א. החקלאות (ממשה סטבסקי עד ש. רייכנשטיין)    🔗

הראשון שיצא לקדם פנינו היה “היתום”, סייח שעוד לא מלאה לו מחצית השנה, אמוץ־עור, כחוש־גו, בעל כרס גדולה וראש נאה. נתייתם מאמו בעודו בינקותו. הוא עמד באמצע הרחוב, זקף את ראשו והציץ בנו. כשקרבנו אליו פרש הצידה, פינה לפנינו את הדרך וליוונו במבט ערמומי – –

זהו קטע מתוך סיפורו של משה סטבסקי – “היתום” – והוא בא ללמד על תהליך מיוחד ומסויים, אשר ממנו יסוד חשוב ונקודת־מוצא להתפתחות יצירתנו החדשה בארץ. כי אם נסקור לאחור את ארבע או חמש עשרות השנים הראשונות של יצירתנו, נאמר כי היא דבקה בראש לכל – לחקלאות.

סיפורים על “באחר” (עידור עמוק) “בציר” או “גורן” הם הראשונים שעוררו את רגשותינו בתקופת הנעורים לעבר החקלאות העברית בארץ, עוד בלכתה אל המדבר – “אל ארץ לא־זרועה”. ובאותו שלב של געגועים ראשוניים מילא תפקיד עטו של סטבסקי, אשר התמסר מתחילה אל הצד הציורי שבחקלאות. מבחינה זו יש והצליח סטבסקי לצייר במכחול דשן יותר מכל מספר אחר את סוד השובע שבזהב הגורן. משה סטבסקי היה מהלך ודש ברגל גן־עדן זה של שבילים בשדות הארץ – (וביחוד בדרומה) ומכאן הבטחון שבציורו ומכאן ראייתו בעיני פולח – “כאשר יום קציר נכנס לרשותו של לילה, והיקום כולו על לילו ועל יומו ועל יומו מכנס אז שבלים הביתה”.

מבחינה זו היה דווקא בפרימיטיב של חקלאות הארץ – ובמורג ובשור הדש עם החמור, במזרה ובכרי הגרגרים – בארחו, בעבודתו ובכליו של הפלח – בכל אלה היה כדי לגרות את הדמיון הרבה יותר מאשר במכונה שירשה את מקומם במשק העברי. ואמנם נמשך סטבסקי לרגל ציורו הספרותי מהגורן העברית של מושבה קטנה אל אורח הקציר בדרום כולו – על הסבלנות והטמטום שבו, על הניצול ושרירות־הלב שבמנהגיו, על תנומת הדורות אשר הרדימה בסם־שינה את הכפר הערבי – הרדימה כשיר־ערש עצוב אך לוהט:

"הכפר חיכה לשמאים.. – מצייר משה סטבסקי – איש איש על גרנו שכב וישמור על “פרי יגיעתו וזיעתו, על לחמו, לחם כל השנה. וכמו קללת אלהים רבצה עליהם ולא יכלו לקחת מאומה למען שבור את הרעבון: שוט נוגש היה מונף מעל לראש, שוט הממשלה, לבלתי קחת מאומה לפני השומה –– אנשי הכפר חיכו לשומה למען יוכלו לאכול משלהם, מאשר טיפחו בידיהם בעמל ובזיעת אפיים, שלא בגניבה ––”

הרי שחקלאות הארץ הדלה והפרימיטיבית, עוד בימי השלטון העותמני, סיפקה למספר עברי את הגוון הדשן, את החום לסיפורו, את אהבת האדמה והבהמה אשר עליה, את עצב העמל ושמחתו, או מוטב לומר: כורח החיים שבו. לא קפאה חקלאותנו על שמריה, כקפוא החקלאות הערבית, אף נצטרף בה עם השנים יסוד דינאמי־חברתי על רקע זה של חקלאות. צורות משקיות־חקלאיות חדשות יצרנו וחידשנו – מושב, קבוצה וקיבוץ גדול – וכבר אמרו כי צורתה זו של החקלאות – הצורה הקבוצתית הקולקטיבית לא יכלה לבוא אלא כפרי תרבות אנושית ומוסרית גבוהה, כפרי מגמות חלוציות של בנין עם, מולדת וחברה.

מטעם זה אין להתפלא, כי הסיפור העברי שנתפש לראשונה באהבה לפלחה ולסוס בצורתם הפרימיטיבית – נרתע לאיזה זמן אחורנית, כדי לאסוף כוח ולהשיג כלים משוכללים יותר למען ציורה של החקלאות הקיבוצית. אמנם סטבסקי המשיך לדוש בזהב הגורן של “באר־טוביה אחותן” זו הקטנה והדלה באותו זמן בכפרי הדרום; סטבסקי שלח דרישות שלום משם גם לתל־יוסף ולנהלל החדשות; – אך באלו האחרונים ובדומים להם בעמק יזרעאל ובגליל, לרגלי הגלבוע ובהרי נפתלי ועל שפת הכנרת, החלה לדובב הנפש העברית על משאלותיה המיוחדות, על לבטיה הסוציאליים אשר סירבו להצטמצם “במצע פרוקרוסטוס” של הפרימיטיב. למען אלו החלו נשמעים צלילי רחל, צבי שץ ואחרים – שלא להזכיר בחטיפה את שמות החיים עמנו.

עם זה נציין בסולם זה של התפתחות מודרגת מספר חקלאי־קיבוצי מקצה זה – שלמה רייכנשטיין אשר פרי עטו העיקרי “ראשית” הופיע כבר לאחר מות המחבר, כחקלאי־חלוץ וכמספר־חלוץ. נשמה טובה ואמיתית חובקת כאן את הצריפים והאהלים של הראשית והיא רווייה יפה־יפה מהכיבוש החקלאי־הקיבוצי. בלעדי החקלאות היה חסר גם הסיפור הזה (כסיפור אחר בן־זמנו כמעט ובן־מקומו – “מעגלות” של ד. מלץ) את רקע התנועה, את סדנת המעשה, את מרכז היצירה. גם כאן נתקיים איפוא הקו הספרותי־החקלאי, שבלעדיו ודאי שלא היתה עולה יצירתנו החדשה על דרך הסיפור הטבעי. לפיכך נמנה גם רייכנשטיין כמשה סטבסקי בעבר על “מספרי המחרשה” שלנו

"המישור, בו מתנהלים החורשים זרוע שיזפים ושיחי־בר. המחרשה נתקלת תכופות בסלעים – מתחת לפני הקרקע. האוחז בידות המחרשה נחבט אחורה וקדימה.

“הוא מתנשם בפה פעור. אך עיניו הטבולות זהרורי־בוקר קורנות באור מופלא”.

שוב אותם געגועים לוהטים אל הקרקע, אשר תפסו גם בלבו של סטבסקי, אך בעצמת משנה ובכוח חלוצי מחודש:

– – מה הוא מחפש (החורש) בהרים החשופים והמסולעים? –

– ראה, אדמה! – גוחן הבחור האוחז במחרשה אל התלם, גורף מלוא חפנו אדמה שחורה לחלחה – –

הווה אומר, כי תוך למעלה משלושים השנה, מאז הופיע סיפורו החקלאי של סטבסקי – נקרע הלוט האידילי־הקדום מעל החקלאות ביד חלוצית, והתעמקות נפשית וסוציאלית ירשה מקומו. גישה זו לא יכלה להכיר ביסוד־חיים קפוא ונסוך שינה, אלא התקדמה בתנועה בלתי־פוסקת לחיפוש דפוסי־חיים מתאימים לנו ולעולים מבני־עמנו. זו לא אמרה די גם במושבה העברית שבסיפורי משה סמילנסקי או בחווה של צבי שץ ובשאר צורות של התישבותנו החקלאית. זו לא אמרה די גם בקבוצה והוסיפה נדבך עליה. הסיפור העברי ליווה את ההתעמקות הזאת, לא הרפה ואינו מרפה מחיי החקלאי תוך הרגשה כנה, כי כאן ראשית־האחיזה, כאן בית היוצר של הווי עצמי.

אמנם מתנגדי ההווי הזה, ככל הווי של מרד, למסגרת הסיפור התנגדות קשה, כי הוא מוסיף לנוע, פושט צורה ולובש צורה: אשר תמול היה חקלאות צרופה, נעשה היום צירוף של חקלאות ותעשיה; אשר תמול היה שומר הירואי בשדות הופך היום לדמות “רומאנטית” ואת מקומו יורשים נוטר פרוזאי (צבאי למחצה). ומגין בלתי נראה לעין… עוד תמול היה חילוק גמור בין חקלאי ועובד בעיר – בא הקיבוץ ולימד לדעת ומשתדל להוכיח בדרכים משכנעות כי חד הם. דהיינו: חקלאי הוא בנאי, עובד במכונת ביטון, מקים בית־חרושת או מוסך; – חקלאות איננה עוד משאלה רומאנטית לעצמה אלא רקומה היא במסכת המשאלות שלנו לחיים בארץ. בתמורות אלו אנו מוצאים גם את סיפורו של רייכנשטין מגשש את הקרקע החדשה בכאב:

לאט־לאט הופרה הברית שכרת עם שדמותיו. עתה יעבוד במכונה בלי רטט דבקות והתלהבות – – רפאל שלח ידיו בכל העבודות שבמשק “התל”. את הכל ניסה כבר… אך היכן ימצא מרגוע מיסוריו? – אולי יצטרף לעובדים בבנין – הנה שם בטבור התל נעשית עתה עבודה גדולה – –

האם תמה בכך הדינאמיות של חיי החלוץ החקלאי שלנו והם נעשים סטאטיים יותר? שלמה רייכנשטיין עומד בסיפורו ובהווייתו תחת הצו הקיבוצי של התנועה שאינה מכירה בסטאטיקה. היא מצווה תסיסה באוהל ובצריף וגם במעון־הביטון הבנוי על תלו. הצו: אל מנוח ואל דמי! חלוציות עד לנצחון! חלוציות אשר השם אידיאליזם שוב אינו ממצה אותה, כשם שמיצה את התלהבותם החדפעמית של הבילויים בעבר. כי חלוציות היא שבחיים – חלוציות מתוך חיים.

אפשר לדמות מעתה את הדבר אל החלוציות החיונית שנתגלתה בתקופה מכרעת של כל עם ועם: זו שהוליכה את אנגליה אל כיבוש ימים, את ירמאק לכיבוש סיביר למען “רוס”, את אנשי העולם “הישן” לכיבוש “העולם החדש”. ואמנם רפאל בסיפורו של רייכנשטין שפלח את האדמה ועירבל גם את הביטון והשתתף עם יצירת המזיגה החדשה של חקלאות ותעשיה במסגרת הקיבוץ –

מתהלך בין הבחורים והבחורות ומרטט בכל נימי נפשו וגופו ומצפה שירמוז לו מישהו רמז כלשהו – והוא נכון להקריב את עצמו כולו ולמען המפעל ובוניו – –

בינתיים, תוך התנועה הזאת של מתחים חברתיים ומשקיים, של ניגודים אישיים וקיבוציים בלתי פוסקים – מנצנץ אור מרגיע מתוך כור־הצירוף של החלוץ היהודי על אדמתו: “– – בהעפילו אל שערי המחנה, הוא נפגש פנים אל פנים עם כדור־אש יוקד, הצורף בלהבותיו את המחנה כולו – – ואינו יודע להבחין אם אור יום גווע לפניו או זוהר יום חדש הוא, העולה על העמק, על תליו ויושביו – –” – אך לא יותר מכן לעת־עתה. מומנט סטאטי אחד: הארמוניה נפשית רגעית בדרך העפר והאדמה שנפלחה עם הסנה הבוער באש – השמש.

מה זה בא ללמדנו? יפה עשתה יצירתנו החדשה שנחלצה להיצרף בגוף ובנשמה בכור החלוציות החקלאית שלנו, בחיים המתהווים עם המחרשה והזריעה והנטיעה. סטבסקי וסמילנסקי, רחל ורייכנשטיין לא נטלו חקלאות זו כסממן־קישוט ליצירתם, אלא עטם טבל תוך רטט של קדושה בדיו של העפר. טבילה זו כבר העלתה הרבה לבני־בנין חשובות ליצירתנו, ואין זה חשוב אם הבנין עוד אינו שלם. הוא יהיה שלם. לאחר שיצא מחיתולי האידיאליזציה הראשונית מזה וייחלץ מהדינמיקה הבלתי־פוסקת, כדי לקפוא לשעה קלה בשלווה סטאטית של יצירה מושלמת, – לשם כך נחוץ עוד שיתוף אורגאני של כמה יסודות ומהם – כיסוד חיוני ומשלים מאוד – הקרבה לטבע, ידיעתו ותחושתו מתוך מסורת ודעת כאחת. –

 

ב. הטבע    🔗

נתייחד לשעה קלה בפינה של צפון הארץ עם שני עצים, ענפים וכבירי־ימים, הגדלים על מקורו של הדן; – אם אמרנו “שני עצים” – – עדיין לא אמרנו מאום, אבל אם נאמר כי האלה והאלון הם שני העצים הללו – הרי מיד קשרנו אסוציאציה עמוקה מאוד, לא רק עם ההתיישבות החדשה בחבל־ארץ זה, אלא התקשרנו בעבותות דמיון אל פולחנים היסטוריים קדומים מהם צמחה אמונתנו, בהם נאבקה ונפתלה עד היותה לאשר היא. וגם בלי להיכנס לחקירת הקשר בין שמות העצים האלה והאלוהות – דבר שאינו מענייני – די לנו בזעם הנביא וקנאתו או בלשוננו – במלחמת המשורר במקור היופי אשר נשתמר בו מקור הרע, זו מלחמת רוח האדם.

זה כוחו של הדיוק הלשוני, ואמנם מאז הניעה החקלאות את יצירתנו הספרותית לספר בתלאתה החלוצית, היא דחפה אותה צעד נוסף קדימה – אל הטבע הסובב. התהליך הנפשי הזה ברור אף שלא הרבו לדבר עליו: אם החקלאות סימלה תקומת יהודי בריא על אדמתו, הרי חושיו קיבלו את תיקונם וסיפוקם בידיעת הגורמים הסובבים ובקליטת היופי השמור בהם. ברי, כי תהליך זה איננו בן־יומו, והשמיעה והראייה אינן נקנות אלא מתוך גמילה של החושים בסביבה הנתונה.

אפשר לראות שנים רבות ציפור מעופפת בשמיים וחגה את חוגיה, עד שמתקשרת אליה הידיעה כי זה הרחם זהוב הכנף, העט על כל מקום שם מוטל פגר. כן אפשר לעבור שנים רבות בין קוצים יבשים בקיץ, אף לשמוע בהיסח־הדעת ציוץ מביניהם, עד היפקח עיניך ואתה מקשר את עדת החוחיות הפעוטות והעליזות אל הזרעונים המבשילים של הקוצים. אז באה ההסתכלות ומחזקת את הקשרים האלה, ושוב לא יימחה מזכרונך הרושם, כי בוקר יום בציר קשור בתנועת־טבע קבועה וססגונית: ארנבת בר חומקת בין גפנים, חוחית מדלגת בקוצים ורחם עג את מעוגיו למעלה – ואמנם כן הדבר כאשר ניחשת: בצל סלע מושלכות העצמות של פגר עז.

כן מצטרפים הפרטים האלה להשרות עלינו עצב ושמחה גם יחד – עצב החולף בטבע ושמחת הפרי הבשל בכרם ועומד להיבצר בחום היום. – הם העצב והשמחה בהם נתרקמו יצירותינו גם בעברנו הקדום, כאשר האדם היהודי חיפש ביטוי לרגשותיו. וכשם שבעבר היה בתופעות האלה משום גירוי ליצר הביטוי של האדם, כן לא פסקו היום מלדובב את ההגות החלוצית וללוותה בצורת סיפור ושיר, על הרקע האקלימי ובחותמו המקורי.

לא חדשים הדברים ולא אהסס לומר, כי יש קשר רב להם עם העובדה, שאבי הפרוזה הריאליסטית החדשה שלנו, מנדלי מוכר־ספרים, היה שקדן גדול על מדעי הטבע, וחיבר מלון במקצוע זה. מנדלי הרגיש כי בלי הכלים המשוכללים של הידיעה והדיוק, אין טעם להסתכלות ואין לאמץ קשרים עם הסובב (גם על אדמת נכר). – אמנם הסובב שם לא היה “שלנו” ולכן נהגנו בו זלזול או לכל היותר קשר מן השפה ולחוץ; חיינו לא ינקו שם במישרים ממקורות הטבע ולכן לא נתרקם גם היחס הנפשי אליהם. אם המבקר הנודע גיאורג בראנדס הביע את דעתו על כרך השירים של משוררנו חיים נחמן ביאליק, כי חסר בהם חותם ברור של ארץ־המוצא וכי החורף המתואר בשירה זו יכול להיות החורף של ארצות צפון שונות – הרי גילה בזה נכוחה את נקודת־התורפה שבתפיסתנו בגולה וקרא בשמו לקרע, שנתקיים בינינו לבין האקלים הזר.

בארץ, לאשרנו, נעלמה מיד החציצה הזאת וחיינו היצרניים־ העצמיים שוב לא הניחו, כי נישאר זרים למקורות הטבע אלא חייבו את ידיעתם. מובן כי החקלאי היה ראשון לבוא במגע יומיום עם הסובב, אבל גם המלח והדייג אינם יכולים להבליג על סקרנותם המתעוררת לגבי המראות הסובבים אותם בעבודתם. בראשונה מדהימות אותנו תופעות מקומיות בולטות – הגמל בבהמות, החמסין ברוחות וכו' – אבל מעט־מעט התרגלה עינינו להבחין תופעות סמויות יותר – תן שטרף את הכבשה, שבטי לבנה המשמשים לקליעת סלים, גומא הביצה – לקליעת מחצלות וכן בלי סוף – עד שמבינים אנו כי חיינו מיסודם שזורים במקורות הטבע – אם בעין־גדי על חוף ים המלח ואם אצל הבניאס בצפון. – במקום “אימאז’יות” ערטילאית באה לסייע לנו בתיאור הסיפורי והשירי, ידיעה תוך ראייה בלווית הדיוק הלשוני, כל כמה שהוא ניתן לנו.

מבחינה זו איני יכול שלא להזכיר בהערצה את משוררנו שאול טשרניחובסקי, אשר בערוב ימיו עוד ראינוהו מהלך כאחד התלמידים בטיול בוטאני ולומד מהמקור את שמות צמחי־הבר. ידעה נפש המשורר תאב־הדעת, כי לא “קוצים ודרדרים סתם” הם ובגאון נשא את אגודת העשבים אשר אסף. אף בלי להוסיף ראיה מספרויות העולם (ומצ’חוב בספרות הרוסית בכלל) נזכור שוב כיצד טשרניחובסקי הלך ללמוד בשקידה את המכוורת, כדי לשיר אחר־כך את שירתו הנפלאה על חתונת־החתונות של המלכה:

עשר הנה בנות מלך אסורות בתאַים הרחבים,

חמש מאות אבירים, ששה־עשר אלף הגלם – –

אחת היא המלכה הצעירה, הזקופה, הנאוה

אחת היא לכוורתה, ברה היא לאומתה – –

ואם את חתונת־החתונות ניתן עוד להעתיק לאקלים אחר (בשל “האוניברסאליות” של הדבורה), הרי יש כבר סימנים בשירתנו, שנוצרים ציורי מקור אשר קשה להעתיקם לאקלים אחר. חיי יומיום וחיי שבת נעשים מעורים בטבע, ושוב אין זו שבת שבכל מקום אחר אלא של “כפר האשד” – שם ציורי מוצלח של המשורר דוד שמעוני, המעיד כשלעצמו על הקשר המקורי. כאן מפל־המים הסמוך למושבה עברית עשוי להשאיל לה ממהותו ולהבדיל אותה ממושבה אחרת:

שבת שבתון..

רק ילד אי שמה

(הן אבא ישן

אמא נרדמה)

עולה בתאנה

נחבא בין בדיה

נהנה באיסור

מצוף פירותיה – –

זו תמונה שקטה (טבעית) של כפר האשד, אשר אי־אפשר בשום פנים ליטול ממנו את חותם התאנה והחרוב – ולא זו בלבד ששיתוף הגורמים האלה מעשיר את תמונתנו, אלא מעמיק את חווייתו האנושית של המשורר. כגון זה שכבת תיאור של יהושע רבינוב, בן דור שני לשירה העברית בארץ – וידו בטוחה משנה, כחבר משק בעמק, במסירת התמונה שלפניו:

בבוקר סיוון עת ורד השחר עוד חי בחיקו של האופק

ורוגע הליל עוד טרם נשמט מעלי השיטים

בא רוח קדים עכור־להט מארץ מדבר משכלת

בא רוח קדים כמו חתף על העמק זהוב החטים –

כאן רקע העשוי העשוי לשמש לעלילה אקלימית, אשר חותם החלוץ כובש העמק טבוע בה, על חבלי ראשית שבכיבושו והסיפוק האנושי שהוא שואב ממנו לבסוף. – ונסכם: אם עדיין רחוקים אנו מבחינה זו מעמים יושבי ארצם לדורותיהם, ועל אחת כמה מנחלת הביטוי הממצה של נביאינו אנו על אדמה זו – הרי למדנו כבר לדעת את הגורמים הראשוניים, בהם אחוז הסוד של היצירה, כהיות שלהבת אחוזה בפתילה. ואם החקלאות היתה המניע הראשון לצורך הביטוי וכיבושו, הרי מיד נצטרף אליה הגורם האיתני – הטבע של הארץ ואמר “לדבק טוב”, עד שגורם זה אין לשעבדו לרצונך בין־לילה, אלא יש לינוק מלשדו דורות רבים.

הפרט המעניין בתהליך זה הוא, כי לא רק המשורר והמספר אף לא חוקר הלשון היו כאן בראשי “הקשר” – אלא החקלאי עצמו. די להזכיר, כי בצד עתונותו החדשה של אליעזר בן־יהודה, סופחה מיד תוספת חקלאית ומאז לא נפסקה השרשרת. נוטעים, בוקרים, כוורנים ומגדלי העוף, יעראים וכורמים, יוגבים ורועי־צאן – כל אלה הקדימו להבין תוך עבודתם, כי סופם להישאר חרשים־אילמים, אם לא יחישו בעצמם את התהליך של יצירת לשון, לה זקוקים הם בפינתם. אך נמצאו מהם שפנו מיד אל המקורות, לשאוב מהם את הניבים הנחוצים להם במעשה יומיום – ניבים אשר במרוצת הזמן יש ונתרוקנו מתוכנם החי ונעשו משל, ועתה היה הכרח לשוב ולהעמידם על משמעותם.

כך החל הכוורן ב"נחיל" ומצא “יערת הדבש”, גילה את “הצוף” ונסתייע גם ב"סיג" ממקורות מאוחרים יותר – הרי שנוצר מילון מקצועי קטן שיש בו משום שירה לשונית שלימה. כי לא די היה בידיעת הכוורת אלא גם את סדר פרחי־השדה לתקופתם הוכרח הכוורן ללמוד; ולא עוד את אויבי הדבורה הכיר, אחר “הצרעה” רדף כדי לכלות בה את חמתו ואת קינה בשדה השמיד.

הוא הדין ברועה־הצאן אשר היה ל"נוקד" וזכר להעמיד בראש עדרו את המנהיגה – “המשכוכית”. הכורם למד לדעת “שריגים” ו"זמורות" – והירקן את הירק על “קנוקנותיו” ו"נטישותיו" – – מגדל המטע “גזם” “קטם” “זמר” ועמד על ההבדל בין “הנצר” ו"החוטר" – ועדיין היה מיצר, אם לא נתחוור לו ענין “האמיר” ו"היונקות" – –

על אחת כמה, כאשר במרכז ההתערות הלשונית הזאת הועמדה תפארת היער הקדום – זה “העץ הרענן” – “הברוש, התדהר והתאשור” – ועמהם “האלון והלבנה והאלה” – “כבוד הלבנון” – – “גאון הירדן” – – “כבוד יערו וכרמלו” – – היש לך אדם שלם בארצו אשר נופה אינו טבוע בו, על צלליו ואורותיו, ולכל תקופות השנה, המקשרות יחד חי צומח ודומם להוויה אחת?! –

ברי, כי מיד באו לעזרת העובד – חובב הטבע העוף והחיה, החוקר והבלשן, אשר בדקו במקורות והעלו מהם מלוא חפניהם (ועדיין מעלים!) – כי מצויים הם באשר תפנה: בחידת שמשון ובמשל יותם – אך גם במסכת “זרעים” ובתרומות ומעשרות וסתם דברי הלכה. רבים בני הסמכא שהתגדרו בפרשה זו, אך רבים מהם האלמונים ש. ד. יפה, ברוך צ’יזיק, ד"ר זגורודסקי ואחרים – אשר הוכיחו בשקידתם כי הלשון אינה רק סימן היכר לתחייתה של אומה, אלא צורך אורגאני לעובד מישראל בפעלו ובהגותו.

 

ג. הישוב ויצירתנו    🔗

כבר נשתמע מהאמור לעיל, כי גורמי החקלאות והטבע כאחד לא היו מספיקים לעודד את יצירתנו אלמלא גורם־היסוד – הישוב החי והעובד. אם זה גם כאן יש להבחין בערבוב־תחומים, אשר יש ומטיל הוא מבוכה בשיחת חובבי ספרות ובוויכוחים ספרותיים צרופים. כשנאמר בזה “הגורם הישובי” לגבי יצירתנו החדשה, הרי מיד עולה המושג “הווי”, שדשו בו רבות וכורכים בו בנשימה אחת את מושג “האקטואליות”. בכך נפתח מיד הוויכוח הנודע: האם מותרת אקטואליות ביצירה טהורה או אסורה, האם יש בה לחיוב או לשלילה? –

נדמה כי אין חולק עוד שהסופר בארץ חי, כחיות יוצר באומות אחרות, אלא ריאליזם אינו קשור לגלגלי היום והשעה דווקא ואין להאשים מספר, שלא הגיע עוד לתיאור הטאנק והסתפק בגמל. אמנם הטאנק הוא האקטואלי וירידת בחורים בים היא “אקטואליה” ראשונה במעלה; – עם זה רק בהיווצר הווי של יורדי־ים ולוחמי הטאנק – יהיו הללו לחומר ולבנים לריאליזם ספרותי; – כללו של דבר, הסופר כותב על החיים שהוא חי או המתרחשים סביבו, והוא מוצא בהם מקור־יניקה ראשון ולא־אכזב לרשמיו ולחוויותיו. אין הוא “עושה סיפור” – אלא חי אותו ואת הרעיון המוסרי הצפון בו. יתר על כן: אחד הבורח מהחיים האלה לחפש לעצמו מקורות אחרים, משמיט את הקרקע לרגליו וצפוי לעקרות.

אף־על־פי־כן עדיין טעון ברור נוסף – מהו הווי שאני מתכוון אליו, אף מציגים לנו בחוץ את השאלה: האמנם כבר התרקם הווי שיש לו שרשים בארץ והאם עשוי הסופר להתערות בו בין־דור אחד או שנים ולקוות לפרי ישווה? – ברי, כי תקופה של שבעים או שמונים שנה אין בה כשלעצמה משום השרשה היסטורית, אבל בנסיבותנו המיוחדות יש בה לוח־קפיצה נוח אל ההווה ואשר קדם לו. בינתיים מסגלים אנו לעצמנו גם את הכלים הלשוניים המיוחדים – לאו דווקא בחידושי לשון, אלא באותו תוכן חיוני המבשם את המילה המהלכת בתוכנו, בכוח המציאות, עד שהיא מקבלת משמעות שאין לה תרגום בהעתק אחר: “הצריף” בלשוננו זו איננו בר־תרגומו בלשון אחרת; כן “החשמל”, “השומר”, “המגדל והחומה”, “החלוץ”, “העולה”, אף “הארץ” עצמה – שכן הם מקפלים תוכם הווי שלם של עלייה, כיבוש, בניין, מפעל וכו'. וכאן השאלה האחרונה המשמשת לא־אחת נושא לפולמוס גלוי או סמוי: האם היצירה שלנו מחוייבת להיות לאומית דווקא? –

אף בלי להכנס לוויכוח זה ברי, כי ערטילאית ודאי שיצירתנו אינה יכולה להיות אף לא קוסמופוליטית. – במלים אחרות: חסרת קרקע, נטולת אקלים, חסרת ניב אורגאני משלה. – עדיין יש עמה, לפחות בזמן הזה ציוויים לאומיים־חינוכיים, אשר חובתם להורות ולהדריך מה לקרב ומה לרחק, ומהו האידיאל שיש לשאוף אליו (ככל שדעותינו עלולות להיות חלוקות בפרטים).

בינתיים, החיים עצמם מכינים לנו הפתעות אפייניות לקיבוץ ססגוני ומורכב מעדות שונות זו מזו, אשר על אחדות מהן עמדנו בשיחותינו. – העדה הספרדית הוסיפה לנו גוון מקורי באמצעותו של המספר יהודה בורלא; העדה התימנית אך זה החלה לגלות לנו מגנזיה השפונים, אם ע"י בניה (טביב) ואם ע"י סופר מן החוץ (הזז) שנתפש לרוחה. עדיין אין אנו יודעים מה צפון בחובן של הגלויות האחרות שהיו אילמות במקומותיהן וכאן בלא־ספק עתידות גם הן לבוא לידי ביטוי. –

ואחרון־אחרון הגשר אל הישוב “הישן”, אשר בכל מיעוטו ודלותו לדורותיו רשם פרקים מזהירים של נאמנות לערי־הקודש וחומותיהן – מסתבר כי הדברים כבר נותנים את אותותיהם הראשונים פה ושם ביצירה – (י. בר־יוסף), אף תרומתם לאוצר יצירתנו מי ישורנה? – ואם עדיין לא למדנו לאחוז בחוט הזה של מזיגת גלויות ודורות ביצירתנו, אין ספק כי זו משמעותו המלאה של הגורם הישובי.

 

ד. ההווי הערבי    🔗

אולי תופעת־לוואי היא, אך עובדה היא כי ההווי הערבי שימש נושא־לוואי ליצירתנו החדשה בארץ, מראשוני צעדיה. משה סמילנסקי, מלבד היותו מספר קורות התיישבותנו, כינה לעצמו מתחילה בשם “חווג’ה מוסה” ובשם זה החל מפרסם את ציוריו מחיי הערבים. ומסופקני אם יימצא בין הסופרים הערביים עצמם, אשר התבוננו באותה מידה של חסד אל “העבדו הכושי” וכלבו, אל הערביה־הפלחיה וגורלה, או אל הדר הסוסה האצילה ורוכבה, כהתבונן חווג’ה מוסה. מלבד סמילנסקי נמצאו גם אחרים וחשובים, אשר העלו את דמות הערבי והווי חייו בספר מתוך ראייה נאמנה למנהגיו, לנימוסיו, ארחות־חייו, מסורתו ועבודתו.

ואין פלא בדבר: הברכה של הקוצר בשם “אללה”, או הכנסת־האורחים באוהל של הבדווי, דיברו אל הלב לא רק כשלעצמם, אלא בעד למסך הגעגועים של עברנו אנו. מבחינה זו ראוי לציון מיוחד אותו ביטוי כבוש ומזעזע אשר נתן סופר הארץ יצחק שמי לנוהג המחריד את לבנו בציורו המדברי הקנאי – הוא נוהג “גאולת הדם” (הספור קטן־הכמות אך רב־האיכות “נקמת אבות”). ודאי הדבר ניתן לו על שום היותו תושב־הארץ, כבן העדה הספרדית המושרשה כאן מדורות ומדברת את לשונם של הערבים. בכגון דא נודע גם יהודה בורלא בפרי־ביכורים ספרותי נחמד – “בלי כוכב” – אף זה סיפור בו מרחף הגורל המדברי על חיי האיש הערבי – –

הרי עובדה שהיא חיובית מאוד כשלעצמה, גם אם לא נגמל לנו באותה מידה מצד הערבים – והיא אומרת: אנו ראינו מתחילה “בלב פתוח” את האדם הערבי יושב הארץ, למרות רמתו הפרימיטיבית והיותו מתחרה לנו בפועל – ובכוח; ראינו בו אקלים – אקלימנו אנו, שורש משרשינו ואולי גם תפיסת חיים, גורל, שיש בה משום זכר לתפיסה הטבועה בתוכנו. זו הסיבה, שאנו מוצאים מפוזרים לרוב בדברי־הדפוס שלנו את הרשמים האלה משכנות הערבים, ובהם שלא יצאו מעט סופרים, אלא חוקרים ואנשי ישוב לסוגיהם. אף בלי לעמוד כאן במיוחד על פעלו של החכם דוד ילין, אשר היה מראשונים לקרוע לנו חלון אל עולם הרוח הערבי, די אם נדפדף בספרי שומרים, בספרי זכרונות של הישובים, בכרכי העתונות – ומצאנו בהם רב.

בכה נמצא אחד אשר כינה לעצמו לצורך זה בשם “עזיז אפנדי” (י. בר־אדון) וכנס את רשימותיו בספר “באהלי מדבר”; טוביה אשכנזי אסף פולקלור ערבי; נמצאו מתרגמים לאשר נכתב בערבית והיה עשוי להעשיר את ידיעותינו על שכנינו, כגון “תולדות הבדווים בבאר־שבע” מאת עארף־אל־עארף (תורגם ע"י מ.קפליוק) ועוד רבים וחשובים ללימוד העמים הערביים וקורותיהם (מכאל אסף).

הצד המיוחד שבתופעת־לווי ספרותית זו הוא, כי הדמיון ויצר הדעת נצטרפו כאן יחד ויש אשר סופר נעשה חוקר ולהיפך. ואמנם במרוצת הזמן קמו גואלים למדור זה תוך חקירת הארץ (ברסלבי, י. בן־צבי, ז. וילנאי ועוד), אשר הגיעו לאיסוף הפולקלור הערבי. לאחרונה בא משה סטבסקי (סתוי – ראה לעיל) אשר תחושתו החזקה לגבי האדמה ואשר עליה, גרמה לו לכנוס את הפולקלור אשר למד לדעת ולהכיר מימי חקלאותו בדרום הארץ ומשנות היותו מצוי אצל הכפר הערבי. כאן לא סמך סטבסקי על חושו הבלטריסטי, אלא בדק פרטים אשר מהם בנוי ההווי בכפר הערבי, העלה ממנו את כל המעצב אותה דמות אורגאנית אשר שמה “פלח”, כשהוא מבין לגורמים אשר טבעו בו אמונות והזיות, שמחה ועצב, סדרי חיים ונימוסים. –

אף מן הראוי להעיד בזה, כיצד הגיע לידי כך סופר עברי מן החוץ, את סטבסקי עצמו: “– – בארץ האבות שהקדשתי לה את מיטב חרפי, – מוסר משה סטבסקי – טעמתי טעם “ילדות שנייה”. רשמי “ילדות” זו ספגתי יחד עם מראה־הנוף ועם צביון־החיים המתוארים בזה, מתוך יחסי שכנים טובים, זה בצד, תלם ליד תלם ומחרשה בעקבות מחרשה. יחד צררנו כל הלמות־לב בתחינה ובקשה לטל־שמיים ולגשם נדבות” – –

אולי יותר לנו להוסיף, כי במילים כבושות אלו של הסופר נאמר ברור יותר מכל הצהרה פוליטית, כי לבנו היה פתוח, על אף כל ההפרעות מבפנים ומבחוץ, לקראת בני גזענו – ואין זה ענין של השקפות “הומאניות” – אלא עניין אורגאני הוא, אשר למיטב הכרתנו לא נרצה להתכחש לו גם בנסיבות המדיניות שהשתנו על הסף.