “היחס בין מסתו למהירותו מעיד על היותו ספינת־חלל.”
הקפטיין פנה לאחור. “שטויות, מר וולס! יודע אתה בדיוק כמוני, ש’אלוהים רועי, לא אחסר,' היתה ספינת א.פ.ד. הראשונה שעזבה את כדור־הארץ. אפילו אם נניח שאחת מהספינות המיועדות לעזוב עשויה היתה להשיגנו בלי ידיעתנו, הרי לא יתכן ששינתה את מסלולה במאה ושמונים מעלות ומתקדמת עתה לעברנו מהכיוון הנגדי.”
“מה שמעיד על כך,” אמר וולס בהנאה גלוייה, “שמוצאה של ספינה זאת איננו מכדור הארץ!”
“זהו חילול הקודש, מר וולס!”
“לא, זהו הגיון. נוח מאוד לטעון ולעמוד על כך שהארץ היא כוכב־הלכת הנבחר ושהיא לבדה מיושבת על־יד יצורים אינטליגנטיים, ונוח לא להכיר באף אפשרות אחרת. אך הספינה היא ספינה, ועליה להגיע ממקום כלשהו. כך שאם איננה באה מהארץ, חייבת היא לבוא ממקום אחר.”
“שמענו די מניחושיך הפרועים, מר וולס.” בתור תומך קנאי בריבוי הטבעי תיעב הקפטיין את הניאו־מלתוסיאנים, וכל אימת שהזדמן לו לנצל את דרגתו כלפי אחד מהם, עשה זאת בתאוות נקם. “ברגע שהאובייקט היקר שלך יגיע לטווח סריקת־העומק דאג לכך שהצעדים הנחוצים ינקטו על־מנת לוודא את מהותו האמיתית. עד אז שמור את הרהוריך המשונים לעצמך.”
“כן המפקד!”
וולס הצדיע ועזב את הסיפון. לפני שחזר לחדר המכ"ם עלה במעלית ל’גן־העדן הקטן', טיפס אל תוך מסוק השמירה וערך את תצפית האויר היומית שלו על מושבת הספינה. מושבת הספינה קנתה זכות על שמונים אחוז מהשטח הפנימי רחב הידיים והיתה כל מה שמושבת ספינה צריכה להיות.
היו שם בתים מדשאות ועצים. היו שם בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, אוניברסיטה ואקדמיה לחלל. היו שם ספריה, פארק, בית חולים, שמש, שמיים וסופרמרקט. אמת, הסופרמרקט היה מרכז לחלוקת מנות קצובות והשמיים היו מזויפים כמו השמש, אך המושבה היתה בכל זאת מקום נעים עבור דור ההמשך של הנוסעים – השישי התחיל זה עתה – לגדל את ילדיהם ולעבוד את אלוהי הבחירה שלהם.
הכנסיה בה עבדו את אלוהי הבחירה עמדה במרכז כיכר המושבה ונקראה ‘כנסית אלוהי הבחירה,’ שם הולם ונאה לכל הדעות. אלוהי־הבחירה רכש הכרה הרבה לפני המראתה של ‘אלוהים רועי, לא אחסר’, ותפס את מקומם של כל האלים האחרים שהיו לפניו. למעשה, אנשים עבדוהו מאז אמצע המאה העשרים אך כינוהו בשמות אחרים כמו ‘בטחון’, ‘עזרה רפואית לקשישים’, ‘תוכניות פנסיה’, ‘עזרה פדראלית’, ‘שתי מכוניות בכל מוסך’, ‘ותק’, ‘התעשרות מהירה’, ו’ד"ר ספוק'. עתה קראו לו בשמו הנכון ולא התביישו כלל לשים בפיו את דברי ‘הספר הטוב’.
וולס התבייש, בכל זאת. על כל פנים היה הוא אחד מאותם חסרי מזל שהיו מספיק אינטליגנטים להתנגד ל’סטטוס־קוו', אך בלי יכולת לעשות דבר מה בנידון. דילמה כזו תמיד הופכת לציניים את כל אלה הנקלעים אל בין מיצריה, והיתה זו ציניותו של וולס וחוסר הצלחתו עם נשים, שהובילו אותו למחנה המכותר של ‘אחרון הניאו־מלתוסיאנים.’ אותה ציניות ליבתה גם את המשחק הקטן שכונה בשם ‘הטרדת הקפטיין’.
