בעצם הימים האלה, שהם כל־כך לא־אידיליים, זכינו לתרגום עברי של “אידיליה” נצחית זו, ששמה אודיסיה. התרגום נעשה בידי שאול טשרניחובסקי, זה שאף שירתו המקורית קורצה מאותה חומר, שהפשוט והנשגב עולים בו בקנה אחד. לפני שנים אחדות הגיש לנו את “איליאס”, שירת המאבק והגבורה, אבל היה חסר עוד היקר לנו ביותר: היא שירת אודיסיה. איליאס – שירה גויית יותר מדי. מראה הדם שם יוצק שכרון של רשעוּת גם על גבורים עדיני־הנפש ביותר. אנו מזדעזעים לראות כי אפילו אכילס, האציל בגבורים, אינו יכול לוותר על התעללות בגווית הקטוֹר, שהפיל אותו חלל בהאבקו עמו, ובצאת נפשו של הנסיך האומלל והוא מתחנן לפני מנצחו שלא ינהג בו בזיון לאחר מותו, לא ירך לבבו של זה עד אם יבוא האב הזקן בדמעות־שליש לפניו לבקש חנינה ממנו. ודאי שקשה לוותר על שירה גדולה זו, אך על נקודות רבות בה נדלג ברצון.
לא כן אודיסיה – שירת הנודד השב בארחות־ימים, שנוא נפשו של פּוֹסידוֹן הקודר ואהובן של הנינפות יפות־התלתלים. כאן שמש ורוח וים בכל אשר תפנה. כאן אהבה ואושר, געגועים ופרידה: רקמת מאורעות צבעונית, מרחב־חיים אשר יספוג את כל הצלילים ולא נודע, כי באו אל קרבו. בכל התלאות אשר ימצאו את הנודד רון ירונו הגלים תמיד באזניו, ובכל הפורענויות שיתרגשו ויבואו עליו, – מראות מולדת ואהבת־רעיה ואמון־בן יאירוּ לפניו. כאילו כל עינוּיי־הדרך לא באו אלא כדי להמתיק לו כפליים את שלום־הבית וחיק האשה האהובה בשוּבו.
אכן, קסוֹם יקסום לנו בשירה זו דבר לא נדע פתרונים לו. כלום לא יאפילו גם כאן על ים ויבשת בגד ומעל, מות ואכזריות? אבל סיוּט־הדמים כאילו נשאר מאחור לעולם ובקצב־שלום זה הוצק משהו המבטל ומשכיח כל זוועה, משלים עם הדברים שאין להמנע מהם.
כה משתלט עלינו קצב זה – כוחו המופלא של ההאֶכּסאַמטר, המטיל שויון בדברים, המכניס אותנו לאמצע העולם ואנו מתנענעים עמו, ולא נדע, כי נכנענו לו. אנו נישאים מגל אל גל, והבטחון לא יעזבנו, שהים לא יקפּח את תקוות פּינילוֹפּא וטילמכוֹס. האין זה כוחה של כל אֶפיקה גדולה, של עולם עומד על תלו, שאָשיותיו מוצקות ואין להרהר אחרי מידותיו?
הכל כאן שטח, נגלה, קו ישר – בלי עקמומיות שבנפש, בלי עמקנות: בהתעוררות מתאפקת זו יש משהו מדכי־ים ביום שמש. אין התנועה שבמצולה בטלה. אבל הדממה אינה נפגעת. בהאֶכּסאַמטר נתגלה קצב הרוח היוונית – זו הבהירוּת הדרומית, ההתפשטות (לעומת ההתרכזות הצפונית), כשרון ההבלטה בלי מאמצים, החוש לראות ולא לחטט: זה המגע הזהיר בהוויה, שיש בו מחכמת־החיים, מחכמת ההתגברות עליהם. בשתי צלעות־ההאֶכּסאַמטר הרחבות יש מטיסת עוף פרוש־כנף על פני התהום. האֶרדאֶר אמר בצדק: “חרוזו של הוֹמירוֹס, הרחב כשחק הכחול והמשקף בצורות שונות כל מה שמתחתיו, אינו דבר שבאסכולה, אינו דבר שבמעשה־אמנות, כי אם קצב־היוונים”. ואכן, לא על־פי תוכן היצירה היוונית, כי אם על־פי משקל עממי זה, נקבעה לדורות רוחה של אומה זו, כניגוד לרוח ישראל. כבר הראו, ובדין, שיש בה בשירת היוונים ובמחשבתה הרבה מערכי־המוסר שלנו, אבל בהאֶכּסאַמטר היווני ובפסוק התנ"כי שתי תחושות־עולם שונות מן הקצה אלה הקצה. ההאֶכּסאַמטר מרחף על פני תהום ההוויה, בעוד שהפסוק נוקב את סלעה. מובן, שאין לה לאומה צוּרת־ביטוי אחת, וגם ליוונים יש קצב הטראגדיה, והוא מאוחר יותר ושונה מזה של ההאֶכּסאַמטר. אבל כשם שבתנ"ך נתלבש הגניוּס הישראלי המקורי ביותר, כך נתלבש הגניוּס היווני בשירת הוֹמירוֹס.
