אילו שיניתי מסגנונם של קדמונים הייתי פותח ואומר – אביגדור המאירי הוא מסופרי־האמת של דורנו; – אבל לא מצאנו במקרא, כי נביא ייאמר עליו נביא־אמת, ודאי משום שטבע עניינו היא האמת; – הוא הדין ב"סופר" שהוא מוחזק מתחילה איש אמת ואינו צריך לצירוף. נמצא, כי מדברים אנו באביגדור המאירי, המשורר והמספר, אשר החזיק ברמה את דגל האמת בשיר ובסיפור, בחרוז ובשיחה; – ומכאן גם גישתי אליו והערכתי אותו, כחבר גדול ממני לתקופה ידועה.

והערכת סופר את חברו אינה יכולה להיות הערכה ספרותית גרידא, אלא גם הערכה אקטואלית, דהיינו: האם הוא מייצג את הבעיה הספרותית־המקורית של דורו, במלים אחרות: האם הוא ותקופתו זהים? – מנקודת־מוצא זו ודאי לי, כי אביגדור המאירי על אורו וצילו, על הקודש והחול שבו, ייצג אותה תקופה רבת־קרעים ולבטים בדרך טיפוסית ביותר: בו שימשו קול ענות הגבורה וקול ענות החלושה שהיו אופיים ביותר לדרכה של ספרותנו הצעירה בארץ, באופן שהיה בין פורצי־הדרך ובסולליה כאחד.

אם נגדיר בקצרה מה היתה הספרות הצעירה – הגדרה חפשית ובלתי־תלוייה – נאמר: זה היה דור ספרותי אשר נתבע לחרוג מהספירות העליונות בהן שכנה רוחנו בעבר, להתמזג בחיי החול ובחוויה החלוצית־ההמונית אשר אך זה הוחל גיבושם בארץ. ספרות זו של “חול וחצץ”, אם מותר לומר כך, נתבעה בתוקף הנסיבות של המציאות לצאת גם אל זירת השעשוע העממי ולבמה סאטירית – אל כל מה שכונה עדיין במידת־מה של הסתייגות בשם “האמנות של הבוהימה”.

לא נכחיש, כי כאן ראו רבים וטובים מקום־תורפה שבתופעה ספרותית מיוחדת זו, אשר שמה אביגדור המאירי, ולגבי אלה נעשה צד זה שלו נרדף לאמנות של “מאחורי הקלעים” – אמנות שעדיין גרסו אותה במרכאות. אבל – אילו נאמרו דברים בפחות־כשרון מאביגדור המאירי, אפשר שהיה מקום לחשש זה של יפי־הרוח; כיוון שנאמרו במשורר ובמספר ברוך־כשרון, נתבדו מאליהן ההסתייגויות האלה.

שהרי לא רק בדרכי חול, תרתי משמע, בא אלינו המאירי וכבש אותם לפני ספרותנו הצעירה, אלא ובעיקר בדרכי קודש שבקודש. הוא המשורר, אשר צרה לו מסגרת השיר, הבקיע דרך לסיפור. היו שדרשו גם דו־צדדיות זו לספק ויש שהובלע בין השיטין של הבקורת רמז – “משורר – ודאי, אך מספר – בצריך עיון” – כאילו מנוי וגמור היה עם אלה, כי לא יזדמנו שני סוגי הספרות, הסיפור והשיר, בכפיפה אחת.

למותר לומר כי רמז זה היה מופרך מיסודו – וביאליק צירף פרוזה לשירה והצירוף עלה יפה. כן לא מצאנו, כי הללו מסתייגים לצורה אחת של הספרות, סימן בדוק הוא לגדולתם (וכן הדבר בספרויות של האומות); יתירה מכן – נראה לי, כי זיווג זה של סיפור ושיר הוא עברי־מקורי ואופיי לנו ביותר. מימי ילדותי ב"חדר" תצלול באזני המלה “ואתחנן” מספר “דברים” כמילה המוסיקאלית ביותר שבדברי שיר; והסיפור – “כרם היה לדודי בקרן בן־שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק” – נראה לי כשיר האפי ביותר. מכאן ודאי לי, כי אין לשלול גם מהסיפור של זמננו את זכותו לריתמוס פנימי מוצק, המעיד על שירת נפשו של המספר אביגדור המאירי.

נכון יותר לומר לדעתי, כי יש ובא למשורר רגע של זעזוע או חווייה גדולה – שאז הוא פורק את עולה של השירה ונזקק ליריעת סיפור, כגן שאירע בהמאירי. משנזדעזע זעזוע נפשי כביר תוך מלחמת־העולם (הראשונה), נתפש לו ונתן לו ביטוי איתנים בסיפורי המלחמה שלו – בהם “השגעון הגדול”. אותם הניבים הליריים בהם יצא בצעירותו לדרכו הספרותית – שירת היתמות, חלב־אם ותפילת היבול והתנובה של שדמות הונגאריה – שוב לא הספיקו לו כדי כיבוש החווייה הגדולה הזאת, שהיתה צריכה ליריעה של הסיפור.