סמוך לשובו לחדר המכ"ם נודע לו באמצעות המפעיל התורן שהעב"ם המתקרב אינו מצוי עדיין בטווח סריקת־העומק, אך יהיה שם בקרוב.
וולס עסק בינתיים במיון האינפורמציה המבוקשת לסדרת שאלות מתאימות, ניקב אותן על גבי כרטיס סורק, והשחיל את הכרטיס לתוך החריץ. לבסוף, על פי אות מהמפעיל, הפעיל את המכונה.
כחמש־עשרה דקות לאחר מכן טיפס החובל הראשון במצב רוח מרומם במעלה המדרגות אל הגשר. קפטיין ראם שוחח עם הנווט, או יותר נכון לומר שהנווט האזין לדרשת המטיף להגברת הילודה: “בניגוד לדוגלי תורת מלתוס החדשים, מר נילס,” אמר קפטיין ראם, “אנחנו לא כבשים הנסות ללא טעם לעבר הצוק ומעמידות פנים שהצוק אינו קיים. הולדת תינוקות הינה זכות יסודית של האדם, וחובתו להרבות בכך ככל יכולתו. זו הסיבה לכך שאלוהי הבחירה העמיד את האדם על פני האדמה ועשאם ירוקים, ואת האדמה מילא בדברים טובים כדי שיוכל לחפור ולהוציאם, ולעשות מצלצלים מהם. ולשם ביטחון, במקרה שהדברים הטובים יאזלו והירוק ייעלם, ברא אלוהי הבחירה את אלפא־קנטאורי שלוש, כדי שהאדם יוכל למצוא מקום אחר להתרבות בו… כן, מר וולס?”
“מצאתי את מהותו האמיתית של העצם המתקרב.” אמר וולס בהכנעה. “האם יהיה הקפטיין מעונין בממצאי?”
קפטיין ראם הביט בו לרגע, חסר הבעה. אחר־כך אמר, “הו, אתה מתכוון למטאור. מצויין, המשך, מר וולס.”
“מסתבר שזוהי ספינת־חלל, כפי שאמרתי קודם, ולא מטאור. מסתבר גם שזוהי ספינת־חלל דומה מאוד לשלנו. תוך רגע היא תגיע לנקודה הקרובה ביותר במסלולה ל’אלוהים רועי, לא אחסר'. ניצלתי את ההזדמנות של קירבה קצרת־זמן זו ויצרתי קשר בינך לבין עמיתך, הקפטיין שלה. תוך שניות מעטות יופיעו פניו על מרקעך האישי ושלך יופיעו על מרקעו. מתאם־השפה ידאג לכך שהמשפטים ההיסטוריים ששניכם תאמרו, ללא ספק, יעברו נכון לאוזניכם.” וולס הגיש פתק לנווט. “התאם את המרקע לקואורדינטות אלו, נילס.”
נילס עשה כן ובינתיים התקדרו העננים על מצחו של הקפטיין. “איך אתה מעז לחרוג מסמכותך, מר וולס!” דרש. “אתה – מליץ היושר של השטן, אתה!”
“דחיפות המצב לא הותירה בידי ברירה, אדוני… הנה הקפטיין האחר מופיע.”
למרות צורתן יוצאת הדופן, הפנים שהופיעו על המסך היו בעלי תווים אנושיים למדי. המצח היה גבוה ביותר והתקרח כלפי חוץ בצורת חוטם קהה וישר. בדיוק מתחת לאף היה פה חסר סנטר, ומשני צידי המצח, או אולי משני צידי האף – קשה היה להבחין היכן הסתיים האיבר האחד והיכן התחיל השני – היתה עין עגולה וגדולה. האוזניים היו מחודדות וקבועות גבוה בגולגולת. ביניהם מוקם דבר־מה עגוֹל שדמה להדהים לכומתת־קצין.
“קפטיין מילל מדבר,” אמר הנוכרי בקול חד וגבוה, אני דורש לדעת את מחוז חפצך!"
קפטיין ראם נתון היה ברגע קשה למדי. למרות זאת השתלט על המצב באופן ראוי להערצה. “קפטיין ראם מדבר,” היתה תשובתו. “אני דורש לדעת את מחוז חפצך אתה!”
“סול 3” אמר קפטיין מילל.
“אלפא־קנטאורי 3,” אמר קפטיין ראם.
לרגע הביטו הקצינים בתמיהה איש אל רעהו. ולאחר מכן “אך אינך יכול לפנות לסול 3. אין שם מקום עבורך!” אמר קפטיין ראם.
“אך אינך יכול לפנות לאלפא־קנטאורי 3 – אין שם מקום עבורך!” אמר קפטיין מילל.
“אני דורש לדעת את מטרת מסעך!” זעק קפטיין ראם.
“אני דורש לדעת את מטרתך אתה!” ילל מילל.
“מטרת שניכם,” התערב וולס, “היא הקלת לחץ ריבוי האוכלוסיה באמצעות ייסודן של מושבות חדשות – אינך רואה, קפטיין ראם? אנחנו יחד באותה סירה.”
“בלתי אפשרי! שני גזעים שונים בשני כוכבי־לכת נפרדים אינם יכולים לסבול בשום אופן בעת ועונה אחת מפיצוץ אוכלוסין!”
“אך לא כך הדבר,” אמר וולס. “ספינת הפצת עודף־האוכלוסין שלנו עברה כבר את חצי הדרך במסעה, בעוד שעליהם להגיע אל נקודת האמצע. מכיוון שמהירויותינו כמעט זהות, הרי שאנו עזבנו את הארץ כמעט חמישים שנה לפני שהם עזבו את אלפא קנטאורי 3.”
דמותו של קפטיין מילל החלה להימוג כששתי הספינות החלו להתרחק במהירות זו מזו.
“כך שכל מה שעשינו היה החלפת מקומות,” מלמל קפטיין מילל במין ציוץ נואש.
פניו של קפטיין ראם נראו כשקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. “חושש אני שהצדק עמך,” ענה. אחר־כך, הוסיף באצילות, “נסיעה טובה, קפטיין מילל.”
“נסיעה טובה, קפטיין ראם.”
המרקע התרוקן.
שקט השתרר על פני הסיפון. וולס הפרו. “קיימת אגדת ילדים עתיקה על אישה זקנה שגרה בתוך נעל והיו לה הרבה ילדים עד אשר לא ידעה מה לעשות.” אמר. “לפי מיטב ידיעתי מעולם לא ניסתה לפתור את בעיתה, אולם אילו ניסתה, בודאי היתה פועלת על יסוד הנחה שבאיזה שהוא מקום ישנה נעל אחרת, והיתה שולחת את ילדיה העודפים החוצה לחפשה. למזלה לא עשתה כן, כי אם אחד מילדיה העודפים היה מוצא את הנעל האחרת, היתה זו בודאי מיושבת על ידי אישה זקנה אחרת עם כל־כך הרבה ילדים עד שגם היא לא היתה יודעת מה לעשות. חוסר האחריות בעניין הילודה אינו רשלנות שאישה זקנה אחת יכולה לצפות לאישה זקנה אחרת, חסרת אחריות באותה מידה, תשלם עליה – ולהיפך.”
“אך אנחנו לא יכולים לשוב על עקבותינו,”
“כמובן שאיננו יכולים וגם לא נעשה כך. אוכלוסיתו של אלפא־קנטאורי 3 תקבל את פנינו בברכה. הם יקבלו את פנינו בברכה מהסיבה הפשוטה שהם יודעים שאם לא יעשו כן, אוכלוסיית סול 3 לא תקבל את צאצאיהם הם. אך שתי האוכלוסיות צריכות עוד להתבגר ולנהוג כיאה לציוויליזציות בוגרות.”
על פניו של הקפטיין נחה הבעה דאגנית ונוגה כאחת. “אותו קפטיין זר הזכיר לי עכבר,” אמר.
וולס חייך. היה זה הרגע שלו להיות על הגובה והוא נהנה מכך לחלוטין. “לי הוא נראה יותר כשפן־מעבדה,” אמר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות