פול אנדרסון הינו אחד מסופרי המד"ב הפוריים ביותר הפועלים כיום, ונחשב על ידי רבים לאחד המעולים שבהם. יצירותיו זכו פעמים רבות בפרסי ‘הוגו’, ‘נביולה’ ופרסים אחרים. הספר ‘גלמוח’, שראה אור בעברית במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’, הוא יצירתו המפורסמת ביותר, ויש אומרים שגם הטובה ביותר. לא כך סבור הנרי אונגר, עתונאי לענייני ספרות, שפרסם בשנים האחרונות מאמרים רבים על ספרות המד"ב בעיתונים ‘הארץ’, ‘דבר’ ו’מעריב'. למרות שהספר ‘גלמוח’ יצא לאור לפני זמן רב למדי, ועל אף שדעתו של הנרי אונגר עליו אינה משקפת בהכרח את דעת המערכת, נראה לנו שיש עניין לקוראי ‘פנטסיה 2000’ במאמרו. זאת במיוחד לאור התייחסותו לערכו הספרותי של הספר ‘גלמוח’ בפרט וספרות המד"ב בכלל. נשמח לקבל את תגובות הקוראים ולפרסם את המעניינות שבהן.

* * *

הגדרות מעידות בדרך כלל רק שבני אדם מתחלקים לשני סוגים: אלה שמדברים תחילה וחושבים אחר כך, ואלה שמדברים תחילה ולא חושבים אחר כך. פול אנדרסון שייך לקבוצה השניה.

יש הגדרה אחת של הספרות, משל אדם בשם יו שלזייל דנקאן, והיא אומרת: “ספרות גדולה הינה מסע חקירה מודע של הדמיון דרך האפשרויות של הפעולה האנושית בתוך החברה.” זו הגדרה מסורבלת משום שמחברה רצה להיות צודק יותר משרצה להיות שנון. היא מדגישה שלושה אלמנטים: ‘מודעות’ שפרושה אמנות; ‘חברה’ – שפרושה אימוץ הגדרתו הקלאסית של האדם כ’חיה חברתית', ו’דמיון' – שאינו זקוק לפרושים. המעניין במדע בדיוני שהוא פוסלה כמעט באפן שיטתי. אין הוא אמנות, למרות שכמה חריגים כברדבורי, לה־גוין, פיסרצ’יה, דיק, מתחילים לערער הכללה זו. אין הוא מטפל בחברה, למרות שמאז סויפט דרך אורוול ועד לוונגוט, יש לו כמעט מונופול על ה’אוטופיות' – או ליתר דיוק – ‘דיסטופיות’ – המתארות את הפגמים של ההווה דרך המשקפיים של העתיד. אבל – אמרתי קודם – ‘כמעט’, וזאת משום שהגורם השלישי, הדמיון, עשוי להניף את המד"ב חזרה לפנתאון הספרותי; או אם נדייק, לפנתאון שבשולי הספרות אך לאו דוקא מתחתיה; פנתאון המחשבות, הסאטירה, הביקורת, והפריית הפרספקטיבה הקוסמית שלנו על ידי אקסטראפולציות. ב’אקסטראפולציות' אין כוונתי, אגב, לאותה תחבולה שגורה ופשוטה של ‘ניבוי’ העתיד; העתיד הניתן לניבוי אינו העתיד המעניין את המד"ב בגדולתו. אם נכון הדבר שרק מעטים מחוץ לז’אנר עשויים להתחרות בדמיון מהסוג שהיה לאולף סטייפלדון, הרי זה משום שסוג הדמיון ‘המד"בי’ עושה אותו פסול למרבית מטרותיו של הרומאן