מק ריינולדס נולד בארה"ב ב־1917, והתחיל קריירה פוריה של סופר מד"ב (ולא רק מד"ב) בשנות ה־50. ריינולדס הוא בוגר ביה"ס לקצינים של הצי האמריקני, ובמשך 25 שנים היה חבר פעיל במפלגת העבודה הסוציאליסטית של ארה"ב. לשתי עובדות אלה יש בוודאי קשר עם נושא הסיפור שלפנינו, אשר נכתב ב־1964. גם כיום מגדיר עצמו מק ריינולדס בתור ‘ראדיקל מיליטנטי’, ובהקדמה לסיפורו שהופיע באחת האנתולוגיות סיפר: “אבי היה פעמיים מועמד לנשיאות ארה”ב2… פעם אחת נשך אותי עטלף־ערפד… במסעותי במדבר סהרה נחטפתי על ידי הטוארגים… נעצרתי ע"י המשטרה של ממלכת ירדן כי לא יכולתי להוכיח שאינני יהודי… השתתפתי פעם – כמשקיף – בהפגנה נגד שגרירות ארה"ב במוסקבה… ולמרות שאני שונא שיורים בי, הייתי נוכח בחצי תריסר מלחמות, הפיכות, והתמרדויות אלימות. אני מאמין שפוקדת את העולם מהפכה חסרת תקדים, לא רק בפוליטיקה אלא גם בתחומי המדע, המין והמוסר, הרפואה, והכלכלה. ואני בעד מהפכה זאת, בכל מאודי!"
* * *
היה זה עידן אחר. חלל אחר. זמן אחר…
ווארן קייסי קרא, “ילד! אתה פרדי מקגיברן, נכון?”
הנער עצר וקימט את מצחו בתימהון. “אהה. נכון, אדוני.” הוא היה כבן תשע, קצת שמנמן, במיוחד באיזור הפנים. “אז בוא איתי, פרדי. נשלחתי לקחת אותך,” אמר ווארן קייסי. הילד ראה מולו איש באמצע שנות השלושים שלו, עם איזו דינאמיות מאחורי העייפות שבפניו. הוא לבש מדים שלא היו מוכרים למקגיברן הצעיר אך הישרו עליו ביטחון.
“אני? נשלחת לאסוף אותי?”
“זה נכון, פרדי, היכנס למכונית ואספר לך הכל.”
“אבל אבא שלי אמר…”
“אבא שלך שלח אותי, פרדי. הסנאטור מקגיברן. עכשיו, בוא, אחרת הוא יכעס.”
“אתה בטוח?” עדיין מקמט את מיצחו, פרדי מקגיברן נכנס למסוקית. תוך שניות ספורות הוא עבר לרמה השנייה, ואחר־כך לרמה הראשונה, ובמהירות רבה המשיך לכיוון דרום־מערב.
עברה יותר משעה עד שגילו את החטיפה.
ווארן קייסי ירד את שתי הרמות בחיפזון והנחית את המסוקית בעדינות רבה עד שלא הורגשה כרית האויר מעל המוסך. באצבעו הוריד מתג ובו־זמנית הוציא את ידו הימנית מכיס המקטורן, אוחז במקטרת מפוחמת מרוב שימוש. כשמעלית המוסך ירדה לתוך המחבוא המחופר, הוא מילא את הכלי משקית טבק מרופטת.
במוסך חיכתה מרי בקה בעצבנות. אף שיכולה היתה לראות את הילד, אמרה. ''תפסת אותו?''
“כן,” אמר קייסי. “נתתי לו זריקה והוא ישאר חסר הכרה למעלה ממחצית השעה. הלאה תטפלי בו את מרי?”
האחות הביטה במרירות בגוף השוכב על הריצפה. “זה לא היה יכול להיות אביו? היינו צריכים לבחור ילד…?”
קייסי שלח אליה מבט חטוף והדליק את מקטרתו. “עיבדו את התוכנית כבר מזמן, מרי”.
“כמובן.” קולה הלך ונעשה קשוח. “אחזיק אותו בתא מאחורי חדר המנוחה.”
הוא ירד למטה אל החדר שהיקצו לו ופשט את מדיו. אחר כך נכנס לחדר האמבטיה ובמקלחת יסודית שטף מעצמן שליש מהשיער שהיה על ראשו ומחצית מצבע השערות שנותרו. הוא יצא מהרחצה קצת יותר רענן, ומבוגר בחמש שנים. החליפה שלבש לא היתה יקרה, חדשה, או מגוהצת מדי. חולצתו לא היתה נקיה, אלא נראתה כביום השני ללבישתה; היה כתם של אוכל על עניבתו.
משולחן הכתיבה הקטן הוא נטל עפרון אוטומטי אותו הצמיד לכיס המקטורן, ותחב מחברת עבה לכיס צדדי. לרגע מרקד את מבטו על האקדח, עיווה את פניו והשאירו על השולחן. הוא יצא את הבית דרך הכניסה הראשית והתקדם לעבר מדרגות המטבח.
מוצא הרכבת התחתית הקרוב היה כקילומטר מביתו של הסנאטור מקגיברן, וווארן קייסי עשה את הדרך בהליכה. כשהגיע לבשו פניו ארשת משועממת – אפילו לא טרח להביט בפני האיש שפתח לו את הדלת.
“ג’ייקס,” הוא אמר. “שהסנאטור מצפה לי.”
“ש.ח.ח.כ.?” אמר המשרת בקשיחות.
“חדשות־חצי הכדור. שרות חדשות של חצי כדור־הארץ.”
ווארן קייסי פיהק. “לעזאזל, אנחנו נעמוד פה כל היום? עלי להספיק לחתימת הגליון.”
“היכנס לכאן, אדוני. אני אבדוק.” המשרת פנה לאחור כדי להובילו פנימה. קייסי תחב אצבע בגבו של המשרת וקולו איבד כל הבעה.
“אל תתרגש ואולי לא תיפגע. רק קח אותי אל הסנאטור, הא? אל תעשה שום דבר שיגרום לי לרצות ללחוץ על ההדק הזה.”
פניו של המשרת היו אפורות. “הסנאטור נמצא בחדר העבודה שלו. אני מזהיר אותך, אדוני… המשטרה עוד תדע על כך.”
'כן, כן, בטח. עכשיו קח אותי אל חדר העבודה."
'זה פה אדוני."
“בסדר,” אמר קייסי. “ומה זה מתחת למדרגות?”
“זה רק ארון. שם מאכסנים את המטאטאים של המשרתת…”
קייסי הביא את ידו בהבזק למכה חדה. המשרת התקפל והשמיע אנחה מראותיו המתרוקנות מאויר. קייסי תפס בו לפני הגיעו לריצפה, סחב אותו לארון המטאטאים ודחף אותו פנימה. הוא שלף מזרק מכיס קטן. “זה ישתיק אותך למשך כמה שעות.” מילמל וסגר את הדלת.
הוא התקרב ודפק על דלת חדר העבודה של הסנאטור מקגיברן. היא נפתחה בנחת על ידי אדם רחב־כתפיים בשנות העשרים לחייו, לבוש בקפידה ובחשיבות עצמית ברורה, שקימט את פניו בשאלה, “כן?”
“שמי סטיב ג’ייקס, מחדשות כדור־הארץ,” אמר ווארן קייסי, “העורך שלח אותי…” תוך כדי דיבור עקף קייסי את האיש ונכנס אל תוך החדר.
מאחורי השולחן ישב דגם זקן יותר של פרדי בן התשע. זה היה פרדי מקגיברן בן חמישים, בערך, אשר לחייו שהיו שמנמנות יותר בעבר הפכו עתה כבדות ונפולות. “מה זה?” הוא נבח. קייסי התקדם לתוך החדר. “ג’ייקס, סנאטור. העורך שלי…”
בין סגולותיו של הסנאטור היו פיקחות וייצר־קיום חזק. הוא נעמד בכבדות על רגליו וצעק, “וולטרס! סלק אותו מפה! הוא מתחזה!” הוא התכופף כדי להגיע למגרת השולחן.
וולטרס זז, אך לאט מדי.
קייסי פגש אותו באמצע הדרך ותפס בשתי ידיו את הבגד המהודר שלבש המזכיר. קייסי הבליט את מתנו קדימה. הסתובב במהירות והטיל את האיש הצעיר בכבדות על גבו. הוא לא טרח להביט מטה. קייסי תחב אצבע לכיס צדדי והיפנה את האצבע לעבר מקגיברן דרך הבד. פניו של הסנאטור, האדומות באופן טבעי, איבדו מציבעם. הוא נפל לתוך כסאו.
קייסי עבר אל הצד השני של השולחן והוציא את האקדח שמקגיברן ניסה ליטול ללא הצלחה. בנהמת זילזול השליך את האקדח לכיסו.
סנאטור פיל מקגיברן לא היה מוג לב. הוא עיווה פניו בכעס אל קייסי ואמר, “אתה פרצת לביתי – פושע! תקפת את מזכירי ואיימת עלי באקדח. תהיה בר־מזל אם לא ידונו אותך ליותר מעשרים שנות מאסר.”
קייסי שקע אל תוך הכורסה שהוצבה כך שיכול היה להביט בסנאטור ובאותו זמן להשגיח על עוזרו מחוסר־ההכרה. הוא דיבר ללא הבעה: “אני מייצג את הפאציפיסטים, סנאטור. בערך לפני שעה נחטף בנך. אתה אחד האנשים בעלי העדיפות הראשונה אצלנו. אתה בודאי מבין את ההשלכות.”
“פרדי! אתה היית הורג ילד בן תשע!”
ובאותו קול מאוזן וחסר רגש המשיך קייסי, “הרגתי הרבה ילדים בני תשע, סנאטור.”
“אתה מפלצת!”
“הייתי טייס־קרב, סנאטור”.
מקגיברן, שהחל לקום מהכיסא, נפל אליו חזרה. “אבל זה דבר שונה.”
“אינני סבור כך.”
בקריירה הקשה שלו עמד פיל מקגיברן בפני מצבי־חרום לא מעטים. גם עתה לא היה בדעתו לוותר. “מה אתה רוצה פושע?!” אמר בקול תקיף. “אני מזהיר אותך, אינני איש רחמן. אתה תשלם על זה, מר…”
“המשך לקרוא לי ג’ייקס, בבקשה,” אמר קייסי בשלווה. “אינני חשוב. רק חבר אחד באירגון גדול.”
"מה אתה רוצה?'' התפרץ הסנאטור.
“מה ידוע לך על הפאציפיסטים, סנאטור מקגיברן?”
“אני יודע שזאת חבורת פושעים אכזריים!”
קייסי הינהן בראשו בהסכמה. “זה תלוי לפי אילו חוקים אתה שופט. את אלה שלך אנחנו דחינו.”
“מה אתה רוצה?!”חזר הסנאטור.
“מכורח הנסיבות,” המשיך קייסי. “האירגון שלנו הוא סודי, אך הוא כולל את המוחות הטובים ביותר בעולם כמעט בכל תחום. אפילו גורמים ממשלתיים בשני חצאי־הכדור.”
פיל מקגיברן פלט נחירה של זלזול.
קייסי המשיך, כשהוא פוקח עין על וולטרס השרוע על הריצפה שהתנועע ונאנח חלושות. “בין חברינו, ישנם המסוגלים להבין את ההתפתחויות העולמיות העתידות. בעזרת אקסטרפולציה הם מצאו, שאם תמשיכו את המדיניות שלכם, תפרוץ מלחמה גרעינית בעוד שלוש שנים.”
הסנאטור האדים מרוב כעס והתקשה להשתלט על קולו. “מרגלים! בוגדים! אל תטעה, ג’ייקס, כפי שאתה קורא לעצמך, אנחנו יודעים שאינכם אלא שליחי ה’קוטבנים'.”
האיש שהגדיר עצמו פאציפיסט גיחך במרירות. “הייתי מצפה שתבין יותר, סנאטור. האירגון שלנו פעיל בחצי הכדור הצפוני בדיוק באותה מידה בה הוא פעיל פה.” לפתע הוא קם והתכופף אל וולטרס שהחל להתנועע. ידו הבזיקה והיכתה אותו בעצם הלסת. בלא הגה התמוטט המזכיר שוב.
ווארן קייסי חזר לכיסאו. “הנקודה היא שלדעת המומחים שלנו, תצטרך לוותר על חיי הפוליטיקה, סנאטור מקגיברן. אני מציע התפטרות מטעמי בריאות תוך השבוע הקרוב.”
אחרי פרץ זעם מהיר נפלה דממה רועמת, כשתהליכי מחשבתו של הסנאטור נמשכים. לבסוף נבח. “ופרדי?”
קייסי משך בכתיפיו. “הוא ישוחרר כשאתה תציית.”
השני הצר עיניו. “איך אתה יודע שאקיים הבטחתי? אין תוקף לחוזה שנעשה בתנאי לחץ.”
בחוסר סבלנות הסביר קייסי, “החזקת פרדי בידינו כרגע היא עניין משני, רק נקודת מיקוח מיידית כדי להדגיש את עמדתנו, סנאטור, חקרנו היטב אודותיך. יש לך אישה שאתה מחבב יחסית, ופילגש שאתה אוהב. יש לך שלושה ילדים בוגרים מאישתך הראשונה, וארבעה נכדים. יש לך שני ילדים מאישתך השניה – פרדי וג’יני. יש לך דוד, שתי דודות וחמישה בני דודים. בגלל היותך פוליטיקאי יש לך הרבה ידידים על פני השטח, אך מאלה נתעלם. אתה מכיר בערך שלושים איש החשובים לך מאוד.”
מקגיברן החל להסתגל לשיחה משונה זו. הוא נבח: “מה בקשר לכל זה?” ווארן קייסי הביט לתוך עיניו. “אנחנו נהרוג אותם. אחד אחד. צליפה ממרחק בעזרת כוונת טלסקופית. מטעני נפץ. מקלעים אוטומטיים. אולי ברדתם במדרגות בתיהם.”
“אתה מטורף! המשטרה! ה…”
קייסי המשיך, מתעלם מן ההפרעה. “איננו ממהרים. אולי חלק מילדיך, קרוביך, פילגשך, ינסו להיסתתר מתוך בהלה. אולם אין מסתור – בכל העולם הזה. האירגון שלנו אינו ממהר ואנו עשירים במשאבים. אולי חלק מאיתנו ייתפס או יחוסל במהלך המבצע, אולם זה חסר חשיבות. אנחנו מסורים. נחייה למען מטרה זו בלבד, הריגת האנשים שאתה אוהב. וכשכולם יעלמו – נהרוג אותך. תאמין לי, אז המניע שלנו יהיה כמעט רחמנות. כל חבריך, קרוביך לא יוותרו. אנחנו נהרוג, נהרוג, נהרוג, נהרוג, אך בסופו של דבר זה יסתכם בפחות ממאה איש, לא אלפים ומליונים. אך הקרובים לך ביותר, קרובי המשפחה שלך, ילדיך ולבסוף אתה. בסוף, סנאטור, יהיה לך שמץ של מושג מה פרושה של מלחמה.”
פיל מקגיברן נהדף לתוך כיסאו כאילו הותקף גופנית, למרות שהכל נאמר בקול חסר רגש לחלוטין. הוא חזר בצרידות, “אתה מטורף”
ווארן קייסי הניד בראשו. “לא, האמת היא שאתה ואלה הדומים לך אינכם שפויים. אתם עטופים בעמדות הכוח שלכם, עסוקים ברדיפת בצע ובשמירה על זכויות היתר שלכם – ואתם מוכנים להביא את כולנו למצב של השמדה. אתם המטורפים” סוכן הפאציפיסטים היטה גופו קדימה. “לאורך ההיסטוריה תמיד היו פאציפיסטים, סנאטור. אך מעולם לא היו פאציפיסטים כמונו. תמיד צחקו להם או ליגלגו עליהם בעיתות שלום, ושמו אותם במעצר בעיתות מלחמה.”
“מוגי לב,” מלמל הסנאטור בסלידה.
“בשום אופן.” נידנד קייסי ראשו וציחקק. “אל תחפש מוגי לב, לא בין הפאציפיסטים ולא בין יתר המתנגדים מטעמי מצפון. דרוש אומץ כדי לשחות נגד זרם דעת הקהל. בדרך־כלל יותר בטוח למוגי הלב להיות בשירות. במלחמה מודרנית, לפחות עד להתקפה גרעינית, רק אחוז קטן של החיילים נמצא בשדה המערכה, השאר עוסקים בלוגיסטיקה. באלפי עבודות שמאחורי הקלעים. רק אחד מתוך עשרים מביט באוייב.”
מקגיברן התריס, “אינני מעוניין בפילוסופיה שלך, פושע. אל תסתובב סחור סחור. אני רוצה את בני.”
“אבל זוהי הנקודה, סנאטור. היום הפאציפיסטים נעשו מציאותיים. אנחנו מוכנים להרוג, להילחם ולמות, כדי למנוע מלחמה. אנחנו לא מעוניינים בהישרדות של יחידים. לדעתנו מלחמה נוספת תשמיד את הגזע האנושי, וכדי לשמר את האנושות, אנחנו מוכנים לעשות ממש הכל.”
מקגיברן הלם באגרופו בחוזה על מסעד הכיסא. “טיפש שכמוך! חצי־הכדור הצפוני זומם להישתלט על העולם כולו. אנחנו מוכרחים להתגונן!”
הפאציפיסט שוב הניד בראשו. “לנו לא איכפת מי צודק, אם יש בכלל צד כזה. בסופו של דבר זה חסר משמעות. עמיתינו פועלים בקרב ה’קוטבנים', בדיוק כפי שאנו פועלים בחצי־הכדור הדרומי. אנשים דומים לך, בצד השני, מקרבים את המוות בדיוק כמוך על ידי צעדים שיובילו למלחמה.” קייסי קם על רגליו. “יש לך שבוע כדי להיתפטר. אם תסרב, לא תראה את בנך פרדי לעולם. ותתחיל לשמוע על מות קרוביך. אחד אחד.”
סוכן הפאציפיסטים עבר במהירות לצד השני של השולחן, והאיש המבוגר יותר הזיז כסאו אחורנית בניסיון לעמוד ולהימלט. אך הוא היה מסורבל מדי. ווארן קייסי נעמד מעליו והחדיר מזרק לצווארו.
בקללה נפל הסנאטור מקגיברן על ברכיו וניסה להתייצב. הוא לא הצליח. תחילה בהו עיניו קדימה, לאחר מכן נזדגגו, והוא נפל אחורנית על הריצפה. מחוסר הכרה.
לרגע גחן ווארן קייסי על וולטרס המזכיר, אך החליט שהוא בטוח לתקופת מה. הוא העיף מבט חטוף בחדר. במה נגע? האם השאיר משהו מאחוריו?
הוא יצא מהחדר במהירות, חוזר במסלול בו הובילו המשרת לפני חמש עשרה דקות, וחמק דרך הדלת הראשית.
המונית עצרה בפתחה של אחוזה ישנה אך שמורה היטב. הוא השליך מספר מטבעות לתיבת התשלום של הרכב, והביט כיצד היא מחליקה בחזרה אל התנועה הסואנת. הוא ניגש אל דלת האחוזה והזדהה לפני מרקע הזיהוי. נפתחה הדלת והוא נכנס פנימה. ליד השולחן ישבה אישה צעירה אשר סבר פניה החמור כמעט והרס את יופיה הטבעי.
היא קמה והובילה אותו פנימה ופתחה בפניו את הדלת לחדר הדיונים. היו שם שלושה אנשים ליד השולחן. כולם עוטי מסכות.
קייסי היה רגוע בנוכחותם. הוא משך לעצמו כיסא והתיישב. הבחורה תפסה מקומה ליד השולחן והתכוננה לרשום תקציר. יושב הראש, שישב בין השניים האחרים, שאל, “איך הלכה פרשת מקגיברן, קייסי!”
“כפי שתוכנן. הילד לא היוה שום קושי. עכשיו הוא נמצא במחבוא, בפיקוחה של הסוכנת מרי בקה.”
''והסנאטור?''
“כצפוי. נתתי לו אזהרה מלאה.”
“המזכיר וולטרס, חוסל?”
“ובכן… לא. השארתי אותו מחוסר הכרה.”
נפלה דממה.
אחד מרעולי הפנים דיבר, “התוכנית היתה חיסול המזכיר כדי להדגיש לסנאטור את נחישות דעתנו.”
קולו של קייסי נשאר שלו. “כפי שהדברים התנהלו, מצאתי לנכון לנהוג כפי שנהגתי.”
“בסדר,” אמר יושב הראש. “לסוכן־שדה יש מרחב פעולה מסויים. אין אפשרות לחזות מה יתפתח כשמתחילים במבצע.”
ווארן קייסי לא אמר דבר.
חבר המועצה השני נאנח. “אולם קיווינו שמראה רצח אכזרי, לפני עיניו, יזעזע את פיל מקגיברן וכניעתו תהיה מיידית. כפי שהמצב עכשיו, אם צודקת הערכתנו לגבי אישיותו, אפשר לצפות שייכַּנע רק אחרי חיסול אחדים מקרוביו, במקרה הטוב ביותר.”
קייסי דיבר בעייפות. “הוא לא ייכנע לעולם, לא משנה מה נעשה. הוא אחד מהרעים.”
“אולי עדיפה התנקשות מיידית,” הוסיף חבר המועצה השלישי שעד עתה לא דיבר.
יושב הראש לא הסכים. “כבר דנו בכל זה. אנחנו רוצים לנצל את מקגיברן בתור דוגמה. בעתיד, כשנטפל במקרים דומים, יוכלו אנשינו לאיים בגורלו, ואנחנו נמשיך כפי שתיכננו.” הוא הביט אל קייסי.
“יש לנו מבצע נוסף בשבילך.”
ווארן קייסי נשען לאחור בכסאו, פניו חסרות הבעה מלבד עייפותן התמידית. “בסדר.” אמר.
החבר השני החזיק בלוח המבצעים. “זה מבצע בעדיפות ראשונה, ומעורבים בו עשרים סוכנים.”
הוא כיעכע בגרונו והמשיך, “יש לך ניסיון ביירוט מטוסים בקריירה הצבאית שלך?”
“שנה, במלחמה האחרונה. ירו בי פעמיים והחליטו שאני מאבד את כושר התיזמון שלי. לכן העבירו אותי למפציצים בינוניים,” אמר קייסי.
“לפי המידע שלנו היטסת גם את ה־y-36-g.”
“נכון.”
בעוד שבועיים," אמר חבר המועצה, “יוסמך המחזור הראשון של האקדמיה לחלל. עד עכשיו הגבילו את הלוחמה לאמצעים באויר, ביבשה ובים. בסיום המחזור, ייכנס הצבא לעידן של אמצעי חדש לגמרי.”
“קראתי על זה,” אמר קייסי.
“המסדר יהיה מרהיב. הכיתה קטנה, 75 צוערים בלבד אך בית־הספר כבר מתרחב. יהיו שם נציגים מכל החילות.”
ווארן קייסי רצה שיפרש את כוונותיו במהרה.
“אנחנו רוצים שזו תהיה הפגנת מחאה דרמאטית מאוד נגד הכוננות הצבאית,” הוא המשיך.“משהו שיזעזע את כל המדינה ויטיל מורא בלב כל אדם שיש לו קשר לחימוש.” יושב הראש המשיך בהסבר. “חיל האויר יבצע מפגן. 20 מטוסי y-36-g יטוסו מעל הבמה עליה ישובים הצוערים בוגרי האקדמיה, ממתינים לשיבוץ.”
קייסי החל להבין.
"אתה תטוס באחד ממטוסי ה־y-36-g האלה. "המשפט הבא של יושב־הראש בא באיטיות. “ורק מקלעי מטוסך יהיו טעונים”
“זהו מבצע התאבדות, אני מניח?” שאל ווארן קייסי באדישות מה.
“לא,” ביטל יושב הראש בתנועת יד. “יש לנו תוכניות לחילוצך. תבצע מטס אחד בלבד, ותוך כדי כך תחסל את הצוערים. אחר־כך תטוס צפונה בכל המהירות…”
קייסי קטע אותו במהירות. “אל תספר לי יותר. אינני חושב שאני מסוגל למלא את המשימה הזאת.”
יושב־הראש נראה מופתע למדי. “אבל מדוע, ווארן? אתה אחד מאנשינו הותיקים וגם טייס מנוסה.”
הוא הניד בראשו קדורנית. “סיבות אישיות. הרי סוכן אינו חייב להשתתף במבצע בניגוד לרצונו. אני מעדיף לדלג על זה. לכן אעדיף אם לא תספר לי יותר. כך יהיה בלתי אפשרי שאשבר בלחץ ואבגוד במישהו.”
“טוב, כרצונך,” חתך יושב־הראש. "האם אתה חפץ בחופשה, מנוחה ממבצעים נוספים בתקופה זו?''
“לא, רק שיוטל עלי משהו אחר.”
אחד מחברי הועדה נטל לידיו דף אחר. “העניין של פרופסור ליאונרד לה־וו,” אמר.
פרופסור ליאונרד לה־וו גר בוילה קטנה ברובע של המעמד הבינוני. למרות שהדשא היה ראוי לגזימה נוספת והפרחים לטיפול, היתה שם אוירה של חיים נוחים.
ווארן קייסי היה באחת מתחפושותיו האהובות: עיתונאי. הפעם היתה תלויה על כתפו מצלמה מקצועית ותיק אביזרים גדול. הוא הקיש בדלת ונשען על המשקוף, והמתין כשפניו לובשות ארשת משועממת.
פרופסור לה־וו היה דוגמא קלאסית של סטראוטיפ. כל במאי היה מעסיק אותו על המקום בתפקיד ‘המלומד’. הוא מיצמץ בעיניו אל העיתונאי המדומה מאחורי משקפיו כפולות־המוקד.
“אני מה’כוכב', פרופסור. העורך שלח אותי כדי לצלם.” אמר קייסי.
הפרופסור לא הבין. “תצלומים? אבל איני יודע על סיבה כלשהי שאופיע בחדשות בתקופה זו.”
קייסי אמר “אתה יודע איך זה, פרופסור. לפעמים מופיע שמך בעיתון. אנחנו רוצים שיהיה לנו משהו טוב מן המוכן. העורך רוצה כמה תצלומים בחדר העבודה שלך. אתה יודע, קורא ספר או משהו.”
“הממ…” אמר הפרופסור, “אז, כמובן, כמובן, היכנס. קורא ספר, הה? איזה סוג ספר? היכנס פנימה.”
“לא משנה איזה ספר,” אמר קייסי בציניות של עיתונאים. “מצידי זה יכול להיות כיפה אדומה.”
“כן, כמובן,” אמר הפרופסור. “כמה טיפשי מצידי. הקוראים לא יוכלו לראות את שם הספר.”
חדר־העבודה של הפרופסור היה חדר גברי. ספרים מוטלים על גבי ספרים, אבל גם כן ענק מקטרות, באר משקאות נייד, שתיים או שלוש כורסאות נוחות מאוד, וגם ספה המתאימה להשתרעות ללא הכרח לחלוץ נעליים.
לה־וו תפס את אחת הכורסאות ובתנועת יד הציע אחרת לצלם המדומה. "עכשיו. מהו הנוהל לגבי הצילומים?''
קייסי הביט על החדר וחשב. “אתה חי כאן לבדך?” הוא אמר, כאילו מפטפט בעודו עסוק בהכנות לצילומים. “יש מנהלת משק־בית,” ענה הפרופסור.
“אולי אפשר לצרף אותה לצילום או שניים?”
“אני מצטער. היא איננה נמצאת כרגע.”
קייסי התיישב בכורסא שהוצעה לו. קולו השתנה. “אז נוכל להתחיל בעיקר,” אמר.
"עיינו של הפרופסור מיצמצו מאחורי משקפיו. “סליחה?”
“שמעת על הפאציפיסטים, פרופסור?” שאל ווארן קייסי.
"כן… כן, כמובן. אירגון מחתרתי בלתי חוקי. הפרופסור הוסיף, “מאשימים אותם בביצוע התנקשויות רבות ופשעים מתועבים אחרים. למרות שלדעתי הדיווחים קצת מוגזמים, כמובן.”
“אל תהיה כל־כך בטוח,” אמר קייסי.
''סליחה?''
“אני סוכן הפאציפיסטים ונשלחתי כדי להזהירך לא להמשיך במחקרך הנוכחי, אחרת תקפח את חייך.”
פיו של השני נפער בלא יכולת להסתגל לשינוי הזהות.
“כנראה שאין לך הרבה מידע על האירגון שלנו, פרופסור. אתן לך תקציר. אנחנו קיימים כדי למנוע עימות מזויין נוסף על פני כוכב־לכת זה. כדי להבטיח זאת, אנחנו מוכנים להשתמש בכל אמצעי. אנחנו חסרי רחמים, פרופסור. אינני מעוניין לשכנע אותך להמיר את דעותך, אלא להזהירך שתמות אם לא תפסיק לעבוד על מחקרך הנוכחי.”
“שמע,” אמר הפרופסור. “אני מדען ולא פוליטיקאי. העבודה שלי היא מחקר טהור. יישומי תגליותי על יד המהנדסים, הצבא, או בסופו של דבר הממשלה, אינם עסקי.”
“נכון,” הינהן קייסי בהסכמה. “עד עכשיו, כמו הרבה מעמיתיך, לא התעסקת בתוצאות של מחקרך. מעתה והלאה תתחיל לעשות זאת, פרופסור. אם לא כן, נהרוג אותך. יש לך שבוע כדי להחליט.”
“הממשלה תגן עלי!”
“לא פרופסור. אפילו אם יקדישו מאמצים של מאה שומרי ביטחון, יעשו זאת רק לתקופה מוגבלת. לאורך ההיסטוריה כולה, תמיד יכולה היתה קבוצה מסורה באמת, להצליח להתנקש בכל איש, בכל זמן, אם רק עמדו לרשותה המשאבים והאנשים הנדרשים.”
“אך זה היה בעבר.” אמר הפרופסור. בלתי משוכנע. "היום הם יכולים להגן עלי. "קייסי הוסיף להניד בראשו, “אראה לך רק כלי־עזר אחד של המקצוע שלנו.” הוא אחז במצלמתו והסיר את אחריתה. “אתה רואה את המנגנון הקטן הזה? זהו אקדח קטן המופעל על ידי קפיץ והוא יורה מחט היפודרמית זעירה ביותר דרך ‘עדשות’ המצלמה. המחט כה זעירה, עד שכשהיא חודרת לצווארך, ידך או פניך, תרגיש לא יותר מעקיצת יתוש.”
הפרופסור הרכין ראשו כדי להתבונן במנגנון, מוּנַע יותר על ידי סקרנות מאשר פחד. “מדהים,” אמר, “וכבר השתמשת בזה בהצלחה?”
“סוכנים אחרים עשו זאת.” יש מעטים מאוד, במיוחד פוליטיקאים, שיכולים להימנע מהיתקלות עם צלם־חדשות. המצלמה הזאת היא רק אחד מפריטי הציוד שלנו, ובאמצעותו קל מאוד לרוצח לטפל בקורבנו.
הפרופסור הביט כמעט בהערכה. “מדהים,” הוא חזר, “אני כבר לא ארגיש בטוח ליד צלם, לעולם.”
“לא יהיה לך צורך לחשוש אם תפסיק את מחקרך, פרופסור.” אמר ווארן קייסי.
“ויש לי שבוע כדי להחליט? אם כן, טוב. תוך שבוע אני אודיע רשמית לעיתונות שאזנח את מחקרי, או שהפאציפיסטים איימו עלי ואני דורש הגנה.”
קייסי החל לקום, אך הפרופסור הרים ידו. “חכה רגע. הייתי רוצה לשאול אותך מספר שאלות.”
הפאציפיסט הביט בו בחשדנות.
לה־וו המשיך, “אתה החבר הראשון של האירגון שלכם שדיברתי איתו.”
“ספק רב,” אמר קייסי.
“הה? מאוד סודי, אה? החברים מצויים בכל מקום, אולם סמויים. אז כיצד אתם מגייסים חברים חדשים? בגלל היותכם בלתי חוקיים, בודאי המגע הראשון הוא מאוד עדין.”
“נכון,” הסכים קייסי, “אולם אנחנו נזהרים. איננו מתקרבים למועמד עד שברור שהוא מחפש פיתרון לחיסול מלחמות. אנשים רבים מגיעים להשקפותינו לבדם, פרופסור. הם מתחילים לדון בנושא, לשוחח, לחפש תשובות, לחפש אנשים השותפים לקו מחשבתם.”
הפרופסור היה מרותק. “אולם אפילו אז, בודאי נעשות טעויות ואז חושפים השלטונות חלק מהחברים שלכם.”
“זהו סיכון הצפוי לכל מחתרת, מאז ומתמיד.”
“ואז,” אמר הפרופסור בהתנצחות, “כל האירגון מתמוטט. אחד בוגד בשני, תחת לחץ המשטרה.”
קייסי צחק במרירות, “לא, זה כלל לא כך. למדנו מלקחי קודמינו. ההיסטוריה של אירגוני המחתרת היא ארוכה, פרופסור. כל יחידה של חמישה פאציפיסטים מכירה רק את השותפים לאותה יחידה בנוסף למתאם אחד. כל מתאם מכיר ארבעה מתאמים נוספים, איתם הוא פועל, ובנוסף להם – מנהיג מחלקה. אלה רק מכירים ארבעה מנהיגי מחלקה נוספים וכן הלאה, עד עילית האירגון.”
“אני מבין,” מילמל הפרופסור. "כך שחברים פשוטים יכולים לבגוד בארבעה אחרים לכל היותר. אבל, כשניתפס מתאם?''
“אז נחשפים עשרים וחמישה,” הודה קייסי. “וזה באמת קורה לפעמים. אבל יש לנו רבבות חברים, פרופסור. וכל יום מגיעים אלינו חדשים. אנחנו גדלים קצת יותר מהר מהקצב בו אנו ניתפסים.”
הפרופסור החליף את הנושא. “איש לא היה מאשים אותך בפטריוטיות, אם־כן.”
קייסי סתר אותו בהחלטיות. “זהו סוג שונה של פטריוטיות. אינני מזהה עצמי עם חצי־הכדור הזה.”
השני הרים את גבותיו, “אם־כן, אתה קוטבן?!”
“לא, גם איתם אינני מזדהה. הפטריוטיות שלנו היא לגזע האנושי, פרופסור. זה כבר אינו עניין של עם, דת או חצי־כדור זה או אחר. זהו עניין של קיום הגזע. אין לנו עניין בפוליטיקה, במערכות סוציו־כלכליות או באידיאולוגיה, כל עוד אין הן מובילות להתנגשות חמושה בין אומות.”
הפרופסור הביט בו במשך רגע ארוך של דממה. לבסוף אמר, ''אתה באמת חושב שזה יצליח?"
“מה?” אמר ווארן קייסי. משום־מה חש מעין סימפטיה אל המדען הכן, החטטן והמוקסם. הוא הרגיש רגוע במשך השיחה ושם לב שחודשים רבים עברו עליו ללא רגיעה כזו.
“הנסיון להבטיח שלום עולמי על ידי איום, הפחדה ואפילו הריגת האנשים אשר החלטותיהם מובילות למלחמה. האם אתה חושב שזה עשוי להצליח?”
לפתע חזרה אל קייסי כל החשדנות; העייפות שהצטברה בחודשים האחרונים, הספקות והסלידה הגוברת והולכת מאלימות, אלימות ושוב אלימות. לא יכול היה לשמוע את המילה להרוג שוב.
הוא אמר, "כשהצטרפתי בראשונה לפאציפיסטים, הייתי משוכנע שהתשובה בידיהם. עתה אני מסור לעמדתי אך אינני בטוח כל כך. למה אתה חושב שזה לא יצליח?''
המדען נשא אליו את אצבעו. “ישנה טעות בסיסית בכך שאתה חושב שזה עניין של יחידים. לדוגמא, אתה בעצם אומר: הרוג את הדיקטטור והדמוקרטיה תחזור. שטויות. אתה מציב את העגלה לפני הסוס. הדיקטטור לא הגיע לשילטון בזכות יכולת עצומה לסכל את שאיפת החרות של אומה שלמה. הוא בעצמו הינו תוצר הנסיבות. תשנה את הנסיבות והוא יעלם, אך אם תרצח אותו, תקבל דיקטטור אחר.”
דבריו הפריעו לווארן קייסי, אך לא משום שהיו לו חדשים; תת־הכרתית הם ליווהו מתחילת דרכו. הוא הביט במדען וחיכה שימשיך.
לה־וו נגע באצבעו בחזהו שלו. “קח אותי, לדוגמא. אני עובד בשטח שאפשר להתאימו לשימוש צבאי למרות שזה אינו מענייני. למעשה אני בז לצבא. אך אתה מאיים על חיי אם אמשיך. טוב, נאמר שאכנע ואוותר על מחקרי. האם אתה חושב שזה ימנע את מחקריהם של מאה, של אלף בעלי כישרון אחרים? בוודאי שלא! ענף המדע בו אני עוסק נמצא על סף פריצות־דרך מסויימות, ואם אני לא אפרוץ אותן, מישהו אחר יעשה כן. אינך יכול לעצור מפולת על ידי עצירת אבן אחת.”
עווית התחילה לרטוט בפניו של קייסי, פנים שהיו נטולות הבעה בדרך כלל. “אתה, אם כן אתה חושב…” זירז קייסי.
עיניו של לה־וו נצצו מאחורי משקפיו. הוא היה אדם המתלהב מדעותיו. “בעולם המודרני,” אמר, אין היחידים מתחילים את המלחמות. העניין הרבה יותר בסיסי. כדי שהעולם יביא קץ ללוחמה יש צורך למצוא את הגורמים לעימותים בינלאומיים ולחסלם." הוא גיחך, “וזה כמובן פותח שדה מחקר חדש לגמרי.”
ווארן קייסי קם על רגליו ואמר, “בינתיים, פרופסור, אני מייצג אירגון שאולי הוא טועה, אך אינו מסכים איתך. האולטימטום הוגש לך. יש לך שבוע ימים.”
פרופסור לה־וו ליווה אותו לדלת. “הייתי רוצה לשוחח איתך בנושא שוב, פעם. אבל אני מניח שלא אראה אותך עוד.”
“נכון,” אמר קייסי. הוא עיוות את פיו בציניות. “אם יהיה צורך להמשיך ולעסוק בך, פרופסור, ואני מקווה שלא, מישהו אחר יטפל בכך.” הוא הביט בו ושקל לרגע את אפשרות הבאתו של המדען הסטראוטיפי לחוסר הכרה לפני שיעזוב. אך בכל זאת החליט שלא לעשות זאת. אלוהים. נמאס לו מהאלימות. כשצעד בשביל הגן עד לשער, קרא הפרופסור אחריו, “אגב, התחפושת שלך. יש כמה כימיקלים מצויינים שיכהו את עורך בצורה יעילה מהשיטה הנוכחית.”
ווארן קייסי כמעט ואולץ לצחוק.
היתה זו תקופה בין משימות; הקלה. הוא ידע שהוא סחוט הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. אולי כדאי שיקבל את הצעת המועצה לחופשה ממושכת.
הוא חזר לדירתו כשהוא נוקט באמצעים הרגילים להתחמקות ממעקב. עבר שבוע שלם, מבצע אחד ואחריו מבצע נוסף, והיה זה ממש תענוג לצפות למספר שעות של שלווה. הוא פשט את בגדיו, התקלח, ולאחר מכן לבש בגדים נוחים וישנים. הוא נכנס למטבח הקטן כדי להכין לעצמו משקה, אך מצא שלא היה קרח, כי ניתק את המקרר לפני עזיבתו. קייסי שקע בכורסת הקריאה שלו ונטל את הספר שהתחיל לקרוא כשהזעיקו אותו לפני שבוע. כבר שכח אפילו את נושא הספר. אהה, כן. רומן היסטורי שיטחי. הוא הרהר בזילזול בינו לבינו: הכל תמיד היה כה פשוט. כל מה שהגיבור היה צריך לעשות זה להרוג את האדון העריץ והמרושע, והכל היה נפתר מעצמו.
פתאום תפס עצמו מעלה בזכרונו את השיחה עם הפרופסור לה־וו. למעשה, זה כל מה שהוא – שהפאציפיסטים מנסים לעשות. על ידי הריגת שווה־הערך של האדון המרושע – במילים אחרות, היחידים – הם קיוו לפתור את בעיית העולם. למראית עין – שטויות.
הוא הניח את הרומן, לוטש עיניו בקיר שמולו, מבלי לראותו. הוא היה סוכן הפאציפיסטים כבר מעל שלוש שנים – כנראה שהוא איש המבצעים הבכיר שלהם. סוכן לא יכול לצפות לחיות זמן ממושך כל־כך. זה היה בניגוד לסטטיסטיקה. ואז, האיר מרקע הטלפון.
פניו הכעוסות של הסנאטור מקגיברן הופיעו.
ווארן קייסי נבהל לרגע, וניבט במרקע.
מקגיברן דיבר בקרירות, בהחלטיות, “הבית מוקף, קייסי. היכנע. יש מעל חמישים שוטרי ביטחון המונעים ממך כל אפשרות בריחה.”
מוחו של הפאציפיסט החל פועל מיד. האם עליו לעשות משהו? האם היה משהו בדירה שהיה עלול לחשוף את הארגון או את חבריו? הוא רצה כמה רגעים כדי לחשוב. הוא ניסה לשמור על קול מאופק. “מה אתה רוצה, מקגיברן?”
“את בני!” הפוליטיקאי זרח בהבעת ניצחון.
“אני מצטער, אך פרדי איננו בידי עכשיו,” אמר קייסי. האם הסנאטור משקר בקשר למספרם של אנשי המשטרה? האמנם לא היתה כל אפשרות בריחה?
“אז בידי מי הוא נמצא? הוא בידיך, ווארן קייסי, אבל אתה בידינו.”
“הוא איננו כאן,” אמר קייסי. אולי יש עוד שרות שיוכל לבצע, איזו דרך להזהיר את האירגון על שיטתו של מקגיברן לאתר אותו. "איך מצאת אותי? איך אתה מכיר את שמי?''
מקגיברן נחר בבוז. “אתה טיפש, בנוסף להיותך פושע. ישבת במשרדי ודיברת במבטא של עיר הולדתך. מייד זהיתי אותה. אמרת שהיית טייס קרבי ובוודאי השתתפת בקרבות – זאת אומרת שכנראה השתתפת במלחמה האחרונה. כשם בדוי השתמשת בג’ייקס. האם לא ידעת שאנשים נוהגים לשאול שמות המבוססים לרוב על המציאות? בדקתי בעירך ובאמת היה שם עיתונאי בשם ג’ייקס. חקרנו אותו. האם הכיר טייס קרב לשעבר שהשתתף במלחמה האחרונה? כן, אמנם הכיר. אחד בשם ווארן קייסי. מפה ועד אליך המלאכה היתה קלה – פושע. עכשיו, היכן בני?!”
לרגע, בעייפותו, הצטער קייסי בצערו של האחרון. הסנאטור עמל קשות כדי למצוא את בנו, ובחכמה.
“אני מצטער, מקגיברן. אני באמת לא יודע.” קייסי השליך את כוסו וניתץ את מרקע הטלפון.
הוא קם על רגליו ופנה בכיוון המטבח. כבר לפני זמן רב תירגל את נתיב הבריחה שלו.
מעלית השירות היתה גדולה דיה כדי להכילו. הוא נדחף פנימה, התיר את החבל בידו, ובחיפזון זהיר ירד במהירות. במרתף, המפתח שלו פתח תא. הוא הוציא אקדח חצי־אוטומטי ושתי מחסניות. את האחת תחב לכיס צדדי ואת השניה לאקדח. מיד מיהר במסדרון לכיוון אתר מכונות־החימום.
הוא סמך על העובדה שמשטרת הביטחון לא הספיקה לגלות שמכונות החימום והמיזוג משותפות לשני בניינים סמוכים. כנראה שאכן לא גילו.
מעלית השירות הטיסה אותו לגג של הבניין השני – מכאן, עם מזל, יוכל לעבור לבניין רחוק יותר ולהסתלק.
הוא יצא אל הגג והעיף מבט חטוף בסביבה.
במרחק חמישה־עשר מטרים ממנו, עם גביהם אליו, עמדו שלושה שוטרי ביטחון. שניים חמושים במקלעים אוטומטיים והשלישי באקדח. הם השקיפו מעבר המעקה, כנראה אל חלונות דירתו.
כהרף־עין הביא את נשקו לעמדת־ירי, אך העייפות הארוכה השתלטה עליו. לא להרוג יותר! אנא, לא להרוג. הוא הוריד את אקדחו, הסתובב ובשקט המשיך בכיוון ההפוך.
קול מאחוריו קרא, “היי! עצור! אתה!”
הוא רץ.
מכת האש תפסה את ווארן קייסי כשניסה לזנק את הגג הקרוב. האש קרעה אותו והחשיכה נפלה מייד. הרחק, הרחק למטה, המחשבה האחרונה ששודרה היתה: זה צודק!
כעבור חמש עשרה דקות, הסנאטור פיל מקגיברן עיווה את פניו לנוכח הגוף המרוסק מחוסר־החשיבות המוטל לפניו.
“לא יכולתם לתפוס אותו?” שאל במרירות.
“לא, אדוני.” סמל הביטחון התגונן, “הברירה היתה להרוג אותו או להניח לו לברוח.”
מקגיברן הגיב בנחירת סלידה.
הסמל המשיך בפליאה, “מה שהיה מצחיק הוא, שיכול היה לחסל את שלושתנו. אנחנו היינו היחידים על הגג הזה. הוא היה יכול לירות בנו ולברוח.”
“פשוט לא היה לו האומץ,” אמר אחד האחרים.
“לא,” נבח מקגיברן. “דווקא אומץ היה לו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות