“יהודיות” – היתה וישנה

ברי, כי לישראליות אני מעמת בזה “יהודיות”,, הואיל והגירסה “ישראליות ויהדות” אינה נראית לי, לאחר שאף אחד לא יעלה על דעתו לנטול מאת היהודי היושב בארץ את חלקו ושרשו ביהדות. מה שאין כן “יהודיות”, – זו מסגרת החיים שהתגבשה בגלות על ארחותיה, ערכיה, שיבושיה וסגולותיה היקרות. יהודיות זו על רוב גווניה, אף שקמו לה מקטרגים קשים מתוך העם עם תנועת האמאנסיפאציה בחוץ וההשכלה שקרעה חלונות לתרבות האנושית בפנים – כוחה היה גדול ואולי גדול הוא עד היום מכדי להיטשטש ולהימחות כלא־היתה.

יהודיות זו מטבע גיבושה היתה פרי העקשנות הנפלאה של העם בגלותו להלחם על קיומו הפיסי והרוחני – בה נשאה בחיצי הלעג והמשטמה של אויביה מבחוץ ובה השיבה שערה למהרסיה ומחריביה מבפנים. היא שהיוותה את כוח הליכוד הלאומי מאז גלה העם מארצו, ובימים של גזירות ורדיפות ו"יוון־מצולה" חשו לעצמם הכל מפלט תחת כנפיה ואפילו פורצי־גדר היו אנוסים להודות בה ולחזור בתשובה (או – להזקק למוצא האחר של הטמיעה). ולא עוד אלא יהודיות זו היא שהיתה הרקע, עליו התחוללו בדורות האחרונים הגלגולים מעקשנות לאומית אילמת לתגובה לאומית אקטיבית בגילוייה השונים – אשר הביאונו הלום. הכיסופים הדתיים מזה והניגודים הכיתתיים מזה, חיי הקהילה וארחות החיים הסגורים בעיר ובעיירה – כל אלה הפכו חומר־דלק למרידה אשר בישרה, במשל ובמליצה ובקריאת תגר, את בואה של תקופת התחיה ועמה החתימה המתקרבת של היהודיות עצמה.

לפתע נפקחו עינינו לראות נכוחה את התלישות שבה, את הנוהגים הנפסדים שדבקו בעם בתוקף נסיבות קיומו בין העמים, את הכוחות הפנימיים בהם נשא העם בתלאה ובגעגועים הלוחשים כגחלת הדורות לגאולה – נשא ונחשב “ככבשה אילמת”. וכיוון שדרכה כף רגלנו על סף הארץ התמרדנו במסורת זו, לא רק בדיבור אלא בעובדות ובמהפכה בחיי הפרט ובחיי הכלל. – אפשר שלימים חזרנו והפכנו בענין – אם יפה עשינו שמרדנו והאם לא היתה לנו דרך אחרת אלא מרד ושריפת גשרים – אפשר שספקות אלו הם המתגבשים לאחרונה בחיפושים אחר “התודעה היהודית” בצורה זו או אחרת – על כל פנים ברור כי המרידה היתה הדרך בדלית־ברירה לקיום העם וכי הקרע שהועמדנו בו עם העבר, עמוק מכדי שנרפא אותו באמצעים פורמאליים־מתודיים, ככל שהם נאים; ויכוח ממצה ומכוון לגופו, אך הוא עשוי לגלות לנו לעצמנו את מוקד־השאלה.

והוויכוח אינו מתמול־שלשום    🔗

השש לקרע המסוכן, בין יושב הארץ והיהודיות של אחיו בגולה־בפזורה והחיפושים להקדים לו את התרופה באמצעים שונים ופעמים בנוסחאות שטחיות ושגורות למדי – כל אלה אינם חדשים עמנו, ולאו דווקא מצד נאמני המסורת בגולה, אלא ובעיקר מצד הוגי־דעות חפשיים שבתוכנו, אף ניתן לומר כי כל אחד נושא בלבו את החשש הזה.

אף ציינתי במקום אחר, כי אשר ברש הציג יפה את החשש של “שבט” לעומת “עם”, מתוך הנחה שעלולים אנו בארץ להצטמצם במסגרת שבט, בלי להניח יסוד לעם – אלא אם נשמע בעוד מועד לאזהרה על הטמיעה הליבנטינית הצפוייה לנו במקרה זה. ככל שהדברים נאמרו מדאגה נאמנה, נראה כי הוויכוח הקדים לבוא על דרך העיון, בלי שהספיק להצטייד בסימוכין או בנימוקים חיוביים מחיי המעשה הישראלי כדי להפריך את החששות והספקות מסוג זה.

ושוב: – ודאי שהיה ברור לכל, כי מעשה התחיה בארץ התחייב כמעט בנפשנו וקרע מגופנו אבר־מן־החי – – היה ברור כי ניטל מאתנו מקור ההשראה העממית הבלתי־אמצעית של חיי האומה בהמוניה, בעניה ובעקשנותה – – היה ברור כי ניטל מאתנו שיתוף־הלשון עם ההמונים שנשארו מאחורינו – וללא המגן הזה נשארנו, ובפרט בני הנעורים שבנו, חשופים בפני סטיות חסרות־שחר שהגבירו את חששותינו.

בינתיים, ועוד קודם לכן, הוסיפו להישמע קולות המבוכה של הבודדים, אשר נותקו מעל ההמונים והוטלו – “בין מערב ומזרח”, “בין ים ומדבר” – ורמזים כיוצא בהם שנתכוונו למצות את ההפתעה, בה הופתע היהודי – הנחשון עצמו. ובארץ גופה – “שכול וכשלון”, ישימון נפשי וגופני, חבלי איקלום והסתגלות, מציאות אכזרית לגבי חום ההרגלים בו גדלנו על ברכי העוני היהודי. האם המחרשה תגמול? – וידנו לא אומנה לחרוש. האם המעדר? – ובכפות ידינו עלו היבלות המכאיבות. האם חיגור נשק בפני ליסטים? – אימוץ רובה? – דהרה כפרש בדווי על סוסתו? – האם.. האם.. וכל אלה יבואו, כביכול, במקום הערכים שנחשבו בעיני העם בגלותו – “ארון הספרים”.. בית־המדרש..? – בוקה ומבולקה היתה מנת־חלקם של דורות הנחשונים.

אף זה סוד רעננותה של תחייתנו, שהיא הפיגה את הספק ונטעה בטחון בלב, כי מתוך הקרע ובכור הלבטים והחבטים האלה התגבשו והלכו ערכים, אשר עדיין לא נודעו בשמם, אך כמוהם כנכסי־ברזל בהם תקום אומה. כיוון שקמה המדינה וודאות זו מצאה חיזוק בנצחוננו הצבאי והמוסרי על הקמים עלינו בנשק מבחוץ ובלהט הקיטרוג מבפנים, עשויים אנו כיום לקום בפני פולמוס הדעות ולהשיב ביתר בטחון לשואלים אותנו: אילו ערכים יצרתם בישראל אשר יעידו כי אמנם נתחדש באומה דבר־קיימא, שהוא עשוי להתקרא בשם “ישראליות”?

ועלה בדעתי, כי בלי להתרברב לגבי ויכוח נוקב כגון זה עם עצמנו וזולתנו, ניתן למנות כיום, כעבור שתי עשרות שנים למדינתנו ושמונה עשרות שנים לחידוש ישובנו, ערכים יסודיים מבחינה זו, אשר ללא דוגמה בגלות החלו מתרקמים מיד לדרוך רגלנו על אדמת הארץ, בחסד החזון החלוצי שלנו, אווירת הארץ והעבר ההיסטורי של עמנו – ארבעה ערכי־יסוד, לדעתי, אשר עמד במבחן התחיה והביאונו למדיה.

האדמה וכוחה    🔗

יהיו אשר יהיו מראות הרחוב הישראלי בתנודותיו, עובדה היא כי שלא־בדומה לחיינו בגלות (ואפילו במקרים הנדירים שנזדמן לבני עמנו להתפרנס כעובדי־אדמה), נתקשרו כאן מיד קשרי אהבה בין העולה ואדמת הארץ. ודאי גרמו לתחושה זו הגעגועים המקופלים והרדומים במקורותינו ולא נדרש אלא מגע־הקסמים הפיסי, כדי להוציאם מקיפול ולהפכם לתחושה אורגאנית. האדמה – כרקע וכיסוד, עליהם עשויים להתהוות הנכסים החדשים שלנו, נכסי משק ונכסי רוח כאחד; האדמה – אשר היא כשלעצמה מספרת בעזובתה ובשרידים שנשתמרו בה על עבר העם ומתרגמת למעננו את האירועים שהתחוללו עליה בלשון־סבל מקבילה ללשון־הסבל של העם אשר גלה.

ולאחר מכן האדמה – שהיא מחברת כחוט־שדרה את האכר והפועל המעבדים אותה עם אלה שנכספו לכך במשך הדורות, אך עדיין לא כשרו אז לתת ביטוי לכיסופם. ולסוף – האדמה כתנאי הטריטוריאלי־המדיני, אשר בלעדיו לא תתקיים שיבת־ציון – תחושה או תודעה אשר מצאו את ביטוייהן בגואלי הקרקע, מהבארון רוטשילד ועד לקרנות הלאומיות. אף לא נעלים כי מתוך הכרה זו של דחיפות הענין, ננקטו כל האמצעים, התכסיסים אף התחבולות, כדי להכין את הבסיס הממשי להגשמת הרעיון המוצהר או המובלע של שיבת־ציון. כל אלה ייחדו את הקרקע כנושא שאין עליו ויכוח ומשום כך הפכה מערך ממשי כשלעצמה לנושא חינוכי חדש, אשר הוציא גם את המוני העם היושבים בגולה מעולם הערכים המופשטים שהיו רגילים בהם, כדי לחדש את בריתם עם הערך הארצי המסמל תקומה.

העבודה    🔗

אפילו אם נדחה את הדעה כי העם הגולה חי ברוב מנינו ובנינו על התיווך, והיה וישנו בפזורה מעמד של עובדי־כפיים במקצועות רבים – עובדה היא כי בד בבד עם הקרקע רמה קרנה של העבודה כערך יסודי, אשר בלעדיו לא יקום עם. ואם לגבי הקרקע נתבעו תכסיס והעזה, הרי גם העבודה לא נרכשה מיניה־וביה. אף־על־פי־כן ראו לעצמם ראשוני המעפילים חובה להתקדש בעבודה המפרכת ולקדם בחדווה תמימה ומופרזת לכאורה את “היבלות הראשונות”. פירושה של אותה תמימות אחד: התודעה כי בלי עבודת כפיים בשדה, בכרם, בפרדס (לאחר מכן גם בתעשיה ובחרושת) – לא יקום האדם היהודי בישראל – פירוש אשר א.ד. גורדון נתן לו ביטוי נלהב במלוא תמימות השעה ואחריו התרחב והלך הביטוי עד שנחרת על דגלו של מעמד פועלים גדול ומפואר אך בו בזמן נעשה כלי־קיומו של כל יושב בישראל. ודאי שביצירת שני הערכים אשר מנינו – הקרקע והעבודה – לא חידשנו מאום לגבי אומות יושבות על אדמתן ואשר הקרקע והעבודה (וההגנה על שתיהן כאמור להלן) – הן לגבי דידן מורשה אורגאנית – וההישג במה? – ההישג היה בכך, שבימים של בריחה מעבודה גם באומות מתוקנות וחילופה במקצועות “נקיים”, נקטנו אנו את עבודת־הכפיים כערך מחנך העשוי לחדש את האומה, שעמדה בסימן של התנוונות. והא עובדה, כי תפיסת כבוד זו לגבי העבודה לא בלבד שלא הכזיבה, אלא היא שאימנה את ידנו להפעיל בכשרון ובזריזות גם את החידושים של העידן הטכנולוגי, בהם הופכים אנו שממה לארץ פוריה ומפליאים בכך את “העולם”.

שמירה והגנה    🔗

גם השמירה הוחלה מאליה בתוקף תחושתם העצמאית של איש הקרקע והעובד אותה, ואולי בראש ובראשונה לאו דווקא משום הנזק הישיר שבגניבת הבדווי וחמסנותו אלא משום תפיסת הכבוד שבדבר – שהיהודי ורכושו אינם הפקר. תודעה זו היתה כה טבעית וצמודה לעולה לארץ – שהוא לא הטריד את עצמו בשאלה – מה כוחו של אחד נגד רבים (ובאופן כללי יותר – מה מעמדו באיזור מסוכסך זה שבא אליו מקרוב ומה טיבו של נשק זה שהוא נזקק לו ביד לא־אמונה – האמנם נתכוון לפגוע ולהמית בכלי־הנשק או היה בו בראש ובעיקר משום נכס המקנה בטחון לו לעצמו בנסיבות ששררו בארץ? – –

עובדה זו נעשתה נושא טבעי לסיפורים ושירים רבים, אך הצד השווה שבהם הוא החזרת הבטחון העצמי לצעיר היהודי. למותר לומר, כי הדברים חרגו מיד מתפיסה ראשונית זו ועברו לקו של התמודדות כוחות – כן בעבודה עם הפועל הערבי המאומן לכך מנעוריו וכן בכל הנוגע לגילוי כוח ואומץ־לב. זו הסיבה הישירה כיצד נסתמלה הסתגלות זו של היהודי בארץ בדמות שלא נודעה בגולה, כאברהם שפירא ז"ל – כחבר "השומר' – ומכאן “תלחי” – “טרומפלדור” – – “הגדוד” – – החרפה שבהפקרת בהמה לידי שודד ועל אחת כמה – כלי־נשק לידי החומד אותו. – האם נעדרו גילויי גבורה וגיבורים יהודים בארצות הגולה? – הללו נודעו בדורות קודמים וכן לאחרונה “במחתרת” – “בהגנה עצמית” – בגיטאות – אך באין אדמה נושאת־עתיד מתחת לרגליים ובהעדר נכסים מפרי עמל עצמי, הנושאים בחובם סיכויים של גדילה והתרחבות – כבו גילויי הגבורה הללו מיד להופעתם או ניטשטשו בין הרשויות של הקיבוץ היהודי והעם אשר בתוכו ישב.

לא כן בארץ, כאשר שוב לא היה צורך להצמיד את העובדה לאיש באשר הוא יהודי, לאחר שהגבורה נעשתה צמודה מיסודה לאווירה לאומית־לוחמת, שתססה סביבו בקוצר־רוח לחופש, למעשה מופת ונצחון. אם נפסח על הלבושים השונים, שבם הלבישו את גילויי הגבורה הללו, לצרכי השעה או הפולמוס הפנימי בקרב הישוב – העובדה הסופית היא כי הכל נשאו כבר בחובם – כגדול וכקטן – את ערובת הנצחון. הזריזות הקרבית והתכסיס הצבאי הפליאו עמים למודי־קרבות אף השכינו מורא וכבוד בלב שכנינו, אשר הגבורה בטהרתה נחשבת בעיניהם לאין־ערוך.

הלשון העברית    🔗

אילו באנו לשולחן הוויכוח בשלושת הערכים הקודמים בלבד, לטעון לסימנה ואפייה של “ישראליות” – אפשר והיינו עשויים להחשב כתפוסים להתרברבות פיסית, שאין בה משום אידיאל הולם את תקופתנו, ואותות של יתרון פיסי שהוא גובל באלימות אינם מקובלים בה, וב"יהדות" בפרט. או אולי גם זה נימוק מדוע רואים המבקרים אותנו גילויים אלו בפליאה סמוייה, אך בו בזמן נחפזים לגלות בכך נקודת־תורפה שלנו, דהיינו: ראו, מה דמות עומדים אתם לשוות לקיבוץ יהודי שלנו בארצו – האם לכך נשאנו את נפשנו? – לשמחתנו, עשויים אנו להשיב מיד בלב שלם: לא רק הערכים אשר מנינו – קרקע, עבודה ושמירה־גבורה – מילאו תוכן לא־נודע עד כה את הווי חיינו העצמאיים בארץ, אלא מראשית דרכנו – התיצבנו במרידה קנאית, למען תחית לשוננו הקדומה ומקורותיה, אשר נשתמרו נקיים מסיגים במשך הגלות.

אין ספק כעת כי אותו מעשה־מרד השלים את ההתפרצות לתחיה של העולה על אדמת הארץ, אף העיד על הכוח הלאומי־הפנימי שהיה עצור בעם במשך אלפי שנים ולא מצא את גילויו אלא תוך ישוב הארץ מחדש. ואם האיקלום הפיסי לא היה קל, הרי למותר להראות כי המרד הלשוני היה כרוך ביסורים גדולים. הקפיצה כשלעצמה לתוך המסגרת המשומרת־הקפואה של הלשון העתיקה – ואפילו נפרצה כבר ע"י סופרים ומשוררים מבשרי־התחיה – לא יכלה להיעשות אף היא אלא תוך החלטה שביאוש של “בלית־ברירה”, שהדבר מוכרח להיעשות בדיבור, בחיי המעשה, בהוראה לפעוטות, בחיבור המחשבה הלאומית והאנושית, שאינה פוסקת בזמננו לחפש ולחדש ניבים מדוייקים. נעלה מכל ספק, כי לאור הנסיבות האלה תובן לנו גדולת “שגעונו הלשוני” של אליעזר בן־יהודה, אבל כלום המורה שקיבל עליו להורות לפעוטות ולשים בפיהם חרוזי שיר – עוז־רוחו היה פחות? – הרי איפוא הערך הגדול ובוודאי הראשון־במעלה, אשר היה רדום בחיי רוחה של האומה הגולה, אך בבוא שעת יקיצתה נתעוררו כל הרוחות להעביר בשלום את חבלי ההתעוררות של הלשון, כי בה הערובה לנצחונה של התחיה הרוחנית – והרי בסוף־דבר היא העיקר.

והערך החמישי – העם    🔗

ברי, כי אם לגבי הערכים הראשונים אשר מנינו יודה כל שופט נכוחה, לא כן האחרון שהוא זירת הפולמוס לא רק בין קיבוצי ישראל והפזורה, אלא בין האיש היהודי לבין־עצמו. העם – אשר רוב מנינו ובנינו מפוזר בתפוצה – הוא היהדות, הוא “היהודיות”. בו מתקיימת המסורת היהודית על כוחה וטעמה, בו מפעם הלב היהודי ובו תוססים כושר המעשה והיזמה היהודיים, אשר גם זרים מודים בהם בו אלפי הנימים בהם היהודי מצא את התקשרותו הכפולה – לעם מזה ולאזרחותו מזה – ללא סתירה לכאורה. מאידך: בישראל – מיעוט העם ועם כל החיוב אשר ביצירתו – אין הערכים אשר הישראלי גיאה בהם הולמים את התפוצה ומשום כך זו אינה עשוייה לקבל את גזירת המיעוט אשר יכוף עליה את הלכות חייו. ולצערנו, יש אמת בדברים בלי שנוכל להסתמך בוויכוח זה על “אחרית הימים” דהיינו: כיום אנו מיעוט לגביכם אך תוך תקופת השנים נהיה לרוב.

המרהיבה אשר אולי קורות עמנו לא ידעו כמותה, של קליטת גלויות    🔗

גם בערך זה אין אנו נכונים לוותר כעת אלא אומרים, כי לא המספר קובע אלא העובדות קובעות: כבר פעמיים לפחות הוכח, כי מיעוט זה בארץ שימש מקלט־עוז לפליטי עמנו, דבר אשר שום קיבוץ יהודי אחר, ולו איתן וגדול פי־כמה מאתנו, לא יכול להגשימו. תחילה המקלט לפליטים מהמשטר הנאצי בראשית הופעתו, אשר באו ונקלטו ברבואותיהם בארץ, עוד בימי השלטון המנדאטורי; לשנים, הקליטה המרהיבה אשר אולי קורות עמנו לא ידעו כמותה, של קליטת גלויות שלמות בקום המדינה. ולא בלבד שלא נאמר כלפיהן – צר המקום – אלא הן שנתנו יד ליישב את רחבי הארץ ולהוציאה מעזובתה. אף זו עובדה שלא נודעה בארצות קולטות־הגירה, שתוך עשור שנים נתחוללו קליטה ומיזוג, הנראים כחידה בעיני זולתנו. הרי שהמיעוט הלאומי היושב בארץ גילה כושר ויכולת לאומיים להטמיע בתוכו גלויות שלמות, לאצול עליהן מרוחו ולהקנות להן “בין־לילה” את ערכי־היסוד, כשהן “בנעריהן וזקניהן” רואות את עצמן לנושאים הטבעיים של הערכים האלה – בהתנחלות על הקרקע, בהבטחה של ישובי הספר, בעבודת הגבר והאשה בנחלתם ובכל אשר העבודה תימצא להם ולמותר לומר – בקבלתם באהבה את דינה של הלשון. במילים אחרות: כאן – נתגלה הפוטנציאל הלאומי של התחיה במלוא עוזו והצדיק במבחן קשה את ההעזה והנחשונות, בהם נוצרו ערכי־היסוד הראשונים; כאן נצטרפו איפוא אווירת הארץ וחזון שיבת־ציון להפוך את המיעוט ללבה ולמרכזה של האומה כולה.

לתכליתו של הוויכוח    🔗

בדברי לא התכוונתי לתכלית, אלא להגיע למוקד השאלה כדי להציג את העובדה, שאין עוד מיתרס מפריד בין היחיד ועברו ובין ישראל והתפוצה, וממילא הדין נותן כי הוויכוח מתנהל לא לשם קיטרוג אלא כדי להעלות בקול את השיקולים המתבקשים לעתיד. אף לא ראינו כי התפוצה דוחה את העובדות ולא עוד אלא יש אשר עמדה מוקסמת מהמציאות יותר מאלו העושים במלאכה יומיום – – מה גם שתפוצה זו, בפלגותיה, קמה כאיש אחד להתנדב לבנין ולתמוך בהשפעתה המוסרית והחמרית ובחרדתה הגורלית, בשעת חירום וסכנה לישראל.

מאידך, לא מצאנו כי בר־דעת בישראל יצא לכוף את לקחו של המיעוט על היהדות כולה בחינת: כזה ראו וקבלו (פרט למקרים יוצאי־דופן או פליטות־פה־ועט שהן ענין לריתחא ציבורית). כל זה נוטע בנו את ההכרה, כי לא רק המדינה נעשתה עובדה קיימת בחיי העם כולו, אלא גם ניגודה עם התפוצה מתישב והולך, כשהתפוצה מודה בלב שלם או פה ושם בחצי־הפה (ופעמים מאונס) בחיובו של המרכז המדיני, שהוא מוסיף מכוחו ומכבודו גם על התפוצה.

מאידך, ישראל עשוייה לאצול מרוחה על התפוצה לאו דווקא בערכים הפיסיים – אלא ובעיקר באווירה, שבה ניתן לקדם את סכנות הטמיעה בעמים, ואווירה זו פירושה החזרת העטרה לנכסי העבר המפואר של עמנו, אך לא פחות מכן – הריאליזם המרהיב של התחיה בימינו. מבחינה זו אין לחשוש לנזקן המוסרי של תופעות “הירידה” ככל שהן מצערות; כן אין להיתפש למבוכה מחמת הזעזועים הכלכליים או הבטחוניים שבמדינה. אי גוף חי שאינו עומד בזעזועים? על אחת כמה אין לראות עיקר בפילוג הכיתתי המתחולל בה. העובדה העיקרית היא: מתוך עם ישראל על דורותיו עלתה ונולדה המדינה, בכוחם של נחשונים נאמנים למסורת הלאומית של שיבת־ציון; מכאן שהיא ענין, כחזון עצמו, לא רק ליושב בישראל אלא לעם בתפוצותיו, ובין לזה שתפיסתו את החזון דתית היא – בין לזה שתפיסתו את החזון היא לאומית־אנושית. ואשר יצא לראות בעם המתנחל ברחבי ארצו במו עיניו, ולא יאמר די בקבלת דברים מכלי שני ושלישי, – ייווכח לדעת כיצד שתי התפיסות שוכנות בכפיפה אחת ללא סתירה והתרוצצות ביניהן. בחינת – בא הקץ לחילוקי־דעות בישראל, עם ותוך המעשה, והרי זו תורת “הישראליות” כולה.