*
בהלו נר הנעורים על ראשינו, ואנחנו כולנו משתוקקים להוויה מלאה, פשוטה, שאין בה פגם של חידוד והתחכמות ופסיכולוגיה, היתה לנו שירה זו מקור התחסנות. היא נטעה אותנו בתוך יער צומח זה של האֶכּסאַמטרים נוגנים, אשר שיווּ קצב אחר לדמנו: מדוּד יותר, מתוּן יותר. קצב זה הבריא אותנו. כתום השדה היה לנו, כפריקת כובד שכרענו תחתיו לעיפה.
האם נשכח פעם, עד מה היטיבה לנפשנו המיה חדקוֹלית ורווּיה זו, עד מה הזהיבה את ההוויה בהגישה לנו את המפתח לאוצרותיה הגלוּיים! אחרת קלטנו אחר שירה זו את כל האֶפּיקה הגדולה שנצנצה בשירתנו החדשה. אפילו על סיפורי התנ"ך נפל משהו מאורה. כל אחד מכ"ד השירים הגדולים היה לי עולם מלא, ואני לא ידעתי, היכן כאן ההתחלה והיכן האמצע והיכן הסוף. כל חרוּז שהוא היה ראשית ואמצע וסוף כאחד ואף שבתוקף הסוּגאֶסטיה של המשורר, נעשיתי מיד ידידו הגדול של אודיסיס, ובכל לבי התפללתי שישוּב אל ביתו ואל נערו טילימכוֹס, בן־החייל, ואל פינילופּאֶ החמודה (אף הייתי מעונין מאוד, כמובן, שה"חתנים" הנבלים יבואו על ענשם), – הנה לעצמו של דבר, הצמידו אותי המראות והנאומים־המחוכמים יותר מן המאורעות שאירעו בפילוס ובלינידיאון ואצל קליפסוֹ ואצל קירקי ואצל האֶסטריגוֹנים. אפילו האֶפּיזודה הנפלאה של פגישת אודיסיס ונבזיקיה – פיסגת השירה הזאת, שמשהו דראמטי טמון בקפליה, לא עקרה אותי מחוג־הקסמים, ואני רק הקשבתי וראיתי, בעוד שנפשי מלאה כהימלא ענב עסיס.
*
אין זה משקל העלם, שהאדמה עדיין בוערת תחת רגליו ובקיעי־עולם נחשפים יום־יום לעיניו התועות. זוכר אני (ואיני יחיד בכך), כמה פעמים ניגשתי אל הומירוס בנערותי ונשארתי כל פעם מבחוּץ. זה היה למעלה מהשגתי: עולם גלוּי זה מסופו ועד סופו, פשטות זו שהסתירה את הרוממוּת ושהיתה הרוממות עצמה. רק לאחר שנרפאתי מעט מפגעי הכרך והתיישבתי בעיירה רחוקה שעל שפת הפּרוּט, הרגשתי שהנה הגיעה השעה, ובין הספרים שהזמנתי לעצמי במוסקבה, היתה גם ה"אודיסיה" בתרגום רוסי של ז’וּקובסקי – תרגום נגינתי, אם כי יותר מדי מיוּשר, מזוקק. קריאת אודיסיה זו אזכור כל ימי כאחד מפלאי־חיי הגדולים.
