בן (בנימין) בובה נולד ב־1932, רכש השכלה גבוהה בתחום העיתונות והתמחה בכתיבה ועריכה מדעית. בשנת 1971 התמנה לעורכו של מגאזין המד"ב הנודע ‘אנלוג’, לאחר מות עורכו הראשון, ג’ון ו. קמפבל. סיפורו הראשון היה סיפור מד"ב לילדים, ‘כובשי הכוכבים’ (1959). מאז פירסם כמה וכמה נובלות ארוכות, מעולות, שהאחרונה בהן – ‘מושבה’. שנים רבות זכה בן בובה כמעט בדרך קבע בפרס ה’הוגו' עבור העורך הטוב ביותר. הוא כתב גם ספרי תיעוד ומדע פופולארי רבים, בין היתר ‘תגליות במרחקי החלל’ שראה אור בעברית (בסדרת ‘אופקים’ של ‘עם עובד’). לאחרונה התמנה בובה לעורכו של כתב העת ‘אומני’. בסיפור שלפנינו הוא מטפל בצורה מבדחת מאוד בנושא המפוקפק, אך הרציני, של חיזוי רעידות האדמה.
* * *
נתן פרנץ' עסק במתימטיקה טהורה. הוא הועסק על ידי מעבדת מחקר בקליפורניה שניצבה על גבעה הצופה אל האוקיינוס השקט. כשמעבדתו הרויחה את לחמה בחקר פצצות גרעיניות, קישקש לו נתן משוואות בעניין הצבתם של בני אדם על הירח במינימום הוצאות של דלק רקטי. כשמעבדתו זכתה בחוזה שמן לפיתוח תוכניות טיסה לירח, החל נתן לשקוע בבעיות זיהום אויר.
נתן לא נראה בדיוק כמתמטיקאי. הוא היה גבוה ומגושם, אהב לשחק כדור־יד, המילים קצת נתקעו לו בפה כשהתרגש, והיה לו פרצוף שהזכיר לך ללא ספק סוס. זה עזר לו להישאר טהור בכל מה שאינו קשור במתימטיקה.
הרמז האפשרי היחיד לעבודתו היה שלאחרונה הוא החל למצמץ יתר על המידה. אך לא ניכר בו כלל שהיה עצבני ומתוח, והוא עדיין חייך את חיוכו הסוסי הגדול, חושף שיניים.
כשקיבלה המעבדה את החוזה הראשון שלה, (ממדינת קליפורניה) לחקר זיהום־האויר, נדדו מחשבותיו של נתן – ואיך לא? – למקום אחר.
“אני חושב שלא מן הנמנע להמציא שיטה לחזות רעידות אדמה,” הביע דעתו באדיבות בפני ראש המעבדה ד"ר גורֵפמָמון.
גורפממון הציץ בנתן מעבר למשקפיו כפולות העדשה.
“בסדר נערי,” אמר בלבביות. “קדימה, נסה להמציא אותה. אתה הרי יודע שאני מעוניין תמיד להרחיב את הבנת האדם את העולם הסובב אותו.”
כשעזב נתן את משרדו המפואר של המנהל, חילץ גורפממון את גופו הקטן והעגלגל מתוך כורסת המנהלים המפוארת שלו וניגש אל החלון. למשרדו היו חלונות בשני קירות: האחד צופה אל האוקיינוס היפה; השני למטה אל מגרש החניה, כך שהמנהל יוכל לפקוח עין ולראות מי הגיע לעבודתו ומתי. ומעבר למגרש, שבחציו היה מלא במכוניות ישנות (העסקים היו בירידה מזה שנים אחדות), נמתח לו בינות לעצי אקליפטוס ודשא צבוע, קפל קרקע ישר להפליא שגובהו לא עלה על מטר וחצי. הוא השתרע כמדרגה מאורכת לכל אורך המעבדה והרחק מעבר לכנסיה הורודה הנטושה שעל צלע הגבעה.
קפל קרקע מכוסה דשא שהיה קרוי ‘השבר של סאן אנדריאס.’
גורפממון הביט לעיתים מזומנות בשבר מחלונו, חוזר בדייקנות על כל מה שיעשה כשהאדמה תתחיל לרעוד. זה לא היה פחד, כי אם זהירות בלבד. פעם עבר רעד כזה תוך כדי ישיבת הצוות. גורפממון ברח מהחלון לעבר מגרש החניה, הרחק אל צידו המזרחי (או הצד ‘הבטוח’) של השבר, לפני שאנשים שגילם חצי מגילו הספיקו להזיז עצמם מהכיסאות. חודשים דיבר הצוות בזריזותו של האווז הקטן והשמן.
שנה לאחר מכן, כמעט בדיוק של יום, היה מגרש החניה מלא מעט יותר, וכמה מהמכוניות היו חדשות. עסקי זיהום אויר היו בקו עליה מאז נחת ענן הזיהום הקטלני בסאן־קלמנטה, והמעבדה זכתה בנוסף לכך בכמה חוזים שקטים של חיל האויר שהכניסו כסף פי שש יותר מעבורת זיהום האויר. גורפממון נשען לאחור בכורסתו המהודרת, מנסה להראות מעוניין ובלתי מחוייב בעת ובעונה אחת.
הדבר היה קשה כיוון שמעולם לא הצליח לעקוב אחר נתן כאשר ניסה המתמטיקאי להסביר את עבודתו.
“אז זהו עניין פשוט של העברת ההתקדמות,” אמר נתן, כשהמילים נתקעות בפיו בדיבורו המהיר מדי. הוא היה נרגש כשרשם את המשוואות על הלוח הארגמני בליוויית צווחותיו מורטות העצבים של הגיר הצהוב.
“ת’רואה?” אמר נתן לבסוף ונעמד בצידו של הלוח.
הלוח היה מכוסה כולו בספרות וסימנים הניתנים לפיענוח בקושי, ומעטה דק של גיר כיסה את נתן.
“אממ…” אמר גורפממון, “מסקנתך. אם כך…”
“זה לגמרי ברור,” אמר נתן. “אם יש לך בסיס, וסביר שיש לך נתונים כלשהם, לא רק שאתה יכול לחזות מתי והיכן תתחולל רעידת אדמה, ת’גם יכול לקבוע את עוצמתה.”
עיניו של גורפממון הצטמצמו. “אתה בטוח?”
'עברתי על זה עם הגיאופיסיקאים של המכון הטכנולוגי של קליפורניה. הם מסכימים עם התאוריה."
“הממ…” גורפממון תופף באצבעותיו השמנות על השולחן. “אני יודע שזה קצת מחוץ לשטח ההתענינות שלך, נתן, אבל… אה, האם אתה באמת יכול לחזות רעידות אדמה? או שזה רק בתאוריה?”
“כמובן שאתה יכול לצפות רעידות אדמה,” אמר נתן כשהוא מחייך חיוך של כוכב קולנוע. “למשל, את זאת שתתחולל ביום חמישי הבא.”
“יום חמישי הבא?”
“כן. ביום חמישי הבא תתחולל רעידת אדמה גדולה.”
''היכן?''
“בדיוק כאן, לאורך השבר.”
גורפממון בלע משהו, ונתן זרק את פיסת הגיר שלו לאויר כאילו לא ארע דבר, אך החטיא כשניסה לתפוס אותה. היא נפלה על השטיח שכיסה את רצפת החדר מקיר לקיר. גורפממון, חיוור מעט יותר מהגיר, שאל, “רעידת אדמה גדולה, אתה אומר?”
“אמהממ.”
"האם אנשי המכון הטכנולוגי ערכו את התחזית הזאת?''
“לא, אני. הם אינם מסכימים איתי. הם טוענים שיש אצלי גורם גמא שגוי במערכת הארבע עשרה של המשוואות. אני בודק את זה עכשיו במחשב.” מעט מהצבע חזר ללחייו התפוחות של גורפממון.
“או… אז, אני מבין. הודע לי מה אומר המחשב.”
'וודאי."
למחרת בבוקר עמד גורפממון מאחורי הוילון של חלון משרדו וצפה במכוניות הבאות למגרש, כאשר צילצל הטלפון. מזכירתו עבדה קשה הלילה, ידע, והיא עדיין לא הגיעה. חמוץ־פנים פנה גורפממון לשולחנו וענה לטלפון בעצמו.
זה היה נתן. “המחשב עדיין מסכים עם הבחורים מהמכון הטכנולוגי. אבל אני חושב שמשהו קצת לא בסדר בתוכנית. 'תה לא יכול לבטוח במחשבים, הם טובים בדיוק כמו האנשים המזינים אותם.”
“אני מבין,” ענה גורפממון. “טוב, שים עין על זה.”
הוא גיחך כשהניח את השפופרת. “נתן הקשיש והטוב. ענק בתיאוריה, אולם חסר תקווה בעולם המציאות.” בכל זאת, כשהופיעה לבסוף מזכירתו והביאה לו את קפה הבוקר עם גלולה ונשיכה קלה באוזן, הוא אמר תפוס מחשבות: “אולי עלי לדבר עם הבנקאים הללו מניו יורק.”
''אבל אמרת שלא תצטרך את הכסף שלהם, עכשיו כשהעסקים פורחים," נהמה.
הוא הניד ראשו בכבדות. “כן, אבל בכל זאת תארגני איתם פגישה ליום חמישי הבא. אני אסע ביום רביעי אחר הצהריים. אבלה את סוף השבוע בניו יורק.”
היא הביטה בו. “אבל אמרת שאנחנו…”
“הרגעי, הרגעי… עסקים קודם. את תיקחי את המטוס של יום שישי בלילה, ותפגשי אותי במלון.”
היא ענתה בחיוך, “כן, מתוק שלי.”
זמן קצר לאחר שחזר מאט קליימר מארוחת צהריים בפנטגון הגיעה אליו שיחת טלפון מנתן.
קליימר עבד בשביל נתן לפני כמה שנים. הוא החל כמתכנת מחשבים, בתור עוזרו של נתן. תוך שנתיים נעשה ראש מחלקה כשנתן כפוף לו ישירות. (על הנייר בלבד. איש לא אמר לנתן מה לעשות; הוא היה עצמאי.) כשהתברר לגורפממון למעלה מכל ספק שקליימר לוטש עינו למשרתו, סייע ראש המעבדה לאסיסטנט הצעיר לקבל משרה ממשלתית בוושינגטון. נסיון טוב לפרח־מנהלים עולה.
"מה נשמע, נתן? איך מתקדמים משחקי העפרונות? צעק קליימר לתוך השפופרת עת שהביט בלוח פגישותיו. שלוש ישיבות בין־סוכנותיות, ועוד שתי פגישות צוות לאחר הצהריים.
“עצור רגע, יותר לאט,” אמר קליימר. הוא ידידותי, אך נראה קודר. “אתה יודע שאנשים לא מבינים אותך כשאתה מדבר מהר מדי.”
שלושים דקות לאחר מכן, נשען קליימר לאחור על כיסאו, רגליו על השולחן, עניבתו משוחררת, צוארונו פתוח, ושתי הפגישות של אחר־הצהריים מחוקות.
“עכשיו, תן לי להבין אותך נכון, נתן,” אמר אל תוך השפורפרת. “אתה חוזה רעידת אדמה גדולה, לאורך השבר של סאן אנדריאס, ביום חמישי הבא אחר הצהריים בשעה שתיים ושלושים לפי שעון המערב. אבל האנשים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה והמחשב שלך חולקים עליך.”
עשר דקות מאוחר יותר אמר קליימר, “בסדר, בסדר… בטח, אני זוכר איך דפקנו פעם תוכנית מחשב. אבל גם אתה עשית שגיאות. בסדר, בסדר – אני אגיד לך מה, נתן. שים עין על זה. אם מתברר מעל לכל ספק שהמחשב טועה ואתה צודק, צלצל אלי מיד. אני אשיג את הנשיא עצמו אם יש צורך. בסדר? יפה. שמור על קשר.”
הוא הטיח את שפופרת הטלפון חזרה למקומה ואת רגליו הפיל ארצה, הכל בתנועה עייפה אחת.
נתן הקשיש והטוב באמת ירד מהפסים, אמו קליימר לעצמו.
יום חמישי הבא. הא! יום חמישי הבא. המממ…
הוא עילעל בלוח שלו. אמנם כן, היתה לו פגישה חשובה עם אנשי בואינג ביום חמישי הבא, בסיאטל.
אם תהיה רעידת אדמה גדולה, הרהר, כל החוף המערבי המחורבן עלול לגלוש לאוקיינוס. רגע… אל תשתטה. נתן כבר אינו שפוי ביותר, זה הכל. עד היכן מגיע השבר בכיוון צפון? הוא התכופף מעבר השולחן ולחץ על כפתור האינטרקום.
“כן, מר קליימר?” נשמע קולה של מזכירתו.
“בקשר לישיבה עם בואינג בעניין מטוס הנוסעים ההיפרסוני ביום חמישי הבא,” החל קליימר, היסס לרגע, ואז חתך בהחלטיות, ''בטלי אותה."
נתן פרנץ' לא נהג לשתות. אולם בין שלישי לאחר מכן הלך מהמעבדה ישר לאיזה באר נחמד שהיה תלוי על מצוק מעל הים הגועש.
היה זה יום שלישי שקט באופן מוזר; כך זכה נתן לתשומת לב מצד המוזג והזונה שזה עתה התאפרה. שניהם נראו מודאגים. היא עבדה משמרת ראשונה בשמלת קוקטייל שחורה, בעלת מחשוף עמוק ובושם מהמם.
“היי, מעולם לא ראיתי עסקים כה גרועים כמו אתמול והיום,” מילמל המוזג. הוא הסתובב בעצבנות באפס מעשה מאחורי הבאר. הכוס המלוכלכת היחידה בשטח היתה זו של נתן, וגם היא היתה בידו רק מפני שאהב ללעוס את קוביות הקרח.
“כן,” אמרה הנערה. “בקצב הזה אני אהיה שוב בתולה עד סוף השבוע.”
נתן לא ענה. פיו היה מלא בקוביות קרח שגרס בפיזור נפש צורמני. הוא עדיין ניסה לגלות מדוע לא הגיעו הוא והמחשב לידי הבנה בנוגע למערכת הארבע עשרה של המשוואות. כל הדברים מבוקרים ובדוקים כהלכה: זמן, מקום, דרגת עוצמה בסולם ריכטר. אולם הוקטור, האלמט הכיווני – מישהו עדיין קורא לא נכון את הוראותיו למחשב.
זו היתה התשובה האפשרית היחידה.
“המניות נפלו מהגג,” אמר המוזג כרואה שחורות.
“סוכן הבורסה שלי אמר שבואינג מתכוננת לפטר מחצית מאנשיה. מטוס הנוסעים ההיפרסוני הזה שהם אמורים לבנות ירד מהפרק. וכמה בנקים מהחוף המזרחי עומדים לקנות את המעבדה הזאת על הגבעה.” הוא הניד ראשן באיטיות.
הנערה שישבה לצידו של נתן עם המרפקים על הבאר וחזיית הניילון שלה מופנית אליו בפרופיל חד, חייכה אליו ואמרה, “היי, מה בנוגע? רק כדי שלא אשכח איך עושים זאת, הא?” ונתן אמר, כשהוא גורס גריסה סופית ואחרונה של קוביית הקרח שעדיין נותרה לפליטה, “אה, תסלחו לי, אני מוכרח לבדוק את תוכנית המחשב הזאת.”
כשהגיע הבוקר של יום חמישי כבר היה נתן נזעם באמת. לא רק שהמחשב עמד על שלו שישנה טעות במשואה הארבע עשרה, אלא שגם איש מהמתכנתים לא הופיע לעבודה. היה ברור שאחד מהם (ואולי כולם) חיבל בתכניתו. אך מדוע? הוא פסע הלוך ושוב במעבדה בחיפוש אחר מתכנת, מישהו, סתם עובד – אך המעבדה היתה ריקה.
