אמא נוהגת היום בעַפִיפָה בְּרוֹך השמוּר איתה למעננו בימי מחלה. מגישה לה כד זכוכית מלא חלב־עיזים, “תשתי, תשתי. אלהים לקח, מי ילחם בריבון עולם.” כּריוֹת אצבעותיה המחזיקות בכוס לבנות, מכובסות. עפיפה מגישה את הכוס אל שפתיה וגרונה מתלעלֵעַ. בקושי בולעת. "יתן לך כוח, "משדלת אותה אמא.

הבוקר, הגיעה בגפּהּ, אחרי שבועות רבים, רזה וגבוהה מתמיד, הילות שחורות עוטרות את עיניה ולא מִכַּחַל, חזָהּ מדולדל, שמוט אל האבנט החגור במותניה. “איפה התינוק?” אף פעם לא קראנו לו בשם. אמא מהסה אותי באצבע על פיה ושולחת מבט אל עפיפה, המניחה בצלחת עץ התפוז מטפחת כחולה קשורה בארבע כנפותיה, צרור קטן שאותו נשאה על ראשה בדרכה אלינו, ידיה חופשיות לנוע כמפרשים וראשה זקוף.

אבא מכין את הדוּד ברחבת החול הכבוש מאחורי הבית, בפתח הפרדס. בצינור הוא ממלא במים את הדוד, הניצב על שלוש אבנים גדולות ומשחיל גזרי עצים תחתיו. אחר־כך המרנו את הדוד בתְלת־רגל. בצלחת העץ הסמוך לבית יושבת עפיפה לכבס כביסה ראשונה. ערֵיבת נחושת ענקית בין רגליה, ירושה אשר קיבלה אמא מן הדודה רחל לאחר מותה. “כל־כך צעירה, בבית החולים וואלך, מתחת לסכין. מה לא היתה מוכנה לעשות כדי שיהיה לה ילד. לא סיפרה אפילו לסבתא חנה, מפני שזו הזהירה אותה, רק שלא יחתכו. הרופאים, סכנת נפשות, מה איכפת להם ללמוד על בשרך. כל הנשים במשפחתנו וולדניות. מוטב שיטפלו בו.” וסבתא חנה התכוונה, כמובן, לחיים־משה, בעלה של הדודה רחל. “אבל היא תַחְתְ אֶלסוּרְמָאיֶיה, מתחת לסוליות שלו. לוּ אני במקומה.” אבא עובד בגינה, הופך את האדמה לזריעה של אביב. ואיש אחד, לא מוּכּר, אולי ידיד של בעלה, מבשר רע, “אחותך רחל.” בצוואתה חילקה את מטלטליה המעטים, כאילו ניחשה את הצפוי. “לא רצתה לחיות,” לומדת אמא מן הצוואה, “נשמה בודדה, בלי ילד. אחרת איך תסביר מדוע תכתוב אשה צעירה צוואה.” עקרו מירושלים לנווה־צדק. להרחיק אותה מסבתא חנה, רצה חיים־משה. אהבתי לבקר בחצר הבית הצבוע כחול. דודה רחל גידלה רוּדָה בעציצים. סגולה להריון, כך חשבה, הסביר אבא וקרא לצמח, פיגָם. מפני הפלפלון האדום הזהירה אותי, “שיחקת באש. אל תגעי בעיניים. לשטוף מהר את הידיים במים וסבון.” טבחית אמנית, כמו סבתא חנה. על ראשה צעיף שחור ותחתיו מטפחת מהודקת כמו תחבושת, לא הציצה אף שערה. משחקת איתנו ‘אבא־אמא־בן’ בחול המועד פסח, בבואה להתארח בביתנו. לבדה. חיים־משה נשאר בנווה־צדק. כמו ילדה, צוהלת, מפני שתמיד זכתה בכל האגוזים. כולנו סביב השולחן הגדול. בדייקנות היא מפצחת אגוז לשני חצאים, והקליפה החצויה משמשת לנו קוביות־מִשְׂחק. בערימת ‘האב’ אנחנו מפקידים שלושה אגוזים כל אחד, והיא כמובן תמיד המפתה ביותר. בערימת ‘האם’ שניים, ואחד בערימת ‘הבן’. אם נפלו חצאי הקליפה ופניהם כלפי מטה, זוכה המְשחק בקופת ‘האב’. אם נפלו שניהם פעורים כלפי מעלה, הוא זוכה בקופת ‘האם’. ואם נפלו האחד פניו למטה והאחד פניו למעלה, זכה, המסכן, בקופת ‘הבן’. אחרי שהיא זוכה בכל האגוזים, היא כותשת אותם, מערבת בסוכר, מוסכת יין אדום מתוק בתערובת, ומחלקת לכל המשתתפים בצלוחיות זכוכית קטנות עטורות זהב, השמורות עם כלי הפסח. “טעם גן עדן,” היא ממצמצת בשפתיה.

“נהנתניות הנשים במשפחת אימי,” מעווה אבא את פיו במיאוס, “באיזה תענוג היא מכרסמת את עצמות השוֹק.” “מה נשאר לה,” מלמדת עליה אמא זכות, אחרי שהדודה רחל שבה לביתה בנווה־צדק.

בצהריים, כשאבא נוסע לערוך קנייה גדולה בחנות הסיטונאית של סלוצקי, הוא משאיר אותי בביתה. אני גאה מאוד לישון לילה אחד בבית הדודה רחל. שני חדרים לדירה, חדר אוכל ובחלונותיו סורגים צבועים אף הם בכחול, וג’ראניום סגול, זוחל, משתפך מהם החוצה אל חצר קטנה מסוגרת בגדר עץ. כמו סבתא חנה, גם היא משוגעת לנקיון. בחדר גְבה־התקרה, שולחן רבוע וארבעה כיסאות עגולי מיסעד ומושבם רשת מְשוּשה, זהובה, ומזנון שתי קומות. העליונה, דלתותיה זכוכית ופינותיה מעוגלות ובה כלי כסף נוצצים, מִגדל בְּשׁמים, גביע לקידוש ולו בנים, גביעים קטנים, חסרי רגל ובעלי רגל.

איך ביליתי אותו אחר צהריים בביתה של הדודה רחל, לא אוכל לזכור. לא שיחקנו באגוזים, משחק שנועד לימי הפסח בלבד. אבל אולי הדודה רחל, תמיד בטאנו את שמה במלרע, רק אמא, בגלל האידיש, רוֹחְל, בחולם ובמלעיל, לקחה איתה סל בד ובו מֶלוֹן מריח וכריכים מלחם לבן מאפה ידיה בתנור הפח, מרוחים שכבה עבה של חמאה ובתוכם גבינה מלוחה וזיתי מוּסלין שחורים, פרושים וצובעים את הלחם בסגול, החזיקה בידי וברגל הלכנו לשפת הים.

במרחצאות ריח לבנים נשיים, מיוזעים, מעורב בניחוח המלון בסלה של הדודה רחל. אני בבגד רחצה כחול מרוקם דג כתום בפינה מימין. והדודה רחל בבגד שחור. כמו ג’מוסה היא רובצת במי אפסיים, הגלים שוטפים את גבה הלבן ופניה העגולים כירח, מאירים, כמו בשעה שהיא מברכת ‘בורא פרי האדמה’ על מתיקות המלון. על ראשה מטפחת לבנה ולא הצעיף השחור. ואני שמחה עם כל גל להיסחף אל הדודה רחל ולגעת בזרועותיה הלבנות, המלאות, הבתוליות, כאילו לא אשה, כאילו היא ילדה גדולה. אף פעם לא שמעתי אותה צוחקת בקול.

בדרך הביתה היא שולפת מחזייתה ממחטה, מְפתחת את שוליה הקשורים, מוציאה מטבע וקונה לי תירס חם. השמש כבר נטה לים והפחד זוחל אלי ותוקע את גלעיני התירס בגרוני, בעיר זרה. אינני יכולה לבלוע. ביתה של הדודה רחל עומד על האדמה כמו ביתנו ברחוב החול. פרחי אל־תגע בי עוצמים את גביעיהם. עוד מעט יבלע החושך הזוחל מן הים את הבית. שקט בבית הדודה רחל. חיים־משה הקדים לשכב לישון. שתינו, לבדנו, בחדר האוכל. היא מציעה לי מיטה לבנה, סדינים מגוהצים, כמו מדודים בסרגל, ממש כמו סבתא חנה. ריח עמילן. אמא אף פעם לא גיהצה סדינים, הניחה אותם על השולחן לְשַׁמֵש מישטח רך לגיהוץ הכותנות של אבא.

“מטורפות לנקיון ולסדר, כל הנשים במשפחתי. סבתא חנה, ברגליה החולות, מציפה את החצר בפחים של מים,” מספר אבא ולא מסתיר את הסתייגותו כשהוא חוזר מביקור בבית אימו. ואמא מוסיפה, “פעם, בירושלים, בשכונת בית־ישראל, היה לנו שכן אחד, בעל לאשה כזו. יום אחד אמר לה, הרצפה שלך כל כך מבריקה עד שאי אפשר לירוק עליה, אבל אעשה זאת בפניך.”

מן החצר הסמוכה מגיע רחש של שיחת שכנות בלשון זרה. תיבת נגינה מזמרת במתיקות מעוררת געגועים. אני מנחשת איך בבית הסמוך, בחדר זר, אשה מול טוּאלט משולש מראות, פותחת קופסת תכשיטים, מושכת מריפוד הקטיפה הירוק בתחתית הקופסה מחרוזת עינברים כצבע החַמְרָה, תישעים ותישעה במספר, לוהטים כשמלת הצועניה הרודפת אותי בלילות. זו המחרוזת אשר הזקנה, אם־בעלה של עפיפה תעביר בין אצבעותיה על הגג השטוח בצל סוכת הגפנים. האשה בחדר הזר סוגרת את מִכְסה הקופסה והנגינה נאלמת.

פני הדודה רחל נקיים מאיפור, אפילו על אצבעה אין טבעת נישואין. על ראשה היא חובשת עכשיו את המטפחת המהודקת אל מצחה ועליה צעיף שחור, מרחף, מגיע עד כתפיה. חיים־משה מפריע את השקט בנחירה פתאומית. הדלת סגורה עלינו. כבר אכלנו ארוחת ערב, סלט ירקות קצוץ דק. “אעשה לך ביצה עם חלמון,” מבטיחה הדודה רחל ומתכוונת לביצה־עין. וזו יוצאת מתחת ידיה שלמה. פני חלמון לדודה רחל. אוכלת בזהירות, לאט, לאט, לועסת כל נגיסה כאילו היתה אחרונה ונהנית. מאמא שמעה על אהבתי לקֶפיר והכינה בקבוק למעני. אבל אני נחנקת. החושך מטפס מבטני אל גרוני. הבטחתי לעצמי כי הפעם אעמוד בנסיון, אנהג בגבורה, רחוק מהבית ברחוב החול והשַלַאל. לא אפחד מנחשים ועקרבים. כל־כך רציתי לישון בביתה של הדודה רחל, על סדינים לבנים, בוהקים וריח עמילן, לבדי בחדר, להיות בִּתה היחידה לערב אחד. איך הצליחה הדודה רחל להודיע לאמא ולאבא שיבואו להחזירני, אינני יודעת. אבל בחצות, בכיתי ובכיתי, כמו היְפחות בלילה ההוא, מתפללת, עשֵׂה שאמא לא תמות, פורצות מן הפקעת האפילה השוכנת בין הצלעות, רוכסת את כל חוטי גופי, משכן גולְמֵי הצער והיופי, הזוחלים אל הגרון ומן הפה והחוצה. מפסידה, נכנעת, כפויית טובה, השארתי את הדודה רחל לבדה וחזרתי הביתה ונרדמתי בחטף במיטה הגדולה של אמא ואבא. אחר־כך בא איש זר לבשר לאבא, “אחותך רחל.”

“לפני ההרתחה מוכרחים להוריד את הלכלוך הראשון. אם נכניס את הכביסה מיד לדוּד, ידבק בה הלכלוך לתמיד,” מסבירה לי אמא ומוסיפה, “לוּ רק הסכימה לכבס בעמידה, זה הרבה יותר נוח, אבל היא רק על האדמה.” הערֵיבה, שֶׁבְּרק הבדיל שמור לה מלפני הפסח, לאחר שהלבינו אותה עם כל טינְגַ’רות הנחושת אשר הוכשרו לחג, בין רגליה. מסרבת להשתמש בקרש־כביסה, רק ביד ונדמה לי כי היום בכוח רב מתמיד. כמעט קורעת את הציפות הלבנות. מחזיקה בקוביית הסבון הצהובה־חומה, מעבירה אותה בחוזקה על הבד התפוש בשמאלה, מניחה אותה על ערימת הכבסים הדחוייה אל פאת העריבה ואחר־כך, חזק, בשתי ידיה, עוברת בשיטתיות לכל האורך. אני מנגד, על סוללת צלחת־העץ, מכושפת בתנועות ידיה. ריח חריף של סבון גס. עיניה כבושות בציפה. איש מבני הבית אינו מאמין שאומנם אני זוכרת את עפיפה מאז, כאשר באה אלינו בעודנה נערה, בבית אביה המופקד על טחנת הקמח, בטרם השיאוה לאיש בעל הארמון, כך קראתי בליבי לבית בקצה הפרדס, על פניו עברנו בטיולנו עם אבא להזמין את עפיפה ליום כביסה. איש מלבדי לא יכול היה לזכור את נטף הגשם אשר הטיפה תפרחת ורד בר פראית, ורודה־לבנבנה, על לֶחיי, ואת חום מעילו של אבא העוטפני בחיקו, ואת עפיפה בעודנה נערה יפה וסוערת כמו הצועניה בחלומי.

אבא מתפלל במניין ראשון כדי שנוכל להרחיק עד ‘שבע טחנות’. אני שמחה שהגדולים מתעצלים לקום מוקדם ונשארים בבית. רק אבא ואני. שלושה ימים חלפו וכאילו רק אתמול ירד הגשם. האדמה השחורה דְבֵקה בסוליות נעלינו. היום לא נטפס בהר נפוליון. עלינו להזמין את עפיפה ליום כביסה. חולפים על פני בית־הארמון בפאתי הפרדס. משמאלנו שדה תלתן. הרוח מנערת נתזי גשם מתלתליו. מוצאים מחסה מפני מלקוש־פתאום, גחמה מתפנקת של חורף קרב אל קיצו. מעלינו חופת ורד בר. פונים ימינה לאורך שדרת הברושים הצפופה, חומת הפרדס, להגנה מפני הרוח. השמש שוב זורחת, “זִכְרי, לא ‘תולעי משי’, אלא ‘פרפר לֵוי’,” משנן לי אבא ורוכן מעל מושבת הקורים שתחתיה רוחשות מאות, אולי אלפי תולעים, פלומתן רכה וצבעונית וחרוזי כסף ניצודים ברשתן. לא רחוק נשמעת פעייה דקה. “אם נזדרז, תספיקי לראות,” מאיץ בי אבא להיפרד מעל תולעי המשי, “זה עתה נולד.”

עוד לא נכנסנו אל מעגל משׂוּכת הצבר, וכבר צורב העשן את העיניים. כלבי רוח מקדמים את פנינו. עפיפה ואביה יצאו אל המרעה. מפני כבודה של האשה, איננו מתעכבים הפעם. בתודה ובברכה אנחנו נפרדים מעל אימה של עפיפה. “תבוא, עפיפה ודאי תבוא ליום כביסה,” היא מבטיחה. לא נטעם הפעם פיתה חמה אפויה על הסָאג' כמנהג הנוודים. מכאן נרד אל המפל, ובדרך חזרה נסור אל הטחנות.

היום עפיפה זרה, אחרת. איך הצליחה הדודה רחל לשמור על פני הילדה שלה. אני מהרתי כל־כך בדרכי הביתה. ויתרתי על הקריאה תוך כדי הליכה בחול החם, ועפיפה – עיניה מושפלות אל הכביסה. אבא מסייע לה לשאת את עריבת הפח העמוסה לבנים אל האש. עפיפה מטילה את הכבסים אל הדוד ואמא מזכירה, “אל תשכח את הסודה.” במערוך מערבלת עפיפה את הלבנים. מחזיקה בו בשתי ידיה והיום בכוח, בוטשת ומסחררת את הכביסה המבעבעת. “אולי היא חולה,” חוששת אמא, “מי יודע אולי שחפת. כל־כך רזתה.” “מרוב צער. לא שמעתי אותה משתעלת,” מרגיע אבא. “מעולם לא היו הציפות לבנות כל־כך,” מתגאה אמא בעפיפה. “אני חושש שחס וחלילה לא תהפוך את דוד המים הרותחים על רגליה, מוטב שאני אערבל את הכביסה,” אומר אבא ועושה.

עפיפה חוזרת אל צלחת העץ להכין דוד שלישי ואולי רביעי. ארבעים יום ועוד שבוע עברו מאז. ארבעים ימי אבל. אני על סוללת העפר מריחה את עשן הטאבּוּן הספוג בשמלותיה ומתערב בריח הסבון. היום עפיפה אשה זרה, שותקת. אני אהבתי את זמרתה המסולסלת, המהומהמת, המלווה את תנועות ידיה. לפעמים מצליחה לקלוט מלה או שתיים ואמא חוזרת אחריה ומתרגמת למעני, “יא בִּנְת אל שֵיך אל ערבּ, מַא תטְלַעִי על־גַ’בֶּל, מַא יוֹכְּלַכּ אֶל וָאוִי. יא בת השיך הבדואי, אל תלכי אל ההר, פן יאכלך התַן.” האם באמת התוודעתי אליה לראשונה במסע אל הכפר, ביום חורף שכמעט תש כוחו, והאוויר רווי מים, מחדד את צמרות הברושים הרחוצים. רסיסים תוזזים בשיער התלתן, נטף נושר על לֶחיי מתפרחת ורד הבר, חרוזי כסף נוצצים ברשת קורי ‘פרפר לוי’, גדי בן יומו מתאמץ לעמוד על רגליו בשדה לח ואימו לוקקת את עורו הלבן־אדמדם. וטחנות הקמח, שלושה מיבני אבן מחופּים רעפים אדומים, נגלים מרחוק לאבא ולי, מביטים בנו בחלונות מקומרים ומאחוריהם שיבעה דקלים פרועי צמרות, בעודנו צועדים בשביל לאורך הפרדס, מדלגים על פני תעלות מים, סוליות נעלינו, בוץ.

"נפסיק, " מציעה אמא, אשר תלתה בינתיים חבל אחד, “נאכל משהו.” אבא מוציא על מגש צלחת זיתים, לחם לבן, חביתה ושמנת. עפיפה אוהבת את השמנת. קנויה על משקל מן הרפת של גולדברג. המוּעלם מגיש ואשתו אוכלת איתה ברחבת העפר בפתח הפרדס. יום עבודה, אבל גם עינוגים. שמנת בצלחת שקופה, לא דלילה מדי ולא מוצקה מדי. עגבניות בַּלַאדי מטפסות על הגדר ואשתו של המועלם מפצירה בה, “אכלי. קצת מלח והעגבניה כמו תפוח עץ.” האם ציפתה עפיפה לביקורנו בביתה, כמוני: היום יבוא המועלם לביקור, מחזיק בכף בִּתו הקטנה להזמין אותה ליום כביסה. תמיד משתאה עפיפה לנוכח השותפות הגלויה בין האיש לאשתו, עושים במלאכה יחד. הוא באצבעות שחומות, ארוכות וחזקות, צהובות בקצותיהן מטבק, מניף גרזן על גזר עץ שעוּן על סדן ברזל, הנֵף והורד והעץ מתבקע באחת. אחר־כך יזין את האש משלושת צדיה, בתווך, בין האבנים הגדולות. דוּד אחד כבר מתנופף על החבל. האשה הקטנה מחזיקה אטב אחד מוכן ומזומן בפיה, ומותחת את הכביסה על החבל בידיה הפנויות, והוא עוזר על ידה כשאינה מגיעה לראש החבל המתוח באלכסון. הקירבה המשוכה בין השניים מתכדרת היום לאבן בגרונה.

בעיקר עפיפה אוהבת את ערוב היום. האש כבתה. המועלם מוציא סירים גדולים מן המטבח, טובל מטלית באפר הלח ומצחצח את המתכת. לפעמים הוא נעזר בקליפת ביצה מרוסקת. הילדים מבריקים את הכפות והמזלגות. אשתו מוציאה קפה שחור. יושבים על ספסלי עץ, “מעשה ידיו,” מספרת אשתו בגאווה. השמש נוטה מערבה, מזריחה כוכבים בחלונות החדר הצופים אל רחבת החול. עפיפה עייפה ולפניה דרך ארוכה הביתה. בשנים הרחוקות ההן, לעת שתיית הקפה, מגיע גם תור השאלות: “שנה ברוכה היתה לטחנה. הרבה רוטלים של חיטה, גם שעורה וקטניות.” “לא,” מחייכת עפיפה, “קטניות, הנשים גורסות בבית.” “אביה? שלומו טוב, תודה לאל.” “ואימהּ, תודה לאל.” לפעמים תעניק אשת המועלם מתנה. כותונת מרוקמת בקשקשי כסף, צעיף. עוגיות עגולות מאפה ידיה וטעמן כחמאה. היא תטמין את כספה באזורה, תצרור את רכושה במטפחת, תרכיבנו על ראשה והביתה. אבל היום עפיפה אוכלת רק מפני שאמא מצווה. “הכל בגלל התינוק. חבל.” “אילו לא צרבו את כף רגלו בברזל מלוהט.” “לא,” קוטעת אמא את דבריו של אבא, “תינוק חלוש. מיד ראיתי. שקט מדי.”

אמא מתעקשת, “חָראם, מניין תקחי כוח.” ואבא מוריד צלחות ריקות מן השולחן. עפיפה חוזרת אל צלחת העץ. אני מנגד על הסוללה. האם נדמה לי כי היא מגניבה מבט אל שקערורית החול דמוית הגוף הקטן אשר נותרה היום מיותמת.

“אני ראיתי אותה ראשונה,” אנחנו רבים בינינו כשהופיעה לפתע בשעת צהריים במעלה רחוב החול. שלוש שנים חדלו הטיולים ל’שבע טחנות'. חדלו הביקורים בבית שומר הוואקף. רחוב החול שומם. בחורים לבושים מכנסי חאקי קצרים וגרבי חאקי עד הברך, מסיירים ברחוב, “יאללה, אֶטְלַע, רוּחְ מן הוֹן,” הם מסלקים את הרוכלים, הופכים את סליהם, ומפל עגבניות מתגלגל במדרון. לפנות ערב עץ הדוֹם על גבעת בית הקברות זוקר ענפיו על קו רקיע מאדים, פתאום נבלעת הגבעה בחשיכה. משחקים מחבואים מתחת ללוּקס, כאילו מעגל האור הוא קצה העולם. אבל אחי יְכוֹנִיָה מסתיר נאבּוּט מתחת לכר. אחת לשבוע הוא יוצא לשמור על גבעת רוקח, עם רובה, צופה מנגד לכפר ג’ממסין אל שַׁרְקי. אחר־כך סיפרו כי עפיפה נישאה לבעל בית־הארמון. ויום אחד, אחרי שנים אחדות, היא מופיעה לפתע בקצה רחוב החול, בשעת צהריים, לא כמנהגה, גבוהה כמו פעם, צומחת מתוך גבעת בית הקברות, צרור על ראשה והתינוק קשור אל חזָהּ, ולא אל גבָּהּ, במקלעת צמר. האם הכרתי אותה על פי תנועת ידיה, החותרות קדימה ככנפיים, כאילו מפלסת לה דרך בין שתי שורות הבתים והפרדסים והאוויר נחצה לפניה כנֵד. מרחוק הכרתי אותה. אני ראשונה. רצה לבשר לאמא, “עַפִיפָה, עפיפה.” אמא לא מאמינה, “הלא נישאה לבעל הארמון בפרדס הגדול על שפת הירקון.”

במרפסת הגדולה מקבלים כולנו את פניה. אמא מגישה לימונדה קרה ומאזינה, ואנחנו איננו מבינים אף מלה. אחר־כך חוזרת עפיפה אלינו לשגרת יום כביסה והתינוק איתה.

בצלחת העץ היא מניחה את התינוק עטוף בשמיכה. עלוות העץ משחקת בְּבֶהרות עגולות על פניו, כחום היום. אני כדרכי מאז, יושבת להתבונן בידיה מיד בשובי מבית־הספר. היום אמא מגישה לה את הארוחה במקום קריסתה, בצל העץ, בגלל התינוק. בזהירות עפיפה מטעינה את הכפית בשמנת, כאילו ממששת אותה בחיכּהּ, בפה סגור, ממצה את טעמה. אחרי שהיא לוגמת שתי כוסות חלב עיזים שהגישה לה אמא בקנקן זכוכית, היא מזדקפת מכריעתה ללא עזרת ידיים, גוחנת אל התינוק המונח בשקערורית. בעדינות היא מרימה אותו בזרועותיה. “חם לו,” מציעה אמא לעפיפה לערטל את התינוק מן השמיכה, לשווא. “אצלנו, ככה,” מסרבת עפיפה וקולה עיקש שלא כדרכה.

“לא מוצא חן בעיניי,” אומרת אמא לאבא המופקד על האש. “לא שמעתי אותו בוכה משך כל היום. גם לפני שבועיים. תינוק שקט מדי.” עפיפה נושאת את התינוק וקורסת בקלות, כאילו היתה חסרת משקל, למרגלות העץ המסוייד לבן להגנה מפני החום והמזיקים. עיניה הקרועות בְּכַחַל מושפלות אל הפנים הזעירות המציצות אליה מן השמיכה חסויות מפניי. עיניי עוקבות אחרי מחשבותיה אל כּיפת הילד, אל סיכּת הביטחון המושחלת בצרור קטיפה קטן, כחול, אל הכיפה. לוּ רק תחיה לי, נשמת אפי, לבי, עיניי אשר בראשי, מתחננת עפיפה על חיי הילד. אחר־כך היא מרימה את עיניה השקדיות ונודדת אל עומק הפרדס. מבטה מתחדד כאילו עמדה מנגד לילית זוללת התינוקות. אני אלחם בך. הקמיע על כיפת ראשו יגן עליו. זה הקמיע השמור מיום היוולדו. מארץ מדבר רחוקה הביאה אותו אימי. תישעים ותישעה שמות האל הרחמן חקוקים עליו. אני כרתי ענף מעץ המַיִש. אני גילפתי גליל, פְתיל צמר השחלתי ובקצהו רכסתי חרוז כחול הנותן בך לילית, עכשיו, תמיד, את עינו. עין בעין. אני אשׁביע את הערבה אשר על שפת הנחל במפרץ החול. הישארי בענפי הערבה הכסופים, שמה משכנך. אִרְבי לדייגים באישון לילה. אבל התינוק, אנא. היא ממירה את לשון הציווי בתחינה. לבדי. אני לבדי. רק התינוק.

ממיפתח שמלתה שולפת עפיפה שָׁד מלא כֵמת. התינוק נסתר מאחורי השמלה הנמתחת בין ברכיה הזקופות. שד לבן אל מול גוון הזית הירקרק של פניה. פיטמה זקורה כגביע השיכָּרון, נוטפת חלב. שְתה, מתחננות עיניה. בין הבוהן והזרת היא מחזיקה בפיטמתה, תרה אחר פיו הכפתורי, מנסה לפתותו. אכול, מצוות עיניה. אבל התינוק חתוּם שפתיים, כך אמר לי מבטה אשר הפך נרגז וגבותיה שנתקרבו זו לזו, כמעט נגעו בכוכב הכחול המקועקע במצחה, וביניהן נחרצו שני בקיעים מעוקלים כקרני ג’אמוס. פתאום נמתח מצחה, עיניה נעצמו וגם תנועת אצבעותיה שקטה.

דקות אחדות יושבת עפיפה שעוּנה אל גזע העץ הלבן כמו מגולפת בו. מנגד, על סוללת העפר אני מלטפת בעיניי את פניה. מן השָׁד הלבן אל גובה צווארה המוצל, אל סנטרה, אל שפתיה הפעורות מעט. העליונה, שתי קשתות כמו לב, מחורצת קמטים. שביל מטפס אל מצחה על גבי אפה הישר אל הכוכב הכחול. עיניה העצומות סוגרות על לחייה הגבוהות והמשוּפּות עכשיו, ורזונה מדאיג את אמא. ודאי שיער ארוך לה מתחת לשביס האדום המציץ מן החירְגֶה הלבנה ונקשר בשׂרוכים בצל סנטרה, קלוע בצמות עבות, שזורות שרוך צמר לבן ובקצותיו חרוזים כחולים. נחיריה נושמים ונושפים בעונג כזימי דג, ננערת פתאום אל ישנוּניתו של התינוק.

"טִפְחי לו על ישבנו, " יועצת אמא, המתפנה מחבל הכביסה וחולפת על פנינו. אבל עפיפה מנסה שוב ושוב לפתותו בפיטמתה. איך אוכל לערטלו מן השמיכה. קלונו ייחשף לעין זר. אפשר לספור את צלעותיו. ובטנו התְפוּחה, ורגליו כקנים, ועכשיו אות הארגמן בכף רגלו הקטנה המעלה מוגלה לבנה ותוססת. בּוֹשה במלאותה. לוּ אני תחתיך. לו רזונך בירכי. היא זוכרת ערב של חסד. ירח שׂוחה בהררי קצף לבן מבעד לחלון. היא מוציאה אותו מעריסת הברזל להיניקו, והוא מכוייר בחיקה כמו הג’אמוסים באדמה הלחה. אומנם קטן ורזה, אבל ריחו חלב. הבית ישֵן. התינוק אינו בוכה, אבל היא חוששת. אולי הוא רעב. מפוייסת כמו האוויר בחוץ הרווי מים. –’אֵם־בני', פנה אליה האיש בשובו הביתה. בעוד ימים אחדים יתחיל הקטיף, אבי בנה מכר את הפרי ‘על העץ’. בוקר, בוקר, הוא יוצא אל הפרדס. עובר מעץ לעץ, רוחץ עיניים ביופיים. בערב יספר לה, – לא גדולים ולא קטנים. קליפתם דקה ונקייה. אם ירצה האל יהיה גם הקונה מרוצה. נכון. אם מוכרים אותם ‘על העץ’ יכולים לישון בשקט. אבל לאבי בנה חשוב המוניטין והעתיד. קשובה לקולות הלילה. רכבת ממרחק. שאון המפל כמו תמיד. בשקט, כמו תרנגולת המנקרת בעפר במפתיע וזוקפת ראש, צובט הפחד, מנקר בקליפת הפקעת האפילה השוכנת בין צלעותיה. אוֹחַ קורא מראש הגג. עוד לא חלפו ארבעים ימי טומאתה. על המזרן בצל הקיר היא ישנה. על פני אשה טמאה אחרת לא עברה. סגורה ומסוגרת בביתה. נולד קטן ולא השמיע קול בצאתו מרחם, עד שהמיילדת הפכה אותו ראשו למטה וטפחה על ישבנו. רק אז בישרה לאיש, – חתן נולד לך. אבל עכשיו, עריסת זרועותיה גדולה מהכילו. למה אני גדולה ממנו, גדולה עליו. שלושה בנים לו מאשתו הראשונה. חסונים כאקליפטוס על גדות הנהר. הזקנה זרקה בה אשם, – מכשפה לקחתָ לך לאשה. לא ראית איך הילדים רצים בעקבותיה, קוראים, מתי? מתי? ומתכוונים לגשם. לא זכרת את המבול שבלע את הפרדס. דם ירוק בעורקיה. בת יחידה לאביה. כמוהו, כמוה, מַגַ’נין. ולמה הקיאו אותם בני אבּוּ כִּישֶׁכּ מקרבם? מצרים, מטורפים, כשפים. אינם יודעים את האלהים ולא יתפללו למטר שמיים. בני הנהר הגדול. ואביה לא נשא אשה אחרת על פני אימהּ. וכי לא הורידה גשם במעשה כשפים, מושכת אחריה שעיר עיזים ובשנה ההיא טבע הכפר במבול. בחוכמתו בנה אביך את הבית במעלה הגבעה. למה אותה מכל נשי הכפר? אוהב עבד נהפך לעבד לו. והלא הם עַבִּיד.

בקיטון המחובר אל החדר האחד בבית אימה, במו ידיה לִבְּנָה את לבניו, חַמְרָה ומוץ, כל גובהו כקומתה ואיש לא כיהה בה, אל מול ראי קטן בו זכתה במתנה מאשת המועלם, ניצב על שרפרף קלוע, שעון אל הקיר, היא מתבוננת בדמותה. מתרחקת ואינה מצליחה לתפוש את מלוא תוארה. פוסחת על הפנים. בוחנת את גופה מבעד לשמלה, מותחת את הבד על שדיה המנקרים את הרקמה, מקיפה את מותניה בכפותיה. – צרות מדי, רזה מדי, מקנטרת אימה וצוחקת, תולה בכך את אשם בתוליה שאין להם גואל. – מצרים אנחנו בעיניהם, יתרץ אביה. יורדת אל ירכיה, מַפְנה גופה לצדדים לראות את כדורי אחוריה. בולטים, אבל לא די. אימה אומרת, – מי יביט בשטוחת תחת. חוזרת אל אוצרה, הנה כד העונג אשר בהתנפצו יזל דבש. אחר־כך בבית־הארמון היא זוכה בארון משולש דלתות וראי באמצעית, כפי מידתה. הזקנה, אימו, תמיד בעקבותיה, מפתיעה במראה כמו צל, מאחוריה. – ראיתָ אשה קשורה למראתה, ראית אות נאמן לחורבן קרוב בביתך, מפצירה הזקנה בבנה לסלק את הארון או לפחות להסיר את המראה.

ליל חורף אחד, גשם רך כמו נוצות נופל על הגג. בחדר חם. אימהּ מבשלת נזיד עדשים כתומים על הכּוֹפָח. איך הם מאבדים את צבעם הכתום בבישול, מצטערת עפיפה, והופכים לדייסה סמיכה. היא אוהבת לברור אותם. לגעת בעגלגלותם בכּריות אצבעותיה, להעביר אחד אחד מקצה המגש אל משנהו. לפעמים, כשפוגעת בהם קרן שמש, מזהיר הכתום כמו אש, ממש כמו קליפת התפוז בערוב היום. עפיפה קולעת קוּרְטַלַה לשמירת השׂאור שבעיסה. קיר החדר מנגד לפתח מכוסה בסלסילות מעשה ידיה וגאוות אימה עליהן. בסכין חדה היא מקצצת את הסוּף על גדות הנהר, פורשת לרצועות, שׁורה במים, ושמורים עמה סודות מפי אביה איך לצבוע את הכלים. שורש הפוּאָה ופרי האוֹג לאדום. חינָה וזאפראן לצהוב. ולירוק שׂרף הלוֹט. גם המטאטא מעשה ידיה. בימי הקיץ היא מקוששת זרדי סירה־קוצנית, בוחרת מתוכם את הקלחים הגדולים ומניחה עליהם אבן כבדה עד שיתייבשו ויסור כוח הקוצים. אחר־כך היא מאגדת אותם לאגודה אחת וכורכת חבל סביב סביב. אבל יותר ממנו אהוב עליה המַכְבֵּד הרך. את גבעוליו של בעל־הזקן היא מלקטת באביב. היא אוהבת להעבירו על פניה, או לבוא אל אימהּ הקורסת אצל הכופח מאחוריה ולהחליק על לחייה, – חדלי, את כבר לא תינוקת, היא גוערת בה, וצוחקת.

אביה מתעסק בעשבים, משמר אותם בשקיות תפורות מפיסת פשתן לבנה־צהבהבה. הוא מזהה אותם על פי ריחם ואינו פורס את השרוך האוסף את שוליהן. מגיש לה אחת אחת, – הנה, נַחֲשי, עצמי עיניים, אז יתחדד חוש הריח. דַטוּרָה. זהירות. ריחו אינו מסגיר את כוחו. גם העלים, גם הפרחים. כף אחת, והעיניים נעצמות. לא מסוכן אם אין מפריזים. יפה לגרש כאב, אפילו חד כמו כוויה. מקשיבה ואינה שומעת. הניחוח חזק מן הקול. – כוח השינה, ועכשיו כוח החיים. אביה מעביר מתחת לאפה דודאים. – נקל להכירם על פי המראה ועל פי הריח. עכשיו החזק משניהם, הזוּן־המְשַׁכֵּר. חדדי עין. שבולת אחת תזרוק מרה במענית כולה.

השמות פורחים מראשה של עפיפה. למה אזכור. והלא אבא כאן לידי. שולף את השקית הנכונה ברגע הנכון. זו לכאב בטן. וזו לכאב ראש. הלא כאן יהיה תמיד איתנו, כמו קילוח גרגרי החיטה ב’משפך' הטחנה, כמו מי המפל הנופלים על כנפי החֶרז. כמו אבני הריחיים הסובבות על צירן. נדמה לה כי אביה מבקש לצוות לה ירושה והיא מסלקת את המלה ממחשבותיה. איך ידיו החזקות מטעינות שקי חיטה כבדים מגב החמורים אל הסככה הממתינה להם סמוך לבריכה. מחזיקות באוזני השק המלופפות בחוט סביב סביב, ובתנופה מעבירות אותו אל הגב ואחר־כך פורקות אותו אל האדמה. ריח הקמח דבק בבגדיו. אבק תלוי בריסי עיניו וזורה שׂיבה בשפמו. אין כמוהו לווסת את המים הנופלים מן הבריכה הקטנה אל החרז, שומר על קורת העץ העבה השקועה בלב הבריכה. לכן מעדיף אותו ‘בעל האבן’ על פני כל בני הכפר. איך הידיים התופסות בקורה הכבדה, מחזיקות עכשיו בעדינות בשקיות הצמחים ונחיריו רוטטים. בחורף מתנדף לו ניחוח הקמח והחדר מתמלא בעשבים ירוקים, סגולים, כחלחלים, אותם הוא מלקט בנרתיק העור התלוי על כתפו בלכתו אחר הצאן אל הגבעות. עד בַּאב־אֶל־הַוַא הוא מגיע ולפעמים עפיפה מתלווה אליו. עינו חדה לגלות כַּדָן כחול, מבשר גשם, בשטיח העשב, – הביטי, אצבעותיו אסופות אל התפרחת כמו שיני גדי בן שנתו. בערב הוא שוטח אותם על מחצלת סמוך לכּוֹפָח. ריח ירוק בחדר. קשה לעפיפה לדמות כי אביה המופקד על הטחנה בא משם, מן הארץ הצהובה. המים זורמים בין אצבעותיו. גרגרי החיטה נגרים בין אצבעותיו.

הערב, כמו תמיד, ואולי יותר מתמיד מבקש אביה אמתלה לספר לה מסיפוריו. איך בשעה המפוייסת ההיא. מבעד לרכּוּת הגשם הצונח מעדנות על הגג כמו נוצות, דק ומנחם, ראה אביה באותות. לילה אחד, ערה בקיטון, עפיפה שומעת אותו, – הדרכים בחזקת סכנה. בעונת הדיש הבאה, מי יודע. בפרדס בּחריָה הציתו את בית האריזה. מפרדס תַדרוּס ירו על מכונית שעברה בגשר מוּצררה. ביפו הושבתו כל העסקים.

היֹה היו המעשים, פותח אביה. אימה אוטמת את אוזניה בידיה, – שוב?! אבל אינה כועסת באמת. כמו נערה אשר סיפרו שבחה בפניה היא מסמיקה. אבל הפעם, סיפור אחר. – גיבור אחד היה בארץ, אבד לו רֵעו בקרב. התאבל על מותו, בכה יומם ולילה, והמת הלך בעקבותיו, לכל מקום הלך בעקבותיו, כמו הזנב אחרי השׁוֹר. ברח מן העיר, ברח מאשה, הגיע אל שער בוא־השמש במערב. ומשם בחשכת ניקבּה אל שער זרוח־השמש בא. ומשם אל הגן, עציו, פירותיהם אזמרגדים ומעֵבר לגן מדבר. תועה הגיבור במדבר. מאכלו, בשר ציד, לבושו, פרוות ציד, והמת הולך בעקבותיו כמו הזנב אחרי השור. תעה הגיבור במדבר עד אשר הגיע אל ארץ־שמש־תמיד, אל בית הזקן־מכל־זקנים מלפני המבול. חיי עולם אני מבקש, אמר לזקן־מכל־זקנים. צחק הזקן־מכל־זקנים ואמר, אם תוכל בלא שינה שיבעה לילות, תזכה בחיים. עייף היה הגיבור. עצמה השינה את עיניו כסוּפת חול. ישן לילה אחד ועוד לילה אחד, עד שיבעה לילות. ואשתו של הזקן מכל־זקנים שמה למראשותיו פת לחם לכל לילה. אם יעור משנתו, אמר הזקן מכל־זקנים, כדרך האדם יונֶה את עצמו כי הרף עין אחד ישן. יונה אותי, כי הרף עין אחד ישן. תהיינה פיתות הלחם לעדות. אשת הזקן־מכל־זקנים ריחמה על הגיבור. הלוא במחילות השינה יעבור, בנהר־אוכל־אדם יעבור, אל ארץ־לבלי שוּב. אמרה לאישהּ, לזקן־מכל־זקנים, גע בכתפו ויקום וישוב אל ארץ החיים. כאשר פקח הגיבור את עיניו וראה את שבע פיתות הלחם למראשותיו, נפתח לו חלומו בו ראה ציפור הָאמֶה פורחת מראש רעו אשר מת בקרב, מרחפת על קברו ומבקשת השקוני. אמר, לאן אלך ואשר מפניו פחדתי על אחוריי הוא יושב כמו זנב.