הפלא קרה בימי הדממה הכבדה שקמו אחרי סערת־המהפכה ברוסיה של שנת 1905. והנה נשנה הפלא מקץ שלושים וחמש שנה, בימים שהעולם מסוער כולו מסופו ועד סופו – בחורף תש"א. הרושם הראשון, מובן, לא יכול להשנות. אבל השמחה על הלבוש העברי, שניתן לשירת־עכו"ם גדולה זו היתה שמחה אישית ו"על־אישית" כל־כך שמשהו בלי ספק גם נוסף ל"מאורע" של חורף תרס"ז. את ההאֶכּסאמטר העברי של טשרניחובסקי, בין שהמשורר מחמיר ביותר ועושה אותו על טהרת המשקל המדוקדק ובין שהוא נוהג בו חירות – הכרנו עוד ב"ברית מילה" שפתחה לפנינו את השער בראשונה. אחרי האֶכּסאַמטר זה ב"אודיסיה", שירה בת אלפי חרוזים, לא נהרהר, כשם שלא נהרהר אחרי כמה חרוזים וביטויי לשון, שלא נצרפו כל־צרכם. מתוך הקטעים המצוּיינים שבמקור אנו מכירים את אמנוּת המתרגם, שהצליח לזווג את הומירוס והתנ"ך ולהטביע עליהם צביון עממי ואצילי כאחד. כי זוהי חמדת השירה הזאת, ש"בני־האֵלים" הניכרים בעיקר ביפי לשונם, עוברים בצחוּת ניבם מבלי משים לפשטות עממית נפלאה כזו, שזיוו של ה"הנשגב" כאילו פונה מאליו מפני זיו עמוק יותר. כשאודיסיס, פליט הגלים, מבקש חסוּת ועזרה מאת בת־אלקינואוס הנדיבה נבזיקיה, היא מבחינה בנכרי את מוצאו הנעלה לפי קצב לשונו, לפי החן המתבטא במתינות, בצלילות, בחוסר הבהילות שבכל תנועותיו; והרי דוגמה משיחה זו שבין האיש “רב המזימות” ובין בת־המלך “מלבנת הזרועות”, שהיא יכולה לשמש דוגמה גם לחן התרגום העברי:
* * *
גְּבִרְתִּי, אֲחַלֶּה פָנַיִךְ, וּמִי אַתְּ, בַּת־אֵל אוֹ בַת־אָדָם?
אִם מִבְּנוֹת אֵלִים הַיּוֹשְׁבִים בְּרַחֲבֵי שָׁמַיִם גַּם אַתְּ אָתְּ,
הִנָּךְ אַרְטֶמִיס הָאֵלָה בַּת־זֵאוּס הַגָּדוֹל בָּאֵלִים,
יַעַן לָהּ דָּמְתָה קוֹמָתֵךְ וּכְתָאֳרָהּ תָּאֲרֵךְ לְיוֹפִי;
וְאִם מִבְּנוֹת אָדָם גַּם אַתְּ, מִדָּרִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמוֹת,
אַשְׁרֵהוּ וְאַשְׁרֵי אָבִיךְ, גַּם אִמֵּךְ הַגְּבִירָה הוֹרָתֵךְ,
גַּם אַשְׁרֵיהֶם פִּי שְׁלֹשָה אֲחַיִךְ, שֶׁלִּבָּם לְעוֹלָם
מָלֵא אַךְ חֶדְוָה וְשָׂשׂוֹן בִּגְלָלֵךְ, עָלַיִךְ יָגִילוּ.
לִרְאוֹת חֹטֶר כְּמוֹתֵךְ, בְּצֵאתֵךְ בִמְחוֹלוֹת מַחֲנָיִם!
אֶפֶס אַשְׁרֵהוּ לֵב אִישׁ, הַמְאֻשָּׁר בֵּינֵיהֶם, הַגֶּבֶר,
אֲשֶׁר יִנְהָגֵךְ אֶל בֵּיתוֹ, כִּי גָבַר עַל רַבִּים בַּמוֹהַר.
– – –
אָנָּא רַחֲמִינִי, הַגְּבִירָה; וּכְגָבְרִי עַל רַבּוֹת מַתְּלָאוֹת,
אוֹתָךְ רָאִיתִי רִאשׁוֹנָה וּבְיַעַן אֵין אִישׁ אֵדָעֶנּוּ,
בֵּין בְּנֵי הָאָדָם הַדָּרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָעִיר בָּהּ.
אָנָּא, הַרְאִינִי הָעִיר וּסְמַרְטוּט לִי תֵנִי וְאֶתְכָּס,
מִכְסֶה חָבַשְׁתְּ בּוֹ הַשְׂמָלוֹת, בְּשִׂימֵךְ פְּעָמַיִךְ לַדֶּרֶךְ.
וְיִתְּנוּ לָךְ הָאֵלִים כָּל אֲשֶׁר יִשְׁאַל לְבָבֵךְ,
בַּעַל־נְעוּרִים וּבַיִת, וְיִהְיֶה זֶה לְבַבְכֶם לֵב אֶחָד
בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנוּ, וּבְיַעַן אֵין טוֹב וְאֵין גָּדוֹל בָּעוֹלָם
אֲשֶׁר יִהְיוּ הַבַּעַל וְהָאִִשָּׁה לֵב אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם
בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנוּ בְּבֵיתָם לְמַפַּח נֶפֶשׁ מְשַׂנְאֵיהֶם,
לְשָׂשׂוֹן לְדוֹרְשֵׁי טוֹבָתָם, וְעַל כֻּלָּם לִתְהִלָּה לְעַצְמָם.
על זה תשיב לה נבזיקיה בחכמתה:
נָכְרִי, לֹֹא כְאַחַד הַנִּקְלִים וְלֹא כְאִישׁ חֲסַר־לֵב מַרְאֶיךָ.
וְזֵאוּס הַשּׁוֹכֵן־בָּאוֹלִימְפּוּס אַךְ בְּיָדָיו גּוֹרָלוֹ שֶׁל אָדָם
לָתֵת הָאֹשֶׁר לְכָל אִישׁ, לַטוֹבִים וְלָרָעִים גַּם יַחַד,
וְנָתַן לְךָ אֶת שֶׁלְךָ וְעָלֶיךָ לְשֵׂאתוֹ בַּעֲנָוָה.
אוּלָם עַתָּה, כְּשֶׁבָּאתָ בִּגְבוּלוֹת אַרְצֵנוּ וְעִירֵנוּ,
שִׂמְלָה לֹא תֶחְסַר לְךָ, לֹא תֶחְסַר כָּל צָרְכֵי בֶן־אָדָם,
אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב בַּמֵּצַר מְבַקֵּשׁ לוֹ מִפְלָט וּמַחֲסֶה.
גַּם אֶת הַקִּרְיָה אַרְאֶךָּ. וְהָעָם אֲשֶׁר בָּהּ אֲכַנֶּנּוּ.
עַם הַפֵיאַקִּים בָּהּ יוֹשֵׁב, וְלָמוֹ הָעִיר וְהָאָרֶץ.
הִנְנִי בַּת־אַלְקִינוֹאוֹס הַמֶּלֶךְ הַנָּדִיב, הַמּוֹשֵׁל
בְּעַם הַפַיאַקִּים הַגָּדוֹל בְּכֹחַ וּזְרוֹעַ נְטוּיָה.
*
אכן, שירת־תום זו, שטבעה רציני עד אין קץ, יודעת גם את ההוּמוֹר הרווה, המציין את היווני הקדמון לא רק ביחסים שבין אדם לאדם, כי אם גם בינו לבין אלוהיו. מוּבן, שלפי מושגינו עלוּבים הם “אֵלים” אלה, המשמשים לעובדיהם חומר לבדיחות־הדעת, אבל סימן יפה לו לאדם, שראה גם את המבדח שבאֵליו הנערצים, – בפרט כשגם האלים עצמם מחבבים את השחוק, והם מתבדחים ברצון אפילו על אחד משלהם שאירעה לו תקלה. אַפרוֹדיטי, אשת איפסטוס נכה־הרגלים, לא הצטיינה, כידוע, בצניעות יתירה, וכשהלך בעלה לדרך קלקלה עם אָריס, האֵל יפה־המראה. משנודע הדבר להיפסטוס, הוא מותח בחכמת־אמן כבלים מסביב למיטת־הדוֹדים, והנאהבים נלכדים בעצם המעשה… אותה שעה שב האֵל החיגר אל ביתו, ובראותו את כבודו מחולל, הוא “צועק בקול נורא ואיום, וקורא לכל האֵלים”, למען יראו וישפטו:
זֵאוּס אָבִינוּ וְכָל יֶתֶר הָאֵלִים הַהֹוִים לָנֶצַח!
בֹּאוּ, וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה אֶת מַעֲשֶׂה־הַלַּעַג וְהַתּוֹעֵבָה:
הִנֵּה זֶה דֶּרֶךְ בַּת זֶבְס, אַפְרוֹדִיטֵי הַנָּאָה, לְחַלֵּל
כְּבוֹד נְכֵה־הָרַגְלַיִם, כִּי תֶעְגַּב עַל אָרֶס הַמְחַבֵּל,
יַעַן כִּי תָאֳרוֹ יָפֶה, וְרַגְלָיו מְאֹד קַלּוֹת, וְאָנֹכִי
דַלְיוּ שׁוֹקַי מֵרֶחֶם, וְאֵין מִי הָאָשֵׁם בַּדָּבָר,
בִּלְתִּי הוֹרַי יְלָדוּנִי, כִּי טוֹב לִי וְלוּ לֹא נוֹלַדְתִּי!
בֹּאוּ וּרְאוּ אֶת הַשְׁנַיִם מִתְעַלְּסִים לָהֶם בָּאֳהָבִים,
שׁוֹכְבִים בְמִטָּתִי שֶׁלִי, וְעֵינַי רוֹאוֹת וּנְמַקּוֹת…
מובן, שכל הסיטואַציה מבדחת לאין־שיעור את “האֵלים הנצחיים” שנאספו לקול הבעל המרוּמה והם “פותחים בצחוק־אדירים” שאינו פוסק. אותה שעה שואל אַפוֹלוֹן את הירמס: “רוצה אתה בכבלים החזקים האלה, ותשכב במיטת־החן על־יד אפרודיטי החמודה?” ומובן, שהירמס “חונן הטובות”, עונה מענה ההולם אֵל יווני: ש"אילו כבדו הכבלים פי שלושה" היו מוּכן להאסר בהם, “ולוּ אך שכב על־יד אפרודיטי, החמוּדה באלות”… ומענה זה, שוב מעורר את צחוקה האדיר של החבורה העליזה.
בסיפורי־מוסר כאלה משמח דימודוקוס, “המשורר המהולל בארץ”, את המסובים בבית “אלקינואוס הקדוש”. אין זאת כי אם יש בכל־זאת קו מבדיל בין סגנון יוון לסגנון ישראל…
*
אכן, חמודות השירה הזאת באותה שמחה לספר, באותה שמחה להקשיב, – באיזה צירוף־קולות מפליא, המאחד כאן את החשוב והטפל, את המעציב והמשמח. כמה נפלא היה משורר־מספר זה וכמה נפלאים – שומעיו־מקשיביו! כלום לא משום כך יכול אותו פייטן להגיע לידי שלימות כזו – שהיו לו שומעים שלמים כאלה?
ושוב אתה אומר לעצמך, עם קריאת השירה הזאת, שבחרוזיה המשובחים ביותר אתה מאמין לשמוע ריתּמוס תנ"כי מובהק, כי הקסם שבשניהם הוא העדר ההתחכמוּת, ורק שכאן נוספה, עם ההוּמוֹר, גם איזו ערמומית שבתום, מין קלוּת־ראש תוך כדי רצינות קיצונית: סימן לאיזו רחבוּת של תפיסה, להוויה שהפכה מישחק, מה שלא יצוּייר בשירת־ישראל הקדומה, שהכל היה טבוּע אצלה בצביון אחד של יראת־שמים.
*
האם כדאי לו למשורר, היודע היטב, כי כל עיסוק במה שקוראים “בעית־הומירוס”, אין בו אלא כדי להרוס ללא תקנה את קסמי השירה? טשרניחובסקי מרצה במבואו על מסקנותיו של ויקטור ביראַר, אחד מידעני הומירוס המובהקים, שעסק בחקר האודיסיה יותר מארבעים שנה ופרי מחקרו – שנים־עשר כרכים. לא אכחד שאני, במקומו של טשרניחובסקי, לא הייתי עושה זאת – פשוט, משום שאני בטוח שהאיש אשר יקרא את שנים־עשר הכרכים האלה לא יוכל עוד ליהנות לעולם אף מחרוז אחד של אודיסיה… ואף כי ההנחה שתרבות הכנענים, שליטי־הים הקדמונים, השפיעה הרבה על שירה זו, שהים מאיר בה מסופה ועד סופה, מתקבלת על הדעת – אנו מוותרים על “החלק השמיי” שבאודיסיה, ובלבד שנקרא אותה בתום־לב ולא מגילות מגילות חתוכות…
אכן, חייבים אנו הרבה למשורר על המתנה הגדולה שהעניק בתרגומו לספרוּת העברית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות