א    🔗

במקרה הוצאתי מארון הספרים את ה"אודיסיה" בתרגומו של טשרניחובסקי, והואיל ומשני הספרים, המיוחסים להומירוס, שמרתי אהבת־נעורים לקורות נדודיו ומאורעותיו של אודיסס “רב המזימות”, נמשכתי כאן אחרי נגינת ההכּסמטרים המדודים והפלגתי בקריאת השירה היוונית, שהיא מועטת אקטואליוּת כל־כך בימים הדרמטיים הגדולים העוברים עתה עלינו. לימים מעטים נדחתה קריאת התנ"ך, שעשיתיה קבע זה שנים רבות, אבל תוך כדי קריאת האֶפּוֹס האלילי, יש שהיו מרחפות לפני דמויות תנ"כיות, והיקשים מ"ספר הספרים" שלנו על “שירת אל נכר” זו נתבקשו מאליהם.

אין זה נושא מגרה לשוב ולהדגישׁ את מה שמבדיל בין ישראל ליוון, בין אולימפּוס לחורב, – מה שעשה שד"ל, תלמידו של יהודה הלוי, שחזר תמיד על אזהרת רבו: ו"אל תשיאך חכמה יונית" והשתדל תמיד להראות את יתרון הרוח הישראלית המקורית. בימי ההשכלה היה הוא שקשר כתרים לפייטנים האשכנזים והצרפתים ש"לא למדו חכמה יונית וערבית וכמעט אין אחד משיריהם במשקל יתד ותנועה" (והוא בעצמו נזקק למשקל זה!), בעוד ש"אלה שעסקו ודבקו בחכמה יונית וערבית" “נדבקו מתוך כך בהם אם מעט ואם הרבה מדות יון וקדר, ופשטו מעליהם אם מעט ואם הרבה המדות אשר היו מורשה לקהלת יעקב”.

ולא שד"ל בלבד, כי אם אפילו יל"ג (במאמרו “בין קודש לחול”), שלא היה קנאי קיצוני למסורת ישראל כשד"ל, עומד מלא הדרת קודש “אל מול ההר הטוב ההוא”, הוא הר חורב, אשר “נתן לבני־האדם דגן שמים”, בעוד שאולימפוס לא נתן להם אלא “משמני ארץ”… ואף שאינו מכריע לזכוּתו של הר חורב בלבד, כי אם מבקש את הסינתיזה של תורת ישראל ותורת יוון – את “הדרך המאחדת אמונה ודעת, תורה וחכמה, מוסר השכל עם צרכי החיים, מידות טובות עם ידיעת העולם”, – הוא בכל זאת מסיים: “והיא שעמדה לו להר סיני לעמוד ולהתקיים בכל הדרת קדשו ובתופעות גאון עוזו, בעוד אשר האולימפוס החרב נחרב ויצא ממנו כל הדרו”.

את ההקבלה הזאת המשיך זלמן אפשטיין (“בין ישראל לעמים”); המשיך פרץ (ב"וונוּס ושוּלמית"); יהואש (בשירו “אולימפוס וחורב”). ואפילו דורנו, שחונך על־ידי שילר וגיטה, היינה וניטצשה, ובעיקר על־ידי טשרניחובסקי (שהיה תלמידם של כולם) לזיקה אחרת: כמעט להעדפת יוון האלילית על תורת היהדות – בעומק הכרתנו לא נדחה התנ"ך מעולם מפני שירת הומירוס ורק העמקנו באמצעותה את הרגשת הטבע של הדור, שהיתה כרוכה הרבה יותר ברעיון תחיתנו משהוטעם הדבר על־ידי הוגי־הדעות שלנו (חוץ מאשר על ידי א.ד. גורדון).

גם היינה עצמו לא עמד בהערצת יוון “מולדת האמנוּת הפורחת”, ובשובו לאלוהי ישראל שב גם לתורת ישראל. משבגר, משכאב, הכיר את צוּר מחצבתו, את עוז־רוחו הנפלאה של עמו. אותה שעה הבחין באנשי התנ"ך, וראה אותם כ"גבורים כבדי ראש", בעוד שלעומתם לא היו בעיניו היוונים, על כל החן שלהם, אלא “נערים עליזים”…

עם הכרת יוון שלאחר הוֹמירוס, נראה עד מה נפרזת השקפה חד־צדדית זו. בתקופה מאוחרת יותר לא היתה עמוקה כל־כך “התהום הרובצת” בינינו, כדברי המשורר, – מה שמוכיחה גם את זיקתו של אפלטון לשירה בכלל, ובפרט לשירת הומירוס, שלא עוררה יראת־כבוד אפילו בלב יווני כבעל “המדינה”. אין שום ספק, ששני ספרי־המקור הגדולים של עם ישראל ועם יוון – התנ"ך והומירוס – שונים כל כך זה מזה, שעם הקריאה אתה מעמיד שלא מדעת קסמים אלה מול אלה; ואולם יש שגם הדמיון שביניהם – שהוא אמנם מועט מאוד – מבליט את סוד חנם המיוחד ומהוּתם המיוחדת.

והיה כדאי פעם להטעים את המשותף שבשני ספרים גדולים אלה.

ב    🔗

כשקראתי לפני שנים רבות את שירת האודיסיה, נראתה לי – ואולי דוקא בשוני שבה – כלילת־יופי, כלילת־שלמות במידה כזו, שהייתי אנוס להביע את התפעלוּתי בחרוזים נלהבים. כל פעם שהגיע אחר־כך הספר לידי, שבתי וקראתי את הפרקים שנתחבבו עלי ביותר – את סיפורי אודיסס בבית אלקינואוס. וביחוד את פגישת אודיסס עם נבסיקיה, דמוּת החמודות שגיטה נתכוון לעשותה נושא לשירה חדשה, ואולי משום שלימותה הגדולה במקור, משך את ידו ממנה ולא השאיר אלא קטעים של התחלה. כל כך שבו אותי עם קריאה ראשונה החרוזים הנוגנים, התום הסיפורי ממוזג בחכמה קדומה, שלא מצאתי כל דופי ביצירה זו, שנחשבה ללא־ערעור לשיא האמנות האנושית.

קשה לי להגדיר את מהות היופי המופלא הזה. תום ממוזג בחכמה אתה מוצא אולי במידה מושלמת יותר בסיפורי התנ"ך, שכן שם הפשטות אורגנית יותר. והצמצום עושה את הדברים טבעיים יותר, אבּסוֹלוּטיים יותר: אין אתה מרגיש כאן בנופך האמנותי, שכל כמה שהוא מוסיף חן, הוא גם חוצץ משהו, עושה את התיאור מכוּון, את החן עצמו מחושב מעט. ייתכן, שזאת היתה רוח הילדוּת, שהיינו חסרים אז כל־כך, המישחק הדמיוני שהוא עשיר ומשעשע כל־כך, בעוד שהצורה שמה לו מעצור, אינה מניחה מקום לשרבוב מזרחי – קובעת לדברים על ידי הקצב החמוּר מסגרת, “דלתיים ובריח”, הבולמת התפרצות דראסטית, פנטאסטית עד לטירוף, מה שפוגם (ויחד עם זה גם מבדח כל כך) ב"אלף לילה ולילה": ספר מיוחד בחנו זה, שכל כמה שאני נהנה מן ההומוֹר הנפרז (משהו בו מסיפורי רבי בר־בר חנא), אני גם סולד מפני הפלגה גדושה זו. דמיון “מופקר” זה, שלא נמצאהו בסיפור היווני, וכל שכן בסיפור התנ"כי.

אף־על־פי־כן, עם קריאת ה"אודיסיה" עכשיו, הרגשתי יחד עם חן הדברים, משהו מעוּט־רצינות, מעוּט־ממשות ברוב צירופיה. ולא יכולתי שלא להשוות את מחרוזת הסיפורים האלה לא רק לסיפורי “בראשית”, כי אם גם לספרים כ"שופטים", כ"שמואל", כ"מלכים". אותה שעה הייתי נוטה להסכים לדעת יל"ג המתונה, שהר אולימפּוּס אשר “איוו למושב להם אלוהי הגויים”, זה ההר ש"מעינות ותהומות יוצאים ממנו, יערות צומחי עצים יסוכוהו, ועליו תרננה כל צפור כל כנף", – באמת “נחרב ויצא ממנו כל הדרו”, ואפילו לשד"ל, שביטל כל־כך בתרבות יוון את “רדיפת כל מה שהוא תפארת לנו מן האדם”, שביסוד שירתה הונח, בניגוד לשירת ישראל, “אמור הרבה ועשות מעט”.

דומה, אלוהי אולימפּוּס הם בעצמם נערים קלי־דעת, קלי־ערך. למשורר־הסעודה דמודוקלוס, – “האיש האלוהי”, זה ש"יקר למוּזה מרבים", ש"אור עיניו לקחה ממנה ותתן לו זמרה מנעימה" – הם משמשים קודם כל חומר מבדח. אין ספק שמשעשעת מאוד הבדיחה על אָרס־האֵל, שהתעלס באהבים עם אפרוֹדיטי, אשת הפיסטוֹס, זה האמן המצויין, אך נכה הרגלים, שעה שיצא מביתו, וכל הפמליא של אולימפוס מזדעזעת מצחוק, כשהמשורר מספר מה שעשה החרש הנפלא לזוג שחילל את יצועו, ברתקוֹ את שניהם אל המיטה ששכבו עליה באופן שלא יכלו להרים יד או רגל; ואחר הזמין את כל יושבי אולימפּוּס לראות במחזה להנאתם… אבל לא רק בגרוטסקה זו – אין זאת חבורה מכובדת כל עיקר. לא רק עם בנות הארץ מנהגם כבני־אדם, והם כובשים אותן בהר ובעמק, ביער ובחורש, בלי שמץ הגינוּת של אציל־נפש; הם גם צוררים איש את רעהו, – ומרומי האולימפּוּס, כחצר מלכות קטנה, מלאים רכילות ותככים. לפנים היינו מתפעלים מקרבת האלים לבני־האדם, והתואר “אלוהי”, שניתן גם לאבמיאוס, רועה־חזיריו המהולל של אודיסס (שהיה אמנם מכניס אורח וחובב בריות), היה מבדח אותנו לאין שיעור… ברם, עם קריאת האודיסיה הפעם, היתה ההרגשה, שהמוסיקה המזוקקה של החרוזים והלשון האצילית מכסות כאן, בדרך־כלל, על עולם נמוך־יצרים, גס. ולא יכולת בשום פנים למצוא התאמה כלשהי בין ההארמוֹניה הנעלה של הצורה ובין התוכן – בין אותם “לבבות היוונים למופת”, שמהם התפעל עוד היינה, יהודי נבון זה, שידע מה טיבו של “לב למופת”.

עוד בשיר הפתיחה, בה האֵלה פלס־אתונה, זו “העומדת לפני זיבס ומלמדת זכות על אודיסס הגבר הנבון” ומבקשת רחמים עליו, שכן הוא שבוי בידי הנימפה היפה קליפסוֹ אשר תעצרנו בחיקה, “תשית לו בחלקות ובאמרות קסם לו תקסום”, בעוד שהוא משתוקק לשוב אל פינילופה, אשתו הנאמנה עמו –

לִרְאוֹת בְּעֵינָיו עֲשָׁנָהּ שֶׁל אַרְצוֹ מִתְאַבֵּךְ בַּמֶּרְחָק

וְאַחֲרֵי כֵן תָּמוּת נַפְשׁוֹ…

אותה שעה, לכאורה, תמים דעים עמה, “כונס העבים”, אך מה עלוב הוא כשהוא “משיב אמריו לה”:

אֵיכָה אֶשְׁכַּח אֲנִי אֶת אוֹדִיסֵס הָאֱלֹהִי

אֲשֶׁר חָכַם מִכָּל בְּנֵי הָאָדָם וְהִצְטַיֵּן בְּקָרְבָּנוֹת

לְכָל הָאֵלִים הַנִצְחִים הַשּׁוֹכְנִים בְּרַחֲבֵי שָׁמָיִם…

למרות כל זכותו הגדולה ש"הצטיין בקרבנות" (אגב: איך לא סלד משורר כטשרניחובסקי מביטוי ווּלגארי זה!), קצרה ידו של ראש האולימפוס מהושיעו, באשר פוסידון, זה “חובק הארץ” (שר־הים), שומר לאודיסס את עברתו על כי עיור את עיני הקיקלופּ – צדיק זה שאכל לכל סעודה שנים־שנים מאנשי אודיסס, שבאו כאורחים בצל קורתו, ואודיסס בערמתו שרף לו את עינו האחת וניצל מידו.

אגב, “תכשיט” זה, פוסידוֹן עצמו, כל מקום בו יופיע, הוא אונס את בנות־האדם ואת הנינפות הצנועות, והקיקלופּ, זולל־אדם זה, שאת נקמתו הוא נוקם, הוא אחד מיוצאי חלציו… הנה זהו החטא אשר חטא אודיסס, וזאת הרוח הרעה הרודפת אותו בנדודיו ימים רבים ואינה מניחה לו לשוב אל ביתו. על ציר אוילי זה תסוב השירה הגדולה הזאת! ואפילו נניח, שכאן לא ה"חטא" העיקר, כי אם המסופר והמתואר בכוח כה נהדר, בסמלים כה נהדרים, – הנה עצם היסוד הרעוע הזה, שעליו עומדת כל השירה, עשוי לערער את אגדת־הקסמים, לפסול חלק גדול ממנה, כיצירה מטהרת ומרוממת את רוח האדם.

בסיומו של השיר (המשתרע על כמה פרקים) – זה התיאור המפורט והמעורר גועל של הטבח שערך אודיסס ב"חתנים", – היסוד האלילי, הרעב לדם, לנקם, שלא ידע שבעה. פירוּט־המראות הנפרז מגלה את היצרים השפלים, שרק שירה “גויית” הוכשרה לטפחם, ושאנשים כגיטה, כשילר, לא ראו בהם אָון.

ג    🔗

מודה אני שבאותם הימים הרחוקים, שהייתי מוקסם עד לשכרון מן ההכּסמטרים של ה"אודיסיה", לא הרגשתי גם אני בריח הדם הרע הזה. אותה שעה לא היתה זאת בעיני כולנו, אלא שירת קדומים, דבר שאין כל מגע בינו ובין חיי זמננו; העולם נראה רוחץ בשמש כולו, וגם האֵלים קלי־הדעת, נראו לנו כקהל רבגוני, ווכחני, שמילא את ההוויה הקדומה שאון־עליזים.

עם קריאת השירה בימים אלה שבהם נתגלה האנושוּת פרועה לשמצה, ימים שנציגיהם של עמי העולם, הגדולים והקטנים, מסתכלים ורואים קלגסי פראים מתנפלים על ישוב קטן, עמל ובונה את חייו, לאחר שהיד הרשעה היתה ברבבותיהם באין מכלים, – עכשיו יש ריח אחר לריח דם. לא, לעולם לא נלמד לשיר לדם ולברך על הדם!

בקראי עכשיו את “אודיסיה” עמדו עוד במלוא אורם פרקיה המרכזיים של השירה; ביחוד לא הועמה דמוּת נבסיקיה, שבכל ההבדל שבינה ובין רוּת שלנו יש משהו משותף ביניהן. בחן השוקט, בטוהר הנצחי.

עם פרקי נבסיקיה אנו יורדים מיד על אדמת האידיליה. ואין זאת רק אדמת שלום, אי “מצמיח עצים”, שבּת־מלך יורדת עם אמהותיה אל בריכות המים לכביסת “בגדיה החמודים”, באשר הגיעה לה עת דודים, ויאה המלאכה לנערות “עם שחר יופיע”. כאן מאירה הנדיבות על ראש אלקינואוס החסיד, “הדומה בחכמתו לאלים”, ועל אשתו אריטי, עקרת־הבית, אשר בעלה “כיבדה כאשר לא כוּבדה בארץ שוּם אשה”; והאנשים בני הפיאַקים, אנשי חסד כולם, כאילו נתכוון המשורר להראות לעומת הקיקלופים, שכניהם הרעים, אנשי מעשקים וזדון, את הנדיבים בעם, היושבים “הרחק מאדם מלומדי חרושת”, זורעים שדותיהם ויודעים את נפש הגר.

לארץ מופלאה זו הקיא הים את אודיסס “רב התלאות”, לאחר שניצל מן הנינפה קירקי, האשה החסודה; וכל כמה שהמשורר העניק ביד נדיבה לאַלקינואוס ואנשיו כל מידות האדם הנעלות, איננו טועמים כאן טעם של מתיקות אידילית נפרזה, כי אם אור צחצחות של הוויה אנושית נאה, והיא המפייסת אותנו עם הרבה דברים בעולם יווני זה, הרחוקים כל־כך מהשגתנו היהודית. זה האיש אלקינואוס פעמים שהוא מזכיר במשהו את דמותו של אברהם אבינו. גומל חסד ומכניס אורח כמוהו. הוא מחזק את לב הנודד, שנואש מישועה, ובמשתה היין יספר לו האורח מה שבא לו מידי פּוסידון הזועם ומן הנינפות החמודות, שנפשן חשקה בו ועשו בכשפיהן כדי לקחת את לבו למען לא ישוב אל ארץ מכורתו ואל אשתו ואל בנו אשר אהב.

משהו תנ"כי מרחף על פרקי השירה האלה, ויש שגם חן־ניבו יצוק בשיחות־הנועם, ביחוד כשהן שוּמוֹת בפיה הנחמד של נבסיקיה, – שאף היא כאילו הוצגה לעומת הנינפות, “נשות התככים”, אשר צדו את נפש הגבור לקחתה. גם אם חמודות לה הגבור הנכרי, ולא תסתיר מאמהותיה את מאווייה:

לִי לְוַאי מִנּוּ הָאֵלִים כָּמוֹהוּ אִישׁ לְבַעַל נְעוּרַי

גֶּבֶר הַגָּר פֹּה אִתָּנוּ, הָאוֹמֵר כֹּה לָגוּר כָּל יָמָיו –

אכן, בתום־לבה לא תתנכל לעצרוֹ, ובידעה כי נפשו יוצאת אל מולדתו, גם ברך תברכהו:

גִּלָּה הַנָּכְרִי. וְהָיָה כִּי תָבֹא לְאֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ,

זָכֹר תִּזְכְּרֵנִי, כִּי אָכֵן אָנֹכִי מִלַטְתִּי חַיֶּיךָ.

בבית אלקינואוס מסולקת המחיצה בין אולימפּוּס לחורב. אמנם נבסיקיה אינה רוּת, ואריטי אינה נעמי. בכל החן שהוצק בדמויות היווניות האלה, אין כאן האור שבעוני, זאת הנפשיוּת העמוקה שבדברי רוּת, שההוויה הארצית כאילו בטלה מפניה, – שלב האדם נפתח בהם עד הסוף. ולכן המלים המעטות שבפיה של רוּת נצחיות, כלילות־טוהר, באשר אין פשוטות ונעלות מהן בלשון האדם עלי אדמות.

אכן, זהו סוד הגניוּס של חורב, שלא בעושר יסודו, כי אם בחתירת נצח ללב האדם, שהוא לבו של עולם.