חייהם של אנשים הנותנים את נפשם כל ימיהם לרעיון אחד, נעשים בתוקף עובדה זו עצמה חיים למופת – חיים ראויים שנתקנא בהם. אילו מצא החינוך את האמצעים, המגלים לאדם באביב ימיו מה כוחו ומה דרכו בחיים, היו אולי מתיישבות בעיותיו החמורות ביותר; והאם לא זה הוא ראש תפקידיו, ראש חובותיו – במקום לתבוע מן החניך מה שאין בו, – לכוון את כוחותיו, לסייע לו לגלות את עצמו, למצוא את שליחותו האחת, זו שלה נוצר?
נח פינס היה מבני־המזל המעטים שבדור, שהכיר את עצמו וידע מה דרכו ומה שליחותו בעודנו עומד בכל חומו ותומו. כלום לא הוטל גם עליו לבחור את דרכו, להכריע? הרי בזה גם היגון הנסתר המלווה את “השליחות האחת” שאדם עושה – שאין “קו ישר” מוחלט לאדם, וגם מי שמזלו האיר את עיניו והראהו מה מעשהו בחיים, אינו פטור מבחירה. אפילו אחדוּת בולטת אינה אלא תוצאה של התנגשות יצרים ומאויים, של כפילוּת סמויה מן העין.
מעין כפילות כזו העיבה בלי ספק גם את דרכו הבהירה של פינס דרך זו של חמש עשרות שנים שבה הישיר ללכת: הלא היא כפילות המשורר והמחנך. כמשורר נתגלה בעולמנו, ומי שאוזן לו לשמוע נגינת לב גם מתוך ניבים שנתיישנו, אינו יכול גם כיום שלא להבחין ב"שירי ההגיון" שהופיעו על סף התקופה החדשה את היגון החדש. זה היה הקול הלירי, שאליו צמא הדור, ולא לחינם נענו לו ההולכים והבאים. ספר זה היה חוליה אחת בשלשלת השירה הצעירה. הוא המשיך את מאנה, שהלך בטרם הגיע למלוא קולו. זה היה עוד מאמץ להעקר מן ההשכלה, מן המליצה, מן החריפות. אכן היתה זאת נימה רכה, זהירה, ביישנית. המשורר נתמך על מיכ"ל, נסמך על יל"ג, ספג את הרוך ואת היגון של היינה ולרמונטוב. נצטרף לניגון סוף שנות השמונים: של מאנה, של שפירא – אפילו של יל"ג עצמו עם שקיעת יומו. כשאני מדפדף במחברת בת ס"ד העמודים, אני מרגיש בעצם הקצב את חרדת הדור לעולם, שאפס קצהו נצנץ לפניו, והוא אינו מאמין עוד בכוחו, אינו מאמין עוד באביבו:
עֵת צִלְלֵי עַרְבִּי אֶרְאֶה כִּי חַיִּי נִטָּיוּ וּבַאֲבִיב יָמַי כִּי חַיַּי נִזְעָכו…
כך ראה את עצמו פינס ב"אביב ימיו" ויגונו זה היה פרוש על דרכו כל הימים. כשבאתי לווארשה בראשית המאה, נזדמנתי עמו פעם ב"תושיה", כשבא מחו"ל לביקור קצר. עמד לפני אדם חרישי־חגיגי, בעל פנים חיוורים ויגון רב בעיניו. ניכר תיכף אדם כואב, העומד במשבר שאינו פוסק, ונזהר שלא לשפוך את היין מן הכוס הרועדת בידו. כך ראיתיו עד יומו האחרון: עם היגון שלא נרפא ממנו ועם הרגשת האחריוּת ועם הזהירות שלא להוציא לבטלה מה שנשאר – מה שנחוץ לחיים, למלאכת החיים.
שאיפתו לשלימות אנושית, שהיתה גדולה משאיפתו לשלימות יצירית, היא שעשתה אותו למחנך מובהק. על כן היה מן הראשונים, שהרגיש צורך בהכשרה לחינוך, מן הראשונים שהלך לחו"ל כדי לקנות שלימות במקצוע, ולא הכריע לצד לימודים הקרובים יותר לספרות. היה מן הראשונים, שהכיר בצורך להכשיר את התינוק לבית־הספר והיה מסוללי הדרך הראשונים לגן העברי. הכרת הצורך בהכשרה גילה בו את האדם המערבי – מי שאינו סומך על אינטוּאיציה בלבד. הוא גם שהביא אותו לשיר־הילדים, שבכוחו להמתיק את ההתחלה, את הפסיעות הראשונות בחינוך הפעוטות. “הזמיר” לא נעשה ספר קלסי בשירת הילדים. לכך היה יותר מדי יציר שיטה מבחוץ, שטרם הסתגלה לצביון העממי. אבל – זה היה נסיון ראשון, ומשהו ילדותי־אביבי צהל מתוך ספר זה, שהיה לעינים למשוררי־הילדים החדשים.
זה היסוד המערבי, שניכר גם בנסיונותיו השיריים, עשהו לאיש המקצוע במשמעה הטוב של מלה זו: לאדם שלא בזבז את עצמו, שידע את הסוד של ריכוז הכוחות, של משמעת, בלי שייפגם בו החן האנושי, שרק הוא מחנך. חן זה היה יצוק בטעם הטוב שבסגנונו, שהיה פשוט ומדויק כאחד ולא היה חסר גם נועם לשוני. זוכר אני, שבפגישתנו הראשונה בווילנה (בחורף תרס"ט) הזמנתיו להשתתף ב"העולם", והוא במקום שיר הביא לי את המסה המהוקצעת על החינוך האסתיטי, שהיה בה בלי ספק מחן של שירה. המשורר ניכר אפילו בתרגומים קטנים, ומי שקרא את “השושנה והצפרדע” של גארשין בתרגומו, הרגיש שרק מי שהוא בעצמו פייטן יודע לנסוך עריבות כזו על מלאכת תרגום.
כלום קיים ניגוד בין שירה לחינוך? ודאי שהחינוך עצמו, במידה שאין בו מזיווה של שירה, אין שמו חינוך. יודעים אנו, שגדולי המחנכים היו כמעט תמיד גם משוררים. אבל, מאידך גיסא, מי שרואה בחינוך את שליחותו הראשית, מאליו מוותר על השירה – על כרחו מוותר. החינוך אינו יכול להיות מלאכה נוספת. הוא תובע מן האדם את כולו. והשירה היא קנאית. היא אינה סובלת אהבה נוספת על פניה. השירה עצמה היא יסוד גדול בחינוך, וכאמור, – גם לא יצויר בלעדיה. אבל מי שהוא כהן גדול בהיכל זה, נגאל מאליו מכל כהונה אחרת.
ומשום שפינס היה בראש וראשונה מחנך, הובלעה השירה מאליה ביצירתו החינוכית. משום שהיה אדם שלם, ולא יכול לתת את עצמו לחצאין, משום שהיה ישר־לב וצלול־עין, ידע לאיזה צד צריך וראוי להכריע. גם זוהי “סייעתא דשמיא”, כשאדם עושה את חשבון חייו בעוד מועד, ויודע בעוד מועד במה לבחור. אין בחירה כזו נעשית בלב קל, ואין הלב מוותר לעולם על שלו. וזהו אולי סוד העצב, שליווה בסתר את החיים הישרים והשלמים האלה. אבל זה לא עמד לשטן בדרך שלא סר ממנה. ואולי הרגיש שלא מדעת, כי – היטיב לבחור.
על כן ניתן לו, עם הקרע הסמוי מן העין, לאסוף את כוחותיו ולכוונם לתכלית אחת. על כן ידע, גם בליקויי בריאותו מעצם ימי נעוריו, שלא להתבטל מתורתו ושלא להתבטל ממלאכתו. ועל כן האירה דמותו באור צלול כזה לחניכיו, וזכה להעמיד תלמידים, להעמיד מורים, שידעו מה חמור ומה קדוש תפקיד זה שהוטל עליהם ביחוד בסבך חיינו המסוערים.
“אישיות מחנכת”, מעיר עליו אחד מתלמידיו (ד. א. פרידמן); ואמנם בכוחו זה, כוח האדם הטהור, חינך דור. בקו ישר זה שהלך, בנקיון ניבו, במתינות צעדו שהיה תמיד מכוון אל העיקר – בכוחו זה נעשה אדם למופת ומחנך למופת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות