קורדווינר סמית הוא שם־עט של הסופר האמריקני פול מירון אנתוני ליינברגר (1913–1966), דוקטור למדעי־המדינה (מומחה למזרח הרחוק) ששימש כיועץ צבאי בקוריאה ומלאיה, ובילה שנים רבות באירופה, יפאן וסין. הוא התעניין מאוד בפסיכואנליזה ובטכניקות של ‘שטיפת־מוח’. את סיפור המד"ב הראשון שלו פרסם כבר בגיל 15, ואחרי שרותו הצבאי בסין (בחיל המודיעין האמריקני) במלחמת העולם השניה, פרסם כמה ספרים (לא מד"ב), בשמות־עט אחרים. סיפורו הראשון שנכתב בשם־העט קורדווינר סמית היה ‘הסורקים חיים לשווא’ שראה אור בעברית בקובץ ‘מבחר הסיפורת הבידיונית’ הוצאת עם־עובד). סיפוריו רבגוניים ביותר, ועוסקים הן במד"ב ‘נוקשה’ (תולדות המין האנושי בעוד עשרת־אלפים שנה) והן בפנטסיה ‘פרועה’ – חיות־אדם, דרקונים, כוחות־שחור. יצירותיו נחשבות ככאלה שהקדימו את זמנן בעשרים שנה לפחות, וכמבשרות ‘הגל החדש’ נוסח הרלן אליסון, ג'.ג'. באלארד ואחרים. אין פלא שכיום זוכים סיפוריו להתעניינות מחודשת.
הסיפור שלפנינו נכתב למעשה בשיתוף עם אשתו של הסופר, ז’נבייב לינברגר, שהשלימה כתב־יד בלתי גמור שהותיר בעלה אחרי מותו. הוא נכלל באנתולוגיה ‘כוכב ושמו שאול’ העומדת לצאת לאור בקרוב בהוצאת ‘עם־עובד’, בתרגומו של עמי שמיר, ובה מבחר מסיפוריו של קורדוויגר סמית.
* * *
תחילתו של הסיפור – מה היתה בעצם תחילתו של הסיפור? הכל שמעו על הלן אמריקה ועל מר לא־עוד־שֵיבה, אך איש לא ידע בדיוק כיצד נתגלגלו הדברים. שמותיהם היו קשורים עד אין הפרד באבני־החן הנוצצות, הנצחיות של פרשת אהבה. יש שהשוו אותם להֶלוּאִיז ואַבֶּלַרד, אשר סיפורם נתגלה בין כרכי הספרים בספריה נשכחת, שנתכסתה מכבר תילי עפר. דורות אחרים עתידים היו להשוות את פרשת חייהם לסיפור המסתורי, המכוער־חמוד, על קברניטי־ההפלגה טליאנו והגבירה דוֹלוֹרֶסהוֹ.
שני דברים בלטו בכל הפרשה הזאת – אהבתם, וחזיון מפרשי־הענק, כנפי מתכת דקיקות שבעזרתן ריחפו בבוא הקץ גופותיהם של בני־אדם בינות לכוכבים.
הַזכֵּר את שמו – והנוכחים יאמרו שהכירו אותה. הַזכֵּר את שמה – והנוכחים יאמרו שהכירו אותו. הוא היה הספן הראשון ששם פניו אל כוכב־הארץ, והיא – הגבירה שהשיטה את “הנשמה”.
למרבה המזל איבדו בני־האדם את תמונותיהם. הגיבור הרומנטי היה גבר צעיר־למראה שהזקין בטרם עת, ובעת שהתחוללה פרשת האהבה עדיין היה חולה. ואילו הלן אמריקה היתה בריה משונה, אף כי נאה: נערה זעופת־פנים, רצינית, עצובה, שחוּמת־שיער, שנולדה בינות לפרצי הצחוק של האנושות. היא לא דמתה לאותן שחקניות גבוהות־קומה ובטוחות בעצמן, שגילמו לימים את דמותה.
עם זאת היתה יורדת־ים נפלאה. בכך אין שום ספק. והיא אהבה בלב ונפש את מר לא־עוד־שיבה וגילתה כלפיו מסירות־נפש, אשר הדורות הבאים לא יגיעו לעולם לקרסוליה ולא ישכחוה כל עוד נשמה באפם. ההיסטוריה עשויה להסיר בבוא העת את מעטה השכחה שכיסה את שמותיהם ואת דמותם, אך אפילו ההיסטוריה לא תוכל אלא להוסיף נופך משלה לאהבתם של הלן אמריקה ומר לא־עוד־שיבה.
הילדה שיחקה בחיית־שעשועים. כשנמאסה עליה התרנגולת שעיצבה, הפכה אותה לחיה עטוית פרוה. לאחר שמתחה את האזנים עד קצה גבול גידולן האופטימלי, אכן נראתה החיה הקטנה מוזרה עד מאוד. רוח־ים קלה הפילה את חיית־השעשועים על צידה, אך זו במזגה הטוב, שבה והזדקפה והחלה לועסת בהנאה את השטיח.הילדה הקטנה מחאה לפתע כפיים והציגה שאלה:
“אמא, מה זה סַפָּן?”
“לפני שנים רבות, יקירתי, היה היו ספנים. היו אלה גברים אמיצים שהשיטו את הספינות לעבר הכוכבים – הספינות הראשונות שהסיעו בני־אדם אל מחוץ למערכת השמש שלנו. ולספנים היו מפרשים גדולים. אינני יודעת איך הדבר הזה פעל, אבל איכשהו האור דחף את המפרשים, והספנים נזקקו לרבע מחייהם כדי להשלים מסע בכיוון אחד. באותו זמן, יקירתי, בני־האדם חיו רק מאה־וששים שנה, והמסע בכיוון אחד נמשך ארבעים שנה, אבל היום איננו זקוקים עוד לספנים.”
“מובן שלא,” אמרה הילדה, “אנו יכולים להפליג כשמתחשק לנו. את לקחת אותי למאדים וגם לכוכב־הארץ החדש, נכון אמא? ואנו גם יכולים להפליג לכל מקום אחר, אבל המסע נמשך רק כמה שעות..”
“זה נקרא אִילעוּל, מותק. אבל הספנים חיו זמן רב לפני שבני־האדם למדו לאַלעֶל. הם לא יכלו לנוע כמונו, ולכן התקינו להם מפרשי־ענק. הם בנו מפרשים כל כך גדולים, עד שלא יכלו להרכיבם על פני כדוד הארץ. הם נאלצו לתלותם בחלל, בחצי הדרך בין כדור־הארץ למאדים. ואז, חמודה, קרה דבר משעשע… שמעת פעם על תקופת הקרח, שבה העולם קפא?”
“לא, אמא, מה היתה התקופה ההיא?”
“ובכן שמעי: לפני זמן רב השתחרר אחד המפרשים האלה ובני־האדם ניסו להצילו, מפני שבניית מפרש כזה כרוכה בעבודה רבה. אבל המפרש היה כל כך גדול, שהוא נתקע בין כדור־הארץ ובין השמש. השמש לא זרחה עוד, וכל הזמן היה לילה, ועל פני הארץ נעשה קר מאד. כל תחנות־הכוח האטומיות עבדו במלוא הקיטור וריח מוזר התפשט באויר. ובני־האדם נתמלאו דאגה, ותוך כמה ימים משכו וסילקו הצדה את המפרש התקוע, והשמש שבה לזרוח.”
“אמא, היו גם סַפּנִיוֹת?”
ארשת מוזרה פשטה על פני האם. “היתה ספנית אחת. כשתגדלי, תשמעי עליה. שמה היה הלן אמריקה, והיא השיטה ספינה שנקראה “הנשמה” לעבר הכוכבים. היא היתה האשה היחידה בעולם שעשתה זאת. סיפורה הוא סיפור נפלא.”
האֵם מחתה עיניה במטפחת.
הילדה אמרה: “אמא, ספרי לי עכשיו. על מה הסיפור הזה?”
בנקודה זו נעשתה האם תקיפה מאוד ואמרה: “מותק שלי, ישנם דברים שעוד אי־אפשר לספר לך, כי את קטנה מדי. כשתהיי גדולה, אני מבטיחה לספר לך.”
האם היתה אשה ישרה. היא הרהרה בדבר שעה קלה ואחרי־כן הוסיפה: “…אלא אם כן תקראי על כך בעצמך לפני כן.”
הלן אמריקה עתידה היתה לכבוש את מקומה בקורות האנושות, אך ראשיתה היתה מצערה. השם עצמו נולד בסימן רע.
איש לא ידע מי היה אביה. פקידי הרשות החליטו לשמור את הדבר בסוד.
לאִמָהּ לא היו ספקות בענין זה. אמה היתה הגבר־הנקבה המפורסם מוֹנה מאגרידג', אשה שלחמה מאה פעם למען הענין האבוד של הענקת זהות מלאה לשני המינים. היא היתה פמיניסטית מושבעת, קנאית שאין למעלה ממנה, וכאשר מוֹנה מאגרידג', העלמה מאגרידג' האחת והיחידה, הודיעה לעתונות כי היא הרה ללדת, היתה זו ידיעה ממדרגה ראשונה.
מונה מאגרידג' הרחיקה לכת מזה. היא הכריזה על אמונתה הנחרצת, כי אין לזהות את האבות. היא הצהירה, כי שום אשה אינה צריכה ללדת ילדים בזה אחר זה לאותו הגבר, כי יש ליעץ לנשים לבחור להן אבות שונים לילדיהן, וזאת כדי לגוון ולשפר את הגזע. גוּלת הכותרת של פעילותה היתה הודעתה, כי היא, העלמה מאגרידג' בחרה באב האידיאלי, ולפיכך תביא לעולם את הילד המושלם היחידי. העלמה מאגרידג' בלונדינית גרומה ונפוחה מחשיבות־עצמית, הודיעה כי תמנע משטויות כמו נישואים ושמות משפחה, ועל כן יוצא חלציה, אם יהיה בן, ייקרא ג’ון אמריקה, ואם בת – הלן אמריקה.
וכך אירע, שכאשר נולדה הלן אמריקה הקטנה ציפו לה כתבי סוכנויות־החדשות בפתח חדר־הלידה. מָסַכֵּי־החדשות הקרינו את תמונתה של תינוקת יפה, שלושה קילוגרמים משקלה. “נולדה בת.” “הילדה המושלמת.” “מיהו האב?”
אך זו היתה רק ההתחלה. מונה מאגרידג' היתה אשה לוחמת. גם אחרי שהתינוקת צולמה בפעם האלף עמדה על דעתה, כי זהו הוָלָד המוצלח שבעולם. היא הצביעה על מבנה גופה המושלם של התינוקת. היא הפגינה את כל סימני החיבה האויליים והגדושים של אֵם אוהבת, אך ביקשה לעשות רושם, כי היא, הלוחמת העשויה לבלי חת, גילתה את החיבה הזאת בפעם הראשונה.
לומר שרקע זה לא היה קל לַילדה, הרי זה לנקוט לשון המעטה. הלן אמריקה היתה דוגמא נפלאה של חומר־גלם אנושי פשוט, אשר גבר על מגבלותיו. כשמלאו לה ארבע שנים דיברה שש לשונות והחלה לפענח אי־אלו טקסטים עתיקים מן המאדים. בגיל חמש נשלחה לבית־הספר. בני כיתתה חיברו חיש מהר פזמון:
הלן, הלן
שמנה וסתומה,
לא יודעת מנין
האבא שלה בא!
הלן ספגה את כל זה, ואפשר שלא היה זה אלא צירוף מקרים גנטי שגדלה להיות אשה קומפקטית קטנה – ברונטית נמוכה ורצינית עד אימה. עמוסה שיעורים, רדופה פרסומת, נעשתה זהירה ומסויגת מקשרי ידידות, ובודדה עד יאוש בתוך עולמה הפנימי הסגור. כשמלאו להלן אמריקה שש־עשרה שנה נקלעה אמה לצרה. מוֹנה מאגרידג' ברחה עם גבר, שלדבריה היה הבעל המושלם לנישואים המושלמים אשר עד כה לא זכו להכרת האנושות. הבעל המושלם היה מצחצח־מכונות מיוּמן. היו לו אשה וארבעה ילדים. הוא הרבה לשתות בירה והענין שגילה בעלמה מאגרידג' היה אל נכון תערובת של חברוּת טובת־מזג ומוּדעוּת הגיונית לאמצעיה הכספיים השופעים. ספינת השעשועים הבין־כוכבית שבה נמלטו הפרה את התקנות בצאתה למסע שלא לפי לוח הזמנים. אשת החתן וילדיו הזעיקו את המשטרה. התוצאה היתה התנגשות עם ארבָּה רובוטית, שהותירה אחריה שתי גופות ניתנות־לזיהוי.
בגיל שש־עשרה כבר היתה הלן מפורסמת, ובגיל שבע־עשרה – נשכחת מלב ובודדה עד מאוד.
היה זה עידן הספנים. אלפי טילי הצילום והמדידה החלו שבים, עמוסי יבול, מן הכוכבים. הפלנטות נפתחו בזו אחר זו לפני האנושות. רזי העולמות החדשים הלכו ונחשפו עם שובם של טילי החקר הבין־כוכביים, שהביאו עמם תצלומים, דגימות אטמוספירה, נתונים על כוח־הכבידה, תצורות העננים, ההרכב הכימי וכדומה. שלושה מבין הטילים הרבים־מספור אשר שבו ממסעותיהם בני מאתים או שלוש־מאות השנים הביאו עמם דוחות מכוכב־הארץ החדש, כוכב שהיה דומה במידה כזאת לכדור־הארץ עצמו עד שניתן היה ליַשבוֹ.
הספנים הראשונים יצאו לדרכם כמעט לפני מאה שנה. מפרשיהם היו בתחילה קטנים ולא עלו על שלושת אלפים ושש־מאות קילומטרים רבועים. קמעה קמעה תפח גָדלם של המפרשים. טכניקת האריזה האַדיאבֶּטית והוֹלכת הנוסעים בתוך בּועות אישיות, הפחיתו את הנזק שנגרם למטען האנושי. היתה זו חדשה מרעישה כאשר נודע, כי ספן אחד שב לכדור־הארץ – אדם שנולד וגדל לאורו של כוכב אחר. חודש תמים התיסר אותו אדם ביסוּרים קשים בהביאו עמו כמה מתישבים קפואי־שינה, כשהוא נוהג בכלי־השיט העצום המוּנע בכוח האור ומפלס לו את דרכו בנבכי החלל הבין־כוכבי בפרק־זמן אוביקטיבי של ארבעים שנה.
האנושות למדה להכיר את מראהו של ספן. צורת דידוּיוֹ על הארץ דמתה להליכה על כפות הידים. צוָארו התנדנד בתנועות מכניות חדות ונוקשות. האיש לא היה צעיר ולא היה זקן. ארבעים שנים רצופות היה ער ובמלוא הכרתו, וזאת תודות לתרופה שאיפשרה מעין מצב של מוּדעוּת חלקית. לאחר שהפסיכולוגים תיחקרוהו – תחילה מטעם השלטונות המוסמכים של ההשגחה ואחרי־כן לצרכיהם של אמצעי־התקשורת – התברר כי ארבעים השנים דמו בעיניו לחודש. הוא לא גילה שום רצון לשוב למקום שממנו בא, לפי שלמעשה הזקין בארבעים שנה. הוא היה אדם צעיר, צעיר מבחינת תקווֹתיו ושאיפותיו, אך אדם שכילה רבע מחיי־אנוש בהתנסות מכאיבה אחת.
אותו פרק זמן עקרה הלן אמריקה לקמברידג'. הקולג' על שם ליידי ג’ונס היה בית־האולפנא לנשים המעולה ביותר בעולם האטלנטי. קמברידג' שיחזרה את המסורות הפרוטו־היסטוריות, והניאו־בריטים שבו וגילו אותו כשרון הנדסי מופלא, אשר קשר מחדש את מסורותיהם עם התקופה הקדומה ביותר.
אך טבעי הוא שהשפה השלטת היתה שפת כוכב־הארץ הקוסמופוליטית ולא אנגלית ארכאית, אך הסטודנטים היו גאים ללמוד באוניברסיטה משוחזרת, שדמתה להפליא למה שהיתה על פי העדויות הארכיאולוגיות בטרם תתרגש על כוכב־הארץ תקופת האופל והסכסוכים. בתקופה זו של תחיה והתחדשות פרחה הלן במידה מסוימת.
אמצעי התקשורת טיפלו בהלן בצורה האכזרית ביותר. הם העלו מתהום הנשיה את פרשת מקור שמה וקורות אמה, ואחרי־כן שבו והניחו לסיפור. היא נרשמה לשישה מקצועות והאחרון שבהם היה “ספן”. נתברר שהלן היתה האשה הראשונה שהגישה בקשה כזאת, מהיותה האשה היחידה שהיתה צעירה די־הצורך כדי לענות על הדרישות וגם עמדה בתנאים המדעיים הנדרשים.
תמונתה התנוססה על המרקעים בצד תמונתו עוד בטרם הכירו זה את זו.
לאמיתו של דבר לא היתה טיפוס כזה כלל ועיקר. בילדותה סבלה מן הפזמון הלן, הלן, שמנה וסתומה עד כדי כך, שהיתה בת־תחרות רק מבחינה מקצועית גרידא. היא שנאה ואהבה והתגעגעה לאֵם העצומה שאבדה לה, וכה נחושה היתה החלטתה שלא ללכת בדרכי אמה, עד שנהפכה להתגלמות האנטיתזה של
מוֹנָה.
האֵם היתה גרוּמה בלונדינית, גדולה – מסוג הנשים שהן פמיניסטיות משום שאינן נשיות ביותר. הלן לא חשבה מעולם על נשיותה. דעתה לא היתה נתונה אלא לעצמה. פניה עשויים היו להיות עגולים אילו היו שמנמנים, אלא שהיא לא היתה שמנמנה. שחורת־שיער, שחורת־עיניים, רחבת גוף אך דקת גיזרה, היתה בבחינת התגלמות גנטית של אביה האלמוני. מוריה פחדו מפניה. נערה חיורת ושקטה היתה, ותמיד הכינה את שיעוריה.
חבריה הסטודנטים התלוצצו על חשבונה שבועות מספר, ואחרי־כן התלכדו רובם ויצאו במערכה נגד גסות רוחה של העיתונות.
כשהופיעה שקופית־חדשות ובה איזה פריט נלעג על מוֹנה שהלכה מכבר לעולמה, עבר לחש ברחבי הקולג' על שם ליידי ג’ואן: “הרחיקו את הלן…הטיפוסים האלה שוב עולים עליה.”
“אל תתנו להלן לראות את השקופיות. היא התלמידה הטובה ביותר שיש לנו במדעים מדוייקים, ולא נוכל להרשות שיוציאו אותה משיווי משקלה דוקא לפני הבחינות הסופיות…”
הם שמרו עליה, ורק בדרך מקרה ראתה הלן יום אחד את פניה בשקופית־החדשות. לצדה נראו פניו של גבר. הוא נראה כמו קוף קטן וזקן, חשבה. אחרי־כן קראה: “נערה מושלמת שואפת להיות ספנית. האם ראוי שהספן עצמו יקבע פגישה עם הנערה המושלמת?” לחייה בערו במבוכה ובזעם של חוסר־אונים, אך היא בגרה בינתיים ולמדה להיות היא־עצמה, ולפיכך לא עשתה מה שהיתה עושה בשנות־העשרה שלה: היא לא שנאה את האיש. היא ידעה שאין זו אשמתו. לא היתה זו אפילו אשמתם של הברנשים והחתיכות האויליים מסוכנויות החדשות, הלהוטים לעשות כותרות. היה זה הזמן, הנוהג המקובל, האדם עצמו. אך שוּמה עליה להיות מה שהיא ותוּ לא – וּלואי וידעה מה פירוש הדבר הלכה למעשה.
פנישותיהם, לכשנערכו, דמו לביעוּתי־לילה.
סוכנות חדשות אחת שלחה אשה להודיע לה, כי זכתה בשבוע חופשה בניו־מדריד.
בחברת הספן מן הכוכבים.
הלן סירבה.
אחרי־כן סירב גם הוא; הוא היה קצת להוט מדי לפי טעמה. היא נתמלאה סקרנות לגביו.
חלפו שבועיים, ובמשרד סוכנות־החדשות הביא עובד הגזברות למנהל שתי פיסות נייר. היו אלה תלושים, המקנים להלן אמריקה ולמר לא־עוד־שיבה זכות להנות מכל אשר יאבה ליבם במלון פאר בניו־מדריד. “אדוני, תלושים אלה הוצאו ונרשמו כמתנות בספרי ההשגחה. היש לבטלם?” שאל הגזבר. המנהל, שמכסת הידיעות שלו לאותו יום כבר נתמלאה, היה במצב רוח נדיב. בלי להרהר הרבה, הורה לגזבר: “אתה יודע מה? תן את הכרטיסים האלה לצעירים. שום פרסום. אנו נשאר מחוץ לתמונה. אם אינם רוצים בנו לא צריך. טפל בענין. זה הכל. לֵך.”
הכרטיס חזר איפוא אל הלן. היא השיגה את הציונים הטובים ביותר שנרשמו אי־פעם באוניברסיטה והיתה זקוקה לנופש. כאשר השליחה מטעם סוכנות־החדשות נתנה לה את הכרטיס, אמרה הלן: “האם זו תחבולה או מה?”
משהובטח לה כי אין פה שום תחבולה, שאלה:
“האם הגבר הזה בא גם כן?”
היא לא יכלה לומר “הספן” – דיבור כזה היה נשמע כמו כל אותם דברי הלהג שנהנו הבריות לשפוך עליה – ובאותו רגע לא זכרה, במלוא הכּנוּת את שמו המלא.
גם האשה לא ידעה.
“האם עלי להיפגש עמו?” אמרה הלן.
“מובן שלא,” אמרה האשה. השַי היה בלתי מוּתנה.
הלן צחקה, כמעט בפנים חמוּצות. “בסדר. אקח את הכרטיס ואומַר תודה. אבל אני מזהירה אותך: אם יופיע ולו צלם אחד, אחד בלבד – אני מסתלקת. אני גם עלולה להסתלק בלי שום סיבה. בסדר?”
כעבור ארבעה ימים הגיעה הלן לעולם התענוגות של ניוּ־מדריד, ומנחֶה הריקודים הציגה לפני גבר מוּזר, זקן נמרץ ויוצא דופן ששערו שחור.
“מדענית זוטרת הלן אמריקה – ספן הכוכבים מר לא־עוד־שיבה.” המנחה נתן בהם מבט ערמומי וחייך חיוך אדיב ומנוסה. אחר הוסיף את המשפט הריק מתוכן, מצוַת מקצועו מלומדה:
“היה לי הכבוד ואני פורש.”
הם עמדו יחד לבדם בפאתי חדר־האוכל. הספן נעץ בה מבט נוקב ומושחז כמצופה ואמר:
“מי את? האם כבר פגשתי אותך באיזה מקום? האם עלי לזכור אותך? יש כאן על פני כדור־הארץ יותר מדי בני־אדם. מה נעשה עכשיו? מה מצפים מאיתנו שנעשה? היית רוצה לשבת באיזה מקום?”
הלן השיבה ב"כן" אחד על כל צרור השאלות ולא העלתה בחלומה, כי אותה תיבה בודדת תושמע מפי מאות שחקניות דגולות, כשכל אחת מהן מבטאה אותה בדרכה המיוחדת, במרוצת מאות השנים הבאות.
הם ישבו.
כיצד התגלגלו הדברים מכאן ואילך, לא היה נהיר לשניהם.
אנוסה היתה להרגיעו, משל היה נפגע השוהה בבית השיקום. היא פירטה באזניו את המאכלים השונים, וכשחרף הסבריה לא ידע במה לבחור, הגישה לו את המנות שבחר למענו הרובוט. היא הזהירה את הספן, אמנם בנימוס רב, כי יתנהג כראוי, כאשר שכח את כללי הטקס הפשוטים של האכילה, כגון שיש לקום כדי לפתוח את קיפולי המפית, או שיש לשים את השיריים במגש הממיס ואת הסכו"ם על הפסנוע.
לבסוף נרגע ולא נראה כל כך זקן.
שוכחת לרגע את אלפי הפעמים ששאלות טיפשיות הוצגו לה עצמה, הקשתה:
“למה היית אתה לספן?”
הוא נתן בה מבט בוהה, כאילו דיברה אליו בלשון שאינו שומע ובכל זאת ציפתה לתשובה לבסוף השיב תשובה מגומגמת:
“האם גם את – את גם כן – טוענת ש… שלא הייתי צריך לעשות זאת?”
כף ידה הורמה אל פיה במחוָה אינסטינקטיבית של התנצלות. “לא, לא, לא. אתה מבין, אני בעצמי נרשמתי לקורס לספנים.”
הוא תלה בה מבטו בלא אומר, עיניו הצעירות־זקנות פקוחות לרוָחה בארשת של קַשָב ערני. הוא לא בהה לעומתה, כי אם פשוט ניסה, כך נדמה לי, להבין את המלים, אשר יכול היה לתפוס את משמעותן כל אחת לחוד, אך אשר בצירופן הסתכמו בדבר שגעון. היא לא ניסתה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, להתחמק ממבטו. פעם נוספת ניתנה לה ההזדמנות לעמוד על המוּזרוּת הבלתי־ניתנת־לתיאור של האיש הזה, אשר הצליח להשתלט על מפרשים אדירים בתוך האופל הסומא והריק, בינות לכוכבים הבלתי־נוצצים. צעיר היה כנער. השיער שהעניק לו את שמו היה שחור ונוצץ. זקנו הוסר אל נכון לצמיתות, שכן עור פניו דמה לזה של אשה בגיל העמידה – מטופח, נעים, אך חושף את קמטי־הגיל שאין לטעות בהם, ואין בו סימן וזכר לזיפי השיער המקובלים, אשר זכרים בתרבותה שלה מבכרים להשאיר על פניהם. בעורו היה טבוע גיל ללא נסיון חיים. השרירים הזדקנו, אך הם לא גילו כיצד גדל והזקין האיש.
הלן סיגלה לעצמה עין בוחנת לגבי בני־אדם עוד מן הימים שאמה נהגה להתרועע, בזה אחר זה, עם המטורפים שלה; היא ידעה היטב, כי הביאוגרפיות הכמוסות של בני־אדם חקוקות בשרירי פניהם, וכי זר העובר ברחוב מגלה לנו (מרצונו או שלא מרצונו) את סודותיו הפנימיים הכמוסים ביותר. אם נתבונן בו במבט בוחן די־הצורך ובאור הנכון, נדע אם פחד, תקוָה או שעשועים מילאו את ימיו ולילותיו; נוכל להבחין במקורות ובתוצאות של הנאותיו החושניות הנסתרות ביותר; נוכל גם לזהות את בבואותיהם המעומעמות אך הבלתי ניתנות למחיקה של בני־האדם האחרים, אשר הטביעו את חותמם על אישיותו.
לכל זה לא היה זכר אצל מר לא־עוד־שיבה: גילו היה גבוה למדי, אך הגיל לא הטביע בו את חותמו; היתה בו גדילה ללא סימני הגדילה הרגילים; הוא חי בלי לחיות בתקופה ובעולם שבהם בני־אדם נשארים צעירים בעודם חיים זמן רב מדי.
הוא היה היפוכה הגמור של אמה, ובהלם של חשש בלתי מודע הבינה הלן, כי גבר זה עתיד לתפוס מקום נכבד בחייה, בין תרצה בכך, ובין לא תרצה. היא ראתה בו רוָק צעיר שהזקין בטרם עת, גבר שהקדיש את אהבתו לריקנות ולאימה, ולא לגמול ולאכזבה המוּחשים שבחיי אנוש. החלל כולו היה פילגשו, והחלל השביעו מרורים. עם היותו עדיין צעיר, היה זקן; עם היותו כבר זקן, היה צעיר.
