(מתוך מסה על הרומן)

הצורה האֶפּית, השלטת, והיא גם המקובלת על היחיד ועל הרבים זה מאות שנים, הוא בלי ספק הרומן. זהו האֶפּוס המודרני, ואפילו פייטן כבּיירון אמר עוד על פילדינג, שרומניו הם בימינו מה שהיו האֶפּופּיות של הומירוס בזמנן.

מתוך התנגדות לשטפון הרומנים הקלוקלים בעולם השתדלתי כמה פּעמים להוכיח כי דוקא צורה זו היא נוחה לזריזי־עט, ומי שמביא חומר חדש, סיטוּאַציה חדשה, עשוי גם בכשרונות בינוניים לכתוב רומן ראוי לקריאה; והרי אנחנו יודעים, כי כתבו רומנים לעשרות ואפילו למאות דוקא מעוטי־יכולת, בעוד שבנובילה הגיעו לידי אמנות גמורה מעטים שבמעטים. אמנם, אמנים גדולים כוחם יפה גם ברומן, גם בנובילה. וזה המעט שכתב פלוֹבאֶר ב"צורה האֶפּית הקטנה" היה רק תוספת ראייה, מה גדול היה כוחו כאמן בכלל – שלא לדבר על טולסטוי, מי שכתב את “שלוש מיתות”, “בעל־הבית ומשרתו” ועוד ועוד. עם כל התפעלותנו מן הרומנים הגדולים, נשוב פעם בפעם גם אל הדברים הקטנים כ"אבא סרגי", שבו הביא טולסטוי לידי בליטה את כל תמצית עולמו, או “הקטנים־למחצה”, כ"סיפורי סבסטופול", שגם לאחר הגאונות של “מלחמה ושלום”, הם מזעזעים אותנו כפלא יצירתי; אולי דוקא הכמוּת הקטנה עלולה להבליט ביותר את האיכות הגדולה.

ברם, ספרות אֶפּית, שעליה חי כל דור, הוא סוף־סוף בימינו הרומן – היצירה המכנסת את אפיקי המציאות לתוך ים גדול ורחב־ידים. לא תמיד רומן כזה מחויב להיות מרוכז דוקא בתקופה שאנו עומדים בה בשעה זו. “אהבת ציון” השפיעה לא פחות מ"התועה" ואפילו מ"שתי הקצוות", אבל סימן טוב הוא למשורר, שהוא תקוע בלב ונפש בתוך זמנו. כשעלה על דעתו של בּאַלזאַק לצרף את יצירותיו הקודמות ולכתוב את הבאות בשם כולל “הקומדיה האנושית”, נצטרף שם זה לרעיון גדול, שזאת צריכה להיות ההיסטוריה האמנותית של צרפת, כפי שבאה לידי גילוי בחיי האומה לאחר המהפכה הגדולה. היתה זאת מסגרת גדולה לתוכן גדול, שעל הגשמתו עבד אחר־כך כל ימיו. ברעיון הגדול עצמו היה משום גאונות, וזה הציל אותו, שהיה פורה עד כדי כתיבת כמה רומנים בכל שנה, מן הפיזור. הדרך היתה ארוכה, והוא שמת בן חמשים־ואחת, לא הגיע עד סופה. אבל היא האירה כולה לפניו, ובכל הכמות המרובה של יצירתו, היה מעט מאוד בה מן הארעי.

אין אני חוזר מדעתי, כי הנובילה הטובה (כשיר הלירי הטוב) מוכיחה על כשרון אמן דוקא בכמות הקטנה. אבל הרומן הוא בכל־זאת במידת־מה ה"תכלית". כל רומן טוב הוא באמת ההיסטוריה של התקופה. כך היה “אבות ובנים” של טורגנייב הביטוי העמוק וגם הפּופּולארי ביותר של האדם הרוסי בשנות הששים, והוא הרומן הטוב ביותר של אותו אמן גדול, שכל־כך מחולקות כיום הדעות על אודותיו. על־פּי רומן טוב לומד הדור להכיר את עצמו, לחנך את עצמו. ומעלתו הגדולה היא גם זו: שהוא נקרא. הנובילה (ושוב: כשיר הלירי) מושכת את המעטים שבקוראים, בעוד שהרומן הוא נחלת הרבים, ואם הוא טוב מבחינה אֶפּית (הווי אומר, שאינו מדשדש במקום אחד, שהוא גדוש עובדות, ואינו מאריך בתיאורים – אפילו טובים), הוא מוצא לו מהלכים בכל פינה, שקורא טוב, ואפילו בינוני, מצוי בה.

לפי הספרים רבי־הערך על הילדים היקרים, שנפלו במלחמת־השחרור, אנו יודעים, שהיו לא רק בנים טובים לעמם, כי אם גם קוראים טובים – גם של אלה שדרכי־הביטוי שלהם אינן כל־כך פּופּולריות. אבל בדרך־כלל קוראים מעט את המובהקים במספרינו (גם הישנים, גם החדשים), והרומן, ששעריו פתוחים לרווחה, הוא גם מבחינה זו דבר המתבקש לדור, שהוא להוט, לצערנו, ביותר אחר הרומן הלועזי. אבל גם מבחינה אידיאולוגית, חינוכית הוא דרוש מאוד. רק הרומן עלול להעלות את הדמות, שהיא מסוגלת למשוך (או לדחות) את הלבבות במידותיה, בסגולותיה. ברומן טוב מרוכזים כל האמצעים האמנותיים של הפּרוזה ושל השירה גם יחד, ואורו נופל רחב על מה שהוא ראוי להיות דוגמה, או להיפך. אמנון ותמר, נאַטאַשה של טולסטוי, באזאַרוב, רוּדין, נחרתו בלב הקורא כאנשים שהיו. וכל כמה שאין המכוּון בשורות אלה להרחיק את הקורא מצורות אחרות, גם בפרוזה וגם בשירה (מי יורני דעה, איך לקרב את הקורא הצעיר לנובילה המגובשת או לשיר הלירי הטוב?), הרי בכל־זאת אני מודה, שרומן עברי חדש הוא תמיד בשבילי מעין הפתעה. מבני דורי לא הגיעו אליו אלא מעטים, וידוע כמה היו נובליסטים כפרישמן, כנומברג, חולמים על כתיבת רומן. ברם, את הרומן המבוקש הוכשרו לכתוב רק סופרים, שצמחו מקרקע המולדת – שההווי החדש, ההתרחשויות הגדולות, קדמו לאידיאולוגיה שלהם (אף שבלי רעיונות גדולים אין יצירות גדולות, אך המופשט, כמה שיהיה עמוק, תלוי ברפיון). ויש לשמוח, כי הנה קמו אנשים, שעשו, הגוּ, חיו את התקופה החדשה – שעל גביהם חרשו חורשיה, – והם מלאו עוז להניף משא כבד זה ששמו רומן.

את ההיסטוריה על מאורעותיה, אישיה, לוחמיה, כותבים ועתידים עוד לכתוב, אבל את קורות התהווּתם של חיינו החדשים, של מסורתנו החדשה (כמו את ערעורה של הישנה) יספרו המשוררים, יספרו הרומניסטים. הם יודיעו על המסיבות האמיתיות, על גורמיה האמיתיים של ההוויה החדשה, והם יראוה עין בעין.

אכן, דוקא לאיכותו של הרומן החדש אנו מתפללים ביותר, אנו חרדים ביותר, כי רק מתוכו נכיר מציאות חדשה זו הכרה שאמת ועומק עמה.