עפיפה פוחדת מן הסיפור הזה ואינה רוצה לדעת את סופו. יד אימהּ המחזיקה בתרווד קופאת מעל לקדרה, – כמעט נחרך הנזיד, ישמור האל ויציל.

סַפֵּר על חַלים וסַלימָה מבקשת עפיפה. – היֹה היו המעשים, לפני דורות, לפני שנים, פותח אביה לספר, – ויהי איש, הבה נקרא שמו חלים. בוקר אחד בין חושך לאור, בטרם יבחינו בין טלה לגדי, ראה את סלימה היפה נושאת כד מים על ראשה, מבעד לצניף המטבעות, ועיניה קרועות בְּכַחַל ‘בּוֹא איש בּוֹא’. מן הרגע בו נפגשו מבטיהם התלקחה אהבתו כשיח רותם יבש. שם, בארץ הפתוחה, אשר רק האל הרחמן אדוניה, שואלים את פי הנערה, גם החתן ואפילו אביה. ורק אחר־כך ידברו נכבדות. חלים, הלא כך קראנו שמו, נתן מוהר הכלה, גמל אחד ועשרה כבשים, לבד ממתנות הכלה ודורונות המשפחה.

בבוא היום המיועד, בצהריים, כלחוך השמש את החול, מופשלים פתחי האוהלים למעלה. ריבוא עיניים קודחות צופיות. סלימה, הלא כך קראנו שמה, פורצת כסופה מאוהל אביה, מרפקיה צמודים אל מותניה. המטבעות על הצניף מקשקשות כזוּגֵי העדר והיא רצה מהר כסוסה אצילה, וסלים בעקבותיה. ריבוא עיניים קודחות רצות אחריה. מתי ישיג חלים את סלימה. גם סוסה אצילה תיעף כחום הצהריים. ואז ישיגנה, ישים יד על כתפה. עדים ריבוא עיניים נסתרות מאחורי יריעות האוהלים המופשלות ועד האל הרחמן. אביה משתהה בסיפורו, ממתין לשאלתה, – ומאין תימצא לסלימה האבן הגדולה בישימון החול? – מישהוא ודאי טרח להציבה שם למענה, ממרחקים, נישאת על דבשת גמל ואולי האל ברחמיו.

לא רחוק מדי מעיני כל הקהל ולא קרוב מדי יושבת סלימה העייפה על האבן וחלים מנגד על תלולית של חול. מרימה סלימה עיניה לשמיים, לאל הרחמן, ובקול מתוק מדבש תמרים היא אומרת: אני סלימה, היושבת על האבן הזאת אשר מתחתיי, נושאת אליך עיניי, אלוֹהַי, מעוזי, אלוהי כל בשר, להיות לי לעד, שאני לוקחת לי את הגבר היושב מולי לבעל, לקיים בזה את מצוות האל ומצוות נביאו נאמן ביתו. וחלים היושב על תלולית החול, מרים עיניו לשמיים ואומר: ואני היושב לי על גבי גל העפר הזה, נושא גם אני עיניי אליך אלוהי, מעוזי, אלוהי כל בשר, להיות לי לעד שאני לוקח לי את הנערה אשר לפניי לאשה, על פי מצוות האל ומצוות נביאו נאמן ביתו. בעל אוזניים חדות, ישמע אנחת רווחה מפי יושבי האוהלים.

אז ילקטו השניים ממרגלות האבן מְלילת חיטה יבשה וישברו את גבעולה לשניים. והדממה תוּפר בקול מצהלות. – למה ישברו מלילת חיטה החתן והכלה? שואלת עפיפה. ואז מגיע אביה אל הלוז של הסיפור. – כשם ששברי מלילת החיטה לא ישובו להיות לאחד עד עולם, כך לא נשוב אנחנו להיפרד זה מזה עד שהיינו לאחד. עפיפה ממתינה לסיום: ‘העוף עף כחלום, ואתם כולכם שלום’, לשווא. האם שכח אביה. נדמה כי הלילה אין ליבו עם הסיפור על חלים וסלימה. ובעוד פיו מספר קופאות עיניו פתאום. מדוע לא קרא בשמו של הגיבור אשר יצא לבקש חיי נצח מאת הזקן־מכל־זקנים.

כל עת הסיפור מעביר אביה שקיות דחוסות בעשב יבש מתחת לשפמו, משתהה ונחיריו רוטטים. ואימה מתעסקת בטינְגַ’רות הנחושת סביב הכּוֹפָח. כאשר היא מפנה את צדודיתה, נדמה לעפיפה כי לחייה סמוקות ולא מחום האש. מדוע יתפללו להיות לאחד אבל ישברו את מלילת החיטה? תוהה עפיפה ואינה שואלת. אחר־כך יברך אביה, ‘ישתבח הנותן לכל את מחייתו’, ויאכלו בדממה תבשיל עדשים ופיתות חמות. בעיקר אוהבת עפיפה את ריח הסַמְנֶה שאימהּ מוהלת במרק, שומרת לימים אחדים בחֵמת התלויה בפינת החדר. – חמאה ביום חול, רווחה בבית, שמחה אימהּ בחלקה. אפילו בחורף, כשהיום קצר, אופה אימה פעמיים. – ארוחה בלי ירק, כחתונה בלא כלי נגינה, אומרת אימהּ, ומגישה על הטַאבַּק סלט חסה חתוך דק־דק, צנוניות אדומות ושורשי בצל ירוק. לפעמים היא מרסקת צנון גדול ומוסיפה הרבה לימון בגלל הריח. אימהּ חותמת את היום, ב’השבח לאל', ומוסיפה קַמַר־דִין וצימוקים. אחר־כך תפרוש עפיפה אל קיטונה. הגשם צונח על הגג ככסת. מרחוק המיית המפל.

כל השנים בבית הארמון שכחה את תורת העשבים של אביה. שמותיהם נתערבבו בראשה כאילו מעולם לא נלוותה אליו במסעותיו בתום עונת הדיש. כבר הרקידו את התבואה בִּכְברה, ערמו את החיטה לערימה ותקעו בראש הצַלִיבֶּה קלשון מחומש שיניים. תמו החגיגות. מלאו הממגורות גרעינים. אימה גדשה את המזווה, שעורה, דוּרה, פול יבש, עדשים וגם חיטה. לפעמים אימה נעתרת, פותחת את מְגוּפת החימר אחרי שפינתה מעליה את המצעים. אפילו לאור המנורה זוהרים גווני הגרגרים במדוריהם. אביה, בימי הדיש, בטחנה. בודק את דפנות הבריכה הגדולה. בית הטחנה כמו ניקבּה באדמה, מדיף ריח עבש ולח. עוד מעט יתפוש את מקומו אבק הקמח. בין גורן לחריש תירבּה המלאכה בטחנה, עד שייאסף הקמח במזווים. אחר־כך אביה חופשי לנפשו. לפעמים ייצא עם העדר, יגיע עד לגבעות בַּאב־אֶל־הַוַא. – בִּתי הוא אומר לה בראש הר נפוליון, – הביטי באופק. אם תראיהו מתחדד כלהב השַׁבְּריה, אדוני הגשם בחרבו שם גבול בין שמיים וארץ. האדמה תמתין סבלנית והוא יבוא. ואל תאמיני. לא חייליו של הקיסר הגדול שפכו את ההר הזה. ימיו כימי בראשית.

לוּ אביה חי וחי הילד. אבל היא האמינה כי אביה יחיה לעד כמו הזקן־מכל־זקנים בסיפוריו. – מחר נצרוב בברזל, אמר אבי הילד. הבוקר נֶחְלוּ שלושה עצים צעירים.

בלידתו לא השמיע התינוק קול. המיילדת הפכה אותו, ראשו למטה וטפחה על עכוזו. ואז, בתוך ילל הנשים קלטה אוזנה יבבה דקה, פעייה. קטן, ממש אפרוח. אחר־כך רחצה אותו המיילדת במים חמים, זרתה מלח עבה על גופו, שפשפה את אבריו וסכה אותו בשמן. והוא רועד כולו. לוּ התעבְּרה במועד, היה נולד בימות החום. לו נתנוהו בחיקה, כלחוך הכבשה תעביר לשונה על גופו הקטן.

מיום שחשה בו בבטנה הכינה עפיפה קמיע למענו, להוסיף על צרור הקטיפה הכחול השמור איתה מבית אביה. שניהם מתחת לכר. כרתה ענף מעץ המַיִש הנטוע בקצה חלקת הירק. סובא הרבה מים, אבל הזקנה אסרה לכרות, עץ קדוש. עודנו עירום וגופו הקטן מבהיק משמן, מגששת ידה למצוא את הקמיע. הרבה שונאים לך בבית הזה. עכשיו ילפפו בחיתולים את רגליו וידיו, על ראשו יחבשו כיפה. כאשר יניחו להם לנפשם תהדק אל ראשו את הקמיע. כתום ארבעים ימי נידתה אומרת הזקנה, – עכשיו הגיע תור הכותונת. ועפיפה מתחמקת, – קר, מוטב שנמתין. בערב, הזקנה מוציאה דיבתה בפני אבי בנה, – האשה מסרבת להלביש לו כותונת. אבל האיש עסוק בהכנות לקטיף, עד אשר נגלה הנגע בפרדס הצעיר.

עפיפה מצפינה את השָׁד הלבן ברקמת שמלתה. האם עיניה לחות? היא עוטפת את התינוק היטב בשמיכה ומחזירה אותו אל השקערורית בצלחת עץ התפוז, וחוזרת אל העריבה לכביסה שניה שלאחר הרתחה. הכבסים מתפתלים בין ידיה מהר, כמו נחשי מים. “כביסה שניה תמיד קצרה יותר,” מסבירה אמא. אבל לי נדמה כי עפיפה בתנועותיה הזריזות משׁביעה את מפל הדמעות המאיים לפרוץ מגרונה. אסור. לא רק מפני הילדה הצופה בה מן הסוללה מסתירה עפיפה את הבכי. אסור להזמין את הרעה. נדמה לה כי מיששה באצבעה שֵן קדמית ראשונה. לו תזכה להשליך אותה גבוה אל עין השמש כאשר תנשור. ‘קחי שן חמור זו ותני לי תמורתה שן של איילה’, תאמר, להרגיע את אימת הילד מפני החלל אשר נפער בפיו.

השָׁד התפוּחַ, הכואב, מחזיר את מבטה אל התינוק. הילדה תספר לאביה, למוּעלם. ואז אולי ייצא מפיה הסוד. כף רגלו הלוהטת של התינוק. אמא חוששת להציע רופא. “מה אם חס וחלילה,” מסרבת אמא להעלות את המלים על שפתיה. ישאלו ברופא, מעזה עפיפה לחלום וידיה משתהות על הציפית הלבנה. אולי היא מצפה בסתר ליבה כי המועלם יציע את עזרתו. אבל היא לא פיתחה לעיניהם את חיתוליו. איך תחשוף את מיכוות האש. “קצת קטן, קצת חלש, קריר בצל העץ, יצטנן, ישמור האל,” היא מתנצלת בפני אשת המועלם המציעה להסיר מעליו את השמיכה. הלא במו עיניה ראתה איך חלו כל ילדי המועלם בבהרות אדומות בכל גופם ואפילו בפניהם, ואחרי ימים אחדים שב בשרם להיות כבראשונה. איך תסלח לרחמה אשר לא היטיבה לגדל את העוּבּר להיות ילד. בסוף עונת החום, במחצית החודש, בטרם תתמלא הלבנה, לקח אותה לאשה.

אבא קורא לי לאכול, פוער את פיו עם כל כף. ‘מרק וינאי’, זה שמו בפי אמא, מיוחד לימי כביסה ולימי שישי. לביבות סולת אווריריות וירקות. “איזה ירקות לא שמתי בסיר ואת לא אוכלת,” כועסת אמא. כשעפיפה כאן, אני מוותרת על סיפוריו של אבא. ממהרת לשוב אל צלחת העץ. אבל דווקה היום אבא מתעקש. “אימי היניקה אותי עד שהייתי בן שלוש. שערי בנפשך, הבאתי בכוחות עצמי שרפרף קטן לשבת למרגלותיה וברכתי ‘שהכל’.”בקושי אני בולעת. אלמלא עפיפה כאן, ודאי הייתי נמלטת אל קצה הפרדס להקיא. “ידי, לא יכולה יותר,” אני מתחמקת אל סוללת העפר.

בסוף עונת החום, מוקפת נשים עד למחנק, מזליפות בושם ורדים ומשמיעות ילל יד על פה, באה עפיפה אל בית־הארמון. בחוץ נושבת רוח מזרחית חמה. לוּ פיסת עב בפאתי מערב לשבור את החמסין. ביום חמסין כזה, אלמלא כלה היא, מוקפת נשים, על שפת הנהר היתה יושבת, מאלמת בסכין רחבת להב קני־סוכר סגלגלים. בימים הרחוקים, מכרו אותם הנערים ברחוב החול. מקצצת את הקנה קרוב למקום החיבור בין חוליה לחוליה. העליונות מתוקות יותר. משעינה כל אחת מהן על אבן ופוצלת את קליפתה באיבחות סכין שוות. לבסוף היא מפלחת אותן לארבע ומניחה בחיקה. מצמידה פלח אל שפתיה, יונקת את עסיסו הגבישי, לועסת אותו בשיניה, לסתותיה מאומצות, מוצצת ומוצצת. נתז מי המפל מלחלח את מקורותיה היבשים. לפעמים יושבת על הסכר בתוך המפל, מניחה למים להרטיב את שמלותיה עד העור. כאילו היא ארובּה לרוח החמסין. נכנסת בשער העליון עם גרגרי האבק, מפלשת את קרביה ומסתלקת בשער גופה התחתון וחוזר חלילה. הנה עוד רגע תפרוץ הרוח המלהטת מפיה כמו צבוע יורק להבה ותעלה את גופה באש. זיכרון לחלוחית לשון הגדי בבהונותיה. מאז גדל והיה לתיש בעל קרניים וריח יחומו חריף, הביאו השכנים אל הסככה את העיזים. עכשיו בחדר בבית הארמון, ניחוח בושם הוורדים הופך את בני מעיה. לוּ רק עב קטנה בפאתי מערב. יְרַבֵּץ הגשם את החמסין, יעלה ניחוח קליפת ההדרים ויגרש את מתיקות הוורד. מאז הלך אביה אל ארץ־לבלי־שוב, מאז שבתה הטחנה והמים זרמו סוררים, פרצו את הסוללה, מאז נפרעו ורידי דמו, שבת הלב, היא נשכרת לעבוד בבית האריזה בפרדס הגדול המקיף את בית הארמון בראש הגבעה. כך קראה עפיפה בליבה לבית בפאתי הפרדס. מי יכול היה לנחש שתהיה אשת בעליו. הררי תפוזים כתומים, מבהיקים, לוחצים על הסבכה הגודרת את בית האריזה ממזרח. האם לא מעֵבר מזה ביקשתי אני לשווא להשחיל תפוז ענק מבעד לריבוע השׂבכה באחד מטיולנו המשפחתיים אל ‘שבע טחנות’ להזמין את עפיפה ליום כביסה. “ג’רישה, שם הכפר,” מתקן אותנו אבא, “ולא שבע, כי אם אחד־עשר זוגות אבני ריחיים.” לנייר האריזה ניחוח חריף כטאיוּן בקיץ. קורסת בקהל האורזות, אין זריזה ממנה לְחַתֵל את הפרי. בחוץ הלמות הפטישים על החישוקים הרכים העוטפים את ארגזי העץ הלבנים כעור החי. בפיו יחזיק האיש מסמרים, ינעץ אותם אחד אחד ויהלום על ראשם סביב סביב.

בשנה השניה לבצורת, אם לא יירד גשם, לא יהיה קטיף. בית האריזה יעמוד שומם. נשורת תפוזים תכסה את הקרקע וריח רקב תוסס חמצמץ יגיע עד בתי הכפר. שלף השעורה נלחך עד לעפר. עדר הג’מוסים זנח את הביצות והתנהל אל שפת הנהר. מי המפל גולשים בנחת. לפעמים עפיפה נעורה בלילה מבוהלת. המיית המפל, מדוע אין שומעים את המיית המפל? רוח מזרחית מניעה את עצי האקליפטוס על גדות הנהר והסוּף מרחיש, עונה אחריהם. לוּ יירד גשם וירחץ את כפות הדקלים השמוטות בכיכר הכפר. היא תפער פיה אל הטיפות הגדולות, תשאב את המים מלחי אל לחי ותשטוף את גרגרי החול החורקים בין השיניים. לא יהיה קטיף. בריכות המים חרבו. הבארות דממו. חול סתם את תעלות המים בפרדס. הצהיבו עלי ההדרים. בעונת החום שאבו מים בקילונים, אפילו במכונות, מן הנהר. אבל ההדרים סובאי המים לא הבשילו. לא יהיה קטיף. הכפר סגור ומסוגר. חדלו ימי כביסה בבית המוּעלם. רק תעבור את גדר התיל והיא במעלה רחוב החול. – אסור, אומרת אימה, כשהן עולות לפקוד את מצבת אביה על גבעת בית הקברות בימי הקיץ. הגבעה חשופה. רק אגוות בשרניות סוככות על האבנים. במורד, עד גדר התיל, מגדל שומר הוואקף אבטיחים. גידולי פרא, מה להם גשם. בימי החום של השנה ההיא מָלאה ביטנם אבטיחים. אבטיחים ולחם. אימה סיפרה, באישון לילה דפקו חמושים על שער העץ הגדול, שלושה פרשים. פניהם צנופים בכּאפיות, הציצו רק העיניים. אדונֵי בית הארמון פתח ובעל כורחו הכניס את האורחים אל החצר. לבדו ושלושה קני רובים. לא השיבו מִלות ברכה ולא הלכו סחור־סחור. מחר. חמישים לירות. יבואו בעצמם לגבות. לקופת המרד. האם לא שמע? עבּדול־גדר לא שילם, ועקרו מחצית הפרדס. עשרה דונם.

בשנה השניה לבצורת, אך הבקיעו חצבים דלילי שרביט על הר נפוליון, במלוא הירח, יוצאים אל שדות השלף אשר מצפון לנהר. הדרוויש ראה באותות. הילה כסתה את השמש. – מחר, מחר, ניבא. אבל עפיפה יודעת. לא בא מועד. לשווא יתפללו. אצבעותיה שבות יבשות.

אימה משדלת, – הלא יגידו מצרים אתם והמצרים אינם יודעים את האלהים. אבל הירקון, הפתלתול, אינו הנהר הגדול, נהר מצרים. בתי, הלא בני בלי אב אנחנו, כך מדברת אימה בבעלה, כאילו היתה גם היא בִתו. מאז שבתו הריחיים ואבא, – נשברו כנפי החרז. כך היא מקוננת עליו. – אבן רֶכֶב, מי היה מאמין, אבן בזלת שחורה. והלא דרך העולם שאבן החול תישָׁחק ראשונה. אימהּ אינה נוקבת בשמה של כַּלְמַנִיֶה־בּינְת־מוּחמד מג’מססין א־שַׁרקי, אבל די שתאמר באוזני עפיפה, – יגידו מצרים אתם. סיפרו שיצאה ובידה סל ביצים אל המושבה, אפילו לא נכנסה לרחוב הראשי. מכרה לעקרות הבית בשכונה על הגבעה מנגד. בלילה פרצו אל האוהל. לא ברור איך לא הזהירו אותה הכלבים. בשנתה. השאירה תינוק בן שנה. עפיפה נעתרת לצאת עם קהל הנשים.

בשדה השלף נאסף קהל גדול. מכים בפחים, – אלהים, תן גשם, תן עננים. הסֶנדות המכות בפחים קופאות באוויר. כל העיניים מופנות אל עפיפה ואל אימהּ בבואן. עפיפה מתמהמהת. ילדים צבֵי בטן מקיפים אותה במעגל, – מתי? מתי? והפעם מטיחות בה העיניים אשם. שלושה ימים המתינו. אובך רבץ על הנהר בבוקר וחיתל את צמרות הדקלים. ביום הרביעי, שוב ראה הדרוויש באותות, – רוח־מצרים נושבת. לא בא מועד יודעת עפיפה. השמיים כמראה הבדיל. ברחבת הדקלים נאספות הנשים לבדן. רק הבתולות והאימהות. מחזיקות אשה, אשה, בתרנגולת שחורה, מורטות את נוצותיהן, – תן גשם, תן עננים. ציווחת התרנגולות עלתה עם תפילת הנשים. עפיפה מתרצה לאימה, נושאת ריחיים של יד. במרכז הכיכר, על האדמה הכבושה, היא יושבת, מסובבת את הרֶכֶב. רֵיק, רֵיק, עוד לא בא מועד, מסלקת בהינף יד נוצות שחורות המתעופפות אל פניה. הנשים משמיעות ילל יד על פה.

בשנה השלישית התרוקן המזווה בבית אימה. עפיפה מרחיקה עד ‘עשר טחנות’ ללקט סרפדים. היא משתדלת לאחוז בגבעול קרוב לשורש. בשובה תישא על ראשה צרור עטוף במטפחת, אבל ידיה לוהטות. אימה תחלוט את העלים במים רותחים ותכין מהם קציצות, – לא גרוע יותר מתרד, תשבח. אמרו בכפר כי הגברים אינם בוחלים אפילו באגמיוֹת. סותמים את נחירי אפם ונחפזים להביאן הביתה. הנשים פושטות את עורן מהר להפיג את הסירחון, והילדים שמחים לקבור אותו בשדה ולטעום לעת ערב מבשר האגמית. – מי שאוכל ‘חראי יהודים’ סופו מבאיש, כך אמרו בכפר. ואביה סיפר, כי באמת מקור ריחה הרע בצמח המשמש לה מאכל. – אם יאכלוהו הכבשים, ידיפו גם הן ריח רע. מדוע מכל צמחי השדה בחרה האגמית דווקה בו? אבל שתי נשים. מאז הלך אביה אל ארץ־לבלי־שוּב, מי יצוד למענן אגמיות? משוטטת בשדות השלף, העז השחופה בעקבותיה, לוחכת כל בדל עשב. בה מבטחן. אימה תיצוק את החלב בחריט בד לבן ותתלה על יתד. כל הלילה ינטוף, ולבוקר, לַבַּנֶה חמצמצה. כבר מכרה אימה את המג’ידה התורכית שהיתה תלויה בצווארה לקנות שעורים. יושבת על הריחיים, – יא ריבון־עולם, מה נאכל? אכלנו את שורשי הכַּרשׁינה. יא ריבון־עולם, למה, מדוע. אכלנו את שורשי החוּרפֵשׁ. יא ריבון־עולם, למה תסתיר פניך, היא מהמהמת. ועפיפה התחננה על חייו של גדי, מצמיח ראשית זקן ובעל ציצי קרניים רכות. כרוך אחריה כמו כלב. באשר תלך, יילך. אימהּ אומרת, – לא גדי. גילגול. מקדים את שיבתה הביתה בפעייה והיא עודנה במבואות הכפר, רק חלפה על פני משוכת הצבר.

בשנת הבצורת השלישית, במילואי הירח, בחודש השני לעונת הגשם, היא מתגנבת אל השדות החרוכים הצופים פני בית הארמון אשר בפאתי הפרדס. מאז מת אביה ויתרה על שינה לבדה בקיטון. אימה ישנה, פיה פעור כדג. על מצחה חרוזי זיעה. היום הרחיקה ללכת עד ‘עשר טחנות’ ללקט סרפדים. כבר שככה הלהבה בכפות ידיה, אבל גופה חרוך. כמו מקלעת גידי העַרְבָּל, אשר בימים הטובים מקפיצה אותו אימה בידיה להבֵר את גרגירי החיטה מן המוץ, מתכווצת בטנה בחום, ועורה מבקש להתפשט מבפנים החוצה. ארבע פעמים משילים זחלי תולעי המשי את עורם. והנחש. לוּ עונה כהלכתה, יתכסה ההר לימינה פלומה ירוקה והחצב ידליק את קו הרקיע ורוד וחגיגי. – פָרח החצב, צַפֵּה לגשם, נתן אביה אות. לשווא הפכו הפלחים את השדות. הרגבים יבשים כגללי בקר. עפיפה יוצאת ממעגל משוכת הצבר, חולפת על פני הטחנות העזובות. הדקלים הסוככים על גגותיהן מאוושים שמוטי כפות. הכפר ישן. אפילו כלבי הרוח שקטו. התנים נדדו אל ההרים. לשווא תבקש האוזן אחר הלמות הבאר, נישמת הלילה. הנה היא מנגד לשער המוביל אל בית הארמון אשר בפאתי הפרדס. ריח שריפה באוויר, כאילו ימי קיץ. רק בלי חריפות הטאיוּן ורעננות הטל. שואפת בנחיריה רוח רמייה, פונה עורף לשער הפרדס. לפניה שדה התלתן הפתוח עד חומת השיטה הריחנית במזרח. גבישי אדמה חרוכה מכאיבים לכפותיה והיובש בגופה מזרז אותה ללכת הלאה, הלאה. הגדי בעקבותיה.

בלב השדה החרוּך היא קורסת. מנגד, השער המקומר הנפתח אל הפרדס. יבשו זלזלי ורד הבר. מן השער, שדרת דקלים מובילה אל הבית העולה מחשכת הפרדס, מוקף חומה ולה שער רבוע גדול ומוגף. כיפה לבנה משקיפה על גגות שטוחים עטורי מעקה וצופים אל הפרדס מבעד לאבובי חרס. איך נראה הפרדס מעֵבר מזה, מבעד לעיני האבּובים. שוכבת פרקדן בשדה התחוח, רגליה מתוחות. התיש למרגלותיה לוקק את בוהן שמאל. מאצבע לאצבע הוא מעביר את לשונו, מגיע עד הזרת, וממנה אל בוהן ימין. עפיפה מגלה את שערה השחור, החלק, לירח. – לא יודעת מאין באה לי זו בשיער חלק, שואלת אימה מבודחת, קולעת את צמותיה בימים הרחוקים ההם, בעוד כנפי החֶרֶז מניעות את אבני הריחיים, ואביה טוען שקי חיטה על כתפו כאילו היו פקעות עַכּוֹב נישאות ברוח. מול הראי אשר קיבלה מאשת המועלם, בקיטון הקטן, סורקת אותו עפיפה באין רואה. עכשיו היא מתירה את שני החרוזים הכחולים אשר בקצה השרוך השזור בצמותיה ומניחה אותם בשקערורית השמלה הרפויה בין רגליה. פורמת את מקלעת הצמות, מתרוממת על מרפקיה ועיניה בבית מנגד. מאחורי הבית, רחוק, הים. אם תעלה פיסת עב ממערב. לאט, לאט, היא שבה ומניחה את ראשה על העפר. הגדי לוקק את אצבעותיה, יונק אותן אחת לאחת. שיניו הרכות מדגדגות. לחלוחית עולה מקצות אצבעותיה, מטפסת לאורך גופה. רוח מזרחית חמה, הנושבת בי כארובה, צאי מגופי, תתרפֶּה בטני כמקלעת גידי העַרְבָּל בהריחם מים, פיסת עב קטנה, עלי ממערב, זרחי מעל סוכת הגפנים היבשה אשר על גג בית הארמון, יפלח ברק את שחור הפרדס, יבוא הרעם אל הדממה, תגאה לחלוחית במחילותי. הגדי הלבן עומד למראשותיה, מעביר לשון מחוספסת על מצחה, נעצר בתנוכי אוזניה, מוצץ את בליטת אפה, מושח את שפתיה הצרובות. מתוחה מבהונותיה עד קצות שערה העוטר את ראשה על העפר. עד רוח ים פרצה מן השער התחתון. כמפוח הפיח גופה רוח מערב. ברק פילש את השמיים. עדר עננים שעט אל המזרח ובלע את הירח. טיפות גדולות פיזרו סחרחורות אבק בבואן אל העפר החרוך. הגדי גמע את עיניה המלוחות ומקור העונג, דבש.

האם האיש אשר יועד להיות אבי בְּנה ישב על הגג השטוח, שריגי גפן יבשים מתנפנפים מעל ראשו, מביט אל הפרדס הצמא וממנו מזרחה, אל שדות התלתן החרושים, הממתינים, מתחנן לגשם ואולי תובע. מדי פעם מתרומם ממקום מושבו, פונה אל מעקה הגג במערב, תר אחרי עב קטנה מן הים. לבדו. בניו, כלותיו ונכדיו, אפילו אימו הזקנה, ערה תמיד כתנשמת, ישנים. האם שלח בידו נשיקה ללבנה, קד ומשתחווה ומדביק כפו אל מצחו, ‘ברוכה תהיי לאל הרחמן המאציל עליך מאורו’. האם צפה בה ממקום עומדו על הגג השטוח. האם בוהק הגדי באור הירח הסגיר אותה. כעלוות עצי הזית בנשוב בהם הרוח, בטנם בהירה וגבם כהה, כך הבהיק שערה אשר נשפך על האדמה. ההיתה לו עדנה ומכנסיו התלחלחו בעונג נשכח. לא יאה ולא נאה לי. עוד שנה שחונה אחת ויעלה הכורת על הפרדס. בלילה ההוא גמר בליבו לקחת לו את עפיפה לאשה.

שלושים יום אחרי שצפה בה מן הגג מביאה גשם בכשפיה, אחרי שיצאו שליחים בפקודתו לדבר בה נכבדות אל אימה האלמנה, ולא הועילו אזהרותיה של אימו הזקנה, – בת שבט מַגַ’נין. ולא סיפרו איך היא מתרועעת עם צוענים וילדי רועים. דם ירוק. והילדים תמיד רצים בעקבותיה, מתי? מתי? שלושים יום אחרי שצפה בה מן הגג, ירד מבול על הארץ. בלילה הראשון אמר, גשמי ברכה. והלא במו עיניו ראה איך הגדי לוקק את בהונותיה. תהיה שנה שמנה. הוא לא ימכור את הפרי ‘דַמַאן’, בעודו על העץ, אלא על ‘פי תיבה’. הקמיע בביתו, במיטתו. יוכל לישון בשקט. יוכל להרשות לעצמו את הסיכון. ומהו לעומת הרווח הצפוי. וגם הבְּרָרָה, שלוש ואולי שתיים תמורת אחת. תהיה שנת רווחה. בחלום היא מופיעה אליו, צומחת מן השדה אשר מנגד לבית, שערותיה תלתן מתולתל, על ראשה טַאבַּק ענק עמוס תפוזים כתומים, מעוטרים כל אחד בשני עלים ירוקים, שמנים, מנצים מן הפטוטרת, מנפנפת בידיה, מגרשת עדת שרקרקים, ציפורי גן־עדן ירוקות כנפיים, העוטות על הפרי ושומרת על איזונו של הטאבק לבל יגלשו התפוזים מעליו. לוּ ידעה אימו עד אנה הרחיקו חלומותיו. חָארם, היתה אומרת, אל תזמין עיניים רעות במחשבות מתוקות. אל תאמר: ‘פּוֹל’, לפני שהכנסת אותו לשקים. בשנה הבאה, אם ירצה האל ירחיב את גבולי הפרדס וייטע על פי השיטה החדשה. לא ייחורים. אלא שתילים ממש. יקנה מן המשתלה הממשלתית, או יגדל משתלה משלו. כל ילדי הבית יאכלו אצלו לימונים מתוקים. בחצר יושיב אותם לחתוך את החוּשחש לנתחים וללקט את זרעוניו. הנשים תרחצנה את הזרעונים בכברה ותייבשנה אותם במגבות רכות. אחר־כך יטמינו אותם בכדי חרס מלאים אבק פחמים, יצמידו על פיהם מְגוּפות שַׁעַם ויחתמו בשעווה עד בוא עת הזריעה. והקטיף. הוא שומע את צִקְצוק המַקְטפות. הוא רואה את הנערים־הסבלים, הממהרים הלוך ושוב וטוענים את הסלים באלונקות. ובבית האריזה הר תפוזים. והנערות בצעיפיהן הלבנים. האם לא ראה אותה לראשונה יושבת ביניהן, ידיה נעות בזריזות כעושה בלהטים.

ביום הראשון אמר, גשמי ברכה. אבל בלילה השני, מתהפך על משכבו, שמע איך געשה המיית המפל ומי הנהר זרמו עזים. שלוש שנים חלפו מאז השיטפון הגדול. לא, הוא לא יעלה בזכרונו את הסערה ההיא. הוא לא יזמין את הרעה. בבוקר, מעל הגג ראה אז את העולם חוזר לתוהו ובוהו. כמו מפלצת בעלת ריבוא זרועות חברו אפיקי המים יחדיו, ללא פדוּת בין מים למים, ים רחב, נחל בַּרוּדֶה והנהר הגדול, אביו מולידו, עוּג’ה, מדרום, ומצפון נחל הדר. הוא לא זז מן הגג, מביט בפרדס ההולך ושוקע, רק ראשי העצים נראו.

כל השנה ההיא עמלו הוא ובניו על הפרדס. המים סחפו את פני האדמה ושורשי העצים נחשפו. אימו נזהרת מפניו. סתומות היא אומרת, – חֶבֶל השׁוֹר, עשוי משׂערות זנבו. ובסוף עונת החום, מוקפת נשים עד למחנק, מזליפות בושם ורדים מתוק, נשא אותה לאשה בטרם יגיע הירח אל גמר מילואו.

בחדר הנשים, כאשר נגלו לו פניה, הביטה בו ולא השפילה עיניים. שפתיה המצוירות נפשׂקו, בוא איש, בוא, מפתות אותו בחמדה. בלילה על משכבם, לחלח האיש את שפתיו בלשונו, מעלה באוב את הגדי הלוחך את בהונותיה. אני אחרוש בךְ ראשון ושני ושלישי. אבל הוא רואה את הפרדס טובע בלשונות המים החובקים אותו מכל צד. מיפשׂק שפתיה המפתות אותו לבוא בחדר הנשים. ועכשיו, על המשכב, בחושך, אינו רואה את פניה. אבל גופה תחת ידיו עיגולים־עיגולים, רכים, ובאוזניו נשימתה כבדה, מתחננת, בוא איש, בוא. היא תבלע אותי כמו שבלעה את הפרדס מפלצת המים אשר שטפה מן ההרים. בשדה היא יושבת. רחם – תהום. בטנה, מי שיטפון בלולים באדמה שחורה. על האובניים היא יושבת. כל אנשי הכפר שׂוחים בבטנה. לא אֶתֵן. היא מבקשת לקחת, לגזול. אני לא הגדי ההולך בעקבותיה. אני אתן רק לרצוני, לא לרצונך. לא פרדס את לי, גם לא שדה, אשכול ענבים בסוכה. ארצה, אתלוש בפי. אצבע טיילה במבואותיה וניקבה את התוף המתוח. גוזל רכוכי דבק בשוקיה. בבוקר אספה הזקנה את השמלה כדין. האם לבשה בלילה ההוא את הכותונת המעוטרת פָאיֶיטים נוצצים במיפתח הצוואר, אשר שלחה לנו הדודה מאמריקה, ואמא נתנה אותה מתנה לעפיפה כתום יום כביסה. אחי יְכוֹנִיָה טוען, “בזבוז, הם ישנים בבגדים.” “אז איך נולדים להם ילדים?” אני שואלת." “את קטנה. לא יכולה להבין,” הוא משתיק אותי.

בלילה אני הוזה מגדל לולייני מסתלסל עד השמיים על שפת הים. אני רצה, מסתחררת בגרם המעלות. בעקבותי, צוענייה שחומת עור, כדמות תמונת הגר התלויה בסלון שלנו לאחר שנמכר הבית על האדמה, ואמא הפצירה באבא לקנות פינת ישיבה, שולחן, ספה ושתי כורסאות וגם תמונה. נזם גדול באפה. כוכב כחול מקועקע במרכז מצחה. לבושה שמלה על שמלה, כמונו בתחפושת פורים. אבא מוציא מן הארון שמלות משי שחורות, שמורות אף הן מן החבילות של הדודה מאמריקה. “תחפושת קלה ומרשימה,” הוא משכנע את כל בנות המשפחה. שמלה שחורה אחת ועל גביה שמלה שחורה שניה שאת שוּליה מֵרים אבא והיא משמשת כיסוי לראש וגם רעלה. “בכלל לא דומה לעפיפה,” אני מתלוננת. "ערביות עירוניות, מיפו, מירושלים, " מפייס אותנו אבא. אבל הצוענייה בחלומי לובשת שמלות אחדות. כולן מתנחשלות עם צעדי ריצתה אחריי בגרם המעלות הלולייני. אני רצה, רצה, במעגלים הולכים וקטנים, הולכים ומתגבהים והיא אחריי בחשיכה. גלי הים מתנחשלים אל חומת המגדל עם סלסולי שמלותיה. אני קרובה אל ראש המגדל והיא אחריי. נשימתה נושפת בעורפי. ואז אני ערה פתאום מפחד ועונג מתוק הממתין לי בראש המגדל. אבל את הכותונת נתנה אמא לעפיפה במתנה שנים רבות בטרם נישאה לאיש. כשבאה אלינו, נערה, מסלסלת בלחש, “יא בִּינְת אל שיך אל ערבּ”, ונעה מן העריבה אל הדוד כמחוללת. אנחנו ממתינים לה במרפסת הגדולה, לצפות בה צועדת במעלה רחוב החול וידיה מתנפנפות ככנפיים. עכשיו, בבית הארמון, למה לה מתנת אמא שבוודאי בלתה עם השנים.

אחרי הכביסה תעזור עפיפה לאמא לשטוף את הכבסים בחדר האמבטיה. אמא תמהל את המים ב’כחול' ותבשל עמילן לכותנות. היום עושה אמא הכל בעצמה. עפיפה לא תיפרד אפילו לרגע מצלחת העץ. אני עדיין יושבת על הסוללה. אל צלחת העץ זוחלת אפלולית אחר הצהריים. עוד מעט תלך מכאן עפיפה. תשתה קפה בחברת אמא ברחבת החול הכבוש. אבא יקרא עתון ואמא תגער, “חבל על העיניים.” על סוללת העפר אני מנסה במאמרי כשפים להשהות את לכתה. אם תלך עפיפה ייכנס הלילה אל צלחת העץ, יתפשט אל הפרדס ויסגור על הבית. מן השַלַאל יתפתלו הנחשים השחורים ויזחלו עם החושך אל הפרדס. נעלמו בהרות השמש המשחקות על שמיכת התינוק. אבא כבר שפך מים על הגחלים הלוחשות, התוססות בין האבנים. על ספסל העץ מונחים סירים מבהיקים, הפוכים. לביבות הסולת בהן האכיל אותי אבא בצהריים צפות בבטני ומאיימות להציף את גרוני. אלהים, עשֵׂה שלא תשקע השמש. שעפיפה לא תלך הביתה. עוד לא. עוד קצת. על החול אני מציירת מגן דוד, ומתחתיו אני חורטת את שמה, ‘עפיפה’, חזק. הכביסה על החבל משמיעה קְלוּ, קְלַק, ברוח אחר הצהריים.

עכשיו תוכל עפיפה לצפות מבעד לאבוּבי החרס החוצה מראש הגג. מבפנים לא נראה הבית כארמון. שער העץ הגדול אשר בחומה הסוגרת על הבית בקצה שדרת הדקלים, מנגד לשער המקומר העטור ורדי בר, פתוח עכשיו לרווחה. הביכְרה הלבנה הנושאת אותה על גבה, מרופדת כרים וכסתות, עמל שנה תמימה, נכנסת בשער מלוא גובה צווארה. ואחרי הביכרה נהרו הקהל בקול מצהלות. והיא שומעת את הגברים מסלסלים: ‘כָּך מתנועעים מי ימים. הֶאָח. אמא כך. כך שוחים באגמים. האח. אמא כך’. ובאמת הנוצות אשר תחתיה ודבשת הביכרה העולה־יורדת, מרכיבים אותה על במותי ים, ‘אמא, כך’. אמא, מן היום הזה לבד והעז והתיש. למחרת כבר יצא האיש אל העיר. לו העזה פנים היתה מתחננת, אל נא ‘תגזוז’ את הנהר, שיבעה ימים לא תעבורנה רגלינו את הנהר. חָארם.

משתאה היא סובבת בחצר. שמחה על גן הפרחים בקידמת הבית. מנטור סגול, לבן, ורוד. ריחו חריף כריח שׂיער האיש בלילה. דליות פרועות עלים ארגמניות, ויסמין מטפס על הקיר. אין היא אוהבת את ניחוחו הגס. באפה, בושם היסמין מעורב בריח של צוֹאה. אחרי גן הפרחים, עד משוכת השיטה החובקת את שער העץ הגדול, גן הירק. אחרונות העגבניות מטפסות על סמוכות. עוד מעט תתחיל זריעת החורף. בצל ירוק, צנוניות אדומות ותפרחות כרובית לבנות. החצר הפנימית חשופה. טאבּון גדול לְשַמש את צורכי כל משפחות הבית, וסככות פח נתמכות בקורות עץ מסתור לעיזים, לחמורים, לעופות, לגדיש־מספוא ולכלי עבודה. גיבובי סירה־קוצנית נסמכים אל הקירות, קומה על קומה, כמעט עד הגג. היא תגדל פיגָם בעציץ חימר גדול, ואולי גם פלפלון אדום. מן הפתחים הקרועים אל החצר יוצאות אליה נשות הבית מוקפות אשכלות ילדים. אחר־כך בֵּרכה את מנהג האדנוּת של האיש לאכול בגפו. רק חדר הזקנה נסמך אל מדורו.

שלושה שבועות אחרי היורה המתינו השדות. רגבי שדה התלתן תחוחים. הלחות מחלחלת וקליפתם יבשה, מתפוררת. בבוקר כשהיא מגישה לו את הקפה, הוא מציע לה במפתיע לשבת מולו. – יום הביקור אצל אמך היום, לא? קחי קמח חיטה. חצי רוטֶל. אני יודע. מַפתח המזווה. אל תדאגי, אימי יודעת, הוא מרגיע. – אם יירד גשם בעיתו, נוכל לזרוע את התורמוס בפרדס. ידשן את האדמה ויגדיל את היבול. כאילו יש לאל ידה. – אם ירצה הרחמן, יירד גשם בעיתו, היא אומרת בעיניים מושפלות.

מבעוד חשיכה היא משכימה אל הטאבּון. רק היא והזקנה. – מתי? מתי? שואלת הזקנה. – מתי, מה? הזקנה מעגלת קשת בידה על בטנה המצומקת. איש לא יאמין. הלא שלושה בנים לו מאשתו המנוחה. ונכדים, כמה? צעיר נכדיו מבשיל בבטן אימו. איש חזק. נכון, לא צעיר. ואין היא מעזה להעלות ‘זקן’ על שפתיה פן תחרוץ גורל בטנה להיות שדופה תמיד. והלא הצועני הממזר גילה את אוזנה. אף־על־פי שמאז דיברו בה נכבדות נזהרה בכבוד מיועדה. לא הלכה עוד בגפה אל הנהר ולא הרחיקה עד ‘הר נפוליון’. אימה שומרת עקביה. – בִתי, באה הברכה אל ביתנו. ומתכוונת למוהר. אף־על־פי שעפיפה יתומה ואביה מבני המַגַ’נין, נהגו בהם כבוד. אבל בחמסין הגדול, שיבעה ימים ועוד שיבעה. רוח חמה מסחררת מערבולות חול בכיכר הדקלים. לעת ערב מתגנבת עפיפה אל המפל לצנן את הרוח המזרחית המנשבת במבואיה. ביום אשר כזה, לשבת על סכר האבנים בלב המפל ברגליים יחפות. תספוגנה שמלותיה את הלחלוחית עד העור. מצא לו יום הצועני. עד ערוב השמש ישן. למרגלותיו הדוב בצל הדקל, כורך את החבל על גופו, נשען על הגזע, שחור, כושי. עכשיו הוא מכה בתוף, מוקף חבורת ילדים, – אוּרְקוּד, אורקוד, יא דוב. מאוחר להימלט. הילדים ראו אותה. נטועה במקום עומדה. לא אל הנהר ולא אל הבית. פני הדוב המרקד אליה. עיניים זבות בוכיות לדוב. הצועני סב לאחוריו בתנועה חדה. – אם תתני מיל, אצייר לך עתידות בחול. ועפיפה לכודה בקסם הרגע, ברֵעוּת ואחווה עם האיש השחור. מי יודע אם לא דרכו רגליו בחולות הלוהטים מסיפורי אביה: ‘על אבן תשב הכלה. על תלולית עפר יישב החתן’. – לצייר בחול ביום חמסין כמו לצייר על מי נהר, היא משיבה, צוחקת ונמלטת הביתה גאה במענה לשונה, כמו אמא. ואחריה קול הצועני, – אומרים גיבור האיש. אומרים, יחרוש אחת ושתיים ושלוש באחת, בשתיים, בשלוש, בעיר.

בלילה, כל לילה, הוא מניח את רגלו באלכסון על רגליה, ידיו מכונסות מאחורי כתפו. גופה מצטנף פנימה. איך לא לחוש בכובד. אבל הוא נוגע. לוּ הלכה אחרי תשוקת־רגע, היתה מנערת את הרגל מעליה. עיניה פקוחות ואבריה משותקים ממאמץ. ממתינה עד שתירגע נשימתו ותעלה קצובה, ומושכת את גופה לאט אל קצה המיטה. בחושך היא מעלה את מראהו. שפתיים לו מלאות, מחורצות, מתפקעות כבכּוּרה, ובצחוקו, כל שיניו בפיו. על העליונה שפמו עבוֹת. אם ינשקנה, ידגדג את לֶחייה והיא תחייך. וידיים לו טובות. מניח את התפוז בכף שמאל שטוחה ואצבע ימינו רכה מלטפת את קליפתו. – כנימת הטיפוס השחור וגם האדום נגלית מיד לעין, אבל הטיפוס הלבן כקמח, מסתתר. בעיקר בְּצֵל הפטוטרת. כך הוא מעביר אותם אחד אחד ומחזיר לטַאבַּק. – השבח לאל, נקיים. לא ראתה אותו אוכל תפוז מאז באה אל הבית. כאילו נועדו לראייה ולמישוש בלבד. מי יאמין. אפילו יאמינו. היא לא תברח, היא לא תהיה חַרְדַנֶה. היא לא תהיה אשה בורחת. והלא היא קשורה אל האיש נותן שארה וכסותה מכוח ברית שלא מוּמשה. בבואה אל הבית נשאה כד מים על ראשה. צהלת ההמון דממה לרגע, פֶסע־רגל ואני מעבר למפתן. כבר נשאה כדים תְפוּחי בטן על ראשה, ומעודה לא היה המשא כה כבד. – למזל ולברכה, קראו הנשים אשר המתינו לה באפלת הבית. בצאתה את בית אימהּ ביקשה מיצוות נשים מלומדה כדרך כל הכלות, – אמא, הרחיבי פתח ביתך לאורחות ובורחות. ואימה השיבה מצפינה חיוך, – ביתי מרוּוח ודלתי פתוחה. היא לא תהיה חרדנה. עכשיו יש לה מראה שלימה בארון בן שלוש הדלתות הניצב בחדר השינה. לפניו היא מבקשת תשובה בדמותה הנשקפת, נזהרת מפני הזקנה. ממתינה עד שתסתיים מלאכת האפיה בבוקר והיא תרדם בפינת החצר הפנימית, בשמש, ידה הימנית קפוצה על מפתח המזווה הקשור אל אזורה. אולי באמת האשמה בעגבותיה השטוחות, במותניה הצרות, בעצמות לחייה הגבוהות. היא נופחת אוויר בלחייה. לוּ היו לחיי עגולות כפני הלבנה.

שיבעה ימים אבריה מתמוססים ונשטפים בדמֵי נידתה צועקים כאב ממותניה אל רגליה. כמו מי השיטפון הגדול בשנה שעברה, סוחפים בוץ ופגרי בעלי חיים וגדמי עצים, מעלים קצף. בלילה היא פורשת לה מזרן על הריצפה, החלון מעל ראשה. יש חיים בכאב הזה. טיפה וזרזיף, טיפה וזרזיף. בעל כורחו קשוב גופה אל עצמו ללא הרף. ממתין. פתאום מבוהל מפני שאין לה שליטה על עוצמת הנביעה. והלא כל דמה ינגר החוצה והיא תתייבש כאילו היא זַרִיפֶה, בּובּה שגופה קלשון, לבושה שמלת אשה, חגורה אזור וחבושה מטפחת. לא. האיש לא קנה את בגדיו בחגיגה וברוב עם. לא יאה ולא נאה לבעל בעמיו. השַבַּאב לא נשאו בראש התהלוכה יפיפיית־קש להוליך שולל את השטן. איך חיים ומוות ממקור אחד. אפילו ריחו החריף הדוחה של המבוע, טוב באפה. איך ישיל הנחש את עורו ולא ימות.

הזקנה אומרת, – עקץ אותך הזעקוּק, פרה משוגעת. אבל לא קיץ עכשיו. מציפה את הרצפות במים, כפופה, במטאטא זרדים היא שוטפת את הרצפה. שוטחת את המצעים בשמש. מפריחה אבק במַכְבֵּד. ידיה אינן נחות לרגע. קולעת את סליה אחוזת בולמוס. בימים כאלה הם יוצאים מתחת ידיה יפים. בלילה, על המזרן, היא מציירת בראשה את מראיהם. חולמת את הדגם כמו חי. מעגל לבן מוקף במשולשים אדומים. אחריו שוב מעגל לבן. ואחריו משולשים ירוקים. ובשוליים תענוב לולאות עגולות. כל נשי הבית משבחות את מעשה קליעתה. את סוד הצבעים היא שומרת בליבה. האוֹג לאדום, הזאפראן והחינָה לצהוב, והלוֹט לירוק. אחר־כך כאשר ביקשה מרפא למחלת הילד לא סלחה לעצמה איך זכרה את סוד היופי ושכחה את סוד החיים אשר הפקיד אביה בידיה.

אל הטאבּוּן אינה ניגשת שיבעה ימים, שלא יחמיץ הבצק. מגן הירק תמנע רגלה. כל אשר תיגע בו ייבש. אחר־כך דממה. אני מתה. עכשיו אני זַרִיפֶה בביתו. סלסילה אשר התחילה בקליעתה ולא סיימה, תמתין. יומיים שלושה אוכלת כזית. לפעמים בורחת אל הפרדס להקיא. נוקעת מפני גופה האילם. הזקנה, בערב, תשב בפינת החדר בעודנו אוכל, המחרוזת בידיה, ותמלמל בינה לבינה, – שלושה קשה להסתירם, אהבה, הריון ורכיבה על גמל. הוא ישים את עצמו כלא שומע וכשתגיש לו עפיפה את התה, יביט בה בעין חשדנית.

מן היום השביעי עד מלוא ארבע עשר יום מתנקז התינוק אל רחמה. ורידיה כמו תעלות ההשקאה בפרדס. רשת סבוכה. נמתחות מן הבריכה המושכת מים מן הבאר. בצינור עבה, פְּעוּר לוע, שוצפים המים אל הבריכה וממנה אל התעלות ומהן אל צלחות העצים. איך ידעתי, השכם בבוקר, שואפת אוויר לח, שהיום יפרח הנרקיס. בחדר גְבה התקרה ריח עכור. – החומצה, טען תמיד אביה, – מוטב לא להרבות באכילתה בארוחת הערב. אימהּ, מעזה פנים. מעולם לא שמעה אשה אחת בכפר מדברת כך אל בעלה. תמיד צוחקת למחצה, – חכם בבוקר, אולי נאכל כדרך היהודים ארוחה בצהריים. והטחנה, מה תשיר בינתיים? הבוקר, פָרח הנרקיס. זיכרֵי ריחות מסתלסלים אל חלל החדר הדחוס ומעוררים געגועים בחלציה. בשעת צהריים כאשר שלמו כל מלאכות הבוקר, חמקה אל מעבר למשוכת השיטה, יודעת כי תמצא אותם על שפת הנהר, אגודה של שלושה, ארבעה, ראשונים, בקנה אחד, מוּטֵי כותרת, מבויישים. איך עליהם כה חדים? נפעמת תעמוד אל מול נבואתה המתגשמת. איך אני יודעת מתי? איך יודע בצל הנרקיס הנרדם באפילה כל הקיץ לקום לתחיה עם הגשם? בשבילים עקלקלים תשוב הביתה. פרח תקוע במיפתח שמלתה. אם יפגשוה בדרך, יגידו, בת מַגַ’נין. הזקנה תתפוס אותה, אורבת בבוסתן השומם, – לא, בני לא יוכל להתפאר: ‘אשתי לא יצאה מפתח ביתה כל ימיה’. ולא אמר אביה, אם נבטו נרקיס וכלנית הצנע זרעך אתה המשוגע, אבל אם יבוא אליה בלילה הזה יוולד בנה.

גם בלילה הזה, אחרי ששבה מן המזרן אל המיטה, הוא פושט רגל באלכסון על קרסוליה. ישן. היא ערה לקולות המדגדגים המשתלחים ממקור העונג, פושטים בירכיה, פוערים את ניקבּתה. עזים המים הפורצים מפי הצינור אל הבריכה בראש הגבעה. מפולשת, מתרחבת לבלוע, בוא, ילד, בוא, מזמינה המחילה הלחה את זכרותו. להתכווץ, לסחוט, להצטמצם. בשנתה, הצטנפה האפילה בבטנה כמו קיפוד הקופץ את בשרו הרך פנימה, ונפערה באחת להיות חמניה לוהטת, עלי כותרתה זורחים על כל השמיים וליבתה גרעינים שחורים. מְשמרת את הרף המצמוץ והעונג, ממנו, אליו, מחובר התינוק. ממנו הוא נקרע בהיוולדו.

בבוקר נשקפה החמניה במראֶיהָ. הוא מריח, נבהל, – צאי, אשה, ציווה עליה כמו איש אשם כאשר הגישה את ארוחתו, – הברישי את נעליי.

שוב הוא נוסע העירה. אולי אמת דיבר הצועני ברחבת הדקלים. כשהביאה לו את נעליו, נשרו עלי החמנית הצהובים והיא הביטה בו באישוני גרעינים שחורים.

ארבע עשר יום התרוצץ התינוק בגופה, חסר מנוחה כמו שֵׁד. ישנוֹ ואיננו. לא אדם. ללא גואל. בחצות, בלא אותות מוקדמים, היכה הגשם בסככות הפח שבחצר הפנימית. האיש נעור בבהלה. עד הבוקר, בעיניים פקוחות מקשיב לקול הגשם והפחד זורם מגופו אל גופה. ודאי מתפלל, אל רחום, רק לא מבול. כאשר האיר הבוקר, חלפו קרעי תכלת על פני החלון הפונה למזרח ואז נרדם האיש.

שיבעה ימים בלעה האדמה ובלעה ולא נודע כי באו המים אל בטנה. – עכשיו בעזרת האל שיבעה ימי שמש, מתחנן האיש בקול. האל הרחום מקשיב לתחינתו. בשבוע הרביעי זרחה השמש. שתי כנפיו של השער המקומר בפתח הפרדס תיקשרנה עד תום הקטיף אל גזעי הברושים. מכוניות משא תחנינה בשביל על שפת שדה התלתן. חמורים וגמלים יעמסו את התיבות הלבנות עד למשאיות. הלמות הפטישים תגיע עד לבית. הזקנה תקום מבעוד לילה ותקיש על דלתות כל המדורים. כלותיו של בנה תעזורנה על ידה. הטאבּוּן יוסק כל היום. הילדים יישאו בשניים סלים גדושי פיתות אל הפרדס.

בשבוע הרביעי נגדשו שדיה. התינוק מטפס אליהם מבפנים. נושך אותה, כועס. למה לא בא לי גואל, הוא מקונן. פטמותיה כואבות אפילו למגע שמלתה, כמו פצעים, וחלומותיה כמו אמיתיים. שוב היא מתוחה בשדה התלתן נוכח פני שער הפרדס. אַיִל שועט אליה לאורך שדרת הדקלים. קרניו משובצות ספירים, בוטש בקרקע ברגליו, אליה המתוחה בשדה. הבוץ השחור דבק בפרסותיו התופחות והולכות ועיניו הגדולות חסרות עפעפיים, יורות ברקים אדומים המשלחים מכות קלות בכפות רגליה הזקורות. השביל ארוך, ארוך, והאיל בוטש, בוטש. הנה הוא בפתח השער. קרני הספירים חולפות בקמרון, תולשות ורדי בר במרוצתן, עוטרות כנֵזר את מצחו. הנה, הנה, חלף על פני השער, חצה את השביל המקיף את הפרדס החשוך והשתלח על פני השדה הפתוח. הנה יגיע אליה, יגיע, יגיע. פחד פתאום לשֵמע הולם שעטותיו הרחבות. הוא יפסח עליה, הוא לא יראה אותה שרועה על פני האדמה. מוכרחה לקום, להזדקף מולו. קרניו מרטשות את בטנה. בבוקר שוב נפער מעין דמֶיהָ. להתחיל מבראשית. לשווא ישאלו אותה, מתי? מתי? אבדה לה השבעת הקסם. לשווא תשכב בשדה התלתן נוכח השער הקמור. הגשם פסח עליה.

היתה שנת ברכה. הפרי נמכר ‘דַמַאן’, ‘על העץ’. האיש לא הסתכן שוב למכור אותו ‘על התיבה’. הקונה הקדים לקטוף. מן הגג היא מחפשת בפרדס כתם זהב אחד ואינה מוצאת. איך תעמוד בגלי הניחוח השוטפים את הבית. בבוקר, אם תפלס לה דרך בחומת החוּבֶּיזה המגיעה עד למעלה מראשה, בפסוקת שבין שדרת הדקלים והפרדס, ייפרש לפניה מרבד של תוּרמוס אפור־כחול. ומחרתיים, כאילו לא היו. רגלי השוורים הרתומים למחרשה תרמוסנה את התפרחות הפרפרניות, אחר־כך תחרוץ המחרשה בין העצים והכחול ייבלע באדמה בטרם יעשה תרמילים. מלמעלה ישתוחחו ענפי ההדר מכובד הפריחה הכדורית. צלחות העצים יתכסו ברפידה לבנה והוא ישוב לעת צהריים מודאג, – יותר מדי נשורת, יאמר.

שריגי הגפן על הגג יתעוררו מן המתים. לא עונת הגפן עונתי. לא שמחה בבציר. לא אעלה בסוכת הגפנים לחלוב טל מן העלים לגדל את שערי. עוד מעט יובילו גמלים אל החצר אבטיחים. כל אבטיח כבטן אם בחודש החמישי. עד לגבעת שומר הוואקף ירחיק האיש לקנותם. נודעים במתיקותם. גידולי בעל. מה להם גשם, מי להם גשם. איך נמסכה לענה גם במאכל התאווה. כבר אני מתקנאה אפילו באבטיחים. גידולי פרא. בבוסתן אשר מאחורי הבית תיבָּקענה בכּוּרות. הילדים יטפסו בענפיהן בזריזות ואימותיהם תקעֵרנה שמלות לקלוט את הפרי. חסן, בנה של זַרְקָא, ישמור למענה תאנים בכיסיו. מכל הילדים בחצר רק הוא. אולי מפני שאני טובה אליו. אימו בטוחה שעין רעה פגעה בידו של בנה. נולד כך ושתי אצבעות בידו, זרת ובוהן בלבד. ארבעה בנים לזרקא ובת אחת. שניים, השלישי והחמישית, בגבעת בית הקברות. מתו קטנים, השתינו דם. בעונת הגשמים הראשונה אחרי נישואיה, שמעה מזרקא את המעשה. מאז גם היא, עפיפה, נמנית על המזיקים. – גיסתה של אחותי, ארורה אימה, ארור אביה, כך הולכת זרקא ומונה את כל בני משפחתה, – בטנה ריקה, מאז ועד היום, ריקה, לא עליך, באה לביקור. אני, שלושה אולי ארבעה חודשים. כבר רואים. אנחנו יושבות מתחת לתות, בבוסתן. חם. והיא מפשילה את השרוולים של השמלה שלה. מתחת לצמידים אני רואה הרבה שערות שחורות. כבר אני מריחה צרות. אולי מהפנים שלה היא מורידה ולא רואים. ואחר־כך היא מתרוממת כאילו לקטוף תות מן העץ והופכת את הטַאבַּק עם הקפה. ועל החול אני רואה איך הקפה מצייר עקרב, והיא מביטה ישר על הבטן שלי. ולא הועיל כלום. אחרי שהלכה שפכתי מלח על המפתן. ולא היתה לי מנוחה עד שאחותי לקחה ממנה מטפחת כחולה בלי שהרגישה. ואבי־בני קבר אותה בהר הזבל וירה לתוך הערימה שלוש יריות. שום דבר לא עזר. ארורה אימה. והילד ככה נולד עם שתי אצבעות.

ובאמת, גם הילדים קוראים לו ‘עקרב’. מאז משכה אותו בידיו מחוץ למעגל הבוער הוא שומר למענה תאנים בכיסיו, מסתיר מפני אימו. בראשית עונת החום עפיפה יוצאת אל צל התות. הגיפו את כל החלונות אבל החמסין לוחץ על רקותיה. עדיין רק עלווה ירוקה בהירה מכסה את זרועות התות. כל החורף עירומות. עפיפה נושאת איתה את מלאכת הקליעה. ממקום מושבה על השרפרף היא שומעת קולות רחוקים, עולים מפאתי הבוסתן, – עקרב, עקרב. היא מניחה את הסלסילה מאחוריה ונפנית אל הקולות. למרגלות משוכת השיטה, אש. חסן מוקף חבורת ילדים, אש לוחכת את האדמה סביבו והוא נטוע במקומו. – עקרב, עקרב, קוראים הילדים. בגלל אצבעותיו, זה שמו בפיהם. כמו מלקחי העקרב. עפיפה מושכת אותו החוצה והילדים נמלטים. – למה לא ברחת, ולמה לא הכית, הלא אתה גיבור? היא שואלת. וחסן, לא תינוק, מגיע עד למותניה, אומר ומושך באפו, – כשמדליקים אש מסביב לחיה הזאת, היא מרימה את הזנב ומכניסה לגוף שלה רעל עם העוקץ ומתה. חסן אינו קורא בשמה של החיה.

כשיירד חסן מן העץ ימתין עד שתיכנס אימו הביתה, קצות שמלתה בידיה, והיא מלאה תאנים. נכלם יגיש לעפיפה על כף ידו בכּוּרות.

על הגג השטוח הפונה לרוח ים, בצל סוכת הגפנים, יישבו הגברים לשחק, עד שהשמש תיבָּלע בים. כבר קצרו את השומשומים ושטחו אותם על הגגות. כלותיו של האיש תדושנה אותם במקלות ואימו תכין לו שמן סירֶג'. בכּוּסְבֶּה יאכילו את הצאן בחצר הפנימית וריח שמנוני יתערב באבק המספוא. מחר ישקו את הפרדס, מנבאה הלמות הבאר. הזקנה קורסת בפינתה, שפתיה נעות ואצבעותיה מעבירות את חרוזי העינבר. בבית אביה בימים הטובים ההם, בשעה כזו, אימה אופה פיתות טריות. ריח חמצמץ של חלב עיזים נוטף מחריט הבד אשר הושחל זה עתה על היתד. לפעמים יתלקטו שכנים אל החצר הקטנה המוקפת חומת לבני חימר, וישחקו ב’לֻעֻבּ אל פנאג’ין'. אביה יוציא שרפרפי עץ קלועים. על טס קלוע מעשה ידיה, יעמידו בשני טורים את כל הפינג’אנים אשר בבית הפוכים על פיהם. אביה יבקש את טבעתה, יסתירנה מתחת לאחד הקנקנים; והיא, מן הפתח, תשתתף במשחק באין יודע. תמיד מיטיבה לנחש בלב נבהל. טבעת מחוברת לאצבע, משכי מגופי קורים דקים סמויים כמו קורי תולעת המשי, אני באצבעי אחוש איה מחבוא הטבעת. אביה כה היטיב לנחש, עד שלפעמים חשדו בו השכנים. אבל כלל אחד קבע. משחקים למען השעשוע. לכל היותר מתערבות שתי הקבוצות על מעשי קונדס. המפסיד ינבח ככלב. יגעה כגדי. וצוחקים. עכשיו, על הגג השטוח, מתרוצצים הילדים. כלותיו של האיש, ידיהן מלאות בתינוקות. האחרונה, לַטִיפָה.

היום הגישה לה עפיפה טַאבַּק מתנה, מלבד דורונות הלידה. טרם חלפו ארבעים יום. לטיפה ספונה בחדריה. עפיפה אוהבת את הדגם. ליפְּפה את העיגול האחרון והיא מרחיקה את הטס לקלוט את מלוא יופיו. מגישה אותו אל אפה להריח את ניחוח הכּרכּוֹם. ודאי לא ימצא חן בעיניה. והלא הרבה סלים וטסים קלעתי וכולם היללו ושיבחו את יופיים. בוחנת את המגש ולפתע עיניה מתלחלחות. עוד מגש אחד. עוד מחזור דמים אחד. עוד תינוק אחד, שֵׁד, רוח שלא נולד. היא מקרבת את הטס אל מותניה ולוחצת. גדול. מכסה אותה כמעט כולה. דבק בבטנה, חופה על הפקעת הרוכסת את כל עורקי חייה, מתחננת לפקוע, להפריח פרפר. סגורה. כואבת כל חודש, שוב ושוב. אין לי ילד, היא מעזה לאמר לעצמה ולכן גם הסל אינו יפה בעיניי.

למחרת בצעדים מהוססים, מנקשת בקבקבי העץ במסדרון להודיע על בואה, תיכנס אל מדורה של לַטִיפָה. אקח אותו בזרועותיי, אחוש בחום גופו מבעד לשמלה, אפקח את אגרופו הקמוץ באצבעותיי, אשמיע קולות מצמוץ בשפתיי, אזריח חיוך על שפתיו. אימו התעברה במועד, נולד בחמסין הגדול. כבר השקו את הפרדס בפעם השלישית. מה תאמר לאימו. אם תאמר כמה מכוער הוא ותירק, יגידו, עיניה צרות. אם תאמר, כמה יפה הוא, יגידו עיניה רעות. אם תבקש להחזיקו בזרועותיה, אימו תאמר, – ישן, חבל. אם לא תבקש, בצאתה, תרוץ לטיפה אל זרקא ואל זוֹהֵיר ותדבר בה סרה. – לב גבר, לא לקחה את התינוק בזרועותיה. ועפיפה הנושאת עכשיו בידיה מתנה ללטיפה, כבר אינה יודעת אם באמת היא רוצה להחזיק את התינוק בחיקה. אולי אמת אומרים, מכשפה. אולי אם אחזיק אותו בזרועותיי, תרעדנה ידיי והוא יפול. כמו הטַאבַּק שהפכה גיסת אחותה של זרקא מתחת לעץ התוּת.

לטיפה, ליבה טוב עליה הבוקר, – יפה וגם מועיל, היא אומרת על הטס, ותולה אותו על אחד הווים הנעוצים בקיר, מזמינה את עפיפה לשבת ומגישה לה לימונדה קרה. עפיפה, ידיה שלובות על בטנה. המלים פורחות מראשה וגם המעשים, – מה שלום אימך? תשאל לטיפה. – טוב. תודה לאל. בעוד יומיים שוב אלך לבקר. עיניה דבקות בברכיה. עפיפה רוצה מאוד להביט בתינוק ההומה בעריסה. לטיפה מושכת את הרצועה ומניעה את התינוק. בחברת לטיפה היא יכולה לשתוק. בעיקר היום. ההכנות לחגיגה בפרדס בעיצומן. – את חושבת, רוֹטֶל מלפפונים יספיקו? החמצתי. עד מחרתיים יבשילו. מחר אשרה חומוס במים. נשאיר גם שלמים. איך נשמור על האורז חם? נכסה בשמיכה. לטיפה מתכננת את החגיגה בפרדס ומגרשת במניפת קש זבוב מעל פני התינוק. אעשה לה מניפת סוּף גדולה כזנב טווס. אביא לה מתנה. – הכי קשה לטגן את החצילים והקטן בוכה. תמיד רעב והשמן נשרף והבית מסריח, מתלוננת לטיפה, ומושכת שוב ברצועה להרגיע את התינוק. – אקלע לך מניפה גדולה, מבטיחה עפיפה. כמו בהתגנב היא נפרדת לשלום ואינה מעזה להביט בתינוק. לטיפה טובה אליה. זוֹהֵיר אומרת על מתנותיה, – למה לך לפצוע את ידיך. והלא ביפו יקנה אותם אבי־בני כמעט בחינם. וזַרְקָא קשה מכולן. היא תשאל, – מתי? מתי? ולא תתכוון לגשם.

על הגג השטוח מתרוצצים הילדים. כלותיה החורגות ידיהן מלאות בתינוקות. פניה אל הפרדס וגבּהּ אל המְשׂחקים. רק שב בעלה מן העיר וביקש לנוח, ידעה, היום ישחקו על הגג. שיהיה הראש צלול. לפעמים חשדה בבניו כי הם מפסידים את המשחק בכוונה תחילה כדי לראותו זחוח. – בית על הגבעה וגג לבית ורוח אין, רוטנת הזקנה. הטלת הקוביות מצמררת את גבה של עפיפה. עכשיו הוא מחזיק בהן באצבעותיו החזקות, סוגר עליהן בחום האגרוף. אם יתלהט המשחק, יגיש את הכף הקמוצה אל פיו ויירק עליהן למזל. הקוביות תפרוצנה אל דפנות הקופסה המשובצת צדף. – מדמשק, הוא חוזר ומספר לבניו. אם יצלח בידו יכריז על המספרים בקול גדול. רכּוֹת ועמומוֹת יחליקו עיגולי המשחק המצופים לֶבד ירוק על הטבלה.

אחר־כך יבשילו התותים השחורים. פני הילדים יימרחו עסיס שחור־סגול. לא יימצא מקום לשרפרף בצל התות. דבורים תרחשנה על הנשורת. בערוב היום יישבו הגברים על הגג שותקים ועייפים מכדי לשחק. היום השקו את הפרדס בפעם העשירית. אשכלות ענבים יבשילו על ראשיהם. כלותיו תשכמנה קום לחלוב את הטל מעלי הגפנים לחפוף בו את שערן. האיש, אם יחטוף תנומה, יתעורר רענן. עפיפה תגיש כד לימונדה קר. הוא יספר איך רפא לעץ ההדר אחרי המבול הגדול. הרבה שנים, שלוש, ארבע, אולי, מונה עפיפה, לפני ליל הכישוף, לפני שבאה אל ביתו. היא רואה את ידיו החזקות עושות כדברים היוצאים מפיו, – בסוף עונת החום, השקו את הפרדס בקיץ ההוא מעט, אולי עשר פעמים, אבל פעם אחת יותר מדי, כנראה. השיטפון חילחל עמוק. קליפת האדמה לא גילתה את האמת. תקעתי אצבע בגומות, בכל שורה. יבש. עשרה ימים אחרי שזרמו המים בתעלות ונמשכו אל הצלחות, הוא עובר בחלקת הפרדס הצעיר. בן שנה בסך הכל. לבדוק אם הֵנצו העיניים. על ‘המחלה החדשה’ שמע, אבל אצלו, בפרדס שלו? בעיקר אחרי שזנח את שתילת הייחורים ואימץ את ההרכבות, לא לפני שהעמיק את הבַּחַר יותר מן הנהוג. וכך, הוא עובר מעץ לעץ לבדוק את זיווגי הרוכב והכַּנָה. האחרון בשורה הראשונה. הוא זוכר היטב. גזע אחד ישר ולא מתפצל. לא מצמיח ענפים צדדיים. אבל הוא אינו הולך שולל אחרי הרוכב המתעבּה ובודק מקרוב. במקום הזיווג שקעה הכַּנָה. הוא מסיר באצבעותיו את הקליפה והנגע נחשף מכוסה קוצים. מפי השמועה הוא יודע כי הקוצים ינעצו ציפורניהם בעֵצה, הפצע יתאלח, יעלה מוגלה חומה והקליפה תיסדק. וכאשר הזיווג רקוב, מה פלא אם העלים יחווירו והתפוזים יצהיבו? הוא התעקש לא לעקור. עפיפה רואה איך ידיו החזקות חותכות בעדינות בסכין ההרכבה חתך אחד לאורך ובקצהו חתך אחד לרוחב, כמו ידי הדחליל בגינת הירק. ואיך הוא משחיז את קצה החוּשחש הצעיר אשר נטע קרוב לשורש העץ החולה. מכניס את השיפוד אל מתחת לקליפה החולה, מחזק בשני מסמרים קטנים ודקים, מושח במשחה וחובש בנייר משומן. כל זמן שידיו עושות במלאכה, פיו פעור, לשונו משתרבבת מבין שפתיו והעורקים ברקותיו תופחים. אחר־כך, אחרי שכף רגלו הקטנה של התינוק פערה שסע אדום, זכרה את ידיו החזקות החובשות את נגע העץ.

בפרדס כבר חדלו מן ההשקאה. הטללים מתרבים. לשווא יטפסו הילדים בראשי התאנים לבקש עוללות. נפסד טעמן. הזקנה תתגרה בה, – אכלי, אכלי. טעמו כטעמך, כַּאסיר. היא תחזיק בתאנה הבשלה, בשלה מדי. נסדק לב התאנה מרוב טללים. החמיצה. פרי פגוע אני, תסכים עם הזקנה. כַּאסיר אני. כמוה כמוני. רוב לחוּת בקיץ. עוד מעט יעלה כוכב הסְהֵיל במזרח. לא עת עיבּור, עת פריצוּת. אולי צדק הצועני. למה לא בי? בטן העגבניה תתכסה בהרות עגולות כתומות והזקנה תרעיל את אסיף הבוקר הנישא בסלה מגן הירק ותאמר, – איש תם יראה מטבעות זהב ואיזמרגדים, אבל איזה עגבניות יאכל לעת ערב? אולי ברדת הגשם הראשון יחרוש בה.

בבוקר היא מקדימה את הזקנה המשכימה עם התרנגולות. תמיד ראשונה ליד הטאבּוּן, ידה חובקת את מפתח המזווה, קוצבת קמח לכלותיו של בנה. – למה לא קמת בחצות? היא מתגרה בה, – אחר הצהריים גדול. עד הערב יסריח הכל. לא עונת הקישואים ולא עונת הפלפלים. אבל גם תפוחי אדמה יצלחו. אולי יתרצה לה. הפרדס מוכן ומזומן. התפוזים עודם ירקרקים. אחרי הגשם הראשון יתלהט הכתום. קולפת את הקליפה, קוטמת את ראש התפוח, שולפת את פנימוֹ ודוחסת באצבע את המילוי, אורז לבן אשר השביחה טעמו בצנוברים. מלאים, שׂבעים, מונחים תפוחי האדמה סדורים על המגש. תאפה בצהריים. אם יקדים לשוב. עכשיו היא פונה אל היונים. מאוסה עליה המריטה. הבַּיַארְג’י, מנהל העבודה בפרדס, מביא אותן מלוקות ראש, והיא מתגברת על הדחייה. אולי תושענה היונים. מתנחמת בנחמות אימה, בת מזל אני, אורז לבן כפלומה העוטפת את גבעולי צַמְרנית־הסלעים. בעדינות תוחבת את התערובת בבטנן הריקה של היונים, סוגרת בחוט ומחט ומושחת בשמן סירֶג' אשר הכינה למענו אימו מגרגרי השומשומין, – למד מן העירוניים, שמן זית לא נאה לו, רוטנת הזקנה.

האם ירדה הזקנה לסוף כוונותיה. מרימה אליה מבט, קורסת, בפינת המטבח, בירכּהּ האחת מורמת. – חג היום? לא שלום ולא ברכה. מעשה האם סימן לבִתה. היום את הולכת לאמך? שאלי אותה, שאלי. סיפרו שאביך בֵּרך על הולדתך כאילו היית בן זכר.

עפיפה שותקת. ריב שפתיים ביניהן יכעיס את אבי בנה. מוטב שתהיה שעת רצון. אבל הזקנה אינה מרפה. – לא יועילו לך היונים ולא יועילו לך הסמרטוטים. היא יודעת את כל צפונותי. בבוקר, תמיד ממהר. מגישה לו קפה ובעיניים מושפלות מבקשת, – אם יעבור אדוני על פני חנותו של כַּמַאל, מקצצת ב’אבי בני' המבקש להתמלט מפיה, מתגמגמת, – אם יהיה אדוני ביפו היום. הזקנה קורסת בפינה. משמיעה קול גבוה מפתיע בחיתוכו החד, – אומרים שעץ הערבה זכה לשמלות חדשות. כלה בת שנה, ארגז המוהר שלה מלא. מוכרחים להגיד לשיבחה של אימה. יודעת הילכות לבוש. אלא אם כן הגיעה השעה לאמר מַבְּרוּכּ. אז למה שמלות חדשות לעץ הערבה? מאין לגוף הכחוש הזה דיבור קשה כל־כך, מאין לפניה המצומקים כצימוק כל־כך הרבה כוח? והאיש, בנה, לעולם אינו גוער בה.

אם אעבור על פני חנותו של כַּמַאל, אולי, קמצן במלים. תגיד עד הסוף. מבקשת אות רצון בדבריו. אולי הלילה. אולי הלילה. אם יביא לה גליל בד מחנותו של כמאל, תפריש ממנה פיסה לעץ הערבה. פיסה לבנה, חדשה ולא קרעים וטלאים. תקשור בענפי העץ בלשון החול. אולי תתרצה השוכנת בין ענפיו. כרותֶם תהיה לי עדנה. יפרח בטרם אביב. בטרם יתרוקנו השמיים. הורֶה בפקעותיו האדמדמות־סגולות פריחה לבנה. כל הקיץ המתינו זרדיו היבשים, שומרים על סוד חיוּתם. עם הגשם ינצו עלעלים ירוקים וכשתרווה האדמה, בטרם תפקע בטנה, יהרו מאות פקעות זעירות. – לא יועילו היונים, לא יועילו הסרטים בענפי הערבה. רותם מִדְבר את. משם בא אביך אל הנהר. מבחוץ ורוד־מתוק. מבפנים אש שנאה. גחליך שומרות על חוּמן, ובני, הפתי, חשב, בת הנהר הגדול, מנפצת הזקנה את חלומותיה.

לוּ היה לה מענה הלשון של אימהּ, בלי מרה. מפרקת את נשקו של האויב בחלקת לשון. אבל היא תשיב לזקנה בלשונה. אולי אפילו תסנן מבין שיניה ברגע של ריתחה, חתיכת חזירה. בערב תלין עליה הזקנה. הוא יזעים פנים. תאבד תקוות הלילה. שקט. מוטב שיהיה שקט.

אם לא יתפתה לי הלילה, אברח. הירח הולך וצר. בחושך אברח. אך אפרוק מעל קרסוליי את רגלו, אברח. הוא לא ישמע. אבל הזקנה. מטיילת בלילות. השלפוחית מציקה לה. עפיפה מבשלת לה זֵרֵי פטרוזיליה, נוזל צהבהב־ירקרק והזקנה נעתרת בעקימת פה לשתות אותו. מדוע כבדות רגליה כיצול. מה יש בו באיש הישן לצידה האוסר אותה בעבותות הבטחה שלא מומשה. אקרב אליו, אולי יחוש בחום גופי. אניח יד על כתפו. אולי יתעורר. ריח השיטה הצהובה המבשם את בית שֶחיי ותנוכי אוזניי יבוא באפו. כמעט אני נוגעת בו. האיש מתהפך על צידו ועפיפה נבהלת, נסוגה. אם יתעורר ישפוך עליה חירופים, – יום עבודה מחר, אשה קלת דעת. מחר אל בית אמך, יטיח בה, יודע כי תתכווץ על המשכב. לא אהיה חַרְדַנֶה, לא אברח. אני נוֹשָה בו חוב. תמיד נושה. עיקשת כמו חפרפרת בחשכת המחילה. והלא למען הילד באתי אל הבית הזה, בנה של לטיפה כבר זוחל בחצר הפנימית, ואימהּ אומרת, – בת מזל את. כל יום בשר. כל יום קמח צח כמו הפלומה העוטפת את ענפי צמרנית־הסלעים. גג לראשך. ארמון. לוּ חי אביך לראות בטובך. גם לאימהּ אינה מגידה את הסוד. והיא אסירת תודה לה שאינה שואלת. לא ככל הנשים אימהּ. מדי שבוע היא מבקרת את הבית הישן, נושאת איתה מטוב הבית הגדול. כך הוסכם בחוזה הנישואין, כיוון שאימה לבדה ואין לה אב ואם ואין לה אח ואחות. – הלא אין הוא שובר מקל על גבך, ולא אמר אבא, אלוהים עם הסבלנים, לו רק יתאזרו בסבלנות.

לא אברח. לא אהיה חַרְדַנֶה. אשזור פתיל צמר אדום בפתיל צמר לבן, אתן אותם בידו ואגיש לו מראָה ופלך. יעבור בשער הפרדס העטור ורדי בר. אקח מידיו את הפלך ואת המראה ואגיש לו קשת וחיצים וכה אומר: ‘הנה לקחתי ממך את החולשה אשר באשה ונתתי לך את הכוח אשר בגבר. רוח קדוש. אם בהרים אתה, אם במישור, אם בעמק אתה, אם בנהר, אם בעץ הערבה אתה, אם בעץ המַיִש אתה, תהיה באשר תהיה, בוא אל האיש הזה. כּיפה אבנה לך, דגלים אתלה לך בערבה, סרטים אקשור באֵלָה, אַלוֹת אשבע לך, תפילות אשא אליך, בוא והזרח את הירח כוכב השְׁאול ואת השמש מאור הארץ. בוא אל האיש הזה. עשֵׂה ואשתו תלד בן. יבוא האיש אל הנערה והיא תישא עולו, תלד לו בנים ובנות. כיפות יבנו לך, דגלים יתלו לך, סרטים יקשרו לך. רוח קדוש בוא אל האיש הזה’. האם שמעה את השבועה הזו בסיפורי אימהּ בליל חורף, כשאביה מריח ניחוחי עשבים ואצבעותיה קולעות סלים. או אולי בדתה אותה מליבה, מבטן חלולה, בלב החורף, מבהלה, עוד מעט יתרוקנו השמיים מגשם. בחושך, בעודה מתפללת, יודעת עפיפה כי השבועה אשר אולי שמעה מפי אימה ואולי בדתה מליבה, לא על האיש הזה היא מתפללת. היא רואה איך ידיו החזקות חותכות בכַּנָה בעדינות ומזווגות לה את הרוכב. והצועני, אמת דיבר הצועני. היא נושמת את המנטור בשערותיו. היא מריחה את נשיפת אפו בשכבו על צידו, ידיו מכונסות מאחורי כתפו, כניחוח הכּרכּוֹם. לא מראה ולא פלך בידו. וגם לא חיצים וקשת. את קת המחרשה הוא מחזיק בידו ומפלח את האדמה בסיכֶּה. עליי אני צריכה להתפלל ולא עליו.

בחלומה, לפנות בוקר, נערה ולה רגל עץ, סנדת הדרים כרותה. אם רק תניחו לה לנפשה, ישוב הבשר ויצמח, היא מבקשת. אימהּ מדרדרת במדרגות המובילות מסוכת הגפנים על הגג שיטפון של חרוזי זכוכית כחולים המתפזרים בחדר. רק זה חסר לה לנערה. איך תאסוף ברגל העץ את חרוזי הזכוכית הכחולים המתגלגלים בכל הפינות.

היא מונה את ימי הקטיף על גבי פתיל צמר שזור. בכל יום היא משחילה עליו חרוז כחול. הפוך את ליבו לאהבה אותי לפני שיתרוקנו השמיים מגשם. המחרוזת מתארכת והולכת. עפיפה מסתירה אותה בתוך שמלתה מפני עיניה של הזקנה. והמחרוזת הולכת ומתארכת. כבר אחרוני הגמלים מוליכים את התיבות אל השער המקומר. הצדק עם הזקנה. לא הועילו הדגלים בענפי הערבה. בבוסתן מתפקעים ניצני השקד, חומים־אדמדמים כמו פטמות. לקרוע שמלותיה. לשים אפר על ראשה. לקרב יד אל פה ולילל. החורף הלך. החוּרשף והברקן הרימו בין לילה ראש מן הקרקע ושלפו קוצים ושִׂכּים. תמים נח ראש האיש על זרועו. היתה שנת ברכה. הקונה הקדים את הקטיף, הפרדס מראש הגג שחור. לשווא תחפש בהרות זהב. מאוחר מדי, מאוחר מדי. החורף מת. מי שלא הזריע עד הלילה, אין לו חֵלק. לא יהיה לו. כל נקבי האדמה רוו, בצקו, תפחו. כבר הבקיעו מחודדים, מחוצפים, הזרעים אשר נטמנו בכרסה. החורף מת. שמיים נקיים. ירח שׂבע. מאוחר מדי. התינוק בדמיהָ, קול ענות חלושה. היא צובטת את ירכה. טוב הכאב מן הדממה. אצבעותיה תרות אחר פטמותיה. מתכנסות פנימה כמו פרח אל־תיגע־בי ברדת החשיכה. בבוקר ילבש השקד בבוסתן שמלה לבנה, ידיף ניחוח מר־מתוק. הוא הראשון. אחריו יעלה מן הפרדס שיכרון ההדרים עוטף את הבית באד מתוק. איך תעמוד בניחוח הפרדס. והגעגועים. עוד מעט לא יאצור גופה את הילל. הוא לא ישמע בצאתה. שער העץ הגדול נעול. היא חומקת אל הבוסתן האפל אשר מאחורי הבית. מבעד לפירצה במשוכת השיטה מתגנבת החוצה, אל עץ הערבה אשר במפרצון הנהר. אדמת חול צהבהבה כפלומת אפרוח, ברוּאת סחף. עבותה צמרת הערבה, הרבה מים זרמו בנהר. שנה ברוכה, מקרקרות הקרפדות, רוּכָה, רוּכָה, רוּכָה. בבוקר תתפוצץ הבטן הענקית, תפזר פריחה ביד נדיבה, יודעת סוד קיצה, חפוזה נמהרת, תזקור פטמות כלנית, תצטעף מלמלת פרחי פרי בבוסתן. איך תעמוד בניחוח ההדרים. לשון החול רכּה. המים ממהרים לחלחל בה. לפעמים היה אביה יוצא בלילה אל לשון החול ושב ובסלו שלל אמנוּנים. מטפסת בענף הערבה. במים השחורים תחתיה כבר צף נוֹפָר צהוב. – לא יועילו לך סמרטוטיך, צוחקת לה הזקנה, עוקבת אחר פיסות האריג הנאגרות במגרות הארון. – הלא כבן היא לי, סתם אביה טענות האימאם, קח לך אשה אחרת על פני אימה, הולד זכר. לילית, היושבת בעץ, איני פוחדת מפניך. בטני שטוחה, והלילה, אני לא יריבתך. כמו פרח הנופר נפקח גביעי. יורדת אל שפת המים, תולשת פרח צהוב, נוגעת בשחלתו הגבשישית, כמו גלעין העונג המוצנע. נוגעת בגופה. אין עונה. המים נושאים את הפרח בשיטפם. ידה אינה מתרוממת אל פיה לְבכות את החורף. קול המפל חזק. היתה שנת ברכה. כבר חרשו ‘ראשון’ לשמור על לחות הרגבים. כבר זרעו את הכַּרשׁינה ועוד מעט יזרעו דוּרה ושומשומין. אפילו אבטיחים. בבית אביה, בחלקתו הקטנה אהבה לעזור עימו בדורה. ואביה התפאר, – הלא כבן היא לי.

ידה מחזיקה בקת המחרשה פעם מימין ופעם משמאל והיד הפנויה מסננת מבין אצבעותיה גרגרים לתוך משפך הסוּף, כמו חרוזים. קיץ, שמחת הנערות. אבל היא, כבר היא בין הנשים. כלותיו של האיש תטפסנה השכם בבוקר אל סוכת הגפנים לטפטף מי טל טהורים אל צלוחית הזכוכית, סגולה לשׂיער בוהק. עיניה יבשות. הילל אשר איים לפרוץ מפיה בחדר הסגור, שקע. מנקרת געגועים. ליל הגדי. הלחות בבהונותיה. לא בכי בחיק עץ הערבה יאה לחורף ההולך, לא חרישי מכונס בענפיה. האור הלבן מושך אותה ממסתרי הערבה אל שדה התלתן. ילל פתוח כתנים. בשדה. היא עוקפת את הפרדס. לילה גבוה. שמיים ריקים. רחוקים. צמרות הברושים המקיפים את הפרדס מיתַמְרים לגעת בשמיים. בגופה היא יודעת. אב־שמיים הזרים את כל שפעת אונו. עכשיו תבוא שמחת הלידה. מי שלא הזריע עד הלילה אין לו חֵלק. והלא חמקה מחדרו וראשו נח על זרועו תמים? אולי הזקנה אשר שנתה קלה גילתה את אוזנו? קרסוליה טובעים בתלתן הירוק, מנגד לשער העטור ורדי בר. ירח שקוף, תלוי על וו, שולח קורי אור לטפס בהם. אני זַרִיפֶה, יפיפיה, קלשון לבוש שמלה, לא אשה. הוא לקח אותי לביתו להסיח את דעת השטן מטוּב הפרדס. הוא שמע את הילדים קוראים אחרי, מתי? מתי? ומתכוונים לגשם. גופה מידקק, מסתלסל, קל, כמו שַׂעֶר אֶלְבַּנַאת ביד הרוכל, מתוק ואוורירי, על קורי ירח. אני צֶלם. זריפה, אני. כפות רגליה נתלשות ממרבד התלתן הלח, נפוגה כאד דק אל הירח באור הלבן וצורחת מפחד, – הצילו. והבכי נאסף מן הגרון, מן האף, בכי ראש ולא בכי בטן. מעל הגג הוא מביט בה, שומע את ציווחתה, נמוגה באור בלב שדה התלתן, כמעט נעדרת דמות הגוף. אני לא אֶתן, את לא תרחיקי ללכת, מתעופפת מבין אצבעותיי. אני אחזיק בך, עכשיו אני נוֹשֶׁה בך חוב. על מצע התלתן הלח. איך נהפך הגוזל הרך למַלְמד בקר. בוצע. כמו חותָם באוזן הכבשה. מאוחר, לוחשות אוזניה. מאוחר אומרות האוזניים לשפתיה הממלמלות, – גשם מאוחר. ראשה כדור אור לבן נושק לירח, רחוק מנותק ממקור העונג.

לילה לילה היא לוחשת, – מאוחר מדי, והוא בא עליה מהיר ונמרץ כזורע חיטה, והיא בלי נוע מתמסמסת בין האצבעות. אני ארצע אותך. אני אחרוש חריש ראשון ושני ושלישי עד שייענה בשרך. כַּזְבנית. וכי לא הזמינו אותי עיניך, בוא איש, בוא. פתלתולה כנהר, הלא זה שמו, עוּג’ה. והיא משננת, – כבר פרח השקד מאוחר מדי. הוא ניסה על גופה כל מה שלימדו אותו הנשים בעיר בשנה הריקה מאז ליל הכלולות, אחרי שאוניו הבקיעו גוזל מרוט מרוב בהלה. סרו כשפיה מעליה, התפוגג הפחד. עכשיו אני נושה בך חוב. אני ראיתי אותך בשדה הצמא והגדי לוקק את בהונותיך. אני ראיתי איך בשנה השלישית לבצורת, בחודש השני לעונת הגשמים, בלעו עננים את הירח. אני לא אתן לקמיע להישמט מבין אצבעותיי. גופה נענה. ראשה, בירח הנשקף מן החלון. דבש נוטף ממקורותיה, אבל רקותיה הולמות, מאוחר מדי. ריח המנטוּר בשערו, ניחוח הכּרכּוֹם בנשיפת פיו, שוכחת את התינוק. האיש כזורע פּוֹל, מתוּן מתוּן, לוקק את תנוכי אוזניה, יונק את אפה, לשונו נוגעת בשורש לשונה, שיניו נוגסות בפטמותיה המתחדדות בפיו, ניגרת, נוסקת אל חשכה סמיכה, דביקה, לַשְׁאוֹל אני יורדת, עֵין המוות מביטה בי, את בשרי יתלה על אונקל, כבשה פשוטת עור בחלונו של הקצב. רק כאשר רחבה בטנה מאוד הירפה ממנה.

כל הקיץ ההוא מגדלת עפיפה את התינוק בבטנה. הנשים בחצר הפנימית חשדניות. אפילו לַטִיפָה עוברת על פניה בשתיקה. ודאי מתפללות שאלד בת. אבל עפיפה יודעת, בן בבטנה. היא תיניקהו עד שיגדל, עד שיהיה בן שלוש, בן ארבע, את כל חוסנה תיניקהו. היא בחלקת הדוּרה של אביה. חלקה קטנה, והיא עושה בה את מלאכת החריש. השכם בבוקר היא יוצאת עם הפרד. אביה מתפאר, – הלא כבן היא לי. חורשת וזורעת דורה במומחיות. חופנת בידה את הגרגרים הצנופים לה בחיקה מחוספסים, בראשם בליטה שחורה, נוזלים בין אצבעותיה אל המשפך ומשם אל התלם, אחד, אחד, כחרוזים. ואז יחדל הילד ממשחקיו בצל התות הצומח בגבול החלקה, יגהר עליה מגבָּהּ, ידיו חובקות את צווארה ורגליו קלועות על ירכיה, אמא תּני שָׁד. כמה כוח ברגליו הקטנות המְצווֹת על ירכיה לכרוע. אחר־כך ישחרר את הרגליים, ייתלה בצווארה, יצנח אל חיקה ובידיים זריזות יפרום את מיפתח שמלתה. פיו כמו דג נפער ונסכר, משמיע קול מצמוץ. היא תצחק. היא תתפרק ממשפך הזרעים. הפֶרד ימתין בסבלנות. אצבעותיו בשמלתה מדגדגות כשבולת חיטה מלאה. בעדנה ובתוקף ייצמד אל פיטמתה, אצבעותיו ממוללות את צעיף ראשה. אבל חלקת הדורה מזמן יצאה מרשותי. עכשיו בבית הפרדס אני יושבת. למה אינני יכולה לראותו מתרוצץ בין עצי ההדרים ביום קטיף, משיט סירות בתעלות המים, שוחה בבריכה בימות החום.

כל הימים עד לידתו, היא חוזרת על מעגל גדילתו, כמו החרוזים אשר מונה הזקנה באצבעותיה. הנה הוא יונק, הנה הוא גמוּל, טופח על שְׁדֵי אימו בחוזקה כשהיא חותמת בפניו את מיפתח שמלתה ומחייכת, נתלה בצוואר העגלה להרחיקה מעטיני הפרה, נושא טַאבַּק עמוס פיתות לחורשים בשדה, צד על שפת הנהר בקלע דוכיפת עטורת כתר, יוצא לרעות את הגדיים על ‘הר נפוליון’, עוזר על יד החורש לפני הגשם הראשון, רועה את הבקר, מרחיק עד בַּאב־אֶל־הַוַא, עלם, תרנגול צעיר, מחזיק בקת המחרשה ומפלח בסיכֶּה את האדמה, מצמיח שפם, תוחב באזורו שַׁבְּריה משובצת ספירים, גבר בין גברים. מדוע אינה יכולה לראותו מתדיין בחדר האורחים על מכירת הפרי.

שבועיים אחרי שחזרה והופיעה ברחוב החול מגיעה עפיפה בשעת צהריים לא צפוייה. אבא ואני לא טיילנו בשבת אל הכפר להזמינה ליום כביסה. איש מאיתנו לא המתין לה במרפסת. בשער האחורי של החצר היא נכנסת, לאורך המדרכה המזרחית, אל רחבת החול הכבושה שבקידמת הפרדס. זה עתה סיימנו לאכול. אבא שותה קפה בקנקן גדול. בערב, יאכל ארוחה גדולה. לוּ הבחנו בה יורדת ברחוב החול ודאי היינו מתפלאים על קומתה אשר השתוחחה פתאום. מפני שהיום אין היא נושאת צרור על ראשה והילד אינו קשור על חזָהּ כהרגלה, אלא חבוק בזרועותיה. וידיה אינן מתנפנפות באוויר רחוב החול כמפרשים.

אנחנו מְפנים את השולחן. אמא מזמינה את עפיפה לשבת. ואז בשקט המביך, עפיפה קורסת על רחבת החול, נשענת בגבה אל הקיר, פורשת את שולי השמיכה, ולוחשת, “הילד, הילד.” בפעם הראשונה ראינו את פניו גלויות מקרוב. עיניו עצומות. היא מפתחת את חיתוליו המהודקים, כמו מומיה, ומצביעה באֵלם. כף רגל זעירה פוערת פה אדום מעלה קצף לבן. ואז בחיפזון היא שבה ועוטפת אותו בחיתוליו, צונפת את שולי השמיכה, מתרוממת בזריזות ונמלטת במעלה רחוב החול.

“רוצו, קיראו לה,” מאיץ בנו אבא, ואמא מסתלקת אל חדר האמבטיה. הבחילה מציפה אותה תמיד בקלות. אבא מגיש לימון לאפה, לשפתיה, “לא טוב לי, לא טוב לי,” לוחשת אמא.

“עפיפה, עפיפה,” אנחנו רצים בעקבותיה ולא משיגים. סודרה הלבן מתנופף אחריה ונעלם בעיקול העוקף את גבעת בית הקברות.

לפנות ערב, אחרי ביקורה החטוף, אנחנו מתקבצים על המדרכה הרבועה בחזית חדר האוכל. ניחוח היערה מפייס את האוויר הרווי לחות. אחר הצהריים הצפנו את המדרכות במים והשקינו את הורד המפריח גביעים אדומים, כצבע נרתיק הקטיפה הרכוס בסיכּה לכיפה אשר על ראשו של הילד. אבא אינו תולה על הקיר את הבית הלבן מעשה ידיו אשר שימש לבדיקת כמות הלחות באוויר. לא נראה היום את הפלא, איך לאט, לאט, נכנסת דמות הגבר פנימה והאשה יוצאת החוצה אל המרפסת הקטנה, המוקפת קיר משוּנן. אבא קורא עיתון לאור החשמל הנופל מנוּרת המטבח שחלונו פונה אל המדרכה. אבל גבותיו המתרוממות בעצבנות מגלות שהוא מעמיד פנים.

“אני בטוח שהילד היה כבר מת.” אמא מהסה את אחי הבכור, יְכוֹנִיָה, “חס וחלילה.” ואז אבא מניח את העיתון על ברכיו ובלחש, כאילו בינו לבינו, “עמדנו מנגד.”

על גבעת בית הקברות כרו לו קבר. רק עפיפה ואימה ושומר הוואקף. בדרך אל ביתנו ליום כביסה פוקדת עפיפה את האבן הקטנה. מטפסת על הגבעה, עוברת על פני עץ הדוֹם וקוטפת פרי כתום. איך אני אוכלת פרי חמצמץ והילד איננו. הפרי חמצמץ־מתוק והילד איננו. אגוות בשרניות, ירוקות עד מצלות על האבנים מפני השמש הקיצית המקדימה לעלות לרום השמיים. בימי חמישי מדי שבוע היא עולה אליו, יושבת נוכח האבן. בדרך תרות העיניים אחרי צמחי מרפא. גביעי שיכָּרון בסדקי בית־נפש. פירות רוֹש כדוריים בצידי השביל. למרגלות הגבעה חלפה על פני אגודה של פרחי דַטוּרָה לבנים גדולים כשמלת הנערות בבית המועלם. מגרשת את המראה מעל פניה. לוּ השקו אותך מפריו. לו חרך הגַ’רַח ללא כאב. תורת אביה, כאילו לא שכחה אותה. מעולם לא שיננה את סגולותיהם, בוטחת בנצח חייו. נחו נרדמים עמוק בלי דעת. סודות כמוסים עימו. אולי מימי נעוריו בארץ הצהובה. אולי מימי נדודיו בצבאו של איברהים פֶּחָה. כאשר שבתה הטחנה, לא בחל במלאכת הרועים ובני הכפר הפקידו בידיו את צאנם. עפיפה לפעמים יוצאת איתו, מחזיקה בידה מטֶה להעיז את העדר, ואימהּ מתלוננת, – לא נאה לאשה. בקרוב ידברו בך נכבדות. מרחיקים עם העדר עד הגבעות המקיפות את בַּאב־אֶל־הַוַא, הלא הן הגבעות אשר בהן מצא אחי הבכור יכוניה תיש בן יומו ואנחנו הינקנו אותו חלב מבקבוק. בדרך, אביה מלקט צמחים ומְשמרם בשקיות בד לבנות. לוּ רק שיננתי את סגולותיהם, היא מצליפה בעצמה, יכולתי להביא רפואה לילד. עכשיו, מאוחר מדי, כמו עיבּוּרו של הילד, חוזרים השמות וסגולותיהם אל זכרונה. אז, כאשר נחרץ הדין ואבי בנה גזר, – אומרים שֶׁנְוַות ביתי מסרבת להלביש לבני כותונת? – עדיין קטן, נולד קטן, אבל בעזרת השם יעברו ימי הקור, עוד שבועיים שלושה. – נמתין שלושה ימים ואחר כך נזמין את הגַ’רַח.

מה תוכל עוד לעשות ולא עשתה. שלושה ימים הקציבו לה. סגורה במדוֹרָהּ. אם תצא לחצר הפנימית יזרקו בה כל העיניים אשם מחלת הפרדס. שלושה ימים הקציבו לה.

לפנות ערב חזרו האב ובניו מן הפרדס. הם למדוריהם והוא ברגליים מהירות סוגר את הדלת אחריו. כל היום ישבה עפיפה על הגג צופה אל החלקה הנגועה אשר בפאתי הפרדס. בקיץ, אחרי השיטפון הגדול נטעו את השתילים. בדרכי היהודים הלכו, לא עוד ייחורים. כל היום צופה אל החלקה הנגועה אשר בפאתי הפרדס. שלוש קבוצות של פועלים. על כל אחת מהן מופקד אחד הבנים והוא מתרוצץ ביניהן. עפיפה יושבת על הגג. הילד בעיניים עצומות בזרועותיה. ארבע עשר יום עברו מאז תפחה בועה לוהטת ברגלו. מצחו הקודח צונן עכשיו. בכפית היא משקה אותו מי דבש, לגימות אחדות. לשונו המתקערת ללקוק, לְבָנה. שני ימים ושני לילות המה הילד כתוֹר. צְעק. בְכה בקול, היא מתחננת, אז אדע כי המיכווה הסירה מעליך את הנגע. כל הימים האלה היא הולכת אל הנהר ללקט עלי טאיוּן. אז, כאשר נחרץ הדין והג’רח על חמורו נכנס בשער הרבוע, כמו צמרנית הניצתת לריח גֵץ, חזרה אליה תורת אביה, זכרה את הדַטוּרָה, הכוח אשר בשינה. – אולי נשקה אותו בסם שינה שלא ירגיש. אני אמצא את הדטורה, אכתוש את פרייה. אבל הג’רח טוען, – בלי כאב לא יהיה מרפא. היא מניחה עלי טאיון על הפצע וחובשת. זוכרת את תורת אביה, – בעונת הגשם, עלי הטאיון ירוקים, אבל ריחו דהה. עיקר כוח רִפְאותו בעונת החום.

כל היום יושבת עפיפה על הגג השטוח. עיניה באבובי החרס. רגליה אינן נושאות אותה לעמוד. הילד, קל כסלסילת סוּף, כבד בזרועותיה. הילדים, בפרדס, מתרוצצים סביב הכורתים. הנשים ואפילו הזקנה אינן מעזות לעלות. היא שומעת את חריקת המשׂורים, את הלמות הגרזינים, ולבסוף את קול קריסת העץ הרך על האדמה. הילדים גוררים את הגְדעים אל מעבר למשוכת השיטה, והיא שומעת את הענפים נשרכים בחול, ואת האֵתים הננעצים סביב השורש, תַח, תַח.

בראשית הקטיף, גילה האיש את החולה הראשון. בערב התכנסו הגברים בחדר האורחים לְטַכס עצה. – מה שעשיתי אחרי המבול הגדול, אעשה גם עכשיו. נתמוך בחושחש. בנו בכורו מציע, – נעקור. – נמתין, מחליט האב.

עפיפה המאזינה מעבר לדלת נחפזת אל חדרם והוא אחריה. – מה שלומו היום? היא נבהלת מפני האיום שבקולו. – שימי על המיטה. פַתְחי את חיתוליו. נגלה קלונה. – קר לו בגלל זה הוא רועד, מסיחה עפיפה את דעת אבי בנה מרזונו של הילד. – שלושה ימים נמתין. אחר כך נזמין את הגַ’רַח. יצא מפיו, לא יחזור בו. אבי בנה נשף במנורה. אינה יכולה לראות את פניו. אבל היא רואה את צל היושב על הקיר ובקולו היא שומעת בכי, – עץ צעיר, עוד לא זימרנו. עגלגל. לא גבוה מדי, עד החזה. ככה, פתאום נפער פצע בגזע, מזיל שרף. מחר נחתוך את הנגע. נכסה במִשחה. אם לא יועיל נתמוך בחושחש. התפללי.

כל הלילה על מצעה, הילד בעריסה ואגרופה קמוץ על שוליה, היא חוזרת על הלחש, – ‘בֵּיתי, לא ביתךְ, חצרי, לא חצרך, ילדי, לא בנך. אנכי אכנס, את תצאי. ביני לבינך, גבול־עד. בין שמיים ושחת, גבול־עַד’. לילית. לא יהיה הילד חליפתו של העץ. לא יהיה הילד כפרתו של העץ. לא יוּתן ראש תחת עלווה, לא צוואר תחת גזע, לא רגל תחת שורש. הצל הישוב נעלם מן הקיר. נשימתו של האב שָׁקטה.

הילד הומה בעריסה. היא מניעה אותה לאט. בואי שינה, בואי שינה לבני. מהרי שינה ובואי לבני. תכסינה כפותיך על עיניו הקרועות בכַחַל ולשונו ההומה תשיגך. כעץ המַיִש יחזק בני. ראשו יימלא טל כתפרחת החסה. אשה אקח לבני, בן מתוק תלד לבני. אשה תשכב בחיקו הלוהט, בני ישכב בזרועותיה החמות. האשה תשמח עימו. בנו ישמח עימו. האשה תעלוז בחיקו. בנו יגדל חסון על ברכיו. תהי אשה מבטחך. יהי בנך חלקך, תהי החיטה כלתו. ישמור עליך המלאך הגואל.

שלושה ימים, אמר, ימתינו ואחר הצהריים נטף שרף מן העץ השני. על המזרן הפרוס מתחת לחלון היא יושבת. הילד בזרועותיה. מביטה בעיניו העצומות. חולצת לו שָׁד לפתותו. אם ישתה מכוחה, אולי תבוא הישועה בִּין יום. אבל שפתיו חתומות ועיניו עצומות. היא מְשקעת את קצה פיטמתה בזווית עינו המוקפת צללית כהה. היא מלטפת בפיטמתה את נחירי אפו, אולי יבוא הריח ויעירהו. היא יודעת שעליה לעשות מעשה אבל אינה יודעת מהו. יושבת בצל החלון. כל התפילות נאלמו מפיה. כל סודות המרפא. משונה. גם מלות החיבּוּב אינן עולות על שפתיה. רק אחת בלבד, חוזרת וסבה, יחידי, יחידי, יחידי. מה אעשה לו ויצרח בקול, יאמין אביו כי חלפה הסכנה. איך תרים עליו יד לסטור לו או לצבוט בבשרו הכחוש.

למחרת הזמינו את הגַ’רַח. בחדר השינה נאספו כל נשי הבית אחר אשר הכריזו על בואו מעל הגג. כאן הוליד אותך אביך מאוחר מדי, בפרוח השקד, בליל השמיים הריקים. והלא אבי־בנה יוצא ובא בעיר הגדולה. שיח ושיג לו עם סוחרים. במו עיניה ראתה איך מונים לידו הרבה שטרי כסף בחדר האורחים. למה לא ישאלו ברופאים? פיתחו את חיתוליו. נגלה קלונה. אימה יעצה לה להרפות את קישוריו, להלבישו כותונת, אבל היא נצמדה אל הקישורים. – רחמנות, כל־כך קטן. לכסות את גפיו הדקים כקנים ואת בטנו התפוּחה. הילד השמיע קריאה אחת, כקול האוֹחַ, וחדל. ובאפה בא ריח בשרו החרוך. רעדה טילטלה את גופה וג’ין צרח מתוך גרונה ללא מלים. הנשים, הזקנה והכלות, עטות עליה להשתיקה.

באותו יום פרחה בגב כף הרגל בּוּעה אשר הביטה בה כמו עין גדולה חסרת אישון. ואחרי שלושה ימים פערה הרגל שפתיים אדומות מעלות קצף לבן.

מאז צרבו בבשרו של הילד אינה מניחה אותו לרגע מידיה. אם תשכיב אותו בעריסה, יפרח לו. קושרת אותו על גבה וידיה מלבבות כופתאות בשר. ימי נידתה חלפו מזמן והיא עדיין מוסיפה לישון על המזרן. עצת אימהּ לא הועילה. אחרי לידתו היא מציעה משכב על הרצפה סמוך לקיר. העריסה בינה לבין המיטה. – ארבעים יום על המזרן, ציוותה אותה אימהּ, – מוטב לא לנפנף סמרטוט אדום לעיני תרנגול ההודו. בערב כשהיא מגישה לו את ארוחתו, עיניה במגש, הוא מביט בה. לא ככל הנשים האשה הזו. כרסה נעלמה. רק הרקמה ממותניה ומעלה מלאה. נדמה לו שהוא רואה לחלוחית בשמאלה. תמיד התינוק אחוז בה. אפילו עכשיו היא קושרת אותו על גבה. מזמן לא בישלה לו יונים ממולאות. בכל יום אורז וכופתאות. כופתאות ואורז. עפיפה סבה על עקביה לצאת. הילד כחטוטרת בגבה. אימו הזקנה אומרת, – אם חפצתָ לגלות חרפת אשה השְׁלֵט עליה ילד. נדמה לו שאם יגע בה תתפורר בין אצבעותיו כגזע עץ חלול, או תתנדף כערפל הרובץ על הנהר השכם בבוקר. כמו אז בליל עיבּוּרה, ניצבת בלב שדה התלתן, מסתלסלת אל הירח באור כחול. מדוע מתפתה המַלְמד לרצוע אותה? היא נכנסת לחדר אחריו. ממתינה אצל הכּוֹפָח, ראשה שמוט על חזָהּ. כאשר עולה נשימתו שקטה, היא מתגנבת אל מצעה ומניחה את התינוק בעריסתו. האם העמיד אבי בנה פני ישן? ממתין לה שלא כמנהגו עד שתיכנס ותשכב. מאז נולד היא מסורה כולה לילד. שוב אינה תולה בו אשם ולא נושה בו חוב. עיניה אינן קרועות בכַחַל ואינן מזמינות, בוא איש, בוא. חמקנית, מרוחקת, כמו בלילה ההוא, בשדה התלתן. הלא היא אשתי, מִקנת כספי, בחדרי, על מצעה. מדוע מתפתה המלמד לרצוע בה, אותה, – אסור, חָראם, היא מתחננת על המצע, – לא עברו ארבעים יום.

ועכשיו עוקרים את החלקה. השמש נוטה מערבה. בפאתי הפרדס הפורח נפערה קרחת תחוחה. ואז התערב ניחוח הפריחה בריח עצים לחים עולים באש. בראשונה היתמר ענן העשן מאחורי משוכת השיטה ואחר־כך לשונות אש. כל הנשים נאספו על הגג. כל העיניים תולות בה אשם והיא נמלטת. הלילה אברח, אהיה חַרְדַנֶה. בחיפזון היא אורזת את חיתוליו בצרור ומניחה אותו בעריסה. ילד אינו עץ הדר. חולה, עוקרים אותו, בעזרת האל, יוולד אחר. היא יודעת כי יחידי הוא לה. לא יהיה לה אחר על פניו.

כל היום ישבה עפיפה על הגג צופה אל החלקה הנגועה. לפנות ערב חזרו האב ובניו בידיים מפויחות. שמרו על האש עד שתכבה, וכיסו את האפר באדמה. הבנים למדוריהן והאיש ברגליים נחפשות אל חדרו. מעבר לדלת הסגורה שומעת עפיפה, חבוֹט, חבוֹט, חבוֹט. הקיר מזדעזע. הזקנה ממהרת להזעיק את בניו. איש אינו מעז לפרוץ אל החדר. ואז נאלם הקיר והאיש נאנק כמו כלב שבעט בו פרד. שקט. הזקנה מטה אוזן אל הדלת ומסלקת את הבנים, – אללה כַּרים. אביכם לא יסלח לכם אם תראוהו בקלונו. כמו אז, כשהרקיב הזבוב את הפרי.

עפיפה קורסת במסדרון, התינוק בזרועותיה. הזקנה לבדה נכנסת אל החדר, ריח חומץ־בן־יין נודף מן הספל שהיא נושאת על מגש, וסכין רחבת להב בידה. עפיפה מתרוממת ואינה עוברת את הסף. האיש מוטל על המיטה, על מצחו חבּורה אדומה, מתוחה, לא פעורה כמכוות האש ברגלו של התינוק. הזקנה לוחצת בסכין על החבורה התופחת ואחר־כך טובלת מגבת בספל החומץ ומניחה על רקותיו. הלילה, הביתה, יודעת עפיפה המתבוננת בנעשה מעבר לסף.

הלילה, הביתה. אהיה חַרְדַנֶה. היא ממתינה במסדרון. הזקנה כאילו רואה לנבכיה. מאז חזרו האב ובניו מן החלקה הכרותה, נאלמה לשונה. גם היא יודעת. הלילה אשוב הביתה. הלילה אינה חוזרת למצעה אצל הקיר. ירח חסר הלילה. היא עוטפת את הילד היטב. ממתינה עד שתעלה נשימתו של האיש כבדה. מעל הקיר בחדר הבישול היא מורידה סלסילת סוף עמוקה מעשה ידיה. מתוך העריסה היא שולפת חרש את צרור בגדי התינוק הקשור אל גבה. בידה האחת הסלסילה ובשניה הצרור היא מתגנבת החוצה. כבר היא מעֵבר לשער העץ הגדול לאורך שדרת הדקלים בפתח השער המקומר העטור ורדי בר. ודאי שמעו את חריקת הצירים, אבל איש לא יצא בעקבותיה. אפילו אם ראתה אותה הזקנה חומקת מן הבית, לא תעיר את בנה השוכב במיטתו, ומגבת טבולה בחומץ על מצחו. ניחוח הפריחה מעורב בריח העשן.

מנגד לקמרון השער היא נעצרת. שומטת את סלסילת הסוף ומניחה את הצרור מידה. מתפשטת מכל תכשיטיה, שיבעה צמידי זהב, שלוש טבעות. היא קורעת את המטבעות מעל הצניף. רק מג’ידת זהב אחת, מתנת אימה מבתוליה, זו שלי. היא מניחה את התכשיטים בסל. חַרְדַנֶה אני. וזה לכם האות כי לא אשוב.

בדרך אל בית המוּעלם, אפילו אין זה יום חמישי, היא פוקדת את הקבר. כי איך תעקוף את הגבעה ותחלוף על פניו כאילו לא היה רק תמול שלשום בחיקה. יושבת נוכח האבן בעיניים יבשות. נבהלת למחשבת הכפירה, לא תחת האבן אתה. בחיקי אתה. משכלת זרועותיה כאילו נח הילד ביניהן. על ברכיי אתה. וידיה צונחות, עייפות, מאחיזת אוויר כבד. עד מה ודאי שוּנוּ פניך. ליבי חליל מספד. איכה הפקירה הכבשה טַלֶהָ.

כך היא סופדת לו מחותלת בערפל בוקר וננערת לקול השרקרק. מאוחר. יום כביסה לפניי. מן המחילה אשר בגזע הדום מציצה הציפור. מצחה לבן, פדחתה ירוקה וקו שחור חוסה על עיניה. היא אינה מתייראת מפניה. מנתרת על הענף הקוצני. גרונה זהב, בטנה תכולה, כנפיה ירוקות. מגן־העדן היא מגיעה בחלוף עונת הגשמים ושמה היא חוזרת. – כל התינוקות החפים מעוון ודאי שוכני הגן, מנחמת אימה. האם לא לחש אבי־בנה באוזניה בליל כלולותיה, ‘ציפור גן העדן’, מלים סתומות והיא לא שאלה לפישרן, מבוהלת מפני הפחד אשר הפך את מַלְמדו לגוזל, מפני הניקבּה אשר נפערה במבואותיה שותתת דם. ‘ציפור גן העדן, תביאי בכנפיך גשם, והפרדס, אם ירצה האל ואת תהיי שליחו, איזה קטיף יניב לנו’. אבל ציפור גן העדן מגיעה אלינו עם עונת העגבניות, תיקנה בליבה בשתיקה. כמו הלמות הבאר חזרו המלים שוב ושוב על עצמן, ציפור גן העדן, ציפור גן העדן. רק הכאב המפלח את מבואיה ולא כמים הזורמים בצינור הממלא את הבריכה, לא כלחלוחית הגדי הלוקקת בהונותיה. וגוזל רכרוכי נצמד אל ירכיה. ואחר־כך עם גשם מאוחר. מאוחר מדי, נהפך והיה למַלְמד אשר רצע את רחמה ועיבר את התינוק לא בעיתוֹ.

עכשיו בצל הדוֹם ידעה, האיש ראה אותי בליל הגדי, מעל גג בית הארמון ראה אותי. כבר עונת העגבניות אם מקננת הציפור במחילת הדום. הגבעה צהובה. אפילו האגוות הירוקות מאפירות מאבק. היא מרימה את הצרור המונח לרגליה. מהר. מאוחר. ממתינים לה בבית המוּעלם. כבר האש מוסקת מתחת לדוד. הערפל מתרומם מעל הגבעה. כבר נראית מקשאת האבטיחים למרגלותיה. יורדת במדרון, נזהרת לעבור בשביל הכבוּש. מעבירה את הצרור מבעד לגדר ומותחת בזהירות באצבעותיה את התיל. משחילה את עצמה, מאזנת את הצרור על ראשה, התינוק עודנו צמוד אל גבּהּ, כבד היום יותר מאשר בעודנו איתה ממש, חי. צועדת במורד רחוב החול, נגלית לעינינו, כובשת את אוויר הרחוב, גֵווה ישר, זקוף מתמיד, הלא אין משא הילד על גבּהּ.

אמא נוהגת היום בעפיפה בְּרוֹך השמור איתה למעננו בימי מחלה. שמונה שבועות עברו מאז שבה אל ביתנו והילד בזרועותיה. עכשיו חיקה ריק והשקערורית אשר הותיר גופו הזעיר בצלחת העץ – ריקה. אני על סוללת העפר מריחה את עשן הטאבּוּן הספוג בשמלותיה ומתערב בריח הסבון. האם באמת התוודעתי אליה לראשונה במסע אל הכפר ג’רישה ביום חורף שכמעט תש כוחו? שבת. אנחנו הולכים להזמין את עפיפה ליום כביסה. בימים הרחוקים ההם, לפני שנישאה לאיש, יורדת אלינו במעלה רחוב החול, ידיה מתנפנפות כמפרשים, מפיחה רוח בעלי הפרדסים משני צדי הרחוב, “עפיפה, עפיפה,” אנחנו מבשרים את בואה לאמא.

שבת. הפעם אנחנו הולכים בחבורה גדולה. אבא, ואנחנו, הילדים, ארבעה. הר של תפוזים נשפך אל הגדר הסוגרת על בית האריזה של הפרדס הגדול, הוא בית האריזה המקיף את בית הארמון בקצה הפרדס. הוא הבית אשר עפיפה באה בו כגברת, אשת האדון, וממנו נמלטה, חַרְדַנֶה, תינוק חולה בזרועותיה, צְרוּב מִכְוות אש ברגלו. הוא בית האריזה אשר על רצפתו ישבה עפיפה בקהל האורזות, מְחתלת תפוחי זהב בנייר משי ושם פגש בה האדון לראשונה.

אנחנו עומדים בשביל, משני צדדיו של אבא, מסמיכים מצח אל הגדר, נושמים את ריח הר התפוזים. שנים רבות אחר־כך, גיליתי את פלאי התפוז בין השמשות. אז כמעט יאדים כזהב־כֶּתֶם. אבל בשעה ההיא, לפני הצהריים, בשבת, נסתרים בצל גג הרעפים, נח לו הכתום מפוייס. נשען על הרשת הרבועה, ניצב על בסיסו, מביט אלי בשני עלים ירוקים בבסיס הפטוטרת, תפוז אחד. נפלא מכל התפוזים. ואני הצבעתי לעברו ורק אותו ביקשתי מאבא. לא אדע מדוע נפלא בעיניי התפוז האחד הזה, עד היום, מקץ כל השנים הארוכות, אחר אשר במפל שבע טחנות זורמים מי אפסיים. תושבי ג’רישה הלכו בגלות. טחנות הקמח היו לאבק. באפיק הנהר הפתלתול ומכאן שמו עוּג’ה, עומדים מי שפכים עכורים. שדות הנרקיסים הפכו לאיצטדיון ספורט. נותר רק הניחוח החי בזיכרון, המציף געגועים. אפילו עץ הערבה בלשון החול על גדת הנהר נכרת. אבל התפוז ההוא, שלמוּת מידותיו, מגיע אל מלוא רוחבו במקום הנכון. לא קרוב מדי אל מקום חיבורו, ולא רחוק מדי מטבורו, בעל צוואר תואם את היקף בטנו, קליפתו דקה ונקייה, מבהיקה, אותו ביקשתי מאבא, לשווא.

“נקטוף לך אחד אחר מן העץ,” מציע אבא. אבל אני רציתי דווקה את התפוז הזה, ‘תפוז־שמש’ קראתי בשמו מיד, ואפילו אחותי בכפותיה העדינות לא הצליחה להוציא למעני את התפוז מפני שמידותיו גדלו מריבוע הרשת. הרכיבו אותי על כתפי אחי הבכור, “תיוכחי בעצמך,” מתחכם אבא. וכצלילות זיכרון מראה התפוז, כך זיכרון הבכי ההוא, ניגר ממקור הראשית הרוכס את כל התולדות, מוצפן שחור בין הצלעות באיזור המותניים, מתמשך והולך, מסרב להינתק מ’תפוז־השמש', מסרב להיפתות לתפוז אחר, רק אותו, כמו היְפחות ההן, בבית דודתי רחל מפחד החושך המאיים לבלוע, ואחי יְכוֹנִיָה לועג, “תינוקת.”

שנתיים או שלוש אחרי המלחמה, אחרי שהשיטפון חרץ אפיק עמוק ברחוב החול ואי אפשר היה לחצות אותו מצד לצד, “חמישה מטר עומק,” העריך אבא, אחרי שגשר צינורות הבטון התפוצץ בלילה ושבריו הרחיקו עד למגרשי וולקנסקי, געש נחל סוחף חום־אדמדם ממעלה גבעת בית הקברות ועד לשַלַאל ועם אפיק הוואדי אל הכביש השחור. “גשמי ההרים מתנקזים אל הוואדי הזה. לוּ לקחו הטיפשים בידם מפה של ארץ־ישראל,” ואבא מתכוון למהנדסי המושבה.

בוקר אחד הגיעו אל קצה הרחוב משאיות טעונות אבני בזלת ענקיות, אבני ריחיים. מן המרפסת הגדולה אשר התהום נפערה לרגליה, אנחנו צופים במלאכה. ואבא איש נדהם, “הם החריבו את הטחנות, אנשי חֶלֶם.” מן המשאיות הורידו בשניים־שלושה איש אבני רֶכֶב, אבני בזלת עגולות תמימות, ואבני שֶׁכֶב, אבני כּוּרְכּר פגומות, והשליכו אותן משפת הערוץ אל קרקעיתו. מן המרפסת יכולנו לשמוע את החבטה הרכה הנואשת, מגע האבן בלחלוחית אדמת החַמְרָה אשר בתחתית הערוץ ואז את מפץ האבנים זו בזו. ימים אחדים המתין הערוץ המשובץ אבני ריחיים חשופות, ואז הובילו משאיות חצץ והמטירו על האבנים ולבסוף כיסו אותן בשיכבת כורכר. בקיץ, בנו גשר אמיתי על השלאל וסללו כביש ברחוב החול.