א.    🔗

"כלל גדול הוא בספר יצירה, – אמר לי פעם אחת ר' מנדלי מוכר־ספרים – שיותר שהיציר מורכב במבנה־גופו ונעלה בכשרונותיו השכליים, יותר קשה ויותר מתונה היא התפתחותו בתחילתה. ראית את העגל הזה? – עגל בן־יומו הרי הוא כבר עגל שלם לכל פרטיו. הוא כבר מהַלך ומרקד, ובעוד ימים אחדים שוב לא יצטרך לאמו כלל; כבר הוא מבין את כל מה שצריך הוא להבין, ויותר מכֵּן לא יבין אף לאחר שנים. הזבוב הוא זבוב גמור בה בשעה שנולד, ויותר מכֵּן לא יהא לעולם. לא כן האדם. בשעה שבריה זו נולדת, הריהי כאבן דומם, חלושה מכל החיה ומכל הבהמה. שנה שלמה עוברת עד שאפשר לילד לקום על רגליו ולהתהלך אפילו בעזרת אחרים, שנה שלמה ויותר אי־אפשר לו בלא אמו אפילו שעה אחת, ואף אחר־כך כמה מתונה וכבדה התפתחותו עד שהוא נעשה איש עד שהוא נעשה מה שהוא צריך להיות מטבעו!… ואולם, יותר שקשה התפתחותו בתחילתה גדולה היא בסופה, והתפתחותו המאוחרת עולה עד לאין ערך על זו של שאר החיות והבהמות.

ולפיכך, – הוסיף הזקן החכם, – כשאתה רואה צעיר, שעולה על במת־הספרות בפעם הראשונה וכבר הוא ‘סופר שלם’, מפותח כל צרכו, שאין עוד בדבריו ‘טל־ ילדות’, טעויות־הנוער וכל אותן המגרעות, שהן כרוכות בעקֵבה של כל התחלה דע לך שלפניך ‘עגל שלם’ – עגל בן יומו, שהתפתחותו, אמנם, אינה צריכה לזמן מרובה, אבל אף אינה יכולה להגיע למדרגה גבוהה… הכשרון האמתי אינו שלם בתחילתו. מתחילה הוא מחפש לו דרך, מגשש בצהרים, נכשל פעם בפעם, מלא חסרונות וטעויות, אבל מעט־מעט אחר מלחמה פנימית ארוכה וקשה ואחר השתלמות מודרגת וממושכת, יכבוש לו את הדרך הנכונה והראויה לו לפי כשרונו ונטיתו, שהיא טבועה בו מראש".

גֵיטה הביע רעיון זה בשני החרוזים המפורסמים:

דברים אלה עלו על לבי כשקראתי את קובץ־השירים הראשון של שאול טשרניחובסקי בשם “חזיונות ומנגינות”, שיצא לאור בתור ספר ל"א מן ה"ביבליותיקה העברית", שהוציאה חברת “תושיה” בווארשה. בספר זה יש חסרונות הרבה. המשורר הצעיר עדיין הוא מבקש לו דרך – והוא תועה ונכשל פעם בפעם. הרעיונות היותר מצוינים, שהוא מתחיל לבטא, אינם מתבארים כל צרכם, אינם הולכים ומתפתחים בהדרגה מסודרת במרוצת־השיר, באופן שהתגלמותם תגיע לאט־לאט עד מרום־קצה, ואז ירעישו את לבו של הקורא וימלאוהו הרגשות ודמיונות חדשים. הרי, למשל, השיר המצוין: “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח”. המשורר רוצה להראות, כיצד משתפכות כל רוחו וכל נפשו בשיריו, כיצד מתבוללת השתפכותו הפרטית בששונו ויגונו של העולם כולו. בבית הראשון הוא מדבר על עצבון־החיים ועל התוגה העולמית. אחר כך הוא עובר אל חמדות־הקסם שבטבע השקט, ומתחת עטו יוצא בית נפלא וציורי כזה:

ובבית השלישי, שבא אחר זה, הוא מתאר את הטבע הסוער והרועש בכח אדיר ועצום:

עכשיו צריך לבוא, בבית הרביעי והאחרון החלק השני של ה"פריודה" שהוא צריך להתאים אל כל שלשת הבתים הקודמים. אבל, כנראה, אי־אפשר היה להמשורר הצעיר להשאר נאמן לכל הרעיון הנשגב שבשירו כולו: אין עוד ביכלתו למשול על הרעיונות, שהוא רוצה לגשם בשיריו, ואינו מכיר את דרכי התגלמותם המודרגת ביצירות פיוטיות. והוא מסיים:

החרוזים הנפלאים הללו מקבילים להרעיונות המובעים בבית א' וג', אבל בית ב', הציור של השקט והשלוה שבטבע עם כל חמודותיו, נשאר כ"סרח העודף": אנו שומעים, שהמשורר מתאנח, זב־דם, שואף קרב ודרור, אך אין אנו רואים שהוא חי גם עם “קסם־דמי־הליל” ועם “הירח הנד כחולם” ועם “הערבות”, ש"תרְגענה בצעיף־התכלת".

ועל־ידי אי־הדרגה כזו הוא מקלקל לפעמים את השירים היותר נחמדים. הרי לפנינו השיר הנהדר: “לא תמות בת־השיר”². הרבה חושבים שהמאַטריאליות שהולכת ומתפשטת בעולם, תשמיד, בעתיד הקרוב או הרחוק, את השירה שבחיים ובספרות. בדור של הטלגראַף והטֶלפון, האבטומוביל וה"ראדיו", האַוירונים ובתי־החרושת הענקיים, מי ישים לבו לדברים “רגשָׁנים” מעין ציורים של חמדות־הטבע ומנעמי־האהבה? – משוררנו מתקומם להשקפה כזו. לא! “לא תמות בת־השיר, לא תמות לעולמי־עד!” – קורא הוא בכח. היא לא תמות אפילו –

בתי־החרושת עם ארובות־העשן התמידי שלהם, כל התרבות התֶּכנית החדשה עם רבבות חוטי־החשמל של הטלגראַפים והטלפונים, האוירונים וה"ראדיו", לא יכחידו את השירה העמוקה והעולמית, שהיא טבועה בנפשו של האדם מתחילת־יצירתו היא לא תחלוף אף כְּשֶׁהצפּור האחרונה תפול בחִצי־הצַיידים, אף כשהאילן האחרון יכָּרת מיערי־העד; היא לא תחדל אף לאחר שתכסה את כל העולם מקלעת ארוכה של מסלות־ברזל, אף לאחר שיפוצץ האדם באבק־שרפה את הסלעים היותר גבוהים ובעצמו יברא הרים מלאכותיים, מגדלי־"עופל", שראשם מגיע לשמים; והיא לא תשָׁמד אף אם ישמיד האדם את כל שירת “בין־השמשות”, את כל הקסם של “חצי־האופל”, על־ידי מה שיָאיר באור־החשמל את כל שעות הערב והלילה. כי אז תקר השירה כמעיין נובע אפילו בבתי־המלאכה ובבתי־החרושת ב"שריקת־מגֵרה ובהלמות־רעם־פטיש", אפילו בהִתוּך המתכת בכור־הברזל, אפילו במכרות־הפחם ובפִירִים של המתָּכות שבמעבה־האדמה. בלי משים עולים על לבנו מחזות־האהבה המשונים והנפלאים, שתֵּאַר אֶמיל זולה ברומאן שלו: Germinal: הנאהבים לא פסקו מלחבק זה את זו ומלהרגיש עונג אין־קץ איש בחברת רעותו גם לאחר שנשארו במעמקי־המכרות והבור אטר עליהם את פיו… כל שיר נעלה זה, שהוא מפליא בתכנו לא פחות מבסגנונו, מרעיש את הלב ומעורר את הנפש. אך פתאום מקלקל המשורר עצמו את כל הרעיון הצפון בשירו על־ידי חרוז אחד זה:

“שלות־כפרים” בשעה שהעולם כולו יהָפך לבתי־חרושת ואפילו אילן אחד לא ישאר ואפילו עוף אחד לא ירנן!… וכי אין שתי מלות אלו קלקול השיר כולו? –

בשירים הרבה משיריו הראשונים הרעיון עמוק הוא הרבה יותר מן החרוזים, שבהם הוא מבוטא. הרי, למשל, השיר “חרבות”. המשורר מתרגש למראה חרבותיה של תחנת־הקוזאקים ב"זאפורוז’יה" ועל־פי התקשרות־הרעיונות מתעוררים בקרבו זכרונות ומחשבות על כל מה שעשו הקוזאקים לישראל בימי חמילניצקי וגוֹנטה, והוא מַשְׁוה בדמיונו את מצב־ישראל אז למצבו כיום… הוא רוצה להביע את הרעיון, שאף עכשיו עדיין אנוּ תלויים על בלימה ואין אנו בטוחים בארצות שונות ברכושנו ובחיינו: העבר הנורא של ישראל עדיין לא מת. והוא מביע רעיון זה בחרוזים קצרים ומרמזים אלה:

חרוזים בלתי מובנים מפני קשי־הסגנון נמצאים במחברת שלפנינו במספר מרובה⁴. למשל, את הביטוי: “ולא יען בי הגה־שלהבת” (“לו ידעתם על מה אהבתיה”) יבינו הקוראים רק לִכְשֶׁנציין ב"שולי־היריעה" את הפסוק “וענתה בי צדקתו”. וכמה וכמה חרוזים וביטויים בלתי־מוצלחים כאלה יש למצוא בקובץ ראשון זה, ומובן, ראוי היה, שהמשורר יזהר בהם. הוא משתמש יותר מדאי בחירות הניתנת למשורר בכלל ולמשורר העברי בפרט לקשט את שיריו במליצות ארכַאיסטיות בכלל ובמליצות תנ"כיות בפרט. – ואולם כשאני לעצמי אין אני מצטער על כך ביותר. כל המגרעות האלו הן בעיני האות היותר נאמן, כי טשרניחובסקי עדיין אינו “עגל שלם, שהתפתחוּתו אינה צריכה לזמן מרובה, אבל אינה יכולה להגיע למדרגה גבוהה”. משורר צעיר זה זקוק עוד להתפתחות ולהשתלמות הרבה, אבל יש לקוות ממנו הרבה בעתיד. הרי קובץ־שיריו, שאני מדבר עליו הפעם, ראשון הוא לו. הוא עוד בשירתנו כילד הזה, שעדיין אינו יכול לְהַלֵּךְ בצעדים מאוששים, והוא נכשל פעם בפעם. הוא נכשל בלי משים, חוטא לרוח־לשוננו ולחוקי ההגיון; אבל פעמים שאנו רואים אותו – והנה הוא מנתק בחזקה את העבותות והכבלים, ששָׁמו עליהם משוררינו הקודמים. גם בזה עדיין ניכרים הרבה סימני ילדות. רק לאחר שעוברת רתיחת־הנוער אנו מכירים בכל אמתותו של הפתגם: “רצונך למשול – הִכָּנע תחלה”. בכל אופן אות לטובה הוא, שמשוררנו אינו רוצה ללכת בדרכים הכבושות לפניו, בדרך שדשו בה רבים. בריינין בהקדמתו ל"חזיונות ומנגינות", אומר כדברים האלה: “הוא, המשורר הצעיר, אמנם כופה ומכריח לעתים את השפה העברית להשתעבד לרוחו, לפעמים גם באופן אכזרי קצת. הוא מחבר ומצרף בה מלים באופן מוזר, ביחס אל הסגנון הרגיל של ספרותנו השירית; אבל הוא עושה זאת יען כי צרה לו המסגרת של אותו הסגנון המקובל. זה דרכם של המשוררים הצעירים בעלי הכשרונות וההגיונות בכל הספרויות, לבקש אופנים חדשים בדרכי שמוש־הלשון ובצורת השיר ומשקלו. רעיונות חדשים ורגשות חדשים דורשים גם סגנון חדש”⁵ ורעיונותיו ורגשותיו של טשרניחובסקי הם חדשים באמת. רוב שיריו מיוסדים, אמנם, על דברים עתיקים כימי השמים על הארץ וכימי האדם בעולם: על הדר־ הטבע וחמדות־האהבה. ואולם כשם שהטבע אינו מתיַשֵּׁן, כשם שהטבע הוא בכל יום ויום אחר ומשונה ממה שהיה קודם־לכן, וכל אביב הוא יצירה חדשה, וכל כברת ארץ הוא עולם חדש – כך אף האהבה אינה מתישנת, וכל מקרה חדש של אהבה מלא הוא חזיונות פסו’כולוגיים, שלא היו מצויים עד כאן, ובא מתוך התלהבות של כחות־הנפש, שהם מיוחדים רק לשני הנאהבים החדשים האלה בלבד. על הטבע אנו נותנים שבח להיוצר: “המחדש בכל יום תמיד מעשה־בראשית”, ועל האהבה אמר היינֶה: “זהו מעשה ישן, שנשאר תמיד חדש”. ולפיכך אף שירים על מחזות־הטבע והתגלות־האהבה בפנים שונים נשארים תמיד חדשים ורעננים, אם רק אינם חיקוי לשיריהם של משוררים אחרים, כלומר, אם הם תוצאותיהן של הרגשות אמתיות ולא ילדי הרגשות מזויפות, אחת היא, אם מלאכותיות או שאולות. הגרמני אומר: “אם שנים אומרים דבר אחד, אינו אחד”: תכונותיהם הפסו’כולוגיות, שאי־אפשר להן להיות שוות בכל פרטי־הפרטים, של שני האומרים, עושות לדבר בלתי אפשרי, שהרעיון שהביעו שניהם, יהא שוה בכל. אפילו אם שוה הוא בישותו הממשית, הרי בהכרח שונה הוא בטעמים הפנימיים וההרגשות הנפשיות, שגרמו לו והונחו ביסודו. אין שני בני־אדם אוהבים באופן אחד לגמרו: כל אחד מהם ימצא איזו נקודה קטנה, איזה קו דק, שהתבוננותו תמָשך אליו ביותר. ולפיכך אין שני בני־אדם אוהבים באופן אחד וסובלים באהבתם או מתענגים עליה בערך שוה. ואם בבני אדם פשוטים כך, במשוררים, שכל יתרונם הריהי האינדיווידואליות המשונה והמצוינת שלהם, עצמוּתם הנבדלת מכל עצמות אחרת בסגולותיה הנפשיות וביחוד בעוצם־הרגשתה, על אחת כמה וכמה וכך אי־אפשר, ששני משוררים אמתיים יתארו חזיון טבעי אחד או יסורים של אהבה דומה באופן שוה, אם לא – שיחַקו זה את זה, כלומר, יתארו הרגשות מזויפות, הרגשות, שלא הרגישו בעצמם מעולם. ואמנם, כמעט כל משוררינו, מלבד שנים־שלשה יוצאים מן הכלל, היו שרים על הטבע והאהבה, שלא הכירו ולא הרגישו מעולם, רק לפי מה שקראוּ בספרים. ואיך יכלו ילדי־הגֶטו, בני־המבואות האפלים וחניכי בתי־המדרש והישיבות, לדעת אהבה וחיי־טבע? – ועל כן היו השירים העבריים ממין זה תמיד מלאכותיים ומעוּשים: גל של מליצות מן המקרא או מספרים לועזיים, ביחוד משילֶר והיינֶה. לא כן טשרניחובסקי. בכל שיריו בולטת וניכרת עצמותו הפרטית והמיוחדת, שעושָׂה גם את הרעיונות הישנים לחדשים, מאחר שהם מתלבשים בציורים וביטויים חדשים לפי עוצם כח־הדמיון וחוזק־ההרגשה שהם מיוחדים למשורר זה בלבד. זהו אות נאמן, שהוא עצמו ראה והרגיש כל מה שתֵּאר. אמנם גם בהרבה משיריו אנו מכירים את השפעתם של משוררי־אירופה; ואולם ביחד עם זה אנו מוצאים בכל שיר ושיר, כמעט בלא יוצא מן הכלל, איזה קו דק, איזה ציור חדש, שאין לזרים חלק בו.

