א. המספר והממואריסטן    🔗

פעולה ספרותית שנמשכה עשרות שנים רצופות ולא פסקה מהתבטא בסיפור, בציור, בזכרונות ובמאמר – תופעה נדירה היתה בספרותנו החדשה בארץ ומן הראוי לעמוד עליה. אמנם לנו – לבני הדור השני לגאולה – לא היה זר שמו של משה סמילנסקי או חווג’ה מוסה מתחילה; עוד בגולה, בשנים הראשונות למאה הנכחית, קיבלנו בהתפעלות ספר כרוך כריכה מוזהבת והוא “מסיפורי ערב” של חווג’ה מוסה. דפוס בהיר. שורות קצרות ורוטטות. סימן שאלה, קריאה, תמיהה – כל אלה שהיה בהם מלהט המדבר ומדהרת סוסה אצילת מזג… ידענו כי פריסת שלום היא מארצנו הרחוקה – ונקרא ונשנה ונשלש – וההתפעלות לא פחתה, והשפעת הגוונים המיוחדים לא רפתה – לא של הסיפורים הקצרים הללו, אף לא של הסיפורים האחרים, אשר נתפרסמו והלכו מידו של אותו סופר בכתבי־עת שלנו.

כן היה בנעורינו – אך לימים, כשחוזרים אנו ומדפדפים בכתבים הללו שנצטרפו בינתיים לכרכים, עולה מאליה שאלה: שמא פג קסמן ואבד חינם? – ומה היה הסוד הכובש שבסיפורים הללו, האם נשתייר ועמד בהם? –

כבר נאמר על משה סמילנסקי, כי הוא היה ראשון לספר לנו בענין רב על חיי “ערב” – ושוב שאלה: האם רק סנטימנט חולף הוא שגרר את חווג’ה מוסה אל “אהלי קדר” או שמא אהלי קדר אינם אלא אפיזודה במסכת המגוונת ומקיפה הרבה יותר של הסופר? במילים אחרות: האם מוצאים אנו בכתבי סמילנסקי את תולדות הדור הראשוני אשר בעקבותיו בא לארץ – האם שומעים אנו הדים מהמעוף ההיסטורי־החלוצי של בילו־גדרה, חדרה ורחובות ודרך אגב משתלב כאן מאליו גם הנוף האכסוטי של הארץ, על יושביה־שוכניה ואקלימה?

לסיפוקנו, התשובה היא חיובית: סמילנסקי הוא סופרה של תקופת הראשונים, בכוחותיה הראשוניים הנעלים ובליקוייה הראשוניים־האנושיים; ולא עוד אלא סמילנסקי הוא בראש ובעיקר סופרם ומשוררם של חלוצי גדרה וקרבנות חדרה, בוני רחובות ושאר המושבות. סמילנסקי הוא מספרה ומשוררה של הארץ בעודה בשממותיה, בעוד חולותיה נודדים, כפריה עלובים וביצותיה “ירוקות” – הוא מספר של תקופת־ראשית – וכאפיזודה בתוך מסכת זו רשם גם שרטוטים מלבבים מחיי ערב.

במה זכה איפוא ומה הכוח שעמד לו לשמש סופרה של ארץ לא־זרועה, בה הישן מתנוון והולך מרוב “שמירה על החומות” והחדש מגיח לאור עולם בסימן של ספקות והיסוסים רבים, מבית ומחוץ?… הרי פחות מכל עמדה לו השלוה האפית, שכן סמילנסקי לא נחון בה מעודו, כי בסערת לוחם ומתקומם היתה דרכו. הווי אומר: איש־מלחמה היה במהותו ויודעים אנו כי כלים מסויימים מלווים תמיד את איש המלחמה בבואו ובצאתו – סוס ונשק ואשפת הכדורים… נבאר מיד כי גם את סמילנסקי הסופר ליוו שלושה מוטיבים יסודיים, אשר היו בלא־ספק כליה של אותה תקופה והם שהטביעו את חותמם על יצירתו: אהבה, ריעות וחיבת העבודה – הם שלושת הכלים. שלושת אלה מילאו את חדרי הווייתו והם־הם הפריסמות בעדן השתברו בדמיונו האורות והצללים אשר שפעו משאר העצמים החיים והדוממים סביב – האבן והעץ, הנוף, האכר הפועל והפקיד, הגיבור והגיבורה, היהודי הכובש והערבי בן־המדבר.

אהבה – כיצד? סמילנסקי אהב את האשה אשר על רקע המולדת, העריץ את חינה וחש בסבלותיה. ידע את סוד־שיחן של עיניים תכולות ושחורות; ידע מהו אושר שבסבלות האהבה וכמיהה מפרה בין שני המינים. רבות הנשים והנערות המציצות מבין השיטין של סיפוריו ושונות הן – החל בנערה אשר טל־שחרותה עדיין נח “בין קווצותיה” וגומר באשה שכמשה בלא־עת. הצד השווה שבהן: הן נתבעו לאהוב ונענו לרגש הראשוני הטבוע בדמן – לאהבה לגבר. נשים אחרות אינו מכיר סמילנסקי.

ונספר בקצרה באחת הנשים הללו, אשר אהבתה וסבלה, חטאה ועונשה נוגעים ללב – זו אשה צעירה מ"בית הדוד". מיחם ומשחק קלפים בבית “הקולוניסט”, ניצוץ מרד עומם בלב הדוד־הגבר כלפי סביבתו ששועבדה כבר ל"פקידות" – מיד עומדים אנו על מזיגה של ההווי הראשוני בארץ עם סממנים רוסיים נוגים, שנודעו לנו מסיפורי טורגנייב… מי הדוד? בעל־נפש אשר זיק דון־קיחוטי מצעידהו תמיד לכשלון בטוח: הוא המנסה לגדל עופות גם פרות – וכל זה על מנת לשמור על עצמאותו וחירותו, אך לבסוף לא נותר בלול אלא – תרנגול..

והמורד נרתם בעל־כרחו גם הוא במרות שנצטוו בה שאר האכרים לציית ל"פקידות" (של הבארון) החולשת על המושבה. עודנו זומם גם לאחר מכן מעשי “שחרור”, ממשיים או מדומים – מייסד ספריה ואיטליז שיתופי, כדי להמשיך ללחום בחוסר־האונים של האכר הנתמך. שבע יפול איפוא ושבע יקום. כדי לשוב ולרקום מזימות “מרד” בערבים אצל מיחם התה, במסיבה אינטימית של חבריו, הרואים את עצמם “משועבדים” כמוהו – –

ואל בית זה, שהוא אולי ציור ראשון של אידיליה כפרית במושבתנו, פולשת רוח רעננה בדמותו של אורח־עלם. לא די בכך, שחן־העלומים בא להזכיר עוון של הכניעה ל"דוד", אלא הנשמה הנרדמה בבית־אכרים זה, הדודה הצעירה, שומעת לקול האהבה הקורא אליה ומידפק על שערי לבה… אין סערת האהבה הזאת באה לערער את יסודות הבית, אך הדוד שטעם כניעה – היתולו שוב אינו משוך על פיו והוא מרגיש בדכדוך־משנה את העובדה, שנעשה אח לכל “השמנדריקים” החולמים ומתמרדים, מקנאים ומתייסרים שבמושבתו, על אף ביטולו כלפיהם בעבר.

פלשה האהבה אל בית האכר במושבה, השכינה צללים של סבל ועינויי נפש כאשר תשכין בכל הסיפורים על הנושא הזה ברחבי תבל. הדודה הצעירה – דעתה נסערת ושוב אינה מדקדקת בחובותיה כלפי הבית עם המיחם הטוב, אף רגש הבושה בפני החבורה המשחקת בקלפים עם בעלה אינה עוצרת בה. הנה תתעטף בסודרה, עוברת על סף ביתה, כנכונה ללכת אחרי העלם האוהב בעין עצומה לכל אשר יקרא לה.

אולם – כאן די לו לסמילנסקי. ונחוצים לו שילומים עבור “חטא” האהבה ברוחה של אותה תקופה; לא זוג נאהבים בא איפוא על סיפוקו, אלא הדוד והדודה גם יחד מתנהלים שחוחים ומצרים אחרי מיטת העלם שנפל מכדור בליל המושבה ומובל לקבר.

זו האידיאליזציה בה מלביש סמילנסקי את אישיו – אשה ונערה אשר האהבה יעדה אותן לסבל – – בין זו זמירה, בין גיבורת הסיפור “תולדות אהבה אחת” – פרי השפעה במישרים של רומאן המאה התשע־עשרה ברוסיה – ובין בת־קדר זקופה – רג’יה, איישי או לטיפה – אשר סמילנסקי צר אותן תצורה ראשונית־עצמית. כולן כאחת מכפרות ביסורים על חטא אהבתן, אך בלי האהבה לא היו חייהן חיים.

והריעות – גם רגש זה הרים סמילנסקי עד לשיא בו נבחן לב אדם־חלוץ. ריעות בין שני גברים שהיא היפוכה של אהבה; אם באהבה משתלב מיסוד האכזריות של הגורל, הרי בריעות גברים אנו ממתיקים סוד, מבינים איש לרוח רעהו. אם באהבה אנו חסרי־אונים, הרי כאן אנו עשויים לעזור ולהיעזר, לתמוך בשעה של חולשת־דעת או להיתמך. ואמנם נדמה, כי הגבר העייף מגורליות האהבה, חש לו מפלט אל זרועות חבר, כי הוא יבין, ינחם ויחזק. וכיוון שיקר יסוד זה בעיני סמילנסקי – יוצאים מתחת ידו כמעט רק גברים־חברים בלבד –־ בין חברים לרעיון ובין חברים להלך־רוח ובין חברים לנסיבות חיים משותפות בשמחתן ובצערן.

נסיבות האווירה החלוצית עשויות גם עשויות לקרב אפילו רחוקים, כי באילו נסיבות הדברים אמורים? ביצות חדרה, פסגות מתולה הרחוקה – זו הקרקע הבתולה של מעפילינו הראשונים. כאן הכל חדש: שקיעת השמש בפאת ים וזריחתה מאצל הר־חרמון, תבור, ירדן, כנרת – – עדיין אגדה משמשת עם מציאות בערבוביה והאגדה מרובה מן המציאות…

משום כך עזים הרשמים ובלתי־אמצעיים והחבר האחד מוכרח להתחלק בהם עם חברו כי “לא יעצור כוח להכיל”… כיוון שמתחלקים השניים, כהתחלק בפת־לחם, שוב בת־צחוק מופיעה על שפתיהם ובבת־צחוק זו של אושר חלוצי אפשר לגווע, למות, לחלות בקדחת הממארת, לשאת ביסורי רעב. – וכן גוועים גיבוריו של משה סמילנסקי בירדן, בכנרת או לפאתי ביצה – כשבת־הצחוק סותמת את הגולל על החיים שקופדו בלא־עת.

לבסוף מנינו מוטיב שלישי – חיבת העבודה (מובן מאליו “העבודה הגופנית”). אין כאן חיבה מנומקת או חתומה בחותם אמונה שברעיון, אלא יסוד טבעי ומספק לאחר שחזר אל אדמת המולדת. טוב לזמור ולהרכיב; טוב לכוף את הגב בחום השמש המייגע; טוב לנצח חבלי עבודה קשים – בין זו עבודה בכרם ובין העמל המפרך של מורה־חלוץ בצריף של בית־ספר – – והעובד סופו שהוא טועם מהסיפוק השלם והמרנין, שאין כמותו לתת תוכן לחיים החדשים. אולי אין כאן במפורש המהפכה הלאומית שברעיון העבודה, אף לא בחינת חשיבותה המשקית־המדינית לגבי התחיה, אף לא משום מלחמת־הקיום שביגיע־כפיים; – אלא, העבודה לשמה – זה היסוד הגואל אשר על ידו מתקרב האדם העובד אל “חיק הטבע” ולומד באופן בלתי־אמצעי רחש עצים וגפנים. זו עודנה דרגה ראשונה של שיבת היהודי לעבודת־השדה בכל תומה וחדוותה ––

*

ואם שלושת המוטיבים שמנינו עשויים לעצב את הרקע הסיפורי וליצור את האווירה הדרושה לסיפורו של משה סמילנסקי – מהו שהניע אותו למצוא פורקן נוסף למזגו בזכרונות שהם מסות ובמסות שאינן אלא זכרונות החוזרים ומרחפים תמיד סביב לימים עברו? גורם זה – אני רואה לכנותו בשם “התאהבות עצמית”. דומה כי התאהבות עצמית זו היתה תכונה משותפת במידה פחותה או יתירה ליוצאי רוסיה של התקופה הראשונית (וגם לאחריה) ומהם נתקבלה. במלים אחרות: “היה הרוסי מאוהב בו בעצמו” – אם אפשר לומר כך.

אוהב הוא את היסורים והספקות הטורפים את חדרי לבו, בין מדומים ובין ממשיים… אף אוהב “להתראות” במקצת בכגון זה, לאמור: ראו בי, – מה סובל ודואב אני! – הספרות הרוסית של המאה התשע־עשרה היתה חדורה “התראות” זו – ומן הנמנע היה שלא תטול ממנה כמה קבים אותה אינטליגנציה צעירה ואידיאליסטית שלנו, אשר נדחפה בכוח הנסיבות אל “הקרשים הקדמיים של במת הלאום”.

כיוון שלקו בתכונה זו, שוב קשה היה להשתחרר ממנה ולא עוד אלא גם בארץ בא הכל כביכול לסייע לה: העם נושא את עיניו אל החלוץ שיצא לפני המחנה… הורים מבכים את בנם בעלותו ארצה, כמו נגזר מארץ־החיים… והביצה בארץ לוטשת את עיניה הירוקות כמצווחת ומשדלת: בוא קרבני, אלי… כל אלה בגיל העלומים, כאשר הכוח המדמה פעיל והנפש בלאו הכי סוערת וחיים ומוות נושקים זה לזה מאליהם… מתאהב איפוא החלוץ הצעיר בו בעצמו – במחסורו, בגעגועיו, בחולשת דעתו ובאשרו שאינו אלא סבל, או בסבלו אשר אינו אלא אושר – והוא כמכריז ואומר באזני העולם הסובב אותו: ראו מה מאושר או סובל הנני – היינו הך – –

הדבר גורם לאגוצנטריות מיוחדת במינה, הלא זו “האנוכיות” האגוצנטרית בה לקינו כולנו, במעט או בהרבה, מהמנהיג עד לחלוץ; זו האגוצנטריות אשר בקנה־מידה שלה הכל נשקל הכל נבחן והכל נמדד – לא בפלס של איש־מדע אף לא במשורה של הוגה־דעות, אלא ברחש־לב – – ברחש זה יוצר לו החלוץ גם את הערכים בהם הוא חי… בצקון־לחש זה הוא מוצא לו גם מנהיג כלבבו (ולא בצו זה של ארגונו או בכרטיס של תנועתו): – לבו אומר לו, כי אחד־העם הוא נביא הדור… ברגע משנהו קוסם לו דווקא “ואלדימיר” (ולא זאב) טיומקין… הוא חוזר ומקבל השראה שלו מניצוץ־הקודש שניתז מעינו של בילו שהזקין – וכל אלה ללא סתירה רעיונית־אידיאולוגית.

על כל פנים, זו אינה בחינת השכל אלא בחינת הרגש ואין ספק, כי מידה היא באדם אשר בנפשו הוא מספר. רגש זה מלווהו עוד בטרם ידו אומנה לכתוב, אך כיוון שנבחן בגישה זו, התוכן לא יבושש לבוא. – שהרי הוא – הסופר – חי את החיים האלה ביחד עם הנערצים עליו או הנקלים בעיניו גם יחד (ומרובים תמיד הנערצים)! – מעתה כל אשר ישמע, יראה, יחיה ויתבונן – כל זה הוא בחזקת חומר לעטו: ידע נא גם אחד מחוצה לו מה יפה העולם בו חי, מה עצוב הוא אך נעלה מאוד" – –

יתכן ובכוחה של פרספקטיבה כגון זו אין להתרומם ולהגביה עוף, אבל היא שנתנה בידי סמילנסקי את הסממנים בהם הפך תיאור פשוט למומנט רב־ערך. קבלת פנים לד"ר הרצל ברחובות שוב אינה רשימה, אלא חותם של חווייה טבוע בה מראשיתה ועד סופה. לא נקרולוג־הספד כתוב על וילקומיץ המורה, אלא זר פרחים אשר חבר מניח על קבר חברו המת. ולמה כל־כך? – כי סמילנסקי כותב מתוך “התאהבות”: בה בשעה העריץ את הרצל ובשעה פלונית עמד עמידת תלמיד בפני רבו אחד־העם…לימים, הוא שופך שיחו אל חיק חברו לעבודה שמחה וילקומיץ.

ואם ניתן למצות את הסממנים הטבעיים ברוחו של סופר ומיוחדים לו, הרי בכך מנינו את סוד סממניו של משה סמילנסקי – הוא חווג’ה מוסה. ־– הם שעשו את כתביו חומר קריאה מושך ומלבב, כי גם היום יקרא הקורא ויאמר: אשריהו שחי בתקופה כה עשירה וראה עוד במו עיניו את הגיבורים הללו – אנו שוב לא נראה אותם, תקופה כגון זו אינה חוזרת – –

ומאמינים אנו לסמילנסקי כי אמנם הוד־מלכות ריחף על דמותו של הרצל ותוגת חזון קשה נשקפה מעיניו של אחד־העם. כן מאמינים אנו לשרטוטים בהם תיאר את ברזילי, את טיומקין, את הידועים לנו ולבלתי־ידועים, בני־שם ועלומי־שם אשר אתם חי ואליהם התרועע. מאמינים אנו לחומר קריאה זה, בסיפור ובתיאור ובזכרונות, מימי שלום ומלחמה, כשם שנאמנה עלינו כל הפרשה של ראשית הירואית אשר דרכה היתה בנפתולים רבים, בקפיצות נחשון ובריתויים – אך תמיד בהתלהבות רוגשת לחיים שהתרקמו – לחזון הלאומי שלבש עור וגידים על אדמת ארץ־האבות.

 

ב. מלחמתו של משה סמילנסקי    🔗

כבר למדנו, כי יצירת הארץ מתנה מראש קרקע־יניקה, – וקרקע־יניקה נתפוש אותה גם אנו, לא כמליצה תלושה אלא כצירוף תנאים מוחשיים לקיומה של יצירה. הווי אומר: הקרקע הזאת על עלילותיה ומאורעותיה, והטיפוס האישי הגדל עליה, כאשה כגבר, ומתגבש כפרי שלה על שיחו והלך־רוחו, סגנון אהבתו ואורח־חייו. ואם משה סמילנסקי עדיין לא היה, ולא יכול להיות, יליד הקרקע הזאת, למרות ותקו רב־השנים, רצוני לומר כי מלחמתיותו נבעה מתוך כיבוש הקרקע כמקור־יניקה לרוחו וכאחיזה בל־תמוט לרגליו.

מלחמתו נבעה גם ממקור האמונה וההכרה, שחובה עליו לכבוש את הקרקע החמה והאכזרית גם יחד, אם גם כיבוש זה אינו מושג מדעת ומרצון בלבד. – וכאן גם פשר בדידותו הספרותית בין אחיו לעט. מטבע יניקתם משכו עגנון או ברש בני־זמנו את אמות מקורותיהם מהגולה; משוררנו ביאליק קיבל עליו בגבורת נפש את גזירת השתיקה הכפוייה, עם ההעתקה שבאה לו מאדמת־נכר לארץ; רבים שנפשם עייפה לכיבוש הקרקע־האקלים, חיפשו להם מפלט בקורות העם הקרובות או רחוקות בזמן. ונבטי היצירה לא עוררו אימון אף ניסרה השאלה לגביהם: מה מאחוריהם, מה עומקם ואי מקורותיהם? – – “בבוקר יציץ ויחלוף” – דרשו עליהם במנוד־ראש וכגון זה נדון גם משה סמילנסקי – בשתיקה מבחוץ ובלבטים בפנים.

עברו שנים – ועם המסע אחרי מיטת סמילנסקי ראינו אזור אדמה צר – ראשון־לציון – נס־ציונה – רחובות – ואפשר היה להמשיך בו עד גדרה. זו רצועת האדמה הקלה, אשר בעיני הבדווי נחשבה עוד כהמשך הדרום־הנגב אף קבלה היתה עמו: נהר העוג’ה (הירקון) הוא המציין בזה את המעבר “אל מעבר” – אל “הלא נודע”… אף מודעת היא בין העמים יושבי ארצותיהם: אדמה כבדה – אנשים כבדים.. אדמה קלה – אנשיה קלים וכן שאר החי אשר עליה… הייתי גורס כלפי דידינו: סיפור המקרא הקל של האבות הנוודים היה פרי האדמה הקלה הזאת, בעוד שההר הוליד את המשא הזועם־הסלעי של הנבואה.

ובאדמה הקלה של הדרום נקלט סמילנסקי, בה שם את מבטחו. אף מזלו גרם, כי קדמו לו נקודות־אחיזה ספורות: ראשון־לציון אשר בתמיכת הבארון, גבעת גדרה על גבורת בילוייה והחתירה העצמאית של נס־ציונה ורחובות. ועוד נקודות־אחיזה בודדות ומעטות: הגפן והשקד אשר השרישו בנקל מידי הקולוניסט היהודי; בני ערב שוכני כפרים ואהלים.. זה הצירוף המעט אשר צריך היה לשמש קרקע־יניקה לנפשו הרגישה של הסופר, כשם שהיה צריך לשמש מקור־מחייה לעובדי־האדמה הללו. ואמנם היה באשכולות הגפן כדי להרנין לב בחור ובמושבה העטורה גבעות כרמים היה כדי לשוות חזון חלוצי נשגב לעבודה ולשמירה בלב “מדבר”. סמילנסקי נאחז בכל נימי נפשו בחזון זה ולא זז ממנו במעשה ובמחשבה.

אך זו צרה: לא ריחמה התקופה ולא פינקה את “בחוריה” וקרקע האחיזה נעה־נדה תחת רגליהם מזמן לזמן. אך זה עטתה האדמה הקלה הזאת ירק כרמים והנה פני כורמים “קבצו פארור”.. אך זה הנץ השקד ונכזבה תוחלת גם ממנו… אך זה קפץ ועלה יריב צעיר לשניים הקודמים – עץ הפרדס – וכורת המלחמה הונף עליו. צדקו לכאורה המהססים: קרקע־יניקה זו עדיין חגה־נעה והיא כמתכחשת לחלוץ שבא להחיותה… בטוחה־חמה ורחימה הרבה יותר ממנה נראתה אז אדמת העיירה מן העבר.

ואם האדמה לא “חלצה שד” – שמא יעזרו יושביה, אשר אומצו לה במשך מאות שנות עזובתה? משה סמילנסקי פנה ברגשי אחווה אל הבדווי והפלח. ויוגד כאן: אם היוצר – כוחו במקורו הלאומי דווקא, הרי בעיניהם של ראשוני החלוצים עדיין לא נדמו פלח ובדווי כזמורת־זר. הללו באורח־חייהם ובסדרי עבודתם – בגורנם, עם עדרם ובמחרשתם, במליצתם ובמשלם – היוו חלק מהנוף. סור אל אוהל בדווי בצהרי־יום והתבשם משתיקתו של “חכם־קדם” זה… ראה אל דרך הרעייה שלו והשקאת העדר מן הבאר… ראה אותו זורה ברוח ומביר… ולב סמילנסקי הלך שבי: אמנם צירוף זה יעלה יפה! –

מיד החלו מסתערות סופות להפר גם את המיקסם הזה, כשם שטילטלו עדיין רוחות הים את האדמה הקלה עצמה. תום השכנות לא האריך ימים – עבודת הערבי הפכה “לבעיה” של התחרות העבודה הזולה; נדידת הבדווי מהנגב עם עדרו היתה בה משום אזעקה של סכנה למושבה. המושבה גם היא הצרה בעל־כרחה את צעדי הכפר הערבי; הכפר הערבי הפך לאורב־בסתר למושבה שכנתו. היו שאמרו: ברובה ביד תשובו ותהיו לידידים שווים במעלה (זה עיקרה של ידידות…) – אך גם כאן נחרץ כבר ברוח המזרח: לא ידורו מלכים שניים בכפיפה – –

הווי אומר: על כל מדרך כף־רגל מיקסם־שוא, מבית ומחוץ. – ונוסיף עליהם את החומר האנושי־הראשוני שלנו, שגם הוא אינו יציב. הקולוניסט – ורבבים ראשוניים בכתונת־הפסים של חלוציותו – היותו נתמך והיותו עובד עבודה ערבית עד לשכחה של ייעודו. הקולוניסט הנאמן לעצמאותו עד לאפיסת כוחות – גם הוא אינו מחזיק מעמד, כי התנאים חזקים ממנו וקשה ההתלבטות סביב מכדי למצוא בה אחיזה. לא ייפלא, כי מספר צעיר הופך בתנאים אלה לעתונאי שנון, שהוא מבקר קשות ונאנח עם המבוקר – הנה יצליף עליו בשבט לשונו אך מיד יזכור כי טוב ממנו אין, ועליו ובו שארית התקווה. – האמנם יכזב עמלם של “ראשונים” וממשיכי דרכם? – –

דא עקא, כי בישוב המתהווה אין לשבת שאנן גם בצל הזכרונות. מהוויכוח המר והעוקצני של חבר פועלים עם האכר מעבידם, או המשגיח שמונה על ידו – ועד לשולחן הכתיבה המרחק קטן… המרחק אינו רב גם מהבמה, עליה גוברות ועולות הטענות החותכות נגד האכר ו"מעמדו", תרתי משמע. רבים הפולמוסים העקרוניים המתלקחים סביב בישוב המתהווה ואין לך פינה פנוייה מהם: העקרון הנעלה והמציאות – שמירה והגנה, העבודה השלובה והאחוזה בכל בעיות־היסוד של ישוב, התנדבות ו"גדוד עברי", “נילי” וריגול – כיצד עולים כל אלה בקנה אחד – ומי ישפוט, מי יכריע? –

היוצר האמיץ והמבודד, שהיה לאכר והגשים בעמלו את בנין ביתו במושבה, ממשיך להלחם בעוז על צירופי התנאים היסודיים לציריה בתקופת־זמן ראשונית־סוערת, כשהחלוץ עדיין מנותק ממחנה־העם ומזמן לזמן מציצה השאלה – האם העם מעיקרו יקום ויבוא אחריו? – כבדידותו של הישוב כולו, כן בדידותו הקשה לסופר: בלבטי נפשו הוא נראה פעמים “רומאנטי” בעיני מבקריו… בצירופיו הוא נידון לפעמים כ"סנטימנטאלי" ע"י מבקרים שמלאכתם בכך והם ממצים כביכול את הדין הספרותי לשמו.

עדיין לא ירדה בקורת הספרות, לעסוק בעבר במלוא משמעותה של מלחמת הכיבוש, אותה נלחם משה סמילנסקי – אך הוא לא זע ולא נרתע. משום כך הגיע ברבות הימים מכיבוש לגיבוש אקלימי, שיש בו משום הישג של נצחון לעבודת יחיד. כאלוף רחובות מושבתו הגדולה והפורחת הזקין ונאסף אל אדמתה, אחרי שקבע ציון ספרותי לדור. אפשר ויום יבוא אשר הספרות תודה בכך כי בכיבוש האישי של משה סמילנסקי בקרקע המולדת, הכשיר אותה ליצירה אחריו – על כך יעידו דורות יוצרינו כאשר יעברו גם הם את חבלי ההשתרשות, שיהיו קלים להם מאשר לקודמיהם.

 

ג. סופר הישוב    🔗

אם מעמדו הספרותי של משה סמילנסקי היה בחזקת סוגיה למבקר הספרותי שלנו, שבדק שבע בדיקות והתקשה ליישב – סמילנסקי – חווג’ה מוסה, כותב הסיפורים, הזכרונות והמאמרים, מהו? – באו כרכים קטנים פרי שיבתו, ויישבו את הסוגיה הספרותית: סמילנסקי הוא סופר־העם, מספר הישוב. בנידון זה שימש הציבור תמיד מורה־דרך למשפט הספרותי והקדים אותו: ספרים אלו של משה סמילנסקי נפוצו מיד להופעתם ו"עמך" קוראם בהנאה. הנוער בולעם כבכורה בטרם־קיץ, הכל מסיחים בנועם סיפורו הרהוט והרענן שנשתמר עם זקנה. ־ ומודים בלי אומר ודברים: ספר זה ספרנו הוא.

משך ארבעים שנה ומעלה עמדו בו התום והפשטות וטעמם לא פג. יתר על כן: הם הוסיפו להתבשם מריחה של אדמה ולהיזון מלשדה. אמנם במרוצת השנים חל שינוי בתהליכים של היצירה הישראלית בארץ, – כליה התגבשו, רמתה עלתה, נצטרפו אליה כמה בנות־לווי של המחקר וההווי; – אך סמילנסקי, כתום ארבעים השנה, עומד בתומו ופשטותו, כבהיותו בצאת השורה הראשונה מתחת לעטו. קל־נפשי־רגשי ורואה בהרף־עין את העיקר – את החוט המקשר בין הדמות אשר בחר בה ובין האדמה. כן נוצרה עמו במשך השנים מסכת גיבורים וגיבורות, שאין בהם מחלצות ופאר או אבק של התהדרות בכלים שאולים מעולם אחר. אף־על־פי־כן יפים הם, נאים ואיתנים.

סמילנסקי חרת את אלה בצפורן הפשטות. איני יודע את המקורות המדוייקים מהם שאב את הפרטים, אף שהוא מציין את המקורות הללו. נראה הרבה יותר, כי משה סמילנסקי מאז בואו אחרי שירת הבילויים הראשונה לארץ, דבק בכל חום־נפשו אל הדי השירה הזאת וספג לתוכו פרט ותג, שאינם נחשבים בעיניהם של “הבאים”. מה טעם מיוחד יש, למשל, ב"פאס" (תרבוש) שזנבו נתלש… מה ערך אם לבש פלוני גרביים או חתל בחותלות, מה חשיבות אם מספרים בדווים נבערים מדעת בבנות־תופת שבעמקי ביצות? – אבל סמילנסקי שנעשה מורה לרבים לעת זקנה, ידע להיות תלמיד אצל ראשונים, להתחמם באור נשמתם ושיחם, רמזיהם וניצוציהם. סמילנסקי הבין מה מראה איום לובשת ה"ירוקה" של הביצות בעיני בן־הטבע, הנמק בזרועותיה החמות והקרות. הוא קלט באחת ולתמיד את מראה השממה והציה של ארץ “אוכלת יושביה” – והמראות והפרטים היו לו למשמרת – והוא היטיב לשמור.

למותר לומר, כי “עראב סטריה”, “א־דוראן”, “חוצירה” וה"חאן" – מחרוזת שמות זו החורזת כחוט־השני את ראשוני כתבי סמילנסקי ואחרוניהם – אינם לגבי דידו שמות “מזרחיים”־"אכסוטיים", העשויים לגרות את הדמיון של הקורא, אף שהוא יודע לגרות את הדמיון. השמות הללו הם לגבי דידו פרשת העלייה הבלתי־נשכחת אל גבעות־חול ולתוך אדמות־ביצה. – ודי שייראה רוכב על אחת מגבעות “חוצירה” – והרוכב רוכב יהודי – ואנו רואים את גאולת הקרקע בתנופתה הנועזת; די שנראה את חלוץ חדרה נוגס מהלחם הטרי על סף המאפיה שבזכרון־יעקב – כדי שדורי־דורות לא ישכחו עוד את סבלם של החדרתיים הללו. די לנו בדפיקה אחת על מכוש באשון־לילה ליד ה"באייקה" אשר בראש גבעת דוראן כדי לדעת מה עשו ופעלו יהושע חנקין ואהרון אייזנברג או שאר כובשי שממה, הבנאים של מושבותינו.

ולכל לראש – מה עשו ופעלו חיילות אלמוניות – ביילות, גולדות ו"סרוריכות" – אשר בשמותיהן העממיים וברגשותיהן השאובים עדיין מדפי “צאינה וראינה” של אמהותיהן בגולה – יצאו בראש וכבשו אדמות וארץ.

אף יש ותישמע תרעומת כלפי משה סמילנסקי: מדוע תוך ארבעים שנות היותו עובד עבודתו הספרותית הפוריה, לא גיוון את כליו יותר, לא ליטש והעמיק כדי לבנות מהם בנין סיפורי שלם? מדוע הסתפק במראה עיניו ובמשמע אזניו ולא העמיק בכליו אל המעמקים של ההיסטוריה הקבורה מתחת לחולות קיסריה או לרגלי הר “זמרין”? – הרי אנו, הסופרים הצעירים ממנו, איננו מסתפקים ב"צ’רקס" ובבדווי רדוף־רעב, אלא אצים אל ספר המחקר, בודקים ושואלים אל העבר, כדי לתרץ וליישב את ההווה. – סימן רע למי: לנו או למשה סמילנסקי? ושאלה זו יש לה חשיבות, כיוון שיש לראות את משה סמילנסקי כאבי היצירה המקורית של הישוב ואנו תלמידיו.

ודאי שזו אינה בגדר שאלה, ואין לטפול אשמה על משה סמילנסקי, על שמרו אמונים לדברי־הווי. בנידון זה הוא עשוי לשמש לנו מופת של נאמנות – ובוודאי על כך מחזיק לו הציבור טובה תוך הכרה ברורה, דהיינו: סמילנסקי, אתה נאמן עלינו כיוון שמסרת וציירת אישים וציונים כהווייתם – וזה חשוב לנו מאוד. אם זה המשפט הציבורי על יצירת משה סמילנסקי, יש ללמוד מכאן, כי ציבורנו היה צריך ליצירה עממית של הישוב. אמנם הוא קרא בספרים, בלע תרגומים הרבה והתווכח על “זרמים בספרות” – אך בסתרי לבו לא פסק מהתגעגע על ספר־עם של הישוב עצמו – ובא סמילנסקי ונתנו.

כן עבר משה סמילנסקי לעת זקנה עם “נרות נשמה” מחדש את הדרך, בה יצא בעלומיו במעדר ובעט – שינוי אינו ניכר כמעט ואשר קרא את סיפורו אז, יכיר מיד את הכותב גם בספר האחרון. אמנם שינוי־מה חל והוא, אולי בנעימה הפנימית המלווה את הדברים עם הזקנה: שוב אינו מתייחד עם הדמות בלבד ולה מקדיש את כל מעייניו, אלא גורם נוסף מלווה אותם: הדור. סמילנסקי רואה לנגד עיניו, על סף העשור השמיני לחייו, את הדור־הדורות הבאים ושואל בדאגה: היהיו לאנשי־אדמה? –

פועל זך ותמים עשה איפוא סמילנסקי לאחרונה – לא עם המתים – כי אם עם הישוב. ספר מקרא נתן לו. שוב לא ישאל ילד: מה סיפור מושך אוכל לקרוא? – ואשה־עולה גם היא אינה צריכה שאול: מה קריאה עברית אוכל לקרוא, כדי להכיר את הישוב? – ילכו אצל סיפורים אלו של משה סמילנסקי ויעכלו אותם בדמיונם ובלבם – כי הפשטות מדברת מתוכם. גיבוריו הם שרקמו את הפשטות הזאת ולכן הניחו את היסוד לשרשרת־הזהב הנמשכת עד ימינו דרך רבואות החקלאים שמספרם ילך ועצם – עד היותם למשפחת־האדמה שלנו, ובחייה יהיו לנו חיים כעם.