ביתו הארוך של הלל-מנחם הצובע היה מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשי, והוא פנים הבית לצד הרחוב, היה בן חדר גדול ובו הרבה חלונות; והוא מושכר היה ימים רבים ל“כותב העיר” עזריה שפיקוֹב, שהיה מורה לנערים ונערות של בית-רבן את מלאכת הכתיבה העברית ומעט חשבון; בחלק שאחריו התיכוני, היה חדר-המיטות ובית-האוכל והמבשלות, ובו גר אדון הבית ואשתו רַציה ושם הולידו בנים ובנות וישיאום, ולא אמר אדם: צר לי המקום! ובחלק האחרון, בלי חלונות ובו רק חוֹרים חוֹרים, היו אוצרות העצים והתבן להסקה, רפת לעזים וסלים לגדולי העוף; ושם בפינה – יסוד הבית: תנור גדול עומד, ובתנור יוֹרה גדולה של ברזל, בה שׂמים מים וצבעים ובישלו בהם צמר ופשתים כל הימים. על יד החלק הזה בחוץ היו עומדים כלונסאות של עץ, עליהם מתוחים חבלים דקים, ועליהם שטוחים הצמר והפשתים, ונגבם באור השמש. וצבע הלל-מנחם את הצמר בצבע אדום, ירוק, כּרתי וזהב, והיה אוּמן במלאכתו, והיה אהוב ונודע לכל האיכרים מסביב לעירו טרוצה. וימצא את לחמו באמונה, אם גם ברוב עבודה…
דור שלם עמד הלל-מנחם במקום האפל למחצית, ויצבע ויעסוק במלאכתו, אחרי הקיץ בא החורף ואחריו החורף – קיץ: בניו גדלו ונשאו נשים וילדו בנים; תהפוכות רבות באו בעיר, כי בינתים היתה טרוצה לתחנה במסילת-הברזל, העוברת בכל החבל הדרומי שברוסיה האדירה. והלל מנחם עומד וצובע, צובע בלי הרף ובלי מנוחה, מלבד ימי השבת; וגם אז היה ישן לרוב על מטוי הצמר או על צרורי קש ותבן, כי בינו ובין אשתו רציה לא היה יחס כלל, ולא היה לו גם מה לדבר אתה. – גם נישואי בניו עשה כלאחר יד. בכלל איש בעל מזג קר היה, מסגרת מחשבתו וידיעתו את העולם צרה, ומה לו להכניס ראשו בדברים מחוץ לגבולו, אם במוצאי-שבת כבר עליו להכין את עצמו לעבודתו, ולעמוד ככה על היוֹרה כל ימות השבוע…
תוכן חייו האחד היה הצבעים והחליפות שבצביעה. ציירו לעצמכם: צמר לבן כשלג נעשה אדום כדם, והאודם מבריק; והנה צבע התכלת כתכלת השמים ביום טהור, ושדרות שדרות מונחים צרורי-הצמר הצבועים זה בצד זה כמראה הקשת. והכל – מלאכתו מעשה ידיו להתפאר. – ומה להלל-מנחם עוד?
והנה באו חליפות בחייו, הוא נכנס פעם מחלקו, חלק עבודתו, לחלק השני שבבית וימצא את זוגתו שוכבת על המיטה וקוראה: ראשי, ראשי! ככה נאנחה יום שלם והיום שלמחרת, וביום השלישי קראו לחובש, ויתן לה תחבושת לראשה ואיזה רפואות – ותמת.
בדבר כזה לא היה הלל רגיל, ויהי טרוד בקבורה וה“שבעה” שבוע ימים. אחר כך חזר לחלקו האחרון וליוֹרה שלו… הוא אמנם לא מצא את ארוחתו בעתה. בלילה אין מי שיבשל לו חמין ואין מי שיציע לו את המיטה, וזה היה לו קשה מעט… בקצרה, אחרי שלושה ירחים נשא הלל אשה שניה. ושמה של זו אינה רציה, כי אם חיה.
בימי-הנישואין היה גם כן טרוד איזה ימים. כי הן האשה חדשה בעיר, לא תדע לצאת ולבוא בבית, ועליו להראות לה כל הכלים וכל דבר שעומד על מכונו, ואחר זה אמר לחזור למלאכתו כמקודם, בלי שינוי. אבל חיה אינה כרציה. –
חיה, שמה במלואה “סֶתי-חיה”, היתה אשה כבת חמישים, חשׂוּכת בנים, ופניה עגולים ובריאים. היא נשאה מטפחת של משי מסביב לראשה, ומעיל שחור קצר תמיד עליה בצאתה לרחוב. היא היתה מעט יראת אלהים, מעט גבאית לצדקה, וגם צופיה הליכות הבית, ונותנת לו חוקים חדשים…
חיה לא רצתה בשום אופן להגיש את ארוחת-הצהרים להלל בעלה לבית-מלאכתו בעת טרדתו; ואנוס היה מעתה לביא החדרה, לרחוץ ידיו ולטהרן וללבוש מעילו (הוא היה אוכל עד עתה בלי מעיל) ולסעוד כבן-אדם. להלל לא היתה שעה קבועה לעבוד, כי הוא עבד תמיד, ולפעמים עד חצות הליל. אבל באה חיה ואמרה: לכּל גבול ומועד! היא לא נתנה לו לעבוד יותר מעשר שעות ביום. הלל היה מתחיל לעבוד תיכף אחרי ההבדלה במוצאי-שבת, וחיה אמרה: צריך אדם להוסיף מחול על הקודש; וכל העובד במוצאי-שבת, והוא אינו עני ומוכרח לכך, לא תבוא הברכה במעשי ידיו.
אבל כל אלה כעין לעומת השינוי הראשי שבא על ידה, על ידי האשה שבאה בגבולו – היא חפשה בארגז הבית לסדר את החפצים, ותמצא בצרור אחד שתי מאות רו"כ במזומנים. ותבוא אל בעלה ותאמר: “עשיר אתה, הלל, יותר מאשר פיללתי, כל בניך נשואים והצרכים אינם מרובים, ומדוע נשכיר את החדר הגדול בפנים הבית ואנחנו יושבים צפופים?” – בקצרה: עזריה שפיקוב אנוס היה לפנות את הבית, למרות רצונו והרגשתו כי בלכתו מן המקום, אשר בו חינך כשנות עשרים ויותר, יסור מעליו רוחו. וכך גם היה לו…
וחיה קראה לאוּמנים והם תיקנו את הבדקים ואת הרצפה, היא עצמה שיפשפה את החלונות. נשאה את רוב הכלים מהחלק השני להראשון ותציגם ביופי, במשטר; ובבוא הלל פעם מבית-המדרש, אחרי “קבלת-שבת”, מצא את הנרות דלוקים והשולחן ערוך והאויר רחב. ופני חיה אינם כפני רציה הרזה; אשה כבודה וטוֹבת-מראה, יושבת בבית, ומלאכי השלום עומדים לימינה!
וחיה החלה לחנך את בעלה גם בעניני עבודת ה' ותפילה. היא אמרה לו: “אף על פי שהנך יהודי פשוט, הלל, את התורה לא לימדוך, עליך לדאוג מעט לעניני העולם-הבא!”
בבוקר שלחה אותו להתפלל בהשכמה בציבור (לא כמו שהיה מתפלל עד עתה בימות-החול ביחידות) והזהירה אותו לומר אחרי התפילה גם מעט תהילים, ביום השבת לקחה את ה“צאינה וראינה” שלה ותקרא לפניו מסיפורי האבות, מאברהם ושרה ממשה ואהרון, וגם פירשה לו פסוק פסוק מעניני דליבּא… הלל החל בעצמו למצוא חפץ בדברים כאלה, ובלבו הרגיש גם למסַפרת לו מעין רגש, שלא הרגישוֹ לעולם לגבי רציה. אמנם עם רציה שקדמה לזו הוליד בנים ועם זו לא הוליד; אבל עם כל זה יש לו נחת-רוח גדולה לשבת עמה, עם האשה הזאת, על שולחן אחד בשבת כזו בצהרים, לשמוע מפיה דברי-תורה ומשלי-חכמים ולאכול בתוך כך תפוחים טובים, שהיא מקלפת לו וחותכת לו חתיכות חתיכות…
חיה אשתו זו קרבה אותו גם לבניו; כי בימי מנוחה וחג קראה אותם אליה, ותתן להם ולנשיהם ולבניהם מעדנים ואגוזים, והכל ביד רחבה ובלב טוב.
הלל ספר ומנה ביום כזה שיש לו חמישה נכדים ושבע נכדות, וכולם גדלים בכי טוב, גם בפני כלותיו ראה הפעם יותר משראה עד עתה וידע ממצב בניו יותר מאשר ידע עד כה.
כה עברו על הלל עוד עשרים שנה לשבתו עם האשה הזאת, אשר הזמין לו אלהים, והוא אֲהֵבָה; וימצא עמה רוב נחת, ושמש חיים, אם גם איחרה לבוא, זרחה לו זרוֹח.
וכשהתקררה חיה באחד הימים ומתה, וַתהי לה לויה גדולה והכל אמרו כי לא היתה אשת-חיל כזו בישראל, לא מצא הלל עוד חפץ לשבת לבדד בהאי עלמא ויתפלל לה': קח את נפשי. וישמע אלהים לקול תחינתו ויקראוהו למקום אשר שוכנת חיה בו… הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
וימת הלל כעבור שבועים ימים למותה, ויקבר גם הוא בכבוד, ויחלקו בניו ביניהם את אשר הניח אחריו בטובה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.