זכות מיוחדת קנה לו שאול טשרניחובסקי בדור התחייה ועל כך חייבים אנו לו שלמי־תודה לא מחובה בלבד אלא מתוך הכרה ברורה, כי הגדיל לעשות כמשורר לדור המעבר אל התחייה. ולא זה המעניין כאן, איזו הדרך בא אל דור התחייה, אלא עובדה היא כי לפתע תקע בשופר, משך בקרן השיר וכבש בצליליו את הלב שהיה פתוח לקראתו. הציפייה היתה והקרקע הוכשרה לבואו – על הקרקע בצבצו ועלו הנבטים שכמהו לרוחו וערגו לשמשו – שעה ששמשם של אחרים לא חיממה עוד ורוחם של אחרים לא ליטפה.

היסטוריון של הספרות יראה בלא־ספק את הדברים כפשוטם: הנסיבות שקדמו, שרשרת התחייה העברית־הלאומית לכל חוליותיה – ושירת טשרניחובסקי כפרי הנסיבות הללו ואחת החוליות. לא כן הדור שהצלילים נשמעו לו כפלא, הרוו את דמיונו והשביעו את נפשו הרעבה, כאשר אחרים לא יכלו עוד לרוות את רוחו ולהשביעה. אמנם הקרקע היתה מדושנת במשאת־נפש ציונית די־סיפוק הנביטה, אך משנבטו הנבטים הורגש מיד צורך במזונות חדשים; אמנם על פני הקרקע היו נטושים נכסי יצירה לרוב, אבל המחנה הצעיר דרש ברמה – נכסים חדשים. מנדלי וגיבוריו נוטשו, כן שיחות החסידים של פרץ – עליהם של אלה האפירו והצהיבו בעיני הדור שקם ולא משכו עוד את לבו.

הזדקפו והלכו נבטי הדור היהירים, נשאו את ראשיהם מעל לקרקע הדשנה ופסקו בשרירות: – מנדלי ראה ראייה עקומה את עמנו – – פרץ השתקע בעולם גווילים – “בנימין וסנדר”, כמוהם כחובשי בית־המדרש ושאר בטלני עולם – מה יתנו ומה יוסיפו! – – גם “עמק הבכא” אינו אלא משל. ופנו נבטי ישראל של הדור אל בארותיהם של זרים שהקרו את מימיהם בשפע: הוגו, סקוט ודיקנס, פושקין, לרומונטוב וביירון – אצילי־העט קרעו חלונות לעולם של הווייה אנושית רחבה מני־ים. נתפשו נעורי הדור לשפע זה ובעין עריצה התנכרו לאשר רחש בשדה של אומתם – אף נראו כסולדים מבושה “פן יאמרו הגויים – ראו מה דלים הם”.. – דמה הדור לאברך המעלים את מוצאו הנחות מעיני זולתו, שמא יאמרו – זה העניות מנוולתו..

וההתנכרות הפכה כמעט לזעם אין־אונים, לאמור: הנה אנו בעצמנו משתדלים להוקיע את קבצנותנו כי רבה, אנו מחטטים ומנקרים באשפה זו של דלות, של חיים מנוולים שנעשו “נרדפים” ליהדות. אף שלום־עליכם לא זכה אותה שעה ונראה כמבליט את דמותו הליצנית של היהודי, כדי שגם בחוץ יהיו מתקלסים בו לתיאבון. ושוב אותו נוף קבציאלי שמם, גיחוך מריר כלענה, יגון כתריאלי כמוהו כאלון־בכות, שתלה את נופו על בית־עלמין עזוב.

זו היתה הסטייה הגאה וממנה תשוקה כמוסה למראות בריאים, לתחושות של בשר־ודם, לעלילת גיבורים ואהביהם. ובאותה שעה של סטייה מתוך געגועים עזים לחידוש העם – בקעה משיכת קרנו הצלולה של שאול טשרניחובסקי. לא שאלנו: מאין בא למערכות ישראל שהיו לשמצה טרובדור נועז ובפיו שיר כנען, שיר התמוז הגווע, שירי בל ועשתורת ודבר־שפתיים גיאה של נביאי האמת והשקר גם יחד? אך מיד נישאו אליו העיניים והאוזן נטתה להקשיב לקצב הרונן ותבעה: הב

ואמנם אך שוא טפלו על טשרניחובסקי כי “כיווני” הופיע במחננו – אילו כך היה כי אז נשאר חתום וקר כשיש, ושירתו לא היתה מתמזגת עם התשוקה הכמוסה של דורו להתחדשות; – אכן, כרומנטיקאן הופיע טשרניחובסקי, כפרש רכוב על סוס קל, כאביר צעיר שהוא מנתק רצועות ומוסרות, מדלג על פני הרים וגאיות ורוחו לא תדע חת. משך בקרן – ולשמעה פצחו פיות קדומים בשירים עבריים; נעו אשרים על נופיהן הסבוכים, עדרי “צאנה” גלשו מהר, לילות ההר הבהירו בקסמיהם – – והפרש דוהר במורדות תלולים ובין חגווי סלעים – כשהוא מתעלס עם אלילות נאות, מרדף אהבים עם עולת־רגל יעלת־חן –

מוסיקה רומאנטית של בלאדה – ותחת האדמה האפורה־הזרה מתוכה גדלנו, שבה ועלתה כפורחת אדמת כנען הנכספת. – שירה צלולה זו של אדמת מולדת רחוקה נתנה שילומים, חלף הכלימה שאכלה בבשרנו. מעתה אפשר היה לשאת את הראש ברמה גם בפני אולימפוס זר ולומר: גם לנו היו מראות נוף שלנו, מצדות בהרים, ובנותינו היו שחומות־עור, קלות כאיילות – – גם אנו – חיינו לא היו חיי צללים תמיד.

שוב לא היתה נוראה דמות הצל “הנצחי” שהשתרכה כביכול בעמק־הבכא היהודי; לא היתה מדכדכת ההתחטאות היהודית, המציצה אל עבר “אילן וניר” ומכה “על חטא”; לא הפחידה עוד החוויה היהודית שנתרקמה בקרן־זווית אפלה; גם מנדלי, פרץ וההולכים בעקבותיהם לא נראו עוד סגופים ופרושים. שוועת המפולת של ביאליק וקינתו על עייה לא החרידו עוד – ואפילו היו מהלכים עליהם ביעותי פרעות, כשהם זרועים כתמי־דם של יהדות מובלה לטבח. – כל זה בזכותו של טשרניחובסקי, לו זרחה השמש בהדרה, לו קסמו ציצי בר ובשבילו פרחו זכריני, פעמונית ושן־האריה, כהיותם פורחים עבור כל חי.

נמשך הדור וקיבל בשמחת־תודה את הקסמים שקסמה שירתו. האם בסימן זה של משיכת הקרן, גברה גם נדידת הדור לארץ? ההיגיון ההיסטורי מחייב, כי פעלו גורמים רבים וחשובים, תנועות, רעיונות ואישים־מחוללים אשר הכשירו את מסע התחייה – אבל – – אילו היתה זרועה הדרך לציון ציוויים רעיוניים בלבד, מי יודע אם הדור היה מגיע להעפלה נלהבת – – כי הדור ביקש ללכת אל ארצו בדרך סוגה פרחים ולאו דווקא בהיקשי ההגיון של קיום העם – וטשרניחובסקי הוא שזרע על דרכו פרחים.

ואמנם – התכילו ממעל שמי כנען והרריה הכחילו, לילותיה הבהירו ורוחותיה צרבו – הכל היה מוכר ומודע מכבר, כאשר הובטח ע"י המשורר והמולדת לא הכזיבה את הדמיון הנלהב. עדיין רחפו בחללה גם רוחותיהם של בל ועשתורת ועממה בחללה קינת התמוז הגווע, שאול המלך דהר על סוס קל עין־דארה – השופטים חיו. והממלכות היריבות של יהודה ואפרים עמדו על תילן, כביכול. – מאליו עלה שיר המשורר בפיו של הנער המשוטט בדרכים הללו, והשומר הער בלילות תמוז בכרמים – –

אך לא בשירו בלבד התרונן הדור, אלא נמשך לדבר בלשונו, ואולי גם זו מתת חשובה שהעניק המשורר לדורו. בכוח אינסטינקט מיוחד, המלווה כל מעשה יצירה, החל הדור לדבר בלשונו של שאול מעין־דור, כמו נזרקה באחת הקליפה שכיסתה על גבי זו הלשון בגלות ונצמד הפה אל תוכה. לאזני הילדים המדברים לא ערב משום־מה הקצב המילולי הכבד של העברית המאוחרת והשיח פרץ בריתמוס החי ובחן המיוחד לשאול המשורר. על כך חייבים אנו להחזיק טובה במיוחד לשאול טשרניחובסקי וכשם שרכיבתו היתה טרובאדורית, כן שפתו מיאנה להסתגסג בסיגים ולהפסיד מחינה הארצי. קלה וקצובה היתה שפת שירתו, כי המשורר שידע את חינה של עולת־הרגל מהרי הגליל, הבין גם לפטפוט העברי הטהור בו תדובבנה שפתיה: “אם מהיותי מן הגליל נעשיתי צחוק לעמי או נחנתי מבנות גילי? – ובנות גילי מן ההר” – –

הוא הבחין בחינה גם בעד לטווי הצמר, כמו ראה לצניעותה הטבעית אף לגנדרנותה המסותרת:

שחורות נחנו, לבשרנו טוי צמרנו! כנעני אין,

סלעים גודרים נחלינו גם ליוצא גם לבא.

בנות השפלה המענגות והנאות משקרות עין

בכתנות תשבץ, סחר מצרים ובתמרוקי צור ושבא.

ניב קצוב זה אינו מכביר במילים ואת החסר ממלא בנגינת קול. הרגשת, כי אכן יש הד גם בהרים לדברי עולת־הרגל – וההד, ההר, הגיא משלימים את נועם שיחה. הדבר היה כה טבעי לשאול טשרניחובסקי, עד ששם גם בפי “שולמית טטארית”, בין חגווי הסלע אשר בקרים (מכורתו), אותו ניב מקראי צלול:

רוח מאצל הנגב

כי ילחש לרתם הנם – –

אין זאת, כי הכיר המשורר מלידה בת־שיר שנשתמרה בטהרתה הארצית הקדומה – אולי נחבאה בהישמע קינת החורבן וחיפשה לה מפלט בין הרי יהודה או שומרון, שם אספה את כנפיה ושמרה על חומה – ומטעם זה לא נפגמה מהארמית המאוחרת, או מהמלאכה המילולית הכבדה שעשתה הלשון בהלכה, ומדי התרחקה מהארץ – בפיוט וסליחות. ניב קדמון זה, שהוצק בפי יוגב וכורם וגיבור מלחמה, שמר אמונים למקורו וסירב לציית למשורר הדתי המאוחר, עד שבא טשרניחובסקי ונשבע לו אמונים. מיד ערב לאזנינו, כי הרגשנו שאין כאן צירוף מילולי גרידא. לא מלאכת־מחשבת אף לא מעשה תרגום.

וקדמו “עברים” לטשרניחובסקי, במעשה יומיום ובקנאות ללשון הלאומית, אף בחידושים שחידשו וביסודות שיצקו למיבנה הלשון שקמה לתחייה; כן הגדילו לעשות בקיאים בגנזי הלשון ומתמידים להעלות את מכמניה. הכל חרדו פן יבולע ללשון, מהמעט החסר לה ברוח הזמן; המכונה תחבל בה ו"הטלפון" או “הדואר” יהיו בעוכריה. חרדה זו חרדו כי עושי־לשון היו, אך משוררים לא היו. טשרניחובסקי לא חשש ושר – אחד מקרא ואחד תרגום – כמשורר ולא כעושה־לשון.

אף לא ייפלא כי בתרגום נזקק אל האפוס – אם בשירת היאותה, ונמינן הפיני ואם באפוס שמי ויווני עתיק; – בהם נמצא כבשירתו אותו יסוד איתן של תפיסת־בראשית – והיא ניתנה בנקל ללשונו העברית האצילה.