הרגיל, אם מסילתו הכבושה של רומן זה הינה, בשלוש מאות השנים האחרונות ‘מימטית’. אם הרומאן הרציני חפץ לחדור לתוך החיים, מערך הרגשות, ומבנה המנטליות של בני האדם המאכלסים עולם זה, וחברה זו, בזמנו, הרי המד"ב רוצה במטרה הפוכה: לצאת אל מחוץ לכל המצבור הקיים של דפוסי מנטאליות אלו, אל הזר והמפתיע; להעיד לא על קיומו של האדם, כי אם על חלופיתו, יחסיותו, תפיסתו כאבק קוסמי במיליוני שנות אבולוציה. לגבי מד"ב טוב, ספרות רצינית, חברתית, אנושית, היא אינדיקציה לתום שחלף, לזמן שקדם אולי לברונו ולדרווין. סופריו הגדולים של הז’אנר כארתור קלרק, המטורפים החביבים שלו כואן־ווגט, הפילוסופים שלו כקאבאן ולה־גוין, מספקים לעולם של מחשבות שחוקות את ניצוצות הדמיון שמדליקים אש חדשה ועזה לאורה רואים אנו את העולם והאדם, כפי שראה אדם הראשון את עצמו ועולמו, בעינים שהוסר מעליהן עיוורון ההרגל. משום כך ראוי המד"ב לעיון רציני; משום כך יש להתחשב בבעיות המיוחדות שמעמידות בפני סופר המד"ב הקונבנציות המיוחדות וכללי המשחק הקשוחים וההכרחיים של הז’אנר. אם המפורסמים בסופריו (פול, היינליין, אסימוב) הם סופרים כה גרועים, אם ההומור שלו כאילו נילקח מהספר – ‘מדריך להצלחה בחברה, קורס מבוא לתלמידי שישית’, אם הטאבו על מין מקודש בתוכו יובל שנים לאחר לורנס, אם דמויותיו שטוחות כטאפט שעל הקיר, הרי אלה ברובן תוצאות בלתי נימנעות של מטרות שונות מאלו של סופר הרומאן הרגיל – שונות ומפורשות בשונותן. ניתן היה לחשוב שבפול אנדרסון מתקיימות סגולות נאות אלה, שהוא דוגמא טובה למד"ב הקלאסי, זה של שנות החמישים, זה שלפני מהפכת ‘הגל החדש’ שזיעזעה רבות מההכללות שהבאתי, והיא בונה מעל לאקרובטיקה הקבועה של המד"ב בניינים מורכבים יותר של הנדסה מודרנית. ניתן היה לחשוב ש’גלמוח' ישמש מבוא טוב לתורת המד"ב, משום שהוא ספר כה ז’אנרי, כה כפוף לחוקי המשחק שעשויים להתבטא בו, כחוקי השח במשחקו של אומן מיומן. שהרי ‘גלמוח’ הוא ספר קלאסי בתחומו. זהו ספרו (הארוך) הראשון של אנדרסון (1954); הוא הוציא לו שם באופן מיידי. היה בו רעיון מבריק (נכון לאותם זמנים…), סיום פתיטי, וידענות שמחברו רכש באוניברסיטת מינסוטה. מאז אותם ימים קבע אנדרסון מקומו היטב בלב חובבי המד"ב. אמנם אין הוא פייטן־של־ערפיליות כמו ריי ברדבורי, או מחשב־אמריקאי־משומן כמו אסימוב; הוא פשוט איש־גילדה נאמן, היושב בנוחות בשורה השניה, ויושב בה מספיק זמן על מנת שהסדרנים ידעו לבטא את שמו בלי שגיאות. מה אם כך לא בסדר?

מה שלא בסדר אצל אנדרסון ניתן לקראו – ‘איקארוסמאניה’. איקארוס, כזכור, ידע להתרומם באויר אך לא ידע כיצד להישאר שם. האיקארוסמאניה היא מחלה רגילה של סופרי המד"ב, אך אצל אנדרסון הפאתולוגיה שלה כל כך קריטית, שהוא הופך בכל זאת לדוגמא טובה ומבוא נוח לז’אנר: פגמי הז’אנר כה בולטים בו עד שהוא מאפשר את הגדרתו בדרך השלילה.

כדי להבין זאת כדאי לזכור שהמקסימות ביצירות המד"ב הינן סיפורים קצרים. היסטוריית המד"ב רצופה גאונים־של־רעיון־אחד. ‘הרעיון הוא המסר’ – רובוט החושב עצמו לאלוהים, ישות גשטאלט, הבעיה העתיקה של מה קורה כשנוסע־בזמן הורג את סבו. מדוע סיפור־קצר: כיוון שאיקארוס מסוגל לשהות באויר זמן קצר ואפילו לבצע מעט אקרובטיקה שעה שכנפיו נמסות. מזון האלים של הז’אנר הוא הסיפור הקצר, ועל שום כך הופעתו הטבעית (וההיסטורית) היא במאגאזינים ואנתולוגיות. ואילו בפני הסופר־המאריך ניצבת דילמה פשוטה: או שיהיה סופר, ובשביל זה הוא צריך לדעת כיצד לכתוב ספרות, בעוד שכמה מגדולי הז’אנר אף אינם יודעים כיצד לקרוא אותה; או שיהיה לוגיקאי המסוגל לפיתוח דדוקטיבי חמור של רעיונו, ובשביל זה הוא זקוק לשכל ולא רק לכח־המצאה. קלארק, סטייפלדון, דיק, בראון, ואסימוב (שכסופר הוא ממש קריקטורה), יש להם הכשרון הדרוש. לאנדרסון – אין. הוא פגש רעיון שקרץ לו אך נעלם מיד מעבר לפינה, ואנדרסון, אבוי, היה חלש ועצל מכדי לרוץ בעקבותיו. אין בלבי עליו שהוא סופר גרוע: על כך שאני נאלץ לקרוא קטעים כגון – “אשתדל, פיט, לחשה. ידה התרוממה ללטף את פניו. פיט, אמרה בפליאה.” אני מוכן גם לכבוש את הרגשות שמעוררים בי ‘תאורי טבע’ מעין – זה: “הים שאג ונהם, קול עמוק ומלא שגרם לפיק־ברכיים ופלט נתזי קצף לכיוון הכוכבים.” אנדרסון אינו מבין מה פירוש להיות סופר? ניחא – אין הוא מוכרח. המכניזם התאורי שלו המפזר חמש תנועות גוף (“הוא משך בכתפיו”) ושלושה גווני קול (“אמר בקול יבש”) בין שורות ה’דיאלוג' כדי ‘להחיותו’ – הם רק סימפטומים לז’אנר שאינו כפוף ואינו מחוייב להיות כפוף ואינו מחוייב להיות כפוף לפואטיקה של הרומן החברתי, המימטי. הז’אנר גם אינו מוכרח להיכנע לאסתטיקה הספרותית שפרושה תפיסת המדיום כמסך אטום, תפיסת תפקידו של הסופר כמפסל במלים אימז’ים של העולם והאני. דורנו הוא דור של יודעי קרוא שאינם יודעים מה לקרוא ואיך לקרוא. המד"ב הוא הפתרון הנפלא ביותר עבור הקורא המודרני שאוהב קריאה אך שונא ספרות, שאוהב רעיונות ואינו מודע לכך שהם מובעים במילים. על כן מה שמדכא אותי אינו אנדרסון הכותב אלא – אנדרסון החושב.

וקודם כל, רעיון: הרעיון הוא, בקצרה, שהארץ היתה נתונה במיליוני השנים האחרונות בתחום השפעתו של כוכב אשר האיט את הריאקציות האלקטרו־כימיות הנאורוניות באורגניזם; עתה – יצאה לחפשי, וכל הסינפסות מתחילות לזמזם במהירות פרועה, ובייחוד, כמובן, במוח. לא אנדרסון האיש שיתחשב בעובדה הוודאית שבמקרה של זרוז כה דרסטי בתגובות העצביות שלנו הגוף האנושי יתפרק, או לפחות, כבשלב סופר־קריטי של מחלת־פרקינסון, יאבד כל קואורדינציה אפשרית. אוכלוסיית הארץ היתה נשמדת לפני שהיה אנדרסון מספיק אפילו לזעוק – “אבל, רק רגע, היתכוונתי ש…”; הוא גם מתעלם בזחיחות דעת של בוגר־במדעים, מהאור שהערתו מטילה על הנאו־דרויניזמים השונים, שהמד"ב מכבד בדרך כלל, על האבולוציה של האדם. כמו כן אינו מבהיר (ואולי אינו מכיר בהבדל) האם האיי־קיו עלה פי כפולה מסוימת או בכמות נתונה, כשבמקרה הראשון הבדלי הרמה האינדיבידואליים יוחרפו, ואילו בשניה – יצומצמו, באופן דרסטי. כמו כן אינו מהרהר בסוגיה, שאם רמת האינטליגנציה של, למשל, חרקים, דולפינים או דבורים, הוכפלה בחמש, הם ייעשו שכנים מאד לא נוחים לאדם, בעולמנו המכווץ. ולא רק זה – כל הבעיות האחרות: למשל – השתנות החברה: כיצד תיראה חברה של כמה מיליארדי בריות שלעומתן אינשטיין אויל יותר מעכבר מעבדה? מי יסכים לעסוק בעבודות השחורות למיניהן? אילו כשרונות מופלאים יתעוררו לחיים? איזה אסתטיקות חדשות תומצאנה? כיצד ייסתר הידע שלנו? באיזה אופן ישתנה המוסר בחברה זו של ה’הומו סופריור'? איזה ריבוד מעמדות, אילו שינויים באוטומציה, איזו תפיסת אלוהים תתעורר בעולם שרואים אותו בעינים חדות אלף מונים, בשכל שאין אנו יכולים להשיגו? אלף השאלות המעניינות הנובעות מרעיונו מטרידות אותו כקליפת השום; למעשה אין אנדרסון מודע כלל לקיומן של שאלות אלה, כלומר למשמעויות הכלולות ברעיון שלו; במלים אחרות – אין הוא מבין את משמעותו של הרעיון; אין הוא מבין שהאדם החדש שרעיון זה כופה אותו לעסוק בו אינו עוד ה’הומו סאפינס' העלוב, שאנדרסון עצמו מהווה דוגמה כה אומללה שלו. במקום זה הוא מתאר, בסוף המאה שלנו בערך, כומר ברוסיה הסובייטית (!) שנילחם בצבא האדום באמצעות קריאות זירוז (“אולי אלוהים מטעה אותם!”), או (בצד השני של העולם) קופים אשר האינטליגנציה החדשה מאפשרת להם להשתמש בקשתות ולומר בדיאלקט של אינדיאנים מתוך ספרי קרל מאי: “איש היבשה, אהוי, אלך להזעיק את אחי, אנשי היער.” (הקופים האלה, עליכם להבין, שהאינטליגנציה החדשה העניקה למיתרי קולם ולפיותיהם מניה וביה את מתת הדיבור ומבטא טוב, הם בעלי תחושה מעמדית עזה, והם מוכנים, אחרי שירדו מענפי העץ, להצטרף למלחמתם של דודניהם האפריקניים באימפריאליזם של האדם הלבן.) ברם, כל זה מחויר לעומת פנינה באמת מיוחדת, הכרוכה גם בבעיה רצינית. הבעיה היא זו: כיצד היה קוף בן שנתו מבין נגינה של דביסי, או אמנות קינטית, או את תורת הקואנטים, או סתם פעילות של מכשיר טלביזיה? בדיחה אחת מספרת על פולי הקטן, (ילד טיפש אך ערמומי) שבמבחן האיי־קיו שלו בבה"ס התחזה לחכם יותר משהינו – ופתר הכל באופן מזהיר. זוהי הבעיה של אנדרסון. מאחר שהאיי־קיו שלו הינו, לפי הערכה נדיבה, 87, כיצד הוא יתאר, יגשים, ידגים, איי־קיו 502? הרי אם יוכל אפילו לנסח בלבד את הבעיות שתמשוכנה את תשומת לבו של ‘האדם החדש’ יהיה הוא עצמו לכזה! אכן – הדרך בה פתר אנדרסון בעיה זו מטילה אור קודר על הסיכוים שלו בנידון. שכן, תאמינו או לא, הספר נראה בערך כך: “קורינת פלט שלוש מילים מלוות בשתי תנועות שמהן הצליחה להבין שרצה לומר לה:” (“או, בסדר, אבל מה את עושה כאן? חשבתי שהולאמת בידי מאנדלבאום כדי לסייע לו בארגון הממשלה החדשה שלו?”) “‘אכן’, ענתה, והשיחה המקוצרת המשיכה להעביר.” (“אני מרגישה יותר בבית כאן, מקום לא רע לבצע בשקט את רוב העבודה. אגב, מי ממלא את תפקיד המזכירה במקומי?”)

בדיחה? לא. אנדרסון כותב דיאלוג, לאחר מכן בוחר בדרך שרירותית שתי מילים (“ושתי תנועות”), ומזמין את ה"הומו סופיריור" המסכן שלו להסיק את השאר מתוך מה שנאמר: להסיק מתוך מילה שרירותית שאינה קשורה בשום קשר לוגי למילים אחרות – קריאות, וידויים, שאלות, תחינות, משפטי חיווי, בדיחות וגניחות. מתוך מילה אחת כלשהי מבין אתה היום “איזה מזג אויר. הייתָ אתמול בקולנוע?” ומחר, את נאומו של צ’רצ’יל; פעם וידוי על ליל אהבה, ופעם שניה – קינה סינית עתיקה. שאדם מבוגר אינו מבין עד כדי כך כיצד פועלת שפה, מהי סמנטיקה, ולאילו כללים מציית כח החשיבה שלנו (זריז ככל שיהיה) הוא משהו כה מעורר חמלה, שלא נותר לי אלא להגביה גבותי, להחוות תנועת יאוש, ולהניח לכם (בסוגרים) להסיק מתנועות אלה את המשפט הבא: (“כדי להסביר מה זה מד”ב יש צורך בהרבה מקום וזמן. כדי להבהיר מה זה לא מד"ב יש צורך בשתי מילים בלבד: פול אנדרסון.")

מאת הנרי אונגר