לעתים יקשה לדבר על תופעה ספרותית, שדעת הקהל דנה אותה בשתיקה מאיזו סיבה ועליך לשבור את השתיקה הזאת, אם רואה אתה בה עוול ספרותי; שבעתיים יקשה לדבר על תופעה ספרותית שזכתה לסמיכות מאת הקהל וזה האחרון רשאי כמעט לקום ולומר: בבקשה ובמטותא ממך, אל נא תדבר אלינו בשופמן – אותו כבר קיבלנו ואין מה לחדש.

אפשר הייתי מקבל דין שתיקה כגון זה, אך שני דברים מעכבים: א) שופמן הוא בראש לכל בא־כוח טיפוסי לאחד משני הזרמים החולשים על התגבשות הסיפור שלנו ומטעם זה אנו רואים בו את אחד מאבות הסיפור, שאין אנו פטורים מלחזור ולשוחח עמו בדבר מהות הסיפור; ב) כסופרים אחים ליצירה יש לנו יסוד לחשוש, שמא דעת הקהל עלולה לעיתים ליצור לעצמה דמות ספרותית, שיהיה בה אך מעט מדמותו המקורית, והרי דווקא הדמות המקורית של היוצר היא המעניינת אותנו. – משני הטעמים הללו אני בא לייחד את המילים הבאות על שופמן האמן – המספר או המשורר־המספר, כהגדרה מתאימה יותר לרוחו.

שופמן בא־כוח הזרם – אמרתי, כי שופמן הוא בא־כוח של אחד משני הזרמים החולשים על התגבשות הסיפור שלנו. כיוון שהזרמים האלה נבדלים עד מאוד בכליהם, בסממניהם ובתפישה שלהם לגבי מהות היצירה־הכתיבה, רצוי לקרוא מיד בשם לזרם זה, אשר שופמן הוא עתה בא־כוחו המבוגר והמוסמך ביותר – הוא הזרם היהודי־הרוסי, בהבדל מהזרם העדתי השני החותר באפיק סיפורנו –הוא הזרם הגליצאי־היהודי.

לעת־עתה נשאל – מה נשא עמו הענף היהודי־הרוסי לבית־היוצר של הספרות העברית, מה הביא ומה היסוד אשר שיקע מתחתיו? – אין לך דבר קל מלהשיב על השאלה הזאת, כיוון ששופמן עצמו הגיע עד לידי מיצוי אפוריסמי של מהות הכתיבה לפי ראות־עיניו.

על היושר האמיץ והכן שבאפוריסמים אלה כדאי לעמוד לחוד, אך אם נפתח את הסיפורים עצמם נראה, כי היסוד המונח בכל ההווייה היוצרת הזאת, ששמה שופמן הוא: הישרדות של הראייה הטובה. וענין זה אל יהיה קל בעינינו. המושגים המהפכניים של זמננו דחקו לקרן זווית את הראייה הטובה והעלו דרישות אחרות על הפרק. כיוון שנתרחבו, לכאורה, מימדי התפישה, התחילו מרימים על נס קרני־מישוש אחרות, מלבד הראייה הטובה. יתר על כן: הרבו כל־כך לדבר, על מה שלמעלה ולמטה מהראייה הטובה, עד שראייה זו כשלעצמה הפכה כמעט לדבר שבפגם. ודאי שהיה קשה מאוד להתווכח בנידון זה, אלמלא סופר מצניע זה, שעשה מחזור־חיים קטן – מאונטער־דניפר שע"י ה"שליאך" המוליך צפונה לדוברובנה, דרך גלגולים שונים עד לחיי אדם בשטיריה עם הרי הזמרינג ונקרותיו. – בדרך זו הריהו נועץ טריז לתוך זמננו ואומר בשקט: תמיד־תמיד אך ראייה טובה – בשם פטר אלטנברג ובשם טורגנייב – ראייה אמיצה, בריאה ורוויה דם־אדם.

