במות יעבץ אבד לספרותנו אחד מאנשי התום המעטים, אשר חייהם, מהותם ויצירתם היו חטיבה אחת שלמה. מימי מאפו לא קם איש כמוהו, אשר ישא בלבבו את שמש התקוה ואת האמונה באלהים ובאדם ואשר מתוך שורותיו יצהיר לנו חן קדומים כזה. הוא לא היה משורר אשר יגשים ביצירתו את חזון האדם ואת הגעגועים על תפארת אדם, כי אם היה בעצמו הגשמה של תום־חיים, של יושר־קוים ובהירות־עין. מימי ילדותנו נקבע ככה בלבנו. אותה הרעננות האביבית שהיתה בו ובניבו, כאשר היתה רק במתי־מספר מבני דורו, היתה שקולה כשירה והיתה משפיעה יותר משירה. לא לחינם אהב כל כך את סגנון האפיקה המקראית הצלולה. הוא היה בעצמו מין קטע ביבלי חי, שהיה מתהלך בתוכנו, כאיזה שריד קדום, כסמל לחיים שלמי־תואר, שהיו בזמן מן הזמנים.
מ"מגדל המאה" נתרשם הדור, שנתאכזב מן ההשכלה; אבל מאספיו, שהיה בהם מריח מולדת, השפיעו על חיבת־ציון, חינכו לחיבת־ציון. הם צמחו מן המגע עם האדמה, עם אדמת ישראל, שהיה תמים עמה כל כך. בכוח תומו זה נעשה יעבץ למחנך עממי. פשטותו הגדולה וצלילות עולמו עשו אותו לאדם שלם. בגבולות רוחו אין פירוד ואין ניגוד. איש אשר כזה הוא בעצמו כוח חינוכי מפרה ומשפיע. השלמות תמיד מחנכת. רק אלה שאין פרץ בנפשם נעשים למחנכי הנוער. תאי הרוח זקוקים להרמוניה מעודדת בשעת גידולם. על כן נשמעים בני הנעורים תמיד רק לצו המוחלט, נמשכים תמיד אחרי אלה, אשר לא יתנועעו בלכתם.
יעבץ לקח את לבנו אז באותו האור שהיה שופע מתוך כל מה שכתב. בעל נפש שירית זכה שוקטה, פטריארכלית, היה בכל סגנון חייו; וכמה שהיה אופי שמרני, הכניס משהו חדש לחלל הריק שנתהוה בימי ההשכלה. היה מן המעטים שהרימו את הדת למדרגה של שירה. כמשורר ידע את החן של “הידור מצוה”, ידע להפרות את הלב, להחזירו אל המעין השכוח. תביעותיו הדתיות לא היו פרי אורתודוכסיות עקרה, שאין לה בעולמה אלא הדוֹגמה המאובנת. אצלו היה זה נובע מתוך צמאון לתרבות עברית קדומה, מתוך יופי שבלב. כמחנך־יוצר גילה רוח תפארת גם בדת המעשית, הרעיף מטל נפשו על ענפיה היבשים והביע אמרים ישנים בסגנון עתיק ומחודש, אשר השמיע צלצול־בוקר רענן. בסוף תקופת־חייו היוצרת, כשנתפס למפלגת המשמרים ולקנאותם, נפגמה מעט תומתו הטבעית, ומאז חדל באמת להשפיע. הריאקציה הדתית הקיצונית החניקה רוחות חזקים ממנו.
בעל רוח מתקוממת ופורצת לא היה אמנם מעולם. איש אשר כזה לא יהיה ליוצר ערכין חדשים, כי אם למחנך, למסביר, לנושא העתיקות מדור לדור. השנאה לשממון ההשכלה, שנתעוררה עוד מימי שד"ל ושהיתה קיימת בלב רבים מבני התקופה, לא היתה חדשה, אך נעשתה מובנת, מוצדקת והרת־יצירה במאמריו הלאומיים, שהביעו כל־כך את רוח שנות השמונים – רוח של ערב תקופה חדשה. הוא לא היה איש הפולמוס הכבד כשד"ל ולא בעל פתוס כסמולנסקין, אך היה בדבריו מן הזוך שבלב, מן האמונה הטלולה, ויחד עם שירי מאנה ווידוייו של שלמה האלקושי העלה הד חדש, בת קולם של חיים הולכים ובאים.
היסוד השירי שביצירתו נתחזק על ידי התום שבסגנונו, – סגנון חדש זה, שהיה כולו שקוי חזון רומנטי ביחד עם שאיפה קפדנית לפעמים להרחבת הביטוי עד גבול המציאות. בסגנונו זה היה מרחיב ומחדש, חיזק את יסודות הביטוי החדש, שנאחז בטבע, בממש, ולא הסתפק בהד בלבד. בסגנון זה של “בין הזמנים” יצר דברים בסוגי שירה שונים, שהיה בהם מן הצמאון ליצירה אולי יותר מיצירה, אבל בצמאון זה בלבד היה פרפור חי, כבשקשוק פלגים, כבבצבוץ עשבים ירוקים. האידיליה משכה אותו, וכמה ידע לשזור בתוך השטיח של החיים הישנים את חוטי הזהב של רגעי שחר, של שעת ההתחדשות הגדולה! האידיליה “ראש השנה לאילנות” המנומרת בפסוקים רעננים ובמאמרי חז"ל, מצטרפת בקויה הבודדים לדבר שבשירה מעודד – להתחלה של שירת מולדת. בצלצול הנעים שבלשונו היה ממתק של שיר־עם, היה הדם של דברים שבקדושה. הוא היה הראשון שעמד על הדבר, כי אין מחנכים בלי סגנון של יצירה, של קביעות, – כי הילד תופס קודם כל את עצמיות הדברים, את ה"ניגון", והוא הנקבע בלב ונשאר למשמרת בלב, גם בשעה שהתוכן אינו אלא נחלת העבר. על כן כתב את ההיסטוריה שלו לבית־הספר בסגנון “דברים” המילודי והמלא פּתוס לירי, ואת דברי המוסר שבספרי־המקרא שלו הביע בסגנון קדום שהבליע בנעימה את הדברות החדשות והמחודשות על העם והלשון, על הארץ והעבודה. הפסוקים הבהירים שבספרים אלה על ילדי ישראל בכפר־המולדת, על גיל העבודה ותנחומי הטבע, מאירים עד היום מתוך הכריסטומטיה העברית ברעננות ביבלית שקופה, כקטעים של ספר קדמוני.
הוא לא יצר סגנון, אבל היה מן המעטים, שהכשירו את הלשון העברית, שהרחיבו אותה מתוכה, שהקריבו אותה מעט יותר אל גבולות רוחנו. הוא היה בכלל יוצר־מכשיר, זה שבא רק לרמז על היצירה העתידה לבוא. כבוקי בן יגלי, כפינס, כילין, היה משמר ומחדש כאחד; כבש בתוך החוג הישן שבילים קטנים אל היצירה של יום מחר. בזה שהכניס וידע להוקיר כל־כך את נכסי השירה העממית, לא רק הרחיב את גבולות היצירה העברית, כי אם גם הוסיף לה רוך חדש ופתח לפניה אופקים חדשים.
הוא היה הראשון, אשר כתב לילדים ממש. בשיחותיו הקדומות יצר סגנון אגדי־מקראי, שהשפיע על הבאים אחריו. הוא לא השיג את מזיגת השירה האגדית והמקראית של המעולים בזמנו, דבר שעדיין גדולי משוררינו מתחבטים בו; זה היה למעלה מכוחו. אבל ידע לנסוך על סגנון המקרא שבאגדותיו אור עממי נוח, נטל קורטוב מן הקפדנות שבמליצה הרשמית, וחשף בראשונה את שרטוטי האפוס הנבלעים באגדה העתיקה.
הוא כתב את שירי הילדים הראשונים בעברית – שירים קלים, עליזים, נעימי צלצול, שהיו דומים לשירי־עם. כמה מהם (“בנכר”. “גבורת־גשמים”) מקשטים עד היום את ספרי־המקרא העבריים, ואולם גם אלה שלא עלו יפה כל כך, השפיעו על שירת הילדים שנתפתחה אחר כך. מי שיעסוק פעם בהתפתחותה של ספרות הילדים העברית, ימצא בספריו אותם הגרעינים הראשונים, שמתוכם צמחו פרחי ספרותנו החינוכית החדשה.
הוא היה מאנשי הבשורה, מאותם המעטים, שעל שמם חופף אור של שחר. יוצר גדול, יוצר לדורות, אולי לא היה, אבל מזמרת נפשו הזכה, הישרה, קלטנו בבוקר חיינו. הוא היה אחד המעטים אשר יעברו את החיים בצעדי אמונה. ספריו הקטנים, מאספיו, ברכותיו התמימות מראש הררי ציון, הגיעו אלינו בימים ההם כצלצלי גאולה ראשונים, כקול קורא אל החיים החדשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות