יש והייתי תמה על עצמי: הנה מזמן לזמן נמצאה לי בנקל גישה אל סופר פלוני ואלמוני מבני־זמני, ולא כן באשר ברש שהיה קרוב לי מבחינות מסויימות הרבה יותר מאחרים. – על שום כך אמרתי שיש להתאזר ולשוב אל “הנושא” הזה, להתגבר על המניעים המפריעים, אשר בלא־ספק היו נעוצים בו בעצמו ובמהותו. לכאורה, בן־אקלימו של ש"י עגנון היה ואף־על־פי־כן שונה ממנו במזגו מקצה אל קצה והוא עצמו היה מעיד, כי “בגבול” של שני האקלימים (הרוסי־הגליצאי) עמדו רגליו. על כל פנים, בתכונתו ובמהותו מיזג תוכו כמה סגולות, שעשו אותו מרכז במשמרות ובמעברות של יצירתנו החדשה.

הוא היה מספר, אך לעיתים אמר דברי הגות ושיר; היה מלקט מזהיר של אגדות ואמרי־חן משל העמים ובו בזמן עורך ומכניס בעין יפה ומדריכה לשער הספרות צעירים שיצאו למערכה. יתר על כן: אף הוא (כעגנון) סיפר לא מעט בשבחי ארץ־מוצאו ובכך לא שינה מחבריו לתקופת־המעבר, אך בו בזמן קנה לו מושב־קבע על מדוכת החיים בארץ, הסתכל בהם והחל נוטל מהם ביד זהירה כדי לנסותם על אבני היוצר. – כיצד עשה ברבגונות זו ורעננותו עמדה בו, שעה שרבים מבני־זמנו קמלו או נשארו עומדים בפרשת־דרכים, כשזכויות־עבר מפארות את ראשיהם, אך לגבי ההווה נתעצמו עיניהם מראות? – מה עמד לו כי יעבור במקלו בשלום, במקום שחבריו נשארו עומדים בריסוק גוף ונשמה? – הוא יצא את גאליציה ארץ־מוצאו, מזויין בחוש ריאליסטי דק ולא נזקק למיסתורין או לאמצעי חיפוי כיוצא בהם – – עטו שב לפנים ואחור – מחוכרי אחוזות בגאליציה ל"גננים" בארץ – ומזמן לזמן העלה סיפור “חי”, ריאליסטי באפיו גם הוא, ממרחקי עבר (גירוש ספרד), כאילו מעשה בן־זמנו הוא ואינו צריך ללבוש רומאנטי. – –

נאמר על ברש, כי היה חניך לגישה ריאליסטית זו של אסכולת הספרות המערבית המעודנת (שניצלר, סטרינדברג). מסיפוריו ניתן ללמוד כי נולד וגדל בתוך הווי כפרי דשן, אשר העיירה הגליצאית (היהודית) נמצאה אי־שם מאחוריו. בחזית שבו היה “המגרש הירוק”, “בית מבשל השכר”, ארמון הפריץ וחצר החוכר היהודי – והם־הם אשר הכשירו את ראייתו, פיתחו את הסתכלותו וטיפחו את תחושתו המציאותית. ההווי החסידי לא עירפל את תפיסתו, כי אוסם התבואה הסוס והברווז העניקו לו חוויות מוחשיות יותר של שמחה ועצבות גם יחד.

נראה איפוא, כי על רקע זה גדל כופר מובהק, חד־עין ועליז, אשר ראה את שובל שמלתה של אכרה בריאה וחש את היופי היצוק באדמה דשנה והבל העולה מבליל המזונות לחזירים בדירם. הוא חש ברמ"ח אבריו, מה איתן יסוד הקביעות שבנפשם של עובדי גרנות, מובילי עצים מהיער – בנפשה של האוכלוסיה “הנכרית”, החשוכה־הנבערה אך מוטבעה בחותם העמל הראשוני המושרש באדמה. מאידך – ולעומתו – מה חלש ורופס היסוד היהודי האוורירי־התלוש, האיתן לכאורה בחסדי שמיים, אך הווייתו המציאותית קלושה־תלושה וכן קלושות התאוות ביסוד הזה… ובין שני היסודות המנוגדים, השכנים מאונס, מטייל הנער עדין־הפנים, שולל ומעריץ ונפשו אינה יודעת שליו.

מבחינה זו אשר ברץ “פורץ־גדר” (אולי בדומה לשופמן מעבר לגבול). כי אינו כבול ואינו עטוף בגלימת ההזייה החסידית ותמימותה; – אך תוך פריצת הגדר הוא מחשל לעצמו מעין חוש של זהירות חדה לגבי האווירה “הזרה”. נשים לוטות עצבות עוברות לנגד עיניו, עמודי עשן מתאבכים מעל שדות, ארמונות של “שליאכטים” מטים לנפול, יהודים מתמשכלים למשא־ומתן – ומתחת לכל אלה זעה־נעה הקרקע והזעזועים מורגשים היטב לאוזן השומעת… קבר של חלל יהודי מכריז והולך מתוך גן נכרי: – “נאסטיה הנאווה והברה היא “גוייה” בנפשה ואיוואן דידיץ' רוצח בדמו, עם היותו אכר הגון”. – –

קם העלם המתבגר ויוצא בשקט את שדות “המולדת הזרה” – אינו מואס ביפייה, אך הוא מסוכן; הוא אינו מוחה מלבו את זכר האשה היהודיה הנסוכה עצבות גורלית, אך עצבות זו מבשרת כלייה בלתי־נמנעת לבית היהודי. אפשר שאינו חושש גם לאותות ההתנוונות הניכרים לעין בתחום זה, כי בינתיים קנה לו תודעה אנושית עמוקה שהיא אומרת, כי חיים מתנוונים סופם להתחדש. מכאן השקט של אשר ברש על עברי פי־פורענות ומיסתורין שבחיים האלה – כנף שחורה נפרשת ובת־כפר יהודיה עולה באש – אך מי שהיה סטודנט צעיר, שפרנסתו ניידת על הוראה בחצר יהודית זו או אחרת (רודורפר) – חווייה חדשה כבר מרמזת לו ממרחקים.

אין ברש זריז מטבעו לקפוץ לתוך המרחקים הללו ועדיין הניגודים המתרוצצים בחוויות הזמניות מתקשרים לקשר של אהבה סופית, בו היסוד היהודי מנסה פעם נוספת להידבק בחרדה וכמיהה אל הגזע החזק ממנו (“אהבה זרה”) – אך הנוכרי השותה לשכרה ודבוק במעבה אדמתו, שוב אינו מהסס לגלות את שנאתו הדמית ליהודי. תהליך זה של ערגה ותשוקה אחרונות, מתקשר בזהירות “ברשית”, ונעימה תרבותית־אנושית מרככת את השרירות “הגויית” – והנה מציץ אי־משם החזיר הטמא ליהודי ו"בן־המדתא" שונא ישראל היסטורי, מגיח בכל אימתנותו (הממשית והמדומה כאחד)… מיד מתגלה המחיצה בין פראניה, הנערה הקאתולית והעלם היהודי האוהב (פרץ!) – והקשר ניתק בכוחן של אמונות ודעות טבועות בדמיהם של השניים.

הקשר ניתק ואולי עמו גם קשרו האחרון לאדמת־נכר, כשברש מפליג על סף מלחמת־העולם הראשונה אל המולדת השנייה, עמוס מטען ריאליסטי של דמויות ורשמים ומציאות יינית של דגן ותירוש. לאותו זמן כבר אימץ לעצמו את הכלי הספרותי של הסיפור הקצר, אף את המידה התרבותית של כיבוש היצר. מידה אחרונה זו קיבל מהספרות של מערב־אירופה. בניגוד להסתחפות בשטף “האידיאה” והמלל האפייניים ליריעה הגדולה של הסיפור הרוסי – ליטוש וחידוד הכלים, דייקנות בסגנון ומשטר של מחשבה – באלה מגיע ברש אל שערי הארץ והוא אברך צעיר.

אין תיאור זה מתחייב בדיוק כרונולוגי של הופעת כתביו, אך התחומים ברורים גם מתוכם. ובארץ כבר מתנערים אותה שעה באהלה של הספרות המתחדשת ניגודים ראשוניים – אם מזה עולה נהמת נפשו של ברנר, כשהיא מסתחפת ביגון עצמה ובחזות הדור כאחד, במידה שאינה מקבלת מתחילה מרות של יצירה וסייגיה – עולה מזה נעימה הגותית וכבושה יותר של מערב־אירופה (ר' בנימין עם קבצי “יפת”); – ועם שהאחרונה מכריזה גם היא על “צער” (“צער עולמי”), אינה מתפתלת בכאביה, אלא שואבת כמעט בהנאה רוחנית את הגותה מ־"וולט־שמרץ".. אין זו גוזמה אם נאמר, כי אל מול הסובל “פרום הכתונת ופרוע־השער”, מהטיפוס המזרח־אירופי, ניצב כאן הסובל המעודן המערב־אירופי, כשהוא ענוב עניבה וצווארונו מעומלן והוא ניתן מתחילה להתנחמות רוחנית, במקום שהחיים נראים כמדור תחתון.

הראשון מוכרח להסתחף בצערו ובסבלו כי הוא עצמו “דמות היגון” של סביבתו; השני יודע את הסוד, איך להעשיר את חייו בתרבות מחשבה (גם שאולה מן החוץ) – ובין הקצוות־הקטבים האלה מתחילה לעלות על אדמת הארץ אפשרות שלישית: אפשר לו לצער שיהיה מצוי בחיים המתהווים סביב, ואף־על־פי־כן התהוות זו כשלעצמה כבר ראוייה לחדוות יוצר ולמסתכל אמן. דומה כי עמדה אחרונה זו תופש לו אשר ברש ואינו זז ממנה, חרף הקשיים ואי־הפופולאריות שהיתה עלולה לגמול לבעליה בעיני הסביבה, הרוצה ומשתוקקת כי יתארו אותה “בצערה ובלבטיה”.

וגורם נוסף ומיוחד לברש – שהוא נתפש להווי המתרקם בעיר העברית החדשה; הוא איננו אץ אל הנושאים הקוסמים של אותה תקופה מחוצה לה – השומר בכרם, השדה והשבולת (במשק האכר הגלילי או הקבוצה אשר נולדה), הגבורה מאחורי קיר המושבה המבודדה – – הוא מאמין כי הנושאים מצויים גם באשר הנהו, מסביב לו. אנשים עושים בבניין פרבר, הפרבר נוגע במשאו־ומתנו בעיר הערבית־המזרחית. יהודים קמים ונופלים.. מורים משננים לתלמידיהם את לשון התחייה – כל אלה מתקשרים עליו ברוב־עניין, אשר ההסתכלות וחידוד החושים והעט עשויים ומצווים למצוא להם ביטוי.

הרי שגם כאן הוא ממשיך בדרך של “פורץ־גדר”, אשר אינו מתחייב בעדיפות הנושאים כנתינתם, אלא מקיים לעצמו את חירותו ושיפוטו של מסתכל. וכל זה בא לאשר לנו כי אשר ברש אינו רואה את ייעודו כסופר־לוחם רעיוני־אידיאי, כרוב חבריו לעט ולתקופה אשר מקור השפעתם רוסי; גם מאדמת נכר נפרד ללא מלחמה אידיאית וכן בארץ אינו נגרר לתוך מלחמה רעיונית. הוא נושא את נפשו לתיאור האפי ולצורך זה הוא מצוייד במידת המתינות, בתרבות ספרותית (שבאפיו), בכלים לשוניים שהם משתכללים מתוך החיים החדשים (ואינם שאובים דווקא על תוכם וקרבם מן הפסוקים והמקורות), ־ הייתי אומר: הוא נושא את עיניו לנייר בהיר, לחרוז קצוב (והשיר הקטן עלה בידו להפליא) ולסגנון חדש ומאיר־עיניים. כיוון שסיגל לעצמו את אלה, הוא יוצא “לדרך הכתיבה”.

וכבר בסיפור הקטן נותנים את אותותיהם המידות האלה – מתינותו של מספר־מתאר שיקר לו הפרט מן הכלל וחשובה לו הדמות מהציבור (אף הדמות השלילית בכלל) והגישה הריאליסטית, שהיא סולדת “ממצווה מלומדה”. באופן זה, החרוב פרי הארץ הדבשי והמקודש עלול להיות גם אכול־רימה –"שנסורתו התפלה משתפכת בפה וגורמת לרקיקה" – – אפשר שהוא בגדר נאטורליזם מקניט במידת־מה, אך הוא מונע השתפכות במתיקות מונוטונית או פתיטית – וזו כשלעצמה משמשת ערובה לרעננות של כתיבתו – עתה הוא יכול כבר להעלות “ממטחווי מרחק” גם את הציור הנלבב מעברו שנשאר מאחורי גוו – על כל סממניו – –

– – “ריח הלתת המתבשל, ריח חם ומתוק ומשביע, נודף בימי הבישול (של השכר) בכל רחבי העיירה. היהודים מרחיבים אז את נחיריהם ושואפים אותו לתיאבון מתוך קריאת הנאה עמוקה: אה, מחיה נפשות! – – אחרי־כן הם שולחים את ילדיהם הקטנים עם הגדולים ובידיהם קנקנים וקדרות לקחת ממשרת־הלתת החמה והמתוקה, שקוראים לה “מנתה” ובלשון המבשל האשכנזי “וירצה”, שותים לרפאות החזה ומבשלים מן הנותר ללפת בו את הפת.” – זה מתיאורי בית מבשל־השכר, אשר ברש אינו חוסך למענם עושר לשוני מדוייק עד – לאלפס ולתרווד ולפיטס ואגן־מקרה – כל אחד לעניינו.

מכאן, לכאורה, המסקנה שאשר ברש הוא “שקט”, כמי־השלח ההולכים לאט ויש עמו סוד משלו לגבי “גילוי וכיסוי ביצירה”. אף זו הבחנה דקה המטביעה עליו את חותמה, להבדיל בינו ובין חבריו־לעט. ושוב – אניח כאן, כי גילוי שביצירה הוא מיסוד נפשם של הרוסים (והמושפעים מהם), בעוד שהכיסוי היה יותר מיסודם והלך־רוחם של מערב־אירופיים. אף מסתבר, כי הגילוי “הרוסי” הזדהה באיזו מידה עם חותם היצירה הישראלית הצעירה, ששאפה “לתכלית הרעיונית שבדבר” ואפילו תוך זלזול או ויתור על אמצעים אמנותיים – מה שאין כן הכיסוי אשר גרס אמצעי־לווי לצורך הגיבוש האמנותי של התיאור. לגבי ברנר הרי הכיסוי נחשב אמצעי מזולזל מיסודו ולא ניסה אפילו לחפות על העובדה כי גיבוריו למעשה אינם אלא אחד – יוסף חיים ברנר בעצמו.

לא כן בברש, שהחומר שלו נלוש לאחר אותה תסיסה שהיא גורמת לגילוי והתפרצות. – כאן מן הנמנע להראות על הסופר עצמו באצבע, שכן הוא בא כבר לכתיבה תוך חיוך קריר, תוך ראייה של “הצדדים השונים”, הרציני והמגוחך, מלגו ומלבר. משום כך אינו מתבזבז באנחות ובגניחות ובהתייסרות עצמית, אלא מוסיף לשקוד ולטפח “תרבות של כתיבה”. לסירוגין הוא מתרגם ספר או עורכו, שוקד מתוך הכרה כי סופר חייב לדעת, כי נחוצות סבלנות ו"דיסציפלינה" של כתיבה – משום כך אורגת ונמשכת התגבשותו הספרותית, ומשום כך עולמו הספרותי נשאר בגדר סוד גם בפני המקורבים לו, אשר מספרם הולך ורב, כמו נעשה להם ברש למרכז. – כיצד?

גם החיים החדשים בארץ, ובד' אמותיו של ברש עצמו אינם מתרקמים מאליהם ומתוכם. כי אם ננעץ קנה ועלה אי קטן בשפת־ימה של תל־אביב – באה מלחמה ועמה טלטלה קשה על פני הארץ הדלה והישוב היהודי שבתוכה. התחדש השלום – ושוב המציאות אינה דומה לאשר היתה – האם ניתן לאחות את הקרע בין רומאנטיקה של חיים מתהווים ובין כניסת “החומר האפור” של עולי גלות פולין, פליטי רוסיה ההפוכה והדחף הגובר והמשווע ל"בית מדיני", ליסודות סוציאליסטיים־רעיוניים שונים של חברה ועבודה? – ברש שנוסה כבר באיחוי הקרע הראשון תוך פרידה מהמולדת הזרה – האם רואה הוא אפשרות להשליט סדר ומשטר במערבולת זו שחלפה כסופה – בין קלגסים תורכיים – אוסטריים – גרמניים, אשר אך זה נעלמו מעל פני הארץ ובמקומם באו בריטים? –

מעין אפלולית משתררת במחיצתו של ברש דווקא בימי גדולות. כאן איש־לווייתו הנאמן, יעקב רבינוביץ, עדיין מוסיף להלך מזמן לזמן בשבילי החול אל מושב ומושבה מן העבר (פתח־תקווה, עין־גנים), אך חוזר גם הוא דמום, שוקע בכורסה ותוקע את עינו בספר. – “נו, יעקב, היש חדש?” – שואל “אשר” קצרות, כשאפודת־עבודה לגופו ושפמו מתחייך בעצב. – “שמע, אשר”.. – נענה לו יעקב רבינוביץ, אך דבריו שוב אינם משיגים את מרוץ מחשבותיו. – “הוא אשר אמרתי.. – מרמז אז ברש בחיוך רב־משמעות – שוב לא קול דברים אנו שומעים, אלא הדים”. (כשם הירחון שהוציא כאכסניה עצמאית).

הנה ברוח זו מצטיירת בעיני אותה אפלולית של ציפייה במחיצתו של ברש, תוך רעש התמורות המתחוללות סביב בלי הרף. אם הכאבים הנעקרים־נערכים של היחיד שוקעים מטה־מטה, הרי כנגד זה גואים ועולים כנחשול סביב כאבים חלוציים־גורליים; תפיסות שקטות וזוהרות של העבר־הקרוב כבר נדחקות בלי רחמים בגלגל־הרעש. “הפועל הצעיר” והאידיאליזם הטהור, בו נעשתה בקדושה העבודה לתחיית עם ולשון – נדרשים להתפשט בגדי שבת וללבוש בגדי חול. כבר נשמע ניב צעיר, ענות תפילה והפיכה נשמע במחנה – די לזכור, כי במחיצה זו מופיעות הפנים החדשות מקרוב באו – כאן אורי צבי גרינברג בשלהבתו – וכאן אברהם שלונסקי בסערת רוחו – כאן יצחק למדן המעונג, אשר עיניו כבושות בקרקע כרואות לסבל – – כלום ברש עדיין “אח לצעירים” שהם נמשכים אל מחיצתו, או אולי “תושב” הוא ושקט התושב, המלווה את הליכותיו, הוא המושך אליו? –

מי יראה לספק ולוודאי בנפש היוצר? – קול דברים כבר נדם בפרוזדור ביתו, אך לא שקט עבודה עולה מחדרו – – משום־מה בגינתו הוא מהלך, המשפך ביד או הצינור והוא מדשדש סביב לעץ־הזית או לשיח מאחורי ביתו. מהלך ועינו כבושה בקרקע ופיו קפוץ ועל חלקת לחיו שוכנת עננה חיוורת־עייפה – – אין זאת, כי לא ברש “השקט” הוא או אולי השקט מתחילה היה בו משום כיסוי – והמתיחות הספרותית היא הלופתת את האיש במאמציו לתת ביטוי לנושא השמור בלבו, והדבר אינו קל כל־עיקר.

העבר אינו נדחק מפני ההווה והנושאים שמורים בלבו – “איש וביתו נמחו” – “כעיר נצורה”, “גננים” – בכך ידע כי עליו לפרוע את החוב הספרותי לסביבה שנתמזג בה והיה אתה לאחד. וכאן הקושי – אשר המספר מנחש אותו מראש: הפחד של הנושא הקרוב קרבת מקום וזמן.. פחד הקורא לקרוא, שמא יראה את בבואת עצמו בספר… סקרנותו של הקורא לבדוק ולתהות למי נתכוונו הדברים… האם לפלוני או לאלמוני? – “הרי הללו חיים עמנו ואנו מכירים אותם” – – זו המיגבלה הכובלת את הגישה הריאליסטית – ואין כאן האמצעים של החיפוי העומדים לסיפור, על האלמוני בשדה ו"מאחורי הקיר" והטבע עצמו מחפה עליו – כאן רחוב ועיר דובבים ומכריזים סביב ואין מהם מנוס – –

ואף־על־פי־כן אשר ברש מעז ועושה את חובתו לסיפור במיטב מצפונו – הנה גבר מתרונן משפעת חיים והנה אשה שהיא מקבלת עליה מרות וכניעה באהבה ובנכונות (מזרחית) – מי יאמר, כי ברש מהסס להציץ לעמקי הסבל האינטימי של חיי הגבר הקלים (קלדם! – “איש וביתו ונמחו”), אך סופם קודר לגבי עצמו והנשים הבאות במחיצתו! –

מעז – ובריאליזם אכזרי: “– – ויום אחד התחיל גם הוא להכותה. היא העלתה את חמתו בשל סירובה העיקש לאכול בצהרים…וכשעמדה במרדותה הכה באגרופו על כתיפה. איזו נעימות משונה השתפכה אז בכל גופו. אך פתאום אחזהו רגש בושה, קם ויצא מן הבית בחרי־אף. היא רצה אחריו להשיבו אך הוא כבר הרחיק ברחוב, כשהוא מטלטל את כובעו הפוך בידו ותלתל שחור רטוב מזיעה דבוק למצחו” – –

ולבסוף מתוודה הגבר לאשה הנכנעה: “הן תביני שאין טעם להתענות בחיים לא־חיים. איני מרגיש בי כוח לעשות איזה דבר והרי בעולם זה אי־אפשר בלי עשייה. על כן עלי לצאת מן העולם. אני עושה זאת כמעט בעונג. עונג לי למות, מפני שאין לי עוד עונג לחיות. בשבילך הייתי רוצה לחיות – לו יכולתי להועיל לך – – – כשהייתי ילד למדתי ב”חדר" כתבי הקודש. איני זוכר איזה ספר. בספר היה כתוב: “שם ינוחו יגיעי כוח” – אני יגיע כוח ואני רוצה לנוח – –” – והאיש הקל עצמו, אף הללו שנכרכו אחריו בדרך חייו וגם הבית אשר הקים – נמחים – – חותם זה של כלייה הוא אשר הציק לו לסופר עד שגאלו בביטוי.

הוא ממשיך איפוא גם לעת עמידה לפרוץ גדר, כבתפיסת עלומיו, ושוב לא נרתע מלגולל את היריעה כולה (“כעיר נצורה”) – על פרנסיה ספרדיה, אשכנזיה, תימניה – זה הערב־רב הדל והמגוון של הישוב העברי החדש; סופריו, נשותיו, אזרחיו יפי־הרוח וגסי־הרוח שבהם, – ככל שחי חרד ונאבק עולם זה של זעיר־אנפין כשהוא נתון בכף־הקלע של איומים וגירושים.

הנה משיכת־קולמוס קלה ומלבבת – משהו מ"פולמוס הלשונות" בהדיו האחרונים: מורה פרטי לצרפתית פינטוס והנכפה הקנאי אלמוגי לא יכול סלוח לו למורה פינטוס שהוא מלמד את ילדי ישראל את הלשון הצרפתית – – הדברים הגיעו עד כדי כך, שבעברו על בית פינטוס היה רוקק וקורא בקול רם ובמלואו את הפסוק: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא” – – – עד שבא אלמוגי יום אחד לחנות – ופתאום עמד כמסומר אל הסף. את מי ראו עיניו שם בין השקים וסלי הבצלים? – אותו, את המסית והמדיח, את פינטוס עצמו, שעמד שם עלוב ושפוף, מחכה ברעדה לאוקיית הגריסים שהחנווני שקל לו – – כל דמו של אלמוגי פרץ אל פניו. העמיד את הבקבוק לרגל השק הראשון, הניף את שני אגרופיו הקפוצים וצווח: מצאתיך, עוכר ישראל! הגידה לי, עד מתי אתה מוביל לשמד את בנינו, את תקוות עמנו? – –"

לעולם ניתנת לו לסופר יותר דמותו של העלוב־האלמוני; – לא כן בדמות בולטת שהציבור כבר אישר אותה בגושפנקתו – ואף־על־פי־כן אין מנוס אלא לראותה גם היא באורותיה ובצלליה – ואפילו זו עומדת ראשונה במערכה כאשר חרב המלחמה מתנופפת על הראש – כאן גובר המאמץ של השחרור ממוסכמות ולהמשיך נכוחה בדרך – ואפילו הדברים נוגעים לסופר ואח־לעט, יש לראותו גם הוא בקלקלתו וחולשותיו של בשר־ודם – – כאן עייפות ומתיחות של מאבק שהוא ממריץ להגיע לכלל שלימות – – והחומר נשאר רוטט תחת ידו ־– אף שנעשה בזה נסיון “ברשי”, שקול ומחושב, ליישם את סממני הסיפור האפי ליריעה קרובה ללב, אך על שום קרבתה קשה היה ליישום. – הרי זו “פריצת הגדר” או “פתיחת השער” לראשיתו של הסיפור הארצישראלי מעיקרו! –

אף זהו כוח־המשיכה הסמוי באשר ברש, אשר גם בעמידתו ובעייפותו הוא “אח לצעירים” – – זו החידה שלא נודעה גם למקורביו, אשר ראוהו בהנאה “מהלך שקט” – והוא עצמו נושא בחובו את אי־השקט של דורו.