נסתבר, כי כל עוד משתתפים במלאכה כלי ההמצאה של שכל האדם וחריפותו ובקיאותו בלבד, עשוי להווצר אמצעי דיבור מיכאני משוכלל – מעין “אספראנטו” מובן לכל. לא כן יצירה לשונית, שהיא מחייבת מיזוג ישיר של אדמת העם ואשר עליה – מליחה של זו ומלשדה יונקת היצירה הלשונית כשהיא חיה, מקורית וטבעית. זה הניב הקצר והקולע שעמד לו ללוחם להמשיל לאויביו: לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי – – זו התפילה בפי איש־הטבע: כאיל תערוג על אפיקי מים – – אלו הם צירופי הניב שהותכו בפי רועים כורמים ויוגבים עד היותם למעשה ־מקשה לשוני־אורגאני – –

ושאול טשרניחובסקי ידע את הסוד ונזהר מלחלל את תחומיו. בכך מתגלה אולי “היוונות” אשר מנו בו, בהבדל מהחריפות היהודית שנתחדדה בהלכה המאוחרת. מסתבר, כי לא גרס טשרניחובסקי מטבעו צירוף מיכאני וחידוש מיכאני – – תחת זאת משך את חוט־הזהב המקראי ולא נפרד ממנו, לא השתמש בו לרעה ולא ביקשלהוסיף עליו אולגרוע ממנו – לא עשה אותו מליצה, אך קיבל אותו כפשוטו כיאה “לדודה של שולמית”.

חוט־זהב זה נתקבל בארץ, אם מידי טשרניחובסקי ואם מאדמת הארץ ששבה לתחייה; ומתחת “לז’ארגון” העברי השוטף ברחוב ובחיי יומיום, מורגשת הנביטה של עברית אורגאנית, אשר שאול טשרניחובסקי היה בראשונים לגלותה ולטפחה. מה עמד לו כאן, כדי לזכות במעמד של “ראשונים”? – מסתבר – כי אם מרד מרד, אך במורדים לא היה. קרא לשמש אך לא התקלס בחשכה, לא הוקיע את הנוולות שהיתה כרוכה בה. מטעם זה יצא שלם מתוך ההפיכה ויכול לשיר למנדלי סבא, כאשר ישיר הנכד השובב:

שמשי עלה, עלה שמשי! ובנחל ובשפל

נמתח, נאחז עוד בסבכים ומתמר הערפל – –

זאת למנדלי! – כי לא נכד סורר ומורה שאול טשרניחובסקי, אלא צובט הוא את זקנו של סבא, ואינו חושש למבטו החריף, אינו נבעת מפרישותו. נהפוך: הוא מוסיף לפרוט על פי הנבל ולפזר את רסיסי צחוקו, עד שנסו הצללים גם מעל קמטי מצחו של סבא והציל גם מבין שפתיו הצמודות של זה בת־שחוק סלחנית ונוחה. הוא הוסיף איפוא להקל את דעתו בסבא, כמספר לו לתומו:

במחולות המחנים גם תצאינה בנות־העיר

ומקלעת פרחי־מים על מדיהן ובשער –

בקלות־דעת זו אין משום עזות־פנים, אך היא אומרת: סבא פרוש, פרישותך היתה אך רצועה והנה נותקה – – נמצא, כי אם קרא טשרניחובסקי לדורו במשיכת הקרן –לא למרד קרא; הוא קרא לשמש התחייה, אך לא עיפר בעפר כלפי אלה ששרו וסיפרו לפניו ובימיו – ולו גם שיריהם היו נוגים־זועמים משלו ולא רוחמו בשמש. סינתיזה זו של גולה וכנען היתה קשה אך הכרחית, כל עוד תחייה וגלות שימשו בערבוביה; – אך בכוחה קנה לו שאול טשרניחובסקי את מעמדו המיוחד בין בני־השיר, אשר נמנו על “הפמלייה של ביאליק”, ובה צייד גם אותנו בעלותנו לציון.