אגב פגישה קצרה ורבת רושם (בבית “דבר”) הם אֶליזבט בּרגנר, שבתי וקראתי את “העלמה אֶלזה” של ארתּוּר שניצלר, כדי לחדש את הרושם שעשו עלי קטעים של נובילה זו בתרגום (של ד. קמחי), אם יזדמן לי לשמוע אותה מפי השחקנית.

עם קריאת הדפים הראשונים הוברר לי שאין כיצירה זו הולמת את האמנית. באֶלזה זו נתגלמה בת־וינה – נערה נחמדה, מעודנת; לכאורה, שטחית קצת בהשגותיה על החיים, ועם זה שומרת בקרבה משהו אצילי, דק ויקר מאוד. נערה המזדעזעת לכיעור החיים, כשהיא נתקלת בו פנים אל פנים, עד שהזדעזעות זו, הכרה איומה זו של בדידותה המוחלטת בעולם, שאין בו איש שתוכל להאמין בו, שתוכל להשען עליו, עושה אותה, הקלה, הענוגה, הרפה, וכאמור – גם השטחית קמעה, בבת אחת טראגית מאוד. טראגית עד כדי להשליך אחריה את מתנות החיים, שהיא כל־כך כרוכה אחריהם. בשעות המעטות שבין הצעת המנוּול לקנות את גופה היפה במחירו של פרעון החוב, שיציל את אביה מהתמוטטות, לבין השעה של התמוטטות עצמה, עמקו עיניה היפות, שהחליקו עד כה על פני המציאות הגלויה. והתהום של ההוויה הריקה, של הוויתה הריקה גם היא, נתגלתה לפניה עד־לאין־תקנה.

זהו התוכן, שאינו חדש ברעיונו, אבל חדש בצורתו, בקצב ניבו, שנפש אדם, נפש מעמד שלם מחלחלת בתוכו. זה המונולוג הארוך, שאינו מבליע כלום ואינו מכסה כלום. דיבור חולני, עצבני, מסוער עד היסוד, מראה את הנערה האומללה, שהיתה אובדת גם עד כה, כשהרגישה שאין משענת לנפשה, לא בבית אבותיה, לא בדודתה, שהיא מתאכסנת עמה במלון היפה שעל הרי שוייץ. אבל עד כה היתה רפה משתראה את אימת־חייה. היא יפה, צעירה, אוהבת חיים והיא מצפה לגואלה, אשר בצלו תחסה. לה לעצמה אין דבר בלתי אם יופי חיצוני זה – ניצה, הרים, יער, מדרגות־שיש הרוחצות בים, אבל בשעת המבחן הגדול היא רואה, עד מה ריקה תפארת זו באין אדם. באותם דמדומי־הערב, שהיא יושבת לבדה בפאת היער, היא עושה את חשבון חייה, זוכרת את אלה, שהיו עלולים להצילה, ויודעת שאיש לא יבוא, איש לא יציל. – יודעת, לבסוף, שאין גם בשביל מה להנצל, בשביל מה לחיות; אין גם בפני מי להתבייש. הטירוף מתוך יאוש, שהביא אותה לידי כך, שהיא יורדת אל האולם בעוד מערומי גופה חשופים־למחצה, – זה הטירוף, מלוּוה גם צלילות, שאולי לא ניתנה לאדם אלא ברגעי־חייו האחרונים. אותה שעה היא רואה את חייה כולם, את העולם כולו, מסופם ועד סופם – ונוכחת בכל רגע, בכל פגישה, שאין הצלה. על־כן היא הולכת לקראת התהום – דוחפת את עצמה אל המורד, שאין אחריו אפשרות של חיים.

האם זאת, – עם כל הנפשיות הרוויה, עם גילויים פסיכולוגיים עמוקים אלה, שכל דפי הסיפור מלאים אותה – יצירת־אמן גדולה? ודאי שאין זאת “הדרך למרחב”, יצירה המטפּלת בהוויה גדולה, בבעיות גדולות, המראה את שניצלר ההוגה, את האמן היהודי, שאף לרגליו אין מעמד בסביבה קרת־נכר. אולי כאן קודם־כל משהו אנאטומי־פּסיכולוגי, ניתוח שנעשה בידי רופא ואמן כאחד. אבל את החיבור הקטן מפעמת שירה, מפעמים רחמי אדם ומשורר. מזעזעת עד היסוד הוויה בודדה זו של נערה נאבקת על נפשה, נאבקת על חייה, אבודה בהרי־הוד אלה. בלי משים אתה נזכר שירת הזוגות של שניאור, – זה העצב, זה העירום, זאת הבדידות שבהרים.

בת־וינה זו אינה עוד מה שהיתה עד כה. היאוש העלה אותה, ואנחנו, כשותפים לגורלה, מלווים מאבק זה ברטט־לב, משתוממים לחולניות רוחה זו, הבוקעת את קליפת הסביבה וחושפת את הדברים כמו־שהם, את האימה כמו שהיא. אהה, כל מה ששיערה, אולי מה שלא חפצה לראות, פחדה לראות – עומד לפניה ביתרון זוועה, והיא כובשת והולכת את פניה באימה, כאותו יצור מוזר, הנדבק לרצונו אל הסלע וננעץ בו יותר ויותר עד שהוא נחנק בתוכו.

ודאי, שאין זה כתבו המוצק של מוֹפּאסאן, או שפע ההוּמור של טשחוב. אתה מוצא בנובילה זו מעמקים פסיכולוגיים מדהימים. הוויה זו של הנערה ברגעי ההתעלפות, המדומה והאמיתית כאחת – והיא מין רחיפה בין יש ואין, בין תרדמה, שיש בה מהתאבנות הרצון, לבין עירנות מחודדת, שאין פרט קטן שבקטנים נשמט מתפיסתה; הרצון למות והרצון לחיים, שהם משולבים זה בזה, שולטים כאן שלטון שווה. אותם הדפּים שבהם הנערה רואה את עצמה מתה, במוחשיות שאין דומה לה, בעוד שהיא יושבת בפאת היער וחולמת את הבלהות המתוקות האלה! כמה דק המכחול שצייר את הנפש הטועמת כבר את טעמן של מאה מיתות בעודה קיימת! אולי כאן דוקא שניצלר בהתגלותו המלאה כאָמן, כמשורר, כאחד מבני החבורה הוינאית, שאמנותה הדיקאדנטית קצת קוסמת לנו כל־כך, אף שהיא בעצם זרה לכל הלך־רוחנו, – זרה להוויה צעירה וצמאת פריחה זו, שאנו נושמים אותה עכשיו מלוא ריאתנו.