במקום הקדמה    🔗

הדבר היה בשנת 1839, ואני אז ילד כבן שמונה שנים, הורי ישבו בווילנא ברחוב הגשר, בבית אייזנשטאדט. בחדר הראשון של בית־דירתנו היתה דלת אחת פונה כלפי הרחוב ודלת שניה, בקיר מנגד, הוליכה לחדר המטות של הורי, שאף אני הייתי ישן שם מאחורי מחיצת־קלעים. ויהי בליל שבת קודש, ליל שבת הגדול שבערב פסח, ואֵד־עשן נרות החלב הפיל חבלי שנה על עינינו לאחרי סעודת השבת השמנה ונשקע כולנו בשנה עמוקה וכבדה. ויהי בחצי הלילה ונשמע פתאום קול הולֶם חזק ותכוף בדלת החיצונית. לשאלת אמי: “מי שם” ענתה תשובה פסקנית בשפת פולין: “פתחי, אשת אָשר!” אמי הכירה בקול את הפּריסטאוו המקומי שנארבוחובסקי, שהיה מפורסם בשעתו. הורי חרדו ונבהלו. הפריסטאוו שנארבוחובסקי, איש פרוע והולל, היה מטיל אימה על כל דרי הרובע. הופעתו בשעת־לילה מאוחרת נבּאה לא־טובות. ומאחר שהמשרתת שבבית ישנה בחדר שני, מהרה אמי, הטילה על גופה מעֵין־לבוש ופתחה בעצמה את הדלת. אותו הקול דרש להעלות אור. אמי סרבה מחמת קדוּשת השבת. היא הושיטה לו נר, ובעוד הוא חוצב אש – בעת ההיא לא היו משמשין עדיין בעצי־גפרית – חמקה־עברה לחדר־המטות ועמדה להתלבש. מבּין הדלת הפתוחה למחצה, לאור נר החלב המהבהב נראה שנכנס לתוך החדר המון רב: אנשים אחדים לבושים בגדי־אזרחים, אנשי צבא אחדים ורוביהם ביד, שוטרים, אנשי חיל־המגן חבושי קובעים ונעולים נעלות־יד; גם מגבעות משולשות, מעוטרות נוצות נראו ביניהם. כל האנשים האלה עמדו צפופים בחדר הראשון ולא הוציאו הגה מפיהם. דוּמית־מות שׂררה. רק הפריסטאוו לבדו פסח ועבר על סף חדר־המטות, וכשנסתה אמי לדבּר דבר אליו, הגיש אצבע אל פיהו וצייץ לה: טסס! וישאל: “היכן בעלך?” אמי הצביעה על המטה, אשר עליה, מאחורי הפרגוד, שכב אבי. ויגש אליו הפריסטאוו ויצו עליו בקול־חשאין לקום ולהתלבש. וכשנסה אבי לשאול בשל מה כל החרדה הזאת, הפסיק גם אותו בלחש־זעף: “טסס”. אבי נעל את מנעליו, נתן אדרת שער קלה מעל ללבניו ויצא בלוית הפריסטאוו לחדר הראשון. מיד נפתחה לפניו שרשרת של אנשי־צבא, קלטה אותו פנימה, פנתה עורף ותצא לרחוב. בין הפרצופים, שהיו חבושים לראשיהם מגבעות עטורות נוצות, הכירה אמי את פני הגרף רזשיווסקי, שׂר השוטרים העליון, ואת מצביא חיל־המגן בוקסגיבדין. נדהמה ונאלמה יצאה אמי בעקבותיהם החוצה, ובראותה כי פנו לימין לצד הפרוָר לוקישקי, מקום שם בית אסירי־המלך, פרצה החדרה נואשת ביללת־קול: “אויה לי, כי לבית־הבור הוליכוהו!”

קשה לתאר את המהומה והמבוכה הרבה אשר קמה בבית. אני צעקתי צעקה גדולה ומרה! אף הילדים הקטנים נתנו קולם (לאה היתה אז בת שתים, ואברהם בן שנה). גם המשרתות הרימו קול קינה. לא עברה מחצית השעה וכסוּפת־סער פרצה הביתה בקול בכי ויבבה גולדה־ראַשי, שהיתה נשׂואה כבר בימים ההם וישבה בקרבת־מקום. אמי וגולדה־ראַשי חבּקו אשה את רעותה ויחד פתחו בנהי וביללה, גם הטיחו ראשן בכתלי־הבית. אם כי הן לא ידעו כל חטא באבי, בכל זאת נראה היה כי חשבוהו עדי־אובד ושעה רבה לא יכלו להשיב רוחן מעוצר בהלה ויאוש.

עברו שתים שלש שעות איומות. לאחר ששׂבעו דמעות ויבבות כל צרכן והרגשת השוֹאה הראשונה פגה, נרגעה רוחן במקצת והתחילו לדון ביתר־מנוחה ולטכּס עצה מה לעשׂות. פתאום נצנץ רעיון במוחה של אמי, כי בעצם לשם מאסר אבי בלבד לא היה צורך כלל שיופיעו שר השוטרים העליון ומצביא חיל־המגן בלוית אנשי־חיל מרוּבים כל כך; אבל תחת להרגיע את עשתּונותיהן הביא פרט זה בלבן משנה פחד ורעדה: אם אמנם נדרשה כל התכוּנה הלזו לצורך המאסר, אין זאת אלא שהאסיר הוא פושע מדיני חשוב ומסוּכּן. לבסוף גמרו בנפשן לחכות עד אור הבוקר, ואז תלכנה לשמוע עצה מפי ב. רינדזיונסקי, אדם קרוב לרשות ברובענו והוא גם מודע ומכיר טוב לביתנו.

עברו ארבע־חמש שעות של ענוּיים קשים. בשבע שעות, אך האיר היום, קמה אמי ותלך אל רינדזיונסקי, בפקדה עלי להתפלל בכוָנה יתרה. רינדזיונסקי כבר היה ער. לאחר ששמע את כל ספּוּר המעשׂה מפיה, הודיע לה, כי עתה בהשכמת־הבוקר אי אפשר לפעול כל דבר. “אם הלכה הרשות לערוך מאסרים בלילה, הרי היא לעת כזאת נתונה עדיין בשנה” – כה העיר לה. יש להמתין עד עשׂר – אחת־עשׂרה שעות. והבטח הבטיח לה, כי ילך בעצמו לחקור מפי הפריסטאוו מה טעמו של דבר. לפי שעה יעץ לה לשוב אל המנוחה. אמי שבה הביתה כדי לצפּות לשעה המיועדת לה. אולם לא עברה שעה, בשמונה שעות בערך, נפתחה הדלת – ומה רבּוּ שׂמחתנו ותמהון־לבנו בראותנו את אבינו נכנס לבדו, חפשי לנפשו.

הענין התברר בתכלית הפשטות. לא הרחק מביתנו גלתה הרשות עקבותיו של סוכן האֶמיגרציה הפולנית, שהגיע בדרך־סתר לווילנא יחד עם קונארסקי, אשר הוּצא להורג זמן־מה לפני המאורע המסוּפר. אל סוכן־החשאין הזה באו לשם חפּושׂ ובדרך לקחו עמם את אבי בתור עד־ראיה. אכן לא ראו כל צורך להרגיע אף בדבּוּר כל שהוא את המשפחה הנבהלת…

ארבעים שנה עברו מאז.

 

I    🔗

בליל יום הששי, אור לכ"ג במרץ שנת 1879, שבתי הביתה בתחלת השעה השלישית אחרי חצות הלילה מבקוּרי בבית א. ל. כשנסעתי לביתי (בית בילוגין מספר 10, ברחוב הפּרוֹספּקט הטרואיצקי, בגדוד האיזמיילובי), ראיתי לתמהוני עוד מרחוק כי רב האור בבית־דירתי ושביבי־נוֹגה ירצדו על פני כל החדרים. בצאתי מביתי בעשׂר שעות ומחצה עזבתי את אשתי, אשר חשה בגופה, שוכבת כבר במטה, אף הבן הלך למטתו והבת שנכנסה למכּיריה בשכונתנו עמדה לשוב בקרוב. הרעיון הראשון, שעלה על לבי למראה האור בבית־דירתי, היה, שמחלה קשה תקפה את אשּתי והבהילו את הרופא לבית. ליד כבש הבית עמדה מרכבה בת ארבעה מקומות ושתי כרכרות של עגלונים. על שאלתי: מה אירע כאן? ענני העגלון: “לא אדע, ודאי נשף־חשק הוא או כיוצא בזה”. – “נשף חשק באין בעל־הבית, – העירותי, – היכי תמצי!” אך מהרה נתברר הדבר. כשנכנסתי דרך המבוא החיצוני פגשתי בחדר־המבשלות את המבשלת, שחזוּת פניה נשׂערה מאד, והיא אמרה לי:

– אדוני, הבולשת בביתנו!

בחדר מצאתי פריסטאוו בלתי ידוע לי מתמול שלשום, הוא ושני פקידי־רובע ושוטרים אחדים, שוערים ועדי־ראיה, – כולם יחד כעשׂרה אנשים. בני ביתי, אשתי, בתי ובני היו מלובשים את בגדיהם והיו מסייעים לחפּוּשׂ הנערך, שכפי הנראה זה אך התחילו בו. הפריסטאוו עמד על יד הפסנתר והפך בתוי הנגינה. הוא שאלני אם אני הנני בעל־הבית ואיפה אחרתי עד עתה. נעניתי לו ואמַלא את חפץ־הדעת אשר בו ואשאלהו אף אני מצדי, מי הוא בעצם ומה הוא שואל ממני. מתּּחלה נסה לבטל את שאלתי בשתיקה והוסיף לעשׂות את מעשׂהו, אבל לאחר שחזרתי ודרשתי תשובה בכל תוקף, המליט בשׂפת רהב: “אני הנני הפריסטאוו לרובע הראשון של פקידות הבולשת לאי־וַסילי, והוטל עלי לבדוק בביתך ולמַשש בכליך”. במחשבה ראשונה לא יכולתי לשער בנפשי כי החפּוּשׂ בביתי יערך מטעם פקידוּת הרשות העליונה. זה לי שבע שנים שאני יושב בעיר המלוכה ובהיותי עוסק בצרכי צבּור שונים הייתי זקוק, לרגל המלאכה אשר לפני, לבוא במגע ומשׂא עם כל מוסדות שלטון־העיר, לרבות לשכּתו של שׂר העיר, והפקידים הגבוהים הכירוני, אם מעט ואם הרבה, גם ידעו את עבודת־הכלל שעבדתי ובחנוּ את מהלך־מחשבותי. ויען כי לא זכרתי כל סבּה בעבר אשר תטיל חשד בכשרותי לפני הרשות ותביא אותה לרדוף אותי, שערתי בנפשי, כי אין פה אלא שגגה שיצאה מלפני הפריסטאוו ואבקש להראות לעיני את כתב־הפקודה. לאחר שסרב בהחלט להענות לי, דרשתי ממנו כי יקרא בשמי ויפזר על ידי כך כל ענן־ספק מלבי. אך לזה סרב שעה ארוכה, חשב כנראה, שלמטה מכבודו הדבר. אבל לבסוף מלא את דרישתי. אזי נוֹכחתי כי מצדו אין כל משגה בדבר ואבוא לעזרתו לערוך את החפּוֹש לכל פרטיו ודקדוקיו.

מובן מאליו, ששום דבר חשוד לא מצאו מתוך בדיקה זו. נכּר היה שהמחפּשׂ מסב תשוֹמת־לב יתירה לתמונות־אנשים ולמכתבי חוץ־לארץ. החרימו את אַלבּומי־התמונות, את כל אוסף האגרות שנאגר בביתי במשך חצי יובל שנים, בין בעניני משפחה בין בעניני־ספרות, את כתבי־היד, וכמו כן גם חליפות המכתבים אשר בין בתי ובין חברותיה בבית־הספר, ואף מחבּרות הבן עם רשימותיו בלמוד לשונות יון ורומי. בחמש שעות לפנות בוקר בא החפּוּשׂ אל קצו. נערך כתב הפּרוֹטוֹקוֹל ובו נאמר ששום דבר חשוד לא נמצא. אז פנה אלינו הפריסטאוו בסבר פנים למראית־עין ויבקש מתּחלה אותי ואחרי כן גם את אשתי, בתי ובני, כי נלך אחריו. בתשובה לשאלתי, אנה זה יוליכני, ענה ואמר: “לקוֹמיסיה”. מרב תומתי ומחמת העדר בקיאוּת בענינים אלה, דמיתי באמת כי נסע למחלקה השלישית או למחלקת־הסתרים של הבולשת, וכי אין אנו נעצרים אלא לשעה קלה עד שיוסר הלוט מעל פני הדברים; על כן, כששאלני הפריסטאוו אם נוטה אני לכך, שבית דירתי יסגר על מסגר ויחתם או שאני בוטח במשרת ביתי, עניתי כי משאיר אני את הדירה להשגחת המבשלת והשוער, אך על כל צרה שלא תבוא לקחתי עמדי את כל הכספים המזומנים שהיו בבית, יחד עם עם תעודות־הערך וכל כלי־חפץ. בוּרוּת זו שלי בהליכות הפּוליציי היתה לי לטובה והיא שעמדה לי, אשר מקץ ששה שבועות למאסרנו כשהלכנו, באור ליום רביעי במאי, בגולה באותה השׂלמה לעורנו, אשר בה הוצאנו מן הבית, נתגלגלתי לארץ־מרחקים נכריה לא בלי פרוטה מזומנת בכיס לכל הפחות. בית דירתי הובא ב"חרם", היינו שקבעו בו שוטר ופקודה נתּנה לו לאסור כל איש אשר יבוא לביתי.

היתה צנת־כפור. התעטפנו באדרות השׂער ונצא לרחוב ונשב במרכבה שהמתינה לנו. ואתנו במרכבה ישב לו אדון לבוש בגדי־אזרחים, סוכן הפּוליציי או מרגל, כנראה. על הדוכן, ליד הרכב, ישב שוטר והפריסטאוו מסר לו איזו הוראות. המרכבה עשֹתה את דרכה בראשונה לצד הגשר האיזמיילובי, אך לאחר שעברה כמה אַמות, פנתה ותסע דרך גשר־מצרים על פני רחוב מוהילוב ורחוב הגן, לאורך החוף השמאלי של התעלה הקריוֺקובית. כשעברנו בגשר הרוכלים, לחשתי לאשתי: “מובילים אותנו, ידידתי, למצודה הליטאית”, היא אִמצה את רוחה ותען: “ומה בכך?” אף אמנם נעצרה המרכבה לפני המצודה ואנו נתבקשנו לצאת.

הבטתי למורה־השעות וראיתי כי השעה היא חמש וארבעים רגע. נפתחו לפנינו שערי בית־האסורים. נכנסנו לפרוזדור האפל שלו. כניסה זו לא היתה זרה לי. לפי בקשת הרב מדרבינט בקרתי פעם בלשכת בית האסורים על מנת להתראות את האחים אימאזוֺב (אחימעץ), שהיו אסורים במקום זה. אז לוָה אותי שֹר הגדוד להספקת צרכי־צבא ניקוֺלי בן ניקוֹלי פּוּשקין, אשר הציבני לפני שֹר בית־הסוהר. מובן מאיליו ששליט זה התנהג אתי בנימוס ובסבר פנים יפות. עתה באתי הנה בלוית משפחתי ורגשות אחרים לגמרי אפפוני, אכן לפי שעה לא נטיתי עוד להאמין כי אף אמנם יכלאוני בבית האסורים. עדיין החזקתי בהשערה, שאיזו קוֹמיסיה מתכנסת פה והיא תעיין מיד בכתב־החפּוּש, תחקור ותדרוש ותשלחנו לנפשנו. רוח של תמימוּת היתה בי!

הכניסוני ללשכת בית־הסוהר. פה המו החיים בכל עוז. שוטרים וזשאנדארמים היו באים ויוצאים ומביאים אתם מחנות מחנות של אסירים. היו כאן משפחות שלמות, יחד עם אוֹמנות ותינוקות. נמצא שבּו בערב הובאו כתשעים איש למצודה הליטאית בלבד. סגן המשגיח על בית הסוהר פיוֹדוֹרוֹב לא הספיק לקבּל ולרשום את האסירים המובאים. מעוּנה ויגע השתולל וצוַח: “אכן ליל ברתוֹלוֹמאוּס הוא זה!”.

האם הכיר איש מסכן זה בעצמו עד כמה היטיב לקלוע באמרתו אל המטרה?

את הנשים הוליכו דרך הלשכה אל התא השלישי; את הגברים הכניסו אל מבפנים לשׂבכה ושם לקחו מהם את כל אשר היה בידיהם. אז הלבישום בגדי־אסירים ויוליכום לירכתי חצר בית הסוהר, למחלקת הסתרים.

ואני עוד טרם האמנתי למראה עיני כי אף אמנם כולאים אותנו בבית האסורים ואוסיף לשבת עם משפחתי בלשכה, בהיותי מצפה לשעה הקרובה, בה יסיים המשגיח את קבלת האסירים ואז ודאי יפנה אלינו – ושלחנו לחפשי. אך לאחר שקראו לאשתי ולבתי כי תעבורנה לחדר הפנימי וכעבור זמן־מה הוציאו אותן מזה, והן לבושות מיני גלימות מעשׂה תשבץ וחבושות מטפחות צבעונין לראשיהן, לאחר שאשתי עברה בין מחנה שלם של נשים, מכורבלות כמוה, בראש מוּטה לארץ ותאמר אלי: “שלום לך, ידידי!” ולקולה לא היה עוד אותו אומץ הרוח אשר בראשונה, – מיד השלמתי את המחשבה, כי זמן־מה לפחות יהיה גורלי כגורל שאר הכלואים. וברמיזה אחת מצד שוטר בית־הסוהר היה די לי, כי אפנה ואלך יחד עם בני מעבר לשֺבכה פנימה. הפקדתי ביד המשגיח את הכסף וכלי־החפץ שהיו עמדי, נתעטפתי בלבוש האסירים ונגררתי אחרי איש הצבא אל המאסר.

היתה בערך השעה השמינית בבוקר בזמן שעלינו, אני ובני, בלוית שומר ההולך לפנינו, במדרגות האבנים של אגף המצודה האחורני, לדיוטה השלישית, ונכּנס לתא מספר שלושה שבמסדרון השני. בתא מצאנו עלם צעיר, תלמיד הזמן הראשון במחלקה להנדסה של האוניווערזיטעט הפטרבּוּרגי, אל. איב. ציב־סקי. הכרת פניו הכחושים של עלם בן תשע־עשׂרה זה ענתה בו, שכניסתנו שׂמחה את רוחו. האומלל בלה תשעה ימים בבדידות, אשר בדרך כלל היינו כולנו צפויים לכך. אך ברבות הדיירים, לא הספיקו החדרים המיוחדים לאיש ואיש ופקידי בית־הסוהר היו אנוסים להושיב אנשים אחדים בכל חדר. בתא אשר הקצו לנו, שחלונו פונה אל החצר, מצאנו שלושה דרגשי־עץ. שדה נמוכה, שנקיונה היה מוטל בספק, שמשה לנו שולחן והיא אשר השלימה את מערכת רהיטי החדר. על הקירות המשוּחים בששר נחרתו תולדות מלחמת־הדמים שערכו הכלואים שקדמוני על הרמשים המציקים. בתוך הקיר הסמוך למסדרון היתה נפתחת דלת קטנה אל תוך איזה משקע, מעין ארון או שקערורית, ושם עמד עביט משוח בעטרן, שבּו היו דרי החדר אנוסים לעשׂות צרכיהם, מבלי להתבייש בפני שותפיהם לדירה. כלימה כסתה את פני למראה בני, שהיה נבוך מפני כנראה, ואני הייתי מוכרח לעורר אותו כי יחנק רגש הכבוד והבושה. זה היה הלקח הראשון, שקבל בני בן השש־עשׂרה מבית־הסוהר הדואג לתקנת־הכלל.

בהיות לבי מלא הכרה, כי חף אני מכל פשע, לא יכולתי להשלים בדעתי, כי אמנם אסרו אותי בכוָנה ברורה. גם עתה תליתי את הקולר באיזה משגה שנפל ואקוה, כי לאחר העיוּן בכתב החפוּשׂ יצא צדקי לאור; כל זיע וניע ליד דלת חדרי העיר בי תקוה, כי הנה באים לקרוא לנו דרור. במשך היום הראשון קראוני פעמים ושלש אל הלשכה; אך כל זה היה רק לשם מלוּי כל מיני דרישות חיצוניות בלבד, כגון לשם בקורת חפצי ורשימתם בספר. הגאולה אשר קויתי לה לא באה. ולאט־לאט השׂכּלתי לדעת כי לא רק צחוק עשׂו לי האנשים באסרם אותי ולא בעֶטיה של טעות מקרית אסרוני. אכן לשוא הוגעתי מוחי להבין שמץ־דבר הסבּה אשר גרמה למאסרי.

כך עבר עלי היום הראשון למאסרי – שבת, כ"ד למרץ, וכשם שהלילה הקודם לו עבר עלי ללא שנה, כן עבר עלי היום כולו מבלי אשר נגעה ידי באוכל. לא היה לנו מה לאכול וגם לא היה הלב פנוי לאכילה. אתא לילה, סמכתי ראשי על לוחות הדרגש הקשים, אך את עיני לא עצמתי כל אותו הלילה. ראשי בער עלי כראשו של חולה־קדחת.

 

II    🔗

הלילה הראשון בבית־האסורים, כלילה האחרון בבית, חלף לנדודי־שנה. שני לילות ללא שנה ויום ולילה ללא מזון, מפקפק אני, אם בפעם אחרת היה עובר עלי כמקרה הזה מבלי לתת אותותיו אותות בבריאותי. אבל הפעם היו עצבּי נרגשים כל כך, עד כי לא חשתי, לפי שעה לפחות, כל אות לרע. כל הלילה התגוללתי מצד אל צד על פני לוחות הדרגש הקשים; למרגלותי ישן בני וכל תנועה קלה שלי החרידה אותו משנתו. כל אלה, ואף מחשבותי הנסערות שנקרו במוחי, מנעו מנוחה מעפעפי. פעם חרדתי לאשתי החולה ולבתי, פעם הרהרתי באנשים העלולים לבוא אלי לבקרני בביתי ולהתּפשׂ בכף; אך יותר מכל הציקתני המחשבה: במה יכולתי לגרום למאסרי ומה חטא ועווֹן מצאו בי? עברתי במחשבה כמעט על כל הכתוב באוסף של כ"ה שנים של אגרותי אשר החרמו ובטוח הייתי כי כל דבר אשר לא כדין המלכות לא ימצא שם. אך הקורא את אגרותי וכתבי ידי בשׂפת־עבר? אפשר בראפמאן² או חאשקעס³. אם כך הרי אין אני בטוח, כמובן, מכל מיני פורענויות. אך האם אפשר הדבר שאני אהיה כלוא פה כל הזמן עד אם כלו לעבור על גל כל הכתבים שלוּקחו ממני?

המאורע הראשון אירע למחרת היום, בראשון בשבת, בכ"ה לחודש, בשעה שהוציאונו אל הרחצה ואפּגש במסדרון עם שניטקה, שהיה משמש במשׂרת גובה בהנהגת הקהלה לעדת ישראל בפטרבּוּרג, הוא נאסר בבית דירתי, כי היתה תעודה בידו לשלחה על שם המיניסטר לעניני־פנים ויבוא אלי לקחת את ספר־המשלוח. השוטר, אשר הפקד לשמור על ביתי, הוליך אותו לפקידוּת־הרובע ומשם נשלח למחלקת־הסתרים של לשכת שׂר העיר ובו בלילה הובא למצודה.

שני לילות ללא שנה ומעת־לעת ללא מזון פעלו את פעולתם ועצבּי, המתוחים במדה שאין למעלה הימנה, נתרופפו כליל. הרעיון כי מאסרי לא חל בסבּת איזו שגגה באשיוּתי, והמחשבה כי אשתי ובתי כלואות בבית האסורים, נסכו עלי רוח נכאה. זרם דמעות נתּך מעיני ואֵבך כילד וצ–קי, חברנו למאסר, קם לנחם אותי וגם הוכיח אותי על מורך־לבי. הוא חרת אז על הקיר את היום האחד־עשר להכּלאו; אני מניתי רק את היום השני. בשום אופן לא יכולתי להעלות על דעתי, כי אף אני אשב כאן מספר ימים כמוהו. כדי להקל במעט את מכאוב נפשי ושברון רוחי רשמתי על הקיר צרופי חרוזים. מכשירי כתיבה לא היו עמדי, אך אנחנו השכּלנו לכתוב בעצי־גפרית מפוחמים על פני שׂיד־הקיר.

כה חוּבּלה רוחי כל הבוקר. ראשי כאב עלי מנשׂוא ואני שׂמתי עליו אספלניות של צוננים ואתאמץ להפיל תרדמה על עיני. אף אמנם כשתי שעות ישנתי שנת חרדות כבדה, אשר בכל זאת השיבה לי מעט מכוחי הראשון. מעתה נגולה לפנַי פרשת חיי אסיר משמימים. נכנס השומר שהפקד עלינו ובידו פנקס ועט־עופרת. מלאנו את ידו להביא לנו מזון. אך לקבּל את מזוננו אפשר היה רק לעת־ערב. נעניתי לבקשת צ–סקי ואקח ממנו כוס חלב, שריד מיום אתמול, ואֵשתּ אותו בלחם שחור מפּת־בג של בית־האסורים. באחת עשרה שעות בבוקר הביאו לנו מעֵין נזיד, אך אני גם אל פי לא הגשתיו. אוסיפ⁴ גמע גמיעות אחדות מן הנזיד הזה, אך גם הוא כלכל את נפשו בלחם וחלב. בארבע שעות בערך (כל מורה־שעות לא היה אתנו) נכנס לתאֵנו סגן המשגיח פיוֹדוֹרוֹב וימסור לי תפוחי־זהב מנחה שלוחה מאת אברהם⁵, שדרש בשלומנו וברך אותנו בגאולה מהרה. מצד פיוֹדוֹרוֹב היה בזה משום מעשׂה, חבּה יתירה. בדרך כלל אין נוהגין לסַפר לאסיר מי הוא השולח לו את המנחה, וזו נמסרת על ידי איש צבא סתם. אברהם הביא גם שאר פירות בשבילנו והניח עשׂרים רו"כ בשביל אשתי, בחשבו, כי מחסור לה בכסף. אינטרמצו זה עודדה מעט את רוחי. הנה, לפחות, נודע דבר מאסרנו וּוַדאי יגשו לפעולות. חוץ מזה הייתי חושש מתּחלה לגורל בנינו (מקסים⁶ ומיננה), שנתבקשו לבוא אלינו לבלות אתנו את ליל הסדר, שמא יתּפשׂו בידי השוטר.

בשני לשבת הוליכו אותנו לכתוב. אני ערכתי: א) כתב־בקשה על שם שׂר העיר; מפני שלא נודע לי מה עול מצאו בי לא ידעתי את אשר עלי לדבּר, על כן ספּרתי את קורות חיי ואעיד עלי אנשים ידועי־שם המכירים אותי; ב) אגרת אל אברהם כי ימציא לי גלומי־קטורת; ג) אגרת אל דראבּקין⁷ כי יצוה להביא לנו מאת חארנאס⁸ ארוחת־צהרים, ארבע מנות יום־יום, בגלל חג הפסח הבא עלינו. אני בתומי חשבתי כי מכתבים אלה יגיעו לתעודתם בו ביום. נודע אחרי־כן שהמכתב הגיע רק מקץ שבוע לאחר החג. אולם בחג הביאו לנו פת־צהרים ופת־ערבית על חשבון הנהגת הקהלה. בו בערב התקדש ליל חג הפסח. לאחר שהביאו את סעודת הערב, הוציאו את כל האסירים מבני־ברית אל המסדרון. אף אני יצאתי. אז נגש אלי איש צעיר כבן עשרים ושלוש בעל קומה למטה מבינונית ובשאלו בקצת עזוּת לשם משפחתי, קרא בשמו לפני: תואמי־שמות הננו ומארק גארדאן זה שמו ואכנהו. נמצא שהוא נין ונכד לישׂראל גארדאן, מי שישב על כס הרבנות בווילנא. אשתו היא היליני לבית הקוירנסקים. פרט זה אני רושם כאן, משום שלאחר כך נתגלה, שאדון זה שראיתי את פניו עתה בפעם הראשונה בחיי, הוא אשר היה גבור העלילה כולה. הוא נאשם על חטא שחטא בפריקת עולה של מלכות, והרשות חשדה בי כי אחיו עצמו ובשׂרו הנני וכי הייתי מסייע בידי עוברי עבירה.

בנשף בערב אותו היום שוּלחו לחפשי אוֹסיפ ונאדי⁹. ממילא גם הוסר החרם מעל ביתי. נמצא שפקודה נתּנה מטעם הרשות להוציא לחרוּת ארבעים נפשות שאסרה הפּוֹליציי בשגגה. על פדוּתה של נאדי נודע לי במשך הזמן, אך ימים רבים לא ידעתי דבר על גורלה של אשתי.

למחרת היום היתה הרוָחה לאסירים. רשות נתּנה לצאת בשעת הצורך לבית־המחראות, שהיה נמצא בדיוטה ההיא, במסדרון השני בקצהו. מקום זה שמש אחרי כן בית־וַעד לאסירים אשר הכירו איש את אחיו אם מעט ואם הרבה. אף אמנם כּונה המקום דרך שחוק בשם “בית מוֹעד”. בבוקר היום ההוא העתיקו את מושבי ואת מושבו של צ–סקי לחדר אחר, מספר שלושה, במסדרון השני. שם מצאנו כבר שני אסירים אחרים, את הרופא ס–קי, סגנו של בוטקין ואת תלמיד המחלקה השניה של האינסטיטוט למהנדסים ג–ץ. לא עברו שעות אחדות והפקודה נתּנה להבדיל בין צ–סקי ובין ס–קי לבל ידוּרו בחדר אחד. מטעם זה העבר צ–סקי לחדר הסמוך ומשם בא למלא את מקומו יק–וב, תלמיד האוניווערזיטעט. חלונות התא שאליו העתיקו את מושבנו פנו לסמטת בית־הסוהר. ששה דרגשי־קרשים היו מצויים בו, חמשה בטור אחד והששי בפנה לבד, מימין לפתח. את הדרגש האחרון הזה תפשתי אנכי.

וכך היה סדר היום: בשש שעות היו נוהגים משרתי הבית (מחיל אסירי הצבא) להכניס חמין בעביטים. במסדרון שלנו היה משרת האסיר פיוֹדוֹר. מקולו האדיר כקול הרעם הקורא: “רותחים!” הקיצו כל דרי המסדרון. משתה החמין ארך כשעה ומעלה. אז כבּדו את הבית וטהרו אוירו. בתשע שעות בערך היו מביאים לחם. באחת־עשׂרה – פת־צהרים. בעשׂר שעות בערך היה נכנס השומר והאסירים רשמו בפנקסו, איש איש אשר ירצה לקנות. מפת־בג בית־הסוהר בצהרים הסתלקתי; במקום מנת הבשׂר הקצוץ המגיעה לי, היו מביאים לי קערת נזיד חמוץ (מבית החולים). את ארוחת הצהרים שלחו לי מן הבית. בשלש שעות אחרי הצהרים עוד הפעם שתית חמין. אחרי־כן הוליכו אותנו לטיול בגנה. בשבע בערב עוד פעם חמין. לשעה זו היה בא השוטר ומביא לנו את מַקחותינו; משמונה עד תשע עברנו לפני הבקורת.

כה בא יום אחרי יום, כולם שוממים ומעטי ענין. רוח אחרת נסכו עלינו הימים, שבהם הלכנו לכתוב מכתבים ולערום כתבי־בקשות או ימי הראיון. ברביעי בשבת בעשׂרים ושמונה למרץ, בא אלינו סגן שׂר העיר פיוֹדוֹרוֹב. אני, שעד הנה לא ידעתי אם עוד אשתי כלואה בכלא ואם שלחוה לחפשי, את האֵם על הבנים, פניתי אל פיודורוב וקובלנה בפי על דבר מאסרי וביחוד על דבר מאסר אשתי החולה. הוא אמר לי כי יום אתמול בקר אותם אחי והגיש כתב בקשה בענין זה על שם שׂר העיר, ואולם הוא עדיין לא חרץ דבר ואינו יודע עוד את אשר יעשׂה. בקוּרו של פיוֹדוֹרוֹב היה המאורע האחרון שהביא נחומים לנפשנו במשך השבוע האחרון שלפני חגיהם. אכן בשבת הוציאו לחפשי מחדרנו את יק–ב. בעת החפּוּשׂ מצאו בביתו את “האדמה והחופש”. השתדל לטובתו יליסייב. אביו ערב אותו ערוּבּת ממון. ספרו, שדמי הערבון עלו לסך שלשת אלפים רו"כ. שחרורו של יק־ב נפח רוח תקוה בלב שאר האסירים. כל איש אשר ידע כי נפשו חפה מפשע ולא נכתמה בכתם דבר אשר חטא בו, קוָה עתה לגאולה מהרה. האם לא היתה להם הצדקה לקווֹת לכך?

מפי השמועות והשׂיחות, שהתהלכו בבית האסורים, נוֹדע לנו כי לא על חטא אחד נשבּו כל האסירים. כך, למשל, כת אחת בת עשרים ותשע נפשות, ואני ואשתי בתוכן, נאסרה על פי כתב שיצא מאת המחלקה השלישית אל שר העיר. ספרו שכתב־אשמה זה נקרא עליו השם: “ענין הגארדאנים הווילנאים”. מזה יכולתי לדון, שעלי נופל רק חלק מן התפקיד הראשי בענין הזה. אך מה היא עצם אשמתי, לא ידעתי גם כעת. מהיות מכיר כקודם כי חף אני מכל פשע, גמרתי בנפשי להבּדל ככל האפשר מעל מ. גורדון, שהכל ראו בו את האיש, אשר הקדיח את כל התבשיל.

השבוע האחרון לפני חגיהם הגיע לקצו וכל האסירים אשר יחלו לגאולה מהרה, ואני בתוכם, נפלה רוחם. ומכיון שבימים הראשונים ל"שבוע הקודש" אין יושבים בדין, הרי ידענו ברור היטב, כי גאולתנו לא תמהר לבוא לפני סוף חגיהם. ואפשר שהיינו זוכים לכך, אלמלא המאורע אשר חל בשני לאפריל¹⁰.

השמועה על דבר ההתנקשות, שחלה בשני לאפריל, חדרה לבין כתלי המצודה בו ביום בשתים אחר חצות היום. בראשונה לא האמין איש לשמועה, אך לאחר שנתאמתו הדברים, נפל רוח כל האסירים עליהם, כי לבם נחש להם, שמאורע עגום זה ישפיע, אגב אורחא, על גורל הכלואים כולם. וכך הוָה. פקידי הרשות התהלכו וראשם סחרחר. שוב באו מאסרים ובין כה וכה נדחתה החקירה והדרישה במשפטם של הכלואים הראשונים, וכששבו ונזכרו בהם כעבור שבועים, הרי עתה, כמובן, נראו הדברים בפנים אחרות ומדת הדין נמתחה ביותר.

ביום הששי, שחל בששי לאפריל, בא אלי מקסים לראותני פנים. זה היה לנו הראיון הראשון בבית האסורים. מקסים לא הכירני מתּחלה, בהיותי לבוש את לבוש־האסירים וזקני מגודל פרע. דמעות קמו בעיניו והמו בקולו ורק אחרי שראה כי רוחי נכוֹן בקרבי, הבליג על עצבונו. מַקס הודיעני את הידיעות המשוערות על סבּת מאסרנו. הוא ספּר, שבמשך ירח ימים מרגלי הפּוֹליציי היו חוקרים מפי שוער החצר אם קויראנסקי או קויראנסקית מוצאים להם מלון־לילה בביתנו; וזה ירח ימים שהם מחרימים את מכתבי בבית־הדואר. אשר לפעולת ההשתדלות לשחרורנו, הודיעני כי הוא ואברהם בקרו בית שׂר העיר והגישו כתב־בקשה; מלבד זה נסע גם א. א. אל שׂר העיר פעמַים, אך לא מצאוֹ בביתו, כביכול; ועוד אמר שבשבוע החג וַדאי היו קוראים לנו דרור, אלמלא מקרה האסון ביום השני לאפריל. באנו לכלל דעה שאין גאולתנו אלא שאלה התלויה בזמן וצפּינו לעתיד בלב שלם ובטוח. אחר שיצא מאתי התראה מַקס את אשתי. וכה נגמר ביני ובין מַקס שמאסרי בא בגלל החשד שנפל עלי, כי בצלי תחסה קוירנסקית הנשׂואה לגורדון והאיש הזה ריחו נבאש מאד, כפי הנראה, בעיני הממשלה. אני נזכרתי, שהיליני לבית הקוירנסקים היא שארת־בשרו של מַקס ואחרי חתונתה גם בקרה בלוית בעלה בביתי ואשׂמח בלבי על שהפֹוֹליציי לא הלכה בדרך זו, כי אם נטפלה אלי אשר לא קוירנסקית ולא בעלה לא דרכו מעולם על סף ביתי. שׂמח הייתי שהוטל עלי להיות קרבן־כופר, ביחוד, מאחר שבטוח הייתי כי צדקתי תצא לאור וגאולתי לא תאחר.

ועוד הפעם באו ימים כבדים, ממושכים. במשך שלשה שבועות רצופים לא בא אלי כל איש להתראות פנים. ידיעות קלושות קלטתי מפי אנשים אחרים, שזכו להתראות עם ידידיהם. הידיעות האלה הביאו דאגה רבה בלבותינו ואני בניתי על סמך זה השערות מהשערות מעציבות. בראשונה חשבתי כי נאסר עוד אחד משלנו. ביחוד חרדתי למַקס. בשעה שו. זלקינד התראה פנים עם אביו, מלאתי את ידו לחקור בדבר, מדוע אין איש בא לבקרנו. הוא הביא את התשובה שאשתי בקשה, כביכול, את מַקס לבל יוסיף לבוא. התשובה הזאת לא הניחה, כמובן, את דעתי. כי עדיין השאלה במקומה עמדה: הרי יכול היה מַקס לבוא אלי בלבד? למחרת היום בא לבקר את זלקינד דודו י.ס.. השבעתיו לחקור היטב לסבּת העדרו של מַקס. אחרי כן מסרו לי מפי י.ס. כי הלך מַקס למסעיו. ברור היה בעיני כי מכסים ממני דבר־אמת, כי הוא קבּל תשובה אחרת, אלא שהוא נמנע מלגלותה לי. עוד יותר גברה מבוכת־נפשי. לבסוף שמעתי מפי אחרים, כי דודו של זלקינד הגיד לו, שגזרו מגבוה על הראיון אתי. כביכול, יצאה פקודה האומרת: “למנוע כל ראיון ממשפחות הגארדאנים והקוירנסקים”. משמע, שמצבי הוא חמור וברע, אם כה יתהלכו עמדי. רק לפלא היה בעיני הדבר שלא מַקס ולא אברהם לא שמעו מאומה על אודות הפקודה הזאת שהגיעה לאזני י.ס.

עם אנשי בית קוירנסקי, שכחמש נפשות מהם ישבו כלואים בבית האסורים, לא באתי במגע ומשׂא קרוב. מעולם לא ננהה לבי אחריהם, אף על פי שהם שארי־בשרי (אמנם רחוקים מאד). כל ימי ובכל מקום הייתי משתמט מבּוא בחברתם של אנשי משפחה זו… על כן לא חקרתי גם כעת, אם בא איש לבקר אותם אם לאו. מכל בני חבורתנו זכו לראיונות תכופים ביותר ג. י. מאנדל ותלמיד הקונסרוואטוריום א. האמבּוּרג.

מצבי כבד עלי עד לבלתי נשׂוא.

להקלה פורתא היה לי, מה שהוגד לי מפי משגיח בית־האסורים, כי אשתי היא בריאה. ואנחנו שלחנו זה לזו מנות מעט, ברכות־שלום בלי אומר ודברים. גם ידעתי כי שלום לנאדי ולאוסיפ, בהיותי מקבל מן הבית ארוחת־יומי כחוק. על אודות אברהם, וכמו כן על מַקס ועל משפחתו, לא יכולתי להציל דבר.

ברביעי בשבת, בכ"ה לאפריל כמדומה, נקראו כל בני חבורתנו אל הלשכה לשם חקירה ודרישה. ראשון נקרא בן משפחתי מַרק או מַקס גורדון, הלא הוא גבּור כל העלילה הלזו. אני נקראתי אחריו. פקיד הפּוֹליציי החשאית שאלני אם אח לי מַקס גורדון. עניתי כי אין לי אח אשר שמו מַקס. אחרי כן נשמעו השאלות השגורות על אודות הגיל, מספר הבנים, מקום הולדתי וכו'. כששאלתי: על שום מה נתפּשׂתי ומה פשעי, השיבני כי לא הוטל עליו לענוֹתני, ובזה תמה כל החקירה. אחרי נקראה אשתי. אחרי כן ספּרה לי כי שאלוה כמה שנים היא נשׂואה ואם כל השנים האלה ישבה עם בעלה יחד?

מפי שאר האנשים הנחקרים נודע לי, כי לאחר חקירה ודרישה זו תתקיים בלשכת־הסתרים של הפּוֹליציי החלטה, אשר תוגש בימים הקרובים לשׂר־הפלך־המצביא¹¹ לשם אִשור.

סוף סוף, לאחר הפסקה של שלשה שבועות מיום הראיון הראשון קראוני ביום הששי, בכ"ז לאפריל, לראיון. באו נאדי ואוֹסיפּ. דרשתי בשלום כל ואשאל את נאדי אם הביאה בפיה בשׂורת־נחומים כל שהיא. היא הניעה בראשה, לאמר: לאו. המסכּנה. לשונה לא נעה בפיה לענות בקול. נכון הדבר, שגזרו על הראיון אתנו. ברור היה, שהפּוֹליציי הביטה עלי בעין זועמת. אברהם ומַקס אינם בקיאים כנראה במצב הדברים. הטלתי עליה להודיעם את פרטי החקירה ודרישה, שנערכה על ידי פקיד־הפּוֹליציי וכי פסק־הדין יוגש בימים הקרובים לגיניראל־גובּרנאטוֹר לשם אִשור, ועל כן עליהם להתראות אתו פנים אל פנים. מלבד זה בקשתי את נאדי כי תשלח לי את אדרתי והוריתיה להמנע מריב עם שוער החצר. אז נפטרתי מהם ואשתי נקראה אליהם לראיון.

עוד בשני בשבת, ביום השלשים לחודש אפריל, הגיע הקול אלינו לבית־האסורים, כי הגיניראל־גובּרנאטוֹר חתם על הפּסק ודיננו נחתך. עתה לא היתה עוד כל ברירה לפנינו אלא להאריך רוח ולצפּות להכרזת גזר־הדין. בו ביום בא מקַס לראיון. הכרת פניו ענתה בו כי רוחו נשׂערה מאד. זה לנו עשרים וחמשה ימים, שלא ראינו איש את פני אחיו. עתה עמדה פה גם אשתי, שלא ראיתי פניה משעה שנאסרנו. בבוקר ההוא בקרו מַקס ואברהם בבית הגיניראל־גובּרנאנטור והוא הודיעם כי הפּסק אוּשר ויצא דיננו להגלוֹת. מַקס לא חפץ, כנראה, להדאיב את נפשנו. על כן אמר, שאם אמנם לא עלה בידו להוָדע מה מקום גלותנו, אך יש לשער, כי נשלח לעיר מולדתנו, היינו לווילנא, ובכל אופן אין לפקפק בדבר שלמשך ימים אחדים יקרא לנו דרור עד שנסדר את עניני ביתנו, בתנאי שנתחייב לנסוע על חשבוננו ביום הכֶּסא למקום המיועד. אשתי בקשה להשתדל ככל האפשר שיפטרוה מלהצטלם אצל צלם הבולשת. מַקס הרגיע את רוחה, באמרו כי כבר הודיע לבולשת כי תמונותינו תשלחנה מביתנו. אף על פי כן הוטל עלינו ביום הרביעי לעבור בסך יחד עם שאר בני חבורתנו, ולעמוד לפני הצלם, שבא לשם כך עם מכונת הצלום למצודת בית־הסוהר. האחד היה מאנדל שדנו בו דין יוצא מן הכלל. מחלקת־הסתרים הסתפקה בתמונת תבניתו שהובאה מן הבית. אין זאת כי נהגו עמו במדת־החסד.

ביום השלישי לשבוע, בראשון למאי, יצא לחפשי א. האמבּוּרג. למחרת היום נפדו בערבות מאנדל וזלקינד. לגינצבּוּרג, תלמיד האקדמיה לחכמת הרפואה והנתּוּח, וללזר קוירנסקי, תלמיד האינסיטיוט למהנדסים, וכמו כן לתלמיד הקונסרוואטוריום ציונסוֹן הודיעו, כי ימצאו להם אנשים אשר יערבום ואז יוציאום לחפשי.

ביום החמישי, כשעה אחרי חצות היום, באו להתראות אתנו מַקס ואברהם. אני ואשתי נקראנו אליהם יחד. עתה הוגד לנו, שגזר־דיננו יצא להגלוֹת לפלך אולונצק. אולם אברהם היה בטוח שפסק זה אין סופו להתקיים. מפאת השתדלותו כתב הגרף איגנַטייב, היושב ראשונה בסוד המיניסטרים, בו ביום על אודותינו לגיניראל־גוּבּרנאטוֹר גוּרקא ולחתנו זוּרוֹב, הוא שׂר העיר. אברהם תלה תקווֹת רבות בהתערבות זו וקרא בקול מלא אמונה: “ראה תראה כי ביום הראשון הבא נהיה מסוּבּים כולנו אתך בביתך לסעּודת־צהרים”. מַקס היה מתון יותר בדבּוּרו, אבל אף הוא עמד על דעתו, כי בכל אופן ישלחוני לנפשי למשך ימים אחדים, למען אעשׂה כל הנחוץ לביתי ולעסקי ואחר כך אסע בעצמי למקום גלותי. וכך נפטרנו זה מזה באמונה שלמה, כי במהרה נתראה עוד פעם.

הוי, מה מרה היתה אחרית תקוָתנו!

בשמונה שעות ומחצה בערך, משהחשיך היום, נכנסו ובאו מרכבות אחדות דרך שערי המצודה. מיד נקראתי אף אני עם כל השאר. כשנכנסתי ללשכה כבר מצאתי שם את אשתי נבהלת ונרגשת מאד. הודיעו לנו כי מַגלים אותנו לפטרוֹזאוואדסק, שלשה זשאנדארמים, שעליהם הוטל להוליכנו בדרך, נתנו תוקף להודעה זאת. יחד אתנו נשלח תלמיד האוניווערסיטאֶט סח–וב, אשר הגלה לאַרחַנגלסק. האיש אשר שם משפחתו כשמי יחד עם אשתו ועם עוד אשה אחת, ליבידיבה שמה, נשלחו דרך מוסקבה (השמועה אמרה, כי מקום גלותם נקבע בסיבּיר המזרחית). היה זה רגע מר ונמהר מאד. קמה מבוכה ומהומה. המשגיח עם סגניו החלו למנות את דייריהם. הודיעו לגולים את גזר דינם ואכפו עליהם להתחייב בחתימת־יד, להמנע מכל מעשׂה פליטה ממקום גלותם וָלא – יוגלו גלות אחרונה לסיבּיר המזרחית. (מה היה נוסח התחייבותם של אלה אשר הגלו מתּחלה לסיבּיר המזרחית – לא נודע לי). והשוטרים והזשאנדארמים משוטטים הנה והנה ומשמיעים הד צלצול כלי־נשק. הגולים אוספים כליהם וכספם שנתּנו פה לפקדון; – אסרו לשלוח דבר הביתה. ליבידיבה אחזה במדת זהירות ותשאל להביא לה את חפציה שנשארו בבית־דירתה. מיד הביא השוטר בלויי סחבות אחדים – מיטב כליה נגנבו בינתים, אף מורה־שעות של זהב ושאר כלי־חפץ בכלל. ערך האבדה אשר אבדה לאומללה עלה לסך של שלש מאות רו"כ, לי ולאשתי היו במזומנים מאתים ועשרים ואחד רו"כ. ואתנו הבגדים שבהם היינו לבושים בשעת המאסר בעשׂרים וארבעה למרץ. היינו עטופים באדרות השׂער. מלבד זה היתה אתי אדרת חמה ומעט כלי־לבן בצרור. אשתי כמעט שהתעלפה, הושיטו לה מים. משגיח בית־הסוהר לחש על אזני ברחמי־אמת: “אכן בתקווֹת שוא הוליכוכם”. סגנו, שראה למבוכת נפשי, אמר אלי: “אבל הלא רק למשך שלשה ירחים אתם גולים”. אכן שקר דבּר האיש כדי להרגיע את רוחנו. יותר מכל דכּאה נפשי הידיעה כי עלינו לנסוע ברכב־הדואר. יראתי פן לא תעצור אשתי כוח לשׂאת את הטלטולים. נתּנה לי הרשות לכתוב אגרת לילדי.

אין זאת כי למען תהיה הבהלה שלמה, הכניסו אותה שעה אסירים חדשים כשמונה אנשים, וביניהם אשה חולה אחת שבכתה בכי היסטירי. המשגיח פקד להביא אותם אל מבפנים לשׂבכה עד שיוליכו אותנו מכאן.

בתורת בני־לוָיה לשנינו, לי ולאשתי, הפקדו שלשה זשאנדארמים, שני אנשי־צבא נמוכים ואחד סגן־אוֹפיצר. התחננתי לפני המשגיח כי יובילו אותנו לאט־לאט ויתנו לנו להחליף כח בדרך. המשגיח הראה על סגן האוֹפצר ואמר, כי הדבר תלוי בו. בינתים נודע לנו כי לא יחד נסע, אלא מובדלים זה מזה. הדבר הזה המר לנו מאד, אבל מה יכולנו עשׂה? מן השמים גזרו כי נשתה את כוס־היגונים עד תומה.

יצאנו אל מחוץ לשער ונשב במרכבות אשר חכו לנו. אני עם שני זשאנדארמים במרכבה האחת ואשתי עם איש־חיל אחד – בשניה. הפצרתי בסגן־האוֹפיצר, היושב אתי, לקרוא לבנינו כי יקחו ממנו את ברכת הפּרידה וגם יביאו לנו מספר חפצים, אך הוא לא נעתּר לבקשתי. הוי מה קשה היה ללבנו בעברנו בקרבת מקום לבית מגורי מחמדי־נפשנו, מבלי יכולת להתראות עמם, בטרם נצא לדרך רחוקה, שאחריתה לוּטה בערפל… בתחנת־הדואר רתמו למעננו שתי רתמות משולשות של סוסים; נתנו לנו שתי כרכרות דוהרות, עגלות בעלות קפיצים לא נמצאו. את הדרך עד לתחנה הראשונה נסעתי בהיותי מובדל מאשתי. בדרך בקשתי מאת סגן־האוֹפיצר לא להבדיל עוד בינינו, כי חולה היא אשתי וזקוקה לעזרתי. גם פצרתי בו שלא נחפָז בדרכנו. הוא הבינני לדעת כי אין הדבר תלוי אלא ברצונו הטוב. כשבאנו לבית התחנה מצאתי את אשתי שבורה ורצוּצה שוכבת כאבן דוממת בתחתית־העגלה. לבי התפלץ מכּאב למראה הזה. מכאן ואילך הושיבו אותי ואת אשתי בעגלה אחת והדבר הזה היה לה להקלה פורתא. מאליו מובן כי כל הלילה לא נתנו שינה לעינינו. קרוב לשש שעות בבוקר הגענו לשליסלבּוּרג. עמדנו להנפש בתחנת־הדואר, שתינו חמין וַנמצא מקלט־מנוחה באחת הפנות לעצמותינו היגעות, אבל אי אפשר היה להרדם שם אף לשעה קלה. רק חדר אחד היה והמוני אנשים שוטטו הנה והנה, זה יוצר וזה בא. משליסלבּוּרג נסענו באנית־הקיטור ההולכת באורח ישר מפטרבּוּרג לפטרוֹזאוואדסק.

ביום הששי, כשתי שעות אחר הצהרים, הפליגה האניה מחוף שליסלבּוּרג. היא עשׂתה את דרכה לאט־לאט, עד כי כל מאה ועשׂר הפרסאות(?), אורך התעלה ההיא, עברנו כמעט במשך מעת־לעת ומחצה והגענו לטיחוינקה(?) בשבת, לפנות ערב. בבית אכרים מצאנו לנו מלוּנת לילה וביום הראשון השכמנו בבוקר, עלינו על מַעברת־המים וַנסע בתעלת סייאס. המַעברה נמשכה בחבל הקשור לסוס, שצעד ליד החוף. אמוֹר מעתה, שמהירוּת לכתה של המעברה לא עלתה על מהירות הסוס ההולך צעד־צעד. וכך עשׂינו במשך יום ולילה חמשים ותשע פרסאות. והמים, אשר גאו בעת ההיא, כסו את כל אדמת החוף אשר מסביב. על כן היה הכרח שתעמוד המַעברה במרחק חמש שעות מן הכפר. על פני לוחות קרשים הגענו עד לבית אכרים, שמראהו היה מראה אי הבולט מבין המים הרבים אשר פשטו מסביב. שתינו חמין וננפש מעט. בני־הלוָיה שלנו חקרו ודרשו לזמן בוא האניה ההולכת מפטרבּוּרג. הגידו לנו, שהאניה מצאה לה מחסה ומסתור באחד החופים מחמת הסערה שנתחוללה ועוד לא הגיעה, וכי בכפר הרחוק ממנו דרך חמש פרסאות נמצאת מעֵין לשכה, אשר שם אפשר לחקור לדעת על אודות הזמן אשר בו תבוא האניה. עד הכפר ההוא יכולנו להגיע רק בסירת־דוגה. אחד הזשאנדארמים נתעכּב מסבּת מה וכשיצאנו בסירה היתה השעה קרובה לתשע. נהגו בסירה שתים נשים. הגענו לכפר ונמצא מקלט לנו באחד מבתי־האכרים. מפי בעלת הבית קבּלנו שהאניה עוד לא עברה וכי בעברה במקום הזה היא מכריזה על עצמה, בהשמיעה קול שריקה. אכן לשם יתר בטחון, מן הראוי לנו להגיע אל החוף למקום חניתה במרחק שש פרסאות מפה. היא הבטיחה לנו להתקין למעננו סירת־מפרשׂ טובה, כי הסירה אשר הביאתנו עד הלום היתה בלה ורעוּעה והמפרש לא הונף עליה. אך בעוד בעלת־הבית עומדת ומבארת לפנינו את כל פרשת הענין והנה נשמע קול השריקה וממרחק נראו תימרות עשן הארוּבּה של האניה אשר הפליגה ונחפזה בדרכה. עתה לא היתה עוד שעתנו בידנו להמתין עד אשר יתקינו לנו סירה חדשה ונחָרף נפשנו לגשת אל האניה בסירה הראשונה, אשר בה הגענו עד הלום. מהרנו ונשב בה ונפצר בכל לשון של הפצרה בשתי הנשים, כי יגיעונו למחוז חפצנו; אף מצאו להן לעֵזר כנגדן את אחד האכרים. מתוך פזור־הדעת נשכח משוֹט אחד על החוף ולידי היושב על ההגה לא נמצא משוֹט. הוּנף המפרש הישן, המוטל בירכתי הסירה. במקומות אחדים במפרשׂ נפרם התפר. גם כל יתד לקשור אותו אליה, למען יעמוד הכן, לא היתה אתנו, ונאחז את חבלי המפרשׂ בידינו. אבל עד אשר נכנסנו לאפיקו של נהר סוויר חלפה־עברה האניה על פנינו. אז החלנו לרדוף אחריה. נענענו ורמזנו לה במטפחותינו, אך האניה לא עמדה מלכת. החלטנו לרדוף אחריה עד מקום חניתה, אולי יעלה בידינו להדביק אותה בטרם תלך. אין ספק שבנסיעתנו זו היתה כרוכה סכנה. נשבה רוח חזקה ואנחנו יגענו ולא הונח למפרשׂ להשמט מידינו. זרם המים היה עז; המים הכו גלים גאים. כשמונה אנשים ישבנו בסירה עד כי היתה שקועה ברובה במים, אשר כמעט הגיעו עד לשׂפתה. כל דחיפה קלה שבקלה יכלה להפוך את הסירה על פיה. היה גם צורך להביט בשבע עינים ולהזהר שלא לפגוע בכלונסאות אשר נתקעו בנהר על ידי פורשׂי־מכמורת למצודות הדגים. במקום אחד הכרחנו לָבוֹר לנו דרך לא ישרה מסביב לאי קטן. אך אנחנו לא שמנו לבנו לכל הסכנות האורבות לנו ונטס כחץ מקשת לאורך הסוויר. הבתולה שישבה ליד ההגה היתה בת־חיל ותחתור בחפץ־כפיה. כשקרבנו לכלונסאות ונראה מרחוק איש־שיט אחד, נמלך האכר היושב אתנו ויאמר לקרוא את הזר לעזרה, אז גערה בו הנערה ותאמר: “הרף, למה זה תביא מורך ופחד בלב האנשים!” אמרה ותעבור בשלום בין הכלונסאות. בקצה השמים עוד נראה גוף האניה, שעדיין עגנה כנראה בחוף. אך בדרך שוּטנו מסביב לאי פגעה סירתנו בשרטון ותעצר. בכוחות משותפים עלה בידינו להסיע את הסירה מעל השרטון ולחלוף מעל פני האי ואז נגלתה לפנינו האניה כשהיא מפליגה מן החוף. ראינו איפוא שהאניה חמקה־עברה, אך לשוב אחורנית לא היה כדאי לנו. עוד מרחק שתי פרסאות הבדיל בינינו ובין תחנת האניות. לבסוף הגענו. פנת־המקלט לאניות היתה בנויה כעין גשר. כל קורת־בית, למצוא בו מחסה ומסתור מזרם וממטר, לא היתה במקום. ממרחק נראו סוּכוֹת־הכפר הדלות, שנסתחפו במים. עתה לא היתה לפנינו אלא דרך אחת: להגיע אל תחנת הדואר, ומשם לנסוע ביבשה, ברכב, או ב"עליה", כלשון הבריות במקום הזה. עוד הפעם היתה לפנינו דרך חמש פרסאות עד תחנת־הדואר. נקרה לנו אכר, שקבּל על עצמו להעבירנו את הדרך עד התחנה. הנשים עיפו עד לבלי נשוא ותמאֵנה לחתור הלאה. את הסירה החדשה, שבה עמד האכר להפליג, אפשר היה להתקין לדרך במשך חצי שעה לא פחות מזה. אני ואשתי נסתרנו מן הרוח מאחורי אסם אחד, חרב למחצה, שבצבץ מתוך מי הגאוּת. סוף סוף הקריבו את הסירה, קנינו בה ישיבה וכה הגענו וירדנו בשלום לחוף ליד תחנת הדואר גופא.

בסך הכל עשינו בסירה כשש־עשׂרה פרסאות במשך שתי שעות. ירדנו לחוף קרוב למועד הצהרים בשני בשבת, הוא השביעי לחודש מאי. מ… עד פטרוֹזאוואדסק עוד היתה לפנינו דרך של… פרסאות. הזשאנדארם אמר לנו כי עלינו להחָפז, כי אם לא נגיע בשמיני למאי עד הצהרים, ודאי שנמצא דלת לשכתו של שׂר הפלך נעולה בפנינו. הרביעי בשבת, שחל בתשיעי למאי, הוא יום חג ומועד. וכך יהיו הם אנוסים לשהות בדרך שני ימים מיותרים ועלינו יוטל לבלות יומים אלה בבית־המשמר, עד שיפקידונו בידי הרשות המקומית. אודה ולא אבוש כי התקוה הזאת שנשקפה לי, לא שעשעה את נפשי ביותר. אחרי שבלינו ששה שבועות בבית הבור שבעיר הבירה עמדנו לטעום טעם בית הסוהר שבעיר השׂדה! אספנו שארית כוחותינו ולא רק הסכמנו לנסוע בלי הרף והפסק, כי אם הוספנו עוד לזרז את הזשאנדארמים. לאשרנו נזדמנו לנו בכל התחנות עגלות וכרכרות שהתנודדו רק מעט ואנחנו נתנו בהן חציר שחת, אשר היה למצע־משכב לאשתי. גם הדרך, מחוץ למקרים בודדים יוצאים מן הכלל, הלכה למישרים. עשׂינו למעלה מעשׂר פרסאות בשעה. בלילה, אור לשלישי בשבת עמדנו להנפש ב… כשלש־ארבע שעות. ביום השלישי יצאנו בשש שעות בבוקר; עוד היתה לפנינו דרך של ששים וחמש פרסאות. ברגע צאתנו מתחנת קוקסאזירו, הרגשנו כי בעגלה המביאה אותנו מתחנת אולונצק ואשר שבה כבר בדרך אחורנית, שכחו הזשאנדארמים את הצרור שבּו היו כל כלי־הלבן אשר היו אתנו במקרה בבית־האסורים. וכבר היו הסוסים רתומים לצאת לדרך. בעל הכרכרה נחפז לשוב לפני עשׂרים רגע בערך, מיד כשבאנו למקום, בטרם יניח לסוסיו. נכּר, שסוף מעשׂה היה במחשבה תחלה, כי העגלה השניה עוד עמדה במקום ולא מהרה לשוב למקומה. משגיח התחנה אמר לשלוח איש רוכב להדביק את העגלון הבורח, אך שכר המתנה זו היה יוצא בהפסד זמן של שעה לכל הפחות ואנחנו העלינו על לב את אזהרתו החמורה של הזשאנדארם ונגמור בנפשנו לחוס על הזמן היקר ולהסתפק בהבטחת המשגיח כי יתן דברו בידי העגלון המחכה פה לשלוח את הצרור הנשכח בפּוֹסטה הקרובה, כלומר בחמישי בשבת, והוא המשגיח ימציאהו ללשכת שׂר־הפלך. הודעה זו הרגיעה את רוחנו וַנסע הלאה לדרכנו. ועדיין אנו עומדים ומצפים עד היום לבוא הצרור האבוּד הלזה.

בתחנה האחרונה הפרידו ביני ובין אשתי וַנסע כל אחד עם בני לויתו. במבוא העיר בפתח השער נעצר הזשאנדארם ויעשׂ עמי חשבון. הגענו לפטרוזאוואדסק ביום השלישי, הוא השמיני למאי, בשעה שתים עשׂרה בצהרים בדיוק. ונסע ונבוא לפני ביתו של שׂר הפלך. הזשאנדארמים הוליכונו בפומבי כדת ונעלה בכבש הפנימי; אז יצא לקראתנו אחד הפקידים ויוליכנו לפנים החצר. אשתי היתה לבושה אדרת שׂער ובעמל רב הניעה רגל, בהשענה עלי. אני הייתי עטוף אדרת חמה וחבוש מגבּעה מעוכה. שנינו בכלי לבן מזוהמים. שׂערנו לא עשׂוי ופנינו לא רוחצו, מכוסים שכבה עבה, בליל אבק ורפש. ובמראה זה התיצבנו לפני שׂר הפלך אולונצק. העירותי על הדבר את אזני סגן האוֹפיצר ואבקש ממנו להניח לנו עד אשר ניטיב במעט את חזות פנינו, אך הוא השיבני בבת־צחוק על שׂפתיו, לאמור: “אין דבר, יודע שר הפלך כי זה באתם מן הדרך”. בחדר הקבּלה של שׂר הפלך ראיתי במראה את פני ואחרד לחזותי הפרועה, הפקיד המוליכני נטל את הכתב מידי הזשאנדארם וישׂא אותו לפנים הבית. כעשׂרים רגע עברו עד שיצא לקראתנו זקן כבן ששים, בעל שׂיבה ובראשו קרחת, קומתו למטה מבינונית והוא לבוש מעיל אזרחים שחור וארוך, – זה היה שׂר הפלך אולונצק גריג. גריג. גריגוריוב. הוא נגש אלי ויקרא בשמי, דרך שאלה, ובטרם יקבּל תשובה מפי, אמר לזשאנדארמים: “לכו אל שׂר השוטרים”.

ועוד פעם הליכה כחוק ברחובות העיר. לאשרנו היתה לשכת הפּוליציי מצויה בקרבת־מקום. שׂר השוֹטרים הוציא כתב־תעודה לזשאנדארם ובו קיים כי קבּל אותנו השנַים לרשותו. אז החזיר לי הזשאנדארם את כלי ושארית כספי (205 רו"כ) השמורים תחת ידו. וכך יצאנו מרשות הנהגת חיל־המגן לרשות הבולשת שבמקום. מיד שלח שׂר השוטרים אחד מפקידיו ללכת אתנו לתור למעננו דירה לשבת. הוא הביאני ל"חדרים המרוהטים" של ביליאיוב, אשר ממול בית האכסניא “פּאלירמוֹ”, לא הרחק מחוף־הנהר. שאלו ממנו רו"כ מחיר חדר ליום. אני לא עמדתי על המקח, כי קויתי לעבור לדירה אחרת, באמרי בלבי שוַדאי יניחונו לגור בפטרוֹזאוואדסק; מלבד זה נלאינו מאד מטורח־הדרך ונשמח לקורת־בית כלשהיא, אשר בצלה נוּכל לשוב אל המנוחה. ונשאֵר. פקיד הרשות הלך לדרכו, בעזבו את אחד השוטרים במבוא הבית. נמצא שעדיין אין אנו חפשים לנפשנו ועוד שׂוּמה עלינו משמרת.

הרגעים הראשונים שבלינו אני ואשתי לבדנו, באין זר אתנו, היו קודש לזכרונות על אודות ילדינו. נפלנו איש על צוארי רעוּתו ונפרוץ בבכי. כשנרגעה סערת רוחנו, השכבתי את אשתי במטה ואצא לצווֹת לנו ארוחה חמה לסעודת־צהרים. גם לקחתי דברים מעט עם בעל הבית על החיים ועל המעשׂים בעיר הזאת, אשר לא ידעתי אותה מתמול־שלשום.

לאחר הסעודה עלתה אשתי על יצועה ואני ערכתי טיליגרמה על בואנו. אך נזכרתי כי נאסר עלי משלוח טיליגרמות בלי רשות שׂר הפלך ואעַלה בדעתי כי לא עת היא עתה להטרידנו ממנוחתו, כי ודאי ישן הוא כעת שינה שלאחר הצהרים. בארבע שעות בא פריסטאוו ויודיע, כי למקום מגורינו נוֹעדה העיר פּוּדאש ועוד היום עלינו לצאת לשם באניה המפליגה בשמונה שעות. מפטרוֹזאוואדסק עד פּוּדאש דרך שלוש מאות ושמונים פרסאות: חזרה באניה מאתים פרסה עד וואזניסיניה, משם לוויטעגרה שבעים וחמש פרסאות, שאפשר לעשׂות גם באניה, ומשם עד פוּדאש דרך של מאה ושתים פרסאות ב"עליה". הודעה זו מפי הפריסטאוו לא בשׂרה לנו נעימות כלל. חשבנו בראשונה כי למקום ישיבתנו נוֹעדה פעטרוֹזאוואדסק גופה, והנה גם לחלץ עצמותינו כדבעי לא יתנו לנו; מלבד זה היה נחוץ להריץ אגרת לילדינו ואף לקבּל מפטרבּוּרג מעט כלי־לבן ובגדי־קיץ. עניתי ואמרתי לפריסטאוו כי היום לא נוכל לצאת, יען כי חלתה אשתי מחמת טרדת־הדרך. אגב נזכרתי על מציאותו של ד.א. רינדזיונסקי, המכהן בכהונת סגן קטיגור בפעטרוֹזאוואדסק. קויתי שהוא יעמוד לנו בצרה וימליץ עלינו לפני הרשות אשר תניחנו לגור בפעטרוֹזאוואדסק. באחרונה נודע לי, כי על דעת עצמו, בלי רשות המיניסטר לעניני פנים, לא יוכל שׂר הפלך לעשות קטנה או גדולה בענין זה. הפריסטוו השיב, כי יביא דבר מחלת אשתי לפני שׂר השוטרים, אשר ישלח רופא לבחון את בריאותה. ואני עוד פסחתי על שתי הסעיפים אם אפנה לרידזיונסקי אם לאו. מתירא הייתי שמא אביאהו במבוכה. לא עברה שעה מועטת וסגן הפרוסטאוו אץ אלי ומזמינני לבוא ללשכת שׂר השוטרים, מקום שם גם רידזיונסקי מחַכּה לבואי. שכרתי מרכבה ואסע. רינדזיונסקי קבּל אותי בעמדו ליד המראה, בפני שׂר השוטרים, וסבר פניו היה של שׂר המקפיד על דברי־חוק. ריככה זה “נוֹקשת?” שאלני בפנים נזעמים ויעף בי מבט חודר כליות ולב. “לא אדע איככה השיבותיו, גם לי לא הוגד הדבר עד היום”. “אמנם – הפסיק את דברי – אחת היא עכשו, את הנעשׂה אין להשיב; אך מעתה עליך לנהל את מעשיך רק על פי החוק. הנה אתה מודיע, כי אשתך חולה ולא תוכל היום לצאת לדרך; יבוא איפוא הרופא ויבחן את בריאותה”. וכך הוָה, מיד בא הרופא בלוית שׂר השוטרים למעוֹני. בדקו את בריאות אשתי וירשמו בספר – ולא אכפו עלי עוד לנסוע בו ביום.

ביום הרביעי בבוקר הריצותי טיליגרמה וזה לשונה: “תמול באנו בשלום פעטרוֹזאוודסקה. למקום מגורינו נועדה העיר פוּדאש. השלום לילדים, למשק הבית?” את הטיליגרמה שלחתי ברשיון שׂר הפלך ויום תמים חכיתי לתשובה. מכיוון שזו לא באה העליתי בדעתי, כי אנשי ביתי יתקשו בדבר אם כדאי להשיבני על ידי הטילגרף, בהיותם מפקפקים בדבר אם עדיין בפעטרוֹזאוודסק הננו או שכבר נסענו מזו. על כן ערכתי ביום החמישי טיליגרמה נוספת לאמור: בפעטרוֹזאוואדסק נשהה ימים מספר; שלחו החפצים באניה הראשונה. לבשׂורה מפיכם יגל לבנו". ליתר בטחון הרצתי טיליגרמה זו על פי האדריסה של אברהם ופתשגן הכתב למַקס.

מאחר שנתּן לי הרשיון להריץ את הדברים האלה, הייתי מובטח, שלא יוסיפו להטריד מנוחתי עד בוא החפצים. אף גליתי את דעתי בענין זה באזני שׂר השוטרים והוא הסכים לכך. השמועה אמרה כי שׂר הפלך הזה הוא איש נבון ובעל יושר. בתקופת הימים הקצרה שבליתי בפעטרוֹזאוודסק, היתה לי שעת־הכושר להוָכח, כי כנים דברי השמועה הזאת. עם כל חומר הדין הנהוג לגבי פושעי המלכות הגולים, היה מתנהג עמם במדת החסד והרחמים. כשקרא במכתבי הראשון את בקשתי לשלוח את האגרות אלי ישר לפוּדאש, מלא את ידי שׂר השוטרים להודיעני, כי אתקן את הדבר, למען ישלחו המכתבים לפעטרוֹזאוואדסק, כדי שלא ילך הזמן לאבּוּד, כי בין כה ובין כה ישיבו את המכתבים החתומים מפוּדאש לראוּת עיניו. אחרי כן, כשבאה אלינו בתנו נאדי עם החפצים, יראתי פן יציקו לה בחפּוּשים ובגזרת אסור התראות אתנו, אכן שום דבר מעֵין זה לא הוסב לה. מהיותי מכיר את מזגו הרפה של שׂר השוטרים, בטוח אני, כי נהג לפי הוראת שׂר־הפלך. שׂר השוטרים ביליאיוב הוא איש טוב וישר, אך אין זאת כי דעתו קצרה ופוסח הנהו על שתי השׂעפּים. הוא קנה השכּלתו בבית הספר המחוזי כאן וזה לו שבע־עשרה שנה, שהוא מכהן בפעטרוֹזאוואדסק, בכהונת שׂר השוטרים. בדרך כלל נהגה אתנו הרשות בדרכי נועם ובהסברת פנים. ומדי פעם בפעם בבואי ללשכת הפּוֹליציי היה שׂר השוטרים קם לקראתי ומכבדני במקום לשבת. נסיתי לחקור מפיו את סבּת מאסרנו וגלותנו וכמה זמן תארך הגלות הזאת. ימים רבים מאֵן להאמין כי סבּת הדברים נעלמה ממני והיה חושד בי כי מתחפּשׂ בדברים אנוכי; אך לאחר שנוֹכח בכנוּת דברי, הגיע פעם לידי התגלוּת הלב ויסַפּר לי כי אף לו לא נודע שמץ דבר. אז הוציא ממגרת־סתרים את אגרת שׂר הפלך על אודותינו ויראני את הכתוב בה לאמור: “בפקודת הגיניראל־גוּבּרנאטאר לס. פטרבורג הגלו בגולה לפלך אולוניצק, מטעמים מדיניים, אזרח הכבוד י.ל. גורדון ואשתו ב. גורדון”. והבטח הבטיחני כי יחקור על אודות הענין בלשכת שׂר הפלך, אך גם שם לא ידעו שמץ דבר. אכן בואה של נאַדי הסיח מלבי את כל השאלות הללו.

לאחר שהגיה שׂר הפלך את הדיפּישה השניה שלי התיר לי את שליחתה, ויחד עם זה מלא את ידי שׂר השוטרים להמציא את התשובה ישר מרשותו. התשובה הגיעה עוד ביום החמישי לפנות ערב. אבל בהיותה שלוחה על פי כתובת רינדזיונסקי, אשר הלך למסעיו, החזיק שׂר השוטרים את הדיפּישה בידיו. חולה מתוֹחלת ממושכת, סרתי ביום הששי לאחר הצהרים ללשכת הפּוֹליציי. אז הראני את הדיפּישה החתומה ובקושי נאות לשלחה לגברת רינדזיונסקי, אשר תסיר בעצם ידיה את החותמת מעליה. מתּחלה אמר להמתין עד שוב רינדזיונסקי.

דיפּישה זו, שבכנפיה צרורה הבשׂורה הראשונה מאת בנינו, היתה לנו לישועה רבה. קראנו בה ונבכה בדמעות שליש. אברהם כתב: “נאדי בלוית המשרתת תצא עם החפצים לפעטרוֹזאוואדסק. הכל דורשים בשלומכם מקרב לב, אל תפלו ברוחכם; בעזרת השם ישונה מצבכם לטובה. שלום לכולנו”. החלונו לבאר ולפרש כל דבּוּר בדיפישה זו. המלים: “הכל דורשים שלומכם מקרב לב” יחסתי לידידינו ולשאר האנשים, הנושאים עמנו בצערנו. את הבשורה על בני־הבית קראתי במלים: “שלום לכולנו”. שאפתי להבין פשר המלים “בעזרת השם וכו'”. האם חפץ אברהם להגיד בזה כי הוא טורח ומשתדל למעננו להצליח, או אין זה אלא סתם שיגרא דלישנא, הנאמרת רק לנחמנו מיגוננו, וכוָנת הדברים היא: אל תבטחו בבני אדם שאין להם תשועה? מהרהורי לבי הקודרים ראיתי ונטיתי בלבי לפשט אחרון זה ורוח עצב ויאוש נסכה עלי פעם בפעם. אך מיד זכרתי את הדברים הנלהבים שדבּר אברהם על אודות האגרות שהריץ איבנַטייב לגיניראל־גוּבּרנאטור ולזוראוו. האף אמנם ייגע בדי ריק? האף אמנם לא יצא לאור צדקנו? קשה היה להעלות רעיון זה על הלב. בעיקר שאפתי למצוא בלבי מה היא מטרת נסיעתה של נאדי. האם היא באה על מנת לשבת אתנו כל הימים, כי אסרו עליה את הישיבה בפטרבּוּרג? אם כן, הרי נחתך גורלנו ואבדה לנו כל תקוה. ומה יהיו מעשׂיה של נאדי בפוּדאש? או אפשר שהיא באה אר לראות פנינו, לנחמנו מעצבנו ולסַפר לנו פרטי דברים על מהלך עניננו? צדקה גדולה היתה עושׂה עמנו, לו היה הדבר כן. ואם אמנם בעוד ימים מספר יתברר הדבר לאשורו, אך קצרה רוחי לשבת דוּמם ויחיל, – ארכו לי יומים אלה כנצח. בכלל הייתי חבור עצבים מתוחים ונסערים במדה שאין לי למעלה הימנה. לא ידעתי שלו בנפשי אף לשעה קלה.

עוד בטרם אקבּל את הדיפּישה שלחתי ביום החמישי שני מכתבים לאברהם ולמַקס ובהם הוראות שונות בנוגע למשק הבית ולתקנת הילדים… קראתי את המכתבים לפני אשתי ובדמעות שליש השקינום. כשנקבתי במכתבי לאברהם את סכום הוני המגיע קרוב לחמשת אלפים, אמרה אשתי, כי שמועה היתה מהלכת בפטרבּוּרג (מפי זלקינד), שהוני עולה לשלשים אלף עניתי ואמרתי לה: “לוּ היה הוני מגיע לשלשים אלף, הייתי זה כבר מתפטר ממשמרתי בהנהגת הקהלה העברית ומאד אפשר, כי הייתי פטור אז גם מכל הצרה הזאת אשר באתני”.

ביום הששי הופיע שנית הרופא, בפקודת הפּוֹליציי, לבחון עוד הפעם את מצב שלום אשתי ולברר מתי נוכל לצאת לדרך. מתירא הייתי פן נהיה מוכרחים לצאת מפה בטרם תבוא נאדי ואודיעהו כי מחכים אנו לבתנו הנושׂאה אתה חפצים בשבילנו והנה היא באה ביום השני, על כן יהיה כבד ממנו הדבר לנסוע מפה לפני היום השלישי. הוא הבטיח לתכּן את תשובתו לרשות לפי בקשתנו. הרופא הזה, המכהן מטעם העיר, אנדרוסקיביץ שמו, מזרע הפולנים, הוא כבד לב וזעום־פנים. בעד בקורו הראשון תקעתי לידו שני רו"ב. אודה, כי הייתי ירא מפניו, שמא תגרם לי תקלה על ידו.

בשבת לאחר הצהרים קבּלתי דיפּישה חדשה מאת אברהם, המבשׂרת כי יצאה נאדי לדרך. כדי לקצר את הזמן החלותי לקרוא בספרי השנה לפלך אולונצק משנות 1866־1865. באזני אשתי קראתי איזה רומן, שרק את חלקו האחד מצאתי. יותר משך את לבי הספר “מחיי הגרף ספּירנסקי” (חבּוּרו של הברון קורף), שנזדמן לי אצל בעל ביתי; גם ספר זה נפסק במקום שהיה בו ראש ענין למעני – בפרק גלותו.

ביום הששי הביאה לי אחת הרוכלות כּוּתּנות. הכרת פניה ענתה בה, שמבני־ברית היא. אף אמנם עבריה, אשת־חייל, היתה. שאלתיה אם יש פה בפעטרוֹזאוואדסק עֵדה לישראל ואם רב לעֵדה ובית כנסת; היא הסבירה לי, כי רב אין במקום והיהודים המעטים והעניים, מיוצאי הצבא, מסתפקים בשוחט בלבד, כמו כן אין בית כנסת ויש רק בית מוֹעד לתפלה. הבטח הבטיחה אותי כי תשלח אלי את השוחט, אך הוא לא בא. אין זאת כי הפחד מנעהו, או אפשר שכחה האשה את דבריה.

בעל בית דירתי קרא בשם איש יהודי עשיר אחד, הלא הוא הסוחר מינקין, וגם אמר לבקש ממנו כי יבקרני, אך האיש לא נמצא בעיר.

בשבת באה אשה עבריה אחת ותאמר לבעל הבית כי יש את נפשה לראות פנינו, אך היינו ישנים באותה שעה. בעל הבית שאל אותה לשמה ואם היא מכירה אותי מכבר. היא השיבה, כי בנה או שאֵר בשׂרה היה משרת אותי בפטרבּוּרג. היה בדעתה להכּנס פעם שנית, אך לא באה.

ביום השבת אמרתי ללכת לתפלה בצבּוּר, אך שומר צעדי הכביד עלי ואמנע מזה. גם אמור אמרו לי כי אף לזה דרוש רשיון מאת שׂר הפלך ואשוב מחפצי.

סוף סוף הגיע היום השני המקוּוה. בעד האשנב נשקפנו ונראה בעמוֹד האניה במבוא העיר (עד לחוף לא הגיעו האניות, כי העיר דרשה מחברת האניות להעלות את השׂכר; על כן עגנו האניות במבוא הנהר והתקשרו עם העיר על ידי סירות). הלכתי יחד עם בעל הבית להקביל פני נאדי. אך לא מצאנו עוד סירה בחוף, כי כולן הפליגו לאניה. פה בחוף נמצא גם שׂר השוטרים. אך טרם ישבנו לנוח ואראה בסירה המתקרבת אל החוף את נאדי והמשרתת עמה. (היא נאסטיה המבשלת בבית מיננה). פני נאדי היו כמו שׂרועים וכחוּשים; מתחת לעינים התוו קוים עגולים, כחולים וצהובים. לבי נקרע לגזרים למראה הזה. אין זאת כי רבות הרעות אשר שׂבעה לה נפשה בימים האחרונים. ומיד שבתי ואהרהר במיננה: מה מראה פניה כעת? רושם המאורעות האחרונים ודאי נתן בה אותותיה אותות, בעיקר משום שהגיעו לאזניה לפתע־פתאום כהלמוּת רעם ביום בהיר. אך הנה ירדה נאדי מן הסירה. מיד לאחר ברכת השלום הראשונה סקרה בלא מנוחה סביבותיה ותקם ותשאל לשלום אמה, אשר נשארה בבית. הצגתי את נאדי לפני שׂר השוטרים והוא השתחוה לה בנמוס. אני נזכר שוב בהשערתי ששערתי כי נאדי תהיה צפויה לכל מיני תלאות ופורענויות מצד הפּוֹליציי. בעל ביתי הודיעני בהתגלוּת לב, כי לא יוכל להכניס את נאדי לבית־דירתנו בטרם יגיש את תעודת־המסע שלה לעיני הרשות ויקבּל ממנה רשיון מיוחד לכך. אך בראותו את מנהגו של שׂר השוטרים עמנו, לא שב עוד לדבּר בענין זה ואיש לא פגע בה לרעה אף במלוא נימא.

 

III    🔗

עם בואה של נאדי הוּארה מעט פאת השמים אשר מאחורינו, אך לפנינו עוד סך עב הענן, אין אנו יודעים כמה תארך גלותנו, אם גלות היא לפי שעה או לכל ימי חיינו. אבל פתח נפתח לי להציץ בו אל מעשׂי־התעתועים הנעשׂים מאחורי הפרגוד בלשכת החשאין אשר לפּוֹליציי… במכתב הכתוב אלי באחד עשׂר במאי אני קורא: “אין ספק כי אתה, וגם אנחנו כולנו יחד אתך, נפלנו קרבנות לשטנה נמבזה, שקבּלה תוקף ע”י שוחד הגון. על חטאים אלה נמצאת חייב: א) כי תמכת בכסף בידי תלמידי האוניווערזיטאֶט הקושרים. ב) כי השתמשת בשמו של גינצבּוּרג¹² ותקבץ כסף לפעולת ההטפה כנגד משטר הארץ, ג) כי בעד השתדלותך להעתיק הנה את מושבו של הרב ממוהילוב¹³ קבלת ממון רב ותתן את הכסף לצרכי אותה ההטפה, ד) כי באת במגע ומשׂא עם אנשי הכת הסוציאליסטים שבחוץ־לארץ וה) העידו בלך כאִלו אתה אחיו, עצמו ובשׂרו של מַקס גורדון". כל הדברים האלה נודעו, כפי שהסבירה לי נאדי, מתוך התשובה בכתב שהשיב הגיניראל־גוּבּרנאטאר גורקא לגרף איגנַטייב. לוּ גם פקפקתי במקור מוצאה של השׂטנה הזאת, הרי הסעיף השלישי מבאר את הדבר באר היטב. אמור מעתה, שכל אלה החפּוּשׂים בדירתי כדי למצוא איזו אשה לבית קוירנסקי, קרבתי המדומה למַקס גורדון, בית־עֵקד־הספרים המדומה שכוננו ידי, כביכול, – כל אלה לא היו אלא תכסיסים מזויפים כדי לחפּות על הפגיעה האמיתּית שפגעו בי בשוט לשונם אנשי כת החסידים – אנשי בריתו של הרב לנדוי. מכיר אני, כי בראש וראשונה היתה יד הנבל ר–ג בעלילה הזאת. אלמלא הוא לא ערבו את נפשם מ. ושאר תומכי לנדוי, לתת ידם לשקר כזה. הן די היה לעיין רגע בספרי הלשכה של שׂר העיר גופא, כדי לראות מי ומי השתדל לטובת לנדוי. די היה לשאול פי כל איש עברי, המהלך לתומו ברחובות פטרבּוּרג, וביחוד את מ.פ. פרידלנד, את י.מ. מלכיאל ואת ד.פ. פייבּרג, כדי להוָדע שאני הייתי בין ראשוני המתנגדים ללנדוי, די היה לחקור בספרי הבקורת לעדת ישׂראל בווילנא, כדי להוָכח בעליל אם אמנם יש לי אח בשם מַקס אם לאו. ולוּ עברו בתום־לבב על כל אוסף האגרות שהחרם אצלי, המקיף תקופה בת חצי יובל שנים, חי אני אם היו מוצאים שם אף דבּור אחד, המעיד בי, כי אמנם בא אני בסוד הסוציאליסטים, אשר תורתם זרה לרוחי ואת האנשים הדוגלים בשמה לא אכיר ולא אדע. ולבסוף, חקירה ודרישה קלה בספרי הדינים־והחשבונות של הוַעד (לחברת מַרבּי השׂכּלה בישׂראל) היתה מראה איך נהגו במתן התמיכה לתלמידים, למי מהם נתּנה התמיכה ואם חלקתי את הכסף לפי ראות עיני או בפקודת הוַעד. אך הלא על כן נתּן השוחד, הנזכר במכתב שהביאה נאדי, כדי להניא מכל החקירות והדרישות האלו. על כן גם החזיקו בסוד גמור את האשמות שהאשימוני בהן והעלימון אף מדעת המנהל לעניני המשפטים בלשכת שׂר העיר ל.א. קודומובסקי; על כן גזרו על הראיון אתי עוד בימים הראשונים למאסרי. מובטחני, כי אף מחלקת־הסתרים של הפּוֹליציי לא האמינה כי יש יסוד ממשי לאשם אשר הטילו בי, שאם לא כן – היתה נוהגת בי בחומרא יתרה מזו. גזרת גלות לאדמת פלך הסמוך לפטרבּוּרג, הוא עונש קל יותר מדי בעד עבירות מסוג זה. מה ראתה איפוא להתנהג במדת הרחמים?

להתעללות מחוצפת כזו באמת היה מוכשר רק אדם תקיף ומופקר כר–ג. מתאר אני לעצמי איככה זה האיש… מתפאר ומתהלל במפלתו של גארדאן. גם מקסים, גם אברהם יודיעוני, כי האסון אשר מצאני חולל רעש גדול וגולל עלי רחמים רבים מכל צד. “הכל משתתפים בצערך – מוסיף מַקס לכתוב במכתבו – והכל מתמרמרים מאד על אלה המשׂטינים הנבלים… נכבדות ידּוּבר בך בכל חוגי החברה שבעיר”. בנוסח זה כותב גם אברהם. אמנם כל זה טוב ונעים לי, אפשר לאמור כתחבּושת של פושרין לפצע אנוש המתבוסס בדמו. השאלה היא רק אם ירפא לו.

אברהם אומר, כי רפוֹא ירפא: “עתה יודעים אנו מה האשמה וכנגד מי עלינו לאסור המלחמה. מעתה אהיה מונה את הימים עד שובך אלינו במנין שבועות ולא ירחים”. כה יכתוב אברהם הנוח להתלהב. די היה כי יריץ הגרף איגנַטייב אגרת לגורקא, להפיח אמונה בלבו, כי הנה קוראים לנו דרור; ובכל זאת באו הזשאנדארמים ועשׂו את שלהם והגלונו עד הלום. אך הנה גם מקסים מדבּר אלי בסגנון זה: “יש לקווֹת כי שעת גאולתך קרובה לבוא”. כה יתן האלהים, אך אמונתי רפה בקרבי. לא הרי בטוּל גזר־דין כהרי הגזרה גופה; וקשה שיבת גלוּיות – מאשר להוציא ממַסגר אסיר.

מה שנוגע למצבי בחומר, יודיעוני שניהם כי חברי הקהלה והוַעד, בהיותם בטוחים כי ימי גלותי לא ימשכו, החליטו להניח את מקומי בשבילי, והם יוסיפו לשלם לי שׂכר כבראשונה. מוזרה בעיני תקוָתם זו לשיבתי המהירה והרי כל מעשה לקרב זמן חרותי אינם עושׂים. האם לא היתה זאת מחובת אנשי ההנהגה והוַעד לעמוד לימיני עוד בימים הראשונים למאסרי ולא לתת אותי להתענות ששה שבועות בבית הבור? והלא אף איש לא נקף באצבע לטובתי. אף את החותם מעל לשכת הוַעד לא ישתדלו להסיר. מכיר אני ויודע שרוֹזנטאל¹⁴ וקויפמן¹⁵, שאברהם ומַקס באו עמם בדברים, הוגים לי רק טוב וחסד. גם מניח אני ששאר החברים העומדים בראש, אשר אין אני רצוי בעיניהם (כמו מ.פ.פ., למשל וכמו כן י.מ.מ. וי.א.ק. בהנהגה וה–בי ואפשר גם ב–ק בהוַעד) יתביישו בזמן הראשון להתנגד לכך. אך השאלה היא אם ימים רבים יוסיף הדבר להיות כן? ידעתי גם ידעתי טיבם של מוסדות כגון אלה. יעבור חודש, יבוא שני, והנחומים הנכמרים יתקררו ויחד עמם יתקרר גם מקורם. אחרת לא תוכל היות. ומה אם שנים על שנים תארך גלותי?

נאדי הביאה עמה מאה רו"כ. מאתים ושבעים רו"כ הפקדו בבאנק. כלי הבית נמכרו במאתים ושמונים ושבעה רו"כ. בשעתם עלו לי ביותר מאלף. עוד היטיבו הילדים לעשׂות שנחפזו למכור הכל, כי בעוד יום באו שוטרים ורצו לשמור על רכושי. רב תודות על הדאגות והמסירות הזאת! אם רכושם של הגראפים איוואן ואנדריי אוֹסטרמן, שהגלו בפקודת יקאטערינה השניה, נערך בסך עשרים וחמשה רו"כ ושמונים וארבע פרוטות (ענין במאסף “קדמוניות רוסיה”, וילי שנת 1897, עמ' 461) – רכושי במה נחשב הוא, לוּ נמכר מטעם הרשות? מקסים כותב: “אף־על־פי־כן מכרנו רהיטי ביתך, כי קשה היה לשמור עליהם. אם אמנם סדוּר הבית מחדש יעלה במאות אחדות יותר, הרי הכל ימלא לך במדה גדושה”. מקסים הטוב אינו מבאר מי ומי ומאיזה מקורות ימַלאו לי את ההפסד הזה.

החל מן השביעי במאי קני נהרס, מעוֹני נעזב, הפסנתר ושאר החפצים הובאו לבית מקסים. אוסיפּ לן בבית רימאן, סועד אצל מיננה ומבקר את הגימנסיה אשר על יד גשר אלארטש, המסכן! ימים קשים הגיעו לו עתה.

עם כל ההבטחות המרגיעות שבּאוני מאת אברהם ומקסים, לא קויתי לזכּוֹת בדין. אמנם כל סעיפי האשמה שהוטלה עלי יסודם בשקר גמור, אולם מי האיש אשר יקים ויוכיח את כזבם לפני הרשות, אשר לא תתן אל לבה לבקש באורים והוכחות ותתן אמון בדברי המשׂטינים בלבד? וגם נערך כתב השׂטנה בערמה הראויה לתחבולותיו של מקיאווילי. הסעיף הראשון, למשל, נסמך לכאורה על דברים שבמציאות. אמנם כן, תלמידים למאות קבּלו מידי סעד ותמיכה, אבל התלמידים האלה לא היו כלל מהקושרים והתמיכה נתּנה מידי בפקודת הוַעד על סמך התקנה הקיימת; כל זה היה מובא בספרים ובדינים וחשבונות מודפסים. אך מי יבוא ויטה אוזן לדברי־באורים אלה? לא פחות מזה כוזבים גם שאר סעיפי האשמה. אך איך אפשר להוכיח את אשר איננו קיים במציאות, וביחוד כשאין אוזן קשבת לך? ואם גם בוא יבוא היום, אשר יעלה בידינו להוציא לאור צדקתנו לפני הרשות, גם אז יהיו חיינו בעינינו כמקופחים לעד, יען כי עד העת ההיא לא יניחו לי עוד את המשׂרה. ומקוצר יד לא נוּכל לתכּן עתידה של נאדי ולכוון להבא את חנוכו של אוסיפ.

________

אברהם שלח על ידי נאדי מכתב אל רינדזיונסקי. היא הלכה למסור את המכתב לידיו, ויקבּל אותה בסבר פנים זעומות. אף יד לשלום לא הושיט לה. “כבר כתבתי לדודך”, אמר לה ויטיף לה לקח למעני, שלא אעשה בימי מגורי בפּוּדאש קטנה או גדולה שלא על דעת הרשות.

_________

לאחר ההתיעצות שהיתה ביני ובין אשתי באנו לכלל דעה, שלא טוב הדבר, כי נקח את נאדי אתנו. לאחר כל הקורות המוצאות אותנו, לאחר שאברהם ומַקסים לא הצליחו לגאלנו עד לכתנו בגולה וכמו כן בגלל מצב המהומה והמבוכה השׂוֹרר כעת במדינה – קשה לקווֹת כי יבוא במהרה איזה שנוּי לטובה במהלך משפטנו וכי ישיבו שבוּתנו בקרוב; אם תהיה זו גלות שלמה לכל ימי ואם רק למשך שנים אחדות, בן כה ובין כה הלא מעמדי בחיים נהרס, כהונתי לא לי תהיה ומעט המזומנים שקבּצתי על יד נוציא לפינו… אך אם אמנם נכרתּי מארץ־החיים למה זה נקבור את נאדי חיים בדמי ימיה?

למחרת היום, הוא היום השלישי, בחמשה עשר לחודש, נוֹעדה נסיעתנו לפוּדאש. היתה לפנינו דרך באניה אחורנית לווזניסיניה (כמאתים פרסה) ומשם באניה עד ויטגרה (שבעים וחמש פרסאות) ומשם עד לפודאש דרך מאה ושתים פרסאות “ברכב”. חליתי פני שׂר השוטרים, לבל יאכפו עלינו נסיעה מהירה, אשר תכבּד מאשתי, כי מצב בריאותה רופף עוד. הוא אמר כי ישלח אתנו שוטרים, אשר יצייתו לדרישותינו. – בצאתי לפודאש הגשתי בכל זאת כתב־בקשה לשׂר הפלך, כי ישתדל להשיג לי היתר ישיבה בפטרוֹזאוואדסק, למען אוכל לחנך את בני בגימנסיה שבעיר. על ידי שׂר השוטרים הושב לי הכתב בצרוף הוראה, כי אכרוך את בקשתי על שם המיניסטר לעניני פנים ושׂר הפלך יגיש אותה בשמו. בקשתי מאת שׂר השוטרים כי ידבּר על שׂר הפלך, כי ימליץ עלי טובות. הוא השיבני:“כי אמנם כך היה במדובר”. לפני הנסיעה הוטל עלינו עוד לעמוד לפני המצלם. תמונות תבניתנו שהביאה עמה נאדי מן הבית, לא הניחו משום־מה את דעת הרשות. שמונה טופסים לאיש דרשה. אגב נשתמר בידם ה"ניגאטיב" ויוכלו להכין טופסים בלי סוף, להמציאם כנראה לספרי התמונות שבכל לשכות הזשאנדארמים במדינה, אך הלא כבר צלמו אותנו בפטרבּוּרג; על שום מה לא שלחו תמונותינו לפעטרוֹזאוואדסק והיו חושׂכים בזה ששה רו"כ לקופת המדינה? בצהרים הוליכו אותנו אל הפוֹטוֹגראף. היה מזג אויר חם; אשתי היתה לבושה אדרת השׂער ואני – אדרת חמה; היה עלינו ללכת ברגל כברת ארץ רחוקה. פוֹטוֹגראף זה הוא איש היודע יפה את אוּמנותו. התמונות נמצאו כשרות מיד, ואת שׂכרו קבּל המצלם שלושה רו"כ לגולגולת.

אחרי ארוחת הצהרים עשׂינו חשבוננו עם בעל הבית וקרוב לשש שעות נסענו אל האניה. שבוע ימים זה שעשינו בפעטרוֹזאוואדסק עלה לנו בחמישים רו"כ. הפריסטאוו בא לקחת אותנו. בחוף מצאנו את שׂר השוטרים. האניה לא תקרב ישר אל החוף. ישבנו בסירה, הקפנו את האניה ונטרח הרבה עד שעלינו במדרגה הצרה והרעוּעה מאד. עליה זו אינה נוחה כלל וסכנה כרוכה בה. במשך כל הזמן הזה תתשוטט סירת־הצלה סחור סחור לאניה על כל צרה שלא תתרגש. הסירה המקיפה את האניה, כדי לגשת עד המדרגה, נדה ונעה כקלפּת האגוז.

יחד אתנו נשלחו לפוּדאש עוד שתי עלמות, על כן הוסיפו על שני השוטרים המלוים אותנו עוד שלשה זשאנדארמים. בשמונה שעות הפליגה האניה. הלילה ליל מוצאי חג השבועות, קנינו ישיבה במחלקה השניה, אכן העבירו אותנו למחלקה הראשונה ושם ישבנו יחד עם נאדי גם בלינו עד השעה האחת עשרה בשיחה. אז עלו אשתי עם נאדי למטתן ואני ערכתי מכתב לזאב קפלן¹⁶ וטופס כתב בקשה בשביל חברי הקאמיטעט. בשעה אחת אחרי חצות שכבתי ואֵרדם. בארבע שעות הגיעה האניה לווזניסיניה. וכבר עמדה פה האניה ההולכת לויטגרה. האניה ההולכת פטרבורגה (“המלכה”) שהתה שלש שעות בווזניסיניה. על ראש “המלכה” בלינו כשתי שעות בחברת נאדי. אז נפרדנו מעמה ונעבור אל האניה האחרת. אהה, מה קשה היתה הפרידה על הנערה האומללה מעם הוריה ההולכים בגולה, אשר אחריתה מי ישורנה. אף לבנו לא היה קל עלינו. באניה האחרת, לאחר ששבעה לה נפשנו דמעות לרוב, שכבנו להנפש. אך מן השמים לא חפצו בשלוַתנו. אניתנו היתה צריכה לחכות עד בוא האניה ההולכת מפטרבורג. על כן עמדה להפליג לא קודם מחמש שעות אחר הצהרים; וימאנו הזשאנדארמים לחכות ויבחרו לנסוע ב"רכב". לשוא הוכחתי להם, כי לא נרויח בזה מאומה, כי בסוסים לא נגיע לויטגרה לפני תשע שעות ואף האניה העושׂה דרכה בארבע שעות תגיע עד הזמן ההוא. לשוא בארתי להם את מצב בריאותה הרפה של אשתי – כל דברי היו ללא הועיל. בתשע שעות באו והודיעוני כי הסוסים מוכנים לדרך. בקרב הימים נודע לי מדוע כה הקשיחו הזשאנדארמים את לבם. הטעם הוא כי מן הנסיעה ברכב הם מפיקים תועלת לעצמם. תשעה אנשים היינו יחד עם המלוים. לפי הדין עלינו לנסוע בארבע עגלות, הרתומות כל אחת לשלשה סוסים. אך אנחנו נסענו בארבעה זוגות; וכך טמנו בכיסם דמי נסיעה, שׂכר ארבעה סוסים בדרך של שבעים וחמש פרסאות, סך תשעה רו"כ. באניה לא חשׂכו לנפשם מאומה. באנו לויטגרה קרוב לשמונה שעות בערב ובעוד אנו שותים כוס חמים ותעבור האניה. עד ויטגרה שבעים וחמש פרסאות. מויטגרה עוד מאה ושתים פרסאות לפנינו, כשבעים פרסה מויטגרה, הדרך כמעט כולה יער, לא שׂדה ולא כפר. החווֹת הקטנות, אשר בהן תמצאנה תחנות הדואר, בנויות בתוך היער ומראיהן דל מאד. מן התחנה האחרונה ועד לפודאש, דרך שלשים ואחת פרסאות ורבע הפרסה. עתה יחָצה היער. בצדי הדרך יגלו לעין שׂדות חרוּשים. בשנַים מקומות נזדמן לנו לעבור באגם והמים הגיעו עד לבטן הסוסים. ליד פוּדאש גופה עושׂים בעקיפין דרך שתי פרסאות עד למעבּרה ההולכת על פני נהר וואדלה.

ביום החמישי, בשבעה עשׂר במאי, בשבע שעות בערב, הגענו סוף סוף לפודאש. קרבנו לבית הפקידוּת. האיספראווניק לא היה בעיר. הקביל פנינו סגנו, מיכ. ארחיפ. זוטירוב. גם פה באנו על החתום, שאם ננסה לברוח, דיננו להגלוֹת לחבל יאקוטסק. והסבּר הסבירו לנו כי כל התרחקות מחוץ לתחומי־העיר, הרי היא כנסיון לבריחה. ולא עוד אלא שהגולים, אשר “עין ההשגחה” עליהם, נתונים לבקורת מיוחדת: בבוקר־בבוקר יביא השוטר לביתם את הספר ורשמו בו הגולים את שמותיהם, ובערב־בערב שב השוטר לחזור על בתיהם, למען יראה אותם עין בעין. מיד לבואי אצתי לבשר במכתב קצר לילדי, כי הגענו בשלום. היום היה יום משלוח הדואר ויום המשלוח הבא חל ביום השני. אולם אחרי כן נודע לי כי לשוא נחפזתי, מכתבי מן השבעה עשׂר לחודש הגיע יחד עם המכתב מן היום השני שבכ"א בו. כשתי שעות החזיקו אותנו בבית הפקידוּת וישלחונו לנפשנו. לפי שעה התאכסנתי בבית תחנת־הדואר, הנתונה בחכירה לידי אכר אמיד בעל־בית בשם מיכ. וואס. סירגייוב. למחרת היום יצאתי בלוית פקיד הרובע לבקש לי דירה. שׂר השוטרים בפעטרוֹזאוואדסק אמר לי, כי יתּכן שבפוּדאש נהיה אנוסים לגור בקסרקטין. אף אמנם כמעט כנים היו דבריו. אמנם מצויות גם דירות פנויות בעיר, אך כולן בלתי מיושבות כמעט, חרבות ממש. עוד לילה בלינו בתחנה בדיוטה התחתונה שבבית סירגייוב, ולמחרת שכרנו לנו את עלית הבית בשׂכר שבעה רו"כ לחודש. הוא נטל על עצמו להספיק לנו רהיטים וכלי מטה איזו שהם וכמו כן כלי־אוכל. בעשׂרים לחודש שׂכרה אשתי משרתת בשכר שנַים וחצי רובל לחודש. מעתה נהרו הימים באורח חיים שומם ודל־ענין. במצב מדוכא זה, בהיותך אין אונים להושיע לעצמך, באין חברת רעים להתרועע עמם ולהשׂיח לפניהם, על כרחך אתה נופל לתוך עצב ושממון־רוח.

כארבעים איש היה מספר הגולים הנתונים להשגחת הרשות בפוּדאש, וביניהם מתי מעט על עווֹן פלילי. יש כאלה המבלים פה זה כשמונה־עשׂרה שנה. הכומר לאפינסקי, יליד שאדוב (עיר מחוץ למנין במחוז שאוולי, פלך קובנה) הגלה הנה עוד בראשית 1861 עם החל הקשר הפולני בווארשה. איש אחד, ווילביצקי שמו, מי ששמש תלמיד בבית המרקחת של בירכהאלץ בפטרבּוּרג (ליד גשר חרלאמוב) הגלה הנה בשנת 1864 בענין קאראזאוו. הוא נשׂא פה אשה ועתה הוא מכהן במשׂרת חובש בבית החולים. כומר אחר, ליוּדאוויק, בן ווארשה, יושב פה זה כארבע שנים. מצאתי פה שני יהודים: האחד, שאול טקאטש, הגלה בעווֹן הברחת סחורות בלי תשלום מכס ונעשׂה פה באורח פלא לסנדלר. השני, וואלף ראזענבּלאט, מעיר ראוונא, נשפט בעווֹן זיוף. יש בזה עוד יהודי אחד, נפּח, לא מן הגולים, בן איש־צבא. זאת היא, כמדומה, כל עדת ישראל כאן. בין הגולים שׂר מאה אחד מחיל הקאזאקים, חליבניקאוו שמו, שהעבירוהו מכבודו וקפּחו את כל זכויותיו בעווֹן בזבוז ממון מקופת הממשלה. הוא נרשם על תושבי העיר הזאת. ואתנו איש בשם יושקביץ, בן של גיניראל־מאיאר, בעל־בית בככר התיאטראות בפטרבוג, אשר הגלה הנה משנים רבות בפקודת הרשות ואשר ירד עד קצה גבול העניוּת והפשע. בית המשפט הפלילי לפלך אולונצק שלל ממנו כל זכויות אזרח, על דבר גנבה, וכעת הוא מחזר על הפתחים ומראהו דל ועזוב עד מאד. אגב, עד תקופת התנועה האחרונה בין בני הנעורים, תלמידי בתי הספר, היה מספר הגולים במקום הזה מצער, ומסַפּרים שההשגחה עליהם היתה קלה מאד. אך הנה זה כשנתים, שהחלו לבוא מחוגי התלמידים והתלמידות ומבין מורי בתי הספר לעם. בקיץ זה נוספו כעשׂרים איש. מן הגולים אשר מלפנים יש כאלה אשר נספחו אל אחת הכהונות כאן. איש אחד, פאליאקאוו שמו, שכהן מלפנים בלשכת שׂר־פלך, היה נתון להשגעת הפאליציי בעיר פאביינץ במשך חמש שנים. כעת הוא מכהן פה בכהונת פקיד לעניני האכרים ובמעלת שופט שלום נכבד. הוא מקבּל משכורת עצומה וחי ברוָחה רבה. לבלרו של האיספראווניק (ששׂכרו באורח פרטי), הוא איש צעיר בשם איוויצקי. הוא הגלה הנה בשנת 1874 מבית הספר שבגארייץ על פשע מדיני, לדבריו, ולדברי אחרים על עווֹן פלילי קל. מורה הכפר קיינאזיעווסקי, שהגלה הנה לפני שנתים, מכהן בכהונת לבלר במועצת העיר. תלמיד האוניווערזיטעט, סאקאלאוו היושב פה כשנה, עורך מחזות שעשועים בבתים פרטיים.

ליד המועצה לעניני הכפר מתוקן פה בית בית עֵקד ספרים צבּוּרי, והבית הזה, לפי סכומי הכסף המוקדשים לו, מתפתח יפה למדי. לכלכלת בית העֵקד, מחוץ לשׂכר דירה, מוציאה המועצה מאה רו"כ לשנה; בית העקד מונה כיום עשרים וארבעה חברים המשלמים איש איש ארבעה רו"כ לשנה. אנשים שאינם חברים משתמשים בספרים בשׂכר 40 קוֹפּיקות לחודש. כמאה רו"כ מוציאים למכתבי עת. בשנה זו מתקבלים מכה"ע: “וועסטניק ייווראפּי”, “סלאווא”, “רוססק. רעטש”, “אטעצעסט־וועני זאפיסקי”, “דיעלוֹ”, “גאלאס”, “רוססק. פראוודא”., “אילוסטרציה”, “אגאנייאק”, “בודילניק” ו"ראזוולעטשאניא". יש גם ספרים אחדים טובים, כגון ספר דברי הימים לשלאססער ואחרים. בסדר הענין יש חסרון, כי לא נקבע מספר הספרים הנתנים לקורא אחד ולא הוגבל הזמן להחזיקם בבית. איך שהוא, לאנשים המבקשים מזון לרוחם שמוּרה ברכה רבה בבית העקד הזה אף אם קטן הוא.

החיים בפוּדאש עולים בזול. מובן מאליו, כי כמה וכמה דברים, שהם בגדר צורך ראשון חסרים פה (כך אין להשיג לחם לבן, דיו, ירקות). בעיקר קשה להשיג דברים המובאים מן החוץ, אבל צרכי המזון המקומיים יש להשיג בשפע ובזול, על אלה יחשבו: דגים (שיבוטא במחיר שש קופ., לכיס 6־8 ק. אִלתּית 10־12 ק. הליטרא); מחיר חמאה חמש עשרה ק., חמאה מותכת 25 ק., חלב טהור שלש ק. הכד. עשרת ביצים מחירן 10־12 ק. החל מיום החג של פטרוס נמצאים למכירה עופות בר, המצויים לרוב ביערות הסביבה ובבצותיה (עד לכ"ט ביוני, יום החג, גזרו על הציד). קנינו ששה ברוזים בעשרים וחמש ק. בסתיו ניצודות ארנבות רבות ונמכרות במחיר ארבע־חמש ק. הארנבת. בשׂר נמכר בשמונה־תשע קופ. הליטרא, אבל הבשׂר איננו טוב, כולו גידים. בעיקר חסר פה לחם. אם משום מה שהאדמה אינה נותנת פה את יבולה, או משום רפיון־ידיו של העם העובד, לא אדע, אך הלחם מתבואת המקום מספיק רק עד חג הולדת הנוצרי: מכאן ואילך מתכלכלים בלחם־חוץ. בגלל מזג הארץ הלח אין המלפפונים באים לידי גמר־בשוּלם. המועצה לעניני הכפר ממַלאה בקיץ אסמיה קמח כאלף שׂקים במחיר שש רו"כ השׂק. במחיר זה גם תמכור אותו בחורף לדלת העם. כל בעל בית אופה לחמו לצרכיו. בכל בית ובית מצוי תנור רוסי ועצים להסקה הם בזול רב, משמונים קופ. עד רו"כ אחד האַמה המשולשת. הלחם הנקנה בשוק במחיר שתי קופ. וחצי הליטרא איננו טוב, כי איננו נקי כל צרכו; אנחנו אפינו לחם בעצמנו. קנינו קמח בשני רו"כ וחמש עשׂרה קופ. הפּוּד, והלחם היה טוב מן הקנוי וגם עלה בזול יותר – רק בשתי קופ. הליטרא. לחם לבן משיגים בקושי ואף הוא איננו טוב. שמרים טובים אין במציאות.

אקלימה של פוּדאש שונה במעט מאקלימה של פטרבורג. שתי הערים מקומן בקו מקביל אחד שברוחב הצפוני. אך הקור והלחות מורגשים יותר בפודאש בגלל הבנינים שאינם מוצקים. מזג האויר בקיץ בשנת 1897 היה סוער ורב־חליפות וגם בחודשי יוני ויולי היו לילות קור, שמנע שינה מעינינו והיינו מעלים אש בתנורים.

_________

נמשכה שלשלת ימים שוממים, דומים זה לזה. קודם מבעוד שבועים ימים לא נוכל לקבּל מכתבים. אשר לעתונים ולמאספים היה ספק בידי אם ישלחום לי לפוּדאש, מכיוון שבקשתי להעתיק מושבי לפטרוזאוואדסק. אין לפנַי אלא – לאכול, לישון ולטייל. חומר למקרא אין, לכתיבה – אין הלב פנוי. גמרתי בנפשי להעלות על הנייר פרטים אחדים מקורות מאסרי וגלותי, אם כי אמרו לי שיש קצת סכנה בדבר, כי לפעמים יערכו חפּושים בבתי־הגולים ויבדקו בכתביהם. אך, במדומני, שכל דבר האסוּר לא כתבתי.

_________

על מהלך המשפט, על מצב רוחנו, על כל רשמי הנפש העצומים ועל המאורעות החשובים ביותר, שאֵרעו בתקופת הזמן הזה, מסופר במכתבי לילדים ולאברהם וכמו כן במכתביהם אלינו, במדה שאפשר היה לספר בכתב הנתון מלמַפרע לעין הבקורת. יש לשער, שמכתבי לא הלכו לטמיון. פה אוסיף עוד רשימות אחדות אשר לא נכנסו לגוף המכתבים ההם.

ביום הראשון, בעשׂרים לחודש. כתבתי מכתב לילדים וכמו כן רשימה בשביל “קדמוניות רוסיה”¹⁷. ביום הרביעי, בכ"ג בו, קבּלנו צרור חפצים, שנשלחו על ידי נאדי לפי בקשת אשתי. משמע: הגיעה נאדינקה בשלום. המכתב לא יוכל להגיע לפני היום הראשון, בעשׂרים ושבעה לחודש.

כתבתי לילדים. בלילה נדדה שנתי; הקיצותי מדוכא כולי ברוח סרה וזועפת.

ראשון בשבת, בכ"ז לחודש. בקרתי בבית האיספראווניק פלאטון פעטר. מ פעוראוו. הוא קבּלני בנמוס ובסבר פנים יפות. הכל אומרים עליו, כי איש טוב־לב הנהו.

קבּלתי מכתב מאת מקסים, מיום השבעה עשׂר לחודש, – הוא יום בואה של נאדי – בצירוף פריסות־שלום מאת מיננה ונאדי… מקסים מודה כי תקוָתו של אברהם שבעוד שבועות אחדים תבוא גאולתנו, היא פרי התלהבותו; ובכל זאת אף הוא “סובר, שיש לנו הצדקה לקווֹת כי פרידתנו לא תמשך לאורך ימים”, אך זהו סגנון־דיפּלוֹמַטים! ומה מעט יש בזה להרגיע את רוחנו הנסערה!

בשם אברהם – דרישת שלום ותו לא מידי. הוא לא מצא לנחוץ לו לכתוב. אין זאת כי לא איש בשׂורה הנהו היום והרי הוא מתבייש לכתוב. – אוֹסיפּ המסכן! מה טרופים הם חייו כעת! את ארוחתו הוא אוכל בבית מיננה (ברחוב סרגייבסקה), לן הוא אצל רימאן (בפנה נדחת ליד גשר אבוכאוו) ולגימנאסיום הולך אל גשר אלארטש. – שלחתי אגרת למקסים ולאברהם.

הערב הביאו גולה חדש. נתגלה, שלינאווסקי הוא זה (יהודי מומר). לפנים כתב במכ"ע לישׂראל. בפטרבורג התפרנס ממלאכת סופרים. חושדים בו, כי יש לו יד ב"אדמה וחופש".

רביעי בשבת, בשלשים לחודש. קבּלתי מכתב מאת מקסים מן העשׂרים לחודש. לב זהב לאיש הזה. מרגיש ומבין הנהו מה יקר ערכם של מכתבים תכופים בשבילנו, והרי הוא כותב תכופות, אם כי חדשות לבקרים אין. אילמלא הוא, מה קשה היה לנו לשאת בסבלנו!

חמשי בשבת, בל"א לחודש. ערכתי מכתב ארוך למקסים, מלאתי את בקשתו ואוסיף גם מכתב לגיניראל קויפמן¹⁸ ידיעות מתולדות ימי. – כתבתי לאברהם.

יום ראשון, בשלישי ליוני. כל מכתב לא הגיע. אין זאת כי בגלל אשר העתיקו מושבם לנאוֹת הקיץ. כתבתי להם בענין זה.

ברביעי בשבת, בששי לחודש. הגיע מכתב מן היום העשׂרים וחמשה לחודש מאי, מ"בית־היער". הם מיחלים לבואם של הזק"ן (זאב קפלן) עם בתו מריגה. מה רבות אשׂמח לזה! טוב, כי יסור מעט רוח השממון מלב־הילדים.

היום החלותי לקבּל מכתבי־עת (נוֹבוֹיה ווערמיה" ו"המליץ"). הכתובת מודפסת לפודאש. אין זאת כי חקר מקסים ומצא, אשר בקשתי בדבר העתקת מושבי לפטרוזאוואדסק לא תמלא. אבל מדוע זה כן?

ביום הששי, בשמיני לחודש. שלחתי ישר מפה צרוֹר ובו שני זוגות פוזמקאות שסרגה אשתי ליעקב¹⁹ לחג יום הולדת אותו, החל בט"ו לחודש. כתבתי.

ראשון בשבת, בעשׂירי לחודש. הגיע מכתב גדול מאת מיננה. אמנם כן הוא. בקשתי בדבר בעתקת מושבי לפטרוֹזאוואדסק גופה הוּשבה ריקם. האלהים עמם.

(ברבות הימים נתבררו סבּות המאוּן. בפטרוזאוואדסק גופה נתגלו נסיונות של הטפה ריוואלוציונית. מטעם זה נתּנה פקודה לשלוח מן העיר אף את האנשים, שהישיבה במקום היתה מותרת להם. השׂכל מחייב איפוא, שמן הנמנע היה להתיר ישיבתו של אדם חדש. וגם זו לטובה: לו הורשה לנו הדבר, היינו עוברים לפטרוזאוואדסק ואח"כ היינו אנוסים שוב לחזור משם).

האיספּראווניק בא לבקרני. בקשתיו וישלח לי את מערכת משׂחק השחמאט אשר לו. בשום מקום אחר אין להשׂיג. עתּה יהיה זה לי ולאשתי לשעשועים. אני אשלח לו את גליונות ה"נובויה וורעמיה", כאשר בקש.

בו ביום קבּלתי מכתב מאת אברהם (מן ה־31 מאי). הוא מוכיחני על פנַי בגלל רפיון רוחי. “אתה אומר שוא לתקווֹתי, אבל מצב הדברים מראה אחרת”, – הוא כותב. ורצונו לומר, שאדם אחד, הקרוב לגיניראל־גוברנאטור, מביט בעין טובה על עניני ומיעץ להקדים ככל האפשר בעריכת כתב־בקשה מפורט על שם השׂר. אכן, גם זו הוכחה: כיון שאתה מבטל את תקווֹתי, הרי אני מוסיף לך תקווֹת על תקווֹת חדשות. נראה, מה יהיו פני המציאוּת!

באחד עשׂר לחודש. אשתי חלתה. לחיה הימנית צבתה. כל הלילה לא נתנה המסכנה תנומה לעפעפיה. מתענה. מתירא אני אם לא חזרה חלילה מחלתה הישנה לקדמותה? היא מסרבת לקרוא לרופא. מניחה אספלניות של מי־בבונג ומלח ברטולטי.

בי"ג לחודש. מקסים במכתבו מן הראשון ליוני מבשרני, כי אוֹסיפּ עמד במבחן ועבר למחלקה ה'. את משמרתי בהנהגת הקהלה תפס לפי שעה י. לוי²⁰.

יחד עם זה הגיעני מכתב מאת אברהם מן הרביעי לחודש. בו ביום בקר אצל הגיניראל־גוּבּרנאטוֹר ושׂח עמו כעשׂרים רגע. הגיניראל־גוברנאטור הבטיח כי “הענין יחָקר שנית והצדק יבוא על מקומו”. קבּלתי חפצים; צרוֹר ומשקלו כ"ט ליטראות.

בשבעה עשׂר לחודש. הגיעונו מכתבים מאת אברהם ומקסים מן השביעי לחודש. הראשון משער, כי סוף דבר יבוא בשבוע הבא, ומקס אומר – בעוד שבוע־שבועיים. – הוא קבּל חמשים רו"כ בהנהגת בהכ"נ שׂכר חודש אפריל. ההנהגה עדיין לא ערכה כתב־בקשה אל הגיניראל־גוברנאטור. לדעת מקסים אין עתה עוד כל ערך להתערבותם, אף על פי כן, דומה לי, נוח היה יותר אִלו עשו זאת.

בכ"ד בו, מיננה ומקס מודיעים, כי אברהם הביא את מכתבי לפני קויפמן והוא הבטיח להתראות פנים עם הגיניראל־גוברנאטור ולהמליץ עלי טובות לפניו. בשנים עשׂר לחודש הגיע זאב קפלן אליהם.

בכ"ד לחודש, קבּלנו חלק מן החפצים שאבדו לנו בדרך לפטרוזאוואדסק. יחד עם צרוֹר זה הגיע מכתב מן האחד עשׂר לחודש, שנתעכב בדרך, מאת מקסים, נאדי ואוֹסיפּ. כמו כן בא מכתב מן החמשה עשׂר לחודש מאת זאב קפלן. הוא התאמץ להרגיע את רוחי ואף יוכיחני על רפיון־רוחי. הוא מזכיר את שני האסונות שמצאוהו לפני שנתים והנה לבו לא נפל עליו בכל זאת. האלהים הוא היודע אם כן הוא. את מכתביו מן הימים ההם לא קראתי, והוא קרא (לחנם) את כל מכתבי, שנכתבו, כמובן, מתוך רוח נכאה. אכן במכתבו הגיע למטרה הפוכה מזו ששאף לה. במקום לאמץ את רוחי, רק הרגיזני שבעתים. מכתב זה בסופו עובר למין נוסח ממשלה מלומד, המתכוון לצנזורה, ומלא תהפוכות. הוא בא לנחמני ואומר, כי בעוכרי היתה המחלה הכללית, אשר היא גם בעוכרי ארץ מולדתנו כולה, ר"ל – מפלגת המתקוממים במלכות. והוא מסיח מלבו, כי אני לָקיתי לא מיד הקושרים כי אם מיד הרשות, אשר הייתי לעיניה כאחד הקושרים האלה. וגם זאת: מה גזרה שוה בין מות אשתו ובנו לפני שנתים ובין הגזרה אשר באה כחתף עלי? אדם יולד למחלה ולמות אך למאסר ולגולה לא יולד. להנתן בבית הבור ולהשלח לארץ גזרה – הוה אומר – למות בטרם תגיע שעתך; למות בעוד אשר לא אבדו בינתך והכרת החיים. האסון אשר מצא אותו – עוד אנו צפויים גם לו וסבלותינו עתה – הם מחוץ לחשבון ומנין. מלבד זה, הלא במות אשתו, עוד הוא נותר לדואג להם ולמחנך, ומעל בני האומללים לוּקחו יום אחד אביהם ואמם יחד. ומה העתיד הנשקף להם אם לא ישיבו שבותנו בקרוב! שלא לבוא לידי פולמוס של קולמוס, גמרתי בנפשי להמנע ממענה כלל. לדברי קפלן אני גורם צער לילדים במכתבי. כאִלו אין בנַי מכירים בעצמם את מצבם. בכלל נראה שהתרופה היחידה לנחם אותנו וגם את בנינו היא – “מה אפשר לעשות!” היא רישא וסיפא של כל הפילוסופיה המקובלת בקשר אלינו.

בראשון ליולי הגיע מכתב מאת נאדי ומַקס מן העשׂרים ואחד ליוני. מהגיניראל־גוברנאטור אין עדיין תשובה. מקסים כותב: “רק האחרון ברואי־שחור ימנע מהודות, כי יסוד לנו לקווֹת לתוצאות טובות”. מה יודע הוא זה לדבּר בלשון דיפלומטית!

ההנהגה לא ערכה כתב־בקשה. פאליאקאוו לא הסכים לדרך התערבות זו. מתן שׂכרי פסק.

ברביעי ליולי הגיע מכתב רק מאת אוֹסיפּ ונאדי, מן העשׂרים וארבעה ליוני. דברים חשובים אין בפיהם.

בחמישי לחודש בקר בפודאש שׂר פלך אולונצק. בואו לא גרר כל שנוּיים במצבנו.

בשמיני ליולי נתקבל מכתב מאת מקסים מכ"ט ליוני. עדיין לא נחרץ משפטנו. “החקירה ודרישה בדבר נמשכת”. לא בידם להחיש את הענין. אין עצה אחרת אלא לחכות לתוצאות. “לנו הצדקה לקווֹת, כי התוצאות תהיינה לנו לטובה”, – דובר מקסים כדרכו, דרך הדיפלוֹמאטים. – “ראשית, מהיותך חף מכל פשע ושנית – מפאת ההבטחה אשר נתּנה”. כך זה טוב ויפה, אבל השאלה היא, אם השתמשו בכל החומר, אשר יוכל להוציא את האמת לאור? האם בארו באר היטב את הסדר הנהוג בחלוקת התמיכה לתלמידים? ומי הוא האיש אשר עליו שׂומה לעיין במכתבי?

הזק"ן (זאב קפלן) מודיעני כי סמולנסקי²¹ שואל למוצאות אותי.

ביום הרביעי, בי"א ליולי. לא הגיעה אלי כל אגרת.

בשנים עשׂר בו. שוב חלתה אשתי במחלת הגרון והשנַים ומכאוביה עצומים.

בשלשה עשׂר לחודש. אחת הגולות (קאסאטש שמה) הובאה לבית־האסורים למשך שני ירחים; כדאי היה לחקור לסבּת הדבר.

יום־השבת בארבעה עשׂר לחודש. זה שני ימים שנפתחו ארובות השמים וגשם שוטף נתּך ארצה. ברחובות אגמי מים וטיט יון, אשר רגל אדם לא תעברנו. ומה יהא בסתיו? אך מזג האויר הרע לא ירע לנפשי. אמיץ אני ברוחי ודעתי נוחה. האין בזה אות לטובה?

יום ראשון, בט"ו לחודש, בשבע שעות בבוקר. לבי לאשתי המסכנה. הכאב במלתעות גורם לה יסורים רבים. שמא מחלת הצפדינה היא לה? שמא מתוך טחב האויר בא לה? כל הלילה לא נתנה שנה לעיניה. התענתה, נאנקה ותבך בקול. אף אני פרצתי בבכי. מצב רע רע הוא זה, באין לאל ידך להושיע.

בעשׂר ומחצה, הביאו מכתב מאת נאדי ומקסים מן הרביעי לחודש. תוצאות אינן עוד. מקסים מבטיחני, כי לכשיצא פסק־הדין, יבוא אחד מהם אלינו בתור מבשר. מכיון שהנסיעה מפטרבורג עד לפודאש תארך רק ארבעה ימים, הרי שארבעה ימים קודם לכן, בעשׂירי ליולי, עוד לא יצא פסק הדין. מעתה אבד כל ערך לפּאָסט בעיני. כל יום ויום יכול המבשר מפטרבורג להופיע.

קאסאטש נתפסה לבית האסורים למשך שני חדשים על פי גזר דין של בית המשפט בקיעוו. סבּת הדבר לא נודעה לי עד היום.

שני בשבת, בששה עשׂר לחודש. פני הרקיע הטהרו. בשבע שעות בערב באו המבשׂרות מיננה ונאדי לבשׂרנו כי יצא צדקי ושעת גאולתי באה. רק לפי שעה אַל לנו לבוא אל עיר המלוכה. מה פשר הדברים “לפי שעה” ומדוע הוטל עלינו העונש הזה, אם הוּכח הדבר, כפי שהן מודיעות, אשר “הפסק הראשון הוּצא על סמך ידועות כוזבות”? הילדים הביאו אִתן מכתב מאת ל. ראזענטאל.

יום השבת, בכ"א לחודש. מיננה ונאדי שבו פטרבורגה. בצאתן הבטיחו כי פסק־הדין ימסר לשׂר הפלך בטיליגרמה. ואחד ממיודעיו של אברהם, ווינאגראדאוו שמו, אשר נקרה באניה זאת, והוא מכהן בכהונת שופט שלום בפטרוזאוודסק, הבטיח להשתדל לפני שׂר הפלך כי ישלח אגרת בידי רץ אל האיספראווניק.

קוינו לצאת יחד, אך הרץ לא בא. אין עצה אלא לחכות. שעה רבה טכּסנו עצה בדבר המקום אשר נבחר לשבת בו, כל עוד הישיבה בפטרבורג אסורה עלינו. גמרנו להעתיק לזמן־מה את מושבנו לריגה. ואם מזג האויר יהא עוד כתקונו נבלה מספר ימים בדובלן. אך עוד עלינו לברר לנו איזה הדרך נגיע למסלת הברזל הוורשאית, שיעלה בידינו לפסוח על פטרבורג.

מיננה הביאה לי מאה רו"כ, שנתן ראזענטאל למקסים בשביל משׂכּוּרתי.

על ידי מיננה שלחתי אגרות לל.מ. ראזענטאל, לזאב קפלן, למקסים, לאברהם ולבוֹריס.

כ"ה לחודש. גם ביום הראשון, בכ"ב לחודש, גם היום הכּתב לא הגיע. התוחלת הממושכת קשה עלי בכל זאת, בעיקר משום שעתה יתּכן כי ימים רבים לא יגיעו מכתבים מאת הילדים.

יום ששי, בכ"ז לחודש. אחד האכרים המית דוב בקנה־רובהו. הדוב היה טורף בהמות במרחק שלש פרסאות מסביב לעיר. האכר, מכה־הדוב, הביא את צידו העירה וקבּל מאת מועצת העיר את הפרס הקצוב, ששה רו"כ. בעד פגר הדוב שאל חמשה עשׂר רו"ב. מדרך הדובּים: לחנק את הבהמה ולהניח את הפגר עד הלילה ואז יבואו למלא בו כרשׂם (בטרפם פרות יטרפו ראשית כל את העטינים ויבלעו אותם מיד). בשעה זו יארבו להם האכרים ויהרגום. הדוב הזה לא פסק מלהשמיד בבהמה. בפעם האחרונה טרף סיח. נמלכו שני אכרים וישבו במארב על אחד מעצי האשוח הקרובים וקני רוביהם בידיהם ממולאים. כה ארבו לו כל אותו הלילה. כשהנץ היום הלך האחד לביתו. כיון שעלה השחר הרגיש השני קול קפיצות. הדוב הוא אשר שב אל טרפו. ויכוון האכר את הרובה ויוֹר בו. הדוב קפץ כחמש אמות משולשות אחורנית וינס למַלט נפשו. אז שלח אליו האכר חץ שני להדביקהו. הכדורים שניהם לא החטיאו את המטרה,. אך הדוב נעלם. והאכר ירד מעל העץ וילך הביתה ויטען קנה־רובהו וילך לבקש את הדוב. והנה, זה קם על כפותיו האחורניות ויאמר להשׂתּער על האכר. אז ירה בו האכר ויקלע אל מתחת לכף המונפה מלפניו ויפגע הכדור בלב והדוב נפל חלל.

יום ראשון בכ"ט לחודש. הגיע מכתב מאת מקסים מן העשׂרים וארבעה לחודש. הכתב בושש לצאת מפטרבורג ואל נכון יצא בסוף השבוע. אמור מעתה, שעלינו עוד לצפות כשבוע או כשבוע ומחצה.

יום רביעי, ראשון לאוגוסט. היום לא בא הכתב. גם מכתב מאם מקסים אין.

ובינתים גברה מחלת אשתי. כוחותיה הולכים ורפים מיום ליום. ביחוד קשה עליה על תנועה. כמעט תעבור ברחוב מיד היא אנוסה לשכב. ולפנינו עוד דרך כל כך רחוקה.

יום ראשון בחמישי לחודש. שש שעות בבוקר. לפי דברי מקס במכתבו מן העשׂרים וארבעה לחודש, צריך הכתב להגיע היום. עיני כלוּ מיחל ותדד שנתי עוד מארבע שעות לפנות בוקר.

בצהרים. לשוא היתה סערת רוחי. גם הפעם רק מפח נפש. לא כתב ולא מכתב. נפלָאת היא בעיני. אם מטעמים שונים לא יצא הכתב, מדוע לא הודיעני מקסים על כך. והלא דרכּו לדקדק בכל דבר. הן בלי ספק היה חפץ לכתוב לנו אם מוּתר לנו לנסוע דרך פטרבורג אם לאו. – נטלה מנוחתי ואומַר לשלוח טיליגרמה בידי רץ לויטגרה, אבל ענין זה היה עולה לי בשבעה־עשׂר – שמונה־עשׂר רו"כ, ומה מועיל בדבר, אם בין כה ובין כה תבוא התשובה רק ביום השלישי ולא קודם לכן. גמרתי בנפשי להמתין עד היום הרביעי. האיספראווניק משער, שאם יצא הכתב בסוף השבוע העבר, כלומר בכ"ח ליולי, הרי לפני יום הרביעי, הוא השמיני לאוגוסט, אי אפשר לו לבוא מפעטרוזאוואדסק. נחכה ונראה.

שלישי בשבת, בשביעי לחודש. מה יפים דברי הפקודות הנכתבות אצלנו ומה רעים פני הדברים למעשה. זה לא מכבר יצא כתב חוזר מלפני המיניסטר לעניני פנים אל שׂרי הפלך למקומותיהם וזו לשונו: “פקידי הרשות, שהם באי כוח הממשלה, כשהם באים למלאות אחרי פקודות הממשלה, חייבים הם לנהוג זהירות יתרה ולא לצאת במעשׂיהם מחוץ לתחומים שנגבלו להם מאת הממשלה. ועליהם לזכור כי כל קפדנות יתרה אין מן המועיל בה ורק עלולה לעורר רוגז ותרעומת בלב התושבים. במקרים שבהם פעולות הרשות נוגעות בעניניהם של אנשים פרטיים, על הפּקידים לנהוג בעיוּן רב ובזהירות יתרה ולשאוף ככל האפשר להפיח בלב העם רגש כבוד אל מוסדות הממשלה ואמונה בצדק הגמור אשר לפקודותיה ודרישותיה. על כל מעשׂה־עול במובן זה מצד פקידי הרשות, יתּבעו לדין אם גם לא באה תלונה מצד התושבים על מעשיהם”.

מה טוב ויפה כל הנאמר בזה, אך האם גם יֵעשׂה כן? ואפילו בעניני. למה זה יבוֹששו למלא אחר פסק דין שהוציאו עוד מלפני חודש? ומדוע זה קיום הפסק הקטלני ארך כחמשה ימים ולשם בטולו נחוץ למעלה מחודש. אין זאת כי כל זה בא באשמתו או בהתרשלותו של אחד מפקידי הלשכה. האם אין בזה משום קפּוּח עניני־הפרט?

רביעי בשבת, בשמיני לחודש. עוד לא מלאה הסאה. מי פלל למפּח כזה? מקסים במכתבו מן השני לאוגוסט מודיעני כי הכתב עוד לא יצא מן המחלקה השלישית (של הפּוֹליציי) ונעצר בגלל המשפטים הרבים שנצטברו. אך הבטיחוהו כי הכל כשורה והענין יצא לפעולות בקרוב. עצתו להתאזר באורך רוח. מה פשר הדברים האלה? האם נתּן הענין למחלקה השלישית לחקירה חדשה? אם לא כן, למה השהות הרבה הזאת? האין ידו של פ–ב במעל?²². יראתי כי גם באופן היותר טוב, ידחה הענין עד לסתיו, עת אשר ההפלגה ביאור כרוכה בסכנה.

זאב קפלן יצא בשני לאוגוסט מפטרבורג. כאשר הוגד לברון גינצבורג, כי קורא לי דרור, שׂמח לבשׂורה מאד.

מן השמיני בחודש עד האחד עשׂר בו. קראתי ב"נשים" למשצרסקי. כתבתי ספּוּר בשם “רחמי־אם”.

יום ראשון, בשנים עשׂר לחודש. הכתב לא הגיע אף היום וגם מכתבים אין. ימים שלשה־ארבעה יושב אתה ומצפּה בכליון עינים לפאסט, ולבסוף – מפּח נפש. אשתי החולה באה לידי יאוש… מאחר שאין מכתב היום, הוה אומר שעד השביעי לחודש עוד לא חותה המחלקה השלישית את דעתה. שאם לא כן היה מקסים מקפיד לכתוב. האף אמנם זוממת הלשכה הזאת לעכּב את הדבר? האמנם נכלי פ–ב הם? אין ספק כי העכּוּב הוא רק עדי מוֹעד. הן אי אפשר לתאר, שהגיניראל־גוברנאטור והגרף איגנאטייב יתנו לסַכּל עצתם… בכל אופן ביום הרביעי מן ההכרח שיבוא איזה שנוי מכריע. הלא מן הדין שמקסים ישיב על מכתבי האחרון ואפילו בטיליגרמה. אל אלהי! מה רבּים ענויי הנפש!

שני בשבת, בי"ג לחודש. היום בקר אותנו פידעראווסקי, מי שכלה חוק למודיו ברפואה באוניווערזיטעט הקיובית. לפני שנתים הגלה לפטרוזאוואדסק והעבר לפני זמן־מה לפודאש. בקשתיו לבוא לרפּא את אשתי. הוא ספּר לי דבר נפלא מאד, שהוגד לו בשעתו בפאטרוזאוואדסק. מה שסרבו להעתר לבקשתי ולהתיר לי ישיבה בפעטרוזאוואדסק, הרי זה בא בגלל חוַת־דעתו של שׂר הפלך, שלא היה לטובתי. הוא באר את מאוּנו בזה, שסופר ומשורר עברי כמוני יש בידו להשפיע לרעה על מהלך רוחם של יהודי פעטרוזאוואדסק. דעה זו המיוחדת במינה חוּבּרה בידי פקיד הלשכה או בידי סגנו, ששמע כי מושך אני בשבט סופרים מפי ס–קי, סופר רוסי. הוא הגלה כפי שספּרו לי, בגלל אשר חבר בקלוּב האמנים אגרת־תודה לניקראסאוו. ס. זה ספּר, כי זה לא מכבר הוצאתי לאור שיר־עלילה שיש בתכנו כדי להזיק. אין זאת כי גוּנב אליו שמץ־דבר על שירי “קוצו של יוד”, אשר בו אני מוכיח את הרבנים אל פניהם. הנה כן, בא שׂר פלך אולונצק לגונן על הרבנוּת העלובה. מלבד זה ספּר לי פידעראווסקי כי שׂר גדוד הזשאנדארמים נזף ברופא אנדרוסקעוויץ על אשר העיד באשתי כי חולה היא ובלתי מוכשרת לנסיעה בשמיני למאי. פידעראווסקי הבקי בענינים אלה מבאר את סבּת עכּוּבו של הכתב בזה, שגם אחרי פסק־דינו של הגיניראל־גוברנאטאר אין מברכין עדיין על המוגמר. יתּכן שבמחלקה השלישית מביאים בחשבון את הידיעות המגיעות מדי חודש בחדשו ממקום הגלות, ואפשר שמטעם זה מעכבים. אין נחומים בדברים האלה. האלהים יודע מה היא חוַת־הדעת אשר יוציאו שוטרים וזשאנדארמים על בן־אדם, כלום יש מי שבודק אחריהם? הלא גרם שיר־עלילה שלי להוציא דבּה רעה עלי.

רביעי בשבת בחמשה עשׂר לחודש. הבוקר הגיע מכתב מאת מקסים ובו יודיע כי המחלקה השלישית עדין לא חותה דעתה. אבל אחרי כן, קרוב לשעת הצהרים, הגיעה ממנו טיליגרמה, וזו לשונה: (ספ"ב, י"ד לחודש, שבע שעות 45 רגע אחרי הצהרים) “יצא הכתב מאת שׂר הזשאנדארמים. לשכת המיניסטריום הבטיחה מיד לקבלת הכתב להודיע בטיליגרמה לשׂר הפלך; כבר נתּנה פקודה להריץ משם רץ. מוּתר לכם לעבור דרך פטרבורג; להתראות בקרוב”.

האיספראווניק הביא את הטיליגרמה בעצם ידיו. כה רבה שׂמחתו. – עתה עוד ימים מעטים ונפּדה מפודאש. השאלה היא אם כדאי לנו לנסוע דרך פטרבורג? לבוא ומיד לצאת – האין יש בזה משום עלבון ובושת־פנים? אכן, רב הכוסף להתראות עם הילדים. אך עוד חזון למועד.

בגליון “המליץ” שקבּלתי היום (מן השביעי לאוגוסט, נו' 33) מצאתי ידיעה האומרת כי אור לשלישי באוגוסט נערך חפּוּשׂ בבית הרב לנדוי, אך לא נאמר אם גם נאסר האיש. צדרבוים²³ מתאונן על חלוּל הקודש שבדבר זה ועל הפרעת מנוחתו של אדם קדוש. הוא משׂתּער על הנוכלים העושׂים במעשׂי שׂטנה, כדי להעביר את לנדוי ממשמרתו ומתלהב לאין שעור על הנזק והכעוּר שבמעשׂים כגון אלה וכו'. אולם מדוע זה רק עתה נכמרו נחומיו של האר"ז הטוב הזה? מדוע החריש ולא פצה פיו בשעה שדברים כאלה וגם קשים מהם מצאוני? ומי הם איפוא האנשים, אשר פתחו בדברי מלשינוּת – מתנגדי לנדוי או אלה התומכים בו? בכל ששה שבועות ימי מאסרי, ושלשה חדשים ומחצה, ימי גלותי, לא מלט העורך המשׂכּיל של “המליץ” הפרוגריסיבי כל הגה מפיו, ועתה הוא קורא חמס על פני רחוב היהודים כולו.

אף על פי כן כדאי לדעת פרטי הדבר. מי גרם לרדיפת לנדוי? האם נמצא איש אשר רצה לנקום את עלבוני? אפשר ישלח הלום ר' זלמן לנדוי למלא מקומי בפודאש? והיינו נפגשים גם אנחנו על גבול פלך אולונצק ופלך פטרבורג, כבירון ומיניך בשעתם.

בכ"א לחודש, בעשׂר שעות בערב קבּלתי דיפּישה שניה מאת מקסים (מיום העשׂרים לחודש, בשבע שעות 35 רגעים אחר הצהרים), ואלה הדברים: “לשׂר הפלך עדיין לא הודיעו. הסבּה לטובה. המיניסטר בא בדברים עם הגיניראל־גוברנאטור על היתר ישיבה לכם בפטרבורג”.

מה הביא את המיניסטר להפוך בשאלה זו? אברהם ומקסים לא הגישו מצדם כל השתדלות חדשה בענין זה. האם אמנם שׂם המיניסטר את לבו אל עלבוני? לוּ היה הדבר כן היה זה מניח קצת את הדעת.

אם ישיבו שבוּתי לפטרבורג (אין להעלות על הדעת, כי הגיניראל־גוברנאטור לא יאוֹת לזה) אהיה פטור מנוד ונוע על פני תבל. בין כה וכה והענין ימשך גם הפעם ופדותי מפודאש, אשר קויתי לה מיום ליום, תדחה שוב. וימי הסתיו כבר ממַשמשים ובאים.

יום ראשון בכ"ו לאוגוסט. זה היום קוינו לו. זמן חרותנו. בני חורין אנחנו!

בבוקר בתשע שעות הגיע מכתב מאתת מקסים, המבאר פשר דבר הטיליגרמה מכ"א לחודש. הוא כותב כי שׂר הזשאנדארמים הוא אשר הציע להשיבנו פטרבורגה. יש בזה משום קורת רוח מעט. אם המחלקה השלישית בכבודה ובעצמה יצאה להגן על כבודי, משמע כי פרשה קשה זו אשר נקרתה לי איננה הרת תוצאות קשות בעתיד.

מקסים כותב כי בבוא ההסכּמה מאת השׂר המצביא יודיענו בטיליגרמה. קרוב לשתים־עשׂרה שעות הביא האיספראווניק את הטיליגרמה מאת מקסים. השׂר המצביא נתן הסכמתו ועוד תמול הודיע המיניסטר ע"י טיליגרמה לשׂר הפלך.

בארבע שעות הודיעני שׂר המחוז על ידי שליח, כי נתקבלה טיליגרמה מאת שׂר הפלך. היא נשלחה על שם שׂר מחוז ויטגרה, אשר המציא אותה על ידי שליח להולכה לפודאש.

יום מחר אנו יוצאים מפה. ביום הששי נראה את בנינו. יהי שם אלהים מבורך!