תהליך התפתחותו של הסיפור העברי החדש בארץ הוא איפוא נפתל, רב־צדדי ובלתי־בטוח, הן מפאת היסוד הסיפורי הרופף הטבוע אולי בדמנו, כנחלה לאומית, והן מפאת נקודות־האחיזה החדשות, אשר עליהן אך זה החלו להתרקם חיינו, כימי דורות אחדים. הסיפור החדש (וכן השיר וההגות) מנסה לצאת אל המרחב בשבילים שונים ועדיין לא יצא: פה יאבד חוט־העלילה במבוך מילולי שוטף, כזרם שאין לו מעצור ושם מתעטף חוסר־האונים העלילתי בערפל קל של מיסתורין. פה יתחפש המספר ביחפות “גורקית” וירצה ליצוק בעזרתה את הדבר האורגאני לסיפור; ושם יבעט המספר בריאליזם מאין יכולת להרימו עד לרמה של יצירה, ונמצא שוקע בנאטורליזם, שאינו מניח מקום גם הוא לאשלייה: עדיין לא נדלק ניצוץ אקלימי חי בגל הסיפורים הנערם והולך.
במצב זה של אי־שביעות רצון גלוייה בין הקוראים ושל התווכחות בלתי פוסקת בין סופרים ומבקרים, ראוייה הופעתו הסיפורית של יהודה בורלה לשימת־לב מיוחדת מצידנו. כבר נשמעו דברים הרבה אצלנו על אנושות ואוניברסאליות שביצירה, על יסודות־עולם ויסודות־הווי, על השפעות חוץ ועל לבטים ונפתולים בפנים וכמעט אין לך סופר אצלנו, שאין עמו תרופה בדוקה כיצד לרפא את החולה שביצירה.
פלוני מייעץ פשוט: “דבק את עצמך” אל אדמת הארץ… “הטה אוזן והקשב ושעת־החסד בוא תבוא”. בא אלמוני ומבטל את דברי קודמו, ממליץ לזרוק את שריוני־המגן של “הבדידות הנפלאה”, בה מסתגרים חיינו כביכול “ולהמריא למרומי־מעלה”. המספר משים את עצמו חרש־אילם לכל המדובר סביב ופונה אל אלוהיו. אך משבוקעים הקולות חוצה, דומה הדבר עלינו במקצת לתפילה של יום חול בבית־הכנסת, כאשר אין המתפלל אומר די בשליח־הציבור, אלא כל אחד מספסלו מתכוון לבוא בקשר בלתי־אמצעי עם החנון והרחום, אשר בידו כביכול הכל.
כן עומדים אנו נבוכים, זועקים מרה או נפשנו מתעטפת, כי באמת גדולה הפורענות הישראלית של זמננו ללא דוגמה בקורות־עמנו. עדיין החשיכה שבגלות דוחקת וכבר המציאות בארץ אינה מעתירה עלינו רחמים גם היא. אך זה עולה תרועת בניין ומעשה מפה והנה יללת־טבח בוקעת ועולה ממרחקים ומחזירה עליך את העולם לתוהו־ובוהו – אנא תפנה האוזן להקשיב – – והעין לראות? –
והנה לפתע – בלב המציאות “הדרדרית־הברקנית” הזאת, מתחיל לקסום לנו איזה שביל שקט ורפוד מרבדים – שביל־שבת, החוצה את ימות החול של השנה – של המציאות. באותו שביל, בין זרוע הוא פרחי עצב ובין פרחי שיר, מתחילה להציג את כפות רגליה הענוגות כלה זו של “יצירת הארץ”. היא מושכת אותנו במבט קוסם, משליטה עלינו את רוחה, גוזרת על הסמבטיון, שלא יוסיף להטיל את אבניו.
ומסתבר, כי יהודה בורלא, הוא שנולד לעמוד על סוד זה של שבת אגדתית המוליך אל היצירה, הוא נכנס ומהלך מעדנות בהיכל הסיפור, בעוד רבים ושלמים מידפקים שוא לפתוח את שער הכניסה. בעוד הללו מתחטאים והללו מתקינים את עצמם, הללו טובים ומיטהרים, או להיפך, מעמידים פנים כשוקעים במ"ט שערי טומאה לצורך תיקון־הנפש – חולץ לו בורלא את נעליו ונכנס בשער היצירה, כהיכנס האדם המזרחי באנפילאותיו אל מקדשו.
והס – אחד מטובי המשוררים אמר, כי בורלא יודע להכנס בשערי־יצירה “בקדושה ובאהבה” – – הייתי מוסיף ואומר: כי הוא נכנס גם במיצעדי גבר מזרחי. אין הוא רואה את עצמו נענה ומדוכדך, אלא מזגו הספרדי עומד לו שייכנס הדור ובענוות־חן: כיוון שנקרא להכנס, הרי זכותו היא, כזכותו של האוהב לבוא אל אהובתו.
ואני, האשכנזי, אוהב להתבונן אל הילוכו של בורלא בדרך־היצירה. לא כמונו הוא מהלך בסוליות קשות ומסומרות, אלא על טפיט עבה שאיננו מעביר קול. טובע קול הצעדים בטפיט זה, הרקום הווי שקט של עדתו הספרדית. אמנם שם “מתמידים” אינם מתנועעים, אין דמויות קפואות מקור ומרעב, אין שלשלאות של גיטו מרותקות מקור – אך עצב, כאב, תקווה – יש ויש מאחורי מסך זה. ומשמתרומם מסך – היצירה של בורלה– עומדים אנו משתאים.
קודם לכל – היסוד הפאסיבי של בני עמנו – השבט הספרדי. אנו רותקנו בקור של הצפון, תוך מלחמה מרה ברעב, נדדנו בקצווי־עולם מנוגדים לדרום ולמזרח. ואילו הם הספרדים – נשארו אחוזים בקרבת אגן ים־התיכון, לא עזבו את ארצותיו ולא זנחו את אקלימו ואת שמיו התכולים. מלחמתם ההיסטורית היתה, חרף מוראותיה, קלה יותר, כי בארצות החמות האלה הרי סוף־סוף אפשר לחרוף בשקט, גם בלעדי תפוחי־אדמה ואוצר של עצי הסקה. רוב ימות השנה אפשר לבלות בחוץ או בצל עץ ענף, ואפילו אם עץ זה על נחלת זרים עומד. נמצא, כי יכלו הספרדים לראות את עצמם כל הימים מעין צירים שלוחים לשעה מארצם למדינות חוץ, או כבנים גולים, אך לא מנודים ומודחים – בחינת “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”.
מכאן גם אזרחותם היתירה בכל הנוגע לאקלים הארץ ונימוסיה; – מכאן תודעתם האקלימית באשר באו לשבת – בגיטאות הקטנים של חברון, טבריה או ירושלים העתיקה וצפת. זו התודעה אשר האשכנזים לא יכלו לקנותה על אף עליותיהם הבלתי־פוסקות במשך דורות הגלות, אם עליות של רבנים ואם של מקובלים, אם של כת החסידים ואם של כת “פרושים”. ואפילו העלייה הגדולה שלנו – זו של שיבת־ציון, עלייה לעבודה ולנכסים של ממש – אפילו זו עדיין מתרוצצת בין קטבי המערב והמזרח, ללא עגינה שלימה באקלים הארץ.
חובה זו של עגינה באקלים הארץ – לא הכל מודים בה. כברבים ממעשינו, עדיין שלטת גם בנידון זה שכלתנות יבשה ומכוונת, אשר בעל־כרחה יבוא זמנה להתייצב בפני מזג־הצבעים האמיתי של יצירה אקלימית ומקורית ולתת את הדין. כשם ש"איליה מורומץ" או “איבנושקה דוראצ’וק” (גיבורי האגדה הרוסית) מזוגים ומרוקמים במסכת שהצמיחה את צ’חוב וטולסטוי, כן צפונה בוודאי איזו פוטנציה יצירתית בלתי משוערת בקברה של רחל אמנו ובאבני הכותל שלנו. אך זו צרה, שאין אנו יודעים עדיין להבחין את הצפון באבנים האלה – ומכאן סוד הספק והתנודה הממלאים את לבנו.
ואילו יהודה בורלא הנושא תוכו את הפוטנציה הספרדית־האקלימית הזאת, יודע את הסוד ולכן אינו נתפש למיסתורין מזה ואינו נזקק לנאטורליזם יבש ומייבש מזה, אלא מגולל ביד רגילה את האבן “מעל פי־הבאר” ותוך גילול הוא מעלה מגיטו של חברון דמות ראוייה להראות (“אשתו השנואה”, “בקדושה ובאהבה”) גם בשמי המערב, דהיינו, דמות אנושית, שמרבים כל־כך לדרוש עליה.
ולא עוד אלא בורלא יודע להוקיר את ההווי ממנו הוא יונק את כוחו, כשם שכל יוצר אמיתי יודע זאת וכשם שמשוררנו ביאליק ידע את ערכו של בית־המדרש (“זה המעין ממנו שאבו”) לגבי יצירתו. באין הכרה זו עם היוצר – הרי סתום בפניו שער האהבה למקור אשר ישאב ממנו; ובאין האהבה מתייבשות הדמויות, הפרצופים קמלים, הצבעים דהים – ודמות אנושית ביותר תהיה כמוה כנפל.
לא כן חוט־האהבה העשוי לחמם אשה בוכריה נבערה מדעת, עד היותה בכל כאחת האימהות והנשים – לאהבה ולקנאה, למסירות ולמופת אידיאלי – אנושי. אמנם גם בורלה סטה לעתים. האופי הקוסמופוליטי של העלייה שלנו ברבע המאה האחרונה התנקש לפעמים לעקור גם אותו מאהלו. אז קרה שאיבד את חוט־המשי שטווה. שכח את חסד השירה המרננת מתוכו ויצא לתהות על אורות – חוץ; ולא עוד אלא התמימות הספרדית הטיפוסית לו, השלתה אותו להאמין כי הברק המרמז אליו הוא ברק־זהב. אז נקלעו גיבוריו העדתיים לתוך פולמוסים “רכושניים” או גזעניים, או יצא לשוח עמהם על קרקע בינלאומית מתנודדת.
ואז נכשל המספר החביב שלנו ובוודאי מקבל “סנוקרת” הגונה מאת המוזה היפה, אשר דבר לא נעלם ממנה. אך סנוקרת זו הביאה תועלת ו"הילד הספרדי הגדול", קיבל לקח, שאסור לו לנטוש את נחלת אבותיו. וכי לא לשם חיבור ספרי חול גרידא, הקימוהו 150 שנות הבורלאים בארץ, אלא הקימוהו כדי שיתן תיקון לנשמתם בדרכים פיוטיות שנעשה רגיל בהן.
היה זמן ונשמות אלו מצאו את תיקונן בחיבור פירושים ותוספות פירושים, תיקונים ותיקוני־תיקונים לדברי הלכה ואגדה; היה זמן ופלגי כוחם הרוחני זרמו לתנועות “מקובלות” משיחיות – – הדרכים הללו נחסמו מכבר, והמעשיות האשכנזית שחושלה בעוני ובנחשולי פרעות, הרסה את “החומות” והעמידה את התחייה הלאומית על ערכים ממשיים: על פרדסים, קרקעות, עבודה, פועל־מכונה־ובהמה – על ייבוש ביצות. זועזעו חומות צפת וירושלים עד היסוד, והאבנים המשוקעות בגיטאות הוותיקים של הארץ עמדו להישמט.
בפרק זמן זה הופיע בורלא כמשורר הגיטו המזרחי המתמוטט ואנו מקשיבים לשירתו שהיא אבר חי מחיי רוחנו. אנו מתחילים לראות גם בעינינו ערכים שהפכו כבר לסמלים ערטילאיים ועתה חוזרים הם להיות מראה־עיניים: קבר רחל ומערת המכפלה, אבני ירושלים – שוב אינם נושאים מופשטים, אלא חוטי בשר ורוח, העומדים להישזר ביצירתנו הלאומית. כאן מופיע בורלה כבא־כוח עדתו הספרדית וכשומר המפתחות, אשר לא ידענו עליהם, ואם בהשפעת המציאות שיצרנו, יוצא “השבט” הספרדי מקפאונו ונכנס בעול חיי האומה המתעוררת לתחייה, הרי מצד שני זכאים אנו לדרוש מהם את המפתחות אל קבר רחל אמנו אשר נשתמרו בידם.
אנו מתחילים לדרוש אל הדמויות של בורלא – דמויות הנשים והגברים מהעדה המזרחית הספרדית; אל קבריהם של צדיקים, כי מסביב לקברים האלה הם חוגגים כינוסי־מועד ונישואין או מתייסרים בייסורי עקרות ועניינים שבינו־לבינה. היסודות העממיים האלה, הטבועים על אדני הארץ, כבר נחוצים גם לנו כמזון לנפש. אין לחיות באשלייה כי בכוחנו ליצור תחליף ליסודות האנושיים האלה, ויהיה התחליף אשר יהיה – סוציאלי או לאומי, מעמדי או כיתתי. יסודות עממיים־היסטוריים עומדים לעד ואינם נטבעים בין־יום או לילה. הם אינם פרי־רוחו של היחיד – כי מעשי דורות רבים הם, וחוט־שני שנמשך בחביוני נפשה של האומה. בלעדי אלה לא תתרקם גם שיבת־ציון הנפשית־הרוחנית, אשר לפיתחה אנו עומדים.
כאן מתייחד לו מקומו של בורלא המספר וכאן קנה לו את זכותו. אמנם חובה על היוצר שלנו ללכת עם כל שבילי־העקיפין של מעשי־הדור – חובה עליו להלוות אל כל הנפתולים – “הקבוצה”, “הקיבוץ” “הגפיר” ו"הנוטר" – אך כל אלה הם בגדר מעשים, אשר בהם אנו מתקינים את עצמנו בפרוזדור. הטרקלין הוא האידיאה הרוחנית שליוותה את “שומרי החומות” שלנו בתקופות קודמות. וזו האידיאה העשוייה להמשיך ולפרנס, אף בלא־יודעים, את נפשות “השומרים” של זמננו – בין יתדבקו בה בעצמם ובין־אם לא יכשר הדור, יזכו הדורות הבאים.
ואם אמת היא, שכמיהה זו ממלאה את לבנו – אם אמת היא כי כאן מרכז־הכובד של הערגה הלאומית שלנו, מפזורי הגלויות אל ארץ־מולדת; הרי יהודה בורלה אחד המסייעים להתרקמות התהליך הזה בנפש האומה, המחזירה את מרכזיה אל המרכז ממנו התפזרה. ואם יבוא יום בו תתמזג שירת־הנפש המקורית שלנו ביסודותיה השבטיים השונים – האצילות הספרדית, החריפות התימנית והרוח האשכנזית־המעשית – וכן מקורית בכוחו של נוף הארץ וההוד ההיסטורי המרחף עליה – ותיזכר לבורלא, הלבינה אשר הביא לבניין הסינתיזה הלאומית הזאת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות