זה ימים רבים מונחים על השולחן שני הכרכים הקטנים, אשר תירגם לנו דוד פרישמן משיחות גרים בכל חמדת לשונו הנפלאה, – תרגום אשר יכניסנו כרגע לאויר שכולו עברי, למרות היות כמעט כל הדברים אשר יסוּפרוּ פה כה זרים לנו, אשר זה כבר שכחנו את האמנות העליזה לספר, לשעשע, לתת חופש לדמיון, כי ישאנו אל אשר ישא. ואם אסירם רגע מעל השולחן, כי הרבו לקרוא בהם כל אנשי הבית עד אשר לא נשאר עוד מתום בדפיהם, ובאה הנערה הגדולה ושבה וקראה בהם להמתיק מעט את המרירות של שאלות־החשבון, ובא הנער וגמע מתוכם גמיעה קלה בגניבה כאשר יצא מאַפּוֹ השיעור האנגלי המשעמם, והילדה הקטנה לא תתן דמי לנו בערבים ולא תלך לישון עד אם שבנו וסיפרנו לה עם כל הפרטים את סיפור־הפלאים על “החיט גבור החיל” ועל כל המוצאות אותו, על “לאה החכמה” ועל “דן הפיקח” ועל “מנגני עיר אלקוש” ועל “עדת הריקים והפוחזים, הלא הם התרנגול והתרנגולת ובת־האווז ובני לוויתם, הוָו ומחט־החייטים, ועל נקמתם אשר נקמו בבעל המלון על אשר הקל בכבודם ולא חפץ לתת להם מקום בביתו ללוּן”… ומדי קראנו את השיחות האלה, ומלא כל הבית צחוק והמולה עליזה ורוח היתולים תעטוף את כולנו, והיו הספרים האלה לקטנים ולגדולים מקור חדווה ובדיחות־הדעת, כאילו רפתה רגע יד החיים הקשה ונשיבת ילדוּת טובה נגעה בנו, נגוֹע ורפּא, נגוֹע והרגיע…

הד ימים עליזים עולה מתוך הספרים האלה בהיות עוד האדם והחי והצומח והדומם מבינים איש את שפת רעהו וכולם חומדי לצון ואוהבי תעלולים ומעשי־הוללות רבים; בהיות עוד המעבר מן האדם אל החיה ומן החיה אל הדומם מהמעשים בכל יום. בימים ההם והעכבר והצפור עוד רעוּ לנקניק ועשו שותפות ביניהם וחיו חיי אושר, כל עוד ישבו בשלווה ואיש לא קנא ברעהו, והוָו ומחט־החייטים עוד נעשו בני־לוויה לתרנגול ותרנגולת בהיפגשם בדרך… כי היתה עוד הדרך בארץ לדמיון פתוחה, ומקורות ההוויה רבים ומלאים, וצמאון יצירה עוד לאלוהים לפחת־רוח ונפש חיה בכל אשר בעולמו…

ושפע החיים העצור פה, מכמני היצירה ופלאיה המתחדשים בכל רגע, הם־הם המשביעים את נפשנו הרעבה, הם־הם המרכּכים את שרטוטי־ימינו הקודרים ומקרינים את שוליהם בבת־צחוקם הנצחית.

*

תאמרו: זאת היא דרך האגדה וסגולותיה מאז ומעולם. אמנם כן הוא. אך לא ידעתי עוד מעשיות־עם, אשר צבעי־האגדה עם צבעי־חיים יתמזגו מזיגה כל־כך חמה, כבשיחות אלה; אשר נשימת־החיים החמה עם הוד המרחקים שבדמיון כל־כך נתקרבו זה אל זה; אשר פשטוּת המציאות תעלה בד־בבד עם זוהר החלומות. אין גבול פה ואין מחיצה בין שני העולמות. האדם מרחיב את חוג־ההוויה לרצונו, והיא נשמעת לו. האגדה אינה כנגד המציאות, כמו במיתולוגיה היוונית, כי אם ההמשך שלה, הרחבתה הטבעית. האגדה אינה מעל החיים, כי אם בתוכה. חוג־המציאות נארג מאליו ונמשך עד מלכות־האגדה.

הדבר אשר יקח את לבנו במעשיות האחים גרים יותר מאשר בכל סיפורי־העם האחרים הוא ההוּמוֹר, הנובע כמעין חי, הטבעיוּת וחדוות הסיפור כשהיא לעצמה יש בהן חכמת־עם וסכלות־עם, ואולם גם החכמה וגם הסכלות תהיינה כאן לנגינת־חיים אחת של אנשים בריאים, חכמים וטיפשים, טובים ורעים, אשר יעברו לפנינו, איש איש ואָפיו, ואין להם כוונה אחרת בלתי אם לבדח את דעתנו בהוויתם בלבד, באותה הוויה יקרה וחמימה, שהאדם – גם בעל־המוסר וגם חובב־החיים הפשוט – ישמח לקראתה באשר תתגלה. יש, כמובן, גם במעשיות אלה היסוד המוסרי והסאטירי, אך עליזות הסיפור כשהיא לעצמה עולה על כל היסודות האחרים. החיים העוברים לפנינו, קיום העובדה של עושר החיים וצורותיהם, המון האנשים האוכלים ושותים, עובדים ונחים, שרים ובוכים – זהו העיקר; העובדה שעץ־החיים עוד טרם נבל, ובתוך ענפיו רבי העלים עוד ירעש פריו הטוב – זהו הריח המתוק, העולה מתוך האגדות האלה.

יש בסיפורים אלו אותה האַבּסוּרדיוּת, שהשומע וגם המספר מכירים בכל זרותה ובכל־זאת ישמחו שניהם עליה, על היסוד המבדח שבה, מבלי חקור הרבה ומבלי התחכם הרבה. יש כאן תום השומע יותר מאשר תוֹם המספר.

מעשה בשנים־עשר אחים ובאחות קטנה ויפה. אין איש שם לב לאַבּסוּרד זה שהאב התאכזר על שנים־עשר בניו וגוזר עליה כליה בגלל הבת אשר עוד לא נולדה, כי העיקר כאן המעשיה כשהיא לעצמה, רחמי האֵם ורוך האחות וחכמת הבן הקטן, המציל את אחיו. כל דבר יהיה לנו פה טבעי ומתקבל על הדעת. החייט העובר בארץ ומנצח ומצליח בכל אשר יפנה; הנער אשר יבחר לו מכל המלאכות אשר בארץ דוקא את מלאכת הפלצות… דבר לא יפלא בעינינו. העיקר, שמשניהם נכונו לנו שעשועים. החיים הם עניין לצחוק או ענין לאבל. אין עוד מדבר השממון משתרע בין שניהם.

חדוות־הסיפור המשעשעת מורגשת כאן בזה, שגם ההיתול וגם הסאטירה הן כל־כך לא מוטעמות, כדברים נאמרים לתומם, והעיקר אינו אלא מסירת העובדה בלבד. מובן שהומור שאינו מודגש, נעשה על־ידי זה עוד יותר נעים ומבדח. החץ הפורח קולע מאליו אל המטרה. הכלב האוכל את הנקניק, אשר נשלח היערה על־ידי חבריו מצטדק, כי היה “הנקניק מרגל וכי טוב עשה אשר בער אותו מן הארץ”… החמור הזקן, ככלות כוחו לעת זקנה והוא שוב לא יצלח לכל משא, נמלט אל העיר אלקוש בתקוה האחת, כי יהיה שם למנגן בין מנגני העיר… מלאכה נקיה וקלה! ובאָמוֹר דן, כי רק בזאת יקח את לאה החכמה לאשה, אם היא חכמה באמת, יבטיחהו אביה: “אם לזאת – ירגע־נא לבו, כי חכמתה בחוץ תּרוֹן”… ואנחנו רואים תיכף ונוכחים, כי חכמתה באמת רנה בראש הומיות…

יחד עם ההוּמוֹר האֶלימנטארי וההלצה הגסה לפעמים, ישנן גם מעשיות מלאות רוך והד לירי. כל מיתרי־החיים מנגנים באגדות אלה. רחמי אֵם ורחמי אחות, מסירוּת אשה ואמון איש, תום וערמה יחד, פשטות וחכמת־לב, ואותה האהבה הגדולה לאנשי־התום, העלובים מבחוץ ונושאים בלבבם הענו את כל זמרת הארץ הטובה. כל זה חי והומה ומשעשע בשיחות־עם אלו, שיצרו דורות רבים להמתיק את קשי־חייהם. והדברים צוחקים ומאירים עתה לנו מתוך הספר, כאילו כל הדורות הנשכחים האלה שבו ועלו אלינו מתהום־הנשיה והם עוברים לפנינו ומספרים על חייהם ועלילותיהם – אותם החיים שאינם משתנים ביסודם ומהותם לעולם…

*

מי שקצה נפשו בדברים־שבכתב, בספרות עייפה זו של זמננו, שנוצרה על־ידי אנשים נבונים, אך נתקים מן האדמה הפורחת, ידליק־נא את המנורה בערבי־החורף וקרא לאטו את שני הספרים האלה, שהוגשו לנו עתה בלשון עברית מלאה תום וחריפות, פשטות ובהירות־צבעים. בתרגום זה עשה פרישמן את שיחות־גרים, כמו שכבר עשה את “כה אמר סרתוּסתרא”, לספר עברי. אין ערוך להשפעת הלשון הברוכה שעתיד ספר זה להשפיע על ילדינו, ולשעשועי־הרוח היקרים אשר ישעשעם בתוכנו ובצורתו. הספר הזה משרה נחת בכל בית, אשר בו יקרא.

מעשיות אלה צמחו וגדלו בשדי האנושיות כציצי־בר. יד אמן לא טפחה אותן, לא שפרה אותן. מלאות הן חן פּרא. לא תמיד הן מהוקצעות, לא תמיד הן מלוטשות יפה, אך תמיד הן מרהיבות את העין כשטחי הערבה ותמיד ריחן עז וחריף כחציר־פרחים יבש בכלות ימי הקיץ…

יקָראו־נא איפוא הספרים האלה על־ידי קטנים וגדולים יחד! קסם למעשיות הקטנות והחביבות האלה להשרות רוח של ילדות ושלום־חיים ופשטות קדומים על לב האדם, הקורא אותן, ולרפאותו מחכמה ובינה יתירה המעיקות על נפשו ופורשות אד־יגון על פני העולם.

*

בן שבע־עשרה הייתי כבר בבוא ספר־המעשיות היקר הזה בפעם הראשונה לידי, ואני אז בעיר גדולה ועגומה, מכין את עצמי לבחינות ושוקע יום־יום בעצבות הכרך ולבי מר עלי ועל לימודי הטפלים, שניטל טעמם מיום שנעשיתי אֶקסטאֶרן, ופני חיוורים ורוחי כהה, כאשר היה רוח כל אֶקסטאֶרן יהודי בימי השממון ההם. ויוּתן לי הספר פעם מאת אחד מרעי כספר קריאה קלה בגרמנית, שהייתי צריך להשתלם בה. ימים אחדים היה הספר מונח על שולחני, ואני לא קראתי בו אף דף אחד. היה מעליב “לרדת” משירי היינה ומדראמות שילר, שכבר קראתים בימים ההם, אל מעשיות לתינוקות אלו, ואני לא שמתי אליהן לב. אך בהחילי לקרוא בהן, וכמו רוח אחרת היתה אתי. באותן השעות אשר הייתי שוכב בערב במיטתי, ומוחי עייף מן הלטינית והסלאבית ולבי מוכה יאוש מכל החיים המקוללים אשר מסביב לי, היו המעשיות הפשוטות וברוכות ההוּמוֹר האלה משיבות אותי אל עולם אחר, עולם של ילדות, של סכסוכי חיים חמים, של גיל ילדים וצחוק זקנים. שקט היה נסוך על הדפים האלה אשר ירד על לבי ויוציאני מתוך מועקת הכרך והאֶקסטאֶרנים מרי־הנפש. עמדתי שוב על האדמה הפשוטה, הטובה. אויר אחר אפפני, קל ונוח לנשימה, בלי אותה “החריפות” החולנית שלנו, הערה תמיד, כחיה עומדת על המשמר. עם הקריאה סרה הרצינות היתירה, ניטל הכובד, ובלבי גדל הבטחון, שעוד יש לתקן, שעוד יש לשוב…

כזאת היתה השפעתו של ספר־מעשיות על הקורא הרך!

בפעם הראשונה בחיי הביא לי ספר פשוט רגעים של נחת־רוח כזו, של חירות־רוח כזו. האויר שבחדרי הצר נתמלא קלות וכאילו פרקו מעל צוארי הכפוף את משא־החיים המיותר, שהיה מעיק עליו, הרימותי את ראשי ואל נפשי צחקתי צחוק פנימי, כאשר יצחק איש בהתעוררו מתוך חלום־אימים וכוכבי־הלילה השוקטים על ראשו…