כבר נשמעו דעות אצלנו, כי לא זכה המשורר הזה להערכה שהיה ראוי לה, – ואם לדעתי יש לראות בכך גורל מובהק של מבשר – הרי דוב סדן רואה בו את המשורר שעמד במזל “בני השמשות”, הללו שלא נמנו על הפמליות של יל"ג וביאליק (עם הספר – “כל שירי נ.ה. אימבר”, ת"א 1950). עם זה הערכתו של יוצר, אם גם מאחרת, אינה באה תמיד על דרך ההכרעה הרשמית, כי שר האומה יש לו דרכים מיוחדות משלו להעמיד יצירה על זכותה “לנצח”. נראה, כי כלל זה נתקיים באימבר, אשר מתוך שירתו הכאובה ורבת־הספקות, נצטללו החרוזים עליהם גדלנו אף בלי לזכור תמיד מי הוא שכתבם. “כל עוד לא אבדה תקוותנו” “הלאה ירדן.. נחנו על משמרות” – – אלו היו שירי ציון שהושמו בפינו וטעמם עומד. אם באלה זכה – שירתו כולה זכתה לשמש קול מבשר ליצירה שהחלה לעלות ולצמוח על אדמת הארץ ולרקום את מסכת התחיה של ישובנו בארצו

ואם אין כוונה כאן להערכת שירתו של המשורר רב־הסבל, אף לא לחקר קורות חייו המפליאות בתהפוכות הגורל שהתאכזר לו, הרי כוונתנו היא בראש וראשונה להעמיד אותו בשער התחיה, כשהוא מתלווה לאצילים סקוטיים, סיר אוליפאנט ורעייתו, שנתפסו לאמונה זכה בחזון שיבת־ציון, בעלותם ארצה בימי־ראשית להתישבותנו. – המשורר הלוהט אינו מוצא מנוחה לנפשו בצל כנפי “הנדיבות”, אלא אץ ומתלווה בכל אשר אכר עברי תוקע לראשונה את מחרשתו באדמה, באשר פעמי חלוץ ראשון הולמים לחופו השומם של הירדן, באשר שופר התעוררות נשמע ברמה בשכונה חדשה מחוץ לחומת העיר העתיקה של ירושלים – הוא מתלווה כששיר “התקווה” בפיו.

ואמנם יודעים אנו, כי שעה שידובר בראשית החלוצית – הבילויית, נחרתו דברי הגות נאמנים ע"י אנשי־רוח נלבבים ובעלי שיעור־קומה כיחיאל מיכל פינס, יהושע ברזילי־אייזנשטאט, אליעזר בן־יהודה ועוד, אשר נשאו בחבלי הלידה של רוח הישוב המתעורר, ועמהם גם מאחינו ממערב־אירופה שתרמו בהגותם לתנועת ציון. כן ריקעו בגולה את חזון התחיה ברוב כיסופים וערגה אמוני בית־היצירה הלאומית. עם זה אחד ויחיד הוא נ. ה. אימבר, אשר לא ייחד לעצמו במה ציבורית להטיף ממנה בגולה ולא ביקש בארץ איצטלה “רשמית”.

בתוך הישוב התכתש – בחולות השוממים, הטיל את עצמו לתוך קלחת הסתירות והניגודים אשר הישוב ניזון מהם; – שלח חיצים שנונים בקנאים, עמד בשער “בת־רבים” נגד התככים של המיסיון, התרועע או הצליף, בכה הריע ועודד ובכה בעט והוקיע – אך בסוף־דבר כמשורר־אמת מצא מרגוע לנפשו בהמיית גליו ובסוד זרמו של הירדן, המחדש גם הוא כביכול את נעוריו הלאומיים.

לעדות אחיו על חיי המשורר וקורות נדודיו, כתב אימבר את שירו “התקוה” עוד בהיותו בדרכו לארץ, ביאסי ברומניה. וכיוון שנוגע הדבר להימנון הלאומי שלנו, מעמיד אחיו את העובדה לאשורה, דהיינו: גם הלחן לשיר “התקווה” הובא עם המשורר מרומניה, שלא כדברי אחרים, שהלחן חובר בשבתו בראשון־לציון. על כל פנים, נפתלי הרץ אימבר הגיע בנדודיו לקושטא וכאן נפגש עם סיר אוליפאנט ורעייתו, אשר קראו לו להילוות עליהם בתפקיד מזכיר לארץ – והוא נענה בשמחה להזמנה.

הללו דאגו לו, סיפקו לו הוצאות לתור בארץ, והוא נשאר לשבת בה בשנים תרמ"ב–תרמ"ח, דהיינו, – השנים בהן נוסדו מושבותינו הראשונות. הוא רואה מיד לתפקידם החלוצי של מייסדי המושבות – חלוצים שעברו לפני אחיהם שבגולה לתור להם מנוחה" – (כתב המשורר בתרמ"ד); ואם קשריו עם הזוג אוליפאנט לא נתברכו ביציבות, הרי הכל מעיד כי הוא נתערב בישוב, בין בירושלים ובין במושבות. ואמנם על עובדה זו, אשר ממנו צמחה בשורת השירה של אימבר על אדמת הארץ ובקרב ישובה – רוצים אנו להעיד בזה בלקט של כמה סיפורים מהימנים.

פרטים על חיי המשורר, באורותיהם וצלליהם, נצרף מפי פ. כהנוב (“מן השמור בזכרוני”, מימים ראשונים; בעריכת א. דרויאנוב): – – היה נכנס אצלי נפתלי הרץ אימבר וכאן, באפותיקה (בית־המרקחת של כהנוב בירושלם) היה קורא לפני ולפני שמעון רוקח את שיריו, עובר להדפסתם, וגם אלו שלא רצה איש להדפיסם, כי היו מלאים דברי־כפירה נגד כל הדתות. הוא סיפר לנו, שקודם בואו לארץ ביקש להדפיסם ב"השחר" אבן גם סמולנסקין סירב לו מפני הזלזול שבהם כלפי הדתות וקדשי־קדשיהן. דומה שהללו היו מן המובחרים בשיריו, והם היו כתובים על דפים קרועים ומטושטשים של פנקס, שנשא תמיד בכיסו. תוכנם של שניים מהם שמור בזכרוני: שם האחד “אלהים בהקיצו משנתו”, ובראשו הפסוק הידוע ב"תהלים": “ויקץ כישן אדני, כגבור מתרונן מיין”…

“את שיריו לא כתב על־נקלה, – ממשיך כהנוב – ויש שהתקשה הרבה למצוא את הביטוי וגם את החרוז, אשר ביקש. וזוכרני – שירו “קדוש וברוך” נגד המיסיון, שנדפס ב”החבצלת", – הוא כתב אותו באחד מלילות מוצאי־שבת בביתו של פרומקין. אני עזרתי על ידו למצוא את החרוזים שהתקשה בהם וחסרו לו אותה שעה – – אימבר היה כרוך מאוד אחרי “הטיפה המרה” (של יי"ש), גם אחרי הטיפה “המתוקה” של יין־הגפן, ובשכר לגימה יפה כתב כל מה שביקשו מאתו, אם להלל ואם לחלל. כשנפלה מחלוקת בין פרומקין ובן־יהודה, היה אימבר נכנס אל פרומקין וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד בן־יהודה, וחוזר ונכנס אצל בן־יהודה וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד פרומקין. השירה והספרות הן עצמן היו שעשועיו והמלח של חייו, ואחת היתה לו על מי ועל מה לכתוב ולשיר. ואף־על־פי שכתב והדפיס מאמרים ושירים נגד המיסיון ובז ולעג לפרידלנדר (מומר שעמד אז בראש המיסיון בארץ), לא הוקיר רגליו מביתו ויש אשר נתלווה לפרידלנדר במסעיו.

מלבושיו וכליו היו דלים ועלובים. כמה פעמים ביקרתיו בחדרו הצר: מיטה רעועה, שולחן קטן וכסא. – אלה היו כל רהיטיו. באוויר פרחו נוצות הכרים. קישוט יחידי – כיס התפילין שהיה תלוי מעל מיטתו. וארבעת הקירות, שסיידו אותם לפני כמה שנים, היו כתובים מן הקרקע עד מקום שהיד מגעת – חרוזים, קטעי־דברים ומלים בודדות: כל משפט נאה, כל חרוז יפה וכל דיבור מבהיק שנצנצו במוחו – מיד היה כותבם על הקיר, כחומר ולבנים לשיר ומאמר.

“הוא חי עם לורנס אוליפאנט ואשתו, שקבעו להם דירה בחיפה, במושבה של הגרמנים. ביחוד נשא חן בעיני הגברת אוליפאנט והיא שיכנה אותו בביתה, כי יהיה לה למורה ללשון העברית, אף הלבישה אותו בגדים נאים, ייחדה לו חדר מרוהט, ועל שולחנם של האנשים הטובים האלה היה סמוך. מפעם בפעם היה יורד בסתר לבית המוזג הגרמני בחיפה ושותה – כשלומים לימי נזרו בביתם של האוליפאנטים, והגברת אוליפאנט היתה פורעת את חובו. פתאום מתה הגברת אוליפאנט ומרוב יגונו על מותה יצא בעלה מן הארץ” –

על “בעל התקוה” – כותבת איטה ילין בתו של יחיאל מיכל פינס (“לצאצאי”, ב'): “בזמן ההוא נמצא בירושלים הצעיר נפתלי הרץ אימבר, ולפני עיני עוד מרחפת התמונה איך משורר זה משתרע בפינת הספה ליד אבי וקורא לפניו את יצירותיו החדשות במבטאו הגליצאי, והוא בעצמו מלא התפעלות מחיבוריו אלה: “ני, ר' מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח?” – – ביחוד התפעל וקרא בפתוס ובניגון את שירו “משמר הירדן” עפ”י ניגון השיר הגרמני Die Wacht am Rhein. אמי היתה מכבדת אותו מזמן לזמן בכוס יין, והוא אמר בבדיחות־דעת, שמשאת־נפשו היא להגיע לאותה מערה, בה מצאו בנות לוט יין משובח כל כך, שפעולתו הביאה “עד דלא ידע”…"

גירסה נוספת היא של דוד יודלביץ בספר “ראשון־לציון”: “השיר! את שיר “התקוה” כתב בראשון־לציון צעיר אחד (!) שהתגורר פה זמן ידוע בשנות ייסוד המושבה בתרמ”ג–מ"ד, בשם נפתלי הרץ אימבר. והנה החלו סופרים אחדים בשנים האחרונות להביע פקפוקים, וביניהם גם אחיו של בעל השיר, וטוענים כי השיר לא נכתב בראשון־לציון. אנו החיים וקיימים במקום משנת תרמ"ב, והכרנו את המשורר, בשעה שחיבר את השיר, וגם הגהנו אותו (את השיר), עשינו בו תיקונים בסגנון הלשון וגם בתוכן, בהסכמת אימבר, הרינו רושמים פה את הדברים לזכרון – –

דוגמא אחת – אימבר כתב:

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה משנות אלפיים

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

עיר בה דוד חנה.

ואנחנו שינינו:

עוד לא אבדה תקותנו

להיות עם חפשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים.

הלחן של “התקוה”! לחן זה, נודע ברומניה (במולדבה) כישן־נושן, והנה נמצא אחד שעתיד היה להיות במתיישבי ראשון־לציון, שמואל כהן יליד אונגני (בגבול רומניה־בסרביה), שהיה שומע בילדותו את הלחן הזה מושר בפי אכרי מולדבה ובבואו בשנת תרמ"ח להתישב בראשון־לציון, הביא אותו שי למושבה, וכולם יחד אתו החלו לשיר את “התקוה” במלודיה הזאת, ומפה נפוצה על פני כל הארץ. – ברבות הזמן, קיבלו הציונים את “התקוה” עם לחן זה, כהימנון לאומי." –

ואם לא נביא בזה מהשירים, אשר נ. ה. אימבר שר “לארצי אשירה עתידות אחישה” – בסערת רגש ובלהט חזון – “לירדן, לקישון, לנחל קדרון, השלח” – וכן לישובים עצמם שראה אותם בראשית בניינם – מקווה־ישראל, פתח־תקווה, ראשון־לציון (“חלוצים עברתם לפני אחיכם בארץ תלאובה”,), גדרה (“חונים באהלים ובאין למו בתים”). עקרון, ראש־פינה וכו' – הרי כבר הוזכר לעיל כי השיר החביב עליו ביותר היה “משמר הירדן” (הלאה ירדן, הלאה זרום / ותכתב זאת לדורות / כי לילה כיום / נחנו על משמרות).

הישוב המעט, אשר הכיר את המשורר באורותיו ובצלליו, הבין לרוחו וראה בו שותף לגורלו. אפילו עקר המשורר מהארץ (בתרמ"ח), רשמו זוכרי הזכרונות לזכותו את חיבור “משמר הירדן,” עם ייסוד המושבה, אף שזו נוסדה רק בתר"ן 1890 (אלא אם כן הדברים אמורים ברכישת האדמה למושבה שקדמה לייסודה). אף נמסרו בדברי זכרונות פרטים על חיבור השיר (עם ר' יצחק חיותמן", מאת זכריה חיות), שיש בהם בעקיפין משום הערכת הקשר של המשורר אל כל מה שהתחולל בישוב המתחדש. משום כך בלבד ראויים גם הם להיקבע בזה לזכר:

“סיפור זה שמעתיו מהסבא של רעיתי, ר' דניאל בנדל ממייסדי ראש־פינה. – כותב ז. חיות – הדבר אירע ביום חגיגת ייסוד המושבה משמר־הירדן ו”בעל התקוה" המשורר נ. ה. אימבר, ששהה אז בגליל העליון ונודע בהתלהבותו וסערת־רוחו, נלווה אל קהל החוגגים. כנוח עליו רוח השיר, התרחק מהנאספים, כרע על גדות הירדן וקרא בקול רם את דברי השיר אשר חיבר. בנדל התקרב אל המשורר המתבודד והזהירו על הסכנה הנשקפת לו מן השודדים המהלכים לאור היום במקום השמם, אך המשורר לא מש ממקומו, וחזר על שירו פעמים אחדות, כשעיניו נטויות אל גלי הירדן. שיחקה לו השעה והוא חזר לראש־פינה שלם בגופו אך לא שליו בנפשו. דברי השיר של המשורר הפלאי, אשר לא מצא מנוחה לרוחו הסוערת בארץ ונדד אל מעבר־לים, היו שגורים על פינו בבית־הספר (במתולה). כדברי השיר הראשונים שניתנו לנו בשפתנו על הנושאים הקרובים ללבנו. ואמנם היינו שרים בכל שעת־כושר, בבית־הספר ובטיולים, את שיר “משמר הירדן”:

– – קול רעם בשמים

קול חוצב להבות

קול קורא מירושלים

שובו לארץ אבות –

לירדן לירדן אתיו

גם שימו עליו משמרות – –"

אכן, תמימים ורחוקים נראים לנו דברי השיר, אך גם ימי הראשית הללו לוטים בלוט של אגדה. נזכור איפוא חסד זה למשורר אשר רוחו הסוערת עקרה אותו לבסוף מהארץ ומבית הנדיבים שמצא במחיצתם מחסה וגם לבבות עדינים (במיוחד של מרת אוליפנט אשר במותה קשר לה המשורר מרחוק שיר מספד נרגש. זאת ועוד: גם בסוף ימי נדודיו־תלאותיו בנכר, העלה על לבו את שנות היותו בארץ – באמרו: “תכניתי ומטרתי היא ציון” – – הוא שגילה איפוא את מקורות האמונה והחזון באדמת האבות השוממה והיה כינור להם ולאומה השרוייה בתקוותה.