לפנינו לא יריעת־הסיפור הגדולה אף לא כרכי סיפורים, כי אם קטנות, דהיינו: הנובילה הקצרה. ולא זו בלבד אלא הנובילה שמקופלת בה בצמצום הוויה של העבר. כאן תכלית הצמצום, עיקר שבעיקר, מיצוי כוס היגונים והשמחה של “מה שהיה”… ושוב אין לגשת למספרת ותיקה, אשר חיתה אתנו כאן “ולבה שם” – בלי להקדים אילו מילים על הסיפור והפולמוס השגור מסביב לו.

רעש־רעש עוררו עלינו בשנים האחרונות סופרים מקרוב באו ובשפע חידושים עטו אלינו. חידושי לשון, סיוט פסיכולוגי וזריזות שכלתנית, עד אם נדמה לנו, כי עולם האדם הפשוט שוב אינו נושא לסיפור, וסגנון האדם הפשוט שוב לא יצלח למעשה יצירה. אולי היינו מקבלים את הלך־רוחם של מחדשים נלהבים כאלה, אלמלא קמה אחרי תקופה של רעש כגון זה, תמיד ובלי יוצא מן־הכלל כמעט, תקופת דממה על דרך: לא ברעש, אף לא ברוח כי בדממה דקה… ובדממה כזאת טוב להגות בנחת ולהימנע מדעה קדומה, בגשתנו אל הבעיה של הסיפור.

ולא זו השאלה – רומן, נובילה מה מהם עדיף, –כי שניהם עדיפים כל עוד טובים הם; ולא זו השאלה מה ארכה של יריעת־הבד הסיפורית; – אלא מהו הסיפור הטוב, בין קטן ובין גדול ומה קופל בו? בדבר זה אי־אפשר כי יהיו חילוקי־דעות איזו שהם. בו בזמן, שבסיפור הגדול עלולה “להציל” באיזו מידה העלילה המוצלחה, הרי בסיפור הקטן יש בחינה אחת טובה ונאמנה, שאפשר לסמוך עליה והיא: היש גם מנגינה מתחת לדברים אם אין? במלים אחרות: האם המלים מקושרות ביד המקרה בלבד, בשיגרת יד זריזה פחות או יותר, או יותר משיש במלים עצמן צפון מתחת להן וביניהן, והוא המהווה את ריתמוס הסיפור?

וריתמוס זה של הסיפור – אינו דבר פשוט; אין הוא בגדר התשובה הידועה – “בחורי, אם יש לך כשרון, כי אז בעל כשרון הנך; ואם אין לך כשרון כי אז אינך בעל כשרון”… ריתמוס זה אינו עשוי להיווצר באמצעים מלאכותיים כל כמה שיהיו מחוקים, ולפי גדולי האמנים בעולם. ריתמוס זה הוא דמו של הסופר, חלב אמו, המנגינה הבלתי־אמצעית של ערש יצירתו. אפשר להקציעו במשך הזמן, לשפרו ולהעשירו, אך המוטו, המשפט החוזר שבו, יישמע תמיד ואפילו למורת־רוחו של הסופר, שאינו עשוי להתכחש לו.

יש וקודמים להתגלות הריתמוס העצמי של המספר גישושים ונפתולים בצורות שונות ומתמיהות; אך יש וסוד זה מתגלה מיד עם הופעת הסופר עצמו – אז אנו אומרים: ראו, זה בעל מנגינה מיוחדת משלו, שאין לבלבלה עם שאר כלי־זמר. על כגון זה אנו אומרים מיד: יש בו מיסוד המקוריות ואפילו בעיצום עיניים נדע מיד למי הסיפור הזה ונחוש את מנגינתו. וככל שמרובה בסיפור היסוד העצמי הזה ומרוכזת בו מנגינת המספר – כן נאמן עלינו הסיפור יותר וסומכים אנו יותר על מעשי ידו של המספר.

במקרה זה לפנינו מספרת – אשה. והאשה באה ללמדנו עוד יותר ממספר־גבר, כי הנובילה היא מנגינת־אנוש יסודית ולבבית. כשם ששיר־הערש נטמע בנשמת הילד, עד היותו לו ליסוד, כן ההווייה המציצה לראשונה עמוק לתוך עיני הילוד, נטמעת בו עד פי־קבר. ואין כל חשיבות מהבחינה האמנותית העליונה, מה טיבה של הווייה זו? אם “אכסוטית” היא או אינה “אכסוטית”.. אם הווייה של דגים מלוחים, בעלי עיני זכוכית, או הוויית רוזנים ואצילים בארמונות. ישיח נא המלוח בשפת־אמת ובמנגינת־אמת והיתה גם שירתו נאמנה כשירת רוזנים.

מבחינה זו דבורה בארון הגדילה לעשות. דרך ארצות וימים נשאה את מנגינתה הכבושה ושמרה על גחלתה. אף חיממה אותה בהבל פיה, ואת כל אוצר האהבה שהיה שמור בה למשך השנים, ייחדה לפינה זו במסירות־נפש של אשה. נראה לי, כי במסירות דומה חיממה אשה אחרת זיגריד אונדסט – את שירת הוויקינגים של מולדתה, אלא הוויקינגים של דבורה בארון הם רב ורבנית, סוחר־עצים או רשע, עגונה נמושה או ברודה או ליזר בן־חיים בן־מאיר וברוך בן אבנר בן זביל. – כן, אלו הם ומקום פעולתם – ז’וז’יקובקה, מילובקה, טוחנובקה – הן והכפרים הסמוכים של גלותנו הצפונית, עד לעיר הפלך השרוייה במרחקים אגדיים…

זו ממלכתה של המספרת, אך יש בה ממלכה נוספת – והיא ממלכת הסגנון. סגנון כזה עדיין לא מצאנו אצל אחר, ולא על שום החידושים שבו או עשרו ורבגונותו, אלא על שום תאריכיו המיוחדים וסימניו, שבכמותם מסוגלה להשתמש רק בת רבנים מז’וז’יקובקה עצמה. שכן השנה מחולקת כאן לא לתקופותיה כי אם לפרשות השבוע – שבוע שבו פרות פרעה רועות עדיין, ופרשה שבה באות המכות תכופות, חמורות ומפתיעות, או שבת שבה נקראית “שירת דבורה” – והאביב אף־על־פי שיתמהמה, ממשמש ובא. – וכן שנה, שחלוקתה יש לה עוד כמה סימנים – “הימים ימי קיץ בהירים – – – וילדים במכנסי ה”קורט" נהרו עם ספריהם אל החדרים" – – או: “בבוא עונת הסתיו סוגר הבוץ על העיירה מכל עבר, נובל ומצהיב כר המרעה תחת שלוליות המים – – – והעזים מדולדלות שער ונפולות בטן – – שלטי החנויות תלויים בנס והדגים המלוחים ההולנדיים רובצים קפואים ומבוטלים בחביותיהם” – – וזה בדיוק כשאנו עומדים בפרשת “ויצא” – – – אך הנה בא החורף, בשורה החליקו עגלות־החורף אל ככר השוק בעיירה "ועד שאמי הרבנית טרחה על יד המאזניים ושקלה – התלהטו שיירי הפחם בסיר הגחלים, התיזו ניצוצות וצהלו: “יש פדיון.. יש” – – –

הרי זה נוסח – נוסח מיוחד של דבורה בארון. אין כאן הראייה של המגוחך, בנוסח צחוקו העצב והדמעה הכמוסה של שלום־עליכם וכן אינו צפון כאן שוט הלעג של הניתוח המדוייק של סבא מנדלי. ראייה בלתי־אמצעית היא, שקדמה למספרת עוד לפני היוולדה ולחשה על אזנה – “זו ראייה של דורות, של שושלת דורות – זו לא עוד ז’וז’יקובקה המצערה, אלא קיבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחות כהנים, פרנסי דור וגבורים־חללים אשר מתו מות־ישרים על קידוש־השם” – –

והעיקר הוא, שנוסח זה מצויין באצילות טבעית, ובטהרה. אמנם החיפוש אחר האצילות שביהדות גבר לאחרונה וגם בין סופרינו והוגינו ממערב־אירופה נעשתה אצילות זו למעין פולחן של מיסתורין, שעוד מעט ויש בו מריח הנצרות… לא כן עם דבורה בארון בעיירתה הקטנה שבגבולות ליטא – כאן בלי כחל ושרק, בלי “רביים” ומעשי־ניסים קודרים או עליזים, – בלי מיסתורין ואמונות־הבל – שוכנת לה כבוד אצילות נכספת והיא פשוטה ויומיומית מאוד. עם זה מסוייגה היא במידה כזו מעל העולם החיצוני, עד שמינה הזקנה שבה, היא בת למשפחת כוהנים ובהביאה חבילת “שמות” אל הגניזה, הריהי מעלה לא פחות, מאשר את זכר האשה שהביאה את קומץ הסולת לקרבן ונאמר עליה: “כאילו נפשה הקריבה” –

הנה באמצעים אלו וכיוצא בהם יוצרת המספרת את האווירה היהודית “האצילה” – לא רק אקלים של שמש תחת מעטה הקרח, אלא הערכה מוסרית צרופה לעומת מוסר מנוגד לה בתכלית: למשל, “רשע” מהו – "רשע איום, נורא אפילו מרוצח־נפשות? – בעיקרו של דבר הרי הוא יהודי סוחר־עצים מצליח בדרכיו וכריתת עצים זו רשעותו. ודאי שהוא עושה עוד אילו מעשים מגונים מאוד, לפי הערכתה המוסרית של בת הרבנים – הוא גוזל לחם מפי דלים ואביונים, הוא מתחבר אל פריצים, מתהלך כרע וכאח עם הלבלר מרקוביץ “וכשהזאב וכלב־הרועים נעשים צהובים זה לזה הרי אוי אוי לרכי־הצאן” – עם כל אלה הרי נפשות בפועל לא רצח.. אבל: “אם אמרה אמא “שונאים” – עלה מיד לפני פרצופו שלו, זה הפרצוף הנוקשה הנחושתי, אשר אילו תקעו בו סכין – נדמה לי – לא היה מבצבץ דם”. – –

זו השנאה האורגאנית לרשע הטבועה ברוחה של מספרתנו, שאינה מבדילה בין רציחת צנון בערוגה לבין רציחת אדם. ובכל אלה מהלכים בסביבה מוסרית זו אנשים בריאים, בתי־אב יהודיים, גברים בעלי־קומה “זקניים” – בלשונה (עד מה נפלא ביטוי זה); נשים גדולות וזעופות־עפעפיים… ומפני גובה קומתם בנו להם האנשים בתים גדולים – “סוחרי פשתים היו האנשים האלה”. – הרי זו סתירה גמורה לגזירת ההתנוונות שגזרו עלינו ויתר על כן: במדינה זו מרקוביץ ופקיד הפוסטה הגויים נראים הם כבני־שלכת, לנוכח חוסנם של יהודים.

כיצד הפכה דבורה בארון את ההלכה, שלא היו מערערים אחריה אפילו מבני־ברית? – אין זאת כי בכוח אמונתה במציאות הזאת, בכוח היותה גיאה באצילות הטהרה של גזע זה, אשר כל אלה היו לתכונות־משנה בנפשה. ומשמתו עליה האב הרב, שהיה מסדר את דרשת השבוע, מזה והאמא הרבנית הגיאה והאצילה מזה – נשארה לה למספרת בירושה המנגינה של ז’וז’יקובקה על הפסוקים הקדושים שבה ועל העיזים שבה, על הצדיקים והעלובים שבה ועל הרשעים המעטים שיצאו לתרבות רעה ואף את עונשם קיבלו מידי שמים. – כן נעשתה לה היהדות הז’וז’יקובקאית ליסוד־מסד של היהדות, זו המצמיחה ענף תחיה חדש בארץ הישנה־החדשה; כי יהדות זו היא שהיתה ראויה להוציא נצר משרשיה וחוטר מגזעה.

האין באמונה זו מאותו לשד החיים, שהקים לנו מהעיירה מוטלה את חיים וייצמן? – עתה אין זה עוד בחזקת חידוש. מכל צד שומעים אנו על הרומנטיזציה של העבר הזה. שניאור אך זה סיים לספר על שקלוב ועל נוח פנדרה בכרכים גדולים, שלום אש על יהודי תהילים, וכן מספרים ודרמטורגים של חיי החסידים, הזוכים אצלנו לפרסום. דבורה בארון לא עשתה מאמונתה סחורה עוברת לסוחר. באצילות ובטהרה שמרה עליה, עד שרקמה אותה בספרותנו כשירת־עבר. עבר זה לא יקום עוד, אבל הוא היה יסוד. בטהרתו – – ללא סיגים ותערובת־דם, קשר העבר הזה את העתיד עם שלשלת ההיסטוריה הארוכה שלנו.

כן הדבר מבחינה לאומית, ומבחינה ספרותית מלמדת אותנו המספרת, כמרומז לעיל, כי לסיפור נחוצים גם נימי נפש. לא די בחידושי מילים ובצירופי מחשבות שונות. הנפש היהודית יודעת לדבר בפסוק מ"ויצא" ובמשל של מגיד או דרשן בין מנחה למעריב – – – רחמים, חמלה ואמונה בטוב – ועל הסיפור חופפת השכינה של הסיפור המקורי.

אם לזאת נאמין לדבורה בארון, כי אז נוכל לבער קוצים שעלו בספרותנו ולפסול אמצעים רבים שנעשו שגורים אצל הכתיבה. נטפח את הטעם הטוב בסיפור המקורי ונתרחק מפולחן מזוייף, בין של חיי עצמנו ובין של הזולת. נעשה את עבודת הסיפור לעבודה כשרה, שאין בה הונאת־דעת, כי אם ובעיקר כוונה טובה ותיקון לנשמות האומה באשר הן שם. – בכך יפעל הסיפור הטוב לחיזוק התרבות הלאומית וגם לחיזוק המוסר האנושי – שזו תעודת הסופר מאז ועד היום.