הוא המנוגד, לכאורה, יותר מכל אחד להגדרה ולמסגרת – האמנם אין לפסוח עליו ולוותר מלצרף אותו אל המחרוזת, ממנה הצטרפה יצירתנו בארץ? – שהרי עלייתו לארץ כשלעצמה עומדת בסימן החזון ההיולי של אחד אשר נמלט מן הדליקה –

דת הגעגועים בדם ההרגשה הערבית:

השמים אלהיים וגם האדמה מסתורית –

זו מובאה משירתו שלו, אשר קשה היא ל"מובאות" – ואף־על־פי־כן האופיי לו יש בה, כבכל דבר מדבריו, כבכל ניצוץ מניצוצותיו של משוררנו הדרמתי – אשר –

“עתה פקוחות עיניו, ריסיו שרופים מן הדליקה” –

כן בא אלינו ומהו האופיי לו – הרגשת המורשת של אלהות.. נטל דת היסורים.. זכר הפסיעה המיסתורית על אדמת לא־לו.. סילוד הרוח היהודית מפני הגס־הגשמי־הזר ומתוך כך הרצון העז להלחם בו מלחמה אחרונה. – עם זה היסודות האלה הכשירוהו במידה שאין למעלה ממנה לומר את שירת המעבר, שירת סופה ורעם – “גוג ומגוג” – לעבר, בטרם ירדו נדבות הגשם גם על ראשינו הדוויים. קריאת־תגר, פורקן, מלה מצטרפת מחמש תיבות – זו השירה המנהמת־שואגת בחרוזים לבנים ורחבים מלוא רוחב הטור… ופעמים – כדי שני בתים בלבד וסוגר אחריהם – משפט קצר ונוקב, מעין חוט־שני לכל שנאמר:

נאום נוגה־הדם –

ככה, אלה, לבניך – –

לו הן אי־אפשר (לבכות), כי הוא אלוהים – –

ודאי שיש כאן מהניב הנבואי התורשתי ופעמים מהניב הפייסני, אשר לגבי שניהם אינם קיימים כבלי חרוז – פרט לריתמוס הפנימי. זו התפרקות וזה טיבה, זה פיוט ודפוסו. וזה “קדיש” באותיות קטנות – – מאידך, “לכו ונרננה” של קבלת השבת – באותיות מאירות עיניים. והרוצה להיתפש לצד האחד שלו ולראותו כ"מקונן", או להיתפש לצד האחר שלו ולראותו כ"לוחם" – סופו להיכזב, אף־על־פי שהמשורר בעצמו אולי נוטה להראות עטור בזר־קוצים.

זה כוחה של תפילה מאז שאינה קלה להיתפש; – הנה קובלת והנה מתעלה ומזדככת – ועל כן נאמר עליה כי זועמת היא או נוקטת לשון קיטרוג קשה? כאן ניב הקשר ההיולי של היהודי־העברי עם אלוהיו, זה שורשו ורוחו –

בראשית – היה היאוש המוגמר וקבלת הדין:

נצחני האל והנני בידיו

כחמר היולי.

עתה זה גילי

לציית ציוויו

ולהיות כחמר בידיו הגדולות.

ולאחר שיש בזה מכל – מהמחשה אלוהית עד לציות גורלי, ומעל לכל מחאה על העיוות ההיסטורי שנתקיים בעם – מרגישים גם אנו מעין צורך לענות אחריו אמירה שגורה, כענות אחרי תפילה – “אמן” – –

העיוות הלאומי ההיסטורי – אין צורך לפרש אותו ב"חורבן", ב"גלות", בהולדת ישו הנוצרי ובהפצת אמונתו בין הגויים, תוך נטיעת שנאה אלינו. ממילא גם התיקון שבא איננו כפשוטו אלא מעמד גדול הוא על כל מוראותיו. זו תחושת עולמו של אורי צבי גרינברג – והוא מורכב מעיוות ומתיקון גורליים, מגלגולים וקפיצות־הדרך מחורבן לתקומה, מענות לגאולה – ולהחזרת מלכות ישראל לקדמותה בכלל. רודפים המראות לנגד עיניו ומשיגים זה את זה, כי דרכו אינה בקטנות – – מתערבבים זה בזה יסודות איתנים, אשר כמעט ולא ניתן להבחין ביניהם.

בכה – הפחד והאימה הגדולה של יציאת הגלות ושיבת־ציון בפועל. אם אנו איננו מרגישים במוראה, הרי האנושות עומדת משתוממת וחרדה למורא הפלא, שדברי הנבואה יהיו מקויימים. – והמשורר הנושא במעמד גורלי זה – רואה את עצמו עד־ראייה למעמד דומה שאירע בעבר – בהר סיני.

במעמד כגון זה שוב אין הדברים נמדדים בקני־מידה רגילים, אינם יוצאים צלולים וברורים אלא פורצים בשאגה, שיש בה מן הפראות – ומה הפלא? זו פראות האסיר אשר לא ראה אור מאות שנים בשבתו בכלא וצעקות היידמאקים צללו באזניו – – זו הפראות אשר בקורות גלותנו לבשה צורה ופשטה צורה – הראובני, דה־לה־ריינה – מולכו ושבתי צבי – – מי יכניס במסגרת של סדר ומשטר התפרקות משיחית – או יחליט איזו משיחות־אמת ואיזו משיחות־שקר – מה טיבן של אלו! – – וכן עד ימינו כאשר צעירים הגיחו להלחם בשולט הבריטי מתוך קנאות יוקדת, שהם נושאי החרות בגופם ובמאודם – – ותוך התפרקות זו אך צעד לפנים – והרי המראה הנכסף של מלכות, לאו דווקא כדמותה וכצלמה בעבר הרחוק, אלא בהתגשמותה כסמל בדמותו של דוד המלך – מלך הגבורה הנצחון והשיר – “דוד מלך ישראל חי וקיים” – –

רודפים המראות בדמיונו הסוער והמלוהט של המשורר – האם עוד יעלה לו להשתחרר ולשכך את רוחו! – כאמור, עלייתו לארץ אינה על דרך “הפשט”: – – “יש קפיצת־הדרך לגוף ולנשמה, לרבי ישראל בעל שם־טוב הקדוש, ויש קפיצת־דרך לפיטן מסוגף שברח בגפו מגבולות הסלוים, ועזב שם ביתו להיות לשריפה עם ערש החלום ומלאכה הבוכה, ובחר לתקוע אהלו העני במדבר יהודה” – –

רגע ידמה לנו כי יקרה לו כמקרה ש"י עגנון ונתקיימה עלייתו בניסים ובנחמה – אך מיד אנו למדים כי לא לחיי ניסים מתכוון המשורר – אדמת ירושלים צורבת את כף־רגלו בחורבנה – וכיצד ינוח מרוגזו? – שוב רודפים המראות הקושרים קשר גורלי עבר ועתיד – ועדיין לא ירדה המנוחה להנעים למשורר. אם הפחד והאימה שרדפו אחריו מארץ הסלוים חלפו ואם גם ההתפרקות הפראית הראשונית לחזון התקופה נפלה בשאגה – עדיין לוחש מסביב בארץ גופה להט החזון הנבואי – ומי לא נתפש בימינו לחזון של תיקון העולם במלכות הנבואה העתיקה המקורית! – אף קורא המשורר:

אתם הבוכים בדיו על גליונות לבנים – –

ועל אלו הן אפשר – – לצרף אותיות – – שתשארנה בוערות

לנפש האדם כפרקי הנבואה – –

גם זה טבעי כי אורי צבי גרינברג רואה בין חומות ירושלים של ימינו את זו של הנביאים, כשם שעיניו רואות בים אשר לחופי הארץ את בחורי ישראל העזים כשהם צוללים לתהומות תחת תגרת ידם של הרומאים שוביהם – – ובכן – תור הגאולה השלמה מהול בדמים ועדיין גם הוא וחבריו אינם נתבעים לומר דברי שיר אלא פרקי נבואה חקוקים באש – – אבל כבר אמרנו, כי אורי צבי גרינברג איננו משורר הקיטרוג והזעם בלבד, אלא הוא נושא בחובו את מורשת התפילה והפיוט ויש סימנים לכך בשירתו: “שיזכני השם לשוב עוד לראות את פניך, אמי” – – הפייטן המרוגע, מתפייס גם לאלוהות ההיסטורית של עמו, למרות העיוותים שהיו, ותפילה נעלה על שפתיו:

הרכיננו אם רצונך בכך, כאשר תכוף אילנות – –

כי גם אנו עציך עם יבול היגונים הכבד;

אך אל נא תעקרנו משורש זו האדמה

כי בחרנו בה כמו ששתלת אותנו

בעגול הימים והלילות – –

לא עוד קיטרוג אלא דבר בקשה ותפילה – “תחנון” – – ואם הנביא יחזקאל היה דמות־חיקוי למשורר, הרי גם אותו נביא קשה ניב וחזון, בא למשא נחמה על העצמות היבשות – אחרי שחזה את המראה הקשה “בדמיך חיי”. – כן נמצא כי עם המראה הקשה נולדה גם תפילת נחמה – אשר משניהם אצל המשורר על מערכות יצירתנו בארץ.