חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי – – הוא היה מונה שבחם – רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה – –

א. הסופר הנאמן    🔗

סמילנסקי וברנר תרמו רבות ליציקת היסודות של יצירתנו החדשה וכשלישי להם אמנה את יעקב רבינוביץ. ושוב: אם היו שטענו כי יצירה ספרותית ארצישראלית עדיין איננה בנמצא, הואיל ואין לדמותה בשום פנים ליצירה הסקנדינאבית או הרוסית וכיו"ב – תשובתי אני היא: היצירה הארצישראלית החלה מתרקמת מתוך חיינו ואין חובה לדמותה לדוגמאות בחוץ. אם טוב ואם רע הסיפור שלנו הוא בגדר יצירה שנולדה בתנאים מיוחדים ומתפתחת בדרכים מיוחדות. –

על שום מה אין לדמותה לדוגמאות מהגויים המתוקנים? הטעם מובן: לסיפורה של אומה פלונית קדמו אגדת־עם ועלילה ושירת־ערש; ואילו לסיפור החדש שלנו קדמו שינויי־ערכים גדולים, קרעים שאין לאחותם כמעט, מעברים שאין לגשר אותם כמעט.

אמנם החזון החלוצי יצק את הדפוסים הראשונים וניתוח המורשה מן הגולה הכשיר את הקרקע; – אבל עדיין נשאר לטייב את הקרקע שהוכשרה עד היותה נושאת צמיחה, ובכך עמלו סופרים, ויעקב רבינוביץ בראשם. בידוע, לטיוב הקרקע מצניעים זבלים, מפזרים מלחים מינראליים שונים, מספקים מכל אשר חסר לה. ומה חסר לקרקע שלנו? הווי אומר – הניב העממי, הליח המקורי, הלשד הלאומי – כל אלה חסרו ליצירתנו בראשית התגלמותה כי על קרקע חרבה נולדה.

ויש פקחים גם בתוכנו הסוברים, כי הטיובים הבל הם וכי כוחו של היוצר פה במקום הטבע. – אני כשלעצמי מתיחס בחשד לגילויים “שלא כדרך הטבע”, רואה בדרך היצירה תהליך אורגאני על שלביו המיוחדים וביעקב רבינוביץ רואה אני את הסופר שמילא את תפקיד הסבתא אצל עריסת נכדה. במשך שנים רבות ליווה האיש את החיים המתהווים פעמים כאחד מן־הצד, כאחד עייף ומסתכל סתם כך… עם זאת ראה יפה־יפה, הקשיב היטב – היה מהלך, מלקט, אוגר, צובר, רושם בפנקס סמוי מעין. –

תחילה יוצא, למשל, לדרך ומציץ מן הקרון, בא במגע ראשון עם אנשים, שומע שיחות מקוטעות, רואה פרצופים ובני עדות שונים ומשונים. בהדרגה התרגלה עינו להבחין יותר: שינויי גוון שבנוף, תנודת התכלת בשמי הארץ. אף האוזן התחדדה לקלוט ניבים – וכל אלה נשארו מונחים עמו כבקופסה לעת־מצוא…

בו בזמן החלו מתרקמים קשריו הנפשיים עם החומר שלפניו – אלה הקורים הראשונים למלאכת הסיפור. עוד הקורים רפים, אבל יעקב רבינוביץ אינו מחפה על חולשתם בחוטים שאולים מן החוץ או בתפר “מאונס” – כמספר הקורים שבידו, כן מסגרת הרקמה הסיפורית ופעמים גם השירית, אשר החל לארוג.

מעשה בשלושה חברים שנפגעו מעלבון קשה והארץ הלבינה את פניהם – כיצד? מיד לבואם ארצה הפשיטם שודד בדרך, העלבון חולף אך עקבותיו אינם נמחים: אחד הנפגעים כשל ממשא העלבון ויצא בחשאי את הארץ.. השני חיפש את כפרת העלבון בשמירה.. השלישי חיפש לו תיקון גם הוא והחליט לרחוץ את העלבון בהכשרת חלקת קרקע – מתוך שאיפה “לא רק לעבוד כי אם גם לשאוב קצת נחת” מעבודתו. – דל ופשוט המעשה ואין המספר רוצה להוסיף לו נופך – אולי מכוונה גורע ומצמצם.

תאמרו: מעשה בכל־יום הוא ואין בו משום מעשה יצירה – אך רבינוביץ ממשיך ורושם רשימותיו “סתם כך”:.. למשל: היה אדם עייף והתאווה לנוח באכסניה פלונית במושבה. אגב מרגוע ראה מה שראה – בעלת בית, רוכב־אורח, פועל ערבי מהפרדס, בחור ובחורה מסיחים אצל בריכת מים. ראה ורשם, אך לא טרח לחבר אותם במלט סיפורי – ושוב נבוא בטרוניה: “עייפות זו, נאמר, כיוון שהיא חוזרת ונשנית, גנדרנות יש בה מדעת.. והעייף אל נא יושיט ידו אל החיים התובעים עמל־ביטוי.. המעמיד פנים עייפות וקולו עולה כאוב מארץ – אות הוא כי אין בו עוז “לקחת” את החיים האלה בהתהוותם ובהתרקמותם – וינח להם”.

יעקב רבינוביץ לא הניח, ובינתיים המשיך את מלאכת האגירה – הסתופף במטבח פועלים, בסימטה של מושבה, דשדש בחול, מטייל טיולים ונוסע בדרכים. בה בשעה עושה בדברי הגות לחיזור המחשבה, צופה תצפיות על עברה ועתידה של ארץ זו, תוהה על חידתה הגיאוגראפית לפאתי מדבר, על חידתה ההיסטורית בין ממלכות שחלפו מן העולם… ותוך שקידה מכשיר את הכלים, בהם יעבוד הוגה־דעות על קרקע חדשה – לאו דווקא ברוח מדעית טהורה ולא באמת בקורת, אלא בידיעה ובאינטואיציה גם יחד, בצירופם של אלה.

כן הוא יושב על מדוכה רוחנית זו, כשהוא מסנן אל כלי הארץ, מאשר גרס וקלט במערב – מכוחות המהפכה שהתעוררו בחיקה של רוסיה ועד לכוחות האיתנים שפעמו בספרות הגרמנית – מטייל קצרות וארוכות במחשבה האנושית ומריק ממנה אל כליו שלו בארץ. הליקוט והאגירה, ההסתכלות והתצפית נצטרפו בינתיים לשנים רבות, והסופר מרגיש כי באה שעתו לכתוב את סיפורו – כתב “נדודי עמשי השומר” (שני חלקים) ואנו אומרים: נכשל הסיפור הארצישראלי של סופר ותיק – ומראש אמרנו כך! –

הבה ונראה אם אמנם נכשל או שמא כשלון הוא, שהוא חשוב מכמה נצחונות? ברי: בכל הנוגע לחומר אנושי – “קונגלומראט”.. בכל הנוגע למקומות ועלילות – “קליידוסקופ”… מסתובבים וחולפים לנגד עינינו “טאניות” “וירות”, שומרים ופועלים, אכרים ותושבי עיר וחברי “קואופרציה” מרומזים כאן תל־אביב, עין־גנים, מרחביה, יהודה וגליל – כל ד' האמות של עולמנו. – " לא עצר כוח המספר לשלוט בחומר" – פוסק המבקר. – “היה חייב לציית יותר לציוויים הסיפוריים של עלילה ואחידות… היה צריך להזקק יותר לכוח הדמיון ולמלא את החסר – ואז – אז היה יוצא”… – ותרופות ועצות כיוצא בהן.

לא בלבד, שעצות ומשאלות הבאות על המוגמר, אין בהן ללמד במקרה זה, אלא נכון אני לומר, על דרך המשל: אילו יצאתי היום לזרוע על גבי שדה – הייתי בוחר לזרוע בשדה זה שנחרש ע"י יעקב רבינוביץ. כאן נחרש לראשונה שדה חריש עמוק, נעקרו רגבים ממקומם ונעתקו גושים שלמים אף שרשים בוראו – אמנם קשה לעבור בשדה זה ברגל, אך הוא חרוש לעומק. השוואה זו אולי היא מעורפלת ולפיכך אוסיף: אילו נזדמן לי לכתוב על מושבה, חיי פועל שבה, הסתגלותה של נערה “רוסית” לארץ או אי־הסתגלותה, ספקות שהיו מנשבים בחוגי “הפרוליטאריון” המתהווה במושבה העשירה, הרוחות המנשבות סביב – רוחות מרד ותסיסה, הזייה ואכזבה – כי אז הלכתי אצל יעקב רבינוביץ ולא אל סיפור חלק יותר מ"נדודי עמשי השומר". על שום מה? על שום היותו חרוש ומהופך והכל פרוש כאן לפניך: שיחות של אינדיוידואליסטים עקשנים, ויכוח של סוציאל־רבלוציונרים, שיחות כבושות של נערות מאוכזבות, הזיות ראשונות על המדבר ובדווים יהודים, אשר אולי ישנם ואולי אינם כלל בנמצא…

אכן, הכל כאן בגדר “הנמצא־ואינו־נמצא”… אם מבצבץ פרצוף ארצישראלי ראשון הרי מיד “שוב אי־מנוחה ועצבים המטלטלים את כולנו” – – אם נראית יד מיובלת ראשונה מעבודה, הרי כמו להכעיס צמוד לה להג אינטליגנטי עד מחנק.. אם הציצה דמות חפשית שקורא לה דרור, הרי היא שוב טובעת בדוקטרינות שאולות המונחות עמה כ….סה¹. אמנם בכל אלה ימצאו חיזוק המבקרים לשבט, שיאמרו: הרי אות הוא כי אף דמות ברורה אחת, אף עלילה שבאה לידי גמר, אף דיוקן שהוא שרוי שעה קלה במצב סטאטי… בתשובה על כך שוב אחזור לסופר עצמו להביא ממנו ראיה: יעקב רבינוביץ, שידע להרות בקרבו ולשאת עד בשילה במשך שנים רבות את סיפור־המעבר המאופק והכבוש “נוה־קיץ” – חזקה עליו שהוא נאמן גם בכשלונו.

האם זה נימוק מספיק? – אני סבור שכן. כי עדיין מהלכים אנו על קרקע רופפה מאוד ויש להזהר מאוד במידת השלילה, כשם שמאידך גיסא יש להשמר מחיוב מופרז. לא כל המכריז – “חלק הנני” – הוא באמת חלק – – ולא כל המתראה שלם מספק אותנו ומשכנע, שאמנם כן הוא באמת. מן הראוי לזכור כאן גם תופעה מיוחדת זו ששמה “ההריון הספרותי” ואז נבין כי אמנם רק הסופר הנאמן הוא העשוי להבשיל בלבו שנים רבות ציור המצטרף כדי יצירה מסמלת מעבר – דבר שרבים ניסו ונוסו בו ולא עלה בידם – ורבינוביץ בידו עלה.

מפתח נוה־הקיץ אשר ליד אודיסה רואים אנו את השקיעה של תקופה עוברת ואת קצה וזריחתה של התקופה שבאה. בלי המטען של הרעשנות הציבורית וגלגליה, ללא קול תנועות ופרנסים, אף ללא זוועות וחרדות – אלא כבעד ערפל נמוג מצטלל והולך בנוגה של עצבות זוהר של תקופה חולפת – על המעמדות היהודיים שבה, חסידים ובני־טובים, עסקנים לשמו של מעשה, אצילות דלה אך מיוחסת־מתיחסת בעשרה דורות של רבנים וגדולי תורה – כל זה שוקע בלי מחאה וקובלנה, כדומיה בה מלווים עצי שלכת את הקייטנים האחרונים מנווה־הקיץ…

כאן הבריונות היהודית שנולדה לאחרונה מודה גם היא ללא התימרות־שוא, באפסותה וחוסר תכליתה. פרעות הנפרעות בישראל, בסמוך לנוה־הקיץ, שוב אינן מזעזעות אותנו, אלא מעוררות להביט בעצב על המסע החוזר ונשנה של יהודים – כשכרכרות נוסעות, בהן דלות ועשירות – מסע המצטרף בחריקתו וביאושו החרישי, אל שורת המסעות והנדודים הארוכים של ישראל סבא… אולי אין הדברים נראים אכזריים כל־כך, כי לחוף העיר הזאת, אודיסה, מלחכים גלי הים המרמזים לעבר המולדת הישנה, או אולי ריחות מולדת וחיבת־ציון כבר הקדימו רפואה למכה ובישרו כאן אפשרות של פדות? –

לנו די בכך, כל עוד נתכוונו להוכיח, כי יעקב רבינוביץ הוא יוצר אשר על נאמנותו אפשר היה לסמוך ואפשר היה לבטוח בעינו הצופיה ובזכרונו המתרשם, בכוח האגירה שלו שאינו מאבד טיפה. הווי אומר, יש לרבינוביץ גישה משלו לחומר – כי לא רק חומר הוא רואה אשר יקורץ ממנו כרצון העושה בו, אלא חומר שיש לו נפש משלו, ובראש ובעיקר רעיון – “אידיאה” משלו. ואין רבינוביץ מודה, כי מותר “להפליא” לעשות בחומר יותר מכפי הנשמה החיה בו – הואיל ואינו מאמין בכוח־העשייה מעיקרו. האמנם לא נחשוב גם אנו, כי דרגה גדולה היא לסופר היסוס זה וזהירות זו לגבי העשייה והמלאכה בחומר?

אולי מוזר להציג שאלה זו בדורנו אנו, בה זריזות העשייה נעשתה לנחלת רבים – אך רבינוביץ על־פי רוחו ומוצאו היה עוד נמנה על אלה שנהגו בכך זהירות. נוח היה לו לעקור גושים־גושים ולהפכם, מלצרף אותם צירוף מלאכותי; נוח היה לו שיישארו הללו הפוכים וקשים למעבר – עד שתחזור השמש ותשפיע עליהם אור, הרוח והגשם ירוחחו אותם והפכו לאדמה חיה. עד אז היה רואה את עצמו ממונה על האגירה מכל הראוי לחסכון לימים יבואו. כי דאג לימים יבואו ועינו לא היתה צרה במי שיבוא ויקח מלוא־חפניו מהמחסן אשר אגר – כדי לארוג את הסיפור הממוזג־הטוב על הנושא הארצישראלי החדש.

ב. ההלך שישב    🔗

“חיינו נדודים הם, אחי – – ארצנו כולה מתנודדת תחתינו”

(נדודי עמשי השומר) יעקב רבינוביץ

ואפילו לא נאמר, כי יעקב רבינוביץ היה היוצר של תקופתו, הרי אין ספק כי היה ההלך של זמנו (אגב גם זה מושג נעוץ בספרותה של רוסיה ומצוי עוד אצל גורקי – “ההלך” המחפש את האמת על אדמות)… – זה ההלך אשר תהה מתוך מאמץ רוחני צנוע, על “האמת” המתרקמת בין פתח־תקווה המושבה־העיירה, על חייה שהגיעו כביכול לכלל גיבוש, ובין מרחביה היחידה בעמק יזרעאל, שהיתה חידוש מעיקרו. אלו שני מרכזי־המעט, אשר ניגודיהם, מהם ריאליים ומהם שאולים במהותם והרגליהם, או חילוקי־דעותיהם, – עומדים עדיין במבחן אם מקומם יכירם בדרכי החול הלוהט והמלאה, או בשדה בו אורב שודד.

אף לא דור־נעורים הוא הישוב הזה על תסיסתו. אלא לאמיתו דור פרידה קשה ומרסקת בלשון, במחשבה, בספר, בשינוי התפיסות המקובלות על ידיעה והשכלה. דור־שבירה אשר למדנות־חוץ נחשבה בו כמעט ל"חטא", וצו פנימי עמד על גב האיש ושינן לו הנחה חדשה ומחודשת: מתוכך למד ומסביבך קח חומר ולבנים –

בצו הזה, אם איני טועה, יש אולי לראות מצד אחד את מעשה־הכיבוש החלוצי, אשר הוטל על איש־הרוח, ומצד שני – את הנפתולים להם נתבעה הנפש התמימה והישרה אשר הופקדה על עריסתה של מחשבת המקור, שהחלה מתעוררת באין תומך ומעודד. ויעקב רבינוביץ, אף לא מעטים כמותו, בא טעון מורשת מילולית כבדה של המחשבה הרוסית ושל חיבת־ציון ברוסיה – כאחד.

“השאלה הרוסית” היתה ונשארה לגבי היהודים, בגדר דברים ולא מעשים; חיבת־ציון נתקפלה בדברים גם היא. המחשבה היהודית היתה שטופה איפוא דיבור, אם משל עצמה ואם של זולתה – דיבורים של סטודנטים וסטודנטיות “מהפכניים”, דיבורים של בעלי־בתים על כוס תה, דיבורה של "הצפירה, ושל העתונות האידית – הכלל דיבור ניגר…

לא כן בארץ שהחל פוקע כוח הדברים, כי עלה לעומתם – המעשה, המעשה הקט כשלעצמו, אשר מיד הפריזו בערכו (ושוב על דרך הדיבור) – אך יעקב רבינוביץ אשר חסר היה מידת התלהבות של חסידים ונזהר מגחלתה של הפרזה ־ יצא להלך בארץ, לבחון־לשקול במו עיניו, דהיינו: מה נבנה באמת “על החול הזה” והאם הקולוניסט הוא “הבועז החדש”, או הסטודנט האם הוא הפועל – הפרוליטארי – – הוא אינו בא בשאלה נוקבת – היש תקווה לעם הזה? – אין עמו גם ציוויים – “כזה ראה וקדש” – – הוא אינו רוצה ואינו יכול להרים את קולו מעל למקהלה, כי צנוע ונחבא האיש.

והוא מסכית באשר יזדמן: באשר תפיסת “הבועז” פוגמת באגואיזם צר או מליצת הפרוליטארי עולה גבוהה־גבוהה.. באשר “קרבן לאומי” נופל בשמירה או בשורת חידוש הגיעה מאצל גדות ירדן וכנרת – הבשורה על הקבוצה – יעקב רבינוביץ משים את עצמו שומע, לאשר ייאמר וידובר “בשני הצדדים של המטבע”. אין לשכוח כי הוא מסתופף בזירת הפעולה והדיון של בני־זמנו – א. ד. גורדון וי. ח. ברנר – הללו “המדברים ברורות”, האחד באמונה לוהטת והשני בשלילה לוהטת לא פחות; אחד בקטגוריות מוסריות ברורות של עבודה ודת־העבודה והשני אינו מוצא עדיין תקנה מכל וכל – – יעקב רבינוביץ עוקף את הדברים ואפילו לגבי המקום והזמן בוחר לו לשון־עקיפין זו: “הכפר הקטן אשר על־יד המושבה” – – או “הוואדי אשר יפנה לעמק” – – אף שהכל יודעים כי הכפר הקטן אינו אלא עין־גנים (הואיל ועדיין אין שני לו) והוואדי אינו אלא ואדי ערה – –

מעתה אמור: אף הוא רואה את המציאות בליקוייה ואף־על־פי־כן הוא מאמין בקיומה. – יתר על כן: תיקונה אינו עשוי לבוא מלמעלה אלא מתוכה שלבים־שבלים, ומכאן זכותו של כל שלב בפני עצמו על חולשתו ליקוייו. זו המציאות, דלת ההיקף והמעש, אשר העסקן הציוני או חובב־ציון עדיין לא בא להשתקע בתוכה, אבל צעיר וצעירה עולים “להתלבט־להתחבט” בה, מורה ותלמיד באים “לבנותה”, קולוניסט ופועל קמים להתגושש בה וכולם כאחד: “עושים את החיים”.

מה פלא, כי יש אשר הנפש מתגעגעת לשוב ולהגות בחרבות המערב… יש רצון להביא גם לפינה זו מחשבה על “מזרח ומערב” – פגישתה של אסיה ואירופה מחדש… אף עובדה היא, כי על הגרנות הבודדות האלה מיטיבים להתרגש מסיפורי האמסון – “ויקטוריה” ו"פאן" – מה לעשות? – ושם הכל עומד וקיים דורי־דורות, מה שאין כאן: כאן הנערה, אורחת או “סטוּדנטית”, בת אכרים או פועלת – את הבחור אשר בצידו אקדוח היא אוהבת וזה אשר עבאייה על כתפיו – הוא כביכול “פאן” שלה – –

ברי, כי החיצונות המנצחת היא “שטחית” ובכל שורר “האימוץ” שאינו טבע: מפלגה שחבריה מניין אך דקדוקי דעותיהם מי יכילם – – מוסריות שבעבודת הגוף “על נס” – אך איש אחד אשר יהא נוהג בזוג בהמות ביד קלה ובלי המאמץ המוסרי? – – – כבר דשו בכך רבים ומסתבר, כי בימינו גוברת הנטייה לשוב ולראות דווקא באותה תקופת־קטנות – נקודת־מוצא (ש. צמח ועוד) – –

לא מן הנמנע איפוא, כי בפרספקטיבה לאחור “הקטנות” של דור־עבר תיחשבנה כ"גדולות" וישובו להעריך מחדש את “הדברים”: במרחביה דיברו… בעין־גנים הפליגו לדבר עד אור הבוקר.. השומר חגר אקדוח, צנף כפיה לראשו וקסם לנערה – אם גם בו היתה אידיאה… הבחור הצנוע שחבש את הכובע העגול והמיושב של “הפועל הצעיר”, גם בעקשנותו לכיבוש־העבודה היה רעיון… ואחרון – הקולוניסט־הבועז, אף שעבד עם ערבים, הפריח עצי פרדס וקיים כרמים עד לבציר, ואלמלא הוא שהקדים בואו אולי אי־אפשר היה “להלך־לנדוד” מפתח־תקווה לתל־אביב וחוזר חלילה –

נמצא, כי אם נחזור להעריך דברים בפרספקטיבה, הרי בעל־כרחנו ניתקל בהלך יעקב רבינוביץ, אשר קיבל את המציאות הזאת. – היה אחד ראשון לאוהביה, על ליקוייה ופגמיה הרבים וחיוביה המעטים – כי הן היתה תקופת־היסוד. לאותו זמן, ההלך שהכרנו כבר ממעט ללכת ונוטה לשבת על אחד מספסלי האמהות ותינוקותיהן, אשר בשדרת הכרך. ולא בשעות של לא־יום־ולא־לילה ישב בשקט, אלא בעיצומו של בוקר, בעת ריתחא ועיסקא ברחוב ומשא־ומתן של הבריות – עת מתרבים הנוהרים מיום ליום, ככל שהמדינה גדלה וקיבוץ הגלויות גדל גם הוא…

אפשר הרגיש ר' יעקב שהגיעה שעתו לשבת. תרתי משמע: רבו “המרכזים” מכדי להלך בהם ומהרה־מהרה מתגבשת והולכת מציאות. – אקדוח הפך לנשק ומפלגה היתה לכוח של ממש. משפשף ר' יעקב את עינו ומבין: זו העת בה הדברים הפכו סוף־סוף למעשים. ומאליו מתפנה, בעניבתו לצווארונו ובכובעו המהוה מרוב משמוש, להסתכל נינוח בבריכה כמוסה בין העצים ואל שבילי־טיול שנכבשו יפה בין השדרות…

שלום, ר' יעקב, – תאמר אז במידה של דרך־ארץ – – ובעל־כרחך תבוא לכלל הרהור: האיש אשר ידע להלך, בשעה שהכל “נדד”, וישב בשעה שהנדידה הופכת לישיבת־קבע – מכוח זמנו ומהאמת שבלבו היה מופעל נאמנה – ואמת זו איה? הווי אומר: בקונטרסים של רשימות, שירים, סיפורים ו"השגות" אשר כתב, מהם צרר בארגז־העץ הדל שבחדרו – זה רכושו מעמלו שהיה קודש לדורו וממילא לדורנו.