"מֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר מִן הַשְׁאוֹל יַעֲלֶה, שָׁלֵם מִן הַשְׁאוֹל יַעֲלֶה?

בַּיּוֹם אֲשֶׁר בּוֹ אִנַנַּה מִן הַשְׁאוֹל תַּעֲלֶה, חֲלִיפָתָהּ רֹאש תַּחַת רֹאש, נָתוֹן תִּתֵּן!"

‘ירידת אִננה לשאול’, מיתוס שוּמֶרי

חוזרת אל בית המשפחה. סוף־סוף מגורשת, אחרי שבע שנים כפול ארבע. – ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום, הכריז בעלי בחגיגיות. בחרתי איש כלבבי, בן תחרות נוח מאוד, כך חשבתי בבלי־דעת, איש מִשָׁם, בלי תמונת משפחה. שבע שנים כפול שתיים ליווה אותי הביתה בצל המרפסת, מתחת לפנס, – אולי הלילה ניכנס אליכם הביתה, תצטנני, קצת קריר. למה את עושָׂה ענין מנוהג כל־כך טבעי. אבל חלציו מבוהלים. שבע שנים כפול שתיים, ואבא לא שואל לשמו, בן תחרות נוח מאוד. יוצאת את בית אבא בעל כורחי. אחר־כך שבע שנים כורעת על ברכיים, עם האיש אשר בחרתי כלבבי, חובשים את רגליו הנגוּעות, – אבא, כמה שאתה יפה, מתייפח האיש כלבבי ומליט את פניו בידיו למראשות המיטה בעיניים יבשות.

הובלנו את אבא אל מנוחתו. הלילות הראשונים, הילולה שואלת אל המתים. ואחר־כך, – אשה היא רק זִירָה, מקום מפגש לגברים, אומרת שכנתי הכּוּרְדיה, הפותחת מזל בקפה. לילה לילה אני יושבת מול הטלוויזיה, ובחדר הסמוך פוֹשֶׂה הנֶגע כמו הארגמן אשר נמסך במים על חוף הים בעיר הקַיִט המוּעדת להיעזב. לא נערכה חקירה, אפילו לא פתחו תיק. האיש כלבבי סיפר שניקה את נשקו האישי, ודאי ברשיון, ואיש לא חשד באיש בעל תפקיד בטחוני. – השערוריה בין כה וכה תגיע לעיתונות, פסק הממונה. כעבור שנתיים הייתי מגורשת. חוזרת אל בית המשפחה. זה השער אשר שימש גם נדנדה. נותרו רק הצירים, מרימה יד לפתוח שער נעלם. על המרפסת הצטלמה כל המשפחה, בְּשׁוּרה, המבוגרים עומדים, והקטנים יושבים על המעקה, רגליים דקות, ארוכות, מתנפנפות אין־אונים, עץ התות מטיל צל על פנינו. מה נותר מן המרפסת, שני עמודי בטון וחצי מעקה. העתיד כמוס, אבל בטנה של נעמי כבר מתעגלת מבעד לשמלה.

אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו. החתן הראשון היה איש זר אשר ביטא שין כמו סמך ואחי יְכוֹנְיָה הדביק לו את הכינוי ‘דִיר בַּאלַכּ’, מפני שהיה מצותת מאחורי דלתות, חושד תמיד כי מדברים בו סודות ואמא מזהירה מפניו בלשון זרה לו, מצמידה אצבע לפיה. – בַּכל אשמה המלחמה, אלמלא הפציצו האיטלקים את תל־אביב, ואלמלא ריחמנו עליהם והשכרנו את החדר להוד מעלתו מזכיר המפלגה מר זוננשין, אמר מבטאה שין כמו סמך, – סוּכּריה', כך במפורש אמר, כשהציע את בן דודו לנעמי, בודד, כל המשפחה שם, מי יודע אם בכלל נשאר מישהו לפליטה. אחותי, נעמי, הלכה לגור איתו בעיר העתיקה בעצם ימי המלחמה העולמית והוא העמיד אותה בנסיון. הסכין, אשה, איפה הסכין? לחם־מִשְנֶה ללא סכין, אינפף ללא מלים, – נוּ. אוֹ, נוּ, אוֹ, מפני שאחרי נטילת ידיים ובטרם יטעם מן החלה לאחר הברכה, אסור להוציא הגה מן הפה. אבל עיניו אשר הכעס הצליב את מבטן, אפורות וקרות וחדות, אם תמצא את הסכין הוא יהרוג אותה.

בקיטון אשר שימש מטבח מחפשת נעמי ואינה מפחדת מפני עכברים, נעמי אשר רוצְצה ראשי נחשים בשַלַאל, יצקה עם אבא יסודות בטון לגדר החיצונית, ריצפה כמו ידיה את המדרכה המקיפה את הבית והעלתה את קנאת אחי יכוניה. איך יכולתי לשכוח את הסכין, הבהלה מפני מבט עיניו הפוזלות בשעת ריתחה. היא נוגעת במרפקה בג’ארה הפולטת קרירות נעימה, והד עמום, כמו פעמון, מדריך את ידיה המגששות אחר הסכין בחשיכה. הדִיר בַּאלַכּ בורח, משאיר אותה בלילה, מעמיד בנסיון את אהבתה, לבדה. נראה אותך כשאת רחוקה מ’הערבי הזקן', כך ודאי אומר הדיר באלכ בליבו, את מי את אוהבת יותר? בקומה העליונה, גברת אזולאי, אשת השוטר, לבושת שחורים, צעיף תחרה שחור על ראשה, מבעד לשׂכבת הברזל על הגג מקוננת על ילדיה אשר שיכלה אותם אחד אחד בשנת חייהם הראשונה, בלשון מסולסלת, זרה, אפילו בשבת וחג. אהבתי לבוא לביקור בבית אחותי נעמי בעיר העתיקה, לישון על אדן החלון בקיץ, לטייל עם נעמי על החומה ולגעת קלות באבקני הצָלף הצומח מן הקיר, להסתובב בסמטאות; נעמי לא ויתרה, מציצים בקמרונות, הולכים לאיבוד, והיא תמיד מצאה את הדרך חזרה, עד שהדִיר בַּאלַכּ מגיע הביתה ונעמי אחותי נהפכת אשה זרה. אחר־כך, עד שמצאו להם בית לגור, אבא מְפנה להם חדר בביתנו. נעמי מטופלת בתינוקה הראשון. בליל הסדר, סביב השולחן העגול, הוא צורח על אבא ‘ערבי זקן’, מפני שאמא הקדימה להגיש מרק לאחי יכוניה. כולנו יושבים סביב השולחן בראשים מורכנים, משותקים;. אפילו אחי יכוניה לא הֵעז. רק שאיפת המרק נשמעת. אחרי הארוחה אבא מחלק אפיקומן כזית, מברכים מזומן בלחש, שותים כוס שלישית, הדיר באלכ גומע אותה בהסבה נינוחה, מודגשת, כשמוזגים את הכוס הרביעית ואמא פותחת את הדלת, קורא אבא בקול גדול, – ‘שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", ובעיניו העצובות, נדלק נצנוץ צוחק, וכולנו מבינים. אמא על יד הדלת הפתוחה, נדמה לי כי היערה על המשוכה כבר מנצה בפריחה מבכִּירה, מוחה דמעות, מלחשת בקשות, בניע שפתיים, ללא קול, עוד רגע ואליהו הנביא יבוא בפתח לשֵמע תפילותיה ואז מה כוחו של הדיר באלכ. אמא סוגרת את הדלת. אבא אינו משנה ממנהגו. כשהוא מגיע ל’כי לו נאה כי לו יאה’, הוא מסלסל בנגינה מזרחית ואנחנו אחריו. הדיר באלכ שותק. קיום מצוות הסדר כהילכתו דוחה את זעמו. כאשר עברו לביתם החדש ונעמי הזמינה את אבא בט"ו בשבט לנטוע שני ברושים בחצר, אסר הדיר באלכ על ‘הערבי הזקן’ לבקר בביתם, – תורה גדולה לטעת עץ. אני כאן בעל הבית.

לילה אחד, אחרי הרבה נסיונות, בחצות, חוזרת נעמי עם הילדים לבית אבא. אבא התחנן לפניה, – הוא מעמיד את המגרש כתנאי, מוטב לקרוע את התנאים. ואמא, – מוטב גירושין. המגרש מתנת אבא, אשר נרשם על שמו, נמכר אחר־כך בלי ידיעתה של נעמי על ידי אברך המשי לרב כהנא, ראש הישיבה, – ואנחנו חסכנו פרוטה לפרוטה, והלא הרב כהנא ידע שהמגרש הוא מתנת נישואין; קוזאקים של רבונו של עולם, לא התאפק אבא והרחיק, – מעשה נְבָלָה. עכשיו גם אני. אבל אני בחרתי איש כלבבי. שכנתי, האשה הכּוּרְדיה פתחה את מזלי בקפה, – אני רואה שתי בחורות, אחת יש לה שיער בהיר, והרבה צבע, על העיניים, על השפתיים על הלחיים. ואחת, יש לה שיער שחור, חלק, מבריק כמו ראי, והפנים שלה נקיות. השחורה, כמו הגולם של הפרפר. הצהובה, מנוסה, הרבה שנים ברחוב. גשם יורד, תחת לפנס בפינה של רחוב בוסטרוס, על יד השעון. אני לא פותרת, תחפשי בעצמך, אני רק ‘פותחת’. עכשיו גם אני.

