סיפוריו ההיסטוריים נקראים לתיאבון ע"י בני־הנעורים, פרי עטו הסיפורי מפוזר מזה עשרות שנים בכרכים קטנים ועל פני העתונות העברית בארץ. נמצא כי הוא ידוע לקורא הטועם בו טעם ומבחין בו – לפי סממניו, צבעיו ומזג־העלילה הסיפורית שלו – מספר ארצישראלי, אף־על־פי שהבקורת הספרותית שלנו דנה אותו בשתיקה. ננסה איפוא לתהות על מספר זה, בלי לשאול מיד “האם הוא מנדלי? – – " – שמא “פרץ” – – או אולי “מאפו” עפ”י סיפורו ההיסטורי? – אלא נגש מקצה אחר: מה הארץ עצמה נתנה לו לסופר זה שנולד בה, בסוף המאה שעברה, במה ציידה אותו – במראות ובעלילות – שהוא מתנכר על־פיו, בשונה מאחרים? –

ועוד שאלה: האם גם רעיונות־"אידיאות" הנחילה לו או את בולמוס הסיפור בלבד? – ושאלה אחרונה זו חשובה אף היא בנסיבותינו, הואיל ומתעניינים אנו לדעת מה פנים לסיפורנו החדש – אופי “תכליתי” או אולי סיפור לשמו? – מסתבר, כי יעקב חורגין אין לו תכלית אחרת, מלבד היצר לתאר ולספר. – וטוב נעשה, אם נקדים סיור חטוף על פני כתביו – שיהיה בו להדגים את תחום תיאורו וסיפורו של חורגין, אם נזכור כי שנים אלו אינם אלא צירוף של דמויות ומצבים.

“אילוסטראציות” קטנות לצורך זה אבחר מביכוריו ב"פנקסו של מורה", בהם סופר־מורה עומד על כיתתו ודולה ממנה אוצר של דיוקנאות קטנים וחביבים תוך הסתכלות סלחנית ובאורך־רוח, בו הסופר כובש את המורה.

“לוליק הכל־יודע – מתקשים אתם בהבנת דבר־מה? – אל תתייאשו. יש אחד שלפניו נגלו כל התעלומות והנסתרות, השמים ממעל והארץ מתחת – הכל ידוע ומובן לו – והאחד הזה אינו אלא לוליק אזרח כיתתי… הנה האוטומוביל – פלא שבפלאים, עגלה ואין סוסים – – רשות הדיבור ללוליק וראה: החידה אינה חידה כלל… יוצקים בנזין לתוך האוטו והבנזין מגלגל גלגלים.. אחר־כך תוקעים בחצוצרה והאוטו איננו…” – “וסוד החשמל? – שמעו והשתוממו: יש בית אחד גדול ולבן ו”רוטנברג" שמו, בו יש מכונות לרוב. המכונות מסתובבות ומוציאות דבר־מה ששמו “זרם” – – – ובשבת לפני בכיתה לוליק הכל־יודע, כולו בטחון ורחבות פנים – מוסיף המורה־הסופר – אני חש: אין תעלומה גם לפני – הכל בעולם פשוט וחלק"

או: "השקרן – "השיעור החל. אנו יושבים בכיתה – ואילו אברהם? – – אין רואה ואין יודע – – הס! הנהו מתדפק על הדלת… ובפתח זורחות שתי עיניו המצוחצחות, ומאחוריהן מסתתר כנכלם גופיפו העמוס ילקוט גדול ומטולא.

"ומדוע זה איחרת, אברהם? –

"מדוע… כן.. מפני שדודי בא מאמריקה..

"דודך בא?

"כן.. בלילה בא. והביא לי כלב – עם כנפיים – – אומרים לו: בובי עוף – והוא עף..

"והיכן הכלב?

"ברח לו.. אמרתי לו: בובי עוף – והוא – לשמים עף לו..

"ומדוע זה איחרת?

"מדוע? – תמה הפעוט – הלא צריך הייתי לחפש את הכלב.. פחדתי שדודי יכה אותי..

"שקרן! שקרן! – משמיעים הילדים קול אחד. – הבטתי לתוך עיניו של אברהם – רושם המורה – תמימות הן וממורטות, ללא צל ערמומיות והרגשת אשמה – שקרן? – חס וחלילה.

הרי אינו אלא קוסם מפליא לעשות, שקיבל עליו לחדש קצת את המציאות המשעממת והדהה שלנו – ולא עוד…"

נמצא כי יעקב חורגין מתמצא יפה בעולם זה של פעוטות, תוך הבנה דקה לחולשותיהם, התחיות עם ממדיהם והנאה המחפה על עוונותיהם – ולא עוד אלא מקבל הוא מהם, כי סיפור “מוצא מהראש”– אינו דווקא שקר אלא יש לו אמת עמוקה משלו. ואמנם צירוף זה של עין מסתכלת וכושר סיפורי המסתייע בדמיון – משמש לו לחורגין עצמו, לא רק בחיבור הסיפור ההיסטורי מתקופת בית שני או גירוש ספרד, אלא גם בסיפור הריאליסטי על רקע הארץ.

הוא גדל בתחומן של השכונות היהודיות־היפואיות הוותיקות, ליד חוף ימה של יפו, נשם מאווירה מיוחדת זו של ישוב מעורב בעיר הערבית־המזרחית. אין זו העצבות הספרדית המכובדת בפני עצמה בחברון של בורלא, אף לא השבטיות המקופלה בתורנותה בכרם של התימנים – אלא ערבוביה אשכנזית־מזרחית, בה הכל משמש ביחד: ערביות ויהודיות בגווניהן השונים, מריבה ופיוס, גסות החומר וצבעי־הקשת. ואם מישהו עשוי להשפיע על רוחו בתוך התחום של ספרותנו, אולי זלמן שניאור הוא בצבעיו הלוהטים, בציוריותו, בטמפרמנט התיאורי שלו, החם והיוקד.

ואמנם תיאור של חורגין הוא אקלימי־יוקד, חריף ומתובל; – אם התגורר בכפר הערבי או נתמצא בקרבתו, ממילא נתפלפל מריחותיו; ואם עשה שנים בתוככי טבריה המתבשלת בחומה – נמזג לתוך עטו מהחום הזה ומהתבשיל הקודח של ארחות חייה הדחוסים; עלה לעיר השוכנת בהר – ורואה גם שם את הטיפוס שנסתבל באוויר הרים ולחייו הסמיקו וכולו אומר – גוף ובריות־גוף. עם זה גברתנים אלו גבורתם מאפע, כי גם באכזריותם לוחמות השפתיים בשצף־קצף אך דם אינו נשפך – למעשה, ילדים מגודלים הם, ובכך קלע והבין יפה לנשמתו של יושב הארץ – פרי הערברב של כיתותיה ועדותיה השונות.

בכך נבדל הבדל יסודי ממשה סמילנסקי, המתאר ערבים רומאנטיים או מיהודה בורלא שמעלה את הרומאנטיקה הספרדית עד למעלה של אצילות. חורגין גורס לטעמו: בשוק המזרחי ההומה לנגד עיניו, עיניים מתלקחות ודברי־ריב פורצים על כל מדרך כף־רגל, – בשוק המזרחי הזה, המשמש רקע לחיי בית ורחוב בו הכל נדחק ונדחס עד לסכנת־נפש – בסוף־דבר הכל נכנסים חיים ויוצאים חיים ממנו. כאן מטייל יעקב חורגין ונהנה מהאקלים הערמומי־הפרימיטיבי, בו העלילה לעולם אינה מוגמרת ומשחקם של זקנים כצעירים הוא חייהם – אף־על־פי שהנפש היפה תסלוד מהם.

בתיאור זה של המשחק החי, לפרטיו וצבעוניו, יש וחורגין מתמסר עד להתבשמות עצמית, כאחד האומר: חכו־המתינו כמעט־קט והריני בוחש מין עלילה ססגונית, שיהיו בה מכל הגוונים והסממנים הטמונים עמי עד לעת־מצוא. והרי עלילת־גט עשוייה ברוב תכונה של ר' שמל’קה – זה הכועס ומתרתח על בת־זוגתו וגוזר בשעת ריתחא כי “מחר יהיה גט”: – – "בבוקר יצאו ללכת אל הדיינים – ר' שמל’קה לפנים, כבד, זועף, בלא מעיל – ואחריו רבקה־לאה, ידיה מכסות על פניה והיא בוכיה בלא קול. עד מהרה נזדנבה אחריהם לווייה גדולה: סקרנים, אילנות בודדים, בתים – – ואחדות מן הנשים הצטיידו לדרכן בזרעונים קלויים להגדיל הנאה ולהאריך רוח – – מכרים וקרובים ניסו להשפיע על ר' שמל’קה כי יחזור בו מהחלטתו – ולא הועילו – – תשובתו היתה אחת: גט יהיה! – – אך ככל שקרבו ההולכים אל בית־הדין, עלה והתגבר על ר' שמל’קה איזה פחד־פתאום. עתה התפלל בלבו, שמשהו יתערב בדבר וירצהו אל אשתו – ואין איש מנסה בכך – –

“סמוך למבוא האפלולי רמז ר' שמל’קה לאחד המלווים שיגש אליו ואמר לו בהסיבו את פניו מעל אשתו: שמעון, אמור לההיא, שאם תחזיר לי את מחצית הסכום אמחל לה… מסר השליח את הדברים ורבקה־לאה בוכיה ונשבעת שאין בידה מאום.. אם כן – פסק ר' שמל’קה – גט יהיה היום! – ואולם בעמדו בפתח בית־הדין והשמש שאלו לחפצו – נרתע קצת לאחור… לפתע נעורו בו רחמים על עצמו ועל רבקה לאה ושוב פנה ואמר: – שמעון, שאל אותה, אם היא מבטיחה לבלי לחטוא שנית! – מבטיחה. – באה תשובה בכיינית”, – וחסל..

כלום הענין אינו מזכיר מעין ליל “פזעה” בארצנו בימים ההם, כאשר נשמעו יריות רבות באשון־לילה וקריאות מלחמה מאהליהם של בדווים עד להטלת אימה – ולבוקר אין מוצאים אלא כבשה פצועה ברגלה כקרבן יחיד של המערכה הנוראה – בעוד האהלים הלוחמים שבו ושקטו כמו לא אירע דבר? – – אכן זה אקלים הבלבולים הבלתי פוסקים, הסכסוכים שאינם מסתיימים.. ישוב וארץ, בהם לא הנשק האחד מכריע אלא כמה מיני נשק: ערמומיות וכילאות, לשון הולכי־רכיל – אקלים בו אחד מנסה לעולם דרך של פשרה ומערים אפילו עליו, כביכול..

מכאן אל כפר ערבי קטן, – “שהוא נראה מרחוק כגל אשפתות או שברי טרשים, שכולו פזורי אבנים וכפות דקלים ותילי עפר מבאישים” – – כאן מעשה בגמלו של הפלח עלי. – “בהמה ענקית, באה בימים, מגודלת דבלולי צמר מזוהמים ומעוטרנים, אשר גידים עבים כעבותות של ספינה נתמשכו ונתבלטו לאורך בטנה וצווארה”. – קיצה של זו הגיע בעצם העבודה בשדה: "נצנחה (הבהמה) בבת אחת כהלומת־רעם על צידה, צווארה נשתכב על הרגבים – – עלי ניסה להכריח את הגמל בכוח אדנותו לשוב לתחיה ולחסוך לו הפסד דמים, אך הגמל לא נע שלא כדרכו בחייו… נמלך עלי ומיהר לביתו, הביא סיף ישן־נושן, קרא בשם אללה הרחמן והרחום וניגש לשחיטה – – עד מהרה נודע בכפר כי יש בשר למכירה ובאו מכל צד גבים נשים וילדים. מצאוהו לעלי כולו מסותר בתוך הבטן המבוקעה שלוע של מערה, גוזר נתחי בשר ומכריז תוך כך: מאכל מלכים אח־אח – – "

עם זה חש הסופר עצמו כי הוא מגיע עד מחנק באווירה מעובה זו של חיים שקועים בשפל ובמחשך – – אף הזכרנו לעיל כי קיבל עוד מפי העוללים את סוד הסיפור “המוצא מן הראש” ואיזה הוא? – – פוטר המספר מעל פניו את אבו־עוביד, את ר' שמל’קה ואת אליהו הקצב המגושם מטבריה ומפליג למרחקי עבר, בהם יש חופש לדמיון ויש אקלים נוח לתכונות אדם נעלות יותר מאותן המתגלות בעירומן בנסיבות הישוב המעורב – – וכן הוא בא לכתוב למען בני־הנעורים על “הקנאים הצעירים” ועל “ירושלים בלהבות” – והללו בולעים ברוב תשוקה: "כפר מולדתי שכן על הר נישא בארץ הגליל. מעל ההר נשקפה כל הארץ – החרמון הלבוש בשלגיו, עין הכנרת הכחולה, הררי הגולן והבשן במעטה ערפל – – אבי, יצחק הארבלי, היה ראש הכפר. ביתו בית אבנים לבנות הבהיק למרחוק – – שלוש פעמים בשנה היה אבי עולה ברגל ירושלימה בראש כל הגברים אנשי כפרו ובידו מטוב גרנו ואסמיו, תרומות ומנחות לבית האלוהים – – " – הסיפור שוטף ברגיעה קלאסית ואין ספק כי אותם קטנים אשר למענם נכתב – מאמינים וקוראים. –

תיארתי דרכו של מספר ארצישראלי, אשר אקלים הארץ גידל אותו אף הפקיד בידו חומר לעשות בו מעשה־יוצר. ואם בקורתנו הספרותית התעלמה ממנו משום־מה במשך ארבע עשרות שנות עבודתו הסיפורית, הריני להוסיף רמז מתוך סיפור שלו – רמז רוטט לדעתי – דווקא משום שהוא בלתי מושלם: מעשה בפרופיסור ליאונארדו, מנגן שנזדקן וחי בהשלייה, שמיתריו משתוקקים לנגן, לבו עורג לאהבה, נפשו כמהה לאצילות שהיא מעל לחייו העלובים – – מי יעודד אותו “להעיר את כינורו”! – ומי יעודד סופר להשלים את העבודה אשר עשה ויגיש לו דבר תודה של בני־הנעורים השותים מבארו – – –