התופעה של צמדי סופרים הכותבים במשותף רווחת למדי בתחום המד"ב, והצמד פול וקורנבלוט הינו, ללא ספק, אחד הנודעים שבהם, ומוכר היטב לקוראי ‘פנטסיה 2000’. שיתוף הפעולה בן עשרים השנים בין סופרים אלה הניב 35 סיפורים קצרים, ושבע נובלות (שרק אחת מהן תורגמה לעברית ''סוחרי החלל'). העובדה המעניינת בסיפור שלפנינו היא שהוא נכתב למעשה שנים רבות אחרי מותו של סיריל קורנבלוט (שנפטר ב־1958). לא, לא היה זה בעזרת סיאנס ספיריטואליסטי, כפי שאולי עלה בדעתכם. פול נעזר פשוט ברשימות שערך יחד עם קורנבלוט כשהאחרון היה עדיין בחיים. הסיפור זכה בפרס ‘הוגו’ בשנת 1972, והינו הסיפור הקצר היחיד שזיכה את השניים בפרס. (יצירותיהם הארוכות זכו לפרסים רבים).

* * *

הארי וולאדק היה רחב מדי עבור הפולקסוואגן הישנה שלו, אבל היה עני מכדי להחליף אותה. ובנסיבות הנוכחיות נראה שימשיך להישאר כזה עוד זמן רב. הוא השתמש בבלמים בזהירות, (הנזילה של הצילינדר הראשי זקוקה לטיפול יסודי, מר וולאדק. מה הטעם בטיפול שטחי בלבד?" – אבל אומדן עלות התיקון היה מאה עשרים ושמונה דולר ומהיכן יכול היה להשיג סכום כזה?) וחנה בחניית הכורכר המסודרת. הוא נדחק אל מחוץ לדלת, ובעודו מהרהר בשיחת הטלפון המדאיגה מד"ר ניקולסון, נעל את הדלת, ופנה אל תוך בנין בית־הספר לילדים חריגים. “אגודת הורים ומורים של בית־הספר לילדים חריגים במחוז בינגהם” התכנסה לפגישתה הראשונה לשליש זה. מבין עשרים האנשים שנכחו כבר במקום הכיר מר וולאדק רק את מרת אדלר, מנהלת או בעלת בית־הספר. היא היתה זו שאיתה חייב היה לדבר, הרהר. האם יהיה סיכוי כלשהו להיפגש איתה באופן פרטי? ברגע זה ישבה בצידו השני של החדר, ליד שולחן האלון המוצק והמוזהב, בכיסא המנהלים, משוחחת בטון נמוך ומהיר עם אישה אפורת שיער, בחליפה צהובה. מורה? היא נראתה מבוגרת מכדי להיות הורה, אם כי אשתו סיפרה לו שחלק מהילדים נראים בני עשרים ויותר.

השעה היתה שמונה ושלושים וההורים עדיין המשיכו לזרום לבית הספר, בניין שהיה בעבר בית חווה גדול – כמעט טירה. הסאלון היה מלא עדויות אלגנטיות לכך. שתי נברשות, עלי מטפס סבוכים מקשטים את הטיח מעל התקרה הנטויה. אח שיש, שיש לבן משורג בעורקים ורודים, שבלט לעין לרוע המזל, בגלל השבכה הבלתי מתאימה, הזולה מדי וקטנה מדי, שכעת היתה מונחת בתוכו. דלתות הזזה כפולות, עשויות עץ אלון היו בפתח האולם, ודרכן נראו מדרגות מחרידות, חסינות אש, עשויות בטון ופלדה. הם היו חייבים, חש וולאדק, לנסר משהו מקסים עשוי עץ על־מנת לקבוע את המדרגות חסינות האש, כדי לציית לתקנות הבטיחות של בתי הספר הציבוריים.

אנשים המשיכו לבוא, גברים בודדים, נשים בודדות, ומדי פעם זוגות. הוא תהה כיצד הצליחו הזוגות הללו לפתור את בעית השמרטף שלהם. הכותרת בראש נייר המכתבים של בית הספר היתה: “מוסד לילדים פגועי מוח ובעלי בעיות רגשיות המסוגלים ללמוד.”

ילדו בן התשע של הארי, טומס, היה אחד מאילו שהיו בעלי בעיות רגשיות. בתחושת קנאה תהה אם הילדים פגועי המוח יכולים להיות נתונים להשגחת מבוגר מיומן בצורה סבירה. טומס לא יכול היה. הוולאדקים לא בילו ערב אחד ביחד מאז היה בן שנתיים, כך שבערב זה נשאה מרגרט את הדגל בבית; ללא ספק מודאגת עד מוות בשל שיחת הטלפון מד"ר ניקולסון שעה שהארי יצג את המשפחה באגודה.

ככל שהחדר הלך והתמלא, הכסאות הפנויים החלו להתמעט. זוג צעיר עמד בקצה השורה שלידו, מחפש מסביב זוג מושבים ריקים. “פה” אמר להם, “אני אזוז מושב אחד.” האשה חייכה בנימוס, והגבר הודה לו. תוך שהוא אוזר אומץ בגלל מאפרה על המושב הריק שלפניו הוציא הארי את חפיסת הסיגריות שלו, והציע להם. הם סרבו, משום שלא עשנו. הארי הצית סיגריה בכל זאת, והאזין למתרחש סביבו.

כולם דיברו. אישה אחת שאלה את חברתה, “מה עם הגידול בשלפוחית? האם הם עומדים להסיר אותו בכל זאת?” אדם כבד ומקריח, אמר לאדם נמוך בעל פאות לחיים עבותות, “טוב, רואה החשבון שלי אומר שאת שכר הלימוד ניתן לנכות כהוצאות רפואיות אם בית הספר הוא לפסיכופטים, לא רק לפסיכים. זה מה שאנחנו צריכים להבהיר.” האדם הנמוך ענה בחיוב, “נכון, אבל כל מה שאתה צריך זה מכתב מרופא; הוא ממליץ על בית הספר, ומפנה אליו את הילד.” ואישה צעירה מאוד אמרה בלהט, “ד”ר שילדס היה מאוד אופטימי, גברת קלרמן. הוא אמר שללא כל ספק התירואיד יאפשר ליצור קשר עם ג’ורג'. ואז –"

כושי בצבע קפה בהיר לבוש חולצה הוואית אמר לאישה דשנה, “הוא באמת היה מלא מרץ בסוף שבוע זה, שני תפרים בפניו, והחכה שלי שבורה בשלושה מקומות.”

בת שיחו אמרה, “הם כל־כך משתעממים. לילדה הקטנה שלי יש בעיה עם צבעים, ולכן זה מבטל לחלוטין את האפשרות להשתמש בספרי צביעה. אתה תוהה מה אתה יכול לעשות.”

לבסוף אמר הארי לאדם הצעיר שלידו, “שמי וולאדק. אני אביו של טומי. הוא בקבוצת המתחילים.”

“גם שלנו נמצא שם,” אמר הצעיר. “שמו וורני, הוא בן שש. בלונדיני כמוני, אולי ראית אותו.”

הארי לא התאמץ יותר מדי להיזכר. בפעמיים או שלוש שאסף את טומי לאחר הלימודים לא יכול היה להבדיל בין ילד אחד לשני בהמולה הגדולה של הפרידה. מעילים, ממחטות, כובעים, ילדה אחת קטנה שתמיד התחבאה בארון המצרכים, וילד אחד שלא רצה ללכת הביתה לעולם, ונתלה במורתו.

“אה, כן,” אמר באדיבות.

הצעיר הציג את עצמו ואת אשתו. שמם היה מוריי וצליה לוגן. הארי גחן מעל הגבר בכדי ללחוץ את ידו. אשתו אמרה, “אתה חדש כאן?”

“כן, טומי נמצא בבית הספר חודש. עברנו לכאן מאלמאירה, על מנת להיות קרובים לכאן,” הסס, ואז הוסיף, “טומי הוא בן תשע, הסיבה שהוא בקבוצת המתחילים היא שגברת אדלר חשבה שזה יקל על הסתגלותו.”

לוגן הצביע על גבר שזוף שישב בשורה הראשונה. “רואה את האדון הזה עם המשקפים, הוא עבר לכאן מטקסס – כמובן, יש לו את המזומנים.”

“זה חייב להיות מקום טוב,” אמר הארי. לוגן גיחך, הבעתו עצבנית מעט.

“איך הבן שלך?” שאל הארי.

“הפרא אדם הקטן הזה,” אמר לוגן. “בשבוע שעבר הבאתי לו עותק נוסף של תקליט הסרט ‘גבירתי הנאוה’ נדמה לי שכבר כילה ארבעה או חמישה מהם, והוא מסתובב ושר בר־רד יר־רד. אבל להסתכל עליו? לא.”

“שלי לא מדבר,” אמר הארי.

גברת לוגן אמרה קצת במתינות, “שלנו מדבר, אבל לא למישהו, זה כמו לקיר.”

“אני יודע,” אמר הארי ולחץ, “האם, אה, וורן מראה שיפור בעקבות הליכתו לבית הספר?”

מוריי לוגן הדק את שפתיו, “הייתי אומר שכן. ההרטבה במיטה עדיין לא משתפרת, אבל החיים הם הרבה יותר קלים בכמה מובנים. אתה יודע, אינך יכול לקוות לפריצת דרך דרמטית, אבל בדברים קטנים יומיומיים יש הקלה, עד כמה שאפשר. כמובן, יש גם כשלונות.”

הארי הנהן, מהרהר בשבע שנות כשלונות, ושנתיים של דאגה ומבוכה. הוא אמר, “גברת אדלר אמרה לי שלדוגמא התפרצויות מסוימות של זעם והרסנות יכולות להביע משהו כמו עמידה על המקום בתרפיית דיבור אבל הילד נלחם בכך ופורץ החוצה בכיוונים אחרים.”

“גם זה,” אמר לוגן, “אבל מה שאני מתכוון – או, הם מתחילים.”

וולאדק הנהן, מעך את הסיגריה שלו, והצית אחרת בפיזור דעת. קיבתו חזרה והתהדקה. הוא נדהם מההורים האחרים האלו שנראו בטוחים כל־כך ורגועים. האם אצלם הדברים לא היו כמו אצלו ואצל מרגרט? וחלף זמן רב מאז הרגיש מישהו מהם שהעולם סביבם נעים ונוח. אפילו ללא לחצו של ד"ר ניקולסון להחלטה.

הוא כפה על עצמו להשען לאחור ולהיראות שליו – כמו האחרים.

מרת אדלר הקישה על שולחנה בסרגל. “אני חושבת שכל מי שצריך להגיע, נמצא כאן,” אמרה, נשענת על השולחן, ממתינה שתשתרר דממה. היא היתה נמוכה, כהה, מלאה, ויפה באופן מפתיע. לא נראתה כלל כבעלת מקצוע מיומנת. דמותה כה לא התאימה לתפקידה, שלמעשה ליבו של הארי נפל בקרבו לפני שלושה חודשים, כאשר התכתבותם הגיעה לשיאה בדמות מסע ארוך מאלמירה לצורך ראיון.

הוא ציפה לגברת אפורה כפלדה, בעלת משקפיים חסרות מסגרת, מטרונית בחלוק לבן כמו אותה אחות שאחזה בטומי הצורח והמקרטע בזמן המתנתו לחוקן שישקיט אותו לקראת בדיקת ה־eeg הראשונה שלו. מכשפה זקנה, פרועת שער, או משהו כזה.

כל דבר מלבד אישה צעירה זו. עוד מבוי סתום, מלמל לעצמו ביאוש. עוד אחד, אחרי כמאה יותר מדי עד כה. ראשית, “חכה עד שהוא יתגבר על זה” – הוא לא התגבר. אחר כך – “אנחנו מוכרחים להשלים עם רצון האל.” אבל אתה לא רוצה להשלים.

אחר־כך נתנו לו את התרופה שלוש פעמים ביום, במשך שלושה חודשים.

וזה לא עבד. אחר־כך רדיפה במשך שישה חודשים אחרי הקליניקה להדרכת ילדים כדי לגלות שזו רק כותרת נייר מכתבים, ורופא אחד מסובב, שאין לו זמן לשום דבר. אחר כך, לאחר ארבעה שבועות מדכאים ומכאיבים של חיטוט עצמי, להגיע לבית־הספר הציבורי לחינוך מיוחד, ולגלות שיש רשימת המתנה בת שמונה שנים. אחר כך פנימייה פרטית – ולגלות שהתשלום הוא 5,500 דולר לשנה.

ובמשך כל הזמן, מזהירים אותך כולם, כאילו לא ידעת זאת: מהר! עשה משהו! תפוס את זה מוקדם! זהו השלב הקריטי. כל דחייה היא אסון! ואחר כך האשה הקטנה הזאת, בעלת המבט הרך; איך היא יכולה לעשות משהו?

היא הראתה לו במהירות איך. היא חקרה את הארי ומרגרט בצורה נוקבת, פנתה לטומי שהשתולל באותו חדר כשור פראי, והפכה את ההשתוללות למשחק.

ולבסוף – “אל תצפו לנס רפואי משום שאין כאלה. אבל שיפור – כן. ואני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לטומי.”

יתכן שעזרה, הרהר וולאדק בקדרות. יתכן שעזרה עד כמה שהדבר יכול להיות אפשרי.

באותו זמן ברכה מרת אדלר את ההורים במהירות ובנועם, הציעה שישארו לקפה, כדי להכיר איש את רעהו, והציגה את נשיאת האגודה, גברת רוז, גבוהה, בעלת שיער שהאפיר טרם זמנו, ומאוד סמכותית. “מאחר שזו הפגישה הראשונה בשליש זה”, אמרה, “עוד לא קבענו סדר יום, לכן ניגש לדוחות הועדה.מה בעניין בעיות התחבורה, מר באר?”

האדם שהתרומם היה מבוגר. בן יותר משישים. הארי תהה מה ההרגשה לזכות בבן זקונים מפגר. בלבושו נשא את סממני ההצלחה. חליפה בארבע מאות דולר, שעון יד אלקטרוני, טבעת זהב רחבה, המעידה על השתייכותו למסדר.

במבטא גרמני קל אמר, “זה תלוי בועדת החינוך המחוזית, והם אינם משתפים פעולה. עורך הדין שלי ברר, והבעיה היא רק מילה אחת. החוק אמר שועדת החינוך רשאית, וזו המילה, רשאית, לשפות הורי ילדים מוגבלים בגין הוצאות שעמדו בהם להסעת ילדיהם, לבתי ספר פרטיים. לא חייבים, אתם מבינים, אלא רשאים, הם היו מאוד כנים איתי, ואמרו שפשוט אינם רוצים לבזבז את הכסף. יש להם הרושם, שכולנו פה אנשים עשירים.” צחוק מריר נישא בכלל החדר.

“ובכן, עורך הדין שלי זימן פגישה, ואנחנו הופענו בפני מליאת הועדה והצגנו את הבעיה – לא אכפת לנו מה, החזר הוצאות, אוטובוס לבית הספר, כל דבר שיכול להקל על נטל התחבורה. התשובה היתה – לא.” הוא משך בכתפיו ונשאר עומד, מביט בגברת רוז שאמרה: “תודה לך, מר באר. האם למישהו יש איזשהן הצעות?”

מישהי אמרה בכעס, “תפעילו עליהם לחץ, כולנו פה מצביעים!”

מישהו אמר, “נכון, פרסומת! העקרון הזה בהחלט ברור בחוק ילד של משלם מיסים אחר. כולם צריכים לכתוב מכתבים לעיתונים.”

מר באר אמר, “חכו רגע. אני לא חושב שמכתבים יעזרו. אבל יש לי חברה ליחסי ציבור; אני אומר להם להפנות קצת מרץ של מומחי המזון שלי עבור בית הספר. נוכל להשתמש בידע שלהם איך לעשות זאת. הם המומחים.”

ההצעה הועלתה, נדונה והתקבלה, שעה שמוריי לוגן לחש להארי, “הוא בעל חברה ליצור מיונז. יש לו ילדה בת שתים־עשרה במצב גרוע מאוד, שגברת אדלר עזרה לה בכיתתה הפרטית הישנה. הוא קנה ביחד עם כמה הורים נוספים את הבנין הזה בשבילה.”

הארי הרהר איך זה להיות הורה שיכול להרשות לעצמו לקנות בניין בית־ספר שיעזור לילדו. אותה עת דוחות הועדה נמשכו. זמן מה מאוחר יותר, לבהלתו של הארי, העניין עבר לכספים, והיתה הצבעה על עריכת מסיבת תיאטרון, לצורך התרמת כספים. מסיבה אליה כל זוג עם ילד בבית הספר התחייב למכור לפחות חמישה זוגות של מקומות ביציע, תמורת שישים דולר לזוג.

לשים את הקלפים על השולחן, כעת, הרהר, והרים את ידו. “שמי הארי וולאדק,” אמר כשקבל רשות דיבור. “ואני חדש לגמרי פה, בבית הספר ובמחוז; אני עובד בחברת ביטוח גדולה, והייתי מספיק בר־מזל בכדי לקבל העברה לכאן, כך שהילד שלי יוכל ללכת לביה”ס. אבל אני פשוט לא מכיר אף אחד שאוכל למכור לו כרטיסים בשישים דולר. זה סכום כסף עצום עבור האנשים שאני מכיר."

גברת רוז אמרה, “זהו סכום כסף עצום בשביל כולנו, ובכל זאת תצליח להיפטר מהכרטיסים. אנחנו מוכרחים. זה לא חשוב אם תנסה מאה איש, ותשעים וחמישה יאמרו לא, כל עוד האחרים יאמרו כן.”

הארי התישב, וכבר החל לערוך חישובים. ובכן, מר קריין במשרד. הוא היה רווק, והלך לתיאטרון. יתכן וימצא מישהו במשרד, לעוד זוג נוסף, או עוד שני זוגות. ואחר־כך נראה מי עוד. מתווך הקרקעות שמכר להם את הבית, עורך הדין אליו פנה בכדי לחתום – טוב, הוסבר לו ששכר הלימוד, אף על פי שלא היה סמלי – אלף שמונה מאות דולר לשנה – למעשה לא כיסה את ההוצאות לילד. מישהו צריך לשלם עבור ריפוי בדיבור, ריפוי בריקוד, פסיכולוג במשרה מלאה, פסיכיאטר במשרה חלקית, וכל האחרים. וזה יכול להיות בהחלט מר קריין מהמשרד, ועורך הדין.

חצי שעה מאוחר יותר, מרת רוז הביטה בניירות שלפניה, “נראה לי שזה הכל הלילה. מר ומרת פרי הביאו לכאן עוגיות מאוד טעימות, וכולנו יודעים שהקפה של גברת האל הוא טעים מאוד. הכל נמצא בחצר, ואנחנו מקוים שתשארו אתנו בכדי להכיר אחד את השני. הישיבה ננעלת.”

הארי והלוגנים הצטרפו אל הסתערות הנימוסים, אל עבר חדר המתחילים, היכן שטומי בילה את בקריו. “הנה מרת האקט,” אמרה ציליה לוגן. זו היתה מורת המתחילים. היא הבחינה בהם ובאה מחייכת לקראתם. הארי ראה אותה רק כשחלוק דמוי אוהל משריין אותה מפני שוקו, צבעי ידיים, ומטחים פתאומיים, מ’פינת משחקי המים' שבחדר.

בלעדיו היא היתה אישה נאה בגיל העמידה, לבושה חליפה ירוקה. “אני שמחה מאוד שאתם ההורים נפגשתם,” אמרה. “רציתי לספר לכם שהילדים הקטנים שלכם מתקדמים יפה. הם קשרו מין קשר נגד הילדים האחרים בכיתה. וורן סוחב את הצעצועים שלהם, ונותן אותם לטומי.”

“הוא עושה זאת?” צעק לוגן.

“כן, באמת. אני חושבת שהוא מצליח ליצור קשר. ומר וולאדק, טומי מוציא את הבוהן שלו מפיו למשך כמה דקות מדי פעם. הוא עשה זאת הבוקר יותר משש פעמים, מבלי שאמרתי מילה.” הארי אמר נרגש, “את יודעת, חשבתי שהבחנתי שזה פוחת, אבל לא הייתי בטוח. האם את משוכנעת בכך?”

“לחלוטין,” אמרה. “ואני משכתי אותו לצייר פנים. הוא נתן לי את המבט הזה שלו, כשהאחרים ציירו. כך שהתחלתי לקחת ממנו את הנייר, הוא סחב אותו חזרה, ושירבט מין פרצוף בסגנון פיקסו, בן רגע. רציתי לשמור את הציור, אבל טומי חטף את הנייר וקרע אותו, באותה דרך שיטתית בה הוא נוהג.”

“הלוואי ויכולתי לראות זאת,” אמר וולאדק.

“יהיו עוד אחרים. אני יכולה לראות תקווה להתקדמות אמיתית, אצל הבנים שלכם,” אמרה, כוללת את הלוגנים בחיוכה, “יש לי מקרה פרטי בצהריים, שהוא באמת מסובך, ילד בן תשע, כמו טומי, הוא לא נורא, מלבד דבר אחד, הוא חושב שדונלד דאק רודף אחריו, הוריו הצליחו במשך שנתיים איכשהו, לשכנע את עצמם שהוא עובד עליהם, מתבדח, למרות שלושה מכשירי טלויזיה שבורים. אחר כך הלכו לפסיכולוג וגילו את האמת. סליחה, אני רוצה לדבר עם הגב' אדלר.”

לוגן נענע בראשו ואמר, “אני מניח שזה היה יכול להיות יותר גרוע, וולאדק. שוורן יתן משהו לילד אחר! איך זה, מוצא חן בעיניך?”

“זה מוצא חן בעיני,” אמרה אשתו קורנת.

“והאם שמעת על הילד השני? ילד מסכן. כשאני שומע על משהו כזה, ויש גם הבת של באר, אני חושב תמיד שזה גרוע יותר כשזו ילדה קטנה, אתם יודעים, עם ילדות קטנות אתה מודאג שמישהו ינצל את ההזדמנות. אבל הילד שלנו יצליח, וולאדק, שמעת מה גברת האקט אמרה.”

הארי היה פתאום להוט ללכת הביתה, אל אשתו. “אני לא חושב שאשאר לקפה, או שמא מצפים ממך לעשות זאת?”

“לא, לא, תעזוב כשאתה רוצה.”

“יש לי נסיעה של חצי שעה,” אמר, מתנצל, ויצא מבעד לדלתות האלון המוזהבות, עבר את המדרגות המכוערות, אך חסינות האש, ופנה החוצה אל מגרש החניה. הסיבה האמיתית שלו היתה, שמאוד רצה להגיע הביתה לפני שמרגרט תרדם, כדי לספר לה על מציצת האצבע. דברים קורים, דברים רציניים, ורק חודש חלף, וטומי צייר פרצוף, וגברת האקט אמרה –

הוא עצר באמצע מגרש החניה, נזכר בד"ר ניקולסון. מלבד זאת, מה בדיוק אמרה מרת האקט? משהו על חיים נורמליים? משהו על ריפוי? “שיפור אמיתי”, אמרה. שיפור, אבל עד היכן?

הוא הצית לעצמו סיגריה, הסתובב, ופילס דרכו בקרב ההורים חזרה אל הגברת אדלר. “גברת אדלר,” אמר, “אולי אוכל לדבר איתךלרגע?”

היא באה מיד איתו אל מחוץ לטווח השמיעה של האחרים. “האם נהנית מהפגישה, מר וולאדק?”

“הו בוודאי, זו הסיבה שרציתי לראותך. אני חייב להחליט. אני לא יודע מה לעשות. זה יעזור לי בהחלט אם תוכלי לומר לי, ובכן, מה הסיכויים של טומי?”

היא המתינה רגע, טרם שהגיבה, “האם אתה חושב לאשפז אותו, מר וולאדק?”

“לא, זה לא בדיוק זה – טוב, מה את יכולה לומר לי, גברת אדלר? אני יודע שחודש זה לא הרבה. אבל, האם יהיה אי פעם כמו כל אחד אחר?”

הוא יכל לראות בפניה שעשתה זאת לפני־כן, ושנאה זאת. היא אמרה בסבלנות, “כל אחד אחר, מר וולאדק, כולל כמה אנשים איומים שלא יצא להם, טכנית, להיות פגועים. מטרתנו אינה לעשות את טומי כמו כל אחד אחר, מטרתנו היא לעזור לו להיות טומי וולאדק הטוב ביותר והמספק ביותר, שהוא יכול להיות.”

“כן, אבל מה יקרה מאוחר יותר? אני מתכוון, אם מרגרט ואני, אם משהו יקרה לנו?”

נראה היה שהיא סובלת. “פשוט אין שום דרך לדעת, מר וולאדק.” אמרה בעדינות.

“אני לא הייתי זונחת כל תקווה, אבל לא אוכל לומר לך לצפות לניסים.”

מרגרט לא ישנה. היא חיכתה לו, בסאלון הקטן, של הבית החדש, הקטן.

“איך הוא היה?” שאל וולאדק, כפי שכל אחד מהם שאל כשחזר הביתה במשך שבע שנים.

היא נראתה כאילו בכתה, אבל היתה שלווה דיה. “לא יותר מדי גרוע, היה עלי לשכב איתו כדי לגרום לו ללכת למיטה. אבל הוא אכל את הפודינג שלו בסדר. אפילו לקק את הכפית.”

“זה יופי,” אמר, וסיפר לה על ציור הפנים, על הקשר עם וורן לוגן, ועל מציצת האצבע. הוא יכול היה לראות כמה נהנתה, אבל היא רק אמרה, “ד”ר ניקולסון צלצל שוב."

“אבל אמרתי לו לא להטריד אותך!”

“הוא לא מטריד אותי, הארי. הוא היה מאוד נחמד. הבטחתי לו שנתקשר אליו כשתחזור.”

“השעה היא אחת עשרה, מרגרט, ואני אתקשר אליו בבוקר.”

“לא. אמרתי לו הלילה, לא חשוב באיזה שעה, הוא מחכה.”

“הלוואי ומעולם לא עניתי למכתבו של בן הכלבה הזה.” התפרץ, ולאחר בהתנצלות, “האם יש קפה? לא נשארתי בשביל זה בביה”ס."

היא שמה מים על האש כששמעה את המכונית נכנסת למגרש החניה, וכבר היה קפה נמס בספל. היא מזגה את המים לספל ואמרה, “אתה חייב לדבר איתו, הארי, עליו לדעת הלילה.”

“לדעת הלילה! לדעת הלילה!” הוא העווה פניו בפראות, הסיט את פניו מהכוס, ואמר, “מה את רוצה שאעשה, מרגרט? איך אני יכול להחליט החלטה כזאת? היום הרמתי את הטלפון וחייגתי לפסיכולוג החברה, כשהמזכירה ענתה, אמרתי שטעיתי במספר. לא ידעתי מה להגיד לו.”

“אני לא מנסה ללחוץ, הארי, אבל עליו לדעת.”

וולאדק הניח את הקפת, והצית את הסיגריה החמישית ליום זה. חדר האוכל הקטן – זה לא היה חדר אוכל, אלא חדרון המצורף למטבח הקטנטן, אבל קראו לו חדר אוכל אפילו אחד בפני השני – היה מלא בטומי.

התמונה החדשה על הקיר היכן שטומי קילף את טפט הספלים והכפיות. הסימן של טומי בבריח שעל התנור. הכיסא היחיד המוזר שלא התאים לשאר כסאות המטבח, והפגם במקום קילף אותו באופן שיטתי בעזרת הכף שלו. הוא אמר: “אני יודע מה אימי היתה אומרת לי: דבר עם הכומר. אולי אני צריך, אבל אף פעם לא היינו פה אפילו במיסה.”

מרגרט ישבה ונטלה אחת מהסיגריות שלו. היא היתה עדיין יפה. לא הוסיפה קילו, מאז נולד טומי, אם כי בדרך כלל נראתה עייפה. היא אמרה ישירות ובזהירות, “הסכמנו, הארי. אתה הרי אמרת שתדבר עם גברת אדלר, ועשית זאת. אמרנו שאם אין היא חושבת שטומי ישתנה אי פעם, נדבר עם ד”ר ניקולסון. אני יודעת שזה קשה בשבילך, ושאני לא עזרה גדולה. אבל אני לא יודעת מה לעשות, ואני חייבת לתת לך להחליט."

הארי הסתכל באשתו, באהבה וללא תקווה באותו רגע צלצל הטלפון, זה היה כמובן ד"ר ניקולסון.

הקול המרוחק היה שקט ומבטיח, “לא מר וולאדק, זה לא אני שלוחץ עליך. ליבו של הנער האחר עצר לפני שעה. הוא שלוחץ עליך”

“אתה מתכוון שהוא מת?” צעק הארי וולאדק.

“הוא במכונת לב־ראות, מר וולאדק. אפשר להחזיק אותו לפחות עוד שמונה עשרה שעות, אולי עשרים וארבע. המוח הוא בסדר. אנחנו מקבלים גלים טובים מאוד באוסצילוסקופ. התאמת הרקמות עם אלו של הבן שלך מספקת. יש טיסה של ג.פ.ק. ב־6:50 בבוקר, והזמנתי מקום עבורך ועבור אשתך וטומי. אנחנו ניפגש בנמל התעופה. אתה יכול להיות שם בצהריים, כך שיש לנו זמן. רק דייק בזמן, מר וולאדק. זה תלוי בהחלטתך כעת.” וולאדק אמר בחימה, “אני לא יכול להחליט זאת! אינך מבין? אני לא יודע איך.”

“אני מבין, מר וולאדק,” אמר הקול המרוחק והמוזר. נראה שבאמת הבין, חשב וולאדק.

“יש לי הצעה, תסכים לבוא בכל מקרה? אני חושב שיעזור לך לראות את הילד השני, ותוכל לדבר עם הוריו. הם מרגישים שהם כבר חייבים לך משהו, משום שהגעת כל־כך רחוק, והם רוצים להודות לך.”

“או, לא!” צעק וולאדק.

הרופא המשיך: “כל מה שהם רוצים הוא שלבנם יהיו חיים. הם לא מצפים לשום דבר נוסף. הם יתנו לך להשגיח על הילד – ילדך, שלך ושלהם. הוא ילד מאוד נחמד מר וולאדק. בן שמונה. קורא נהדר, מרכיב מטוסים. הם נתנו לו לרכב על אופנוע משום שהיה כה נבון ואחראי, התאונה לא היתה באשמתו, המשאית באה מאחורי המדרכה, ופגעה בו.”

הארי רעד, “זה כמו לתת לי שוחד.” אמר בקשיחות. “שאתה אומר לי שאוכל להחליף את טומי במישהו יותר פיקח ונחמד.”

“אני לא התכוונתי לכך, מר וולאדק. רק רציתי שתדע איזה מין ילד אתה יכול להציל.”

“אתה אפילו לא יודע אם הניתוח יצליח?!”

“לא,” הסכים הרופא. “לא באופן מוחלט. אני יכול לספר לך שעשינו השתלות אצל חיות, כולל יונקים וגופות בני אדם, וזוג אחד של מקרים אבודים; אבל אתה צודק, מעולם לא עשינו השתלה לגוף בריא. אני קראתי לך את כל הדוחות, מר וולאדק. אנחנו עברנו עליהם עם הרופא שלך, כאשר דיברנו לראשונה על האפשרות, לפני חמישה חודשים. זה המקרה הראשון מאז, שיש התאמה ויש תקוה רצינית להצלחה, אבל אתה צודק, זה עדיין לא מוכח, אלא־אם־כן, אתה תעזור להוכיח זאת. לגבי הסיכויים, אני חושב שזה יצליח. אבל אף אחד לא יכול להיות בטוח.”

מרגרט עזבה את המטבח, אבל וולאדק ידע היכן היתה לפי הנקישה המתכתית באוזנו: בחדר השינה, מאזינה בטלפון הנוסף. לבסוף אמר, “לא אוכל לומר לך כעת, ד”ר ניקולסון. אתקשר אליך בעוד חצי שעה. אני לא יכול לעשות יותר מכך כרגע."

“עשינו עסק, אם־כן. אני אחכה כאן לצלצול שלך.”

הארי ישב ושתה את הקפה. היה עליו להיות מומחה בתחומים רבים כדי להסתדר, חשב.

מה הוא ידע על השתלת מוחות? במובן מסויים הרבה. הוא ידע שהחלק של הניתוח צריך להיות פשוט, אבל דחיית הרקמות היתה הבעיה. אבל ד"ר ניקולסון חשב שפתר זאת. הוא ידע שכל רופא איתו דיבר, ועד עתה דיבר עם שבעה מהם, הסכים שרפואית זה נשמע בעל סיכויים סבירים, ושכל אחד מהם נהג בזהירות כאשר הסיט את השיחה לשאלה, האם זה צודק.

זו היתה החלטתו, לא החלטתם, כולם אמרו זאת לעיתים, פשוט על ידי שתיקה. אבל מי היה הוא שיחליט?

מרגרט הופיעה בכניסה. “הארי, בוא נלך למעלה ונסתכל בטומי.”

הוא אמר בנוקשות, “זה אמור להקל עלי לרצוח את בני?”

היא אמרה, “כבר שוחחנו על־כך, הארי, והסכמנו שזה לא רצח. מה שזה לא יהיה. אני רק חושבת שטומי צריך להיות איתנו, כשנחליט, אפילו אם אינו יודע, מה אנחנו מחליטים.”

שניהם עמדו ליד העריסה בעלת המימדים המיוחדים, שהחזיקה את בנם, מסתכלים באור מנורת הלילה בשיער הארוך, המתרפק על הלחיים השמנמנות והשפתיים המשתרבטות מסביב הבוהן.

קריאה, הרכבת אוירונים, רכיבה על אופניים. כנגד שרטוט מהיר של פנים ופרץ מרגש של נשיקות מקריות, מתפנקות מדי פעם.

וולאדק נשאר שם את מלוא חצי השעה, ואז, כמו שהבטיח, חזר למטבח, והחל לחייג.

"הרשה לי להיות הראשון שמברך אותך על הצלחתך, פרופסור ברנקרנץ!"