רק קומץ אנשים הגיע לעבודה, ולאחר שעה לערך של התלחשויות בינם לבינם על כוס קפה בקפיטריה, עיניהם הגדולות החלו גם הן להביט החוצה אל מגרש החניה, והם נכנסו למכוניותיהם ונסעו.
נתן עבר במסדרון במקרה כשאחד הפיסיקאים נתקל בו: מישהו חדש שעבד במחלקה שעימה לא היה לנתן כל קשר מעולם.
“או, סלח לי,” אמר הפיסיקאי בחיפזון, ופנה לעבר הדלת שבקצה האולם.
“חכה רגע,” אמר נתן ואחז בזרועו. “אתה מסוגל לתכנת את המחשב?”
''אה, לא, אני לא יודע."
“איפה כולם היום?” תהה נתן, עדיין אוחז בזרועו של האיש.
“יש חג היום?”
“בן אדם, לא שמעת?” אמר הפיסיקאי ועיניו יוצאות מחוריהן. “הולכת להיות רעידת אדמה היום אחר הצהריים. כל קליפורניה המחורבנת תגלוש לחוף הים!”
“אהה, זה העניין.”
הפיסיקאי שיחרר את זרועו ודילג לאורך האולם. כשהגיע לדלת צעק מעבר לכתפו, “צא כל עוד אתה יכול! מזרחה מהשבר! הכבישים כבר נסתמים מרוב תנועה!”
פניו של נתן נפלו. “יש עוד שעה בערך,” אמר לעצמו. “ואני עדיין חושב שהמחשב טועה. מעניין איזו השפעה תהיה על מפלס המים של האוקיינוס השקט, אם כל מדינת קליפורניה תתמוטט לתוכו?”
נתן לא שם לב בעצם שהוא מדבר אל עצמו. לא היה איש לדבר אליו.
חוץ מהמחשב.
הוא ישב בחדר המחשב הוגה עדיין במשוואות העקשניות. כשהחל הזעזוע, נשמע בקושי רעם מרוחק מאוד. או־אז החל החדר להזדעזע והרעם גבר.
נתן הביט בשעונו: שתיים, שלושים ושתיים.
“ידעתי,” אמר בחדווה למחשב. “אתה רואה? ואני מתערב שגם כל השאר נכון. כולל המשוואה הארבע עשרה.”
ללכת בפרוזדור היה כמו ללכת במעבר צר באוניה טרופת־מערבולות. הריצפה והקירות התנועעו ללא רחם.
נתן עמד על רגליו למרות כמה רעידות לא נעימות פה ושם. לא עלה על דעתו כי הוא עלול למות בטרם יצא החוצה.
השמיים היו שחורים, הקרקע געשה, הרעש החריש את אוזניו. מערבולת אלימה העיפה אבק לכל מקום, מצרפת את צווחת הזעם שלה לאנקת האדמה המעונה.
נתן לא ראה מטר לפניו. הרוח היכתה וטלטלה אותו, האבק דקר בעיניו והוא לא ידע לאן לפנות. הוא ידע שצידו השני של השבר פירושו ביטחון, אך היכן זה?
אז הבקיע ברק תנ"כי, ולאחריו רעם מחריש אוזניים שהתגלגל בקול גריסה צווחני אדיר מאין כמוהו. גל עצום הדף את נתן לקרקע ועולמו חשך. מחשבתו האחרונה היתה: “אני צדקתי והמחשב טעה.”
כשהתעורר, הבליחו קרני שמש חלושות מבעד למעטה אפור. הרוח פסקה. הכל היה שקט באופן מוזר.
נתן קם בקושי על רגליו והביט סביב. הוא עמד באמצע מגרש החניה: המכונית היחידה בשטח היתה זו שלו, עטוייה אבק. מעבר למגרש החניה, במקום בו היו פעם אקליפטוסים, נגלתה לעיניו שפת תהום פעורה, ובה סלעים מעלי אדים ואדמה חמה גלשו עדיין אל ים קוצף.
נתן דידה אל פי התהום והביט מעבר למים, מזרחה. איכשהו ידע שפיסת היבשה הקרובה היתה אירופה.
“בן זונה,” אמר בהתפרצות לא אופיינית. “המחשב צדק, למרות הכל.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות