את רון גולארט פגשנו לראשונה בסיפורו ‘התפרקות’, בגליון הבכורה של ‘פנטסיה 2000’, שבו פותח עד כדי אבסורד רעיון אברי־גוף תותבים למטרות מיוחדות. גולארט התמחה בפיתוח עד כדי אבסורד של אלמנטים שונים הלקוחים מחיי היום־יום שלנו, והוציא מתחת ידיו שורה שלמה של סיפורים משעשעים ועוקצניים להפליא.
וכי מה יכול להיות יומיומי יותר מפעולה פשוטה כמו סילוק אשפה?…
* * *
הוא לא יכול היה לאכול עוד משניצל דג ההאדוק. לון סנודן דחף את כלי הדגימה לאיזור־האכילה על השולחן בצד שמאל והושיט יד אל תיקו. הדגימה הבאה שעליו לבחור סומנה באותיות הדפוס המעוותות של המנהל – דג קוד מעודן. לון לא אהב להביא הביתה אוכל מהמשרד אבל צריך היה למסור את הנתונים הראשונים על אחד־עשר מאכלים מעובדים תוצרת ‘טעם־ים’ מחר לפני הפסקת הקפה הראשונה. הוא הביט בשעונו. השעה היתה כבר קרובה לחצות.
ערפל כבד נח על התריסים בחלון איזור־האכילה.
ויקטוריאן וילג' היה סמיךהלילה מערפל, יותר ממרבית הלילות.
לון פתח לרווחה את הכלי שבו היו דגי הקוד ורשם הערה בעיפרון צבעוני על כרטיס נתונים כחול. הוא היה בן שלושים וארבע. הוא הביט בשעונו: חמש דקות אחרי חצות וכבר היה קרוב כדי שני מהלכים ממעמדו של בוחן מזון בכיר בחברת ‘טעם־ים’. כפי שרייאן קוברט, האדם היחיד ב’טעם־ים' שכמעט בטח בו, אמר כמה פעמים בארוחת־הצהריים, להיות בוחן מזון בכיר זה דבר טוב. רייאן היה רחוק כדי ארבעה מהלכים מזה.
כאשר מיהר לון, כמו הלילה, הוא מעולם לא דאג לחמם את המאכלים עליהם היה עליו למסור תגובה. לא נראה שזה השפיע על שיפוטו. הוא גילגל בפיו נגיסה נוספת מהקוד כאשר מילא בשחור את הריבוע שמתחת לכותרת – ‘איום’. הוא דחף את שאר האוכל של הדגימה הצידה יחד עם תשעת המאכלים עליהם כבר עבר מאז שמאיה הלכה לאיזור־השינה. לפני שינסה את רכיכת הצלופחים הוא יעמוד – הביט בשעונו: שתיים עשרה ורבע – וימתח.
טרי, ילדם הצעיר, הביט בו מפתח מחלקת־השינה של הילדים.
“מה קרה?” הפליט לון.
“חתיכת יום,” אמר טרי, “אני אהיה פה בוס. אתה תהיה בין הראשונים שתחטוף. מהר, ככה.”
טרי היה בן ארבע. העסק הזה של אימת־המוות, זה מה שעובר עליו בימים אלה. “לך למיטה,” אמר לו לון ברכות. הפסיכיאטר של המשרד אמר שתחושת עויינות כלפי האב זה בסדר.
“קודם אוציא לך את האצבעות אחת אחת,” אמר הילד. “לאחר מכן את אצבעות הרגליים ולבסוף את האף.”
“עוף לעזאזל למיטה, או שאשבור לך את היד.” לון הביט בשעונו: שתיים עשרה עשרים ואחת.
טרי ציית.
לון מצא את כמוסות המנטה שלו בתיקו, בלע שתיים מהן, אחר חזר לרכיכת הצלופחים. זה היה ערב ומצוין, החליט. באחת גמר לבחון הכל. איכשהו דלף הערפל לתוך אזור־האכילה וריחף נמוכות על השטיח. כאשר פסע לון אל המטבח עם שאריות מאכלי הים, נרעדו הערפילים. הוא הדליק את האור במרפקו, וניגש הצידה למקום בו היתה מגרסת האשפה. “גרוס,” אמר ודחף בשתי ידיים את כל הכלים והשאריות של הדגים לתוך חור המגרס.
קול חדש ולא מוכר בקע מדופן המגרסה. המכונה השמיעה קול של חבילות צמר פלדה הנופלות מארגז משאית, ואחריו משהו כמו צווחת חתול מנסרת. עשרים ותשע שניות שקט ולאחר מכן כל האשפה נזרקת החוצה מפתח המכונה.
לון אסף את האשפה בכף־אשפה צהובה והטילה חזרה לתוך המכונה. המגרסה השמיעה קולות חדשים, וצליל גיטארה לא מכוונת, ופלטה שוב את האשפה. השאריות מטעימותיו של לון פלוס שרידי ארוחת הערב.
“הדבר הזה השתגע,” אמר.
לבסוף מצא כלי ריק אחד שהיה די גדול להכיל את כל האשפה שלא נקלטה. לא היה לו מושג מה לעשות בה. לבסוף השאיר הכל במטבח והלך לישון. בבוקר תדע מאיה מה לעשות.
מאיה תחבה קליפות בשקית פלסטיק כחולה, בתנועה יד מטרונומית. “אנחנו יכולים לאחסן זאת בארון החשמל עד שמגרסת האשפה תתוקן.”
לון שיטח את רגלי הרובוט־עוזרת־הניקיון המכובה, והכניס את קופסת האשפה מאמש אל תוך תא החשמל הזעיר.
רכב בית־הספר של ויקטוריאן וילאג' צילצל בחוץ, ופיט, הילד בן השש, אץ מהמטבח.
טרי קם מפינת ארוחת־הבוקר שלו עם קערית דייסת החלבונים החצי גמור, ואמר, “אני רוצה לשים את האשפה שלי בחור.”
“המגרסה דפוקה,” אמר לון. “אתה לא יכול. שים את זה ליד אמא.”
“אני רוצה לשים את זה בחור.”
“אמרתי, אתה לא יכול.”
פניו של טרי נפלו. “כשהמקום הזה יעבור אלי, לא אשכח כל זאת. קודם נמתח אותך ואחר כך נדרוס אותך. קנאק קנאנק, העצמות שלך ילכו. קריק.”
“לך לחדרך,” אמר לון.
“לא חדר, זה איזור.”
“זאת תקופתנו,” מאיה שמה את השקית עם שאריות ארוחת־הבוקר בארון. “לקרוא למר גודווגון במשרד של ויקטוריאן וילאג'?” לון בדק את שעון הקיר. בעוד אחת עשרה דקות עליו להיות ברכבת התחתית של סאן פרנציסקו. “אני אדאג לזה.”
בתא הטלפון הוא החליק על שערו הכהה, ישב וחייג לגודווגון. “יפה, יפה, אתה משכים קום,” אמר הרובוט־המזכירה שהופיע על המרקע.
“את מר גודווגון, בבקשה.”
“הוא על קו אחר עכשיו.”
“טוב, שמע. מגרסת האשפה שלנו לא פועלת. מחלקת התחזוקה של ויקטוריאן וילאג' אמורה לתקן זאת, הלא כן?”
“כמובן. לאיש אין רשות להתעסק עם ציוד של ויקטוריאן וילאג'. עיין בטופס ההשאלה שלך.”
“בסדר. מתי אתה יכול לשלוח מישהו לתקן את הדבר הזה?”
הרובוט אמר: “14 בספטמבר, ב 2:30.”
לון הביט בשעונו. “כן, אבל היום ה־26 באוגוסט, שעה 8:14.”
“8:16,” תיקן אותו הרובוט. “פרט לזאת, אתה צודק.”
“מה אנחנו עושים עם האשפה שלנו עד ספטמבר?”
“אל תיזרוק את זה ברחוב,” אמר הרובוט. “זה נגד החוק הפדראלי, חוק המדינה והחוק של ויקטוריאן וילאג'. אל תיקבור אותה, גם זה לא חוקי.”
“מה היית מציע?”
“אני אתן לך את ד”ר ויגרנסקי, ‘מכבה השריפות’ של הצוות שלנו."
כשהופיע ויגרנסקי על המסך, הוא היה ערום.
“כן?”
לון לא הביט על המסך כשדיבר. “יש לנו איזו בעיה עם האשפה שלנו,”
“עושה רושם שאינך מסוגל להביט בעיני.”
“בעיניים שלך, מילא. זה כל הגוף שלך…”
“אם אתה מצלצל כה מוקדם, אינך יכול לצפות לקבלת פנים רשמית. לחץ בעסקים?”
“בטח, אבל יש לנו בעיות עם המגרסה המחורבנת הזאת. היא לא עובדת והם לא יכולים לבוא לתקן אותה לפני אמצע החודש הבא, ואני תוהה מה עלינו לעשות?”
“בן כמה אתה?”
“בן שלושים וארבע.”
“בן שלושים וארבע, יליד המקום לפי המבטא שלך, ואינך יודע מה לעשות עם קצת אשפה.”
“זה לא קצת. בחודש הבא זה יהיה הרבה. אני בוחן מזון ואני מביא הביתה הרבה אוכל במסגרת העבודה שלי.”
“זה שטח מעניין,” אמר ד"ר ויגרנסקי אשר החליק אל תוך חולצת גולף כשלון לא הביט. “יש לי אח בטלן. אולי אתה יכול להכניסו לעסק הזה של טעימת מזון?”
“אין לי הרבה השפעה,” ענה לון. “מה בקשר לאשפה שלנו?”
“צלצל אל סאיפרטיץ.”
“סאיפרטיץ?”
“אוסף האשפה האחרון.” ד"ר וינגרסקי החשיך את המרקע.
משאית האשפה ההיסטורית עלתה על המדשאה הקטנה שלהם קצת אחרי תשע באותו ערב. ממושב הנהג, המרופד עור אמיתי, זינק גבר שזוף לבוש במותנית בלבד. היה לו שפם ושיער שחור עד הכתפיים ומקל הליכה. הוא לחץ על כפתור הפעמון באגודל עטוף כפפה.
“סאיפרטיץ,” אמר למאיה כשפתחה את הדלת.
“הא, כן. אנחנו מבינים שאתה עדיין אוסף אשפה.”
סאיפרטיץ הושיט לה את מקל ההליכה שלו והסיר את כפפותיו. “אני אוסף האשפה האחרון שנישאר באיזור מפרץ סאן־פרנציסקו. אנשים תלויים עכשיו ביחידות גריסת הפסולת. אלא, שכפי שנוכחת לדעת, יחידות כאלה מתקלקלות בכל זאת. אז לא נותר אלא לפנות לסאיפרטיץ.”
לון ישב באיזור חדר האורחים, עוסק בטעימות מדגמים. הוא גמר כשמאיה הכניסה את סאיפרטיץ.
“מתי תיקח את האשפה?”
סאיפרטיץ התיישב על שרפרף. “בחיי שאתם משעשעים אותי. עוד לא הסכמתי לקחת מכם את האשפה. ספר לי על זה ונראה אם אני יכול להוציא משהו מחשבונך. יש לך בראנדי?” לעינו השמאלית של סאיפרטיץ לא היה בדיוק אותו הגוון של עינו הימנית. הוא תקע אותה בלון, ונפנף בשערו פעם אחת. “איזו אשפה בדיוק יש לך להציע לי?”
“אשפה,” אמר לון. “אשפה ביתית.”
אוסף האשפה ליטף ברך עטופה מכנסי לבד. “מה זה מונח שם מולך?”
“זוהי עבודתי. אני בוחן מזון.”
“ובכן,” אמר לון, והצביע על המאכלים אחד אחרי השני. “זהו צב ים על האש, אלה לחמניות מקפא, סרטנים, זה דג עוף מטוגן וביסקויט אנשובי.”
“אתה מתכוון לכלול זאת באשפה שלי?” שאל סאיפרטיץ. הוא נפל על השטיח וזחל על ארבע לעבר שולחן הקפה. “מה זה הדג, אמרת?”
“הדבר הכתום. זהו צבע מלאכותי.”
"סאיפרטיץ רחרח. “אני לא יודע. אתם אנשים, בחיי! אתה רוצה שאני אדחוף לך דבר כזה למשאית שלי. יש לזה סרחון שאי אפשר להיפטר ממנו.”
“מזון־ים. באמת יש לזה קצת ריח ים.”
“אתה רגיל לזה. החושים שלך קהו מרוב עבודה.”
“באילו ימים אתה אוסף אשפה? יש לך סידור קבוע?”
סאיפרטיץ שיפשף את העין היותר בהירה שלו.
“אנשים, אנשים.” הוא עמד והתמתח וגירד את בטנו. “כרגע אני משרת את אנשי האיזור הזה בבוקר ימי שלישי.”
“בשבוע הבא, אם כן?”
“בשבוע הבא, יום שלישי בבוקר, שעה שבע.” הוא התכופף לרחרח שוב את הדג. “אני לא יודע אם אני יכול לקבל אתכם לרשימה או לא.”
“נשלם טוב,” אמרה מאיה והציעה לו בראנדי על טס נחושת.
“התעריף שלי הוא עשרה דולר לפעם אחת. תשלום מראש.”
“עשרה דולר?” תהה לון.
“מראש, אם אסכים לקבל אתכם.” הוא נגע בקצה אפו בכוס הברנדי. “יש לכם משקל?”
“באמבטיה.”
“אז זיכרו, לא יותר מאשר שניים וחצי קילו לכל יום שלישי.”
“אז אתה מקבל אותנו?” שאלה מאיה.
“הברנדי הזה לא כל־כך רע.” הוא רוקן את הכוס לתוכו. “יום שלישי, שבע. כאמור, לא יותר משניים וחצי קילו בקופסאות. בצד שמאל של המדשאה פונה לרחוב.” הוא לקח את הכסף שלון שלף, וקד קידה קטנה. הוא הלך אל הדלת ויצא אל הערפל.
לון לקח את הכלי עם הדגים ושאף אויר.
סאיפרטיץ לא הופיע ביום שלישי האמור. גם לא ביום רביעי. ביום חמישי ב־8:17 עם תשעה קרטוני אשפה מעורמים בפינת תחנת רכב בית הספר, צילצל לון לאוסף האשפה. אותו בוקר לא ענה סאיפרטיץ. ביום שישי הוא ענה, אבל התרגז על שלון מעירו ב־8:14 ביום החופשה שלו.
לון התנצל.
סאיפרטיץ אמר, “אנשים, אנשים. אתם עם הדגים שלכם. אני מסרב לקחת עוד אשפה מכם.”
“על איזו ‘עוד אשפה’ אתה מדבר? נתתי לך עשרה דולר ואתה…”
אוסף האשפה נעלם מהמרקע.
בחיפוי הערפל הצליח לון אותו לילה לזרוק את אחד מקרטוני האשפה לנקודת אשפה ציבורית ברחוב הראשון ללא מוצא. יחידת האשפה סימנה שם: ‘לעלים וצמחים עקורים בלבד.’ ביום שישי זה עבד, אולם ביום שבת הערפל היה דליל ורובוט משטרתי רכוב שעקב אחר המתרחש מגומחה חשוכה, תפס את לון וקנס אותו ב־22 דולר.
מאיה מצאה שהיא יכולה לזרוק קליפות ביצה וקפה לתוך בית השימוש. מכל דבר אחר נסתמה האסלה. לון השליך ארבעה קרטונים ביום שני הבא על החוף כשמונה־עשר מייל מביתם. משמר הניקיון לכד אותו בפעם השלישית וזה נגמר ב־73 דולר קנס ואי חידוש זכויות השיזוף שלו לתקופה של תשעים יום. הוא הצליח להיפטר משלושה קרטונים שעפו לעבר האוקיינוס השקט מרכבו בשעת השקיעה. הוא העמיד פנים כמפזר את עפרו של אדם אהוב. אבל לא יכולת לעשות דבר כזה יותר מאשר אחת לחודש.
בסוף אוגוסט היו להם עשרים ואחד קרטוני אשפה במוסך שלהם. כשלא היה אפשר להכניס עוד לחניון הרכב הקטן, החלה מאיה לשים פסולת בארונות איזור הנופש. לבית היה עתה ריח חמוץ־מתוק רוב הזמן, וטרי איים לקרוע את אביו לגזרים על־ידי סוסים שימשכו לכיוונים שונים. לון התקשר לרשות הבריאות של איזור־המפרץ, אולם הם אמרו שלא יוכלו לעזור עד שלא יהיו אצלו תולעים או עכברים נושאי מגיפה באשפה.
הוא גילה שהוא יכול להיפטר מרבע קילו מהאשפה אם יקח אותה בתיקו לעבודה ושם יזרוק אותה למגרסה כשאיש אינו מבחין. מאיה, בינתיים, היתה לוקחת קרטון אחד ליום לידידיהם קארול ורוברט, מרחק שני רחובות מהם. קארול ורוברט לא יכלו לחסל יותר, כי בפעם הראשונה הביאה מאיה כמה קרטונים ורשויות הוילאג' הזהירו את קארול מפני עומס־יתר של המכונה שלהם. הם הכירו שלושה זוגות אחרים בשיכון הפיתוח ובהדרגה, תוך שימוש במגרסות חבריהם והבאת חלק קטן מהאשפה למשרדו של לון, הם ירדו לעשרה קרטונים בלבד שאוכסנו באיזור הרכב.
ביום שלישי הראשון בספטמבר החליט טרי להכניס את נעלו השמאלית לחור המגרסה. המכונה שאגה וגרסה משך שלוש ורבע דקות, ואז החלה להתנגד. קליפות ביצה עפו החוצה, קליפות תפוז, שרכי אגוז קוקוס, שפופרות משקה קל, שקיות תה, עצמות, זנבות דגים, ממחטות נייר, מגזינים ישנים, גולות ירוקות, כרוב פרסטרים, חלבון דחוס, כסיות פלסטיק, עלי ורד, טונה, קליפות מלון, קנרית מתה ונעלו הפרומה של טרי. איזור המטבח טבל באשפה ישנה עד לגובה חצי מטר לפי שהמכונה חדלה להתנגד.
“אוקיי,” אמר לון כאשר המגרסה גנחה וחדלה לפעול. “זה זה. אני הולך לקבור את העניין.”
הוא פנה לאיזור הרכב, וחטף את האת הממונעת.
היה חשוך וערפילי. הוא הדליק את אורות המדשאה והחל לחפור. היה שם בור בעומק עשרים סנטימטר ורוחב כמטר אחד, כשהשוטר של ויקטוריאן וילאג' התגלגל למקום.
“מה מעשיך, מר סנודן?” שאל השוטר.
“קובר אשפה.”
“לא, רגע,” אמר השוטר. “זוהי עברה.”
“כל הבית מלא בחומר הזה,” אמר לון. “ומלבד זאת, אני מתחיל לחוש רגשות אשמה נוראיים על כל זה.”
“אבל, אתם, אנשים, אסור לכם לחפור במדשאה שלכם.”
לון זרק עליו את האת.
לויקטוריאן וילאג' לא היה עדיין כלא משלו ולון הושם בכלא העירוני בסאניוייל הקרובה.
השופט שיחררו לאחר שניים־עשר ימים בכלא וקנס של 500$. ביום השלישי למאסרו בישרה לו מאיה שכיון שתקף עובד ציבור של ויקטוריאן וילאג' החליטו אנשי הצוות לשקול את גירושם מהמקום ובינתיים שמו את שמו במקום האחרון ברשימת הזקוקים לתיקונים. פירוש הדבר ששום תיקון במגרסה לא יוכל להיעשות עד השני באוקטובר.
בכלא חלם לון רבות על אשפה. והוא הכיר אדם בתא שלידו שכונה ג’ון דוב העיוור. ג’ון העיוור סיפר שהוא אחד החוקרים הפרטיים המעטים באיזור המפרץ של סאן פרנציסקו. הוא נהג לפתור את פרשיותיו בעזרת חוש הריח שלו.
לון הסביר את בעיית האשפה שלו, וג’ון העיוור, אדם שמן ומנומש עם פס של זכוכית צבוע ירוק על החצי השני של פניו, אמר, “אתה יודע מה?”
“מה?”
“פליילנד. על יש פליילנד בסאן פרנציסקו יש איזה בית מרחץ ישן שניסגר. ליד הים. מגובה הרחוב זה שלוש קומות למטה, בפנים. הכל הרוס שם. הרבה אנשים עם בעיות אשפה זורקים לשם דברים. אין שם שומרים. בקושי עוברים אנשים באיזור הזה של העיר. העמס את הרכב שלכם, טוס.”
לאחר שחרורו הלך לון חזרה ל’טעם־ים' וגילה שאיבד את עבודתו. אותו ערב ממש הוא ומאיה רבו. הבית היה עדיין דחוס בשמונה־עשר קרטונים של אשפה שמאיה לא הצליחה לחסל בעזרת השכנים. מאיה לקחה אותו ערב את פיט וטרי והלכה ללון אצל קארול ורוברט.
לון ישב זמן מה באיזור המטבח. הוא היה רעב, אבל אם יאכל, פירושו עוד פסולת. ב־10:16 החל להעמיס על ריכבו קופסאות אשפה. היה זה ליל ערפל קר והוא לבש מעיל צמר אמיתי. הוא לקח את כל האשפה למעט קומץ מחלצות שרופות שנפלו והובילו אותו לפינה.
הוא נסע לכיוון העיר. בשעה 11 חנה במעלה הגבעה ליד בית־המרחץ הנטוש זה זמן רב. בשקט נשא מלוא ידיו אשפה לעבר מדרגות השיש, ירד למטה ופתח את הדלתות. הן נפתחו פנימה והוא הביט מטה לעבר חלל קריר. היה שם ריח לחות מעופש חמוץ־מתוק. לון השליך את גוש הקרטונים הראשון. שניות אחדות לאחר מכן שמע אותו נופל על מתכת מרוסקת מסוג כלשהו.
רוח עלתה מהים והעיפה את המכסה מאחד הקרטונים של המטען הבא. תוך עשרים ושתיים דקות עמד על שפת הבור עם שלוש הקופסאות האחרונות. הוא זרק אותן, הקשיב לקול נחיתתן אי שם למטה, כשהן מקפצות קלות ועוצרות.
משאית חתכה מאחוריו ברחוב. רגליים מקפצות פגעו באבני הרחוב האפל. “אתם, אנשים,” אמר הקול. “אתם פולשים לאחת מנקודות האשפה הפרטיות שלי. זה די קשה להתקיים בחברה שלנו גם בלי אנשים כמוכם.”
לון פנה וראה את סאיפרטיץ מתקרב.
“איש הדג,” חייך איש האשפה. “טוב, רד למטה והוצא את כל אשר זרקת. אתה משיג גבול.” הוא הורה במקלו אל הבור.
לון זינק, תפס את המקל וחטפו מידי אוסף האשפה. הוא היכה בו מספר פעמים על גולגלתו. סאיפרטיץ קרס. לון העיף את המגן אל תוך הבור. הוא התכופף ואחז בשני ידיו במותנית הלבד.
הוא התרכז, אזר כוחותיו וזרק את סאיפרטיץ אל תוך החלל החשוך.
הוא לא נשאר לשמוע את הנחיתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות