(לכינוס “לגבולם” ע"י ד"ר ש. פרלמן)

רבים ושונים מפעלי הכינוס הרווחים בעולמנו, כמו הפכה הארץ לא רק לאכסנית היצירה העברית, אלא נתבעת היא לכינוס כל גילויי היצירה של עמנו, אשר על אדמת נכר הם נדונים לשכחה או נזקפים לזכותו של עם אחר – ואילו כאן יוחזרו למחצבתם ויוסיפו און לגאון היצירה הלאומית שלנו. כגון זה נעשה כבר ביצירה בשפת־המשנה לעם – באידיש; לאחרונה בא ד"ר ש. פרלמן כעורך מחונן ומתרגם בעל טעם לשוני מובהק, להריק אל העברית ממבחר יצירותיהם של יהודים בלשונות זרות.

אף מסתבר מיד, כי הרשימה נאה ומרהיבה: “ראשי הזרמים בספרות המאה הי”ט" מאת גיאורג בראנדס; “הפסיכופתולוגיה של חיי יום־יום” מאת זיגמונד פרויד; וכן היינה, ברנה, שלמה מימון, ברגסון, לסל, ובהם אחד שהשאיר ציון נאמן לאורח־חיים יהודי במערב־אירופה (שלא היה ידוע לנו במזרח), גיאורג הרמן – – נצטרפו לעורך מתרגמים מן הטובים (ויסלבסקי שינברג, גרונימן, ראובני ועוד) והמלאכה החלה. ואמנם כה מופלא במהותו כינוס ססגוני זה, שאין אנו רשאים להעריכו הערכה כוללת אף מבחינה לאומית בלבד, ועל אחת כמה הערכה אנושית־כללית בלבד.

היינה.. בראנדס.. – האמנם יהודים הם גם ביצירתם בשפת נכר ולא רק במוצאם? – נדמה כי פחות מאתנו יודעים הם עצמם לענות על השאלה, בהיותם עושים ארוכות וקצרות בארצות הצפון הללו – אשכנז ודניה והולנד – כאזרחי עולם: – –"וברוחי הנסערה חולפים ביעף חזיונות לילה שונים ומשונים; – – במצב כזה יש אשר אדמה בנפשי כי רץ אני ברגליים ארוכות לאין־מידה מאשכנז לצרפת וחוזר חלילה – בפאריס, רעים אהובים, קרא הגבר (לוחם הרבולוציה) – זה הוא כל אשר ידעתי… ואשכנז? אינני יודע. הנשתמש סוף־סוף ביערות אלונינו שימוש נכון, כלומר לבריקדות בשביל שחרור העולם?" (היינה) –

אולי בשורות אלו יש משום תשובה ברורה ביותר על השאלה אשר שאלנו וכן עדות נאמנה, כי גם ביצירתם ובסערת רוחם יהודים הם. הם־הם הנודדים – הנושאים את אבוקת הרוח והחזון האנושי הצופה בחרדה אל הבאות. לכאורה, הזדהה כבר בן עם יהודה הזדהות שלמה עם מולדתו החדשה – “בה מתופף החרון האשכנזי, מצפצף הלצון האשכנזי, נושקת האהבה האשכנזית, נוטף ונוצץ היין האשכנזי והטהור והדמע האשכנזי הטהור” – ומה עוד? – אך ברגע משנהו איש־יהודה חוזר ומתעורר ומשא קשה על פיו: – – “כי תשמעו באחד הימים קול אדיר מתפוצץ, כאשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי עולם, וידעתם: הרעם האשכנזי הגיע למחוז חפצו” – אזהרתו של היינה היא שהיתה מכוונת למולדתו השניה – צרפת – או אולי שלא־ביודעים היתה מכוונת כלפי עצמו, כאשר הכיר בפנים לבו לדעת כי נשאר נטע זר על הגוף האשכנזי הזה העשוי “להתפוצץ” – או אולי כלפי מי שהיו בני־עמו? –

נמצא כי גם בהיותם מעורים באווירתם וניזונים ממנה, שותפים לצערה ולשמחתה, נשארים בני יהודה הללו אבירי־רוח אשר מעונם הוא רוח ומפלטם הוא בנין־הרוח – או כמאמרו של גיתה – “ספרות העולם” – – ודאי שיש להם אחים למלחמת הרוח גם באומות – אם ביירון משוררה של אנגליה המפגין את אחדות הרוח האנושית בצאתו ללחום את מלחמת החירות של עם יוון. או מדאם דה־סטאל הלוחמת האמיצה בעריצותו של גיבור המלחמות נפוליאון ועוד – – אך היהודי שבאנשי־רוח אלו שונה מאחרים: הוא אינו נלחם לשעה אף לא בזולתו בלבד – אלא נושא באפיו את מלחמת הדעות באשר יבוא, – זו שליחותו – זה ייעודו – –

לכאורה, נושאים כל אלה דבר־פיוס לאנושות מעבר למחיצות של עם אף מעבר לאקלים מולדת – אך לא רק המציאות מטפחת על פניהם, אלא בפנים לבם יודעים הם את “האמת המרה”, שאין להעלים אותה גם בשליחותם: – – “אפשר שאין בעולם ארץ חוץ מפולין – כותב הפילוסוף היהודי שלמה מימון – שחירות הדת ושנאת הדת קיימות שם במידה אחת שווה כל־כך. היהודים רשאים לקיים שם את מצוות דתם מתוך חירות גמורה ואף נתיחדו להם כל זהויות האזרחים האחרות, ולא עוד אלא שיש להם אפילו בתי־דינים משלהם” – – ובכן מה הדבר החסר לכאורה? –" כנגד זה אתה מוצא, ששנאת הדת היא גדולה שם כל־כך, שהשם “יהודי” תועבה הוא ורגש תועבה זה, שנשתרש בלבבות בימי הברברות, עדיין היה קיים בימי" (דהיינו, בסוף המאה השמונה־עשרה) – –

לא יכלו איפוא גם הם, שיצאו לרעות בשדות זרים, שלא לחזור ולספר בחידת מוצאם בין הגויים, כי תורה של מלכות הרוח עדיין מהם והלאה – וגם מספר לתומו, גיאורג הרמן, שאין לו יומרת לוחם והוא שלם לכאורה עם האווירה של הטמיעה – של “תרבות שסוערה” – ־ של “גן־עדן שאבד” – – (כדברי סמי גרונימן מתרגמו) – אף הוא אינו פוטר את עצמו מלחזור אל אותה חידה ולספר בה בדברים נכוחים: “שייך אני מלידה לגזע עתיק מאוד ואני מתיחש עליו.. בחפץ־לב. אני רוחש כבוד ויקר לאחים יקרי־סגולה מקרב בני גזעי, שאני מונה אותם עם באי־כוחה המעולים ביותר של האנושות. זה 3500 שנה שאבותי ידעו קרוא וכתוב והגיעו על־ידי כך לידי תודעת עצמם במידה גבוהה מאוד.. ואולם – עתיקות מודעת זו של גזעי הורישה לי עצמה ורפיון, ערנות יתירה ועייפות כאחד, והיא שקבעה בי את היסוד־מוסד של מהותי: עמדת מורשת כלפי עולם ומלואו, שאינה ניתנת להיטשטש ע”י כל מיני מליצות, אשר ברשתן נלכדים עדיין בני גזעים צעירים יותר.. בגללה הנני אולי חסר מיסטיקה ואולם תחת זה העניקה ליל חיוב־חיים מוחלט: על אף הכל!" –

בלשוננו אנו: “אני מאמין על אף הכל” – ואין אנו רוצים לנחש מה היה כותב גיאורג הרמן לאחר כל מה שהתרחש בזמננו – – כי אין אנו מחפשים להוכיח במחרוזת חטופה של דברים – האם צדקו או תעו? – דבר אחד ברור: גם אלה שיצאו לשדות זרים את שליחות עמם וייעודו מילאו, את מלחמתו לחירות האנושית נלחמו בכל אשר יצרו – – והם יצרו בעוז־רוח יהודי – בין היינה המבקר שנונות את מולדתו הגרמנית ממקלטו שמצא לו בצרפת ובין לודביג ברנה המהגר הפוליטי השני מאשכנז, אף הוא על אדמת צרפת שנעשתה מקלט ללוחמי החופש.

סימני היצירה הלאומיים טבועים בהם גם מתחת לקליפה הזרה אשר סיגלו לעצמם ואין אני בא לקבוע באיזו מידה נתמכים גם יסודות הפסיכופתולוגיה של חוקר מקצה אחר, זיגמונד פרויד, על אשיות הידע הנפשי שהצטבר ביהדות על כל פנים, בקריאת הדברים הם נראים לנו מוכרים, אף בלי שיעידו עליהם, כי מפרי רוחנו הם. ויש להצטער כי מעשה הכינוס אשר הוחל נפסק עם פטירתו של מחולל הרעיון – ד"ר ש. פרלמן. גילויי היצירה של בני עמנו בלשונות נכר יש בהם כדי לשמש נדבך חשוב בבנין רוחנו הלאומית וחובה היא להמשיך בכינוסם.