איני היסטוריון שאבוא להתנגח בהלכות מדע; איני מחוקרי המקרא שלנו, במידה שאסיק מסקנות לגבי לאומיות ודתיות – מה קדם למה או באיזו מידה הזדהו זו עם זו הלאומיות והדתיות שלנו בחזונם של הנביאים; אבל במידה שהמחשבה העברית מזקיקה אותי להלך בשבילי העבר, לא אוכל לפסוח על יוסף קלוזנר ועבודתו הספרותית־המדעית.

אפשר מאוד, כי המימרה – Tuti comme chez nous (הכל כמו אצלנו, דהיינו, בימינו) של קלוזנר מנמיכה את הרמה המדעית של מחקריו, מורידה אותם ממרום החקירה הצרופה, אך האמנם חטא הוא? האם לא עשה בכך שירות? האם היה בכך רק משום רצון להתחבב, או שמא דבר שבטמפראמנט המיוחד הוא של הכותב, השואף להפיץ את תורתו ברבים? – לגבי דידי קובעות מבחינה זו עשרות שנות עבודתו הספרותית־המדעית של פרופסור “מיוחד” זה; אף יש שאני עושה הקבלה בינו לבין שאר סוללי־הדרך אל מרחקי העבר שלנו, את בני־זמנו ואת אלה שקדמו לו, ־ ואיני יכול שלא להתפעל מאותה תפיסה חיה וריאליסטית, המציינת את גישתו לשאלות היסטוריות.

עזרא ונחמיה. את עזרא עיצב כאיש הרוח; את נחמיה – כאיש הברזל – “דיקטאטור” בלע"ז. אקדים ואומר, כי גם אני איני מתפעל מדמות רודנית זו “המורט את לחיי בני עמו”, מכה מהם אנשים, מקללם וחוזר יתר על המידה על התפילה “זכרה לי אלהי לטובה”… אבל מכאן לערעור על משנת קלוזנר מעיקרה – המרחק עודנו רב, ואין להסיק מכך, כי גישת קלוזנר ההיסטוריון מופרכת מעיקרה.

קלוזנר מה עשה? יורשה לי – להגדיר זאת: הוא ניגש כסופר־ריאליסטן אל תקופות קדומות שלנו. מההווה יצא ללמוד על העבר ומהעבר בא ללמד על ההווה. נמצא, כי נתקשרו בעיניו קשר אורגאני ההווה והעבר של האומה ואחידות ריאליסטית מקבילה השתלטה לעיני רוחו, בין המתרחש היום (במאה האחרונה) ובין תקופה דומה (תקופות דומות) בעבר שלנו. גישה זו איפשרה לו להבקיע את חומת העבר, להסיר מעליו את העטיפות הזמניות, לקרב אותו אל תפיסתנו. וכאן השאלה היא: אם המושג “תפיסה מודרנית” הוא הדחליל העשוי לדחות אותנו?

אין אני רוצה להיכנס לתחומי החקירה, אך מבחינת התפיסה הריאליסטית והחזרת המקור לפשוטו, האין זה מעודד לטעום טעם בדמויות עבר ובדבריהם, במעשיהם ובעלילותיהם, כשם שאנו טועמים במאורעות ובאישים הפועלים והנפעלים לעינינו? אנו המאמינים, כי ההיסטוריה שלנו חוזרת “עלינו” חייבים להודות, כי בעניין זה הגדיל קלוזנר לעשות, כיוון שכל שנות עבודתו פעל בהתמדה מתוך הכרת־אמת זו. אף הצליח לשכנע גם אותנו ולהקנות לנו פרספקטיבה היסטורית חשובה זו, אם שלעתים הסיק מסקנות אולי “סובייקטיביות” יתר על המידה (ואולי גם בלתי “מדעיות” כל־צרכן). לא כאן המקום לוויכוח מדוקדק במה צדק קלוזנר¹ ובמה לא צדק, במה נמהר ובמה לא נמהר, וגם אין אני מוסמך לכך. אך מה שניסתה הפובליציסטיקה האחד־העמית בדרך רעיונית מופשטת, בא קלוזנר והמחיש בדרך העבודה המדעית, וזכות זו לא יתכן לשלול ממנו.

אחד־העם גם הוא הטיל כמה הקבלות מהעבר לעולם־המחשבה “המודרני” שלנו – “משה”, “כהן ונביא” – ולא רק מהגיון פילוסופי הגיע לכתיבת הדברים הללו, אלא תוך שאיפת הוגה־דעות לתמוך את השקפותיו בתפיסתה ההיסטורית־האורגאנית של האומה. בא קלוזנר והרחיב את התחום על עזרא ונחמיה, יהודה המכבי ובר־כוכבא, נצרות – מחוללה ושליחיה – וכו'. נראה, כאילו פתח לפניו העבר את אשנביו לשמו ולשם לימוד גזירה שווה על ההווה כאחד.

ואשר להערצת ה"הירואיזם" – אותה מונים המבקרים בקלוזנר – יתכן, כי פה ושם אפשר למצוא בדבריו רמז להערצת ההירואיזם שלנו. מאידך, לא נאמר, כי מרד בר־כוכבא הזיק או יהודה המכבי “אסור”, או רבי יוחנן בן־זכאי עם יבנה וחכמיה – הם הם תמציתה של ההיסטוריה שלנו. אפילו בפאציפיזם קיצוני אין להגיע להכללות מגוחכות ואין לבוא ולהתחטא על גילויי ההירואיקה בעבר עמנו.

והייתי רוצה באמת, כי נזהר לכבול מחשבה חפשית, בין היא מחשבת בקורת ובין היא מחשבה שחקירה עמה. תולדותינו מסובכות. המאורעות המתרגשים בתקופתנו, מסובכים ונפתלים הם לא פחות. אנו חייבים ל"בגר" את הכרתנו ההיסטורית בכל החישול האפשרי ובכל החיסון הלאומי, כדי לעמוד בפני תנודות שאנו נבחנים בהן. לגבי תנודות אלו ספק הוא, אם אידיאולוגיה “מודרנית” בלבד עשוייה לחסן אותנו (אחת היא מאילו מקורות היא שאובה) אף דברי ימינו מוכיחים, כי “מודרניות” לגבי הרוח האנושית אינה מונח שטחי, שאין בו כדי להפחיד אותנו.

בעל־כרחנו אנו אומרים: חסננו לא רק בעלילות ההווה אלא גם בקורות עבר; באותו עבר טמונים מקורות חשובים לתודעה היסטורית יציבה כלפי ההווה והעתיד הקרוב שלנו. מבחינה זו יש למנות את קלוזנר הסופר־החוקר המרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים בהתמדה נפלאה, כאחד החלוצים החרוצים, ההיסטוריונים שסללו את הדרך לפנינו לא רק בציון עובדות וחקירת פרטים, אלא בהמחשה ובטמפראמנט ריאליסטי. על כך נתונה לו תודתנו ומטעם זה נקראים ספריו במהדורותיהם לא רק ע"י חוקרים אלא ע"י איש־העם, משמאל ומימין גם יחד. – ואשר לנוער, יש לומר: עדיין לא ראינו כי הידיעה היא המביאה את האדם לחטא; כלל הוא כי אי־הידיעה היא הגורמת. וקלוזנר, על כל פנים, סייע להפצת הידיעה־הדעת בתוכנו.

ומכאן בעקיפין לשאלה שניה: האם מותר לחכמים לחרוג ממסגרת מחקרם ולהעביר אותו בדרך המחשה והמשלה לתקופתם או לטנדנציה בת־תקופתם? שאלה חשובה היא וכבר רמזתי עליה לעיל, אך בזה ארחיב קצת את הדיבור עליה. הלא ידיעת העבר לגבי דידינו, היא בעיה של חינוך ובעיה של יסוד, וחשובה היא לא פחות מהתאקלמות פיסית בארצנו, כיוון שבידיעה זו יש משום התאקלמות רוחנית. ידענו חוקרים, שייחדו לעצמם פינות במחקר העבר גם לפני קלוזנר ולדוגמה החכמים עמנואל לב או שמואל קרויס, חוקרי הפלורה המקראית וקדמוניות התלמוד שלנו.

מחקרם של החכמים האלה ושל דומים להם היו נשארים לנו כספר החתום אלמלא באו ה"פופוליאריזטורים" של המדע להחזיר פסוק לפשוטו – והיו מחזירים לנו את המונחים המדעיים הללו בלבוש של חול. רק בדרך זו יכול המתיישב העברי בארץ להתחיל ליהנות הנאה של ממש ולהיאחז אחיזה של ממש בכל המצוי סביבו והוא חדש לגבי דידו. הצמחים המקראיים, המונחים שבתלמוד, שיגרות העבודה המרומזות בספרים העתיקים שלנו, כל אלה צריכים היו ליד המעוררת של הפופולאריזטור בידיעת הארץ וטבעה, כדי להיעשות למשנה פתוחה ומורת־דרך בחיינו החדשים.

הוא הדין בהתאקלמות הרוחנית. בהעתקת הכפר לארץ עדיין לא השגנו את ההתאקלמות הזאת. וכן ברי ומחוור, כי מזיגת שבטי ישראל השונים שלנו לא תעלה לנו בכוח של “אידיאולוגיה מודרנית”. אף המלחמה בתרבויות זרות וייצוב תרבות מיוחדת משלנו, אינם עשויים להיערך בכוח הטפה מוסרית בלבד. לכך נחוצה התאקלמות שלימה בנוף העבר שלנו, בחיי העבר בארץ, בהמחשת אותן תקופות העצמאות המדינית שלנו, אשר אחריהן שוב לא ידענו עצמאות.

חוקרים שונים, וגם בני אומות אחרות, הקדימו את קלוזנר בענינים אלו. חוקרים בני תקופתו פעלו גם הם בכיוון זה ואולי דקדקו יותר ממנו, כל אחד בתחומו – עם זה המחקרים האלה לא במהרה היו נעשים שגורים לנו, על כל דיוקם, אלמלא נמצא הפופולאריזטור ההיסטורי, האנציקלופדיסטן של התקופה. הוא היודע לקשר את פרטי בית־המקדש ואת תיאורי האישים, את הרמזים הצפונים בספרים החיצוניים ואת השרידים הטמונים במקורות התלמוד – לקשר ולהעלות לפנינו תמונה חיה ומשכנעת, ריאלית בצורתה ומומחשת בתוכנה.

עם זה איני בא ללמד לקח את החכם ההיסטוריון או החוקר מה דרך העבודה אשר יבור לו, צמצום או הרחבה, בקיאות או חריפות וכיוצא בו. אך אם בהתאקלמות אנו עוסקים ואומרים, כי זו חיונית לגבי דידינו, כהיאחזות בשדות הלחם של עמק יזרעאל, – ואם בהשתרשות לעומק אנו דנים; – נודה כי קלוזנר לא החטיא בהתמדתו בכיוון זה. קלוזנר הקדים אולי גם את התרופה לאותה מכה, שאנו סובלים ממנה: מכת התלישות מעברנו. ואם עשה זאת, יש לחשוב, כי דווקא מוצאו מהיהדות של מזרח־אירופה הוא שדחף אותו לכך: מבית־המדרש אשר נחרב, נדחף למצוא בית־מדרש חדש, אשר ימלא את מקומו של החרב.

מבחינה זו הייתי אומר, כי מחקרו של קלוזנר ודאי לא בא לו בעיקר מתוך דחיפה מדעית־אקדימית, אלא מאותה אקדמיה של מחפשי הדרך, אשר שמם היה “דורם של אחד־העם וביאליק”. שמא תפשתי מבחינה זו את קלוזנר כסופר יותר מאשר חוקר, אבל היא הנותנת מדוע קמתי אני (שאין לי יד בחקירה), להגן על שמו ומפעלו של קלוזנר. ואם לכך ייקרא בפי מבקר – “קרתנות” ו"רוח זעיר־בורגנית", – שוב איני יודע מה שם ייקרא לכל אותה שרשרת העמל הרוחני, אשר חולל בית־המדרש מיסודם של הנזכרים לעיל! –