אך נפנה נא אל השירים עצמם.

בקובץ שלפנינו יש ששים שירים שונים, רובם קצרים – וזוהי מעלתם העיקרית. מלבד שתי באלאדות ושלש אגדות הם כולם שירים לו’ריים; ושירים כאלה צריכים להיות קצרים. אם הם נמרצים באמת. בהם משתפכים רגשות־הלב, והרגשות כאלו אינן כמים שאין להם סוף. הרי זהו אסונם של כל משוררינו הזקנים ושל רוב משוררינו הצעירים. הם נוטלים איזו הרגשה נמרצת וּמְמַתְּחִים אותה על פני שטח רחב של מאות חרוזים מֵימיים, וממילא מאבדת ההרגשה את עזוזה והשיר מאבד את מריצותו. ברוב השירים העבריים אפשר להשמיט חרוזים הרבה, לפעמים עד חֶצְיָם, והשיר כולו לא רק לא יפסיד על־ידי השמטה זו, אלא עוד יתעלה על ידה. “סרח־עודף” כזה אין בשיריו של טשרניחובסקי. אפשר, וגם ראוי לפעמים לשנות ולתקן בהם חרוזים הרבה, אך אי אפשר להשמיט בהם אפילו שורה אחת בלא שיתקלקל כל הרושם ובלא שירגיש הקורא, שכאן חסר דבר־מה. שיריו של טשרניחובסקי הם נמרצים כל־כך מפני שאין בהם חרוזים מיותרים. אפשר יותר, להתאונן עליו על שהוא מכַוֵץ לפעמים את סגנונו יותר מדאי; אולם דבר זה מתאָרע אך כשהוא בא לפַתֵּח בשירו איזה רעיון פיוטי. לא כן בשעה שהוא מתאר את הטבע או את האהבה. שם אין חָסֵר ואין יָתֵר. המשורר עצמו מתאר את “בת־שירתו” בדמות “ניב־קסם מעל שפתי־שושנים”, שמֵריע בתוך חדרי לבו “כצלצל מנגינות־שנאנים”. ומיד מתקשרת האהובה בדמיונו עם הדר־הטבע:

וקסם־האהובה ביחד עם חמדות־הטבע ממלאים את כל לבו הרַגש, עד שהשירה מתחלת לנבוע מלבו “כזרם מעיָנים ברסיסים של צבע ואורה”. – ובשיר קטן אחר אנו רואים את כל חלומותיו של המשורר ואת כל מה שמניע את בת־שירתו:

זהו כל השיר הנחמד ובו השתפכה כל נפשו של המשורר. האהבה והטבע. הטבע העלז והרענן והאהבה הבריאה והצוהלת, – שני אלה הם כל מעיָניו, כל רחשי־לבו, כל מניעי בת־שירתו. על פי רוב הם מתלכדים ביחד. דוגמה נפלאה להתלכדות הרמונית כזו הוא השיר “ליפהפיה”, שבו בא הציור של הערב הנחמד באלושטה בגן, וגם השיר הקטן, ה"פתיחה" לכל שיריו: “נצאה, נגורה שאננים”, שהוא כולו הימנון מוסיקאַלי נחמד. אבל דוגמה יותר טפוסית הוא השיר “אביב־עולמים”. בחוץ קר ואפל וימי הסתָו הגיעו; ואולם המשורר רק יודע דבר זה, אבל אינו מרגישו:

והמשורר הולך ומתאר כיצד משתקפים בעיניה המאירות של יפתו השמים הרעננים, שטובעים בנגוהות של שמש־האביב ופניה הפורחים מזכירים לו את ה"תפוח־הפורח", ש"טובע כולו בלבֶן־פרחים". שהרי פניה עוד צחו מן הפרחים הלבנים הללו, ושפתיה – השושנים, שעדיין לא פותחו – הן לו “גרגר־הארגמן” ש"מציץ כמתגנב בין לסבכים" והוא גומר:

משקל מוסיקאַלי וציורים נחמדים כאלה הם, ודאי, חזיון לא־נפרץ בשירתנו היבשה והחיקויית.

וטשרניחובסקי עשיר הוא בכלל בקומבינאַציות פיוטיות מקוריות מאד. הרי לפנינו, למשל, שיר קטן זה:

בשני “בתים” קצרים אלה מתגלה לפנינו מחזה שלם: חמדות־אביב, שמי־תכלת צוהלים, גינה פורחת… המשורר שעומד ומצפה כאן לאהובתו, שומע מרחוק את שירתה, רואה את השמים העליזים, את הדובדבנים המתאדמים, ובמוחו חולפת השוואה פיוטית: לאהובתו עיני־תכלת כעצם השמים לטוהר ושפתיה האדומות אף הן דובדבנים פורחים הן… ובהתול נחמד שואל המשורר: מי נסך על נפשך העדינה קסם זה? וכי השירים הנשמעים מרחוק?… אך הנה הופיעה האהובה, בגינה נשמע צלצל הנשיקות, שהן ההבעה של האושר הגדול, – והמשורר חוזר ושואל: “הקסם לב קסמו הרננים”? –

הקוראים העבריים עדיין לא הורגלו אז לשירים ממין זה, ולפיכך היה צורך להטעימם ו"לפרשם". ועל־כן אל־נא יחָשב דבר זה לעוון להמבקר העברי בשנות־התשעים למאה שעברה.

בין שירי־האהבה של טשרניחובסקי יש הרבה שאפשר למצוא דוגמתם בספרויות האירופיות, ואף־על־פי־כן אי אפשר לראות בהם חיקויים פשוטים. הרי למשל, שיר קטן זה:

שום איש לא ימצא בשיר הזה חיקוי־מדעת, אף־על־פי שאין ספק בדבר, שיש כאן השפעה של היינה וביירון. הכשרון הגדול מעכל מזון נתון לו מאחרים באופן, שמזון זה נעשה חלק מעצמותו והוא נמסר לקוראים בצורה חדשה, מיוחדת לכשרון זה; ואילו כשרון בינוני “כבָלעו כך פולטו” ועל חיקוייו אינו טבוע שום חותם של עצמות, ועל־כן חיקוייו הם באמת אך התקשטוּת בנוצות של זרים.

שירי־האהבה של טשרניחובסקי הם ברובם עליזים ומלאי־ששון־החיים, וזה אות, שהיינה לא הרבה להשפיע עליו. משוררינו החדשים רגילים כולם לבכות ולהתיפח על אהבתם הנכזבת וכבר היו לנו יללותיהם לזרא מפני מלאכותיוּתן. ולהיפך, הדבר המציין את כל שיריו של טשרניחובסקי, וביחוד את שירי־האהבה שלו, הוא רוח־הששון הממלאת אותם. צהלת־החיים מתרוממת בשיריו עד לשכרון־החושים, עד לעליצות פראית וסוערת, שמשכחת את כל הדאגות: “אָכול ושתה, כי מחר נמות”… האהובה אומרת לדודה:

והאוהב אומר לאהובתו:

לשירים מלאי חיים ותאוה סוערת כזו לא הורגל הקורא העברי, שפיטמוהו במליצות של “האהבה בת־השמים” ועוררו את לבו על־ידי בכיָנות מלאכותית. וקשה יהא לו עוד שנים מרובות “לעַכֵּל” את ה"שיר הטאטארי", שנקרא “בין חגוי־סלע” ושבו קוראת העלמה הטאטארית לאהובה לבוא ולהתראות עמה לפנות ערב, ואומרת על עצמה:

זוהי בת־קולה של שולמית, זו האהובה שב"שיר השירים", שמהללת אף היא, בתמימות של בנות־הטבע, בעצמה את יפיה. ואולם היהודי, שעשה את “שיר־השירים” “קודש־קדשים”, שעשה אותו שיחה בין כנסת־ישראל ובין הקדוש־ברוך־הוא, יהודי זה יכָּוה ברותחים אלה. לו, אם תכתבו שירי־אהבים, כִּתבו שירים צנועים בעלי פסוקים מלאים רמזים וחידושים סגנוניים מעין אלה, שכתבו אד"ם הכהן וגורדון בשעתם. יהודי זה לא מחל לטשרניחובסקי את שׁיריו אלה עד היום. ואפשר, טשרניחובסקי הרגיש בדבר שאין בנות־ישראל הצנועות מוכשרות עדיין להיות כשולמית זו שב"שיר־השירים", ועל־כן בחר לשים את הדברים הסוערים והטבעיים בפיה של בת־קדם ובת־טבע מעם נכרי – בפיה של נערה טאטארית …

לפעמים מקשר טשרניחובסקי בשיר־אהבה רעיון פסו’כולוגי עמוק. כך הוא הדבר, למשל, בשירים: “הכל נשכח” ו"עוד תקר שירת־אהבה". בראשׁון מראה לנו המשורר את נפשם של האוהבים הסוערים והתאוָניים “אחר הרעש”, לאחר שהיתה “שלהבת־הלב” לְבָעֵר, ובשני הוא מעיד על העובדה הפסו’כולוגית, שאַך לאחר שעברה האהבה אפשר לשיר עליה, שהרי בשעה שאדם מסור בלבו ונפשו לאיזה דבר, מתפעל ממנו וחי בו אינו יכול לתאר אותו. היצירה הפיוטית היפה זקוקה להסתכלות אובייקטיבית, טהורה ובת־חורים, ובשעה שהאדם אוהב או מתפעל הוא סובייקטיבי, נרעש ובלתי־מסוגל להסתכלות טהורה.

ובשיר המצוין “אידיאל” הליט המשורר רעיון מקורי אחר. איש בעל־דמיון ובעל־רגש רואה עלמה, שמוצאת חן בעיניו. מיד הוא מתחיל למצוא בה את כל המעלות הגופניות והרוחניות, שמצייר לו דמיונו, את כל המעלות הטובות, שהוא רוצה למצוא ב"אידיאל" שלו: את ה"עומק של אוקינוס הים", את ה"שחוק של ילד תמים", את “חשכת־ליל־נגב וברק־מאור היום”, את “זיו־חכליל־הצפירה ברסיסי־הטל”. וכך מתרוממת ומתעַלית העלמה בדמיונו, עד שהיא הולכת ונעשית האֵל, שלפניו ישתחוה ואליו יתפלל – והרי אליל זה הוא מעשה־ידיו: הרי הוא עצמו הרבה את קסם־חִנו, את יפיו, את עדנתו ואת מעלות־רוחו… ונפלא הדבר! יודע הוא, שאליל זה הוא מעשה־אצבעותיו – ואף־על־פי־כן הוא מעריץ אותו כאלהים, ואפילו מתירא מפניו כמפני אֵל ממש:

הציורים שבשיר זה הם מן היותר מבהיקים והיותר מרהיבים, ושני החרוזים האחרונים הללו מביעים את הרעיון בקיצור ובמריצות מרובה.

אמרתי למעלה, שהציורים של מחזות־הטבע מתלכדים בשיריו של טשרניחובסקי עם האהבה בתענוגיה ויסוריה. ואולם יש לטשרניחובסקי שירים, שמתארים רק את מחזות־הטבע בלבד, בלא שום יחס אל האדם. כאן הראה המשורר את כשרונו המרובה בתור מסתכל אובייקטיבי וצייר נפלא. מעיניו לא נסתר אף קו דק אחד, אף נקודה אחת קטנה. הוא יודע להטעים באופן טבעי ובלתי־מוחש את כל הקוים היותר עיקריים, להבליט את התכונות המציינות של הנוף המתואר על ידו, אבל ביחד עם זה אינם נעלמים מעיניו אף הציורים ממדרגה שניה, שאף הם נצרכים להשלמתה של התמונה הפלאסטית. ואף בשירי־הטבע, כמו בשירי־האהבה שלו, אנו רואים את ששון־החיים, שנובע כמעיָן חי מלב צעיר, בריא ורענן. טשרניחובסקי מתאר בחמדה יתרה מחזות עליזים, מראות האביב וחַמתו הצוהלת והשופכת פלגי־נוגה ושפעת־זוהר על כל היקום, את הצמיחה והפריחה המהירה ואת החיים והנחפזים שֶׁבַּכל, את “ים־הרגש, ממלכת־הרמש, השוקק ושורק ומזמזם והומה”. הוא אוהב, בכלל, לא את השקט והשלוה שבטבע, אלא את ההתרגשות הנחפזת ואת המלחמה שאינה פוסקת שבה. בשיר אחד הוא אומר:

המשורר רואה את מלחמת־הקיום בכֹּל: בעמקי־המכרות שמתחת לאדמה ועל מרום־ההרים, אשר שׂיאָם לעב יגיע. הגלים, שהולכים ומתנפצים אל הסלעים ואף־על־פי־כן הם חוזרים תמיד ונלחמים מחדש עם הסלעים – עד אין־קץ, עד ש"אבנים שחקו מים וצור נעתק ממקומו", מגבירים בקרבו את כל כחותיו הנפשיים, את כל סערות־הקרָב שבלבו פנימה: הוא רוצה להיות מתמיד במלחמתו כגלים הללו, שמתמוללים ושבים פעם בפעם, והוא משתוקק להיות איתן ועומד על דעתו כסלעים אלה, שלמרות מחץ־המשברים ושאונם ממקומם לא ימושו. את אהבתו לסערות־הטבע כבר ראינו בחרוזים המובאים למעלה: “ברעוש, בגעוש ונתוץ ארזים סער־נגב”, ועוד; ובאהבתו את סערות־המלחמה הוא אוהב את החיים המתהפכים לכמה גונים, שהרי החיים ההולכים ומשתנים הם מלחמה מתמדת: במקום שאין מלחמה יש קפאון וְאִי־הַהִשְׁתַּנוּת מביאה לאט־לאט לידי רִקָבוֹן פנימי. בכל אחד ממחזות־הטבע הוא צוהל לקראת הָרַבְגוֹניות שבטבע. הרי השיר הנחמד “ילדי־אדמה”, שבו קוראות השבלים המלאות, הבריאות והפורחות, אל העלמה הרפה ובעלת־הרוח הנכאה, שתצא גם היא אל השדה ותתענג על ההוד וההדר, הבריאות והרעננות, שבכל יצירי־הטבע בכל “ילדי־האדמה”. בשיר קטן זה יש חרוזים, שמראים את כשרונו של טשרניחובסקי למסור במלות מוסיקאַליות את הקולות והפעולות, שמתאימים להרעיון הצפון במלות הללו. הרי, למשל, חרוזים אלה:

על־ידי הִשָּׁנות המלה “ובנוען” ועל־ידי הצלצול הרך והממושך שבמלות המקבילות זו לעומת זו “תופענה” ו"תבענה", אנו כאלו רואים אנו את השבלים כשהן מתנועעות ומתלחשות. חיקויי קולות־הטבע ופעולותיו יש בשיריו של טשרניחובסקי הרבה ובכולן אין אף מלאכותיות כל שהיא. כך, למשל, נשמע קול־הרעם בחרוזים אלה:

או קול השברים המוסיקאַליים, כשמתרסקת זמרת־הצפרים לצלילים דקים ומתפזרים, בחרוזים:

או השאון של בתי־המלאכה והמכונות בחרוז:

אני מעיר על דבר זה ביחוד מפני שׁהַצְלִיל הטבעי, שקוראים לו Onomatopoia, לא היה ידוע כמעט כלל למשוררים העבריים עד טשרניחובסקי. אפילו ביאַליק לא קדם לו בזה.

בין כל שירי־הטבע יש להזכיר ביחוד את השיר הקטן “הערב”, שכבר הטעים בריינין את כל יפיו בהקדמתו ל"חזיונות ומנגינות", ואת השיר הארוך־ביחס “התזכרי עוד?”, שנכנס אחר כך לפואֶמה הגדולה “ברוך ממאגֶנצה” ושבו מתואר לילה שלם, מהתחלת־הערב עד אור הבוקר. אני מביא בזה רק את החלק האחרון של השיר הנפלא שבו מתוארים סוף־הלילה ותחילת־הבוקר:

ציור נפלא כזה היה נותן כבוד גם לאחת מן הסָפרויות היותר עשירות. והשיר הארוך חורז כולו אך ורק במלות בנות הברה אחת, וזהו דבר קשה מאד בשירים ודורש אמנות מרובה, ואף־על־פי־כן נשאר השיר מתחילתו ועד סופו מצלצל, קל ושוטף.

אמרתי למעלה, שמשוררנו רואה חיים בכל. נפלא הדבר, שהוא מוצא חיים והויה טמירה גם בליל אופל וצלמות, שכאילו עמדו בו החיים מלכת:

בדמיונו הכביר של המשורר חי האופל ומסתכל בו ברבבות עינים, כמלאך־המות. חרוזים אלה מזכירים את ציורו המפורסם של גי די־מופאסאן: La Nuit, שבו מתאר המספר הגדול כיצד החושך רודף אחריו, לוחץ אותו ומעיק עליו: לא הוא רואה את האופל, אלא האפלה מסתכלת בו בעינים חודרות ומזָרות אימה. העלטה מקבלת בדמיונו מציאות ריאלית, יֵשות סודית וכמוסה, – וכך היא בעיניו של משוררנו:

ההסתכלות בטבע מביאה על־פי־רוב את המשורר לידי צהלת־החיים, שהרי רואה הוא את ידה הנדיבה של הבריאה; ואולם פעמים שאותה הסתכלות עצמה מביאה אותו לידי תוגה חרישית. תוגה כזו כבר היא מנשבת בחרוזים המובאים כאן לאחרונה; ואולם היא מתרוממת עד לאותה התוגה העולמית, לאותו עצבון־החיים, שהם הנגינה היסודית בשירתם של ביירון, שֶׁלי והיינה. כך הדבר בשיר הקטן “אֶלֶגיה”. כבר ראינו, שהגלים המתנפצים אל הסלעים ולמרות כן הם שבים פעם בפעם להלחם בסלעים אלו, יוצקים בלבו של המשורר רוח עוז וגבורה, שהרי הם בעיניו סמל של המלחמה הבלתי־פוסקת, – ואלה הם כל החיים וזה כל האדם… ואולם לפעמים מביאה אותו מלחמת־הגלים לידי מחשבות אחרות לגמרן. למה ולשם־מה כל מלחמה זו? לאיזו מטרה ותכלית הגלים באים ושבים כלעומת שבאו? ואימתי יבוא הקץ למלחמה זו? ואם יבוא הקץ – מה יהא אז? כלום יש איזו תכלית לחייו של האדם עלי אדמות? – בעולם הגדול והרחב נולדים ומתים רבבות־בני־אדם בכל רגע, הללו נוצצים והללו נובלים. כעשב־השדה, וכולם נלחמים, וכולם שואפים לאיזה דבר – ולעולם אינם שבעי־רצון. לעולם אינם מגיעים אל החוף… וכלום יש איזה חוף? ואם יש, ואם אפשר, שתפסוק מלחמת־הקיום לגמרה ובני־האדם יגיעו לידי מנוחה שלמה, – כלום אפשר לו, לאדם, לחיות באפס מעשה, בלא שאיפות ותקוות ומלחמה בעד התגשמותן של התקוות?… על כל השאלות הללו אין שום תשובה: הגלים מתנפצים זה בזה ועל הסלעים. בני־תמותה נלחמים זה בזה ובטבע המת – ונספים במלחמה, קצף לבן כשלג מתהַוה בלי הרף, גל רודף גל, דור אחר דור חולף – ותשובה אין… זהו העצבון הגדול של החיים. זוהי ה"אֶלֶגיה" העמוקה של ההויה, שמעַגֶמת את נפשו של המשורר הצעיר עד תהומה… בשיר זה אנו רואים אותו נוגע בפעם הראשונה בשאלות עולמיות עמוקות ומעציבות – ואינו פותר אותן, כי אין פתרון. – דבר זה מוכיח, ששאול טשרניחובסקי אינו רק צייר, שמתאר את חיצוניותם של הדברים והמעשים שלפניו: הוא מתעמק בפנימיותם וגם בפנימיותו של הגיונו העצמי, לעת־עתה כתב שירי־הלך־נפש (מה שקוראים הגרמנים: (Stimmungslieder) במספר מועט מאד. לסוג זה נחשב השיר הנמרץ “געגועים”, שבו זוכר המשורר את ימי ילדותו ובחרותו, שבהם היה מאושר מפני שחייו היו מלאים תקוות ודמיונות וחלומות:

כמה קצרים ונמרצים החרוזים הללו!

ונמרץ בעצב הממלא אותו הוא גם השיר הנחמד בפשטותו: “גם תרזה, גם אורן, גם אלון”, ולא רע הוא גם השיר הקטן: “יביטו ממעל כוכבים”. אלה הם כל שירי־העצב שבחלק הראשון של “חזיונות ומנגינות”. ולעומתם מרובים בו השירים העליזים, שרעיון מרחיב־דעת צפון בהם. היותר מצוין שבשירים ממין זה הוא, לדעתי, השיר “כל דכפין”. המשורר קורא בנדיבות והרחבת־נפש לכל אדם אומלל בחיי־רוחו, לכל מר־נפש וצמא־לאור, שיבוא אליו, אל המשורר “העשיר־ברוח”, שיפתח לפניו את אוצרותיו הרוחנים ויעניק לו מדְגַן־שמים:

 

ב.    🔗

בספרו הראשון של טשרניחובסקי מרובים השירים, שיש בהם הבעת הרגשות של האדם מישראל, ומועטים לערך השירים, שנוגעים לכלל־האומה, לישראל כולו. דבר זה טבעי הוא מאד. צעיר בעל הרגשה עזה וסוערת מרגיש בימים הראשונים להתגלמותה של עצמותו והתרקמות־כחה של היצירה הפיוטית שלו יותר את תענוגיו וצרותיו הפרטיות מאֶת מצבה של האומה כולה. וטש' מתאר רק מה שהוא מרגיש, וזאת תהלתו. בין ששים השירים שבקובץ הראשון יש רק ארבעה שירים נוגעים לישראל. עשרה מהם הם שירים לו’ריים וארבעה הם באַלאדות קטנות. ונפלא הדבר שאַף ברוב השירים ה"יהדותיים" של טשרניחובסקי עומדים ציורי־הטבע בשורה הראשונה. הציורים הללו מתלכדים בתקוותיה של האומה, שרוצָה לשוב אל חיק־הטבע, לחדש נעוריה על אדמתה ההיסטורית. כאלה הם השירים: “חיים חדשים”, “על קברי” ו"שיר־ערש". שני השירים הראשונים יפים הם, אך אינם מצטיינים בשום רעיון חדש. ולעומת זה “שיר־הערש” הוא באמת מצוין מאד ומקורי במדה מרובה גם בתמונתו גם ברעיונותיו. האֵם מיַשנת את בנה לעת־ערב, כשֶׁנטו הצללים, והיא שרה לו שיר נעים, שבו משתלב הלך־הרוח של “בין־השמשות” במצב־האומה, ב"בין־השמשות הארוך", שהגיע לישראל:

וכך הולך השיר ומונה את התלאות של ישראל ואת תקוותיו, את הצללים ואת האורות שבחייו, וכל אחד מן הבתים גומר פעם בפזמון (refrain): “יעל גם שמשנו”, ופעם בפזמון: “עוד שמשנו יעל”. ולסוף באה תקות־הגאולה:

ואולם לא משורר כטשרניחובסקי יסתפק בתקוה בלבד ובגאולה אִטית. אחר החרוזים הנוחים הללו באים חרוזים סוערים ונמרצים, שבו קורא המשורר את כל הדור הצעיר אל תחת דגלם של הגבורים הבונים את חרבות־ארצם וכובשים אותה, בשעת ההכרח, גם בחרבם, ומועטים מאד בשירתנו שירים מלאים עזוז ואֵש כחרוזים אלה. ומתוך השאיפה לגאולה שלמה, מדינית קודם כל ורוחנית בתור תוצאתה מתרעם המשורר על דור־העבדים של עכשיו. בשיר־החזון “בליל־חנוכה” קמים החשמונאים בליל אופל וסופה מקבריהם, רואים את בניהם, שחוגגים את חג נצחונותיו של יהודה המכבי – ונפשם משתפכת בחרוזים אלה:

העדר הרגשת־היופי הוא למשוררנו מרום־קץ־אסונה של האומה הישראלית. אילו היה ישראל מבין וחש את היופי, לא היה מוחו הולך ומצטמק, לא היתה קומתו נכפפת ועינו מלאת־פחד, לא היתה נפשו נכאה וחייו לא היו המטבע. ואותה ההשקפה מבצבצת מן השיר “אני מאמין”, שהוא, כשמו, Profession de foi של משוררנו. ה"עיקרים" שלו הם קודם כל, חירותו של הפרט ואשרו, ואחר־כך האמונה באושר של הכלל האנושי כּולו, בשלום, שיָקום באחרית־הימים בין כל העמים השונים, שהם נלחמים זה בזה כיום, ולסוף, האמונה באושר של עמנו בארצו העתיקה, ששם יקום –

וכל ה"אני מאמין" גומר ב"עיקר" היותר גדול של משוררנו:

היופי והנשגב הם האל"ף והתי"ו של כל תקוותיו, חזיונותיו ואמונתו. השיר “מחזיונות הנביא”, שבו נסה טשרניחובסקי להעשות משורר חברותי ולהתמרמר על עשירי־ישראל, שבָּזים בלבם לאחיהם העניים, בני המון־העם, אינו עולה בכללו על בינוניות. השיר “בעיָם רוחי”. הוא, אמנם, נמרץ בהתמרמרותו הגדולה, אבל הוא מלא מליצות מופרזות. וזהו השיר האחד מכל שירי־טשרניחובסקי, שלקה ביָתֵר. השיר “קבוץ־גלויות” הוא אומנות יפה מאד, אבל אין זו מלאכת מחשבת. השיר המשוכלל האחד, שבו מתַנה המשורר את צרת־ישראל בגלות, שאין קץ לה, הוא השיר העמוק “אנחות־כנור”. המשורר מדבר על האנחה הראשונה, שהתפרצה מתחת מיתריו של הכנור העברי עוד על נהרות־בבל. ומאז מעירות את כנור־ציון רק אנחות מרות, ואף שירי־הששון שלנו מהולים הם תמיד בתוגה חרישית:

והמשורר שואל: אימתי יבוא הקץ להאנחות והתלוּנות הללו? אימתי יחדלו הטלטול והנדודים? אם לכשתשוב האומה לתחיה, או, אפשר, לכשתחדל להתקיים?…

מי ממשוררינו הביע את יאושו של העם העברי בגולה ואת נחלי־הדמעות ושפעת האנחות, שהן נִתָּכות מלבו הנשבר בלא קץ ותכלית זה אלפָּים שנה בחרוזים מחרידי־נפש כאלה? –

בעלות תוכן עברי הן ברובן הבאלאדות והאגדות המועטות שבספר הראשון; ואולם אף בהן נוטלים האהבה והטבע מקום בראש. הרי הבאלאדה “בעין דור”, שהיא מיוסדת על מה שמסופר במקרא, שהלך שאול המלך לדרוש בבעלת־אוב והיא העלתה לו את שמואל מקברו. הרבה פרובלימות פסו’כולוגיות יכול היה משורר אחר למצוא באגדה זו: שאול, שבעצמו בִער את האבות והידעונים, נבער בעת־צרתו להאמין בהם; מוסר־כליותיו על שהמרה את פי ה', על שרדף את דוד מקנאה אֶגואיסטית, וכדומה. טשרניחובסקי אינו יודע כלום מכל הדברים הללו. הוא יודע רק אחת: שאול היה קודם לכן רועה־צאן ואחר־כך נמשח למלך, – ומאז רק תלאות הקיפוהו מכל צד; ועל כן הוא מתחרט על שהחליף את שוט־ הרועים בשרביט־המלוכה. זהו הרעיון העיקרי של הבאלאדה, רעיון, שכנראה לכל, אינו חדש ביותר, אך הוא מובע יפה ומוקף מסבות נאותות מאד. באמצע החדר מַרְתַּחַת הקוסמת, בעלת־האוב, את קלחת־הגפרית ועָגה את מעגל־הקסמים, ובמעגל עומד שאול תפוש ברוב שרעפיו. לבו מנבא לו, שמחר ימות במלחמה, והוא עושה את חשבון־הנפש האחרון. כל חייו עוברים לפניו במחזה: עיר־גבע וסביבותיה הנחמדות, ושמי־תכלת וריחות־עדנים, כרי־ירק ועדרי־צאן, אלונים חסונים וצלצוליו של פעמון־העדר, – והוא מה בריא ורענן, ונפשו מה שלֵוה ושקטה!.. ועתה – עתה נפשו אינה יודעת מנוחה, הוא מפחד מפני הפלשתים, אלהים סר מעליו והקנאה בדוד היא כרקב בעצמותיו… – וכשמופיע שמואל לפניו בחזון, הוא מתאונן על שלקח הרואה את הרועה מאחרי הצאן ומשח אותו למלך. אבל שמואל משיב לו דברים קצרים וקשים (במסבות כאלו אין מקום לדרשות ארוכות): “על מריך, גאון־לבך, אלהים יזעמך – מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך”… ושאול, המלך הגבור, שב אל המחנה כמלך וגבור: יודע הוא שקרוב קצו, כבר נואש מחייו ופניו חִורים; אך הוא מושל ברוחו, אינו מתיַפח ואינו מתמרמר. הוא נכון לקראת גורלו וימות על חרבו – כראוי למלך בישראל.

ורעיון נאה ומקורי רצוף ב"אידיליה" הנחמדת “מוצאי־שבת”. היא נוסדה על האגדה העברית הידועה, שהרשעים נחים בגיהינום בכל יום־השבת עד אחר תפילת־ערבית. טשרניחובסקי מתאר בכשרון מרובה את השעה האחרונה קודם שקיעת־החמה, כשֶׁיום־השבת נוטה לערוב:

ציור זה עלה בידו של משוררנו באופן נעלה. ואולם הרעיון העיקרי, מנוחתם של הרשעים ביום־השבת, שטפוסיותו העברית בולטת, נעשה אצלו רעיון, שאין בו שום רושם עברי מיוחד. הוא מתאר כיצד נשמע בגיהינום – כשמגיע, בערב־שבת, זמן “בין־השמשות”, – קול אדיר, שדורש לפסוק מעינויי־הרשעים. וקול זה –

הרעיון הוא, כנראה לכֹּל, אנושי־כללי, שהתלבש במקרה באגדה עברית. ואפשר, אין זה מקרה כלל? אפשר, התגשם כאן מקצתו של זה הרעיון הגדול, שלא רק האידֵיאות האנושיות הן גם עבריות, אלא גם להפך, כלומר, הרעיונות העבריים הגדולים אינם מיוחדים לישראל בלבד, אלא שייכים לעולם כולו? – הורגלנו כל־כך לראות בישראל פרידה בפני עצמה, עד ששכחנו, שהיהדות חיתה בשביל האנושיות כולה ורעיונותיהם הכבירים של ראשי־אומתנו הקדמונים שִנו את כל השקפותיה של האנושיות כולה באותה מדה, שקשה לנו עכשיו אפילו לשער, מה היתה ההסתכלות־בעולם האירופית אילמלא היתה מחוברה מיַוונוּת ויהדות כאחת מתורתם של הומירוס וסוקראטס ותלמידיהם ומתורת־משה ותלמידיו הנביאים. רעיון עברי מקורי יכול וצריך להיות קִנְינה של האנושיות כולה אף בימינו, שהרי עדיין לא פסקנו מלהיות מקוריים וחלילה לנו לחיות רק בזכות־אבותינו בלבד. טשרניחובסקי מצא רעיון אנושי־כללי באגדה עברית־לאומית, ועל דבר זה אפשר רק לשמוח, ביחוד לאחר שהרעיון הוא עמוק ומובע יפה כאחד.

ואף השיר “בששי בין ערבים” מיוסד על אגדה לאומית: שני מלאכים מלַוים את האדם בלילי־שבתות, מלאך טוב ומלאך רע וכו'. הרעיון של האגדה יפה הוא כשהוא לעצמו וטשרניחובסקי אך הרצה אותו בחרוזים, בלא שהוסיף עליו שום פאר פיוטי. יותר נאה הוא השיר “שני העורבים”. אך גם הוא, למרות מה שיש בו רומאנטיקה עברית נאה, אינו עולה הרבה על רוב השירים ממין זה ובפרט שהוא חיקוי לאגדה שוטלאנדית (ככתוב בראשו) ורישומיו העבריים – הרמיזות על מיתתו המשונה של ר' יהודה הלוי – מטושטשים מאד. ואולם יפה באמת וכתובה בכשרון מרובה היא הבאלאדה “האחרון לבני קוּרַיְטָ’ה”, שהיא מיוסדת על מה שמסופר בדברי־הימים של מלחמת־מוחַמד בשבטי־ישראל שבארץ־ערב. הגבור האחרון של השבט העברי המנוצח, אבן בַּאטַא נשבה בידי האויב והוא עומד לֵיהרג. ואולם ערבי אחד, אבן תאַבִּט, שבן־באטא הציל אותו פעם אחת ממות, מתחנן על נפשו של מיטיבו העברי ומבקש את מוחמד, שיוציא אותו לחפשי וישיב לו גם את אשתו ובנותיו השבויות – ובקשתו ניתנה לו. ואולם הגבור העברי אינו שמח על החיים והחירות, שהוּגשו לו בתור “נדבה”. הוא שואל, מה גורלו של נגיד־שבטו העברי, אסד בן קַעַבּ וגורלם של גבורי־ישראל, בן אחטב ובן סַמַיִל; וכשהוא שומע, שכולם מתו, הוא מבקש מן הערבי, שיעשה עמו את החסד האחרון – וימיתהו. זהו, בקצור, התוכן של הבאלאדה, שהיא מיוסדת על ספור, שאפשר, יש לו איזה יסוד היסטורי, ובכל אופן מציאותו בלבד היא עדות נאמנת על גבורתם של יהודי־ערב ואומץ־לבם הגדול. וצורתה של הבאלאדה מתאמת מאד לתכנה: החרוזים קצרים ושוטפים במהירות וכל אחד מהם כאילו הוצק מברזל־עשת. הודות להמשקל הרָהוּט וה"פִּלְדִי" כמעט מוחשות בחרוזים אלה כל סערותיו של הקְרָב העצום, שבחיקו הוטל כל גורלה של אמונת־מחמד.

לאגדה מחייו של נביא־אַללה מוקדשת גם הבאלאדה, שנקראת “מוחַמד” על שמו. הנביא ובני־לויתו יושבים במדבר בליל־ירח אחד. שלות־השקט מסביב ודומית־המדבר מלאה הוד והדר: היא “איומה ונפלאה” כאחת. השמים המאירים יוצקים על המדבר אור־קסם חִוֵר ושוממותו ודומיתו ממלאות אותו רזים וסודות. הנביא מתקן את סנדליו ותלמידיו מביטים אליו ביראת־הכבוד – בלא אומר ודברים. ופתאום נשמעה בתוך הדממה העמוקה שאגת־אריה. הנה כיצד מתאר טשרניחובסקי שאגה זו:

ציור מחריד ומרומם כאחד. אחר כך מתוארת פעולתו של קול נורא זה. הכל התעורר ברטט ובחלחלה: הסוס הטה אזניו וצהל בקול רם, החמור נער, הגמל נחר וילל בדממה והצְבוֹעַ נבח בקול מוזר… בני־לויתו של מחמד הרגישו כאילו חלף רוח־קור והקפיא את דמם… רק הנביא נשאר שאנן ושלוֵ: הוא הוסיף לתקן את סנדליו בלא אומר ודברים… כי האיך יירא הנביא מפני שאגת־אריה, ודבר־ה' נשמע ברמה יותר ממנה, ואללה הוא תקיף מֵארי זה? – – וכשגמר את מלאכתו שלח הנביא את אנשיו לשלום איש לאהלו –

אין צורך בדבר להטעים את כל יפיה ומקוריותה של כל השוואה נהדרת זו. רק אעיר, שבכלל, משמח הדבר מאד, שמשוררנו נסה לקחת לתוכן־שיריו את האגדות של ארץ־הקדם, ביחוד אותן של הערביים. לפני כמה שנים העירותי על העובדה המעציבה, שבשעה שהאנגלים, לוכדי־הודו, העשירו את ספרותם בשירים לקוחים מחייהם של עמי־הודו, והרוסים, כובשי־קוקז, נתנו מחייהם של הצֵ’רקֶסים, הגרוזיים, הטאַטאַרים, ועוד, תמונות מרהיבות־עין ופואֶמות נפלאות, שתעמודנה לדורות, – לא שמנו אנו, בני־ישראל, את לבנו כלל וכלל לחייהם והגדותיהם של הערביים אחינו, בני־שֵם כמותנו, שבתוכם אנו רוצים להתישב ובהם תלוי אשרנו הלאומי במדה מרובה כזו ²⁵. משוררי־גרמניה (האַמר־פוּרגשטל, ריקֶרט ועוד) ומשוררי־צרפת (Les Orientales של וויקטור הוגו, שירי לאמארטין וברתילימי) תרגמו את מבחר שירי־ערב ועשו כמתכונתם שירים ופואֶמות, שהם מצטיינים ברוח־הקדם הנסוכה עליהם; ואנו, אחד מעמי־המזרח, לא נסינו לעשות בלשוננו המזרחית כדבר הזה, שבלא־ספק, יעלה בידי משוררים עבריים בעלי־כשרון הרבה יותר. על כן שמח אני על נסיונו הראשון של טשרניחובסקי. ומי יתן ולא יהא האחרון.

ולסוף יש להעיר על התרגומים שבספר הראשון של “חזיונות ומנגינות”. מספרם עולה רק לעשרה; אבל, לעומת זה, הם תרגומים ממיטב משוררי־אירופה באנגלית, צרפתית וגרמנית: משירי לונגפֶלו בֶּרנס, שֶׁלי, אלפרֶד די מו’סה גיטה. יש גם שיר אחד נפלא בעקבותיו של אנאקריאון היווני. לכולם יש תוכן אנושי כללי ולא תוכן עברי מיוחד. כמעט כולם מצטיינים בדיוקם המרובה (את כולם השויתי למקורם הלועזי) ובלשונם העשירה, שרק לעתים רחוקות היא קשת־הבנה. כבר הארכתי, ועל כן מוכרח אני להמנע מן העונג להביא בזה חרוזים אחדים מתרגומי השירים המפורסמים: Excelsior (לונגפלו) John Barleycorn גם My Heart in the Highlands (ברנס), Rappelle־toi (מוסה), ועוד. ואולם אי־אפשר לי שלא להזכיר את התרגום המופלא של השיר הגדול The Cloud של המשורר הגאוני פירסי שלי (Shelley), הוא השיר, שגיאורג בראַנדס אמר עליו, שציור כזה של מחזה טבעי לא היה לפניו, ואפשר, לא יהא אחריו. את תרגומו העברי של טש' השוֵיתי עם המקור האנגלי ועם כמה תרגומים רוסיים, גרמניים ואיטלקיים, ואני יכול לומר בפה מלא, שבהרבה מקומות עולה התרגום העברי, הודות לקיצורה ופיוטיותה של לשוננו, על רוב התרגומים הלועזיים, אף־על־פי שאַף בו יש, לצערנו, חרוזים “מוּקשים” שבנקל היה טשרניחובסקי יכול לעשותם יותר מובנים, אילו היה לוטש אותם יותר והיה משתמש בהם במלים יותר רגילות וברורות בהוראתן.

* * *

בִקָרתי על הקובץ הקטן בכמותו ארכה, אפשר, יותר מדאי; אך הקורא המבין לא יתרעם על אריכות זו. בספרות חדשה, שכל משורריה לא הרגישו במשך מאה שנים רצופות צורך במלת Lerche (עפרוני), יש נחיצות לעמוד על שירים כאותם של טשרניחובסקי, שלא הורגלו בהם רוב הקוראים העבריים. אין ספק בדבר, שהרבה מן השירים הללו דורשים שינויים ותיקונים קטנים וגדולים; ויש כאן שירים אחדים, שהקובץ לא היה מפסיד כלום אילמלא באו בו כלל. ובכלל, שום משורר לא הגיע לגדולה אמתית רק על־ידי ציורי־טבע ותאורי־אהבה. הלו’ריקה האמתית, הגדולה באמת, אינה צפה על פני חיצוניותם של המעשים, והסתכלותה היא יותר עמוקה ויותר חודרת. לו’ריקה “לבבית” כזו היא עברית לגמרה: אותה אנו מוצאים ב"תהילים" שלנו והיא היסוד לכל השירה הנוצרית,

שהיא שונה מזו של היוונים ומיוסדת היא על שירת־המקרא; ויסודה היא לא הטבע המת, אלא האדם החי. ואולם טשרניחובסקי יודע לתאר את הטבע יותר מאֶת האדם; ואף שיריו הנוגעים לישראל הם פחות עבריים ברוחם משיריו הנמרצים של ביאליק. לעם־ישראל לא היו ולא יהיו לעולם היופי והאהבה עיקר כל העיקרים ותכלית בפני עצמה: היסוד של חייו הלאומיים היה, הווה ויהיה – עשות משפט ואהבת־חסד.

ואולם, אי־אפשר לשכוח דבר אחד: החיים הם בעלי שני צדדים. היופי, כשהוא מושל יחידי במחשבותיהם ושאיפותיהם של בני האדם, אינו לפי רוח־ישראל; אבל הלא ראינו את התוצאות המעציבות של העדר הרגשת־היופי והטעם הטוב, שזנחו אותם בני־ישראל בגלותם באונס וגם ברצון. אדם שלם הוא רק מי שכל הרגשותיו מפותחות כראוי; עם שלם יהא רק העם, שהשאיפה לאמת וצדק תתאחד בתוכו עם האהבה להיפה והנשגב. הטבע המת הוא חלק מן העולם הגדול, מן ה"קוסמוס" כהאדם החי; ולבעלי הסתכלות עמוקה ודמיון עשיר אינו מת כלל. בצמיחה והפריחה, בפריה והרביה הבלתי־פוסקות שבו מתגלה אותו הכח החיוני שבאדם, ולא עוד, אלא שהוא מתגלה בהן בקסם עז ונשגב יותר ויותר. והאהבה היא רגש טבעי ובריא, ואין להתיחס אליה ביחס “יהודי”: צריכים אנו, היהודים, לחיי־ארץ ואין אנו יכולים להסתפק עוד בחיי־רוח בלבד, אף־על־פי שעם־הרוח היינו ונשָאר תמיד. תחיתם של הרגשות הטבעיים צריכה לבוא עתה, בימי שאיפתה של האומה לחירות מדינית ורוחנית כאחת, ביחד עם תחיתה של ההכרה המוסרית שלנו; ושיריו של טשרניחובסקי מסוגלים לעורר את ההרגשות הטבעיות הללו ולהשיבן לתחיה. הם מסוגלים להרבות את כחו של הרגש הרך והעדין, שיַלְדי־הגֶטו חסרים אותו בגילויו האירופי מפני שהשכל שלט בהם ונצטמצם במשך אלפַּים שנה אך בהקשים הגיוניים. רק עם תחיתו של הרגש הטבעי בתוכנו אפשר שיתהַוה בקרב עמנו שיווי־ערך בין הראש ובין הלב בין השכל ובין הרגש בין הכח הרוחני ובין הכח הגופני. הַרמוניה כזו צריכה להיות כיום, בתקופת־התחיה, ראש כל שאיפותינו. ולפיכך ברוך יהא לנו משורר חדש זה, שהוא שָׁר על הרגשות טבעיות, ולא מלאכותיות ומְחַקות. עדיין רחוק הוא הרבה מן השלֵמות הדרושה. אבל מן הדוגמות המובאות אפשר לראות את עומק־הסתכלותו, את כשרונו לצייר בצבעים מדויקים ומבהיקים כאחד, את מעוּף דמיונו העצום את עזוז לשונו העשירה והנאה וגם – מה שחשוב, לדעתי, מאד – את יפי־הצורה של שיריו, כּלומר, את הבנתו המרובה לתת כל רעיון וכל ציור באותה המסגרת המשקלית, שהיא נאותה ומתאמת אליו ביותר. כמעט אין משקל אירופי יפה, שאין למצוא ב"חזיונות ומנגינות" שיר כתוב על־פיו ומכוּון לו. אף בדבר זה עולה טש' על רוב משוררינו, שמשקליהם הם על־פי־רוב שָׁוִים זה לזה ומונוטוניים עד לזרא, ואף הרעיון של שיריהם מתאים למשקל, שבו הם כתובים, רק לעתים רחוקות. ויש להוסיף עוד, שכבר מצאנו ב"חזיונות ומנגינות" גם שירים אחדים, שהם מעידים על עומק־המחשבה ועל הכשרון לחדור למעמקי־הנפשות שיש להמשורר הצעיר, וכן גם על הרגשתו בצרת־עמו ואמונתו באידֵיאליו הגדולים ובתקותו המרוממת. הבה נקוה, שבימים הבאים יפַתֵּח המשורר הצעיר את כשרונו גם במקצועות אלה, ואז תהא התפתחותו שלמה ויהא למשורר לאומי במלוא מובן־המלה. כי רק המשוררים, שיָדעו לחשוף את כל המסתרים של נשמת־אומתם לכל גילוייה השונים בחייה ההיסטוריים ובחייהם של כל פרטיה האנושיים, – רק משוררים כאלה נעשו קניינה של האנושיות כולה, שהאומה צריכה לראות את עצמה תמיד רק כחלק ממנה.

היידלברג, י"ג כסליו תרנ"ט.