היא ידעה, כי זהו צירוף שלא ראתה מעודה וספק אם איש מלבדה נתקל בו מעולם. כבר בתחילת דרכו בחיים ידע צער רב, חסד וחכמה, אשר מרבית בני־האדם מוצאים אותם בערוב ימיהם.
הוא שהפר לבסוף את השתיקה. “אמרת שאת עצמך בחרת להיות ספנית, האין זאת?”
תשובתה נשמעה אוילית וילדותית אף בעיני עצמה. “אני האשה הראשונה בעולם שעמדה בדרישות בכל מקצועות המדע, צעירה די־הצורך כדי לעמוד גם בדרישות הגופניות…”
“את כנראה בחורה בלתי רגילה,” אמר רכות. הלן הבינה מתוך רגשה ותקוה אמיתית, מתוקה ומרירה גם יחד, כי איש צעיר־זקן זה מן הכוכבים לא שמע מעולם על “הילדה המושלמת”, אשר שושביניה צחקו לה ברגעי לידתה, הילדה שאמריקה כולה היתה אביה, שהיתה מפורסמת ובלתי רגילה ובודדה עד כדי כך, שאף לא יכלה להעלות בדמיונה כיצד מרגיש אדם רגיל, מאושר, הגון או פשוט.
היא הרהרה בינה לבינה: הברנש שירד מן הכוכבים כדי לברר מי ומה אני הוא ודאי בחור מיוחד במינו ופיקח, אך לו עצמו אמרה בפשטות: “אין טעם שתקרא לי ‘נערה בלתי רגילה’ עייפתי מכדור הארץ הזה, וכיוון שאינני מוכרחה למות כדי לעזבו, אני חושבת שהייתי רוצה להפליג אל הכוכבים. אני עשויה להפסיד פחות ממה שאתה חושב…” היא החלה לספר לו על מונה מאגרידג' אך חדלה בעוד מועד.
העיניים האפורות הרחומות נחו עליה והפעם היה זה הוא ולא היא ששלט במצב. היא התבוננה בעיניים עצמן. הן נשארו פקוחות ארבעים שנים רצופות באפלולית־הקרובה־לחשכה־גמורה אשר שררה בתא הזעיר. המחוָנים העמומים זהרו כשמשות לוהטות על רשתיות עיניו העייפות בטרם היה סיפק בידו להסב פניו. מפעם לפעם נשא עיניו אל האַין השחור, אך לא ראה אלא את בבואות המחוָנים, את המסה הכמעט־שחורה על רקע האופל המוחלט, בעוד תנופת ספינתו יונקת את כוח־הדחף של האור עצמו ומאיצה אותו ואת מטענו הקפוא במהירות שכמעט אינה ניתנת למדידה על פני אוקינוס של דממה בל־תשוער. ועם כל זאת, מה שעשה הוא, ביקשה עתה היא לעשות.
מבטן הבוהה של עיניו האפורות פינה מקומו לחיוך על שפתיו. בפנים צעירות־זקנות אלה, זכריות במבנן ונקביות ברקמתן, היה בחיוכו משום סימן של נדיבות בל תשוער. אנקת בכי חישבה להתפרץ מגרונה כשראתה את החיוך המופלא הזה שלוּח לעֶברה. האם את זאת למדו בני־האדם בנבכי הכוכבים? לרחוש חיבה עמוקה לבני־אדם ולעוט עליהם רק כדי לגלות להם אהבה, ולא כדי לגזול את טרפם מפיהם?
בקול מדוד אמר: “אני מאמין לך. את האדם הראשון שהאמנתי לו. כל האנשים האלה הסתכלו בי, ובלי להניד עפעף אמרו שגם הם רוצים להיות ספנים. נבצר מהם לדעת מה פירוש הדבר, ואף־על־פי כן אמרו זאת, ואני שנאתי אותם בשל כך. אולם אַת שונה. יתכן שתפליגי בין הכוכבים, אך אני מקווה שלא תעשי זאת.” כניעור מחלום שלח מבטו סביב החדר המפואר, על מלצרי־הרובוט העשויים אמאיל מוזהב, הניצבים מן הצד בהדר מרושל. הם תוכננו באופן שיהיו נוכחים תמיד, אך לעולם לא יבלטו לעין. לא היה זה דבר של מה־בכך מבחינה אסתטית, אך מתכנן הרובוטים הצליח במשימה.
מותר הערב נמשך באורח צפוי, כמוסיקה טובה. הוא הפסיע עימה אל החוף המבודד־תמיד, אשר אדריכלי ניו־מדריד בנו ליד המלון. הם שוחחו קצת, הסתכלו זה בזה, ועשו אהבה מתוך ודאות ובטחון כאילו באו מחוצה להם. הוא היה עדין מאוד, ולא עמד על העובדה, כי בחברה מתוחכמת בכל הנוגע לפריה־ורביה היה הוא המאהב הראשון שרצתה בו מעודה ושהיה לה מעולם. (איך יתכן שבתה של מונה מאגרידג' תרצה במאהב, בבן־זוג או בילד?)
ביום המחרת, אחרי הצהרים, נטלה חירות לעצמה, על־פי נהגי זמנה וביקשתו לשאתה לאשה. הם חזרו אל החוף הפרטי שלהם, אשר, מכוח פלאי הכּיונוּן העדין של מזג האויר המקומי הפך את הרמה הקרירה של מרכז ספרד לגן־עדן פולינזי הטובל בשמש בין־ערביים. היא בקשה ממנו לשאתה, והוא סירב, בעדינות ובאדיבות כיאוּת לגבר בן ששים־וחמש המשיב ריקם פניה של נערה שמונה־עשרה. היא לא לחצה עליו והם המשיכו את פרשת האהבים המרירה המתוקה. הם ישבו בחול המלאכותי שבחוף המלאכותי וטבלו את כפות רגליהם במימי האוקינוס המחוּממים בידי אדם. אחרי־כן שכבו למרגלות דיוּנת־חול מלאכותית שהסתירה מעיניהם את ניוּ מדריד.
“אמור לי,” אמרה הלן, “המותר לי לחזור ולשאול מדוע היית ספן?”
“אין זה כל כך פשוט להשיב,” אמר. “אולי יצר ההרפתקנות. זו לפחות אחת הסיבוֹת. וגם רציתי לראות את כדור־הארץ. ידי לא השיגה להפליג בתוך בּוּעה. עכשיו – ניחא, עכשיו יש לי די והותר כדי לחיות עד סוף ימי. אני יכול לחזור לכוכב הארץ החדש כנוסע מן המנין בתוך חודש במקום במשך ארבעים שנה; אני יכול להקפיא את עצמי כהרף־עין, להיכנס לבועה חסינת־חום, להתחבר לספינת הבאה המפליגה לחלל, ולשוב ולהתעורר בבית בעוד איזה כסיל אחר עוסק במלאכת השַיּט.”
הלן הינהנה בראשה. היא לא טרחה לגלות לו, שכל זה ידוע לה. מאז פגשה את הספן חקרה את ענין ספינות המפרשׂ.
“כשאתה מפליג שם בין הכוכבים,” אמרה, “איך זה?” “תוכל לספר לי לפחות משהו על הרגשתו של אדם במרחבים האלה?”
פניו הופנו פנימה לעבר נשמתו, ואחרי־כן נשמע קולו כבא ממרחק עצום.
“ישנם רגעים – ואולי שבועות, אי־אפשר לדעת זאת בספינת מפרשים – שהדבר נראה נחמד מאד. אתה מרגיש… קצות העצבים שלך משתלחים החוצה עד שהם נוגעים בכוכבים. אתה מרגיש, איכשהו, עצום.” קמעא קמעא חזר אליה. “שטות היא כמובן, לומר זאת, אך בסוף המסע אינך אף פעם מה שהיית בתחילתו. אינני מתכוון לתופעה הפיסית המובנת מאליה, אבל – אתה איכשהו מוצא את עצמך – או שמא מאבד את עצמך. משום כך,” המשיך בהחווֹתוֹ בידו לעבר ניו־מדריד המסתתרת מחוץ לטוַח ראייתם מאחורי דיוּנת החול, אינני יכול לסבול זאת. כוכב־הארץ החדש… ניחא, אני משער שהוא נראה כפי שכדור־הארץ ודאי נראָה בתקופת הבראשית. יש בו משהו רענן. אך כאן…"
“אני יודעת,” אמרה הלן אמריקה. והיא אמנם ידעה. האוירה המנוּונת כלשהו, המושחתת כלשהו, הנוחה מדי של כדור־הארץ היתה לה ודאי השפעה הרסנית על האיש שבא מירכתי הכוכבים.
“שם,” אמר, “לא תאמיני, אבל הים לעתים קר מכדי לשחות בו. יש לנו מוסיקה שאינה מופקת ממכונות, ויש לנו הנאות המופקות מתוך גופנו בלי שהוכנסו לשם. אני מוכרח לחזור לכוכב־הארץ החדש.”
הלן החרישה, זמן מה והתרכזה בשיכוך הכאב שבלבה.
“אני…אני…” פתחה
“אני יודע,” אמר בתוקף, כמעט בפראות, בפנותו אליה. “אבל אינני יכול לקחת אותך. אינני יכול! את צעירה מדי, כל החיים לפניך, ואילו אני ביזבזתי רבע מחיי. לא, אין זה צודק. לא ביזבזתי אותם. לא הייתי חוזר בי גם לוּ ניתן לי הדבר, מפני שהנסיון הזה העניק לי משהו שלא היה לי מעולם. הוא העניק לי אותך.”
“אבל אם –” החלה שוב להתוכח עמו.
“לא. אל תקלקלי הכל. בשבוע הבא אני עומד להקפיא את עצמי בתוך בוּעה ולהמתין לספינת המפרשים הבאה. ספק אם אעמוד בזה פעם נוספת. אני עלול להיחָלש. זו תהיה טעות איומה. אבל ניתן לבלות עכשיו ביחד, ויש לנו פרשות חיים נפרדות שבהן נוכל לזכור את החוָיה הזאת. אל תחשבי על שום דבר אחר. ממילא לא נוכל לעשות כלום, לא כלום.”
הלן לא סיפרה לו – לא אז ולא בשום זמן אחר – על הילד שהחלה לצפות לו, הילד שלעולם לא יוָלד. הה, לו היה לה הילד הזה! יכולה היתה לקשור אותו אליה בעבותות, שכן הוא היה אדם שכבודו יקר בעיניו ואין ספק שהיה נושא אותה לאשה אילו ביקשה זאת ממנו. אולם אהבתה של הלן, עוד אז, בימי נעוריה, היתה כזאת, שנבצר ממנה לעשות זאת. היא רצתה שהוא יבוא אליה מרצונו וישא אותה לאשה משום שאינו יכול לחיות בלעדיה. לנישואים כאלה עשוי היה ילדם להיות בבחינת תוספת־ברכה. היתה כמובן החלופה האחרת. יכול יכלה ללדת את הילד בלי לזהות את אביו. אך היא לא היתה מוֹנה מאגרידג'. היא היטיבה לדעת מבשרה את האימה, חוסר הבטחון והבדידות שהיו כרוכים בעובדת היותה הלן אמריקה, משתטול על עצמה את האחריות להבאת הלן אמריקה נוספת לעולם. ובמסלול החיים שהתוותה לעצמה לא היה מקום לילד. לפיכך עשתה את הדבר היחידי שיכלה לעשות. בתום תקופת שהוּתם בניוּ־מדריד הניחה לו להיפרד ממנה סופית. באין אומר וללא דמעות, הלכה לה. אחרי־כן שמה פעמיה לעיר באיזור הארקטי, עיר שעשועים חדשה בעקביה דברים כגון אלה, ואחוזה רגשי בושה, דאגה וחרטה עזה, פנתה לשירות רפואי פרטי שחיסל את הילד בעודו באִבּוֹ. אחרי־כן שבה לקמברידג' והבטיחה לעצמה את מקומה כאשה הראשונה העתידה להשיט ספינה אל הכוכבים.
השׂוֹרר התורן של ההשגחה באותה עת היה אדם ושמו וֵייט. וייט לא היה אכזר, אך גם לא נודע כבעל נפש עדינה במיוחד או כמי שרוחש כבוד רב לנטיותיהם ההרפתקניות של אנשים צעירים. אחד מעוזריו אמר לו: " נערה זו רוצה להשיט ספינה אל כוכב־הארץ החדש. התתן לה רשות?"
“מדוע לא?” אמר וייט. “אדם הוא אדם. היא גדלה בבית טוב וקיבלה חינוך מצוין. אם תיכשל, נגלה את הסיבה לכך בעוד שמונים שנה, כאשר תחזור. ואם תצליח יסתתמו טענותיהן של כל המתלוננות.” השׂוֹרר התכופף מעל שולחן עבודתו: “אם היא תימָצא כשירה ותצא לדרך, אל תשלח עמה שום אסירים. אסירים הם נכס רב־ערך ואין כמותם מתישבים מעולים. יהיה זה בזבוז משווע לשלחם למסע אוילי כגון זה. אם תרצה, תוכל להפוך את מסעה למעין הימור. העמד לרשותה את כל קנאי הדת. יש לנו די והותר מהם. תוכל למצוא בנקל עשרים או שלושים אלף איש הממתינים להזדמנות.”
העוזר אמר: "כן, אדוני. מספר הממתינים הוא עשרים־ושישה אלף ומאתים, בלי להביא בחשבון את אלה שנתוספו באחרונה. “מצוין”, אמר שׂוֹרר ההשגחה. “מסוֹר לה את כולם ותן לה את הספינה החדשה. כבר מצאנו לה שם?”
“עדיין לא, אדוני,” אמר העוזר.
“ובכן תן לה שם.”
העוזר נראה נבוך. שום רעיון לא עלה במוחו.
חיוך חכם, מלא בוז, נצטייר בפניו של פקיד הרשות הבכיר. הוא אמר: “קח מיד את הספינה הזאת ותן לה שם. קרא לה הנשמה. תטּוּס לה הנשמה אל הכוכבים. והנח להלן אמריקה להיות מלאך, אם רצונה בכך. עלובת־נפש שכמותה, חייה על כוכב־הארץ הזה אינם חיים; נסיבות לידתה ודרך גידולה לא נתנו לה שום סיכוי. ואין כל טעם לנסות ולהשיבה למוטב או לשנות את אישיותה, בהיותה אישיות עשירה ומלאת חיים. אין שום תועלת בכך. איננו צריכים להענישה על שום היותה מה שהיא. תן לה ללכת. מלא את מבוקשה.”
וייט נזדקף במושבו, הישיר מבט בעוזרו וחזר ואמר בתוקף רב: “מלא את מבוקשה, אך רק אם תימצא כשירה.”
הלן אמריקה נמצאה כשירה.
הרופאים והמומחים ניסו להניאה מכוָנתה.
טכנאי אחד אמר: “אינך מבינה מה פירוש הדבר? בתוך חודש אחד יגָרעו ארבעים שנה מחייך. אַת יוצאת מכאן כבחורה צעירה. כשתגיעי לשם, תהיי אשה בת שישים. אמת יותרו לך, קרוב לודאי, עוד מאה שנות חיים. אך זה מכאיב מאוד. יהיה שם המון רב, אלפים ורבבות אנשים. תקחי עמך מטען מסוים מכדור־הארץ: כשלושים־אלף בּוּעות מוּשחלות על שישה־עשר כבלים, אשר תגררי מאחוריך. את עצמך תתגוררי בתא הפיקוד. ניתן לך רובוטים רבים ככל שתרצי, קרוב לודאי תריסר שלם. לרשותך יעמוד מפרשׂ ראשי ומפרשׂ קדמי ויהיה עליך לשמור על שניהם.”
“אני יודעת. קראתי את הספר,” אמרה הלן אמריקה. “ואשיט את הספינה בכוח האור, ואם האינפרה־אדום יגע במפרשׂ – אני מחוסלת. במקרה של הפרעות־רדיו אני מורידה את המפרשׂים. ואם המפרשׂים מאכזבים, אני ממתינה כל עוד נשמה באפי.”
הטכנאי נראָה נרגז במקצת. "אין כל הכרח שתראי בכך טרגדיה. אם חשקה נפשך בטרגדיה, אין דבר קל מזה. אך אם את רוצה להיות טרגית, את יכולה לעשות זאת בלי להשמיד שלושים אלף אנשים אחרים, ובלי לבזבז רכוש רב השייך לכדור־הארץ. את יכולה לטבוע במים בו־במקום, או לקפוץ ללוֹעוֹ של הר־געש כמו שעשו היפנים בספרים הישנים. הטרגדיה אינה החלק הקשה שבענין. הקושי הגדול יתגלע כאשר הצלחתך לא תהיה מלאה ותצטרכי להמשיך במאבק; כשתיאלצי להמשיך שוב להיאבק עוד ועוד מול כוחות גדולים עד אין תקוָה מול פיתוי אמיתי לומר נואש…
“ועכשיו הביטי – הנה כך פועל המפרשׂ הקדמי. גָדלו של המפרשׂ הזה במקום הרחב ביותר יהיה שלושים־ושישה אלף קילומטרים. המפרשׂ הולך וצר ואָרכּוֹ הכולל לא יעלה על מאה ארבעים וארבעה אלף קילומטרים. המפרשׂ יתכווץ או יתרחב בעזרת רוֹבּוֹטי־שרת. רובוטים אלה נשלטים על־ידי גלי רדיו. מוטב שתשתמשי במכשיר הרדיו שיעמוד לרשותך באופן חסכוני, מפני שסוללות אלה, על אף היותן אטומיות, צריכות להספיק לארבעים שנה. חייך תלויים בהן.”
כן אדוני," אמרה הלן בצייתנות רבה.
“את צריכה לזכור מהי משימתך. את יוצאת למסע מפני שעָלוּתֵך נמוכה. את יוצאת למסע מפני שמשקלו של ספן קטן בהרבה ממשקלה של מכונה. עוד לא נבנָה מחשב רב־תכליתי שמשקלו שבעים קילוגרמים בסך הכל. אבל זהו משקלך. את יוצאת למסע פשוט מפני שאפשר לוַתר עליך. כל מי שיוצא אל הכוכבים נוטל סיכון של אחד לשלושה שלעולם לא יגיע לשם. אך אַת אינך מפליגה משום שניחנת בסגולות מנהיגות אלא מפני שאת צעירה יש לך חיים לתתם וחיים לחיותם. כי עצביך חזקים. את מבינה?”
“כן אדוני, ידעתי זאת.”
“יתר על־כן את יוצאת למסע מפני שתעשי את הדרך בארבעים שנה. אם נשַגר מִתקנים אוטומטיים שיפקחו על המפרשׂים, יתכן אמנם שהם יגיעו לשם, אך יידרשו להם ממאה עד מאה־ועשרים שנה ואולי יותר, ועד אז יתקלקלו הבועות האדיאבטיות, רוב המטען האנושי לא יסכוֹן החיאה, ואָבדן החום, מה שלא נעשה כדי למנעו, די יהיה בו כדי להכשיל את המסע כולו. אם כן זכרי שהטרגדיה והקושי שאת ניצבת מולם הם בעיקר עבודה. עבודה, וזה הכל. זוהי משימתך הגדולה.”
הלן חייכה. היא היתה נערה נמוכת־קומה, בעלת שיער כהה ועבות, עינים חוּמות וגבּות מלאות ומודגשות, אך כאשר חייכה, שבה ודמתה לילדה קטנה, ילדה מקסימה, למען האמת. היא אמרה: “משימתי היא עבודה. אני מבינה זאת, אדוני.”
באיזור ההכנה נעשתה המלאכה במהירות, אך לא בחיפזון. פעמיים הפצירו בה הטכנאים לקחת חופשה בטרם תתיצב לאימון הסופי. היא לא קיבלה את עצתם. היא רצתה להמשיך בהכנות; היא ידעה כי הם יודעים שהיא רוצה לעזוב את כדור הארץ לָעד, וכן ידעה שהם יודעים כי אין היא רק בתה של אמה. היא ניסתה איכשהו להיות היא עצמה. היא ידעה שהעולם לא האמין בכך, אך לא היה איכפת לה. כשיעצו לה לקחת חופשה בפעם השלישית היתה עצתם נחרצת.
עברו עלה חדשיים עגומים שבסופם עלה בידה ליהנות מפגרה קצרה באיי ההֵספֶרידים הנפלאים איים שהגיחו מתוך האוקינוס כאשר משקלם של נמלי־הארץ גרם להוָצרותה של קבוצת איים חדשה דרומה מברמודה.
אחרי־כן שבה והתייצבה לעבודה־כשירה, בריאה, מוכנה ומזומנה לצאת לדרך.
קצין הרפואה הראשי היה בוטה מאוד.
“האם את יודעת באמת מה אנו עומדים לעשות לך? אנו עומדים לגרום לכך, שתחיי ארבעים שנה מחייך במרוצת חודש אחד.” היא הינהנה בראשה, פניה חיוורות, והוא המשיך: "כדי להעניק לך את ארבעים השנים האלה עלינו להאט את התהליכים הגופניים המתרחשים בך. אחרי ככלות הכל, עצם המַטָלה הביולוגית של נשימת אויר בשיעור של ארבעים שנה במשך חודש אחד, משמעה, מבחינה מתמטית, ביחס של כחמש־מאות לאחד. אין ריאות בעולם שתוכלנה לעמוד בכך. גופך ייצטרך להסתגל למחזור מים. הוא גם יזדקק למזון. רובו יהיה חלבונים. הוא יכלול גם לחות כלשהי. כן תזדקקי לויטמינים.
"ובכן מה שיש בדעתנו לעשות הוא להאֵט במידה ניכרת מאוד את פעולת המוח, באופן שיפעל ביחס של חמש־מאות לאחד, בערך. איננו רוצים שלא תהיי מסוגלת לעבוד. מישהו חייב לטפל במפרשׂים. משום כך, אם תהססי או תתחילי לחשוב, תהיי זקוקה לכמה שבועות כדי לסיים מחשבה אחת או שתיים. בינתיים יהיה אפשר להאֵט במידה מסוימת את פעולת גופך, אך לא יהיה אפשר להאט את הגורמים השונים באותו היחס. את המים, למשל, הצלחנו להוריד לשיעור של שמונים לאחד, בערך. מזון – לשלוש מאות לאחד, בערך. לא יהיה לך זמן לשתות מים בשיעור הנדרש לארבעים שנה משום כך נמַחזֵר אותם, נטהר אותם ונשיבם למערכת – אלא אם כן תנתקי את החיבור.
"ובכן, מה שצפוי לך הוא חודש ימים, שבו תהיי מוטלת ערה לגמרי על גבי שולחן הניתוח, כשהניתוח מבוצע ללא הרדמה ואת עושה עבודה קשה מכל אשר הגה מעולם המין האנושי.
“יהיה עליך לערוך תצפיות, יהיה עליך להשגיח על הכבלים שמאחוריך, אשר אליהם מחוברות בוּעוֹת עם אנשים ומטען; יהיה עליך לוסת את המפרשׂים. אם יוָתר מישהו בחיים בנקודת היעד, הוא יבוא להקביל את פניך. זה לפחות מה שקורה ברוב המקרים.”
"אינני יכול להבטיח לך שתצליחי להביא את הספינה אל מחוז חפצך. אם לא יבוא איש להקביל את פניך, תעשי הקפה נוספת סביב כוכב־הלכת הרחוק ביותר ואז תחליטי: או שתניחי לעצמך לָמוּת, או שתנסי להציל את עצמך. לא תוכלי להנחית בכוחות עצמך שלושים אלף איש על גבי כוכב רחוק.
“ואולם בינתיים עומדת לפניך משימה של ממש. אנו עומדים להשתיל את מַחוָני הבקרה האלה הישר בגופך. נתחיל בהכנסת שסתומים בעורקי חָזֵך. אחרי־כן נמשיך וּנצַנתֵר את המים שבגופך. אנו עומדים לבצע בך ניתוח של המעי הגס, באופן שהוא יופנה באורח מלאכותי לפנים וייקבע כאן, סמוך לנקודת החיבור של המותן. לצריכת המים שלך נודע גם ערך פסיכולוגי מסוים, ועל כן נניח לך לשתות מתוך ספל את החלק החמש־מאות בערך ממכסת המים. כל השאר יוזרם במישרין למערכת הדם שלך. כך גם ננהג לגבי כעשירית מן המזון שתקבלי. ברור?”
“כוונתך לומר,” אמרה הלן, “שאוכל עשירית אחת ממכסת מזוני ואת כל השאר אקבל בצורת הזנה תוך־עורקית?”
“בדיוק כך,” אמר הטכנאי הרפואי. "אנו נשאב את המזון לתוכך. התרכיזים כבר מצויים שם, וכך נם חומר ההרכבה. צינורות אלה, כפי שאת רואה, יש להם חיבורים כפולים. מערכת אחת של חיבורים תוצמד אל מכונת התחזוקה. זה יהיה הסַפּק הלוֹגיסטי של גופך. ואילו צינורות אלה הם חבל־הטבּוּר של היצור האנושי השרוי לבדו בינות לכוכבים. זהו פתיל החיים שלך.
“והיה אם ינותקו הצינורות או אם תפלי, עלולה את להתעלף ולהיות שרויה בחוסר הכרה במשך שנה או שנתיים. אם יקרה כדבר הזה תיכנס לפעולה המערכת המקומית שבה צוּידת כוָנתי לזוָד שעל גבך.”
“על פני כדור־הארץ משקלו כמשקל גופך. כבר עברת אימון עם זוַד הדֶמֶה. את יודעת מה קל להפעילו בחלל. הזוָד הזה יאפשר לך להתקיים במשך פרק זמן אוביקטיבי של שעתיים בערך. איש לא פיתח עדיין שעון, שישוה למַד־הזמן של המוח האנושי, ועל כן, במקום לתת לך שעון, ניתן לך מד־מרחק שיחובר אל הדופק שלך ויסומן בשנָתוֹת. אם תעקבי אחריו לפי קנה־מידה של עשרת אלפים פעימות דופק, תוכלי להפיק ממנו מידע מסוים. אינני יודע איזה סוג של מידע, אבל יש להניח כי תפיקי מכך תועלת כלשהי.” הוא נתן בה מבט בוחן ואחרי כן חזר אל מכשיריו ובחר מתוכם מחט נוצצת שדיסקה בקצֵהָ.
“ועכשיו בואי נשוב לדבר הזה. עלינו להגיע ישר לתודעתך. המחט הזאת היא גם כימית.”
הלן קטעה את דבריו “אמרת שלא תנתח את ראשי.”
“רק המחט. זו הדרך היחידה הפתוחה לפנינו להגיע לתודעתך. בעזרת המחט נוכל להאֵט את קצב תודעתך במידה כזאת, שהתודעה הסוביקטיבית תפעל בשיעור אשר יאפשר לארבעים השנים לחלוף במשך חודש.” הוא חייך חיוך מריר, אך המרירות פינתה מקומה לרוֹך בשעה שקלט את תגובתה האמיצה והעיקשת. את החלטיוּתה הנחרצת ומעוררת הרחמים.
“לא אתוכח אתך,” אמרה “הדבר הזה גרוע ממש כנישואים והכוכבים הם חתני.” דמותו של הספן חלפה לרגע במוחה, אך היא לא הזכירה אותו כלל
הטכנאי המשיך: "הכנסנו למתקן אלמנטים פסיכוטיים. אינך יכולה לצפות שתשארי בלתי שפויה כדי לשלוט במפרשׂים ולהיותר לגמרי לבדך, ולוּ לחודש אחד בלבד. הצרה היא, שבמרוצת החודש הזה, תביני בעצמך שלמעשה מדובר בארבעים שנה. אין ראי במקום ההוא, אך תמצאי קרוב לוודאי משטחים נוצצים שבהם תוכלי לראות את בּבוּאתך.
"מראך לא יהיה יפה במיוחד. כל פעם שתאֵטי כדי להתבונן בעצמך תיוָכחי לדעת שאַת מזקינה. אינני יודע איזו בעיה תתגלה על רקע זה. על גברים היתה לכך השפעה הרסנית למדי.
“בעיות השׂיער שלך תהיינה קלות מאלה של גברים. אצל הספנים ששילחנו לחלל נאלצנו פשוט להצמית את כל שרשי השׂיער, שאם לא כן הגברים היו טובעים בסבך זקניהם וחלק גדול של חמרי המזון היה מתבזבז על צמיחת שׂיער הפנים. שום מכונה שבעולם לא היתה מסוגלת לגלח את השיער הזה בקצב מהיר די הצורך כדי לאפשר לאנשים לעבוד. אני חושב שבמקרה שלך פשוט נאֵט את צמיחת השיער על פדחתך. האם יהיה צבעו בעת חידוש הצמיחה זהה לגוֹנוֹ הקודם? זהו פרט שתגלי בעצמך במועד מאוחר יותר. האם פגשת אי פעם את הספן שהגיע לכאן?”
הרופא ידע כי היא פגשה אותו. הוא לא ידע כי הספן שבא מעבר לכוכבים הוא שנטל את היזמה. הלן הצליחה לשמור על שלוות רוּחה בעת שחייכה לעומתו ואמרה: “כן, הצמחת לו שיער חדש. הטכנאי שלך השתיל קרקפת חדשה על ראשו, זוכר? בכל אופן מישהו מהצוות שלך. השׂיער שצמח היה שחור והוא זכה בכינוי ‘מר לא עוד שיבה’”.
“התהיי מוכנה ביום שלישי הבא? אנו מכל מקום נהיה מוכנים. את חושבת, גבירתי, שתספיקי להשלים את ההכנות עד אז?”
תחושה מוזרה פקדה את הלן בראותה גבר זקן ורציני פונה אליה בלשון “גבירתי”, אך ברור היה לה כי מֶחוַת הכבוד אינה מכוּונת כלפיה אישית כי אם כלפי המקצוע שבו בחרה.
“עד יום שלישי אשלים בנקל את הכנותי.” היא ראתה מחמאה בכך כי הוא איש הדור הישן, לא זו בלבד שיודע את השמות העתיקים של ימות השבוע, אלא גם אינו מהסס להשתמש בהם בנוכחותה. זה היה גם סימן שלמד את שיעורו באוניברסיטה, ולא עוד אלא שתפס את חוסר העקיבות האלגנטית של עולם המכללות.
כעבור שבועיים הראו הכרונומטרים שבתא כי חלפו עשרים־ואחת שנה. הלן ננשה בפעם העשרת־אלפים־פעם־עשרת־אלפים לבדוק את המפרשׂים.
כאב עז יסר את גבּה.
היא חשה בנהם היציב של לבה, שדמה למַרטֵט מהיר בהלמו על מִרוַח־הזמן של תודעתה. יכולה היתה להביט על המַחוַן שעל פרק ידה ולראות את המחוגים דמויי השעון הנעים על פני לוח השנתות ומצביעים בתנועה איטית עד מאד, על מרוחים של עשרת אלפים פעימות דופק.
היא שמעה את שריקת האויר הבלתי פוסקת בגרונה ודומה היה לה כי ריאותיה מרעידות מעוצם מהירות תנועתן.
והיא חשה את הלמות הכאב של הצינור העבה המזרים כמויות עצמות של מים דלוחים הישר אל תוך העורק שבערפה.
על בטנה חשה כאילו הדליק מישהו מדורה. צינור הפליטה פעל אוטומטית אך הוא בער כאש, משל כאילו גוש פחם לוהט הוצמד לעורה, בעוד צנתָר שחיבר את שלפוחיתה לצינור נוסף, גרם לה כאב צורב שדמה לדקירת מחט מלובנת. ראשה כאב וראייתה היתה מטושטשת.
אולם עדיין יכלה לראות את המכשירים ועוד היה לאֵל ידה להשגיח על המפרשׂים. מפעם לפעם יכלה להבחין במטושטש, כמו מבעד ענן של אבק, בפקעת העצומה של בני־אדם ומטען שנשׂרכה מאחוריהם. נבצר ממנה לשבת: הישיבה נרמה לה כאבים חזקים מדי.
התנוחה היחידה שבה יכלה ליהנות ממנוחה כלשהי היתה הישענות על לוח המַחוָנים, כששיפולי צלעותיה לחוצות אל הלוח ומצחה היגע שעוּן על המַחוָנים.
פעם אחת, כשנחה בצורה כזאת, התברר לה כי חלפו חדשיים וחצי עד שהתעוררה. היא ידעה כי מנוחה זו היא חסרת כל משמעות ויכולה היתה לראות את פניה בנוּעָם – בּבוּאָה מעוּותת של פניה האמיתיים, ההולכים, ומזדקנים תוך כדי השתקפותם בלוח הזכוכית המכסה את מַד “המשקל המסתבר”. יכולה היתה לראות במטושטש את זרועותיה ולהבחין בעור המתכווץ עם שינויי הטמפרטורה.
פעם נוספת השקיפה על המפרשׂים והחליטה לאסוף את המפרשׂ הקדמי. בכבדות רבה גררה את עצמה בעזרת רובוט־שרת, לעבר לוח המַחוָנים. לאחר שבחרה במתג המתאים הסיטה אותו ופתחה את הבקרה למשך שבוע בערך. היא המתינה במקום עמדה, לבה מאַוֵש, אויר שורק בגרונה ציפרניה מתכוססות ונשברות בתנועה כמעט בלתי מורגשת תוך כדי גידולן. לבסוף בדקה אם אמנם הפעילה את הבקרה הנכונה, הסיטה אותה שנית – ודבר לא אירע.
היא הסיטה את המתג בפעם השלישית. לא היתה תגובה.
חזרה איפוא אל הלוח הראשי, שבה וקראה את נתוניו, בדקה את כיוון האור ומצאה מידה מסוימת של לחץ אינפרה־אדום שחייבת היתה להיעזר בו. המפרשׂים התרוממו קמעא־קמעא ונעו במהירות הקרובה למהירות האור עצמו, הואיל ותנועתם היתה מואצת כשצדם האחד מואפל; הבועות שמאחור, חתומות וחסינות מהשפעת הזמן והנצח, צפו בצייתנות בתוך חוסר־משקל מושלם כמעט. היא סקרה את המחונים; קריאתה היתה נכונה.
הטעות היתה במפרשׂ עצמו.
היא חזרה אל לוח החירום ולָחצה. דבר לא אירע.
שלפה איפוא רובוט תיקונים ושיגרה אותו לבצע את התיקונים הדרושים, כשהיא מנקבת את הכרטיסים במהירות רבה ככל שהשיגה ידה כדי לתת את ההוראות המתאימות. הרובוט יצא לדרכו וכעבור רגע (שלושה ימים) היתה תשובתו: “לא מתאים.” היא שיגרה רובוט תיקונים נוסף. וגם הוא לא עזר.
היא שלחה רובוט שלישי אחרון. שלושה אורות בהירים. “לא מתאים”, נזדהרה התשובה על מִרקעו. היא הסיטה את רובוטי השרת אל צדם השני של המפרשׂים ומשכה בחזקה.
המפרשׂ עדיין לא היה נטוי בזוית הנכונה.
יגעה ואובדת דרך עמדה בחלל והתפללה: “אלוהים, לא למען עצמי אבקש. אני בורחת מפני חיים שבהם לא רציתי. אך למען נשמוֹת הספינה, למען בני־האדם העלובים והשוטים המפליגים עמי, אשר אומץ לבם עמד להם לרצות ולעבוד את האֵל בדרכם הם, והנזקקים לאורו של כוכב אחר, אני מתחננת לפניך, אלוהים עזרני נא עתה!” כסבורה היתה שהתפללה בדביקות רבה וקוה קיותה כי תפילתה תיענה.
אך לא כך נתגלגלו הדברים. אובדת עצות היתה, ערירית.
לא היתה שמש לא היה דבר פרט לתא הקטן שבו שרויה היתה בגפּה, בבדידות גדולה משידעה אשה מעודה. היא חשה ברטט ובתזוּעה של שריריה בעבור עליהם ימים של הסתגלות בעוד מוחה רושם רק דקות בלבד. היא נשענה לפנים, אילצה עצמה שלא להיכנע לרפיון, ונזכרה שאחד מפקידי הרשות כלל בציודה כלי נשק.
היא לא ידעה לאיזו תכלית תשתמש בנשק.
הוא היה דרוּך ומכוּוָן. הטוָח שלו הגיע לשלוש־מאות ושישים אלף קילומטרים. את המטרה ניתן היה לבחור באופן אוטומטי.
היא כרעה על ברכיה והחלה עוקבת אחר צינור הקיבה וצינור ההזנה וצינורות הצינתור וכבלי הקסדה, אשר כל אחד מהם התמשך אל לוח הבקרה. היא זחלה אל מתחת ללוח, מקום אחסונם של רובוטי השרת ושלתה חוברת הדרכה כתובה. לבסוף מצאה את התדֵר הנכון למערכות השליטה בנשק. היא הציבה את הנשק וניגשה לחלון.
ברגע האחרון חשבה: “יתכן שהכסילים האלה התכוונו שאנפץ את החלון תוך כדי ירי. צריך היה לתכנן את הנשק כך שיוכל לירות דרך החלון בלי לגרום לו נזק כך היו צריכים לתכנן אותו.”
היא עיינה בדבר במשך שבוע או שבועיים.
ממש ברגע שעמדה להפעיל את הנשק הפנתה את ראשה, והנה ניצב על ידה הספן שלה, הספן מן הכוכבים, מר לא־עוד־שׂיבה. הוא אמר: “זה לא יעבוד כך”.
הוא עמד לו שם צח ויפהיתואר כפי שראתה אותו בניו־מדריד.
הוא עמד לו שם, צח ויפה־תואר כפי שראתה אותו בניו מדריד. הוא לא היה מחובר לצינורות, הוא לא רעד; יכולה היתה לראות את חזהו העולה ויורד בתנועה נורמלית לחלוטין, בנשמו נשימה אחת מדי שעה, בערך. חלק אחד של מוחה ידע כי אין הספן אלא תעתוע־חושים, חלק אחר סבר כי הוא בשר־ודם. זעם תקפה והיא שמחה מאוד על שהכעס הומה בה בשעה זו והיא הניחה לתעתועי־החושים לעוץ לה. היא שינתה את כיונונו של הנשק באופן שיירה דרך דופן התא והוא ירה מטען קל לעבר מנגנון התיקון, המצוי אי־שם בירכתי המפרשׂ המשותק והמעוות.
המטען הקל עשה את שלו. התקלות נגדית היתה בלתי צפויה לחלוטין מבחינה טכנית. הנשק סילק את המכשול שאינו ניתן לזיהוי והניח לרובוטי השרת להסתער על משימותיהם כעדת נמלים אחוזות טירוף. הם פעלו שוב. הותקנו בהם, כמסתבר, אמצעי מגן מפני תקלות קטנות העלולות להתגלות בחלל. כולם אצו־רצו והתרוצצו סביב.
בהשתוממות הקרובה לחווייה דתית ראתה כיצד רוח אור הכוכבים מכה במפרשׂים האדירים. המפרשׂים נמתחו ונתייצבו בזווית הנכונה. לרגע קט נתנסתה בחוויית כוח־הכבידה: היא חשה במשקל כלשהו. ‘הנשמה’ שבה אל מסלולה.
“זו בחורה!” אמרו לו על פני כוכב־הארץ החדש. “בחורה. ודאי היתה בת שמונה־עשרה כשיצאה לדרך.”
מר ‘לא־עוד־שיבה’ לא האמין למשמע אזניו.
אך הוא ניגש לבית־החולים ושם ראה את הלן אמריקה.
“הנה אני כאן, ספן,” אמרה. “גם אני הפלגתי.” פניה היו חוורות כסיד וחזותן כשל נערה בת 20. גופה דמה לזה של אשה מטופחת בת ששים. אשר לו, הוא לא השתנה פעם נוספת, הואיל וחזר הביתה בתוך בועה. מבטו נח עליה. עיניו הצטמצמו, ולפתע נתחלפו התפקידים. היה זה הוא שכרע למרגלות מיטתה וכיסה את ידיה בדמעות.
בלשון סתומה־למחצה מילמל לעומתה: “ברחתי מפניך מפני שאהבתי אותך כל כך. חזרתי לכאן, למקום שלא תבואי לעולם לחפשני, ואם תבואי, עדיין תהיי אשה צעירה ואני עדיין אהיה זקן מדי. אבל, הבאת את ‘הנשמה’ לכאן ורצית בי.”
האחות מכוכב־הארץ החדש לא היתה בקיאה בכללים החלים על ספנים השבים מן הכוכבים. חרש חרש יצאה מן החדר, מחייכת ברוֹך וברחמים אנושיים למראה האהבה שנגלתה לפניה. אך היא היתה אשה מעשית וקידומה האישי היה חשוב לה. היא צילצלה לידיד שעבד בסוכנות הידיעות ואמרה: “אני חושבת שעליתי על הרומן הגדול ביותר בהיסטוריה. אם תבוא לכאן מהר תזכה בסקוּפ הגילוי הראשון על פרשת אהבתם של הלן אמריקה ומר לא־עוד־שיבה. הם נפגשו כאן לגמרי במקרה. אני משערת שכבר התראו באיזה מקום הם נפגשו סתם כך והתאהבו.”
האחות לא ידעה כי השניַם הפנו עורף לאהבה על פני הארץ. האחות לא ידעה כי הלן אמריקה יצאה למסעה הערירי בכוָנה נחושה והיא לא ידעה כי בבואתו הבלתי אפשרית של מר לא־עוד־ש/יבה הספן, בכבודו ובעצמו, עמדה לצד הלן בריחוק עשרים שנה מהלא־כלום, במעמקי האופל של החלל הבין כוכבי.
הילדה הקטנה גדלה, נישאה לאיש והביאה לעולם ילדה קטנה משלה. האֵם לא נשתנתה, אך חיית השעשועים היתה זקנה מאד מאד. שוב לא ידעה לעשות את כל אותם להטוטי־ההסתגלות המפליאים וזה כמה שנים נשארה קפואה בתפקיד של בובת־ילדה צהובת שיער וכחולת־עיניים. בדחף סנטימנטלי שהגדיל את רגישותה לגבי הלימותם של דברים, הלבישה את חיית־השעשועים אפוּדה מצבע התכלת ותחתונים מאותו הגָוֶן. החיה הקטנה זחלה מעדנות על הרצפה כשהיא נשענת על כפות ידיה האנושיות הזעירות וברכיה משמשות לה כרגלים אחוריות. הפנים דמויות פני האדם נשאו אל על עינים סוּמוֹת ותבעו במפגיע חלב.
האֵם הצעירה אמרה: “אמא, את צריכה להפטר מהדבר הזה. היא נורא משומשת והיא נראית איום על רקע הרהיטים העתיקים והיפים שלך.”
“חשבתי שאת אוהבת אותה”, אמרה האשה הקשישה.
“כמובן,” אמרה הבת. “היא היתה חמודה כשהייתי ילדה. אבל אני כבר לא ילדה והיא בכלל יצאה מכלל שימוש.”
חיית־השעשועים קמה בדי־עמל על רגליה וחיבקה את קרסוּלי גבירתה. האשה הקשישה סילקה אותה הצדה בעדינות והניחה לפניה כד חלב וספל בגודל של אצבעון. חיית־השעשועים ניסתה להתוות קידה כפי שהונעה לעשות בתחילה, אך החליקה, נפלה ויִבבה, האֵם יישרה אותה, וחיית־השעשועים הקטנה והישנה החלה שואבת באצבעון חלב מתוך הכד ומוצצת אותו בפיה הקט והזקן חסר השיניים.
“את זוכרת,” אמרה האשה הצעירה ונעצרה.
“זוכרת מה, יקירתי?”
“סיפרת לי על הלן אמריקה ועל מר לא־עוד־שיבה, כשכל הענין הזה היה חדש.”
“כן, חמודה, יכול להיות.”
“לא סיפרת לי הכל,” אמרה האשה הצעירה בנימה מאשימה.
“מובן שלא. היית עדיין ילדה.”
“אבל זה היה נורא. האנשים המלוכלכים האלה, ותנאי החיים המחרידים של הספנים. אינני מבינה איך העלית את כל זה על נס ועוד קראת לכך פרשת אהבה רומנטית.”
“אבל זו היתה פרשת אהבה רומנטית, והיא נמשכת עד היום,” עמדה האחרת על דעתה.
“אהבה… שטויות במיץ עגבניות,” אמרה הבת. “זה מגעיל לא פחות מאהבתך לחיית־השעשועים המרוּפטת הזאת.” היא הצביעה על הבובה הזעירה והישישה, החיה והנושמת, שנרדמה ליד כלי החלב. “אני חושבת שהיא איומה. את מוכרחה להיפטר ממנה. העולם חייב להיפטר גם מהספנים”.
"אל תתגזעמע1 חמודה, "אמרה האם.
“אלא תהיי פרה סנטימנטלית זקנה,” אמרה הבת.
“יתכן שכולנו כאלה,” אמרה האם במעין צחוק־של־אהבה. היא הרימה את חיית־השעשועים השקועה בתנומה והניחה אותה כלאחר־יד על כיסא מרופד, כדי שלא ידרכו עליה ולא יפגעו בה לרעה.
האנשים לא יֵדעו לעולם את סופו האמיתי של הסיפור.
יותר ממאה שנה אחרי טקס כלולותיהם שכבה הלן על ערשׂ־דוי: מאושרת עמדה לשבוק חיים, כיוון שספּנֳה האהוב ניצב לצדה. האמן האמינה, שאם עלה בידיהם לכבוש את החלל, עשויים הם לגבּוֹר גם על המות.
הכרתה האוהבת המאושרת, היגעה והגוססת נטשטשה, והיא עוררה מחדש פולמוס שהשנַים נמנעו ממנו זה עשרות שנים.
“כך באת אל ‘הנשמה’” אמרה. “כך עמדת לצדי כשהייתי אובדת דרך ולא ידעתי איך להפעיל את הנשק.”
“אם באתי אז, יקירתי, שוֹב אשוב אליך באשר תהיי. את משׂוֹשׂ חיי, חמדת־לבי, אהובת נפשי. את האמיצה שבגבירות, עזת־הנפש שבאדם. כולך שלי. הפלג הפלגת למעני. את גבירתי, הגבירה שהשיטה את ‘הנשמה’”
קולו נשבר, אך ארשת פניו נשארה רגועה. מעודו לא ראה איש אדם מת השופע בטחון ומאושר.
-
כך במקור. אולי צ"ל “אל תגזימי חמודה”. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות