הבחור משוּלם-יעקב היה נקרא על שם אמו שרה האלמנה, כי אביו מת בנעוריו ואמו פירנסה אותו בדוחק. –
משוּלם היה בחור גדל-קומה, והוא למדן ויודע חשבון, אבל עצל היה. הוא למד בבית הרב דמתא; ושם גם מקום מוכשר לבן-אדם לאָבּד זמן. ולאידך, משולם היה בחור ובלתי-נשוא; ומדרך הבחורים בישראל שלא לשלוח ידם במסחר. הוא גם אכל לרוב אצל הרב. וכששידך הרב את בנו לעיר אחרת נסע משולם יעקב עמו. להיותו מבין מעט בשפת הארץ היה המתווך בין הרב ובין פקידי הממשלה, משולם-יעקב היה טיפוס נודע בעיר וראש הבחורים בפוּטילובה.
ויהי היום, והדוחק בבית אמו רב וגדל וקרובים היו ימי החגים, ובידם אין כּל. וירא משולם ויתבונן כי הפעם עליו להרויח מעט ולעזור לאמו, ויחשוב מה לעשות, ביקש ומצא…
הוא קנה בהקפה בעד רו"כ אחד צרור עלי-קטורת מקופלים בתיבה, עלים אשר יעשנו אותם רק אצילים הפולנים ולא היהודים, ויודיע בבית-המדרש בין מנחה למעריב כי את הצרור הזה יכול כל איש להשיג, אם יקח אצלו גורל בפרוטה אחת ויעלה זה בגורלו. ותעופינה אליו אחרי התפילה הפרוטות, ולכל נותן פרוטה נתן פיסת-נייר מסומנה במספר ערבי א. ב. ג. וכן הלאה. ויתפרסם הדבר בעיר, ויקנו אצלו גורלות מכל אפסים.
בתחילה חפץ משולם-יעקב להוציא רק ארבע מאות גורלות; ואחר-כך חשב ומנה שחמש מאות יחידות הן על ארבע, ויוסף כמספר הזה. כבר באו קונים אחדים והתחילו להאיץ בו שיתחיל בהטלת הגורל; ואחרים קנו אצלו עשרה גורלות בבת-אחת, למען ימהר דברוֹ. שמואל בן מנחם הרצען בא ושאל: כמה יחסרו עוד למספר הגורלות שצריכים להימכר? וכאשר הגיד לו משולם-יעקב שעוד חסרים עשרים וחמישה, פתח הלז את כיסו ויתן לו כ“ה פרוטות בעד כ”ה גורלות, וישתוממו כולם למראה ההוא.
כה בא המועד. למוכר הגורלות לא היו עוד אמתלאות לדחות את השעה הרבּה. והקול נשמע בכל קצוי פוטילובה: ביום השלישי לשבוע בשעה הרביעית בצהרים תהיה ההגרלה בבית-המדרש! ויתקבצו כל נערי העיר, גדולים וקטנים, שפטורים היו מה“חדר”, באו גם הרבה אברכים ואנשים שכנים לבית-אל, לראות במחזה.
על בימת בית-המדרש, ששם קוראים בתורה, עלו ארבעה אנשים, ויעמדו שנים מימין שוּלחן-הקריאה ושנים משמאלו ושני נערים בני שלוש-עשרה עומדים לפניהם, ולקחו שתי מצנפות ונתנו האחת לשנים מימין ואת השנית לשנים מעבר השני משמאל. בתוך המצנפת מצד ימין היו חמש מאות פיסות-נייר מגוללות; ועל כל אחת כתוב מספר הגורל, מא' עד ה' מאות כסדרן, ויערבו אותן היטב; ולאידך, שׂמוּ המצנפת השמאלית ארבע מאות ותשעים ותשע פיסות-נייר חלקות ועל אחת, רק על אחת חרטו בחרט אנוֹש את שתי המלים הנעימות: “זכה בגורל!” ויערבו גם הפיסות האלה יחד.
ומסביב לבמה עומד נער בצד נער, הקטנים עולים על השלבים ועל הספסלים; וכל אחד מחזיק בידו את גורלו התוקף, ועיניו מביטות אל המספר ופיו חוזר עליו בדממה.
ויקם השמש ויך בטבלאה של עץ על השולחן לאות דוּמיה. הכנת הלבבות! מיום היוָסד פוטילובה לא היה עוד חזון כזה! ויושט הנער העומד בצד שמאל את ידו אל המצנפת וירם פיסת-נייר ויתנה לשנים האנשים העומדים על גבו. כמעשה הזה עשה הנער מצד ימין. וגוללו הארבעה, שנים שנים, ששתי הפתקאות יקראו אלה: מספר עשרים ושלושה! והללו קראו דף חָלק! כה הרימו מצד זה ומצד זה גורל אחר גורל, מספר אחר מספר, וכולם יצאו חלקים חלקים; רבים חשבו כי המספר שלוש מאות יזכה בגורל, והנה גם הוא יצא חָלק. שוב אמרו, מספר ארבע מאות יזכה בגורל, אבל גם לו עלתה בצדו פיסה חלקה; וגם למספר האחרון חמש מאות עלה נייר חָלק… נבהלו הנאספים לשמוע הכרזת המספר הזה ואמרו כי קץ המחזה בא והגורל לא עלה. – אבל קוראים עוד מספר אחר מספר וסימנוֹ. על מצח רבים נוזלת הזיעה. מאיזה פיות נשמעה תפילה קצרה : “אֵלי, אֵלי, זַכּני! זַכּני!” ופתאום קול הקורא: “מספר מאה ושבעים ושבעה!” והשני עונה לעומתו: “זכה בגורל! זכה!”
“מי הזוכה? מי? מי?” איש איש מביט בפתקתו, אם גם ידע היטב מספרה. קולות קוראים “מי הוא? מי הוא שזכה?” ומטילי הגורל ביררו לקהל כי הנה מלאכתם נגמרה. המון נערים העפילו לעלות על הבימה, ללקט את פתוֹתי הנייר הנשלכות ארצה. רצים ודוחפים איש את רעהו.
ונער בישן בן שמונה-עשרה, יונתן בן רבקה, עומד על יד העמוד ופתקה בידו. ויך אותו נער שני על שכמו לאמור: “מה בידך, שושה?” ויפתחה והנה כתוב עליה המספר מאה ושבעים ושבעה. וירם קולו ויקרא: “הביטו, הביטו הנה! יונתן בן רבקה הוא שזכה!”
וידחפו אותו מכל צד ויקראו: “למה תעמוד, שוטה! הראה את הפתקה, הראה” חטפו ממנו את חתיכת הנייר ויתנוה לאלה שעל הבימה. ויקם הגזבר, ששמר כל העת ההיא על התיבה של עלי-קטורת במטפחת אדומה, וירם אותה ויקרא בקול: גשה הנה, יונתן, וקח לך אשר לפניך". ויתרגש יונתן מרוב פחד ושׂשׂון.
ומכל עֵבר ופינה נשמע: “מזל טוב! מזל טוב!” התערבה בברכה ההיא גם קנאת רבים.
נער אחד, שרגליו היו קלות כרגלי אילה, רץ לבית אם יונתן לבשר לה את הבשורה ההיא. והשמועה התפשטה מרחוב לרחוב, מבית לבית. יונתן בן רבקה היה לשיחה בפי כל.
יונתן כבר שב לביתו, והוא יושב על יד השולחן כחתן. שכנים ושכנות נאספו וכל הלבבות נטוּיים אליו ואל התיבה בת ריח ניחוח. גם בחלונות מביטים נערים. ביתה של רבקה הוא עתה עורק-החיים.
ומגלה אנכי לכם סוד, שהוא אמנם עיקר סיפורי. יונתן זה, הבישן והתמים, כאשר כבר ידעוהו קוֹראי, ראה מלפני הימים האלה בשכונת אמו את בתיה בת טוֹביה, עלמה טובת-מראה ולבושה תמיד בגדים נקיים, ויחמוד אותה ויחשוב בלבבו כי טוב היה הדבר לוּ ניתנה לו לכלה ואירשׂ אותה. ולרבקה עיני אֵם, היא ידעה משאלות לב בנה, וגם היא ראתה את הנערה יום יום ותאמר נאותה היא לבני.
אבל לצער לבה הכירה כי אין נפש בתיה הולכת אחרי בנה. ואולי עוד יהפך רוחה – ניחמה עצמה, – הלא צעירה היא עוד, בת שש-עשרה, עוד תלמד לדעת את ערך יונתן, כי ישר הוא.
והנערה באה גם היא בין השכנות והביטה אל התיבה המצוינת. היא ניגשה אל השולחן ותאמר: “יונתן, האם באמת לך היא התיבה הזאת?” פניו התאדמו, ותתאדם גם היא. שוחחו האנשים העומדים מסביב ואמרו: האם לא זוג טוב הם, הביטו נא עליהם!" ותעמד רבקה פניה ותאמר: עוד ילדים הם".
כעבור שלושה ימים כתבו את התנאים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.