להודות על האמת, כאשר פרקו הראשון של ‘מלחמת המינים’ ‘המפלצת’ (בגליון מסי 15) היה לנו ספק מסוים אם אכן יממש המחבר, איש הקולנוע והטלוויזיה הלל דמרון, את הבטחתו להשלים כתיבת ספר באורך מלא, בן ארבעה פרקים. לכן שמחנו לקבל את הפרק השני, ‘המנהיגה’ ואנו מצפים בסקרנות להמשך. לתזכורת, הרי תמצית הפרק הקודם:

ארבעים התושבים־האחידים, בני המושבה 365/ב, מתכנסים לישיבה מיוחדת בנושא המאיים על שגרת החיים השלווה של המושבה: ‘השחורה’, נערה בת 18, המהווה חריג גנטי השונה מיתר האנשים־האחידים, תוצאה של טעות מכונת־הילודה האחראית בלעדית על הריבוי במושבה, טעות שלא חוסלה, כנהוג, מייד עם היוולדה. רכז המושבה, דיאל, קשור במיוחד אל הנערה, המכונה בפי האחרים ‘המפלצת’, אך בניגוד לדעתו מצביע רוב התושבים־האחידים בעד חיסולה. בראש דורשי החיסול עומדת דורה, אולי בגלל חשש לא מובן שהתעורר בה למראה דיאל, המפתח יחסי קרבה מיוחדת כלפי ‘המפלצת’, בת טיפוחיו, שאינה אלא חיה מוזרה בעיני חלק מהתושבים האחרים. יחס קרבה זה היה זר לחלוטין לתושבים־האחידים, שאורח חייהם היה מבוקר ומתוכנת לחלוטין, נעדר רגשות ואהבה שלא היה בהם צורך עוד.

בלב כבד מחליט דיאל להשלים עם החלטת הרוב ולבצע את גזר הדין במו־ידיו. בחליפות מיוחדות יוצאים הוא ו’המפלצת' אל מחוץ למושבה, אל האוויר הפתוח. דיאל נוכח להפתעתו שהאוויר ראוי לנשימה, וככל הנראה נעלמו כבר ענני הנשורת הרדיואקטיבית מהמלחמה הגרעינית שהחריבה את העולם לפני דורי־דורות. דיאל מחליט להרוג את ‘המפלצת’ באקדחו בתוך מערה שאליה הגיעו במסעם, אך אינו מסוגל לכך. רגש לא־מוכר מפעם בו, כתוצאה מהתנהגותה וגופה המגרה של ‘המפלצת’, וכמעט בעל־כרחו הוא מוצא סיפוק אמיתי, אולי לראשונה בחייו, בחיקה. הוא משאיר את ‘בת־הטבע’ ישנה במערה, חוזר אל המושבה, מדווח על חיסולה של ‘המפלצת’, כשהוא משוכנע שהיא לא תאריך ימים שם, בסביבה הפראית.

אל הפרק הקודם. הערת פב"י.

* * *

החיים במושבה החלו במכונת־הילודה. המכונה היתה צרוף מוזר במקצת של גבר ואשה; צרוף מכני. את תאי־הזרע הגבריים קיבלה המכונה ממיכלי המינון, בעזרת צינורות מיוחדים שהגיעו מחדר־האוננות שלמעלה. את ביציות הנשים היו אוספים אחת לחודש בחדר־המרפאה, והיו מאחסנים אותן בתאי־הקפאה נקביים, לצד תאי הקפאה זכריים. לאחר־מכן היתה בחינה איכותית מיוחדת של תאי־הזרע והביציות. נעשו נסיונות השבחה.

מכונת־הילודה היתה האחראית לכל. היא קיבלה את תאי־הזרע המשובחים ביותר, לאחר סדרה של בדיקות מיקרוסקופיות, והכילה בתוכה את הביציות הפוריות ביותר. היא היתה משדכת ביניהם ומאחדת אותם. במקרה של הצלחה היתה המכונה מעבירה את האיחוד הזה אל תאי־הזכוכית המיוחדים לשימור העוברים. שם היו משגיחים על התפתחותם ואת המוצלחים שביניהם היו מעבירים הלאה. את הפחות מוצלחים היו קוטלים. בשלב הבא, לפני שהחל העובר לגדול – נערכה ההקפאה: הקפיאו את העובר.

על לוח־הבקרה של המכונה פיקד דיאל: רכז־המושבה 365 ב. הוא בחן את הנורות המהבהבות ואת המספרים הרצים ואת האותיות הקבועות שעל הלוח, ובו בזמן חשב שלמרות הכל סול יפה יותר מאחרות, יפה יותר מדורה. הוא חשב שלמרות הכל דורה רעה יותר מאחרות, רעה יותר מסול. הוא חשב שלמרות הכל עדיין לא נטרלו את הרע. עדיין לא הכל טוב. עדיין יש כאלה שיצרם טוב ויש כאלה שיצרם רע. ידע שלמרות שניסו ליצור דגמים שווים בכל עדיין לא הצליחו. עדיין היו תושבים נבונים יותר ונבונים פחות; יפים יותר ויפים פחות. ידע שעדיין לא הגיעו אל הדגם המושלם של האדם, הדגם העליון. עדיין ניתן היה ליצור בני־אדם נבונים יותר, יפים יותר. דיאל ידע שהמבנה המוגן והבטוח שלו נסדק, וכך גם מבנה המושבה כולה. אם לטוב או לרע לא ידע. אך הוא נפגע: נפגע עד כדי כך ששיקר. שיקר לסול ולאחרים לראשונה בחייו.

האם לא שיקר למען דבר טוב יותר?… האם לא עשה מעשה של חסד עם ה’מפלצת' עם בת־הטבע?… וגם אם סיכוייה לחיות שם בחוץ, במערה, מעטים ואינם נלקחים כלל בחשבון. הוא לא הרג אותה. לא הרג אותה במו ידיו, הוא העניק לה עוד זמן. העניק לה אהבה והעניק לה חיים. ולעצמו מה העניק?…

דלת המעבדה נפתחה. נכנס ביאו ואחריו סילה ומירה, ידידותיה הקרובות של דורה: העוזרות שלה. הם נעמדו לצידו של דיאל, ליד לוח־הבקרה. אנשי המעבדה הפסיקו לעבוד והביטו לעברם מופתעים. רק דיאל המשיך לעבוד, בודק את לוח־הבקרה ורושם את רשימותיו.

“אתה מואשם באי־ביצוע החלטה, דיאל,” אמר ביאו בקולו האיטי, הכבד. “לא הרגת את המפלצת, לא השתמשת באקדח־הקרינה. בדקנו אותו!”

השתרר שקט. נשמע רק קול פעימת המשאבות מלמטה וקול סיבוב גלגלי המכונה.

דיאל הסתובב לעברם.

“הרגתי אותה,” אמר, “גם אם לא השתמשתי באקדח־הקרינה.” “את זה אי־אפשר לדעת,” אמרה סילה והתקרבה אליו.

“אנחנו רוצות לשחרר אותך מתפקידך,” אמרה גם מירה, מצטרפת אל חברתה.

דיאל הביט בהן ובביאו. ראה אותם וראה את עובדי־המעבדה האחרים מביטים בהם.

“קבענו כינוס לזמן 250, אין לך ברירה,” אמר ביאו וחייך.

דיאל היסס; הענין נשמע מוחלט, גם אם היתה לו ברירה אחרת. “אתם יכולים להכריז על הכינוס,” אמר ונפנה חזרה אל לוח־הבקרה של מכונת־הילודה. לא הביט בהם עוד.

השלושה קצת הופתעו שלא התנגד, נשארו לעמוד לרגע סביבו. לאחר מכן פנו אל עובדי־המעבדה האחרים: הודיעו להם על כינוס התושבים, על נושא הדיון. לבסוף עזבו את המעבדה: ביאו אחרון, מחייך את החיוך המוזר שסיגל לעצמו לאחרונה; מחייך אל דיאל.

כולם הביטו אל דיאל. הוא היה מרוכז בלוח שלפניו ולא הביט לעברם. חשב על דברי ביאו, על דברי סילה ומירה, חשב על דבריה של סול כשבישרה לו על כך זמן קצר קודם. חשב עליה: על דורה. ג’יאן עזב את משמרתו והתקרב אליו. נמוך היה קצת מדיאל ופניו אינם כה חדים, מלאים יותר. למרות זאת היו דומים האחד לשני, כפי שדומים כולם במושבה.

“מה היא רוצה?” שאל ג’יאן.

“את התפקיד,” השיב דיאל מבלי להסב אליו את פניו.

“והוא חשוב לך?…”

דיאל הפסיק את עבודתו והפנה אליו את מבטו. הביט בתושב־האחיד האחד שהיה לו גם ידיד: אח אמיתי.

הוא חיפש את התשובה הנכונה. הוא זכר את השאלה בבהירות משום ששאל אותה את עצמו, זה זמן רב שאל אותה: האם חשוב לו להיות רכז־המושבה?… אולי התרגל אל התפקיד יותר מאשר מצא בו ענין? התרגל לנהל את הישיבות והתרגל לפתור בעיות שוליות שצצו מדי פעם; לעיתים רחוקות מאוד. האם החמיאה לו העובדה שעמד במרכז הנעשה ובמרכז הדברים, והיו מתיעצים בו בכל ופונים אליו בכל?… שלא כמו ג’יאן, שהיה עסוק רק בעצמו, בעצמו ובסרטים.

“מצאת משהו חדש?” שאל לפתע דיאל.

ג’יאן השתהה: ברק חדש הופיע בעיניו.

“מצאתי,” אמר, “סרט חדש, כלומר ישן מאוד. מצחיק אבל עצוב: טרגי־קומי הם קראו לזה פעם, לפני המלחמה האחרונה.”

“אני אבוא הערב, ג’יאן, אחרי הכינוס,” אמר דיאל.

“תבוא אם תוכל לבוא,” אמר ג’יאן, “אני מריח ריח רע באויר המושבה… משהו רקוב כאן.”

לרגע הביטו האחד בשני מבלי לומר מלה. לפתע נשמע זמזום מטריד, אזעקה. ג’יאן מהר לחזור אל מקומו הנכון: במעבר שבין תאי־ההקפאה ומכונת הילודה.

דיאל פנה אל לוח־הבקרה. פניו לבשו שוב מסכה אחרת, קפואה. הוא לחץ על אחד מכפתורי המכונה; הזמזום המטריד נפסק. הוא התישב על הכסא הגבוה ומיקד את מבטו על נורה אחת, מהבהבת. הוא חשב על הריח הרע, חשב על החלק השני של המשפט: על “משהו רקוב כאן.” חשב ובזכרונו היבהבה נורה. נורה מאירה בחשכה: חשכת זכרונו־הקולקטיבי, האחיד. זכרון ששמורים בו תולדות האדם.

שקט שרד באגף־הילדות; נשמע רק קול הנשימה המונוטוני של הילדים. סול הביטה בהם: לא שלה היו למרות שטיפלה בהם, למרות שלכאורה שלה היו. ואולי אחד מהם שלה?… אולי אחד מהם הופרה בביצית שלה?… אולי היא אמא לאחד מהילדים האלה? לא. כמובן שלא. ילדים אלה היו שייכים לכולם; לכל התושבים־האחידים. חמשה ילדים וחמש ילדות, בני־ארבע כולם. ילדים משותפים למושבה כולה, ללא אב ואם ישירים: משלהם. פעם ראתה את זה בסרט: את הימים בהם היו הילדים נולדים לאם ולאב מסויימים, את הימים בהם היו עוד משפחות, היו עוד אחים ואחיות.

היא הביטה על המנורה שפיזרה אור רך על הילדים הישנים. זכרה שלמדה יחד עם כל המחזור שלה על הימים הרחוקים ההם: למדה על אנשים פרימיטיביים שהיו מזדווגים כדי להביא ילדים לעולם. ומביאים אותם בזה אחר זה. כאותן חיות של אז. והנשים היו מניקות. צמרמורת אחזה בה. היא הסתכלה על החזה שלה, על שדיה הקטנים, המזדקרים, חסרי־החלב. ליטפה את שערה הרך והמבריק והביטה שוב סביב: כולם ישנו, דומים מאוד האחד לשני, כמעט לא ניתן להבדיל בין הילדים לילדות. כה דומים היו בעורם הלבן, החלק, בשערם הזהוב. כה חביבים היו כשישנו, מיטה ליד מיטה, במעגל גדול אחד סביב לחדר.

עוד מעט יבוא יודי ויעזור לה להעיר אותם ולהלביש אותם; יעזור לה להאכיל אותם. לאחר־מכן ילמדו אותם לחשוב. לחשוב בדרך הנכונה, המועילה, האחת. בדרך בה יבינו אחר־כך את כולם. ילמדו אותם רק את החשוב וההכרחי לחיים במושבה.

סדר יום דחוס היה להם מאז נולדו, מאז הובאו הנה ממעבדת־הילודה. אחת לעשר שנות־מושבה היתה המעבדה מייצרת סדרה של עשרה תינוקות, המשובחים ביותר, חמישה מכל מין: זכרים ונקבות. תהליך גידול העובר בתא־הזכוכית, לאחר שהוצא מהקפאה, נמשך שנה. זאת בנוסף לתהליכים אחרים ובמיוחד תהליכי השבחה, עליהם עבדו כל הזמן. מובן שהמעבדה הוכשרה לייצר ילדים בכמות גדולה הרבה יותר, אלא שחיי המושבה היו מבוססים על יסודות אחרים, על מחזוריות אחרת. את התינוקות הנולדים היו מעבירים אל אגף־הילדות: לגידול והשבחה כאן ישארו, יגדלו וילמדו עד שיגיעו לגיל עשר. אז יועברו לאגף־הנעורים, לשלב הגבוה שבחינוכם לקראת חיי מושבה תקינים. אז גם יקחו אותם לטיול הראשון החוצה: אל האויר, אל השמש ואל האדמה.

היא קמה ממקומה להכין לעצמה משקה; משקה חם ומרגיע. לא ישנה טוב בפעם האחרונה. הכל בגלל דיאל, בגלל אותה ‘מפלצת’ שחורה, חסרת חשיבות. בגללה נכשל עימה דיאל. אף פעם לא קרה שנכשל מישהו עימה, אף פעם לא חשה את הכאב הצורב הזה, המשונה. לא ידעה כשלון, לא נאלצה לספק את עצמה בעצמה. תמיד היה הכל מהיר, חלק ונכון.

היא שבה אל הכיסא, אוחזת בידה את כוס המשקה. התישבה ולקחה כדורית אחת, הטילה אותה פנימה אל תוך הכוס. הביטה בה. ראתה איך היא מקציפה ומרתיחה את התמיסה. לגמה לאט מהמשקה ונשענה לאחור על הכיסא.

דיאל באמת שיקר לה: זאת ידעה, ראתה זאת בעיניו. הוא לא הרג את ה’מפלצת', לא. לא ידעה למה שיקר אך ידעה כי יענש על כך, יענש בכינוס־התושבים ויענש ביחסיו עימה. היא לא תתמוך בו. היא לא תמנע בעדם מלהחליף אותו באחר, באחרת. היא לא תמנע בעד דורה מלהחליף אותו, להיבחר לרכזת־המושבה, להשיג את מבוקשה. ואולי תציע את עצמה. אולי תחליף היא את דיאל?… או שתניח לו לספר לה את האמת? תניח לו מהשקר. כי הרי לעולם לא משקרים במושבה. כך מוקרן על מסך־החוקים וכך אמנם חיים הם: לא משקרים. חשבה כי אין סיבה לשקר: האמת כאן היא נצחית.

ואולי היתה לדיאל סיבה לשקר?… חשבה סול. סיבה לא ידועה לה, לא ידועה גם לאחרים. סיבה שלא ידעה אם היא רוצה לדעת את מקורה, רק חשה מעין לאות קלה, ולאחר־מכן כאילו היתה מרחפת קצת מעל הכסא, באויר. אבריה כמו התמוססו באויר החדר, כפי שהתמוססה הכדורית בכוס. הכדורית השפיעה עליה לטובה. היא חשה קלה מאוד. היא נרדמה.

הרחק מולה עמדה מישהי עמידה איתנה, עמדה ערומה, עמדה שחורה. היתה זו ה’מפלצת'. דיאל רץ לעברה: משליך מאחוריו את חליפת הטיולים, משאיר מאחוריו את גבעת המושבה.

דורה הזדקפה במיטתה, מזיעה בכל גופה. היא חשה בעייפות ונשכבה שוב לאחור. נחה מהשינה הטרופה, נחה מההזיה. מהחלום.

נורות מד־הזמן הראו כי יש לה עוד פנאי עד לישיבה, עד לכינוס התושבים־האחידים. היא התמלאה לפתע ברוח חדשה; בהרגשה של ציפיה לקראת המאבק הצפוי לה. המאבק בדיאל. המאבק שבטחה כי תנצח בו, כי ידעה שבא הזמן שלה. זמן בו יהפכו רצונותיה למציאות. תוכניותיה יתגשמו והיא תוכל להצעיד את אנשי המושבה קדימה: אל עתיד יפה יותר, אל עוצמה רבה יותר, אל שיאים חדשים. והכל בזכות נפילתו של דיאל: רכז־המושבה של הגזע הנאור, העליון, המשובח ביותר שידע האדם. רכז המשחֵק ומשתובב עם חיה, עם תת־אדם. לכן בא סופו, לכן באה היא. הוא ילך כי הפר את החוקים המוקרנים והבלתי מוקרנים, כי השאיר בחיים שרץ מתועב, כי זנח את ענייני המושבה. היא תבוא במקומו.

דורה הדליקה את מקרן־הקשר וכיוונה אותו אל אולם הישיבות: מחוז חפצה הגדול, מחוז שלטונה בעתיד. האולם היה ריק מתושבים, ממתין לה. היא כבתה את המכשיר ומהרה לקום.

היא חשה אל האולם. על הפסים הנעים נעה פנימה וסרקה את האולם, ליטפה את הכורסאות ואת המיקרופונים. היא סובבה סביב ונשמה את אויר המקום. היא נעצרה לפני המסך הגדול והביטה אליו, כמו המתינה לאיזה שדר מכוח אחר, מכוכב אחר, מהמושבה ה’אם'. היא הסתובבה והביטה אל עבר הכורסאות הריקות, אל המרכז. היא חשבה על עצמה, על יעודה, על חייה. חשבה על חוקי־המושבה הנוקשים: חוקים הקובעים כי עשרת התינוקות יובאו לעולם־המושבה בדיוק בשנה בה יפרשו מחיים פעילים עשרת התושבים המבוגרים יותר, שהגיעו לגיל שישים. אלה היו פורשים מעבודה ומכל פעילות אחרת הקשורה בחיי המושבה, אל אגף־הזיקנה. שם היו מבלים את זמנם באכילה ובקריאה ובצפיה בסרטים. בשעמום. בדעיכה מהירה שדורה פחדה מפניה. פחדה כי נותרו לה עוד פחות מעשר שנות־מושבה לפני הפרישה, לפני השעמום הנצחי והמוות, לפני הקץ.

היא חשה כיצד מתעוררים בה כוחות חדשים, דרוכים למשימה שלפניה. כוחות שמקורם ב’מפלצת' ודיאל, ברצון להשמיד אותם, בפחד הפתאומי מפני הזיקנה, מפני הבידוד. כוחות שהעלו בה מחשבה חדשה: אולי יתמשכו עשר שנים אלה, יתמשכו הלאה ולא תאלץ לפרוש? לא תאלץ למות?

היא ידעה כי תא־מוות מיוחד יש למושבה, ובתוכו ברז קרינה־גרעינית. הזקנים היו נכנסים לתא כשנמאס להם לחיות, נכנסים ופותחים את הברז. מרביתם היו מסיימים את חייהם בשנה הראשונה לשהותם באגף־הזקנה. רק מעטים המשיכו הלאה. אם הגיע מישהו מהם לגיל שבעים היה זה נדיר מאוד. כיוון שכך, היו תמיד ארבעים תושבים־אחידים־פעילים, שניהלו וחיו את חיי המושבה. בנוסף להם היו עוד עשרת הנערים והנערות, חמישה מכל מין, שחונכו וגודלו לחברות. וכן היו כמובן עשרת הילדים, התינוקות. שישים בני־אדם מגזע חדש במושבה. לבד מהזקנים.

זה שנים רבות שלא מת מישהו שלא בזמנו: ממחלה כלשהי תאונה או כל דבר אחר. המוות היה משהו בלתי מושג ובלתי מובן, משהו שקיבל תוקף רק לאחר שנת השישים ואז היה מובן מאליו. חינכו את התושבים־האחידים למוות נקי ופשוט. מוות שאפשר לשאוף אליו. לא כך דורה. היא לא רוצה למות – היא רוצה לחיות. היא רוצה להיות רכזת־המושבה, היא רוצה להגשים שאיפות שמקורן לא ברור: שנולדו אולי בעקבות יחסו של דיאל אל ה’מפלצת', יחסיו עמה. היא תחזיר את מהלך החיים אל מסלול המוביל קדימה. היא תאבק בדיאל ותגבור עליו; תאבק בכל מי שיעמוד לצידו. היא תנצח.

דורה יצאה את אולם הישיבות, מלווה בתחושת כוח, בטוחה בנצחונה ובעתידה.

דיאל נכנס אל אולם הישיבות. הוא הלך זקוף ולא הביט לצדדיו, ראה לפניו רק את הכיסא הפנוי השמור לו לצידו של ג’יאן. הוא שמע איך גווע לאט רחש המלמולים והלחישות ומשתרר שקט.

הוא התישב והרים את עיניו.

האולם היה מלא. לבד מאלה שבתורנות, באגפים של המושבה, היו כולם כאן, נועצים בו את עיניהם. מולו, מהעבר השני, ישבה דורה. לשמאלה ישבה מירה ולימינה סילה. לא הרחק מהן ראה את ביאו ולצידו שתיים שלוש תושבות־אחידות. הרחק מימינו ראה את סול; היא לא הביטה לעברו. ג’יאן הביט לעברו: מבטו נסך בו עידוד.

“תושבים־אחידים,” אמר דיאל, “אני מואשם כי לא הרגתי את ה’מפלצת'. לא פעלתי, טוענת דורה וטוענים תושבים אחרים, כפי שהוחלט שאפעל בישיבה הקודמת. לא הרגתי אותה כי לא השתמשתי באקדח־הקרינה. זאת למרות שאין כאן תושב־אחיד אחד, החושב שיצור זה עדיין חי שם בחוץ: לבדו עם הטבע, בחוסר כל. מה האשמה שהתנהגתי כאדם מהגזע שלנו: שאינו הורג, אינו יודע מלחמה, אינו יודע מוות. התנהגתי כפי שהחוק שלנו דורש: לא השתמשתי באקדח־הקרינה; לא השתמשתי בנשק המותר לשימוש רק להגנה מפני התקפה מכוכבים אחרים; הגנה על המושבה.”

הוא הפסיק לרגע והעביר את לשונו על שפתיו. מבטו חלף על פני הנוכחים באולם. “דורה והתושבים־האחידים הפועלים עמה,” המשיך דיאל, “דורשים לשחרר אותי מתפקידי כרכז־המושבה. הם דורשים להעבירו לאחר, להעבירו לדורה. ידוע לכם שרכז־המושבה הוא תפקיד מנהלי וארגוני בלבד: אין בו כוח שלטון או כל כוח אחר. על מסך־החוקים שלנו מוקרן כי כמה שפחות מורגשת פעילותו של ממלא תפקיד זה, כמה שפחות נדרשים לו התושבים ככלל וכפרט, כך טוב ונכון. התפקיד מעולם לא הקנה לי כוח או זכויות יתר. לא כרכז המושבה עשיתי את המעשים האחרונים, ה’איומים' כביכול, אלא כתושב־אחיד של המושבה. לכן אני רואה בדרישה לשחרר אותי מהתפקיד דרישה מוטעית. לכן אני רואה באשמות המוטחות נגדי סכנה לא לי, אלא למבנה החיים שלנו, מבנה שהוקם באלפי־שנות התפתחות האדם, החברה והמדע. אלפי־שנות מהפכה ומלחמה. מלחמה שהביאה לכך שהמושבה הזו היא, ככל הידוע לנו, השריד האחרון והיחידי בעולם הזה לאותם הישגים. אנחנו יחידים במערכה עם היקום. אנחנו נושאי תקוות האדם!”

השקט באולם היה מוחלט. רק הקול העמום והקבוע שבא מלמטה נשמע, בא ממכרה־האורניום.

“לא ביצעת את החלטת תושבי־המושבה,” קראה דורה לעברו, “לא חיסלת את המפלצת! לא מחקת אותה מהזכרון שלנו. זאת העובדה החשובה, תושבים־אחידים, ולא ההנחה כי היא כבר מתה. דיאל לא ירה בה ולא הפעיל את אקדח־הקרינה שנועד לכך. במקום זאת הוא השתהה בחוץ, בחברתה. רק כשנעשה חשוך שם החליט לחזור. רק אז החליט רכז־המושבה לשוב אל המושבה: לשוב אל תפקידו.” היא השתהתה והביטה סביב, אל התושבים המביטים לעברה: אלה המסכימים עמה ומאמינים בה.

“תושבים־אחידים,” המשיכה דורה, “בשיקוליו ובמעשיו של התושב דיאל התערבו רגשות: תחושות מוזרות עליהן לא ידענו ואליהן לא התוודענו אף פעם. בהתקשרותו הרגשית והנפשית המשונה אל המפלצת, ובמעשים הצפויים כתוצאה מהתקשרות זאת, אני רואה סכנה לעתיד המושבה. לעתיד כל אחד מהנוכחים כאן ולעתיד הבאים אחרינו. ניתן לקוות שזהו מקרה חולף, שמסקנות נכונות יסיק ממעשיו התושב דיאל, וממעשיו וטעותו נלמד כולנו!”

היא הפסיקה לדבר והביטה שוב סביב אל התושבים. לאחר מכן הביטה אל המסך הגדול, אל עבר המושבה ה’אם'.

“האמת,” נשמע לפתע קולו השליו של ג’יאן, “נסתרת בין הצדדים. קשה למצוא אותה ולאיש אין בלעדיות עליה.” כולם הפנו אליו את מבטיהם, מופתעים לשמוע אותו מדבר. “נראה לי שהתחוללה כאן שרשרת־טעויות והפרות־חוק, שהחלה עם הולדתה של המפלצת. עלינו לנתק שרשרת זאת. עלינו לשים קץ להידרדרות הרעה שחלה ביחסים בין התושבים, שהיא תולדה של שרשרת־הטעויות. ישנה לדעתי הזדמנות לנתק את השרשרת ולצאת אל המרחב שידענו, מרחב החיים התקינים. אני מביע תמיכה בדיאל ומציע לתמוך בהמשך תיפקודו כרכז־המושבה. נראה לי שרק כך נעבור את המשבר. המפלצת איננה, דורה. היא לא תשוב עוד ולכן נחשבת כמתה. עליך להסתפק בכך: אל תהפכי את חיינו לאחרים בגללה.” הוא סיים כפי שהתחיל. בשקט.

"לא יהיה! "נשמע קולו הרם של ביאו. “על דיאל לסיים את תפקידו ועל דורה להיבחר במקומו. אני לא יודע על איזו שרשרת מדבר התושב־האחיד ג’יאן, אני רק יודע שמישהו לא ביצע את הוראת המושבה. מישהו נכשל!”

הוא הפסיק לרגע והביט אל דורה. היא הביטה אליו, דומה כי מבטה מאשר את דבריו.

“עכשיו יש הזדמנות אחרת.” המשיך ביאו, “עכשיו יש הזדמנות לחיים חדשים, ללא יוצאים מהכלל, חיים של שיוויון אמיתי. בהנהגתה של רכזת־מושבה חדשה שאין לה העדפות יוצאות־דופן, אין לה תחביבים חריגים, אין לה עיסוקים אחרים. רק טובת המושבה לפניה, רק טובת התושבים־האחדים כולם. עלינו להחליף את דיאל בדורה!”

הוא סיים כפי שהתחיל, ברעש.

“עוד לפני הישיבה הזו,” דיבר שוב דיאל, “קיבלתי החלטה בעצמי. החלטתי לפנות את תפקידי כרכז־המושבה למישהו אחר. הגעתי למסקנה זו למרות שאין בה צדק, למרות שטובת המושבה דורשת שאמשיך בתפקידי. המהומה שהוקמה גדולה מדי, ולתפקיד חשיבות פחותה מהחשיבות של דברים אחרים בחיי המושבה, מהבעיות שדברים אלה מציבים ומהתשובות להן.”

הוא השתהה להרף־עין. “ברצוני להציע מועמדת משלי לתפקיד, שתשים קץ ליריבות שנוצרה ביני לבין דורה. היא תשקיט את הקולות הרמים ותנהל את עניני המושבה בקור־רוח; תאזין אך ורק לקול־ההגיון. אני מציע את התושבת־האחידה סול לתפקיד רכזת־המושבה החדשה.”

ההפתעה היתה גדולה. התושבים־האחידים הפנו את מבטיהם לעברה של סול. גם היא היתה מופתעת, אפילו נבוכה. כולם המתינו לדבריה אך היא רק הניעה את ראשה לשלילה, מנסה להבין את משמעות דבריו של דיאל, מנסה לברר לעצמה את הדברים שתאמר. מחפשת את הקול הפנימי שלה; את רצונה האמיתי.

“לא הייתי מציעה את עצמי כמועמדת לתפקיד,” אמרה סול לבסוף, “ואיני רואה את עצמי כמתאימה לקבלו. אני לא בוגרת מספיק, לא מנוסה. דברים רבים יש לי עד ללמוד לפני שאהיה מתאימה לו. גם מקובלת עלי הקביעה שדיאל שגה, הוא לא עשה את מה שהיה צריך לעשות; ואת מה שלא היה צריך לעשות עשה. במצב הדברים עכשיו אינו יכול להמשיך בתפקידו.” היא הפסיקה לרגע; מביטה את דיאל. מחפשת עדיין את המילים הנכונות, מחפשת תחת לחץ הממתינים לתשובתה.

“עם זאת אין לי ספק שדיאל נדחף בכוח לעשות את שעשה: הוא אולץ לעשות מעשה לא חוקי. אקדח־הקרינה ניתן לו בניגוד לחוקי־המושבה. שליחות המוות הוטלה עליו בניגוד לרוח המושבה, בניגוד לדרך בה חונכנו. דיאל רואה עיוות בדרך בה התקבלה ההחלטה בישיבה האחרונה ובדרך בה מתנהלים העניינים עתה. אני מסכימה אתו. אני מסכימה גם עם ג’יאן – עלינו לנתק את שרשרת הטעויות. לשכוח את שהיה.”

היא השתהתה לרגע לפני שהמשיכה.

“אם הוטל עלי להיות המפשרת, המועמדת להביא שקט ורגיעה, אם בכך אשיב את המושבה מדרך מסוכנת הסוטה מהמסלול – יכול דיאל להציג את מועמדותי לתפקיד. לתפקידו. אני נשמעת לקול־ההגיון הפנימי שלי, בניגוד לדחף הראשוני שלי, בניגוד לרצוני. נשמעת לו משום שבכוחנו לנצח את הרע שחדר לתוכנו, רק אם נשמע לקול־ההגיון!”

היא סיימה את דבריה, מישירה מבטה אל יריבתה דורה.

את קול־ההגיון שמע גם ג’יאן. שמע כפי ששמע אותו שוב ושוב בזמנים האחרונים; כפי שראה את זה שהשמיע אותו, מוקרן על המסך שבראשו. ראה אותו והתגעגע אליו, ואל חדר־הסרטים שהיה ביתו שלו, ביתו היחיד. בית שהרשות ניתנה לכל תושב לבוא בדלתו אך אין תושב העושה זאת. רק הוא, ג’יאן, נושם את אוירו. רק הוא, ג’יאן, צופה שוב ושוב באותם סרטים ישנים מהמאה העשרים, המאה של הסינמה; חי את המאה בה נוצרו סרטי האהבה והמתח, הקומדיות וסרטי המלחמה, המערבונים וסרטי ההנפשה; בה נוצר קולנוע האמת והיופי. סרטים שהיה נטמע בתוכם, חי בהם ונושם אותם. סרטים שהיה בהם משהו אחר, היתה בהם אמנות. אמנות, ולא מין ופרברסיה בלבד. הנאה, ולא שעמום ודחיה. סרטים שייצרו פעם.

לעיתים היה מוצא מציאה, בעקבות נבירה חוזרת ונישנת באלפי הסרטים שאוחסנו בסרטיה לדורות הבאים. למען ידע העתיד על המאה העשרים; למען ידע את האדם; ידע את שיאו ואת שפלו; ידע העתיד את עברו; עבר שהיה ג’יאן מגלה ומקרין. עבר שגם לארכיאולוג־סרטים כמוהו לא נגלה מעולם כבסרט האחרון שהקרין: אחד מסרטיו של האיש הקטן הזה, שג’יאן צחק למראה תעלוליו, למראה דמותו. השתאה לנוכח מלחמתו באותו ענק מרושע ורב עוצמה. ענק החיים. הוא זכר שמעולם לא היה עשיר כל־כך: בצחוק וגם בעצב. אולי היה מאושר, מי יודע?… מאושר למראה העוצמה והיופי שמקנה האמנות שזרמה את תוכו. מאושר למראה עולם אכזרי ורחמן, מכוער ויפה, עני ועשיר. עולם אמיתי.

הוא חשב על דיאל. חשב שדיאל חייב לראות את הסרט, חייב ללמוד ממנו: למען עצמו, למען שניהם. מוכרח להשתתף עמו בחוויה; לחיות עמו. עם ידידו האחד.

ג’יאן הופתע לראות אותה עומדת. הבעת פניה הבהירה לו שנאמרו כבר דברים כאשר היה שרוי בעולם חלומותיו, עולם הזיותיו: אלה שאשמים היו, או אולי זכאים, בכך שנעדר תכופות כל־כך מאולם הישיבות והעדיף על פניו את חדר־הסרטים, חדר־החלומות.

“בחירת רכז־מושבה אינה עניין משני, ארגוני בלבד.” אמרה דורה, “מוטב שנייחד יותר כבוד וחשיבות לתפקיד הזה, להשפעתו האפשרית על חיי המושבה.”

היא הפסיקה והביטה סביב, מחפשת אישור והערכה לדבריה. “מכיוון שסול סרבה להסיר את מועמדותה, כפי שהצעתי לה, אנו נתמודד. נתמודד מתוך ההנחה המוטעית שיימצאו ביניכם תושבים־אחידים, כאלה שיחשבו לנכון לתמוך בה. שיעזו להפקיר בידיה את עתידכם. עתיד המושבה!”

היא השתתקה שוב והביטה אל סול. סול הביטה אליה: ללא מורא הביטה; ללא כל כוונה לסגת.

“ברצוני להבטיח לכם, תושבים־אחידים,” המשיכה דורה בדבריה, “שהאמון שנותנים בי אלה המציעים אותי לתפקיד שהתפנה, האמון שיתנו בי אלה שיתמכו בי בהחלטתם, אמון זה יוחזר אליהם ברגע בו אבחר. ברצוני להעניק לתפקיד תוכן חדש ובכוונתי למלא אותו עוצמה וכוח חדשים, כאלה שלא ידענו כמותם בעבר. ערכי עבודה חדשים יחליפו את הישנים. דרכי התנהגות שהוכיחו עצמם כבלתי מתאימים עוד לחיינו יעלמו וחדשים יבואו במקומם. חוקי־המושבה יהיו דרך־חיים, לי ולכם, ושוב לא ניתן יהיה להפר אותם. אני רואה ומתכוונת להראות למושבה דרך חדשה: נאמנה לתקוות העתיד!” היא התישבה במקומה, קולה הרם עדיין מהדהד באולם הישיבות העגול.

לפתע נשמעה שריקה חדה: נשמע צליל מהמם ההולך ומתגבר; צליל בעל איכות נדירה ובלתי מובנת. רעד משתק חלף בגופו של דיאל. הוא הבין את פשר הצליל הזה, צליל החלל: צליל־תקשורת־החרום. גם לפניו היה קבוע כפתור־חרום, כמו לכל ארבעים התושבים־האחידים. הוא ראה את החיוך הרחב המתפשט על פניו של ביאו והבין כי הוא שהפעיל אותו. וכמוהו מיהרו לעשות גם סילה ומירה. דיאל ידע שאם יפעילו את הצליל כל ארבעים התושבים־האחידים ישלח הצליל, המופק על־ידי מכונה־גרעינית ומחשב מיוחד, אל החלל. אל המושבה ה"אם" (שם מהימים ההם – חשב פתאום – מיתולוגי כמעט).

בהגיע הצליל לרמת־העוצמה הדרושה היתה אמורה להפתח הכיפה הענקית שהיוותה את תקרת אולם הישיבות. הטלסקופ־הגרעיני שבמגדל־הפריסקופי היה מופעל אז ועל המסך הענק שנחשף, עתידה היתה המושבה ה’אם' להופיע, ממקומה הרחק אי־שם בחלל העצום, אולי בגלקסיה אחרת.

היו עדויות אחדות על התקשרויות בימי הבידוד הראשונים של המושבה – אך לא יותר מכך. מעולם לא הושמע הצליל בחייו של דיאל. חוק ברור אסר על השימוש בו. רק במקרה של סכנה מיידית למושבה, ובהחלטת כל התושבים־האחידים, ניתן היה להפעיל אותו. להזעיק לעזרה את המושבה ה’אם'.

תושבים אחדים, כמו דיאל וג’יאן, הופתעו מאוד מהמעשה החדש הזה: אולי אות שמחה לכבודה של דורה, או הודעה למושבה ה’אם' על היבחרה לרכזת־המושבה. תושבים אחרים, מעטים אמנם, שכחו להשתומם משום מה והצטרפו אל ביאו: כמו ילדים הלומדים מלה חדשה, שומעים שיר חדש.

דיאל קם, נחוש בהחלטתו לפעול להפסקת הצליל. אלא שבדיוק אז הרימה דורה את ידה: מסמנת לביאו ולאחדים להפסיק. הם צייתו לאות והסירו את אצבעותיהם מכפתורי־החרום. הצליל האדיר, האימתני – מירקם של אלפי צלילים אחרים – גווע לאיטו.

מחיאות־הכפיים גוועו והוא התחיל לדבר: "אני מצטער, אבל אינני רוצה להיות שליט־יחיד. זה לא העסק שלי. אני לא רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. הייתי רוצה לעזור לכולם – כולנו רוצים לעזור אחד לשני. בני־אדם הם כאלה. אנחנו רוצים לחיות בעזרת האושר של כל אחד מאתנו – לא בעזרת היסורים. אנחנו לא רוצים לשנוא ולהשפיל האחד את השני. בעולם הזה יש מקום לכולם.

“החיים יכולים להיות חופשיים ויפים, אבל אבדנו את הדרך. פיתחנו מהירות, אבל סגרנו את עצמנו בפנים. מיכון שמעניק שפע השאיר אותנו רעבים; הידע שלנו השאיר אותנו ציניים; הפיקחות שלנו – קשים ולא אדיבים. אנחנו חושבים הרבה מדי ומרגישים פחות מדי. יותר מאשר מיכון אנו זקוקים להומאניות. יותר מאשר פיקחות, אנו זקוקים לאדיבות ועידון. בלי איכויות אלו, החיים יהיו אלימים והכל יאבד.”

דיאל הפנה את מבטו אל ג’יאן. ג’יאן חייך אליו. דיאל מיהר להשיב את מבטו אל המסך שבחדר־הסרטים…

"היסורים שבאו עלינו הם רק התוצאה של תאוותנות – המרירות של אנשים הפוחדים מהדרך בה הולכת קידמת האנושות. השנאה של האדם תחלוף, ודיקטטורים ימותו, והכוח שהם לקחו מהעם יושב אל העם. וכל עוד האנשים מתים, חרות לעולם לא תעלם.

“חיילים! אל תפקירו עצמכם לחיות האלה – למשפילים אתכם – מעבידים אתכם – מכוונים את החיים שלכם – אומרים לכם מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש! הם נוהגים בכם כמו בבקר ומשתמשים בכם כמו בבשר־תותחים. אל תתנו את עצמכם לאנשים הלא־טבעיים האלה – אנשים־מכונות עם מוח של מכונות ולב של מכונות. אתם לא מכונות! אתם בני־אדם! עם האהבה של האנושות בלבבכם! אל תשנאו! רק אלה הלא־אוהבים שונאים – הלא־אוהבים והלא־טבעיים. חיילים! אל תלחמו למען עבדות. לחמו למען החרות! בואו נלחם למען עולם חדש – עולם הוגן אשר יתן לאדם הזדמנות…”

התמונות החלו לפתע רצות על המסך במהירות גדולה והקול נעשה בלתי מובן. הסרט היה ישן וג’יאן נאלץ לטפל בו בעדינות רבה. באהבה. נזהר לא להשחית את פס־הצלולויד הישן.

במהרה נעו שוב התמונות בקצב הנכון, הישן: עשרים וארבע תמונות בשניה. גם קול הנואם שב להישמע במהירות הנכונה.

“… ועם הבטחות אלה עלו החיות לשילטון. אך הם משקרים! הם לא מגשימים את ההבטחות. לעולם לא יגשימו אותן: דיקטטורים משחררים את עצמם אבל משעבדים את ההמון. עכשיו הניחו לנו להילחם לשיחרור העולם – לחדול עם גבולות לאומיים – לחדול עם תאוות־הבצע, עם שנאה וחוסר־סובלנות. הניחו לנו להילחם למען עולם עם תכלית – עולם שהמדע והקידמה שבו יביאו אושר לכולנו. חיילים, בשם הדמוקרטיה, בואו נתאחד!”

דיאל וג’יאן הביטו האחד אל השני באותו הרגע. רק להרף. מייד מיהרו להשיב את מבטיהם אל המסך; שלא יפסידו עוד מדמותו ודבריו של הנואם.

“העננים נעלמים! השמש מבקיעה דרכה! אנחנו יוצאים מתוך החשכה אל תוך האור! אנחנו באים אל תוך עולם חדש – עולם נעים יותר, שאנשיו יתעלו מעל תאוותנות, מעל שנאה וגסות־הרוח. הביטי למעלה, חנה! לנפש האדם נתנו כנפיים ולבסוף היא מתחילה לעוף. היא עפה אל תוך הקשת בענן – אל תוך אור התקוה. הביטי למעלה, חנה; הביטי למעלה!”

הקול נדם ושקט השתרר. התמונה קפאה על השחקנית המרימה את ראשה. הדיקטטור־לא־דיקטטור, אותו איש מוזר ומהיר תנועה כבר נעלם מהמסך. נשארו בחדר רק מילותיו: מילות נאומו הנוקב המהדהדות בראשיהם של ג’יאן ודיאל.

הם לא הפנו את פניהם האחד אל השני ולא הביטו זה בזה. ישבו מבלי לנוע. עיניהם מרוכזות בפניה החיוורות של השחקנית, של חנה, המביטה בתקווה למעלה.

“נאום ‘הדיקטטור הגדול’” אמר ג’יאן לבסוף, “כתב, ביים ושיחק צ’ארלי צ’אפלין: גדול אמני הקולנוע של המאה העשרים, המאה של הסינימה. האיש שכונה הליצן של המאה. המציאה האחרונה שלי. היקרה מכל.”

ג’יאן השתתק. גם את מה שאמר, אמר כמעט בלחש, כמו רצה לצאת ידי חובה, כמו לא רצה להפר את רישומם של הדברים על דיאל. דיאל ישב קפוא ומבטו קבוע על תמונת הנערה המביטה למעלה.

זמן רב ישבו כך, מבלי לנוע ומבלי לדבר. דיאל כבר נמצא בתוך עולם משלו, במישור ריכוז שאין גבוה ממנו. ג’יאן הביט בו מדי פעם, מצפה לתגובתו. ממתין שיקום לפתע, שיאמר משהו חשוב: אולי אפילו יתפרץ בצעקה.

“אצלנו זה אפשרי?…” שאל לבסוף דיאל. קולו היה שקט מאוד ורחוק, כמו בא מעולם אחר.

“מה אפשרי?” השיב ג’יאן בשאלה.

“דיקטטורה?…”

ג’יאן הביט לעברו, מחייך. דיאל נשאר רציני, מביט במסך.

“זה סרט שנעשה לפני הרבה מאוד שנים,” אמר ג’יאן, “בשלב ראשוני מאוד של ההתפתחות בה אנחנו נמצאים היום. כבר אז היה הסרט קצת רגשני, קצת ‘שמאלצי’ – כפי שכינו זאת המבקרים של אז. יש לי מסמכים כתובים על כך. כל המושגים, כמו המלחמה שבאה לאחר מכן, שייכים לעבר. עבר שלא ישוב עוד. הסרט טוב, יפה, לכן רציתי שתראה אותו. אבל דיקטטורה אינה אפשרית בזמן שלנו, במושבה שלנו.”

דיאל לא השיב תחילה. הרהר בדברים וחיפש מוצא; נמצא שוב בעולם אחר, שלו בלבד.

“איך הם הגדירו אז יצירת אמנות?” שאל לבסוף, באותו קול שקט ומרוחק.

“יצירת משהו אחר…” אמר ג’יאן, מהסס לרגע, מחפש את המילים הנכונות, “יצירת איזה עולם אחר… עם מציאות שתבטא את מהות הקיום האנושי. מציאות שתאיר – דרך חוויה רגשית ושכלית – איזו חלקה ישנה באור חדש. משהו כזה, נדמה לי, היה קרוב להגדרה של מבקרי־האמנות של אז,” סיים ג’יאן את דבריו.

דיאל הפנה אליו את מבטו בתנועה חדה ופתאומית: לראשונה מאז הסתיים הסרט.

“ציורי המערה!” אמר בקול רם, “אתה זוכר?…”

“לא.” השיב ג’יאן, “על מה אתה מדבר?”

“על ראשית האמנות; על ציורי האדם־הקדמון… המחשב לימד אותנו, אני זוכר!” אמר דיאל בהתלהבות.

“אני לא זוכר. מה השייכות לסרט?” שאל ג’יאן.

“הסרט הזה,” אמר דיאל, “כמו הציורים ההם – מאיר לי את חיינו כאן באור חדש. מאיר איזו אמת – אולי את מה שהתרחש לאחרונה!”

“למה אתה מתכוון?” שאל ג’יאן.

“למה שקרה באולם הישיבות,” השיב דיאל, “למה שעוד עלול להתרחש בעקבות מה שקרה: כמו אלימות, שילטון הרע, דיקטטורה. כן, אל תצחק, כאן אצלנו!”

“בלתי אפשרי, דיאל. אתה טועה.” אמר ג’יאן בבטחון. “רציתי שתראה את הסרט כי יש בו הרבה על העולם והאנשים של אז; על הרע והטוב, המכוער והיפה של אז. אבל חוקי־המושבה חזקים מדי ולא ישברו. דרך־החיים ותנאי־החיים שלנו הם אחרים לגמרי: אין לנו אויבים מבחוץ ואין כאן צבא, אין לנו כסף ואין כאן רעב. יש כאן שוויון בכל. יש עבודה לכולם. יש הכל לכולם!”

“נכון,” אישר דיאל, “אך ישנם דברים שאינם משתנים. גם לא ישתנו!”

“אילו דברים?” דחק בו ג’יאן.

“אילו דברים…” חזר אחריו דיאל, מחפש את התשובה הנכונה.

“אנחנו הרי בנויים במתכונת אחרת, שונה.” השיב ג’יאן בעצמו. “אנחנו נולדנו במכונת־הילודה, אין לנו הורים, אנחנו כולנו משפחה אחת. אין מלחמות אצלנו. אין אפילו אמנות!”

“אין אפילו אמנות… נכון.” חזר אחריו דיאל.

“אין צורך בה,” המשיך ג’יאן, “כך מוקרן על מסך־החוקים שלנו!”

“ואתה מסכים עם זה?”

“לא. לכן אני נמצא כאן תמיד. אבל אני מסכים שהאמנות במיטבה שאפה שלא תהיה אמנות.”

“שלא תהיה אמנות?!…” תמה דיאל.

“כן. אני מתכוון שהאמן האמיתי יצר כדי שלא תהיה אמנות עוד. הוא רצה חברה מושלמת; חברה שבה לא יהיה צורך באמנות. בחברה מושלמת, הוא חשב, לא יהיו פגעים ולא נפגעים: לא יהיו גם אמנים. לא יהיו אנשים שיהיה להם צורך להתבטא, כמו הליצן למשל.”

“לא יהיו אנשים בכלל, בחברה מושלמת,” קבע דיאל.

“אולי…” אמר ג’יאן, והביט שוב אל המסך, אל חנה המביטה למעלה.

“איך תסביר את מה שקרה עכשיו, את הסימנים לתאוות־השלטון של דורה?…” שאל דיאל, “איך תסביר את השינוי הזה?”

ג’יאן המתין רגע אחד, מהרהר.

“נכון,” אמר לבסוף, “הדברים שקרו לאחרונה הם חריגים. הם מוזרים. אבל גם אתה אשם בהם, גם בך חל שינוי, אולי אתה גרמת לכל זה?… אחרי הכל אתה השתנית יותר מכולם!”

דיאל לא הביט בו. הוא הביט שוב במסך שלפניו, שוקל את דבריו האחרונים של ג’יאן, ידידו.

“אתה מתעלם מסממנים ברורים, ‘סממנים חדשים’,” הדגיש דיאל את דבריו. “מהסרט שלך מסתבר שעדיין אנחנו בני־אדם, עדיין מבנה גופנו נשאר בבסיסו כפי שהיה. והגרעין האנושי נשאר אולי גם בנפשנו.”

“בנפשנו?!…”

“כן. היא לא אבדה לנו לחלוטין.”

השתרר שקט. נשמע רק הזמזום העמום שבא מלמטה, מהמעבדות ומאזורי המכרה: עמוק למטה בתוך האדמה.

“כן, עדיין יש בנו שרידים מאותו אדם,” אמר ג’יאן בקול נמוך, “שרידים רחוקים שאין כל אפשרות שיתעוררו, שישיבו אותנו אחורה מרחק כה גדול. הכל כאן יצוק במסגרת שלא ניתנת לשבירה. אנחנו היחידים בכדור־הארץ הזה, אנחנו תחת השגחה קבועה, מלמעלה – כך אומרים – של מושבה אחרת, בכירה, ה’אם'. זה שיגעון מה שאתה אומר!”

“כן, זה שיגעון,” אישר דיאל. “זה בדיוק הענין!”

“אולי…” אמר ג’יאן, “ואולי אתה קצת עייף מהמאורעות האחרונים. אולי אקרין לך משהו אחר, אולי קומדיה מטורפת, שעשוע־ללא־מסר, אולי אראה לך כמה מגוחך ודמיוני הם ראו את העתיד בסרטים שלהם?…”

“לא,” השיב דיאל בהחלטיות. “האיש הפנטאסטי שלך הספיק לי. הוא אות האזהרה לסכנה המתקרבת. הוא דיבר בנאומו על דורה. הוא דיבר עלינו. הליצן הזה ששלפת מנבכי המגירות החתומות שלך, כתב לנו כתובת על המסך: אנחנו חייבים לא רק לקרוא אותה אלא גם להבין אותה, לפעול בהתאם. הזמנים הבאים יגלו מי צדק, אתה או אני, יגלו מה יהיה.”

דיאל קם ממקומו, עדיין מביט על המסך.

ג’יאן נשאר לשבת. הוא לחץ על אחד הכפתורים של מכונת־הצפיה ותמונתה של חנה נעלמה. ועימה גם תמונת הסיום של הסרט.

דיאל פנה אל עבר הדלת, אינו אומר דבר. הדלת נפתחה לפניו והוא ראה את המנהרה המבריקה, המתעגלת הרחק פנימה, טומנת סוד בקרבה. הוא צעד החוצה.

הוא עמד בחושך, בתוך תאו. הנורה האדומה דלקה: סימן שהכל תקין ופועל כשורה במושבה; המכשירים כולם מתפקדים והמעבדה עובדת. הכל תחת פיקוח.

הוא המשיך לעמוד, חש את עצמו קל במשקל עתה ובו בזמן כבד מאוד, כבד בשנים. לפתע זכר את בת־הטבע, זכר איך עמדה לפניו: ערומה. כפי שעמדה לפניו כשרצה ללכת ונאחזה בו: יפה, חמה ומוצקה. כולה שלו. (והטיפשים קראו לה מפלצת). לו יכול היה, היה חוזר עתה ומצטרף אליה, חוזר אל עצמו שם במערה, חוזר אליה, אל תוכה. אולי היא חיה, אולי עדיין לא מתה?…

לרגע ראה אותה לפניו: שוכבת מכורבלת בשמיכה, בתוך המערה, שערה השחור צונח גלים גלים משני עברי כתפיה, עיניה העמוקות מביטות בו, בוערות באש־הגלולות שנתן לה.

לאחר מכן נעלמה התמונה והוא נשכב בלאות על המיטה. החושך שב לשלוט בחדר. הוא הרהר במחקרים ובתחזיות המדעיות, בדבר האפשרות שבני־אדם יוכלו כך לעבור ממקום למקום, כמו בהזיה. יעלמו במקום אחד ויופיעו במקום שני. ידע כי עד היום לא התממשה תחזית זאת, ידע היטב זה חלומו של האדם ורצונו, יותר מאשר אפשרות קיימת.

הוא חשב על סול. הוא זכר כי שיקר לה. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר יספר לה את האמת, יספר לה אם רצונו כי תהיה לו שוב ידידה. הוא הבין שאם יספר לה, יספר הכל: איך רצה ‘שחורה’ חופשיה וללא חליפה בערבות הבקעה דמויית הירח, אל ההר. יספר לה על המראות שראה ועל החוויות שחווה, על כל שהתרחש. על האהבה שידע: אהבה שלא ידע כמוה. יספר לה על החום שהפיקה בת־הטבע ואיך שכב עמוק בקרבה וחלם. איך השאיר אותה שם במערה, לבדה, עם מעט אוכל ומעט כדורי־אש. יספר לה הכל. לפתע הרהר במוות. חשב למות, כפי שהוא. ללכת אל תא־המוות שבאגף־הזיקנה ולחסל את עצמו; להעלם בענן קרינה קטלנית. או אולי יעשה זאת כאן ועכשיו: יקח כדוריות וסמים ויסיים את חייו. ימות. יישן.

נשמע זמזום טורדני.

לרגע היסס אם ללחוץ על כפתור מקרן־הקשר המשותף לכל התושבים־האחידים; לכל המושבה. היתה זו מוסכמה במושבה שאין מה להסתיר האחד מהשני, הכל גלוי ושייך לכולם.

הוא לחץ על הכפתור. על המסך הקטן הופיעו פניה של דורה: עיניה מביטות בו, חודרות אליו מבעד למסך.

“לא ברכת אותי, התושב דיאל,” אמרה.

“לא היה צורך,” השיב, “שמעתי את צליל־תקשורת־החרום!”

היא חייכה והביטה בו לרגע מבלי לומר דבר, מהרהרת במה שאמר, במה שתאמר היא.

“עוד תשמע הרבה צלילים, התושב דיאל,” אמרה, “עוד תשמע הרבה נאומים. ימים אחרים מחכים לך ולי, לכולנו. המושבה תעלה על דרך חדשה, דרך המובילה קדימה: אל הקידמה, אל מחוזות אחרים. הרחק מהטבע הנכשל והגס שרצית אתה להחדיר למושבה. אל טבע אחר נשאף: אל טבע שהוא על־ארצי ומנותק מתחושות וממעשים שבטבע. מהאדמה אל השמים נמריא: מהארץ אל כוכבים אחרים. אל שלטון העתיד נגיע! שלטון האדם העליון. אדם על־טבעי: אדם־על־אדם!”

היא השתתקה לבסוף.

דיאל הביט בה ולא אמר דבר. הוא חשב על דבריה וחשב על דבריו בויכוח עם ג’יאן. פניו היו חתומים. רק עיניו היו פקוחות, לא נרתעות: מביטות ישר אל תוך עיניה של דורה, רכזת־המושבה החדשה. רכזת־המושבה 365 ב. המנהיגה.

"אנחנו עושים תינוק, אמא"