“העברי הצעיר” כלום הוא דבר שבמציאות?

כלומר: אדם מישראל, שלא למד ב"חדר" במשך עשר שנים רצופות חמש־עשרה שעות ביום (ובחורף – אף בלילה) לימודים עבריים בלבד ולא טָעם טַעם מקל ורצועה של “רבי” מימיו; שלא היה “מתמיד” בוולוז’ין או בבית־מדרש של עיירה קטנה עד השנה השש־עשרה או השמונה־עשרה לחיָיו, ואחר כך “נתפקר” והתחיל מצפין “ספרים חיצונים” כביכול, תחת הגמרא וללמוד רוסית או גרמנית – ולהיות “משכיל”; שלא נתחנך באטמוספירה ספוגה ורוויה תורה ומצוות ויראת־שמים, ורק לאחר זמן ולאחר מלחמה עצומה באבותיו ובסביבתו פרק מעליו עול־מצוות ונעשה “חפשי” מהן, – אדם מישראל כזה כלום יכול הוא להיות לא רק יהודי (כזה הוא כל אדם מישראל, שלא הוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם הוא לא רק “גוי גמור” בדעותיו ובמעשיו, אלא גם “עם ארץ” גמור בעניני־היהדות), אלא גם עברי, כלומר, יהודי לאומי, יוצר ערָכים עבריים, מוקיר את העבר הלאומי של ישראל ומצפה לגאולה בארץ־אבות ולתחיית הלשון העברית בספרות ובחיים? ומה מהותו של איש עברי כזה? במה הוא קשור אל עמו? מה יש בו מן היהדות ומה – מן האנושיות? כלום יש לו שרשים בקרקע של אומתו והוא פרי קיים, שזרעו בו לדורות הבאים או – ספיח הוא, בא מכח־כחה של היהדות הישנה, וכשתפסוק היניקה הישרה ממנה אף הוא יעבור ויבטל מן העולם הישראלי? במלים אחרות: איש עברי כזה סוף הוא או התחלה?

על שאלות אלו נותנות תשובה מספקת תולדותיו ויצירותיו של שאול טשרניחובסקי.

 

I.    🔗

שאול בן גוטמאן טשרניחובסקי נולד בי"ט אב תרל"ה (8 לאבגוסט הרוסי 1875)¹ בכפר מיכאילובקה שבחצי האי קרים (פלך טאווריה). גם אביו, נולד בקרים, וגם־כן בכפר ־ בכפר בילוזורקה, שהיא סמוכה למיכאילובקה ושֶבצורת “בילובירקה” נצטיירה על־ידי המשורר באידיליה “ברית־מילה”: ובכן קרימי בן קרימי וכפרי בן־כפרי הוא המשורר שלנו. רק אמו בֵּילה בת שאול קארפ (שעל שמו נקרא המשורר), נולדה בחֶרסון. ואולם משפחתו של טשרניחובסקי ווֹהלינית היא על פי מוצאה. וכדאי להאריך קצת באבות־אבותיו של המשורר. הרבה מתכונותיו של טשרניחובסקי האדם, ועוד יותר מתכונות־יצירותיו ומנטיות־כשרונו, אפשר לבאר רק על־ידי תכונותיהם, מקום־מגוריהם ומעשיהם של בני משפחתו הראשונים.

אחד מאבות אבותיו ברח מווהליניה בימי השחיטות הגדולות של גוּנטה וזֵיילֶזניאַק. הוא דאג להציל את משפחתו מידי הרוצחים ולעצמו לא דאג. וכך כמעט שנפל בידי ההיידאמאקים. ואולם אכר אחד מכרו חמל עליו והחביא אותו בתוך ערֵמה של קש. ההיידאמאקים בקשו אותו בכל מקום ־ ולא מצאוהו; ופתאום נתקלו עיניהם בערֵמה זו, שנראתה חשודה בעיניהם. כדי להוָכח, שאין אדם חבוי בתוכה. דקרו בה ברומח. הרומח בא ברגלו של הנחבא, אבל גבור היה האיש וכח שלטונו על עצמו היה גדול כל כך, עד שלא צעק מעצמת־מכאוביו, – והדם, שיצא ממקום הפצע, נמחה בתוך הקש – ולא הכירו בו. האכר רִפֵּא את רגלו ושלח אותו לנפשו. נס זה, שנעשה לו, סִפר הניצל בכתב־יד, שנשאר בידי משפחת טשרניחובסקי, כדוגמתם של אותם “כתבי היחס”, שהם מצויים לרוב בין המשפחות המיוחסות שבישראל.

כל מי שבקי בשיריו של טשרניחובסקי יודע, כמה הוא מחבב את ערבות־אוקריינה וכמה אוהב הוא לתאר את הקוזאקים הזאפורוז’יים חייהם ומלחמותיהם. בלא ספק יש לחבה זו יחס אל מוצאו הנזכר. וגופו הבריא ורוחו האמיץ והתפעלותו מן הגבורה, בוודאי, אף הם ירושה הם לו מאבותיו.

זולת הגבור הווהליני הנזכר היו במשפחתו עוד בני אדם מצויינים באומץ־לב. אחיה של סָבתו עבד בצבא עוד בימי ניקולאי הראשון והלך עם הצבא לאונגאריה בשנת 1848. שם נפל בשבי ביחד עם פקיד־צבא אחד. האשימום ברגול והוליכום לתליה. הכיר אחד מן המורדים האונגאריים, שהיה יהודי, שאַף חייל “רוסי” זה יהודי הוא, ־ והציל את שניהם: נתן להם ידים לנוס על נפשם. אז הסתתרו על גגו של בית עזוב, וכשהרגישו בלילה, שעוד חייל אחד שם, ויָראו, שמא ימסור אותם אל האויב, חנקוהו. אך בבוקר פגעו בגדוד רוסי ונלוו אליו.

על קרובו זה של טשרניחובסקי עברו הרפתקאות הרבה בכלל. פעם אחת שטו הוא ואכר בדוגית מחֶרסון לאודיסה – והרוח נשאתם אל לב הים, ונשארו בדוגית כמה ימים בלא אוכל, עד שפגעו בספינה וניצלו. – וקרוב זה השתתף לא רק במלחמת אונגאַריה, אלא גם במלחמת־קוקז. ובעיר אחת צרו על החַיל, שעבד בוהקרוב, גדודי צָ’רקסים, וחזק עליו הרעב עד שאכל את סוסו – הוא האריך ימים מאד, ובסוף־ימיו נעשה אדם זה, שלכאורה לא היה אלא איש־מלחמה, כמעט “טולסטוֹיָני” – ההפך ממה שהיה קודם־לכן. כפי הנראה, היתה בגבור זה רוחניות עצומה. הרי כל אומץ־לב אמתי אינו אלא רוחניות במובנה האמתי, שלא נתגלתה אלא בצורה גשמית.

ואף בן־דודה של אמו היה גבור. הוא היה מחזיק בית־מרזח. פעם אחת לא רצתה שיירה של “חוֹחולים” (בני רוסיה הקטנה) לשלם לו דמי לינה ויין־שרוף, – ואז הכה הוא האחד את כל החבורה והכריח אותה לשלם את המגיע ממנה; כשֶׁשִׁלֵּם לו ה"זקן" שבהם את המגיע לו מהם אמר לו: “יותר מדאי נִתַּן לך (כח וגבורה) ובבת אחת ינטל ממך”. ומסורת היא במשפחתו של טשרניחובסקי, שבאותו יום לאחר שנה חלה ברגליו ובידיו ושכב תשע־עשרה שנה על מטתו בלא שהיה יכול להניע יד ורגל.

ואחיו של סָבו חי יותר ממאה ושלש עשרה שנה וחגג חגיגה שניה של “בר־מצוה”.

ממשפחה בריאה בגופה כזו יצא המשורר העברי החסון והאמיץ שלנו, שהוא מעריץ את הכח ואת הגבורה בכל גילוייהם.

ואולם היו במשפחתו אף אנשי־רוח, שמבארים את כחות־נפשו של המשורר.

אבי־אמו, ר' שאול קארפ היה “משכיל” ו"אפיקורוס", יָדע צרפתית ואיטלקית וכתב עברית. הוא חבב את שירי־אוקריינה ותרגם מהם לעברית. הוא אהב את הנסיעות והיה גם בתורכיה.

בן דודו של אביו היה שוחט, וביחד עם זה – “אמן יד” נפלא. היה עושה בזהב ובכסף. מנורת־חנוכה עשה לו כתבנית־ה"משכן". מעל ראשו של בן־האווז הזכר היה מסיר את רצועות־העור הקטנות שמצטיינות ביפי נוצותיהן, ומהן עשה לו מעיל. והוא חבר ספר “שקל־הזהב”, שהוא פירוש לפירוש, שכתב אבי־אביו לאיזה ספר. גם משוררנו היה אמן־יד נפלא בילדותו, וכשנעשה רופא בחר לו את הכירורגיה למקצועו המיוחד. ירושה הוא לו דבר זה מבן־דודו השוחט.

סָבָתוֹ אלקה זכתה לאריכות־ימים והיתה מיַלדת שלא על מנת לקבל פרס. בשכרה היתה חותכת את צפרניהם של הילודים ומקשרת אותן בחוט, עד שנעשו ברבות הימים כעין מקלעת ארוכה, שצִוְתה להניח אחר פטירתה אל תוך ארונה. – ואולם דודתו היתה אחת מן הסטודֶנטיות הראשונות ברוסיה, נתפסה למלכות ונשלחה לסיביריה. את דודתו זו נפגוש עוד במרוצת־תולדותיו: היא היא שטפלה בחינוכו הראשון.

זוהי ה"מו’תולוגיה" של “משפחת־טשרניחובסקי”, כמו שהמשורר עצמו קרא אחריהם לכל הידיעות הללו על אבות אבותיו וקרוביו, שיש בהן אמת ודמיון כאחד². היא מבארת רישומים לא־מועטים גם בצורתו האישית וגם בצורתו הספרותית, ועל כן לא נמנעתי מלהביאה בזה. מכאן ואילך מתחילות המאורעות של חייו העצמיים.

כבר אמרתי, שנולד בי"ט אב תרל"ה ושאביו גוטמאן גם כן נולד בכפר קרימי ואמו בילה היא מחֶרסון. אביו ואמו ־ עד כמה שעלה בידי לחקור ולדרוש מפי יודעיהם ומכיריהם פנים אל פנים – שונים היו בתכונותיהם זה מזו תכלית שינוי. אביו היה איש ישר ותמים, רחוק מהתחכמות, יודע־תורה ושומר־מצוה, אבל לא אדוק ולא קנאי, דוגמת רובם של חובבי־ציון משנות־השמונים למאה שעברה. כל בני־הכפר, כיהודים כנוצרים, היו אוהבים ומכבדים אותו על ישרו. ה"זקנים" שבין אכרי מיכאילובקה היו אומרים עליו: “Taкoro, як вин, ныма ни миж наших ни миж ваших” (“אדם שכמותו אין לא בין משלנו – הנוצרים – ולא בין משלכם – היהודים”). אמו, להפך, היתה אשה משכלת, עֵרה, פקחית, בעלת נפש פיוטית, קרובה ברוחה אל אחותה הסטוּדֶנטית, אוהבת להַלך עם החיים, אוהבת את הפרחים ואת הקריאה ואת הזמרה. יפה ועליזה היתה בנעוריה, ועוד לפני חמישים שנה אהבה לקרוא ירחונים רוסיים, מה שהיה אז דבר יקר־המציאות בין הנשים היהודיות, ובפרט – בכפר. ומתוך שתי התכונות ההֶפְכִּיות כמעט הללו, ומתוך שתי המשיכות השונות של האב לצד היהדות והלאומיות העברית, ושל האם לצד ההשכלה והרוסיוּת – יצא משורר בעל רגש דק ובעל רוח עליזה ישר ביחסו אל הטבע ומלא חמדת־החיים, – משורר, שחינוכו היה עברי וכללי כאחד ואנושיותו לא בטלה את לאומיותו.

לשאול קדמה אחות אַחת, שמתה בינקותה, וכן מתה אחות אחת, שנולדה אחריו, ועל כן היה זמן ידוע בבחינת “בן יחיד” ומיראה שמא ימות אף הוא, עשו לו אבותיו, על פי עצת־רבים, עגול מארבעה מטבעות של כסף, שקבלו מאַרבעה זוגות של חתנים וכלות, שאבותיהם ואבות־אבותיהם עדיין הם בחיים. הם לא האמינו בהבלים ובעצמם היו מלגלגים על ה"שמירה" המשונה, אבל הם שמעו לעצתם של המהבילים על פי הכלל: “אם לא יועיל לא יזיק”. ועד שעמד שאול הקטן על דעתו וראה, שאך הנערות נושאות עגילים, היה יוצא בתכשיט משונה זה באזנו הימנית.

וכאלו גזירה נגזרה, שיהא משוררנו “תינוק שנשבה לבין העכו”ם", עוד משחר־ילדותו. הוא היה חביב מאד על נערות־הכפר, שהיו נוטלות אותו אל ביתן, באופן שכמה פעמים היתה אמו חרדה ובהולה עליו ומדַמה, שהצוענים זכו בו. ונפלא הדבר: כשהיו רוצים להקניטו, היו קוראים לו אז “יווני מלוח” (грекЪ Coлeный) נבאו ולא ידעו מה נבאו: הרי ילד זה עתיד היה לטעת שירה יוונית על אדמת־ישראל.

אבל לא רק הנערות הכפריות היו מחבבות את שאוּל הילד. אף אמו ודודותיו היו אוהבות אותו מאד ומטפלות בו הרבה: ילד יפה ופקח היה. וסביבה זו של נשים השפיעה עליו והיה כרוך אחר החתולים וה"בובות", כילדה ממש. אבל כשֶגדל מעט התגבר בו “יסוד־הזכרות” והוא דבק בסוסים ובכלבים. במשורר גמור מעורבים שני היסודות הללו – “יסוד־הזכרות” ו"יסוד־הנקבות" – זה בזה. מי שאין בו רוך של נשים ועוז של גברים כאחד לא יהא משורר גדול לעולם.

בבית כפרי קטן נולד המשורר, שגַן מֵצל היה סמוך לו, ובגן היו פרחים הרבה: פֶרג, צפורן, זקן־המלך, ועוד, ועוד, – כל אותם הפרחים, שאנו מוצאים בשיריו של המשורר העברי הראשון, שלא הסתפק ב"שושנים" ו"חבצלות" בלבד מפני שאך הם מצויים ב"שיר־השירים". גן זה אהב שאול הילד עד מאד והיה מבלה בו הרבה שעות ביחד עם מִשְׁקָה חברו.

אחר כך יצאו אבותיו של שאול לדור בבית אחר. אף שם היה גן, ואף שם שתלה אמו, שכאמור, היתה בעלת נפש פיוטית, פרחים מרובים ושונים. אבל יותר מן הגן פעל עליו כאן – בית־הקברות, שהיה במרחק של עשר פסיעות מבית זה. המשורר, שהוא אוהב את האור ואת השמש ואת השושנים, היה מבלה שעות על ימים בבית־הקברות ביחד עם בני־דודו ומבקש שם עצמות־אדם. אף בית־הקברות לא היה נורא לו והיה חלק מן החיים בשבילו. בדשא הגבוה היו הילדים מוצאים לִפְרָקִים נחשים והיו מאמינים, שהם באים מן הקברים. ביחוד פעלה עליהם חורבת־מצבה של אבן־גזית, דבר יקר־מציאות בכפרים הקרימיים. שמועה שמעו, שעלמה צעירה נקברה שם ושבלילה באו שודדים ושללו את כל תכשיטיה. ובסקרנות ובחרדה היה הילד המתרשם מסתכל בבור שבתוך החורבה.

“בן חמש־שנים למקרא” – לא, שאול טשרניחובסקי, כשהיה בן חמש, למד לקרוא – רוסית; ואך כשהיה בן־שבע למד לקרוא עברית. לקרוא רוסית לימדה אותו דודתו הסטודנטית הנזכרת למעלה ולקרוא עברית לימד אותו אביו. וכמה משונה הוא חינוך זה מחינוכם של כמעט כל הסופרים והמשוררים העבריים! – כמה משונה הוא חינוך זה מחינוכו של ביאליק, למשל, שלמד לקרוא רוסית אך בגנֵבה ואך לאחר שכבר היה “בקי בכל חדרי־תורה”! –. ואף כשהתחיל הילד בן־השבע ללמוד עברית לא עמד על גביו מלמד זועם ולא “שִנן” לו את האלפא־ ביתא במקל וברצועה. כדי שיזכור את צורת האותיות היה שאול עצמו עושה כצורתן מעיסה ואופה אותן בתנור כשהיו מסיקים אותו בערבי החורף. והוא אומר ב"רשימותיו": “מעטים הדברים, שנעמו לחכי מאז ועד היום, כאותן האותיות, שאפיתי אני”. הוא קיֵם בעצמו: “אכול את המגילה הזאת”.

לאחר זמן מועט, כשהתחילה שנתו השמינית וכבר ידע לקרוא גם עברית. מסרו אותו ועוד כעשרה ילדים, רובם מקרוביו, בידי מורה. ואולם מורה זה, יותר משלימד לתלמידיו את הלשון העברית, הורה אותם, כיצד נוהגים בסוס וכיצד רוכבים על גבי החמור. אבל אף את הלשון העברית התחיל ללַמדם – מן ה"מיתודות" – דבר, שלא נשמע כמותו בימים ההם. ומספר “מסלה־חדשה” לוולפֶּר שהיא “מיתודה” גמורה ללמד עברית בתרגום רוסי, קבל המשורר את ידיעותיו העבריות הראשונות. במשך הקיץ שינן כאלפַּים מלות עבריות בתרגום רוסי וכל־כך הצליח בלימודו זה (שהרי כבר ידע רוסית כהוגן), עד שנעשה עזר להמורה: כל חביריו היו יושבים על מעלות הסולם והוא היה יושב על כסא לפניהם והיה “שואל את השעור”. ודבר זה היה מביא את הילד לידי זחיחות־הדעת.

כשעבר הקיץ ושאול כבר סיים כמעט את כל “מסילה חדשה” ואלפַים מלות עבריות היו לו כמונחות בקופסה, החליטו אבותיו, שצריך ללַמדו גם “חומש”. ואמנם, במשך החורף עבר על בראשית, שמות, במדבר ודברים. הוא התחיל מ"בראשית" ולא מ"ויקרא", כמו שהיה נהוג אצלנו. יתר על־כן: הוא לא למד “ויקרא” כלל: אבותיו החליטו, ש"ויקרא" אינו לימוד לילדים בזמן הזה.

לאחר זמן־מה באו לכפר־מיכאילובקה שני מורים ליטאיים, שהיו חובבי־ציון הראשונים בכפר זה, יסדו בו אגודות, הביאו לתוכו ספרים עבריים והעמידו בו דור של יודעי־עברית.