החדר הגדול רוחש פעילות. נעמי מכליבה מכפלת בתנועות קצובות , תךְ קטן, תךְ גדול. מדי פעם היא נתקפת בשיעול ושואפת מן המכשיר המונח על קרש הגיהוץ וחוזרת אל תך גדול, תך קטן. אחותי מתוקה מעבירה מברשת בשיער עבות שחור, שחור מדי, במהירות עד שנשמעים פצפוצי חשמל, “גם את?” היא שואלת בין הברשה להברשה, והיד משתהה מעל ראשה מעניקה לשאלתה נימה של איום. “לא, אני לא. באתי רק לביקור.”

“מאוחר, חבל שהגעת כל־כך מאוחר, אני לא מפסידה את הסידרה בשום מחיר,” היא גוררת כיסא החוצה אל המִדְרכה, קבקבי העץ שלה מנקשים בשייכות, בביתיות.

בכיסא־הנוח בו הייתי נרדמת לילות רבים בטלטולים, בחטף, בלי כוונה, ברחש הפעיל של החדר הגדול, עד שקראו לו ‘כסא נדנדה’, מדלגת על טכס ההשבעה, תפילת קריאת־שמע אשר חיברתי בעצמי כנגד הכּשת־נחש ועקיצת־עקרב, מחזיק יואל אחי הצעיר, ילד קטן על ברכיו. אני מתקשה לזהותו, באור הכתום של שעת אחר הצהריים. ואולי קטני המשפחה כה זרים לי עד שאיני יודעת מי של מי, כובע הצמר האדום שהילד חובש לראשו בחום הקיץ מחמם את ליבי, מי יוכל למנות את השגיונות במשפחה. יואל מֵרים את הילד ומניף אותו כלפי מעלה, “חכם, לא צוחק, אסור להרקיד ילדים באויר, הם פוחדים וצוחקים, מפני שהם מאושרים לחזור לחיק.”

“של מי?” אני שואלת אותו בתנועת יד סיבובית בלא קול, מתקרבת אל כיסא הנדנדה וגבי אל הפתח. “רון, נכד של נעמי.” רק אחרי כמה סימני שאלה בכף ידי אני מפענחת את ניע שפתיו. אסירת תודה על ההבנה, אחרי הכל אין טעם להכריז על זרותי לקטני המשפחה בקול רם.

“הוא צריך לאכול,” מניין נימת הטרוניה בקולה של נעמי, נעמי שלא העזה להתריס כנגד עיניו הצולבות של הדיר בַּאלַכּ משך כל־כך הרבה שנים, עד שברחה עם הילדים לבית אבא.

בפינת החדר הגדול, שאין בו חפצי נוי, הבית הלבן אשר היה תלוי על הקיר מעשה ידיו של אבא, נועד לחיזוי מידת הלחות בחדר, ובחזיתו שני פתחים קמורים, איש ואשה יוצאים ובאים בהם חליפות, נעלם; ועימו גם רות המואביה ונעמי מְאלמות שבולים בשדה, צללית צבועה שחור, אף היא מעשה ידיו, מנוסרת מלוח דיקט. רק השולחן העגול, הגדול, נשאר. על מיטת ברזל, שוכבת אמא, קטנה, יותר קטנה משזכרתי, “לא שמענו צופָרים, הילדה תמיד באה הביתה בזמן מלחמה לעזור לאבא להדביק רצועות־בד על השמשות.”

עומרי מבצע כפיפה מהירה, "הפעם מלחמה רחוקה, בלי צופרים, סבתא, " הוא מקיש על רגלו התותבת שאותה הוא חולץ בכל הזדמנות, גֶדֶם קצר מדי, ותוחב מתחת לכיסא. אמא מכווצת את נחירה השמאלי ואפה מתעוות ימינה, הבדיחה אינה לרוחה. מן המדרכה צעדים מהירים. כולנו מכירים.

“גם את כאן. טוב שאת כאן. סיפור, תשמעי סיפור,” ידו הימנית של יְכוֹנִיָה, אחי הבכור, נעה בתנועה סיבובית על בית חזהו השמאלי, “המורה זרקה את שׁוּמְשׁוּם מבית־הספר, תארו לעצמכם, מורה לחקלאות, ואני לא צריך לספר לכם איזה ילד נהדר הוא שומשום, תלש קלח של איזה ירק מן הגינה. ‘נין של המורה הדגול, של אוהב הטבע ומטפח החקלאות במושבה’, כך בדיוק אמרה, ‘תלש ירק בטרם הבשיל’, מה תגידו על העלילה?”

הטלוויזיה עומדת בפינת המדרכה החבוקה בין החדר הגדול למטבח. הגדר כמעט כורעת תחת משא ‘אצבעות אשה’ אשר צמח פרא. הממטרות, מי טורח עכשיו לפתוח את הממטרות בגינת בית הספר להשקאת לילה. חריפות של עשב־בר אשר שכחתי את שמו, אין את מי לשאול, כל מה שלא רשמתי מפיו של אבא מתוך אשליה של לנצח. מעולם לא הזכירו את שמו בין כותלי הבית, שלא יעלה בחלונות, ואפילו לא לקחו את הילדים הבוגרים לירושלים להלוויתה של סבתא חנה, אימו של אבא, – אי־אפשר להשאיר את הבית הפקר, סיפק לנו אבא סיבה טובה להתחמק מן הלוויה.

ובאמת באותו לילה המליטה הָעֵז מזל שלושה גדיים, ואנחנו יילדנו אותם בחדר האמבטיה. ריח חמצמץ של תותים שחורים אשר נשרו והרקיבו על האדמה מעורב בריח השמיר שבצנצנת המלפפונים הכבושים על אדן חלון המטבח. הנשים מעבירות, אחת, אחת, את כסאותיהן אל המדרכה.

“מה דעתך, טוב שאת כאן?”

“תרים טלפון למורה ותאמר לה. אינני יודעת אם שמעת, אבל גם אני קרובה לענייני חינוך ו…”

“ממתי את מלמדת אותי מה לאמר?” קוטע יכוניה.

רק ניסיתי לרמוז על רוח הדברים, לא התכוונתי." אני מתגוננת.

“אולי אבקש את אבא שיצלצל,” איזה תענוג מוזר לגרור אותי להודאה. אינני מתקנת אותו, לא אשמיע בקול רם, אבא מת, תפסיק להתנהג כמו תינוק. תחת זאת אני מתחמקת, “סבא זה סבא.”

ניגשת אל מיטתה של אמא אשר ניסתה לרמוז בתנועת־יד מבטלת כי הילד אכן עשה את המעשה והפעם אינני עומדת לצידה, צופה כי עוד רגע יתפרץ, הוא יכה בדלת ארון הספרים באגרופו, הזכוכית תרעד, העץ יתבקע לאורך, הוא יצרח עד שקצף יעלה בזוויות שפתיו. היא תנפץ את בקבוק השמן שבידיה על הרצפה, אנחנו הקטנים, נצוּוה להביא דלי מים ולשטוף, או שהיא תעצום עיניים בחטף כשתפקח אותן יהיה מבטה אטום וקהה, אבא יגיש טיפות ולריאן לאפה, – מרים, את מכירה אותי, מי אני? היא תדחה את בקבוק התרופה, – קחו ממני את כל הסמרטוטים האלה. הוא יבשל לה קפה חזק, והיא תקשור את מצחה במטפחת ראש מקופלת באלכסון כמנהגה של שכנתי הכּוּרדיה.

“הוא עשה את המעשה או לא עשה?” אני לוחצת עליה, שעה שברור לי כי אין היא אמורה לדעת. היא מביטה בי בעיניים מבוהלות, כמעט מזכירות את עיניו של אבא במסדרון האפל, בבית הרופא היָפוֹאִי, אני מאחוריו, הוא עולה בקושי, לפתע מפנה ראשו, – מסכנה שלי. האם אמר: שלי? על מיטת חוליו לחש, – מה אתם רוצים מן החתלתולה המסכנה? ולא התכוון אלי. איך ממהרים לשכוח את הניסוח המדוייק של המלים. שם בחדר־המדרגות החשוך, קְלוּף הטיח הכחול, הייתי אני האשה הכּוּרדיה שלו. ולא התרשלתי במילוי חובותי, ביקורים תכופים אצל הרופא ובדיקות דם שבועיות, אבל חדלתי לגדל עציצים במרפסת. עליי לא תוכל לסמוך, לא עוד, קרא בעיניי כאשר חבשתי את רגליו הנגועות, כורעת על ברכיי. שלוש שנים אחרי מותו התפעלה אמא, – הפרח הלבן שוב פורח, התכוונה לשוֹשן. ואף־על־פי־כן היא מוסיפה להתגרות בו, “הרי לא יתכן שהמורה מתלוננת לחינם,” היא מתריסה כלפיו מרצונה, אבל אני היא זו הלוחצת אותה אל הקיר, אולי מגודל התדהמה לנוכח בגידתי, ואולי העיקשות הישנה. אני לא הייתי אשמה, הידיים הירוקות שלי יבשו. אני בחרתי איש כלבבי למענך, אני אפול לרגליך, אני אקטוף את התותים השחורים שצמחו בין אצבעותיך, אני אשוב ואגדל שוֹשן בעציץ. אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו. אמא אמרה, – מוטב גירושין מאשר לקרוע תנאים. אשה קטנה, נמוכה מגובה חצי המעקה של המרפסת שאז עדיין עמדה במלוא תפארתה, מעין חומה לבית המשוח בצבע שמן ירקרק זיתי. שני עמודי בטון לצדדיה ומהם מזדקרות לולאות הברזל היצוק כאילו לא נסתיימה בנייתה, ושני ברושים שומרי ראש לחדר האורחים אשר בלט קדימה, ונסוג ופרש שני אגפים שווים מוקפים מִדְרכה מרוצפת סביב סביב. פנֵינו בתמונה המשפחתית מוצלים בעלווה המשוּננת של עץ התותים הזִכְרי אשר איים על יסודות הבית בשורשיו ונאלצו לנסרו. רגליים דקות, ארבעה זוגות, מקושתות מעט, בגרבים חצאיות, צלם גרוע, חיל אוסטרלי שאבא קשר איתו ידידות בזמן המלחמה. העתיד כמוס, כולנו חזיתית, רגליים אין־אונים. כנף אחת של הדלת פעורה, דלת שתי כנפיים, וארבעה רבועי זכוכית צבעונית בכל כנף, בגובה הידית ומעלה, ירוק, סגול, צהוב וחום. נעים לטייל באצבע ולמשש את דגם פרחי החרצית המוטבע בזכוכית המחוספסת. ושני חלונות צרים קרועים בחזית, מוגפים בלילה בתריסי עץ, אשר ניתן לפתוח בהם צוהר בעזרת וו ברזל דמוי אות זין בעלת זרוע ארוכה, ולקרוא בשבת כשהכל ישנים. ביום, פתוחים התריסים לרווחה במצוות אמא, שייכנס אוויר, מוצמדים אל הקיר בראש אריה יצוק ברזל, ואולי כלב, ואולי סתם ראש של איש, וניתן ליישר את צווארו ולשחרר את התריס מאחיזתו, או לכפוף את צווארו, לְנַשֵׂא את ראשו, ולהדק את התריס אל הקיר שלא יברח ברוח. אשה קטנה נושאת סל נצרים ערבי גדול, נמוכה מגובה מעקה המרפסת, – יש לנו אירוסין הערב, היא קוראת אל גברת נודלמן מעבר לרחוב החול, החיפזון שבהליכתה, הסל הכמעט גדול ממידתה. הפעם היה זה איש מקומי, ירושלמי. אמא יעצה, – מִצאו לכן איש מקומי. איש לא שאל לליבה של אחותי מתוקה המתקלחת בחצר, במקלחת פתוחה לשמש מוקפת ארבע מחיצות עץ, גם אחרי שהתקינו אמבטיה בבית. הלבישו אותה שמלה ורודה ששלחה אחותה של אמא מאמריקה, – צעירה וכל־כך איתנה בדעתי, ברזל ממש, מביאה אמא דוגמא לנחישוּת דעתה, – כולם בסירה אחת, כל משפחתי, אל האוניה לאמריקה. ואני קרעתי את הפספורט, עם אחותכם הבכורה על הידיים ועם אבא. אבל את שערותיה של מתוקה סלסלו במספריים מחוממים על גבי פתיליה, בקבוקים, בקבוקים, דקה וחזָהּ גבוה, כמעט בלתי צנוע בשמלה הוורודה, שמחשופה המהוגן מעוטר בפליסֶה. כפלים דקים, צרים, נעים כסנפירים עם נשימתה. בינינו לבין הגדר של שילנסקי, מאחורי לול העופות, בקצה הפרדס, מושלכת על האדמה מפת שולחן גדולה. גם אותה קיבלה אמא במתנה מאחותה, ועליה מודפסת אגדת ‘כיפה אדומה’ באדום וכחול. כל צבעיה דהו, הרמתי אותה. מתחת, על האדמה, נוצר משטח לבן, כמו חול על שפת הים, רצתי לקראת אמא, המפה הדהויה בידי. היא נכנסת דרך השער, נושאת את הסל הגדול, ואני לקראתה עם המפה המעובשת, איך היא מצליחה לא לראות אותי כשכל רוחב המדרכה שש או שבע מרצפות? שברו צלחת לבנה גדולה לסימן מזל טוב. אמא התנחמה בעיניים הכחולות הטובות של אבי החתן והסיחה את דעת אבא מעיני החתן המיועד, טרוטות, אדמדמות, חסרות ריסים, כעיני אימו ואחיותיו, – משפפחת לטאות, חרץ יכוניה, סביב השולחן העגול בחדר האורחים, בלחש. שברו צלחת. אבא בגופיה, משהו בכתפיו החשופות מעורר נכמרוּת, כמעט רחמים, שאינם מתיישבים עם שריריו הנושמים ונושפים כשהוא מרים את הטוריה לנגוס בהר לבנות להם בית, וההר הולך וחסר. לפנות ערב, אני משקה בצינור את הלבֵנים המוכנות, מביאה לאבא קפה. אחר־כך בלילה לאור עששית נפט, הוא משייף את שכבת הבטון מבֶּטן המרצפות המשומשות אשר קנה באחד ממגרשי הגרוטאות, מרצפות צהובות, חלקות מאוד, כאילו משוחות שעווה, – מַשְׁשי, איפה אפשר להשיג היום מרצפות כל־כך עדינות?

החתן הירושלמי קיבל בית מן המוכן, והוא פיתה את אחותי המתוקה להמירו בכסף שעל־פי חשבונו יגדל ויתפח, תחת שיהיה קבור באבנים בגלל השיגעון של ‘הערבי הזקן’, כינוי אשר נשתגר בפי חתניו. משונה, את החלב לילדיו היה החתן המקומי מוהל במים. ויכוניה סיפר כי מאחורי הבית הוא מותח חוט כביסה מיוחד לייבוש גלילי נייר טואלט משומש שטוף במים. כאשר מת המחותן בעל העיניים הטובות, חזרה אחותי מתוקה עם ילדיה לבית אבא.

אני מוסיפה ללחוץ על אמא, "כן או לא, עקר או לא עקר?

“כל הילדים אוהבים להשתעשע,'' מנסה אמא ללכת סחור־סחור, ''את כאן לא שמעתי את הצופָרים.”

“כן או לא, תגידי, כן או לא.”

אמא מכווצת את שני נחיריה, תנועה המתפרשת כמו כן. הפעילות בחדר קופאת. מה יעשה יכוניה עכשיו. הוא מחזיק בידו מגבת מטבח אפורה. עכשיו הוא יעניש אותה באיבר שבו דיברה, באף, הוא יחנוק אותה, והיא שוכבת במיטה חדלת־אונים, מצומקת, קטנה יותר מתמיד ואילמת. כל התערבות לטובתה רק תעלה את חמתו, אבל רק אני יכולה למשוך את ההתפרצות לעברי, “היא לא התכוונה, אני לחצתי עליה.”

“אל תטיפי לי מוסר, אומנם את באה מן העולם הגדול, אבל בענייני מצפון אני יכול ללמד אותך. סוף־סוף אני יושב על מקומו בכותל המזרח בבית־הכנסת ברחוב אליהו.” – אולי תתפאר לפני האורחים בבת המוכשרת שלך. ואבא באמת עשה כך מבלי לחוש בלעג שבדברי יכוניה, – כותבת וכותבת. ‘טיניסֵיאה’, אולי תסבירי מה פירוש ‘טיניסיאה’? ברחתי לחדרי והוא אחריי, פותח את מגירת שולחן הכתיבה ומושך תיקי בריסטול חומים. ריח הנייר המצהיב אשר נדף מן המגירה הבקיע את מעיינות הנזלת שלי. לו רק נכנס אבא. אני אפול לרגליו, אני אבקש סליחה, אני אגדל שושן בעציץ, אני אעמיד פנים, “יש לי דרישת שלום בשבילך מן הרופא, ‘מה שלום אחיך, יכוניה’, כך במפורש שאל,” אני מנסה לפתותו, להסיח את דעתו.

“הוא שוֶוה משהו, אפשר באמת לסמוך עליו?”

מן המדרכה מתערבת מתוקה, “אצלי היתה אבחנה מדוייקת, מי שמע על מעי עיוור בצד שמאל, אבל הוא טען כך מן ההתחלה, כמו אצל אבא, עובר בירושה, הידיים הירוקות והכלבים שמריחים אותי מרחוק ברחוב.” “מעי עיוור, גם כן מחלה. אבל כשמדובר בעניינים־רציניים,” ידו של יכוניה מוסיפה לנוע מעגלות על בית החזה.

“הוא לא מפסיק למזמז את הלב ואצלי, באמת.” פניו של יואל צעירות מאוד ורזות, כך נראה כאשר חזר מירושלים הנצורה בתוך שריון של גבס, לחיים שקועות ורעמת שיער.

“לא הלב, זה בטח הכדור שמטייל בך מאז.” אני מרגיעה מבלי להאמין, מקווה שיכוניה העסוק בהמלצותיה של מתוקה אינו שומע. אמא, מעל מיטתה, משמיעה אנפוף מגחך. השיחה שוב מאיימת להתלהט. אני בטוחה שהפעם לא אכשל, הוא לא יעמוד בפני חולשתי הנחשפת, “השכנה הכּוּרדיה שלי פתחה לי מזל בקפה. תשמרו על הילדים, היא אומרת, אני רואה מן החושך עולה איש ענקי, מפוחלץ, נעדר ראש, כמו אימום של חייטים צועד קדימה, על חזהו סרט אלכסוני, עיטור הצטיינות, הוא מושך בראשם של הילדים, מגביה קומתם בטרם עת כאילו היו צעצועים, ונותן בידם אקדחים”. יכוניה טופח על ראשי בחיבה, תמיד אהב ללטף ראשי תינוקות, “לא השתניתְ, כמו תמיד מקשטת את המציאות.”

מישהו שמע אותי אומרת אשה שפותחת מזל בקפה?" אני מנסה להיתמם, “אולי זה בחלום, מישהו מנסה לפעול על חלומותי, אבל, ברצינות, אני חושבת שמישהו משקה את כולנו בשיכָּרון.”

“את מגזימה. מעניין, אבל ספרותי,” יכוניה שוב טופח על ראשי, האם הוא לוחש את כינויי ‘טיניסֵיאה’.

“אותי השֵׁד כבר לקח, תמיד אוכל לרמות אותו,” עומרי בן אחי יחיאל, מנפנף ברגל התותבת אשר שלף מתחת לכיסא.

אמא שוב מעווה את אפה, אינה יכולה לשאת דיבורים גסים על פציעתו. יואל קורץ לי בעין, אין מדברים כך בפני הכלה. “קיבלתם הזמנה, אני מקווה,” הוא שואל, “בסוף הקיץ, עומרי ואיילה.” ורק אז אני מבחינה בה, חדשה, בהירת שיער לשם שינוי, האם יכוניה הספיק להמציא לה כינוי? קיבלתי, אתה מתכוון," עכשיו הגיע הרגע לסַפֵּר. אני מגורשת, שבה לביקור, אבל אינני חוזרת. עוד מעט אעלה על אוטובוס ואסע הביתה, לא כאן, דירת חדר שכורה בתל־אביב. מן הטלוויזיה נשמע סוף־סוף אות השעון. אחד־אחד הם נעלמים אל המדרכה. להישאר עם אמא לבדה נראה לי פתאום בלתי אפשרי. “אמרת שמישהו השקה את כולנו בסם משכר?” שואלת אמא. “בשיכרון, צמח, גדל בסדקי חורבות,” אני מתקנת אותה ובורחת אל הרחוב. – אני לא רואה לקוחות ברחוב, מפענחת שכנתי הכּוּרדיה, הפותחת מזל בקפה, – באמת, מי משוגע בגשם כזה, השחורה, חדשה בשטח, פנים של ילדה; הבהירה הולכת אחריה בגשם, אל רחוב צפת המוליך אל רחוב אליהו, הרחוב המקשר בין ביתנו לבין הרחוב הראשי, קוראים לאורכו בספר מן הספרייה בדרך מבית־הספר. בפינה, צומֶת ריחות; קוצים בוערים בקיץ, ובאביב ניחוח הדרים, הגרון משתנק, לא הפעם, יודעים שמכאן הביתה, צריך לרדת מן האוטובוס ברחוב הראשי, לפנות ימינה לרחוב אליהו, לחטוף נשימה בפינה, המגרש של וולקנסקי, לפנות שוב ימינה וזהו, מכאן אי אפשר לשוב. הרחוב לא השתנה והכל השתנה. פינת רחוב אליהו והרחוב הראשי הפכה לכיכר שוק מאולתרת. על מצע עלי גפן נחים ענבים שקופים ‘גֶ’נדלי’, כך קרא להם אבא, ענבי חברון, ובטרם יקנה הוא עוצם עין אחת ובודק את יופיים על מצא העלים, מֵרים בזהירות אשכול בקצה הגבעול אל גובה העין, נהנה משקיפותם. אחר־כך, שנים אחר־כך, הופכים את הסלים בחורים לבושי חאקי דמוי מדים, מכנסיים קצרים וגרביים עד מתחת לברך המסתיימות בקיפול רחב, ואשד של פירות מתגלגל ברחוב אליהו. מאז ועד היום קונים בחנות הירקות, – ענבי בוסר, אומר אבא. פינת רחוב אליהו והרחוב הראשי הפכה לכיכר שוק מאולתרת. על־גבי טנדר עמוס פרחים נעוצים במְכלי־פח צהובים אשר נועדו לכיבושי מלפפונים, עומדת שמעונה אלאלוף. מאז הלך אבא, חדלתי מן המנהג הנפסד לקנות פרחים מדי יום שישי, עיתונים ופרחים בכפייה כמעט פולחנית, מסרבת להודות בכשלוני להכניס חיים הביתה. האיש אשר בחרתי כלבבי לא נתן ליבו אל התפרחות המאורגנות בפראות, גבעולים נעוצים בשרידי רשת משוּשה, שמורים איתי מימי הלולים, במקום הדוקרנים והספוגים הלחים שלא צלחו לסידור פֶרע. בחורף, ערב של נרקיסים וכלניות־חממה סגולות בענן של גיפּסנית, ובקיץ, מרגניות לבנות בכלי זכוכית חברונית כחולה, או אסטרות כחולות וורודות בסל הנצרים כמעט מטר קוטרו אשר קניתי בבית־לחם; לפעמים, קוטפת בהיחבא יסמין צהוב, או יערה, מעל אחת הגדרות בדרכי הביתה. ובעלי מזהיר, – יום אחד עוד יתפסו אותך. שמעונה אלאלוף מכריזה מעל גבי הטנדר, “שושנים, שושנים,” בשעה שבפחיות תקועות דליות באדום כקטיפה, בוורוד־סגול, בלבן, דליות פרועות־תפרחת ודליות גמדיות, כמו על שפת הבריכה בפרדס, “כמה עולות הדליות?”

“השושנים.” היא מסיחה את מבטי לפרחים שאינני מכירה, מעולם לא ראיתי כמותם וכמובן שאינני יודעת את שמם. אולי חמניה שנעוצים בה ארבעה גבעולי פרחים ויוצרים מעין תפרחת דמויית שמש. משונה, הפרחים הבודדים נראים כאשבּוֹלים.

“הבודדים זולים יותר,” היא הולכת אחרי עיניי.

“אולי אקח את הסדירה בלי המֵכל?”

בעצם אין לי בחדרי מכל סגור בעל נקב אחד שיוכל להחזיק את הסדירה כולה. אצטרך למצוא תחליף.

ככל שאני מוסיפה להתבונן, אני מבחינה באיזו מוזרות ותופשת מדוע מרחוק נראו לי כל הפרחים כדליות. יש משהו מזוייף בדוכן הפרחים על גבי הטנדר, כמו גן הדליות הפרוע ועם זאת המסוגנן סביב בריכת ההשקאה שבה שחה אחי יואל בימות הקיץ על הגבעה בפרדס הערבי. הפרחים בפירוש אינם מלאכותיים. היא הרכיבה פרח חי על־גבי פרח חי והצליחה לבלבל אותי. היא באמת יכולה לקרוא לפרחים בשם שושנים.

“טוב, אז כמה עולות השושנים?” אני נענית לתעלול שלה.

“כמה את רוצה להוציא?”

“רוצה או לא רוצה, כמה עולים הפרחים?”

“השושנים את מתכוונת!”

היא מנסה לעבוד עליי, שמעונה אלאלוף, מן העולים החדשים אשר התיישבו בבית העזוב הגובל במגרש של דינה, שלושה חדרים מחוברים זה לזה במרפסת, כמו רכבת, פונה פנימה אל החצר, לפניהם ולפני לוֹטֶה הלאטבית האדומה שלא התביישה לחשוף שוקיים לבנים, מלאים, במכנסיים קצרים, ובעלה מוישה, פועל שחור ברפת של גולדברג, לפני כל אלה, ראשונים לבנות את הבית, משפחה מברזיל, סוחרים. אחר־כך, כשעקרו, מרחוב החול, פתחו חנות מכולת ברחוב הראשי. שני הבנים חברים של יכוניה והוא המציא להם את הכינוי ‘יַפַּה־יֶשַׁה’ מפני שאביהם היה פשוט סמרטוטר בארץ מוצאו, וכך מכריזים סמרטוטרים ‘אלטע זאכען’ בלשונם הברזילאית: קמצנים בני קבצנים, מגיעים לבית־הספר יחפים, שתי הנעלים קשורות בשרוכים, מיטלטלות על הכתף, חסים על סוליות, ולא מפני שהם נהנים ללכת יחף בחול, ואמא ציינה תמיד את כיעורם של כל הילדים והילדות במשפחת השכן, ממש גמדים, רק אבא היסה אותנו, – לשון הרע, חלוצים. בחתונתה של נעמי עדיין עמד הבית ריק, וכל האורחים הירושלמים ואנחנו הילדים, פרשנו מחצלאות וישנו על הרצפה. שמעונה אלאלוף ואני יושבות בחול השַׁלַאל, זרעי קקיון מתפקעים בשמש, צינור המים הרחב תלוי מעל ראשינו, מזיע, לגעת, בצהריים, מוגנות במדרונות השלאל; היא מגלה לי את סודות החיים, דם קולח מנקב נסתר, ואולי גם ממשמשת מקומות מוצנעים בגופי שזה עתה החל לצמֵחַ. התעקשתי שגם לגברים יש, ועובדה, לאבי, בכל בוקר בבית שימוש. היא צחקה, ואחרי־כן כמעט התפתתה להאמין. היא מנסה להפעיל עליי השפעה מכוח דבר צנעה ישן, “אתן לך את המֵכל כולו בגרושים,”

שימוש במטבע הישן פועל את פעולתו. המכל אינו לפי טעמי, אבל הוא מתאים במיוחד לסדירה. היא אורזת למעני את המכל עם הסדירה, “שלושים וחמש,” היא מגישה לי ואינה מפרשת. "התכוונתי לדליות אחדות לשבת.

נשארתי בלי כסף, ואני מוכרחה לקנות פירות," מתגברת על אי־הנעימות, בדרך־כלל אני קונה מרוב מבוכה, מתביישת להחזיר, לפעמים מתוך בולמוס, אולי השימוש בשמו של המטבע הישן הכריע את הכף לרעתה. היא מנסה לעבוד עליי, היא מלבישה בפרחים שלה זיכרון ישן.

רצה בחול הלוהט יחפה למכולת. מאחורי גדר הקָנים אני שומעת אותו לוחש: ‘חרוסת’, תו במבטא אשכנזי אשר הפך את המלה לשריקת נחש הרוחש בשלאל. ביתנו עומד מעבר לשלאל. השיבה הביתה כרוכה תמיד בריצה מהירה, להיבלע במורד, ומי יודע, אפשר לא לעלות. מאוחר יותר התקינו פנס בשער השלאל, הנשפך אל הוואדי החוצה את היער והופך בחורף לנהר ממש, מקיף את הבית מכל עבריו, לפעמים בשיטפון לא הולכים לבית־הספר, נושא בשיטפו יבול בוטנים שנסחף. שקים מלאים ליקטו השכנים, ואמא קלתה בתנור הפח; ובקיץ, שלולית מים ירוקה מן המקווה הפרטי של הרב הגובל בו ממזרח. ביער חפר אבא שׁוּחה בשבת כשהאוירון המצרי הטיל פצצות במטחווי ראייה, מבטן אשר המליטה כמעט באלגנטיות מהפנטת שני זֵרים גיאומטריים בעלי מיתאר חד, על בית־החרושת שמעֵבר לכביש השחור, בטעות, חשבו שזהו בית־חרושת לייצור תחמושת. אבא הזהיר את מהנדסי המועצה, – אל תראו את השלאל בקיץ, בחורף הופך הוואדי לנהר ממש, הגשר לא יחזיק מעמד. ולילה חורפי אחד התעוררנו לקול נפץ, הצינורות העבים, גשר הבטון, הכל, התפורר בשטף המים והוואדי רץ שוב חופשי.

בדרך מן הבית, אל המכולת, בפינת רחוב אליהו, כשעולים מן השלאל, ומוסיפים לרוץ בחול החם, להפיג את הפחד כחלוף הסכנה, ואז הגדר של מר וולקנסקי העומד עכשיו לפני דוכן עשוי פח על־גבי אבן־שפה מלבנית אשר נשלפה מן המדרכה, בשוק המאולתר בפינת רחוב אליהו והרחוב הראשי. מעבר לגדר הקָנים הריח המתוק של הקינמון והאגוזים ועוד תבלים מיסתוריים שלא ידעתי לפענחם, זקנו הצהוב מדגדג כשהוא מקרב פניו לאוזן, אחרי שמתפתים להיכנס ולוחש, – חרוסת, מושך את התו בשיניו כמו סמך ומגלה שיניים צהובות בתוך פה מחייך בלי לצחוק, בטוח מאוד בקסמי המלה שאותה הוא מרסס, – רוצה חרוסת? הצריף מאחורי גדר הקנים פוער דלת חשוכה, ריח הקינמון והאגוזים נאבק בריח לוחות הכופר השחורים הדבוקים על דפנותיו להגנה מפני החום והגשים. קירות העץ של הצריף שקועים כמעט עד לאדני החלונות בחול. – רוצה חרוסת?

לא נכנסים אל הצריף פנימה. הוא מְפנה מקום לידו על ספסל קרשים הנשען על כותל שׂבכת השעוֹנית המשתרגת אל גג הצריף ומפריחה אוֹגָנים שטוחים, כחולים־סגולים, דמויי־פרצופי־חתולים שמוצצים מהם את הצוּף, – תואיל לשבת ולאכול בנחת. מתוך שקית נייר חום הוא מוציא מכיס מכנסיו קוביית חרוסת שטוחה, מחייך בלי לצחוק, כאילו הוא מכיר אותך ואת טיבך. וולקנסקי הבן הולך בטל, יושב כל הקיץ מאחורי גדר הקנים ומפתה בחרוסת שנותרה אחרי הפסח. הזקן, הוא בעל־בית־החרושת. בנו יושב ומביט, מפנה ראש, במנותק כאילו מגופו, יושב ומביט איך אוכלים את החרוסת, מכנסיו, נוגעים ברגלֵךְ, מחוספסים מרוב לכלוך כמו עשויים ברזנט; אצבעותיו הנשלחות אל כיסו בהבטחה, נעות, ממשמשות, וריח של תיש בתאנתוֹ נודף ממנו פתאום ועיניו נעצמות.

מר וולקנסקי הבן יושב עכשיו על־גבי אבן־שפה מלבּנית, לפניו דוכן פח שתחתיו אמור לבעור פרימוס. על־ידו, לרגליו, אשה ונער יושבים על אבן מרצפת ריבועית. על הדוכן, עטופים בעלי תירס מצהיבים, מונחים כמה קלחים שגרעיניהם משוקעים במרכזם. האשה ששמלתה מכסה את ברכיה והופכת אותה למעין פסל ריבועי נטול רגליים רוטנת, “אתה חולה לבשל תירס בעצמך? יש לך דוכן של פח, חסר לך רק פרימוס, רק פרימוס. להיות סוחר, מוכרח, מה? לקנות, למכור, לקנות, למכור.”

לא זכרתי שלמר וולקנסקי הצעיר היה אף כה מבהיל אשר ירד מגומת העין בשיפוע ואחר־כך נפל פתאום בזווית כמעט ישרה. בנו, ככל הנראה, יושב סמוך לאשה, על־גב אבן־המרצפת, ללא ספק בנו, על פי האף, אי־אפשר לטעות, שני האפים צהובים כמו עשויים עיסת נייר.

“תירס חם,” משמיע מר וולקנסקי, והפעם מתוך אפו ולא מבין שיניו, עכשיו מודגשת המם הסופית ולא הסמך, “תירס חממם.” לא יועיל, מר וולקנסקי, עכשיו אתה לא מפתה בתסיסת הסמך שלך, איפה החרוסת ואיפה אתה, תוקע באפך, חם, ולא משכנע, ויש לך בן שדומה לצל. הוא מנסה להפעיל עליי השפעה מכוח איזה דבר צנעה ישן, אפילו שאינו זוכר אותי. רציתי לשאול אותו מה עם בית־החרושת, היכן הוא גר עכשיו כאשר במקום המגרש של וולקנסקי עומדים עכשיו חמישה בתים משותפים, – למה לא קנינו את חמשת הדונמים של וולקנסקי בחמישים לירות, שערי בנפשך, חמישים לירות בלבד, כמה פעמים שמעתי מפי אבא את הקינה על המגרש של וולקנסקי.

קני מתוך רחמים, ברור שלא תאכלי תירס מיד שנייה, קלחים אשר קנה אדון וולקנסקי ממישהו בעל דוכן אמיתי ודוּד של תירס מוסק בפרימוס גדול, לפחות הוסיפי כמה מטבעות לשורה הסדורה על משטח הפח. עוברת על פניהם ואיני קונה דבר, – אני רואה את השחורה הולכת כמו מוכת ירח, חוזה שכנתי הכּוּרדיה את העתיד, – אין לה מקום לישון, לאורך רחוב בוסטרוס עד בית־החולים ומשם שמאלה, על דרך הים, עד לבית־הקברות הנוצרי, ובעלת שיער הזהב הולכת אחריה. השחורה נכנסת בשער הפתוח והבהירה בעקבותיה, וגשם יורד. בשער מטפסים פרחים סגולים־כחולים ומביטים בשתי הנשים בעיני חתול, – פרחי שעוֹנית, פַסיפְלוֹרה, פרחי הייסורים, ואת אמרת שיורד גשם, לא פורחים בחורף, אני קוטעת את שכנתי הכּוּרדיה. אבל שכנתי הכורדיה אינה שמה לב לפרטים בוטאניים, – ליד ארון אבן אני רואה איש חושף שיניים צהובות מחכה לה, מַכָּר מליל אתמול־שלשום, יש לה פנים של ילדה. אני רואה איך הבהירה תופסת בידה, השתגעת? חזק במרפק היא מושכת אותה החוצה. אבל אין לי מקום לישון, מתגוננת השחורה, התמימה. איש כלבבי, בן תחרות נוח מאוד, שום סיכוי, כך חשבתי, איש מִשָׁם, בלי תמונת משפחה, לוקח מברשת שיניים ועובר מחדר לחדר, בעל תפקיד סודי, לא מאפשר התקשרויות, למרגלות המרפסת, לילה לילה, כשהתפקיד משחרר, שבע שנים כפול שתים ליווה אותי הביתה ואבא לא כיהה בי, ואפילו לא שאל לשמו, ולא דחק בי, מה הן שבע שנים כפול שתיים ביני לבין אבא, ביני לבין האיש כלבבי, בין אבא לבין האיש כלבבי, – אשה היא רק זירה אומרת שכנתי הכּוּרדיה, – זירת מפגש לגברים. לילה אחד אני מכניסה אותו בדלת האחורית, מן הפרדס הנושף גלי פריחה, הביתה. מאוחר מדי מתגלה סודי מבעד לשמלה התופחת, – הממונה אינו יכול להרשות שערוריה, מאוחר מדי, מוטב נישואין, משמיע באוזניי האיש כלבבי את החלטת הממונה. שבע שנים אחרי מותו של אבא גוזר הממונה, – מוטב גירושין, יריית אקדח בעיר קַיט דרומית, בחדרה של אישיות רמת־דרג, אי אפשר להסתיר. השערוריה ממילא תגיע לעיתונות.

בנסיעה ההיא דרומה, אני שוכחת לחתוך בקצה הלשון, – שמע, הממונה לא ניהל את המשא ומתן כמו שצריך. הזמין את הנכבדים אליו, ודאי התמלא סיפוק למראה הלבוש המסורתי, אף־על־פי שאת השבּריות השאירו בבית, אולי אפילו הביאו אחת מתנה. ‘אני זה וזה בן לזו וזו, בן לעם נרדף, זכיתי לשעה הגדולה, להשכין שלום בין שבטי הגֵרים על אדמת ארץ־ישראל’, אני בטוחה שכינה אותם גרים' בלבבו. האזין לתלונותיהם בפנים חמורות והשתכנע, כמעט בכה, מדוע הוא מוכרח למצוא חן בעיני כולם? – ואם הבוס שלי לא יבכה, אז תאהבי אותו? אני שועטת על פני רחוב אליהו הלוך ושוב, לא פונה לשוב אל רחוב צפת ולא אל הרחוב הראשי, אל תחנת האוטובוסים, לחדרי בתל־אביב, הלוך ושוב, כל חיי במסדרון המחבר את הבית עם הרחוב הראשי. עליי לפנות הביתה, באתי לביקור, אבל אינני שבה, מחכים לי, עליי להסביר, אבוא לחתונת עומרי לבדי. השארתי את אמא בבית לזעמו של יכוניה, הלוך ושוב על־פני רחוב אליהו בין המקום שבו עמד פעם צריפו של וולקנסקי הזקן לבין המקום שבו עומד עכשיו וולקובסקי הבן בשוק המאולתר לפני דוכן התירס המזוייף. אני נעשית ריקה יותר ויותר, מרחפת, ומתחתיי איש ענק שראשו בפינת הרחוב ורגליו בבית וולקנסקי לשעבר, מתוח ידיים ורגלים. סיפרתי את הדברים כמו שהם, ברחוב, בבית. האיש הענק מחייך, אי־אפשר להבחין בפניו שנעשה בו מעשה אכזריות, נהנתן, בלתי־פגיע, משאיר לי את המלים ושואל מדוע? אולי מדוע זנחתי אותו לגורלו בחדר המדרגות של הרופא היָפוֹאי, עייפה מלפחד, אולי רוצה להביט סוף־סוף לפחד בעיניים, אחרי שכל־כך הרבה שנים לא הזכירו את שמו בבית, מחשש שיעלה בחלונות, אפילו לא לקחו אותנו להלוויה של סבתא חנה, ויכוניה אפילו היום הפיק תענוג מן הפחד שלי להודות בקול רם: אבא מת. אבל, אבא, אתה היית ראשון לפרוט למלים, לוּ יכולתי להעלותך באוב, הייתי עומדת בתוקף על דעתי; שם בצאתך למסע, פרטת למלים, אחרי כל־כך הרבה שנים של שתיקה. היה נוח מאוד לכולנו, כמו שאומרת שכנתי הכּוּרדיה, – בשביל למחוא כף צריך שתי ידיים, אתה לא גירשת אותו ממרגלות המרפסת ולא כיהית בי, הבאת פרחי אמנון ותמר, – התבונני בעלי הכותרת. אם הסגרתי אותך בידי שֵׁדֵי־ארץ־תחתית, הרי אתה אמרת, – ניצחתְ אותי, אתה אמרת, – אני האפיקורס הראשון, ובנשימה אחת, – איך אפשר להתגבר על אלְלַּה אוּאכְּבַּר. אתה ביקשת שאסמן את ימי הספירה בפנקס, אתה אמרת, – אין לי שום כוח אחיזה מְפחד שארדם לזמן קצר ואחר־כך אתחיל להיאנח אַי אַי, ים של מחשבות, אני מוכרח למצוא את הדרך לעצמי אם הכל אפס. אתה אמרת, – אני הולך ויוצא מן העולם. אתה יצאת למסע בפנים שלמות של מְנַצח, – אבא, כמה שאתה יפה, התייפח האיש כלבבי למראשותי מטתך והליט את פניו בידיו. אני שמעתי אותך ממלמל שורות שנכנסו לראשי עד שחשבתי שהן שלי ויכוניה חשב שאני ממציאה. נדמה לי שהאיש הענק מרחיב חיוכו בהבנה, תערובת של כוח וההבנה, רק איש חזק באמת יכול להרשות לעצמו לחייך מתוח ידיים ורגליים לאורך הרחוב. האם הוא מרוצה עכשיו. אני עורכת ביקור, אינני מתפתה לזכרונות ישָנים, מגורשת מהאיש אשר בחרתי כלבבי, אולי בכל זאת כלבבו, באתי לקחת את הניירות המצהיבים במגירת שולחן הכתיבה, אולי עכשיו אוכל להסביר ליכוניה מה פירוש ‘טיניסֵיאה’, אבל איזה נצחון עני, – אשה היא רק זִירָה, פוסקת שכנתי הכּוּרדיה, – אני רואה את שתי הנשים מגיעות לדלת אחת, השחורה מקישה בביטחון, אני רואה נסורת על הרצפה, פועלים ישנים במיטות ברזל מחייכים בנבזות, שתי בחורות באמצע הלילה, מציאה מן השמיים. הבהירה בקול סמכותי אומרת משפט שאינני יכולה לשמוע, וכל הפועלים החמדנים הפכו לאבירים, מציעים להן מיטות, מייבשים את שערן בחום תנור הנפט, מגישים להן מרק בצלחות פח על־גבי שולחן העבודה. ריח נסורת מורבצת באוויר. הפועל הראשי מצביע על רגל שולחן מגולפת, שימי לב לעלי הכותרת, אני רואה חתונה עם הפועל הראשי, שחורת השיער, והבחירה מסתלקת לה כך פתאום, כמו שבאה, להציל את השחורה מן האיש הזאב בבית הקברות הנוצרי, רגע, חכי, אני רואה סוף אחר, חבל שהגעת כל־כך מאוחר, אומרת אחותי מתוקה, – מאוחר, מאוחר מדי, אומרת שכנתי הכּוּרדיה הפותחת מזל בקפה, – הגשתי לך את הפיתרון על מגש של קפה ואתְ? בשביל למחוא כף צריך שתי ידיים, אני רואה אישה עטופה תחבושות כמו מוּמיה מצרית. איש אחד בלי פנים, מצווה היכנסי לארון, והאשה: אני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני יושבת לילה לילה מול הטלוויזיה. אבא לא היטיב לבחור חתנים לבנותיו, – אבא, תנשום, תנשום. –דברי אליו ואם ישכח, סטרי קלות על פניו, מדריך אותי הרופא. – כמה שאתה יפה, למראשות הפנים הדוממות, והאיש כלבבי מליט את פניו בידיו משמיע קול בלי דמעות, שבע שנים חבשנו את רגליו הנגוּעות. אני בחרתי איש כלבבי, – בשנה הבאה, שוב תשב בראש השולחן, והנצחון שלך. והממונה, בבוז לחולשת האוהבים, פוטר בטלטול יד אבהי, – אל תהיה בטוח כל־כך, בני, וכל המסובים בחגיגה מנענעים ראשם בהסכמה, אני בחרתי איש בלי תמונת משפחה. יתום מחפש תחליפים. אבא. הממונה.

במגירה למראשות המיטה בחדר המרוהט כמעט בנזירות, בבית הקַיִט, תמים כמוהו, שקט, מונח האקדח, כלי כל־כך קטן.

– ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום.

– אתה צריך להיות שם?

– לא מוכרח, אבל רצוי. בעיות של הסגת גבול. קבעתי פגישה עם נכבדי סַוַוארקה.

במכונית, הוא מחליק מתוך תיק הג’יימס בונד אקדח וחוגר למותניו, קטן ולא הולם את היקף מותניו, כמו צעצוע.

– עוברים את רצועת עזה, כדאי שיהיה אקדח.

– לא מוכרחים, היא מנסה לעקוף.

– מה אתך, דווקה את, שאוהבת קיצורי דרך.

– שְמע, שוכחת לשים מחסום לפיה, אולי מפני החריגה מן השגרה, – הממונה לא ניהל את המשא ומתן כראוי, הזמין את הנכבדים אליו, שמע את תלונותיהם והשתכנע, כמעט ככה, מדוע הוא מוכרח למצוא חן בעיני כולם?

– ואם הבוס שלי לא יבכה אז תאהבי אותו?

יושבים מתחת לסככה על שפת־ים כמעט ריקה מאדם, איש ואשה בעיר קַיִט כמעט נעזבת. המציל משוחח עם נערה המרימה ראש אל סוכת הדקלים, בת השכנים, בבית הקיט ממול, חופשה משפחתית, אפילו תינוק. – עכשיו אני כאן, כל השנה שמש. איפה לא הייתי, אפילו ברדרום אמריקה. אבל כאן ממש גן־עדן, מכריז המציל ממרומי הסוכה. אחר־כך הוא מפגין זריזות, משחיל את גופו מתחת למעקה הסוכּה ומזנק אל החול, עוקף את המדרגות.

– חבל שיש כאן מדוזות מגעילות, תגיד, מה תעשה כשיחזירו? האשה משתוממת על חוסר־הרגישות של הנערה, לשאול ככה ישר בפנים. – אין מה לפחד, לכל היותר כוויה קלה, מתעלם המציל משאלתה. היא קטנה, ילדה עדיין, כפות רגליה בחול תמימות.

לפנות ערב, כשיאכלו אבטיח בחצר המשותפת, תשאיל לה האשה את חולצת התחרים הלבנה, והמציל יזמין את הנערה לדקליה שממנה עולים קולות תזמורת, פרועים, זרים לחולות הלבנים, הלבנים מדי, ללא בוהק של צהוב־צהוב, נידונים להיעזב. נערת השכנים, בפתח בית הקיט ממול, מוּדעת לקסם השזוף המציץ מחלונות התחרה, תעמוד בפתח ממתינה להשתאוּת של אשה ובעלה היושבים על שאריות של אבטיח בכיסאות עשויים חומר פלאסטי אדום, המציל לבוש ומסורק. מתחפשת בחולצת התחרים הלבנה, המגיעה עד שורשי רגליה, מתחפשת לאשה עם בטן שטוחה, תופיע הנערה במשטח הדשא התוחם אותם בפני הלובן של החול. שיח ‘אצבעות אשה’, מושקה בטפטפת, לעצמו, שתיל אחד, מצייר מעגל לח, כתם כהה על החול הלבן. – הַי, תִפְנה הנערה אל היושבים ועיניה אל האיש שיצמצם את כדורי עיניו הצהובים בלי להניד עפעף. – אולי תצטרפו, ההורים עסוקים עם האחים, תיגש הנערה אל השולחן ותפריח זבובון קיץ מעל כתפו של האיש ביד איטית. הוא יזנח את ערימות המסמכים בחדר האורחים של הבית הדו־קומתי אשר הפך למשרד מאולתר, יעד שתאם לו יותר מפני שהיה מרוהט בנזירות, רק אביזרים הכרחיים, בית שנועד למגורים והפך למוֹטֶל, – מה דעתך שאוציא את אשתי לאכול גלידה?

– אבל רצית לעבוד, מנסה האשה לבדוק את רצינות כוונותיו, וגם להטיל עליו בלבד את ההחלטה.

בדקליה, יזהו אותו מיד. הוא ייכנס, יניע ראש כעומד על במה, עטור סרט הצטיינות על חזהו. בעל המקום יבקש רשות להצטרף וישטח את טענותיו, – האם אדוני באמת מאמין שְיפנו אותנו מכאן? השקענו במקום את כל הנשמה, ובעיקר הילדים, איך נעקור אותם מן הים והחולות? נערת השכנים תרקוד עם המציל, ראשה נסתר בגבעת חזהו, תציץ מדי פעם מעבר לזרועו. האיש יחרוג מהרגלו לכבוש עיניו בשולחן, האם נדלק זיק צהוב בעיניו המצטלבות במבטה של הנערה. – אוֹן דה האוּז, קרא בעל המקום בקול לעֵבר דלפק המשקאות, המלצר הבדואי, לבוש גלימה לבנה, יגיש בצעדי רואה־ואינו־נראה.

אבל בשעת הצהריים, נערת השכנים מופקרת לשמש על בטנה, מרימה ראש בתנועה חדה אל המציל הקורס לצידה, – כשאגיע לגיל חמישים, אתאבד. במהירות היא קמה מריבצה, מנערת את שערותיה מן החול ורצה אל המים, המציל אחריה. האם התכוונה אלי, שואלת האשה בליבה, עדיין לא הגעתי. איש ואשה יושבים מתחת לסככה בעיר קיט כמעט נעזבת. הבית הדו־קומתי אשר נועד למגורים, הפך למוֹטֶל, ובחצרו הצמיחו טפטפות שיח ‘אצבעות אשה’. אבל כאן, על החוף, חולות לבנים עד קצה העין דרומה, הנשים מקוששות עצים, אחר־כך נושאים הגברים את השׂה העקוד ומותחים אותו בין שני קלונסאות תקועים במים, רגליים קדמיות באגודה אחת ואחוריות באגודה אחת. קרסוליים שחומים בשולי המים, הים כשיש הירוק, הנשים מרחוק בחבורה כמו אשה אחת גדולה ולה הרבה עיניים, נצנוץ מטבעות בשמש. האשה היושבת מרחוק, מתחת לסככה, לא מוצאת כוח להביט; עכשיו הם שולחים מאכלת אל צווארו, אינה שומעת פעייה אבל מדמה לשמוע, רחש הגלים נשא את הקול דרומה. לא מוצאת כוח לשאת עיניים אל המאכלת, תחת זאת מבטה נעוץ במים אשר נצבעו ארגמן. לא מפנה את תשומת ליבו של בעלה לחזיון, שלא יפלוש, שיישאר הסוד שלה, שלא יפשֶׁה כמו הצבע הנמסך במים, ושב בברכיים אסופות בידיו, בוהה אל הים, כמעט חצוּב בחולות, אף־על־פי־כן כמו חושש לגעת בחול, כדורי ישבנו אסופים אל מותניו.

– בשביל הים, שיתן דגים, יסביר אחר־כך בדואי לבוש אירופית. – הילדים, הם לא מפחדים? – אצלנו לא כמו אצלכם, אנחנו כשהם קטנים כבר רואים דם. כל שנה ככה עושים, בקיץ, לכבוד הים. לְחַלות את הדממה רוחשת הרעות, דממה אשר מקסם־השווא שלה נלחש בלקלוק הגלים, כמו תיבת הנגינה של מכונית הגלידה, כמו אדום מתוק ובריא, אבטיח, בעיר, באוויר המזוגג, באברות הלחות והעוטפות, אבא מת בראש חודש תמוז, כאן צלול האוויר והאות נחרץ. קשובה אל שיפולי בטנה. הנשים הקשישות במרחצאות מרוטות כאחורי תרגולת, אני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני חיה, אחרת איך יכולתי לדעת שאני יושבת לילה לילה מול הטלוויזיה ובחדר הסמוך פושֶׁה הנגע, ביום חמישי אני לוקח את אשתי לדרום, האיש הורה באפס קול לארון, והאשה, אני חיה, אחרת, עד שבא באפה ריח גב ידה ושכבה ובחלומה, אני חולמת סימן, נפלה טעות, ולא נשמע קולה. – מאוחר מדי, אמרה האשה הכוּרדיה הפותחת מזל בקפה. מאזינה אל שיפולי בטנה, אל שדיה, מלוח, מלוח, אין־אונוּת של אשה לא מכריזה על עצמה, החול יצלח כמו השלג, השאירו אותי מאחור, בצידי הדרך, היא מנהלת שיחה מדומיינת עם נערת השכנים. שהצהירה באוזני המציל כשאגיע לגיל חמישים אתאבד, עיר קיט אשר נדונה להיעזב, חוכמה אסקימואית.

בלילה כשישובו מן הדקליה, תדחה את הגילוי, אין־אונוּת של אשה לא מכריזה על עצמה, נתלית כעכבר אשר חלף על־פני המטבח כשירדה לשתות חלב מן המקרר, ולא תוותר עד שיילכד; מוחנף, עיוור, מגשש אחר מבואיה, נסחט אל עצמו, לא עוד בחמת זעם כיוצא לקרב, ברחמים, אולי מתוך שמחת מנצחים, בן תחרות נוח מאוד, שבע שנים כפול שתיים, ערב, ערב, כשהתפקיד משחרר, ליווה אותה הביתה בצל המרפסת, לילה אחד הכניסה אותו בדלת האחורית הביתה, – את עושה עניין מנוהג טבעי, הוא מתגונן מפני הבהלה אשר אחזה בחלציו. – אין לנו מנעול על הדלת, משאירים אותה פתוחה.

במגירה, למראשותיו, תמים, שקט, כמוהו, מונח האקדח. – כל הגברים מבקרים בבית נערותיהם, פיתה אותב בצל המפרסת, הריח בנחיריו, ואפה בגומחת צווארו, הלילה, איננה פוחדת להכניס אותו פנימה. ניחוח ‘אצבעות־אשה’, עוד שעה תפקע המלאוּת, גופו שלם, אבריו תמימים, בבית אבא, אשה היא רק זירה, – חרשתי בך, הלמו בראשה מלים שאוּלות, לא שלו, – אני חושב שסתם רצית להתל בי כל השנים בצל המרפסת, מתעקשת לא להיכנס פנימה. הממונה אינו יכול להרשות שערוריה. יד נוגעת בקת קרה, יד מעצבת על־גבי הסדין צורת קת, נשק לא אישי, מוטב עד הניצב, בחדר המְקֵרָה, להוציא צעקה, לשבור את השקט, בחדר הסמוך, העיקש, החותר וזולל כמו עַרְצָב, כמו חפרפרת, את שורשי הגזר. אבא בצינור המים, בחושך, אורב, כמו חבוש שק על ראשו, פותח את הברז למחילת החפרפרת שתיחנק, תצא צעקה, תכריז על עצמה. מורידה את טבעת הנישואין ומניחה על חזהו הנושם, להפיל מחיצה בינה לבין החושך, להיות איתו לאחדים. מצאה אותה כשירדה מן האוטובוס, בדרך לעבודה, בתחנה הלא־נכונה, בתוך גוּמה, נראתה שבורה, אבל על אצבעה צרו השברים פסיפס כעין הים. אחר־כך המירה אותה בטבעת נישואין עבה, הממונה אינו יכול להרשות שערוריה. בברית־המילה של בנה, קרץ לה המוהל בעינו, – משתמשים היום בסכין משוכלל, מכשף זקן חובש תרבוש מזמין לשבת לצידו על הרצפה, רגליו משׂוּכּלות בישיבה מזרחית, על כרית שעל ברכיו מונח הילד, פותח עטיפת בד, כלי תפירה, וגם כלי ניתוח, המוהל שולף מכשיר מתוך עטיפת הבד, – האמא החדשה לא תעשה בושות, משתובב המוהל, הזקן, מחליק מתוך הלולאה בעטיפת הקטיפה טבעת עתיקה משובצת אבן ירקן, – זו הטבעת האמיתית, אפילה כמו המרתף שבו מקיימים את הטכס, תושבת כהה כולה פיתוחים, שימי לב לעלי הכותרת, דמות אביו של הילד בפנים נקיות מאשמה, עפעפיים לא ממצמצות, היא מניחה את הטבעת על חזהו הישן, שחוחה־נחונה עירומה תבוא לפני. כמו השכנה שולמית ליד עגלת הקרח ביום ששי, – מה שלום הגדי שלכם? יואל מצא אותו על גבעת בית־הספר במוצאי־שבת, נזנח מאחורי העדר. אבא הלביש על צווארי בקבוק מוצץ שהשיגו הילדים בבית־מרקחת תורן במושבה הסמוכה, ונקב בו חור, והגדי ינק וינק עד שהיה תיש. בגלל ריחו החריף בעונת ייחומו, נאלץ אבא למכור אותו. עַבֶּד קנה, הבטיח שלא ישחט, רק להרבעה, ובמקומו קנה אבא עֵז, ויכוניה קרא לה ‘מזל’, מפני שהיתה שחורה ונאווה, והיא המליטה גדי, שאותו יילד יכוניה בעצמו בחצות הלילה, כשאבא ואמא נסעו להלוויה של סבתא חנה, ועל יד עגלת הקרח סיפרה הילדה לשכנה שולמית, – הגדי שלנו מת. – כבר טוב לו אמרה השכנה שולמית, בִּתו של מר נודלמן בעל העגלה, ואשתו של הגָפיר החלמאי אשר חבש על ראשו כובע פרווה ירקרק גְבה תיתורה, והטיל אימתו על כלבי המושבה, יורה ללא הבחנה, אפילו בתוך החצר, מפחד הכלבת, מאחורי כתפו מציץ קנה־רובה נישא ברצועת עור אלכסונית על חזהו. בערבי הקיץ היה מכריז על בואו ממרחקים בטרם ייכנס לביתו, על המגרש של מר נודלמן שהוסיף מִבְנה חדש לכל אחד מילדיו אפילו לא טרח לסיידו מבחוץ, – שולמית, בנגינה מלעילית, מדגיש את הלמד ומעבה אותה כמו בפה מלא רוק, כדי שהשולחן יהיה מוכן לארוחה. אביה, מר נודלמן, בשכרונו, היכה פעם את הגָפיר בשבר של בקבוק. הילדה לא חשדה בה באכזריות, הביטה בה בעין קהה, שומרת בליבה, – מה פתאום? – רבע, ביקשה ממוכר הקרח, עטפה אותו בשק והצמידה אל חזָהּ. בבוקר, בשבת, מצאו את השכנה שולמית, משתלשלת ברגליים יחפות מעץ התותים הזִכְרי אשר צמח פרא מאחורי בית אביה, תלויה בצווארה.

הוא סיפר לקצין הביטחון שנפלטה יריה, תוך כדי טיפול באקדח, וגם האמין בכך. שנארנו לבד, – חוסר ההתחשבות שלך יהרוג אותי, ידעת שאני מת מעייפות, אני כאן בתפקיד. ומה חיפשת במגירה, בטח את פקקי האוזניים שלך. תארי לעצמך את השערוריה. אשתו של איש ביטחון בכיר משחקת באקדח שלו. מישהו יכתוב, חוסר אחריות מצד איש ביטחון בכיר כמעט עלה בחיי אדם. והטבעת, עוד אחד מעיסוקי הכְּשָׁפים שלך, לשים טבעת על חזה איש ישן. – השערוריה בין כה וכה תגיע לעיתונות, פסק הממונה. עברה שנה ואני מגורשת.

אני פונה ימינה לרחוב צפת, הביתה. נכנסת למטבח ומגישה ארוחת ערב לאמא אשר נשארה לבדה בחדר הגדול. “אבוא לביקור אחרי שבת ולא אשכח שיש לנו חתונה במשפחה בראש חודש אלול,” אני מבטיחה. מתחמקת מן היושבים על המדרכה בדלת האחורית אל הפרדס, בעיניים מסומאות, אולי מפני ריח העפר היבש סביב הגומות, ואולי מפני הניירות המצהיבים אשר אספתי מתוך מגירת שולחן הכתיבה.