כן אין טעם להסתייג מכך כי המלחמה היא ששימשה גורם מפרה למשורר־המספר, שהרי לא רק בו נתרחש כגון זה אלא באנשי רוח ומוסר מימי עולם. יצירות של טולסטוי ופושקין הן פרי מלחמה וברנר שאינו חשוד של מילטאריזם לא פסח על הפרק הצבאי בסיפורו “שנה אחת”. סוד אנושי הוא וחידה, כיצד זעזוע שלילי ביסודו משמש גורם מפרה – ותיאורי המלחמה של הנביאים יעידו.

וייאמר: ספרות מלחמתית למכביר הופיעה באותה תקופה שלאחר המלחמה – במה ניכר כוחו המיוחד של המאירי? – כאן אחזור ואדגיש, כי כסופר־אמת לא יכול להתעלם מהצד היהודי שבכל החזיון הזה – אותו מעמד מיוחד שהטיל את היהודי הלוחם בחזית זרים לתוך סבך טראגי אפייני: אמנם נלחם גם היהודי להגנת אדמת מולדת ואף־על־פי־כן נחשב גוף זר או אולי גם מועד למעשה בגידה; אף אם חולל היהודי מעללים הירואיים בקרב, נשאר נידח ומודח. מכאן סבך השקר וכפיית הטובה שאפף את היהודי שלחם בארצות נכר – עד שנראה כי בעל־כרחו נעשה לוחם ומתכחש, שופך את דמו ומתנכר, כי על כן יהודי הוא. ואפילו הוא נופל על אדמת הונגאריה נדמה לו לעצמו ואולי גם לזולתו, כי לא חירף את נפשו כביכול, אלא למען מלחמת היהודים ביוונים – למען חירותה של ירושלים הרחוקה.

חווייה מיוחדת זו לנו, ליהודים, הנציח המאירי בציור קטן “שקר” – ואותה גולל לאחר מכן ביריעות רחבות הרבה יותר. ושוב ודאי לי, כי סופר אשר ניתן לזקוף לזכותו סיפורי אמת כאלה, שוב אין לבוא עליו בספק ולשקול – האם הוא מספר או משורר – –

שבעתיים היתה מפליאה התגלותו הרבגונית של המאירי, מיד לבואו בשערי החיים המתהווים בארץ, ובסקירה לאחור שוב אין ספק בנידון זה: המאירי שנולד במזל של זעזועים וחוויות נפש עמוקות, לא נזדעזע מחוויית המלחמה בלבד, כי סערה שניה ואולי גדולה מקודמתה באה עליו – בארץ, בצפייה לקראתה, בעצב שלאחר הפגישה הראשונה עמה פנים־אל־פנים, במרי האכזבה מן המציאות שלא הזדהתה עם השמור והחתום בחותם דורות רבים בלב. – ולאחר כל אלה – ההתעוררות להטות שכם, לקחת הבל בבנין – הרי הם השלבים הקשים־הנואשים של אותו דור דל במספריו, אך כביר ברוחו החלוצית –

הנה הוא עומד בעצמת הפגישה עם ארץ האבות:

מאין לי שיר אם לבי הסתאב?

אני באתי הנה במצות סבי – –

מוכן בכל רגע לקום וללכת – –

להכתיר את מלך יהודה

עלי הר הבית – –

ואם חלום המלכות מתנדף –

הנני העני העומד לפתח – –

אמי, השכינה, חלוצה קודחת

ראתה ונבהלה

הפילה ולד מת – –

עד שאכפה על המשורר אכזבה מרה:

לא הרת שיר היא זאת האדמה

לא הרת משיח כי כנעני־עד – –

ומכאן מפלט אל דמיון לא־מציאותי:

לנדוד־לנדוד עוד ארבעים שנה

כלפי מולדת החלום המבוכרת

כלפי שמש המזרח

כלפי השרון

כלפי שולמית – – שאיננה – – שאינם –

כי הרגיש המאירי, שכאן לא רק נקודת־התורפה של הדור אלא גם סוד אבני־הנגף והחתחתים, הטמונים בדרך היצירה המקורית שלו־שלנו על אדמת הארץ, והם מבשרים לה את כשלונותיה המרובים והישגיה הדלים גם יחד. – אכן, יש להצטער כי הבקורת לא עמדה על תופעה זו ולא ירדה לעומקה, כי אז ודאי שהיינו פוטרים את עצמנו מאותן הסתייגויות שהוזכרו לעיל. הכשלונות והליקויים – כאילו אך סימן רע היו לו לסופר וכבר היינו מוסכמים בינינו מהי דרך הכתיבה המעולה! והרי ברנר המזלזל לכאורה בצורות הכתיבה, קרא ברגע מיוחד – “מה נפלאות הן דרכי הכתיבה!”

בסקירה לאחור על אותה תקופה ניתן לומר, כי חילוף־דעות שטחי מאוד ותלוש מהמציאות ליווה ואולי מלווה עד היום את ראשוני צעדיה של יצירתנו על הרקע המציאותי־הריאליסטי, שנקרא אז בשם “הווי הארץ”. מיטיבי־טעם נהגו לפסוק: יצירה זו טובה היא, אך יצירה זו היא לקוייה – ולא טרחו לרדת לטיבו של הליקוי אשר שרשים גם לו בנסיבות המציאות החדשה.

היו שאמרו ואולי בצדק, כי חובה להישאר בתחום החוויות והמציאות, אך צריך היה להבין גם לנפש היוצר, החותר להבקיע קיר־אבן זה של המציאות ולחזור ולבנות בכוח הסממנים שלו – אילוזיה וכשרון, דמיון ואכזבה – מציאות יפה יותר מזו הקיימת מסביב. כי בא רגע של ספק ואי־השלמה עם המציאות, אשר עוררו לבנות עולמות נעלים ממנה, או בלשון שנהגו לומר בימים הללו: התעורר רצון “לתת את התקופה” – להגיש לקהל (המדומה אולי גם הוא) את המציאות, לא כמות שהינה, אלא בצורה שיכולה היתה להיות – ואת מי לא קרה כדבר הזה כאשר התעורר הרצון “לתת” – החל ביעקב רבינוביץ ובאברהם קבק וגומר בהמאירי ואלה שבאו אחריו? –

חיינו בתקופה מיוחדת במינה, תקופה של העתק מרכזים ועקירת שרשים מקרקע זרה אל קרקע שונה ממנה בתכלית. נדמה היה, שהכל מבקשים לומר שירה וכל אחד היה סבור כי הספרות “אינה ממלאה את תפקידה” – מה פלא כי לנוכח תביעה זו נתפתה סופר ליצר – אולי לא מוצדק אך טבעי ומובן – “לתת!” – והמאירי נתפתה ליצר זה בסיפורו “תנובה”, כי איש זמנו ותקופתו הוא. היינו מתפלאים משנה, אילו הוא הלוחם והסוער לא היה מתפתה, שעה שאחרים מעוטפים בטלית של תכלת נשמרו לנפשם ונזהרו מהיכשל. ודאי הבין גם המאירי, כי לאחר שהוא מקריב את עצמיותו לטובת יצר הנתינה, הרי הוא צפוי לכל אבני הנגף – סנטימנטאליות, אידיאליזציה והפרזה – אשר רק לאחר זמן ומתוך פרספקטיבה של הזמן – ניתן לעבור עליהן בשלום.

כאן לא עמד לה כוחה של הבקורת להתרומם מעל שיפוט שטחי של טוב ורע, אלא להסיק לקח ולהורות דרך, כגון שמצאנו בתחום אחר אף הוא באותה תקופה. במשק החקלאי הפרימיטיבי – הפשוט יצאו אז לראשונה לחרוש בטראקטור ולקצור במכונה – והאדמה עדיין לא עוזקה ולא סוקלה מאבניה וסלעיה – והמכונות חרקו ונתרסקו. הדבר לא עיכב בעד החקלאות שלנו להוסיף ולהתקדם בהכשרת הקרקע למכונה מזה ובשכלול המכונה עצמה מזה.

אכן, לא הבינו טובי־הטעם, כי כדבר הזה אירע גם בספרותנו ואי־אפשר היה אחרת. משבחים אנו איפוא את המאירי אשר ברבצדדיותו לא חת והיה גאה על כל צורות יצירתו: ביציאתו לרחוב, כבהתכנסותו בין כתלי שירתו; בכשלונו כבהישגו; בחרוז סאטירי כבמחזה. בכך ניכר כוחו ושימש מעוז גם לנבוכים ומתונים שבנו, כי בימי שפל כבימי גיאות היה נאמן ליעודו.

ואסיים במעשה: פגשתיו את המשורר ברחוב בשעת־יום מוקדמת והוא שטוף בשיחה סוערת. ברכתיו ושאלתיו: עד אימתי תהיה שרוי בסערת־רוח ולא תדע שליו? – פסק לי: “אתה אינך רשאי להגיד דבר, כי אני העומד כבר בספרות זו עשרות שנים!” – – מאז עברו שנים – ואביגדור המאירי בסערת רוחו ומלחמתו לא פסק להפרות את תקופתנו בכל אשר פנה.