המורים העבריים של שנות־השמונים היו טפוס מיוחד במינו, שעדיין לא נצטייר בספרותנו היפה. אלה היו היורשים האמתיים של טובי־המלמדים: כל אהבתם של אלה האחרונים לתורה נשתפכה אצלם לתוך לימוד־הנביאים וכל יראת־הכבוד, שהרגישו המלמדים אל התלמוד נהפכה אצלם לאהבה עצורה כאש בעצמות אל הלשון העברית – הלשון הלאומית, ה"שרידה היחידה", “שפת מלכינו ונביאינו”, “שפת ארץ אבותינו” – זו הארץ שאהבו המורים הללו אהבת־נעורים אהבת־אשה, אהבה של חלום מלכותי קרוב־רחוק… הם היו העפרונים הראשונים מבשרי שחר־התחיה: הם הם שיצרו את כל הרומאנטיקה העדינה, בעלת הכנפים הנחפות בירקרק חרוץ, של חבת־ציון, הם הם שסייעו להספרות העברית החדשה לקבל צורה אירופית ולֵיִעָשות לאומית־אנושית, מלאה רוך ורגש ויופי טבעי, והם הם שהורו את הלשון העברית כמו שמוֹרים כל לשון חיה, ובאהבתם ללשוננו, שלא ידעה גבול, הצליחו לטעת אהבה עזה בלבותיהם של תלמידיהם לה ולספרותה, – אהבה, שלא נרתעה לאחוריה מפני הברק והעושר של לשונות אחרות, שאַף הן היו ידועות להם ולתלמידיהם. להפך, ידיעה זו היא שגרמה להם “לקנא קנאת־שפתנו” ולהשתדל, שתהא אף היא לא־נופלת מן הלשונות האחרות, החיות והעשירות. מורה חובב־ציון כזה הקנה גם לי את הלשון העברית מתוך “אמון פדגוג” ו"גן־שעשועים" ואך הוא שגרם, שאֵרשתי לי את הלשון העברית לעולם ואֵרשתיה לי באמונה… ומורה כזה הקנה לספרותנו אותו כשרון רענן וחדש. אותו “נטע זר לעמו, ציץ נכרי לַכּל”, שֶׁשמו שאול טשרניחובסקי.

שני מורים עבריים באו למיכאילובקה, כאמור, והם חִלקו ביניהם את הלומדים עברית. האחד לקח לו את הלומדים עברית בז’אַרגון והשני – את ה"אריסטוקראטים", שלמדו עברית ברוסית. בין אלה האחרונים היה גם שאול טשרניחובסקי. ובית ספר גמור סידר לו מורה זה, “קלאס” – בלשון התלמידים – לכל פרטיו וחוקותיו, עם “תורנים” ו"תלמיד ראשון" ו"ציונים" כנהוג. שאול היה ה"תלמיד הראשון" כמעט תמיד; ובנוגע לציונים, היה מיטיב כל כך ללמוד עד שהציונים הרגילים לא היו מספיקים לו והמורה הוכרח להמציא ציונים טובים מאלה, שיציינו את הכשרון היוצא מן הכלל של תלמידו החביב. – לאחר שהתלמידים כבר ידעו את הלשון העברית מתוך ספר “מסילה חדשה”, התחילו לומדים דקדוק מתוך “מורה־הלשון”, ואחר־כך – אף מתוך “תלמוד לשון עברי”. וכדי להתרגל בכתיבה עברית היו התלמידים מצוּוים להכין בכל יום תרגום מרוסית או “חבור” מקורי. מאחר שהילד שאול, שיָדע רוסית יותר מעברית חבב מאד את ספר הקריאה הרוסי Poдноe Cлово, תרגם אותו כולו עברית. בתור ספר קריאה עברי שימש לשאול הקטן “גן־שעשועים” של אהרון רוזנפלד, ששימש ספר קריאה גם לי בילדותי. ספר זה אהב שאול עד מאד והוא יָדע על־פה את כל השירים היפים שבו. “כשאני שב לביתי ־ אומר המשורר ברשימותיו³ – אני מעלעל בו. וכמה זכרונות עולים עם כל עמוד ושורה שבו: זכרונות־אורים ואסונות פעוטים, ובכל זאת מרים כל כך… עתה מצאתי בידי אחי ‘גן־שעשועים’ במהדורה חדשה, כרסני, והבטתי עליו כילד המסתכל בדוד זר. קראתי בו ומצאתי, כי שלי הצנום בכריכתו האדומה והיפה, שעשה למעני הכורך משום חבה יתרה, עולה כל כך על הכרסני החדש”…

אהבה עזה להלשון העברית נטע המורה בלבו של תלמידו החביב. וכדי לעשות לו נחת־רוח היה המורה קורא עמו, לאחר שעות הלמוד, בספרים עבריים שונים. הראשון שביניהם היה “עמק־הארזים” בתרגומו של א"ש פרידבֶּרג נוראותיה של האינקוויזיציה, שהן מתוארות בו בסגנון מקראי אדיר ומהַלֵךְ־אֵימים, פעלו על המורה והתלמיד כאחד ושניהם היו יושבים וקוראים בספר זה – ובוכים… אחר־כך קרא עמו את ספריו של מאפו, כנהוג, ומה שלא היה מן הנהוּג ־ אחדים מספרי־ריב"ל, ועוד. בעצמו קרא שאול את הספר “סדר־הדורות” במשך החורף תרמ"ו, וכדי להבין בו למד מעצמו את כתב־רש"י, שבו נדפס ספר זה (הרי שלא למד עד אותו זמן “חומש ורש”י" – דבר שלא נשמע כמותו בנוגע לילד מקבל חינוך עברי בימים ההם!). מן הכתוב ב"סדר־הדורות" העסיק אותו ביותר ענין “גלגול־נפש”. והילד היה משתקע בשאלה: “גלגול־נפשו של מי היא נפשו שלו?” – וכשֶלמד את כתב־רש"י נִסה מורו ללמדו “רש”י על החומש". אבל שאול הילד לא אהב את רש"י: “הכל בעיניו קושיה בשעה שהכל בספורי־המקרא היה כל כך יפה וברור!” – ואולם ה"חומש" הרי הוא צריך לפירוש. ובכן נסה המורה להלעיטו “ביאור” במקום רש"י, אבל גם ל"ביאור" לא נודעה חבה יתרה מן המשורר לעתיד־לבוא. אז התחיל המורה מלמד אותו “עין־יעקב” – ואותו למד שאול בחפץ לב בבית־הספר ואף אחר־כך כשֶׁכְּבר התחיל מדפיס שירים. מכאן – נוסף על מה שלמד מתוך קריאה בספרות החדשה, וביחוד מתוך ספוריו של מנדלי מוכר־ספרים, שטשרניחובסקי הוא אחד ממעריציו היותר גדולים – למד את הלשון התלמודית, שבה כתובים חלקים הגונים מן ה"אידיליות". את ה"תלמוד" אין טשרניחובסקי יודע אלא מעט מן המעט. רק ט"ז דפים ממסכת ברכות למד בילדותו – והוא מתגאה ב"למדנותו" זו. אבל בספרות העברית החדשה הרבה לקרוא, ואת התנ"ך הוא יודע ידיעה עמוקה ומרבה לקרוא בו גם עתה. לדעתי, החסרונות שבסגנונו העברי, שהכל מרגישים בהם באים לא רק מתוך מה שלא הרבה לעסוק בתלמוד ומפרשיו, כביאליק וחביריו, אלא גם – וביחוד – מפני שהרבה לעסוק בתנ"ך ביותר. הסגנון המקראי מלא הוא (אם נשפוט מתוך הכללים הקבועים של הדקדוק העברי המקובל בימינו) שבושים וסֵירוסים ואי־דיוק וצורות משונות – וטשרניחובסקי למד אל דרכו של סגנון זה לא רק במעלותיו – עזוזו וקיצורו ומריצותו – אלא גם בחסרונותיו: אי־דיוּקו ומשפטיו קשֵי־ההבנה. בסגנונו של טשרניחובסקי יש לא “עם־ארצות” או התרשלות, אלא צורות ארכַאיסטיות ומשפטים משובשים בכוונה ושלא בכוונה, מתוך התדמות לסגנון־המקרא. דוק ותמצא.

לאחר שבית־הספר העברי העניק לשאול ידיעות עבריות הגונות, דאגו אבותיו לחינוכו הכללי ביותר. ומפני שלא היה בכפר בית־ספר רוסי לנערים נתנוהו לבית־ספר רוסי לנערות. אך שני נערים היו בבית־ספר זה בין המון הנערות, שהיו ביניהן גם גדולות־ביחס. טשרניחובסקי גדל בחברת־הנערות, ודבר זה לא נשאר בלא השפעה על התפתחותו. הנערות הגדולות היו משתובבות מאד, ואת שני הנערים היו שָׂמות מטרה להשתובבותן: היו מלעיגות עליהם ומַכות אותם; אבל סוף סוף הורגל על ידי כך לראות בנערות לא איזה מין משונה של בני־אדם, שהיֵצר מגרה ומושך אליהן ושמפני־כן דוקה מבטלים ומבזים אותן הנערים הקרובים לבגרות, באופן שהמשא־ומתן עמהן נעשה אחר־כך, בשנות־הבגרות, “לחם־סתרים” ו"מים־גנובים" – אלא בני־אדם ממין אחר, שהיחס אליהן טבעי וחפשי הוא אף לאחר שהלב נמשך אחריהן לאהבה. מי שבקי בשיריו של טשרניחובסקי יודע, שאין כמותו מבין לתאר את האהבה הרכה והעזה, ואפילו את התאוה הטבעית, ש"רשפיה – רשפי־אש שלהבתיה", אבל אין הוא מתאר אותה התאוה האפלה, הבלתי־טבעית, השוכנת בתהום־הנפש כאנומאַליה משונה, שתֵּארו, למשל, בֶּרשאדסקי בספוריו ושניאור ויעקב שטיינברג בשיריהם. טשרניחובסקי יודע לתאר את התאוה האדומה, אבל לא את התאוה השחורה, את התאוה האנושית, אבל לא את התאוה הבהמית… ודבר זה יש לבאר במַה שמעולם לא גדרו את דרכו ובמה שגדל בחברת־נערות.

בבית־הספר הכללי הצטיין בידיעות־הטבע, בגיאוגראפיה ובהיסטוריה והרבה לצייר, עד שדבר זה עמד לשטן על דרך־לימודיו. ביָדי נמצא עד היום ציור יפה אחד מימי־ילדותו של טשרניחובסקי, שמתחתיו נכתב אחד משיריו הראשונים: “משאת־נפשי”, שנדפס ב"השרון" של ג. באדֶר (קראקה תרנ"ג). גם בזה, כמדומה לי, יחיד הוא טשרניחובסקי בין המשוררים העבריים. משורר עברי – ועושה לו כל פסל וכל תמונה…

בבית־ספר זה למד טשרניחובסקי גם גרמנית והצטיין אף בה ולעומת זה לא הצטיין בתורת־החשבון, שאחר כך עשה בה חיל.

עוד קודם שיָדע את האותיות העבריות כבר קרא ספרים רוסיים. הספרים הראשונים שקרא היו: קובץ־שירים של המשוררים הקלאַסיים עם ציורים נחמדים מאד ו"רובינזון קרוּזו" בהוצאה מהודרת. אחר כך קרא את… “האמלט” ו"מאקבֶט" של “שֶכספיר”. קשה לדעת מה היה יכול ילד בן שמונה להבין במחזות גאוניים אלה; אבל המשורר מעיד ברשימותיו, שהם פעלו עליו פעולה עזה. את המערכה ב"מאַקבט", שבה מתאספות שלש המכשפות, זכר על־פה במשך הרבה שנים, מפני שכמה וכמה פעמים עבר על הספר וחזר ועבר עליו. ולעומת זה טבעי הוא הדבר, שהיה חביב עליו ספרו של גריגוריוב: Tpи цpироды (שלש המערכות של הטבע), שירש מדודתו הסטודנטית; והמשורר אומר ברשימותיו: “אני מאמין כי עוד מאז קננה בקרבי אהבה לתולדות הטבע”⁴.

ובאותו חורף, שבו קרא עברית את “סדר־הדורות” בכתב־רש"י ומחשבתו היתה טרודה בענין “גלגול־נפש”, קרא ברוסית בתרגום פרוזַאי את “איליאס” ו"אודיסיאה" של הומירוס, שתרגם לאחר שנים לעברית. זה לעומת זה…

בכלל הרבה משוררנו לקרוא בילדותו “מכל הבא בידו”. הוא קרא את ספריהם של ז’ול־ווירן ז’אקוליו ומיין־ריד, את “מונטֶה־קריסטו” את “מסתרי־פאריז”, את “מסתרי חצר־מַדְרִיד”, ועוד ועוד. הוא היה קורא עד לשכרון. בלילה, כשהיו הכל ישֵׁנים, היה קם וקורא על מטתו. והקריאה הלהיבתו ועשתה אותו בעל דמיון. ביחוד ניכרים רישומיה על המִשְׂחקים שלו, שתפסו מקום חשוב בילדותו. הבה, נִתֵּן למשורר לדבר עליהם בלשונו, כמו שהיא ברשימותיו:

ב"מו’תולוגיה" של משפחת־טשרניחובסקי ראינו, שזקֵנו, אבי־אמו של שאול היה “בבחינת סופר עברי”. זכרונו של זקנו זה עורר תשוקה עזה בנכד: להיות “סופר”. דבר זה נעשה האידיאל של שאול הקטן לאחר שקדם לו האידיאל להיות שר־צבא, תייר, הודי אדום־עור, ועוד. אבל לכתוב שירים עבריים נתעורר מתוך הקנאה, שקִנא ללשוננו הלאומית. ל"שיר" חשב אז כל מה שאפשר לשיר, פשוטו כמשמעו; ודאב לבו הקטן לראות, שבעברית אין שירים ממין זה: שירים מוּשָׁרִים בעל־פה ממש. אז תרגם עברית את השיר של פושקין Птичка Божія не знаетъ (“צפור־יה אינה יודעת”), – אבל למרות כל יגיעותיו לא עלה הדבר בידו, שיהא התרגום עלול להיות מוּשָׁר. אחר כך מצא ב"גן־שעשועים" מה שבקש: שירים עבריים – ולא היה קץ לאשרו. כמה אהבה ללשוננו היתה בילד זה, שלא למד ב"חדר" ולא בִלה כל ימיו בעניינים עבריים, שמתוך כך תהא העברית מתחבבת עליו, ולהפך יָדַע רוסית יותר מעברית ומצא בספרות הרוסית מה שביקש גם בספרות העברית – ולא מצא בה! ועתה יבואו־נא הרומאנטיקים שלנו ויאמרו, שהחינוך הישן דוקה יכול היה לגדל עבריים גמורים בישראל וכשֶׁיָבוא הקץ למלמד ורצועתו, לתרגום: “ויקרא – און ער האָט גערופען ה' גאט” וללימוד “שור שנגח את הפרה” במשך חמש־עשרה שעות ביום – תאבד תורה מישראל! –

כשֶׁמָלאו לטשרניחובסקי עשר שנים (בי"ט אב תרמ"ה) נתן לו מורו העברי מתנה יפה: “שירי בת־ציון” למיכה יוסף לֶבֶנזון ושיר ארוך ומלא תהילות ותשבחות לתלמיד החביב על גביו. על השׁירים הרכים והיפים האלה של מיכ"ל המשורר האירופי הראשון בספרותנו החדשה, עבר טשרניחובסקי כמה פעמים. ואין ספק לי, שהם השפיעו עליו השפעה עצומה. בשירי־הטבע ובשירי־האהבה של טשרניחובסקי, ביחוד בשיריו הראשונים, מורגשים רוחם וסגנונם של שירי־מיכ"ל; וקודם כל מורגשת נטיתו של מיכ"ל לכתוב בלשוננו העתיקה שירים חדשים באמת, חדשים בתכנם הכללי והחיוני וחדשים בלשונם הרַכה, הנוחה, האירופית לגמרה, שאין בה מליצות יתֵרות ואין בה פסוקים קְשֵׁי־הבנה. המורה שנתן לטשרניחובסקי את שיריו של מיכ"ל, עשה דבר גדול, שלא פִלֵל בעצמו לתוצאותיו. טשרניחובסקי נעשה יורשו הרוחני של מיכ"ל.

ב"האסיף" ו"בכנסת־ישראל" קרא שאול גם את שיריהם של מ. דוליצקי ושל המציי"ר מאַנֶה, שאף הם היו חדשים בתכנם וברוחם והיו קרובים לשיריו של מיכ"ל; ואף מאנה השפיע על המשורר־לעתיד השפעה לא־מועטת.

וכשמלאו לטשרניחוסקי אך שתים־עשרה שנה חבר דראמה וכתב פואֶמה גדולה בשם “אוריה החתי” עם ציורים שצייר בעצמו. בפואמה זו יצא נגד דוד וצדּד בזכותו של אוריה החתי. “איני יודע מדוע – כותב המשורר ברשימותיו –, אבל מאז היתה טינא בלבי על כל המפורסמים אצלנו לקדושים וטובים, למרות כל הרע שעשו, וחשבתי, כי רבות העלימו מאתנו למען הצדיק אותם ולהרשיע אחרים. – וכן הייתי תמיד מצדד בזכותו של שאול. ויוכל היות, כי השם גרם”⁶.

כבר אנו רואים במשורר־נער זה את מחברם של “מחזיונות נביאי־השקר”, את מעריצם של ה"בריונים" ו"הפריצים", את “חסידו” של בר־כוכבא.

אבל לא רק שירים כתב אז. לאחר שהתלמידים בה"קלאס" של המורה העברי היו מצוּוים להכין בכל יום תרגום או חבור, כאמור, הוצרכו לעתים תכופות לעזרתו של מִלון רוסי־עברי. בידיהם היה מלונו של יהושע שטינבֶּרג במהדורה הישָנה שלו, שבו היתה מתורגמת, למשל, המלה “שוקולאדה” בשלש המלות העבריות: “עסיס אגוזי־פרך” והמלה Bишневка – “יין־שרוף מהול במיץ יין־דובדבן”, וכדומה מן התרגומים ה"קצרים" וה"מדוייקים". בתור נער, שהלשון העברית היתה לו כמעט לשון חיה, הרגיש שאול הקטן בחסרונות הללו – והחליט לחבר מלון חדש. הוא התחיל לעסוק בו, אבל לא גמר אותו. זו היתה העבודה הספרותית הראשונה שלו.

אחר כך נגש לכתוב “תולדות העם העברי”. המשורר אומר ברשימותיו: “מתגאה אני בזה שהחילותי את תולדות־ישראל מספר־יהושע: על חמשה חומשי־תורה הבטתי כעל האודיסיאה”. חפשי כל־כך היה הילד ביחסו לכתבי־הקודש. הוא אהב אותם בכל חום־לבו הרך, אבל שכלו לא הוגש לנחושתֵּי־המסורת. ועוד בדבר אחד מתגאה המשורר: "את האלפא־ביתא המצויירת הראשונה אני עשיתי בבואי ללמד את אחותי עברית הכינותי אותה. הורי לא חפצו באָבדנה והשנה⁷ ראיתיה ומצאתי בה רק את החסרון האחד הזה: משום שלא מצאתי בכתבי־הקודש מלה מתחלת בט' (שאפשר יהא לציירה), ציירתי יונה (תור) ורשמתי “טור”.

גם רומאן התחיל לכתוב – מחיי־הודו או מחיי־ערב, אבל אף הוא כה"מִלון" וה"היסטוריה", נשאר באמצע כתיבתו –.

כנהוג בכל בית־ספר מתוקן, היו “מוציאים” אף תלמידיו של בית־הספר העברי, שבו למד טשרניחובסקי, עתון – עתון עברי, מתחילה בשם “המשמיע” ואחר־כך – בשם “מודע־בית־הספר”. בעתונים הללו השתתף שאול בתור ראש וראשון.

בבית־אביו של שאול היו מקיימים את המצוות המעשיות, ביחוד את אלו שיש בהן לחלוחית של שירה. אבל לא היו מדקדקים בהן ולא היו מקפידים עליהן. לא היה כאן מקום לכפייה של קיום־המצוות על הילד שהיטיב כל כך לתאר המסַפר ש. בן־ציון בציורו “נפש רצוצה”. שאול פסק מלקיים את המצוות כשאך עזב את בית־אביו. אבל תמיד שמר בלבו חבה יתרה אל המנהגים הדתיים הפיוטיים שלנו, שסִפקו מזון לדמיונו העז ולרגשו החם. קִראו את “הקפות”, את “בששי בין הערבים”, את “אמנון־ותמר”, את “ברית־מילה”, את “לביבות מבושלות”, ועוד, ותראו, כמה הוא מחבב את ההקפות בשמחת־תורה, את בית־הכנסת. את עונג־שבת, את חנוכה ופורים, את פסח, שבועות וסוכות ועוד. בכמה וכמה משיריו נלחם המשורר בהתאבנות שבכמה וכמה מן ההשקפות היהדותיות; אבל באותה שעה עצמה הראה בהרבה מהם, ביחוד ב"אידיליות", שהיהדות היא תורת־חיים ושיֵש בה ששון־החיים: שמחה של מצוה. מעולם לא התרעם על הדת הישראלית אף אם נלחם בה. מעולם לא הורגשה בשיריו שנאה כבושה אליה, כמו שהיא מורגשת, למשל, ב"מחנים" ו"עורבא פרח" של ברדיצ’בסקי. זכר לשירה שבמנהגי־הדת נשאר חי בלבו. הרי זה כמו שאמרתי במקום אחר: כשנמצאים פרחים ריחָנִים בבית במשך זמן מרובה, אף אם אחר־כך מוציאים אותם מן הבית, שוב אין ריחם מתנדף מיד והוא נעשה דק ביותר⁸. וריח דק זה של שירה דתית עולה אלינו מתוך הרבה שירים טשרניחובסקאיים גמורים.

מעט־מעט נעשה צר המקום להילד בעל־הכשרון ומרובה־הידיעות בכפר, שאפילו בית־ספר כללי הגון לנערים לא היה בו. נמלכו אבותיו בדבר והחליטו להכניסו לבית־הספר הפרטי למסחר, שנוסד אז באודיסה על־ידי הפריוואַט־דוֹצֶנט חיים הוכמאן בשביל ילדי־ישראל ביחוד. רצו אבותיו, שילמַד למודים כלליים, אבל, לכל הפחות, בבית ספר עברי. ואמנם, בשנת 1890, כשמלאו לו י"ד שנים, בא לאודיסה ונכנס לבית ספר פרטי זה.

ואז מתחלת תקופה חדשה בחייו.

 

II.    🔗

באלול תר"ן נכנס שאול טשרניחובסקי לבית־הספר הפרטי למסחר של הוכמאַן ובחורף תרנ"א התוודע אלי.

הימים – ימי “שפתנו אִתָּנו”, שנוסדה באודיסה על־ידי המנוח י"ל בן־דוד לשם תחית־לשוננו בדבור בעקבותיה של “שפה ברורה”, שנוסדה בירושלים. והימים ימי “ספרי־אגורה” של בן־אביגדור בווארשה ומאספיו של זאב יעבץ בירושלים. ובאודיסה התחילה מתרקמת אז חבורת־סופרים חדשה, שבא־כחה השמיע זמן מועט קודם־לכן את “לא זה הדרך!” שלו, יסד את אגודת “בני־משה”, הוציא את ה"כוורת" ועורר להוציא את “פרדס”. צעיר הייתי אז מאד, אבל כבר השתתפתי ב"שפתנו אִתּנו". התמכרתי לחבת־ציון וכל נטיה חדשה בספרות העברית נעשתה לי מקור של התפעלות וענין של חבוּב, כל יודע עברית היה לי כאָח וכל כותב עברית – כחבר. אף אני כתבתי אז בסתר “שירים” ו"מאמרים" עבריים, שתודה לאל, נשארו “גנוזים” עד עולם… אז נוסדה באודיסה חבורה של בחורים צעירים, שאחדים מהם נעשו אחר כך סופרים עבריים הגונים; בחורים חובבי־ציון וחובבי שפת־עבר, שגדלו באודיסה ולא טעמו את טעמו של החינוך הישן והצטמצמותו בלימודים עבריים בלבד, שקבלו חינוך מסודר ואירופי פחות או יותר, אבל אהבה עזה קננה בלבם להאידֵיאַל החדש־הישן ולהלשון העתיקה, שחידשה אז נעוריה ונעשתה, עם כל “לאומיותה” אירופית ואנושית יותר ויותר. “איש־עברי” – זו היתה הסיסמה שלנו. בחבת־ציון שלנו נתקשרה השאיפה הלאומית בשאיפה אנושית כללית (“נהיה ככל הגויים, בית ישראל!”). ובספרות העברית היינו שמחים על כל שיר אנושי־כללי, שהיה מוכיח, שלשוננו חיה היא ואינה נופלת משאר הלשונות החיות, לא פחות משהיינו שמחים על שיר לאומי ומלא אהבה לציון –.

ובאותם הימים ספרה לי גימנַסִיאַסטית אחת צעירה ממַכָּרותי, שמכָּר יש לה, תלמיד בית־הספר למסחר, וטשרניחובסקי שמו, ו"אף הוא" יודע “עברית עתיקה”. בנוהג שבעולם אז לא היה תלמיד יהודי של בית־ספר תיכוני מגלה לתלמידה יהודית של גימנסיה, שהוא יודע עברית, שהרי ב"ידיעה" זו רגילים היו אז להתבייש ולא להתפאר. אין זאת, כי “משלנו” הוא תלמיד זה. כך חשבתי בלבי. ולפיכך ביקשתי, שהגימנסיאסטית תציגני לפני טשרניחובסקי. לאחר שעה של התוודעות כבר דבר עמי עברית וכבר הראה לי “פואֶמה” עברית, שכפי שאני זוכר היה משובח ומפואר בה כגבור־מלחמה גדול ונערץ יואב בן־צרויה שר צבאו של דוד⁹. לא הייתי מוכשר אז לברר לעצמי, במה מצאה פואֶמה זו חן בעינַי; אבל הרגשה היתה בי, שאיזה חידוש יש כאן. כח וגבורה היו בחרוזים המשונים ואומץ־לב של מי שאינו הולך בדרך הכבושה. שיחה ארוכה התחילה ביני ובין המשורר הצעיר בדבר הספרים העבריים שקרא. ונתברר לי, לתמהוני, שלא קרא אפילו את כל שירי י"ל גורדון. נתתי לו את ארבעת הכרכים של “כל שירי יל”ג" למקרא. לאחר שלשה שבועות בא לביתי והחזיר לי את גורדון וביחד עם זה הביא לי שלשה שירים עבריים: “משאת־נפשי”, “בחלומי” ו"אל מתבולל". השיר השלישי, שהיה וויכוח עז עם “מתבולל”, שמתעצם ואומר, שאין אנו עם ואין לנו לא לשון ולא ארץ־מולדת, היה כתוב ברוח שיריו של א. ב. גוטלובר, שקרא טשרניחובסקי הקטן ב"כנסת־ישראל". החלטתי על דעת עצמי, שאינו ראוי לדפוס. ואף־על־פי־כן היה מצלצל ונאה כל־כך בלשונו, עד שאני זוכרו על פה עד היום הזה. את שאר שני השירים: “משאת־נפשי” ו"בחלומי", מצאתי ראויים לדפוס ושלחתי את “משאת נפשי” ל"השרון" – מאסף מדעי ספרותי, שיצא בקראַקה על־ידי גרשום באדר ומ"מ מאילס. ואמנם, “משאת־נפשי” נדפסה ב"השרון" בשנת תרנ"ג – הוא השיר הראשון בשיריו, שראה טשרניחובסקי נדפס – והוא אז בן שש־עשרה שנה. דייקתי בדברַי: “שראה טשרניחובסקי נדפס” מפני שבאמת נדפס קודם־לכן השיר “בחלומי”, אלא שהוא נשלח על ידי ל"הפסגה" – עתון שבועי ציוני, שהוציא זאב שור בעיר באַלטימורה באמיריקה, והוא נדפס שם עוד בשנת תרנ"ב; אבל מפני ש"הפסגה" לא הותרה ברוסיה, לא נודע לנו שנדפס שיר זה, אלא לאחר שנה ויותר, ובינתים כבר נדפס השיר “משאת נפשי” שתחתיו ראה שאול טשרניחובסקי את שמו חתום לראשונה¹⁰.

ביחד עם שלשת השירים העבריים הביא לי טשרניחובסקי גם שני שירים רוסיים, אחד בעל תוכן כללי ואחד בעל תוכן עברי. קראתי בהם – והכרתי מיד את השפעתו של פְ’רוּג. המשורר בן חמש־העשרה הודה לי, שקרא את פ’רוג והוא מוסיף לקרותו בעונג. בהתלהבות של נוער התחלתי לדבר על לבו ־ שלא יכתוב רוסית: הלשון הרוסית הרי אינה לשוננו הלאומית; הרי בציון, שאֵליה שואף כל מי שכותב עברית, אין מקום ללשון הרוסית; והרי משורר אי־אפשר לו, שיכתוב בשתי לשונות כאחת – והיתכן, שמשורר חובב־ציון יעזוב את הלשון העברית וישעבד את עצמו ללשון נכריה? – אלו היו הוכחותי, שהבעתי אותן בהתפעלות מרובה. המשורר הקשיב לדברַי – ושתק. כפי הנראה, התלקחה בו מלחמה פנימית. הוא, שהלשון הרוסית היתה לשונו מלידה, הוא שעד היום הוא יודע רוסית יותר מעברית, יתר על־כן – שהוא יודע רוסית הרבה יותר מכמה וכמה סופרים רוסיים מלידה, – קשה היה לו לפרוש מן הלשון הרוסית לגמרה. לאחר דומיה ארוכה הפליט רק מלה אחת: “צדקת!” – ומאז לא הוסיף לכתוב אף חרוז רוסי אחד בשביל הדפוס. זהו קרבן, שאין אני יודע דוגמתו בעולם. חוץ מן הפרסום, שנותנת לשון של עם עצום ורב, חוץ מן העושר והכבוד והגדולה, הרי יש למשורר עברי צער גדול, שאין להביעו בדברים: כותב הוא בלשון, שאין הנשים – בחוץ־לארץ – נזקקות לה… טשרניחובסקי מרגיש בדבר זה מאד, ואת שירו “לו ידעתם על מה אהבתיה” הוא מסיים בחרוזים אלה:

מי יודע? – אפשר בסתר־לבבו מקלל טשרניחובסקי את היום, שבו התוודע אלי. אילמלא אותו יום, אפשר, שהיה עתה אחד מגדולי המשוררים הרוסיים ולא היתה פרנסתו מקופחת כל־כך כל הימים… אבל דבר זה ברור לי: הספרות העברית לא תקלל את היום, שבו פעלתי על טשרניחובסקי, שלא יתן לזרים חילו…

ומתחילה האירה ההצלחה הספרותית את פניה להמשורר החדש. המאסף “השרון” נתבקר ב"המליץ" על ידי ראובן בריינין, ובבקורת זו דבר הסופר, שכבר היה אז מפורסם מאד, טובות על השיר “משאת נפשי” וחזה עתידות לכותבו. על דבר זה תכיר ספרותנו תודה לבריינין, שכמו שנראה להלן, בא לעזרתו הרוחנית של המשורר כשהגיעה שעתו להתפרסם בספרות על־ידי קובץ שלם.

ואולם אף קבלת־פנים נוחה זו מצד סופר מפורסם לא נתנה אפשרות לטשרניחובסקי לחדור אל אותה החבורה הספרותית האודיסאית, ש"אחד־העם" נעשה לה מרכז ו"פרדס" של רבניצקי – כלי־מבטא. כמה שדפקתי על “שעריו” של עורך־ה"פרדס", כמה שהבאתי לו שירים חדשים ומקוריים משיריו של טשרניחובסקי (טש. עצמו לא היה דואג מעולם להדפסת שיריו). – ה"שערים" לא נפתחו והשירים נפסלו. והרבה טעמים היו בדבר: ראשית, טשרניחובסקי חדל בימים ההם דוקה לכתוב שירים “לאומיים” – וחלילה לו למאסף לאומי כ"פרדס" להדפיס שירים כלליים; שנית, כתב טשרניחובסקי שירי־אהבה – ו"הכזונה נעשה את אחותנו השפה העבריה", “השרידה היחידה?” – ושלישית, הלשון של טשרניחובסקי ־ הלשון החדשה, הרעננה, האמיצה, ה"פורצת־גדר" – לא היתה עברית כל צרכה. ובכלל כל חדש הרי הוא חשוד בעצם. לחַדש מותר, לכל היותר במסגרת הצרה של היָשׁן, שהיא מַקְצַעַת ומשַטַחת ומרַדֶדת כ"מגפַיִם הספרדיים" הללו, עד שכל המקוריות נעלמת ומן החדש ניטל עָקצו ביחד עם חידושו… טשרניחובסקי לא מצא חפץ ב"מגפים ספרדיים", ועל־כן התיחסו אליו “שומרי־חומת־הספרות” אז כאל עצם זר, שצריך להרחיקו. כן היה היחס מצד ה"פרדס", וקצת טוב מזה היה יחסו של “השלח” כל עוד היה נערך על־ידי “אחד־העם”. בעשרת הכרכים הראשונים של “השלח” נדפסו רק שני שירים משל טשרניחובסקי: “אני מאמין” ו"בין המצרים", בעוד שנדפסו בהם שירים הרבה והרבה של משוררים ממדרגה שניה ושלישית. במשך שבע שנים רצופות, משנת תרנ"ב עד שנת תרנ"ט, שאז יָצא הקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות”, היה טשרניחובסקי כעין “יוצא־דופן” בספרותנו. כתבי העתים ה"מקובלים" וה"מפורסמים" לא היו מדפיסים את שיריו בשום אופן, ואני הוכרחתי למצוא להם מקום באיזו “קרן־זוית” ספרותית – בעתונים ומאספים, ששום אדם לא קרא אותם ברוסיה, או שהקוראים התיחסו אליהם בבוז ובביטול, כ"השקפה" של בן־יהודה, “אוצר־הספרות” של ש"א גרבֶר, “ספרי־שעשועים” של פֶרְנְהוֹף, “הזמן” של עזרא גולדין, “המגיד־השבוע” של פוּקס ועוד. כך קידמו את פניו של אותו משורר, שלאחר שנים מועטות נועז סופר כהד"ר אהרנפרייז להעמידו בשורה אחת עם ביאליק! –

וכי נצטער טשרניחובסקי על יחס משונה זה אליו מצד אפיטרופסיה של הספרות המקובלת? – כמדומה לי, שהוא היה טרוד אז בענינים אחרים לגמרם.

בשנת 1892 יָצא מבית הספר הפרטי למסחר של הוכמאן והתחיל מכין את עצמו לקראת בחינות על מנת להכנס לבית הספר הרשמי למסחר. כשנה הכין את עצמו לקראת הבחינות, שהיו מרובות וקשות. ונפלא הדבר! בימים הללו דוקה, שבהם היה עסוק באופן שקשה לשער, כתב הרבה שירים, וביניהם אחדים מן המעולים שבשיריו, – שירים שתופסים בקובץ־כל־שיריו מקום הגון מאד (למשל: “אידֵיאַל”, “ליפֵהפיה”, “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים”, “אך עלז הייתי בבוקר”, “אני מאמין”, ועוד). כמעט כל השירים היו שירי־אהבה. וכיצד היו יכולים להיות אחרים אם לבו היה מלא כולו מן העלמה היוונית מרים וואליאנוֹ, שבמשך שבע שנים רצופות (1892–1899) היתה הגיגו וחלומו, נשמתו ובת שירתו? – קרובתו של מיניסטר יווני, בעלת־עינים גדולות ושחורות שֶׁשׁמי־יָוָן היו נשקפים מתוכן, צעירה, משכלת, מלאת־חיים ומסוגלת לכל מעשי־הוללות שבעולם, – אי אפשר היה למשורר הצעיר, הבריא, היפה, שניצוץ יווני נבזק לתוך נשמתו והדליק בה אש־תמיד, לעמוד בפני קסם־חנה. קראו את השירים: “ליפהפיה”, “אידיאל”, “הכל נשכח…” “ישישו שמי־תכלת”, “חלמתי את שירת־הזמיר” “אביב־עולמים”, “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים” “למרים” “שרטוטים” וביחוד “ואת שמֵך אני אשא” – ותדעו מה היתה היוונית הקטנה להמשורר העברי. אילו הייתי רוצה לתאר אהבה מיוחדת־במינה זו על פי זכרונותי ועל פי השירים המנויים – ספר הייתי צריך לכתוב. ה"רטט הראשון ליצוריו" של המשורר היתה אהבה זו. אהבת בן שש־עשרה ובת חמש־עשרה – היכן הוא עט הסופרים, שיכול לציירה? – –

וכי השפיעה היוונית הנחמדת על שירתו של המשורר העברי להטותו כלפי שירת־יוון העליזה? – רק דבר אחד אני יודע, ששיריו של טשרניחובסקי יָצאו אז, כשפרחה אהבתו אל מרים וואליאנו, תכופים מתחת עֵטו. בין נשיקה גנובה לנשיקה גנובה נולדו ובין ראָיון בסתר לראיון בסתר צמחו ונתבשלו… הרבה טשרניחובסקי אחר כך ואין מספר לעלמות, שהשיבו לו אהבה, וכל אהבה ואהבה שלו הוא שיר נחמד ונהדר. אבל שיר־השירים היא אהבתו להיוונית הקטנה והנחמדת על שפת הים השחור.

בשנת 1896 גמר טשרניחובסקי את בית הספר הרשמי למסחר בהצטיינות מרובה וקבל תואר “אזרח־נכבד”. בבית־הספר למד גרמנית, צרפתית ואנגלית והשתלם בשלש לשונות אלו מתוך קריאה מרובה בספרויותיהן, וביחוד בספרות הפיוטית שלהן. לא היה משורר או מסַפר מצוין באחת מן הלשונות האירופיות הראשיות הללו, שלא קרא אותו במקורו. ביחוד חִבֵּב בימים האלה את גֵיטֶה הגרמני, את שֶׁלי האנגלי ואת אלפרֶד די מו’סֶה הצרפתי. כמו־כן הרבה לקרוא את לונגפילוֹ ובמשך חמש שנים רצופות (1894–1899) עסק בתרגום שירו הגדול של זה: “הייאוותה” שיצא על־ידי הוצאת “מוריה” (אודיסה תרע"ג). ולאחר עשר שנים יצא גם התרגום של “אֶבנגלינה” ללונגפילו (ברלין תרפ"ג). מובן מאליו, שהיה קורא כמעט כל מה שהיה יוצא בעברית. ביחוד אהב לקרוא את מנדלי מוכר־ספרים ואת ביאליק. אל הראשון – למרות שינוי־הסביבה, שינוי־התוכן ושינוי־הלשון – קרוב הוא ברוח והשפעתו של מנדלי על טשרניחובסקי ניכרת באידיליות, ואת האחרון הוא מוקיר מאד על העוז שבשיריו האחדים ועל הרוך שבשיריו האחרים. ואף ביאליק מוקיר את טשרניחובסקי עד מאד. יחס טוב זה שבין שני גדולי המשוררים העבריים של עכשיו הוא מחזה משמח מאין כמותו. הוא מזכיר את יחסם של ר' משה בן עזרא ור' יהודה הלוי זה לזה בישראל ואת יחסם של גיטה ושילר בעמים.

לאחר שגמר טשרניחובסקי את חוק־למודיו בבית־הספר למסחר חשב מחשבות להכנס לאוניברסיטה וללמוד בה את ידיעות־הטבע, שאהב מנעוריו ואת הרפואה הֵמְשֵׁכָן בתור משלח יד: הן לא על השירה לבדה יחיה המשורר העברי. לתכלית זו צריך היה ללמוד יוונית ורומית, שהרי שאר הלמודים נלמדים בבית־הספר למסחר בשיעור יותר גדול מבגימנסיה. אבל להבחן היה צריך בכל הלימודים, כדי לקבל תעודת־בגרות, שזולתה אין מתקבלים לאוניברסיטה רוסית. ובכן התחיל שוקד על לימוד הלשונות הקלאסיות, היוונית והרומית – דבר שהביא אחר כך תועלת מרובה לשירתו. את שתי הלשונות הללו למד על בָּרְיָן ומיוונית תרגם לעברית את כל שירי אנאק ריאון – זה משורר־האהבה היווני הקדמון, שנראה לנו כחדש ממש, – שנדפסו בהוצאת־שטיבל (ווארשה תר"ף), ואת “המשתה” לאפלטון (אפלטון, ירושלים תרפ"ט I 71–76).אבל בבחינות לא עמד: הוא, שמועטים מן הרוסים־מלידה יודעים רוסית כמותו, הוא, שאין שום קֶמט וְכֶפל של הלשון הרוסית נסתרים ממנו נכשל ב"חבור" רוסי, שכל חסרונו היה – מה שהוא ספרותי יותר מדאי. ועל כן הוכרח ללכת בשנת 1899 לחוץ־לארץ־רוסיה, ששם היו מקבלים אז למחלקת־הרפואה בתעודה של בית־ספר תיכוני איזה־שהוא.

ראוי להזכיר, שבשנות 1896–1899 (כלומר, מיום שגמר את בית־הספר למסחר עד שיצא לגרמניה) עבד את עבודת־הציוניות בזריזות מצוינת. הימים – ימי שלשת הקונגרֶסים הראשונים וימי האגודות הציוניות המרובות. באודיסה היו אגודות לעשרות וטשרניחובסקי נתחבר אל אַחת מן היותר חשובות שבהן – “נס־ציונה”, שבה היה מזכיר שלא על מנת לקבל פרס. עד כמה מִלא את חובתו באמונה יש לראות ממה שהגישה לו האגודה אגרת־תודה בשעה שיָצא לגרמניה. – בסערת־המלחמה באויבי־הציוניות האדוקים והרוחנים־ביותר כתב אז את “בליל־חנוכה”, “שיר־ערש”, “נס־ציונה”, ועוד, שהיו כהקדמה אל “מחזיונות־נביאי־השקר”, “לנוכח פסל־אַפולו” ו"לנוכח־הים". בכלל היו שלש השנים הללו (1896–1899) מן השנים היותר טובות בחייו של טשרניחובסקי. חסון כאלון וזקוף כברוש, בעל־תלתלים שחורים, בריא ורענן, אידיאַל לאומי נעלה בלבו וחדוַת־היצירה בקרבו, מצליח באהבתו ומוצא חן בעיני־כֹל, התהלך בתוכנו “יווני עליז” זה יפה, צוהל, מאושר, מלא שפעת כחות גופנים ורוחנים, שכור־החיים ושכור־היצירה ומאמין בעצמו ובעמו. קסם היה שפוך על מהלכו ומדברו, על כל מעשיו ועל כל תנועותיו. ששון־החיים שבו היה כמעיין המתגבר. אומץ־רוחו ובטחתו־העצמית היו מפליאים. כאילו מעולם אחר בא אלינו, ומאותו הדור, שבו עדיין היו האלהים יורדים על הארץ ובני האדם עולים השמימה… אַמור היה רוכב על כתֵפו: לא הספיקה אהבה אחת להתנדף וכבר באה חדשה על מקומה… וכל אהבה היתה – הימנון אל הרגש, אבל לא אל התאוה, ועל־כן היתה משארת אחריה פרי־ברכה: התעמקות־ההרגשה, מסתורין של חֵשק בלתי־נמלא, יגון נעים של תקוה נכזבה או התרוננות – ולא מיין… כך היה טשרניחובסקי משנת־העשרים עד שנת העשרים ושלש לימי־חייו.

ובימים ההם נדפס הקובץ הראשון של שיריו – “חזיונות ומנגינות” ספר־ראשון (ביבליותיקה עברית, הוצאת “תושיה”, ווארשה תרנ"ט).

מאורע ספרותי חשוב זה יש לו “היסטוריה”. כשֶׁיָּצאתי בשנת 1897 להיידֶלְבֶּרג על מנת ללמוד שם, נתן לי טשרניחובסקי למזכרת אַלבום וכתובת חמה מאד על גבו, שלתוכו העתיק כמעט את כל השירים שכתב עד אותה שנה. לאחר שנה (בשנת 1898) עברתי דרך ברלין והראיתי אלבום זה לראובן בריינין. הוא נתפעל מן השירים הללו עד מאד. ובצד השיר “חלמתי את שירת הזמיר” כתב, בתוך שאר תהילות, בהתפעלות יתרה: “השיר הקטן הזה יקר בעיני מכל שירי יל”ג". כמובן, היתה בזה הפרזה; אבל חשובה היתה בעינַי העובדה ששיריו של טשרניחובסקי זה, שעדיין התיחסה אליו “הספרות הרשמית” שלנו כמעט בביטול גמור, יכולים היו לעורר התפעלות כזו בלבו של בריינין. וכשהייתי מיד אחר זה בווארשה הראיתי כתובת זו של בריינין לבן אביגדור. על־ידי כך נתעורר בעל ה"ביבליותיקה העברית" לקרוא את כל שיריו של טשרניחובסקי שבכתב־יד. הוחלט בינינו (טשרניחובסקי עצמו לא דאג להדפסת שיריו מעולם, כאמור), שיודפס ב"ביבליותיקה" זו קובץ של שירי־טשרניחובסקי, ובלבד שבריינין יכתוב מבוא אליהם, – קשה כל־כך היה אפילו למחדש כבן־אביגדור לתת מקום ל"יוצא־דופן" זה ב"ביבליותיקה" שלו!… ואמנם, מר בריינין נתן בראשו של הקובץ החדש “מכתב אל המו”ל", שבו הראה על החידוש שבשיריו של טשרניחובסקי, על מקוריותו ועל היתרון שיש לו על י"ל גורדון, למשל בכל הנוגע לתאור הטבע. בזה עודד את רוחו של המשורר הצעיר. אבל גם הפעם לא עמדה לו הסניגוריה של סופר מפורסם ולא הצילה אותו מקבלת־פנים זעומה ב"השלח" (כרך ו', עמ' 259–261): ההשוואה בלבד, שהשוָה בריינין את טש' ליל"ג, הרגיזה את המבקר; על שיריו אמר, שהם “חסרים את המקוריות האמתית”, שהם “נותנים מקום לחשוב, כי באמת לא הרגיש לבו בעצמו את כל אשר יהגה רוחו ורק לקח את הרגשות האלה בהשאלה מאת משוררים אחרים”; ועל בת־שירתו בכלל כתב: “יפה היא לפרקים, אך רוח אין בקרבה”. ודברים כאלה נאמרו על משורר, שלא כתב מיָמיו שורה שלא חי עליה, ושרוחו הסוער הוא כפרץ מים כבירים! – אבל הלא כך דרכם של כל היוצרים האמתיים, שהם מסוללים מסילות חדשות, להיות מטרה לחציהם הקהים של שומרי־הישן, – ולמה יגָרע חלקו של טשרניחובסקי? – ואולם לתהילתו של המבקר יש לומר, שלאחר 15 שנה לא התנגד הוא עצמו לפרסם קובץ גדול של שירי־טשרניחובסקי (אודיסה תרע"ד).

ובאותה שנת תרנ"ט, שנת יצִיאָתו של החלק הראשון מ"חזיונות ומנגינות" עזב טשרניחובסקי את רוסיה והלך ללמוד את ידיעות־הטבע ואת חכמת־הרפואה בחוץ־לארץ. לאחר שאני למדתי אז בהיידֶלברג, בא גם הוא לשם ומיד נתקבל למחלקת־הרפואה. ארבע שנים ישב ולמד בעיר יפה זו (מן הקיץ, שנת 1899, עד הקיץ, שנת 1903), ואף השנים הללו נמנות במבחר שנות־חייו. הטבע הנפלא של היידלברג, ששום אדם לא הכיר אותו ולא חבב אותו כטשרניחובסקי, היה לו מקור לא־אכזב של הסתכלות ושל עונג. ימים תמימים היה מטפס על ההרים ותועה בחורשות שמסביב לעיר ושברִיחוק כמה פרסאות ממנה – ועינו לא שבעה מְראות. הוא יָדע מקומות נפלאים בסביבות־היידלברג, שלא חדרה אליהם אף עינם של הגרמנים ילידי־המקום. לפעמים היה הולך עמי לטייל – ופתאום היה תופס בשתי כתפַי מַטה אותי כלפי מקום נפלא או מחזה נהדר וממליט מפיו רק מלה אחת: “שוּר!” – וכך היה עומד ומסתכל שעה ושעתיים באין אומר ודברים. ולפעמים היה נעלם לפתע־פתאום לשעה ולשעתיים, עד שהייתי מוצאו עומד במקום מוצנע נשען אל אלון חסון ורושם בעִפָרון שיר או ציור.. ידיעת־הטבע לא המיתה בו את האהבה להטבע, אלא להפך: היא הרחיבה והעמיקה בו אהבה זו והולידה בו אותה ההשקפה הפילוסופית־הפיוטית, הפאנתיאיסטית, שכבר נצנצה בשירו Nocutrno, שכתב עוד באודיסה, אבל שנעשתה בו הכרה עמוקה בהיידלברג מתוך שקידה עצומה על ידיעות־הטבע. הכרה זו היא: שהאדם והחיות והצמחים מוצא עליון אחד להם ומשורש עליון אחד צמחו ובאו… אין מספר להשירים שבהם הובע רעיון עמוק זה, שעוד אשוב אליו. והכרה נשגבה זו רוממה ועִלְתה את כל יצירתו הפיוטית. את מבחר־שיריו כתב טשרניחובסקי בהיידלברג. מלבד שיריו הקטנים והשלמים ביותר כה"נאוה מדילסְבֶּרג", “בגן” ו"מלאכי אהבה" כתב שם את “אגדות־אביב”, את “דיאַנירה”, את הפואֶמה הגדולה “ברוך ממאַגֶנְצה” את “לֵנכן”, את כל “מחזיונות נביאי־השקר”, את “לנוכח פסל אפולו” ו"לנוכח הים", ועוד, ועוד. ואחרון אחרון חביב – שם התחיל לכתוב את האידיליות הנפלאות ושם אף כתב את רובן ואת המעולות שבהן. ולסוף שם ערך לדפוס את הספר השני של “חזיונות ומנגינות” (ווארשה תרס"א), שעשה רושם הרבה יותר טוב מן הספר הראשון ושכבר נדפסו עליו באותו “השלח” עצמו (כרך ח', עמ' 354–366) בקרתו המפורטת והמשַׁבחת של כותב הטורים האלה¹², וב"ספר־השנה" של סוקולוב (שנה שלישית, ווארשה תרס"ב, עמ' 246–263) – המאמר “שירה חדשה” של המבקר הזקן א. י. פַפירנה, שאף הוא היה מלא שבח ותהילה לכשרונו של המשורר.

ולא רק אלהי־הטבע נגלה לטשרניחובסקי בהיידלברג בכל הדר־גאונו, אלא גם אלהי־האהבה. “לֶנכן התופרת”, “בת־האופה”, קֶטכן “החצופה הקטנה”, ה"נאוה מדילסברג", ועוד, ועוד, – היו ונבראו ולא משל היו… ועל כן מלאים שירי־האהבה, שכתב טשרניחובסקי בהיידלברג, עוז וחיים. – אבל סבבה וסבבה צפורת הלילה סביב הנר – עד שנחרכו כנפיה… לא כאן המקום ולא עכשיו הזמן לדבר על המאורע החשוב שנעשה מכריע בחייו של טשרניחובסקי. רק על זה אָעיר, שהוא נטל על עצמו את כל התוצאות, כראוי לאדם ישר.

בקיץ, שנת 1903, עבר טשרניחובסקי ללוזאַנה, ששָׁם יָשב יותר משלש שנים (1903–1907) עד שגמר את חוק־לימודו ויצא מוכתר בכתר של רופא. כפי שספרו לי הפרופיסורים, שהיה תלמידם, והסטודנטים, שהיה חברם, גם בהיידלברג וגם בלוזאנה, הצטיין משורר מרחף בעולמות העליונים זה לא רק בידיעותיו הרחבות בחכמת־הרפואה ובכל מה שמתיחס אליה, אלא גם בצד המעשי שברפואה. ופה אחד חזו לו עתידות בתור רופא (כי הוא משורר – יָדעו רק מועטים מהם). ונפלא הדבר: למקצוע המיוחד בחר של את החירורגיה – המקצוע היותר מעשי שברפואה; אבל אף בשאר המקצועות עסק הרבה – והצליח. וכשחזר לרוסיה בשנת 1907 היו הימים – ימי התפשטותה של החולירה, שעשתה שַמות ביחוד בכפרים. אז מִנתה אותו ה"זמסטבה" (הנהלת־הכפרים) של פלך־חאַרקוב לרופא בכפרים על סמך הדיפלום, שנתנה לו האוניברסיטה בלוזאַנה (אף־על־פי שעדיין לא נבחן גם ברוסיה); ובמשך שלש שנים (1917–1910) היה עובר על פי פקודתה של ה"זמסטבה" בכפרים שבפלך חאַרקוב ומרפא את האכרים הרוסיים. כמה פעמים התאונן לפנַי במכתביו, שבמשך כמה חדשים אינו רואה אף “פרצוף יהודי”. כששאלתיו: כיצד סובלים בעלי־הזמסטבה, שבינתיים (לאחר שהושקעה המהפכה של שנות תרס"ה–תרס"ו) נעשו “שחורים”, רופא יהודי?־ השיב לי: “לשם מה ישתמשו ביהודי, אם לא לשם המגפה?” –. אבל האמת היא, – כך שמעתי ממקורות שונים – שהזמסטבה לא פיטרה את טשרניחובסקי מפני שהצטיין בתור רופא מרובה־כשרון והאכרים היו מאמינים בו כבאלהים –: ולא הבאתי את כל הדברים הללו אלא כדי להראות, שאף בטשרניחובסקי נתאַמת מאמרו של קארלייל: “היוצר האמתי צריך להיות מוכשר לא רק למקצוע שלו, אלא אף לכל עבודה מעשית שתהיה”.

בשנת 1907, כשבא למֶליטופול (עיר המחוז של מיכאילובקה כפר־מולדתו) לשבת בבית קרוביו, נאסר במקרה ביחד עם קרוביו אלה, אף־על־פי שמעולם לא התערב בעניני הפוליטיקה הרוסית. ששה שבועות יָשב במאסר עד שהשתדל לטובתו, לטובת המשורר העברי, רב העיר – והוא נשתחרר. ואפילו מאסר זה לא נשאר בלא תוצאות טובות לספרותנו: בו ומיד אחריו כתב את שירו “במאסר” ואת האידיליה הנפלאה “הכף השבורה”. ואפילו בכפרים־הנדחים שעבד בהם בתור רופא – ביאַסטריבינויֶה, בז’וריקובקה, ועוד, – כתב הרבה שירים מעולים.

רק במשך זמן אחד לא כתב כלום. אלו היו שתי השנים הראשונות אחר שבא ללוזאנה – שנות 1903–1905. ראוי לשים לב, שהוא בא ללוזאנה מיד אחר הפוגרום הקישינובי הראשון ושתיקתו נמשכה עד אחר הפוגרומים התכופים של שנת 1905. אני באתי ללוזאנה (מפני שטשרניחובסקי היה שם, כמו שהוא בא להיידלברג מפני שאני הייתי שם) כשני חדשים קודם הפוגרומים האחרונים. הוכחתי את טשרניחובסקי על שעבר כמעט בשתיקה על הפוגרום הקישינובי (רק שני בתים ב"לֶנכן" רמזו עליו), ועוד יותר – על ששתק אחר השחיטות הנוראות של אוקטובר 1905. אבל הוא לא השיב על תוֹכַחְתִי. בקיץ שנת 1906 יצא הוא לאינטרלאַקן להיות מורה בביתו של מר ניידיץ ואני נשארתי בלוזאַנה. ערכתי אליו במכתב את תוכחתי על שתיקתו בכלל. ואלה הדברים, שהשיב לי “במקום מכתב” (כדבריו) ביום 25 ליולי, שנת 1906:

מכתב מצוין זה שהוא מעיד על כותבו, שאינו אך משורר בעל הרגשה דקה בלבד, אלא גם הוגה־דעות עמוק, יכול לשמש פירוש ליצירתו הפיוטית של טשרניחובסקי. ועל כן משמש לנו מכתב זה מעבָּר מהרצאת־תולדותיו של טשרניחובסקי אל הערכת־שיריו.