זאת ועוד: הוא מוכיח לנו, כי ראייה זו של דברים – של בית וגוי ויהודי, של נערה ושל תרנגול אדמוני – עשוייה “למרק ולשחוק, כביכול, כל טפל ומקרי, החוצץ בין אומות וגזעים ונשאר אך האנושי הטהור בלבד”. ועוד: פעמים אין־ספור אפשר ללמוד גם מבין השיטין של יצירת שופמן, כי הראייה הטובה עשוייה להפוך את סיפור המעשה לשירה. הרי, איפוא, לפנינו אחד הסניגורים החזקים ביותר ליסוד ישן זה של הכתיבה, שכוחו לא תש עד היום, והוא: ראיית הדברים הטובים, הבריאים, אף הרעים והמגונים שבטבע האדם, ומתוך כך חיוביים הם גם בשלילתם. אולי נאמר: הראייה וששון הראייה, חדוות הקליטה, שמחת ההתרשמות מכל פרט, המצטרף לשירות החיים – באלה גורס גרשון שופמן את טעם היצירה ומלאכתה.

אם כך הדבר הרי שופמן אינו מחדש הרבה ורק אחת יחדש, בהעלותו אותנו על פסי הסיפור העברי והיא: שראיית הפרטים הרבים אינה מחייבת כל־עיקר דברים הרבה; במילים אחרות: הראייה הרחבה, הפתוחה לתוך החיים, נותנת בפינו מלים ממצות ומעטות, שהן־הן סוד התמצית של הכתיבה – הסוד של המלה הנכונה ומקומה. זה הסוד של הגישה “בחוש”, אשר קשה להוכיחו באותות ובמופתים – או כמאמר שופמן: “כשם שקשה להוכיח בדברים את ההבדל שבין קריאות הקוקיאה ביער לקריאות הקוקיאה של האורלוגין”. ונקודה זו נותנת משען־מה לכותב במבוך המסובך של ספקות הכתיבה.

מנין הנושא של הכתיבה ובראש וראשונה – האמנם מתוך תוהו־ובוהו ומחופש־הבחירה? – מסתבר, כי לא. אמנם המעגל הוא גדול – החל בנושאים עולמיים ובנושאים היסטוריים לדראמות ולרומאנים, לרומאנים היסטוריים וכיוצא בהם – ואעפ"י כן המעגל הולך וצר. באחת המסיבות אמר הסופר צמח על הסיפור, כי הוא לדעתו הצורה המושלמת ביותר של הכתיבה. שופמן גם הוא סניגור גדול של הסיפור. הוא פשוטו כמשמעו חסיד של הסיפור, מחשיב אותו ואוהב אותו אהבה עזה. הוא רואה כמעט את חזות־הכל בדפים האחדים של הפרוזה – ולא חשוב לו אם הרבה ואם מעט – לא בזה הדגש, אלא בחווייה. – כן סבור, כנראה, שופמן: אם חווייה יש בה, כי אז יש עם הכתיבה של הסיפור הדרך המושלמת ביותר של הביטוי.

מעתה הנושא שוב אינו בגדר שאלה: הנושא אתה וכל אשר ראית־חיית. לן שאול אצל חברו ראובן בפעם הראשונה בבית זר – והרי זו החווייה. – דינה שעשוייה היא להצטרף למחרוזת של פרטים וחווייה ופרטים אלה אם מסוננים הם דרך חדרי־לב אינטימיים באומץ הראוי – הרי זו אותה צורה כבושה של יצירה, הנחשבת בעיני שופמן הרבה יותר מהתפרצות לירית בשירת־החרוזים. רק כיבוש ואומץ – “אומץ כלפי מערומים”. – אומר פטר אלטנברג.

כן אפשר ללכת לבטח עפ"י שופמן, כי הוא עצמו יודע סוף בנידון זה. יש והוא עצמאי יתר על המידה, יש והוא גיאה יתר על המידה בכתר זה של הסיפור, אך דבר אחד מובטח לך: הוא אוהב אותו ומאמין בו; הוא עבדו והוא רואה את עצמו גם אדונו – בכוחו מותר לו לשלוט על העולם. מכאן הנשירה של כל העטיפות החיצוניות והאפוריזם החזק. הוא הרואה את הפרטים במערומיהם, אינו רואה צורך בנוצות, כי הוא השולט על מרכז הראייה ולכן אינו צריך למרכזים מסוג אחר: המתהווה סביבו הוא הנושא, הוא כבשן החיים – מלפני שש מאות שנה, מלפני שלוש מאות שנה, היום ולאחר זמן, ולא אחר – הוא ההווייה.

היש בהוויה חוזרת זו ממש משל עצמה? – יש. פאולינה היפה, היושבת מאחורי סורגי הפוסטה, הטבח הגדול של החזירים באישלבך, הצדק שצדקו הקטנים מהגדולים והרגישו נכוחה בליסטים אורבים מאחורי הכותל באכרים שבכפר הרוסי – וכדומה פרטים שהם נתפשים בתחושה, בשמיעה ובראייה. – ואמנם כל הפרטים האלה מתקשרים מאליהם לצלב־הקרס, לנערה מתוקה, לסוד צוענים או לתיבת־זמרה ומצטרפים לסימפוניה של פחד ושחוק, ועוויתות נפשיות של היהודי בזמננו, ובכל הזמנים ועל אחת כמה בימי צלב־הקרס.

בטחון זה של תחושה מנין נובע? – מחוש האמת ומתפישת האמת, הטבועים בלב היוצר היהודי־הרוסי – אמת ללא כחל ושרק, ואינה צריכה אלא זיקוק נפשי נוסף. כי אם אמת הדבר שהסיפור הוא צורה מושלמת ביותר של ביטוי התחושה, הרי לפי שופמן יש להוסיף ולומר: הסיפור שבחווייה האינטימית הוא הקרוב ביותר למרכז היצירה – הוא הוא גילוי הביטוי הנעלה ביותר שניתן לאדם. – ואין פלא אם שופמן שומר על גילוי זה בקנאות ונבעת בעצמו לרעיון המקניט: – מה יהיה, למשל, אם סוחר יהיה פתאום לסופר – ”מה יהיה אם יהיה לו כדאי, להמיר את פעולת המעשה בבטלת הראייה, שהיא מטה־הקסמים האחד, בו פועל הסופר, בעוד האנושות כולה עושה ואינה מודה בבטלה – מה יהיה?" – –

עד לידי כך אין הפחד מבעית אותנו, אבל יסוד של אמת יש בעמידתו האיסטניסטית של שופמן, כולנו מופתעים ממהלך הספרות המתפתחת. היה זמן ושופמן נתן את הסימן דלעיל: – “ענין שבחוש” היא הספרות. בינתיים התחוללו תמורות… נכתבו דברים רבים. התהליך הספרותי נעשה מהיר יותר וכמעט אינו מקבל עליו מרות של סימנים. ידידי החכם אמר לי: – “מסתאבת הספרות שלנו” ואני שאלתיו מיד – מה הוא הסימן? מה האות כי מסתאבת? – –

אף אנו מרבים לכתוב בארץ, אך סימן משותף ומוסכם אין לנו, כדי לפסוק: “קוקית היער”; מכאן ואילך “קוקית האורלוגין”… מטעם זה מצווים אנו משנה לנהוג כפי שציינתי בראשית דברי: לשחרר כל כמה שאפשר את הספרות מדעת הקהל ולתת בה סימנים משלה. ספרות זו שאנו עובדים לה מה היא? גירסת שופמן ניתן למצותה במלים פשוטות: ספרות שבחווייה עם מנגינת החווייה, זו שאינה זקוקה לאמצעים רבים, אבל לאמצעי אחד ויסודי: אמת. ואז גם אם נוותר על הוויכוח מה עדיף – שיר או פרוזה? – הרי נעמוד על בסיס איתן ובמרכז מסוייג יפה של ראייה: אני וכל החולף על פני בימי חלדי. – זה המחליף עמי מבט, היוצק רטט ללבי ולו רגעי, פורח וכומש – אלו הם החוטים שבהם אני שולט בהווייה זו של כתיבה.

לא אפתור בזה את השאלה, אלא ארמוז כי בספרותנו נאבקת גם גישה אחרת, שכליה אחרים וסממניה אחרים. בין שני אלו מתהוות מזיגות־ביניים משני הזרמים גם יחד ומתוספות־חוץ שונות.

לכל אלה – בין למוזגים ביודעים ובין למוזגים בלא־יודעים – מן הראוי לזכור את העמדה האיסטניסית והאצילה, שהניבה את ארבעת הכרכים הקטנים של שופמן. קטנים הם, אך יש בהם אמיתות מוצקות, אומץ נפשי, אמונה בחשיבות הפרטים הקטנים שבחיים, העשויים להצטרף לשירת האדם. ומן הראוי לחשוב יפה־יפה על השאלה – אם כדאי לעשות את ההיפך מזה: לתפוש תחילה, בציציתה של “שירת־האדם”, כדי לעשות פלסתר עמה יחד את הפרטים הקטנים שבתהליך חייו? – – שאלה זו באמת כה עיקרית לגבי הכתיבה, עד שאין לה כיסוי לא בנושא היסטורי ולא בנושא גדול – כי היא ישרותו של הסופר.