במערכה קשה, שניטשה בארץ זו בשיטות שלא היו ידועות לנו עד היום לחריפות ול"מלאכת מחשבת", אנו תופשים עמדת התגוננות, עומדים בחפירות ההגנה. קו החזית אינו הפעם רק גבולות הישובים והדרכים, ולא רק המשרדים המדיניים בירושלים ובלונדון – קו החזית נמשך הפעם לאורך כל הבעיות הכרוכות במצבה הנוכחי ובזה שלעתיד לבוא, של א"י, לאורך כל נקודה שיש לה איזהו קשר לבנין הבית הלאומי שלנו, החל במניעת הפלחית להביא את תוצרתה העירה למכירה ליהודים וברציחת אנשים שקטים מן המארב וכלה ב"דמרשים" המדיניים בלונדון, בהכנסת שליטי ערב לתוך המסכת הא"יית והתנפלות כנופיות מזויינות ומאורגנות על הצבא.
ואם ידענו לעמוד במערכה זו לאורך כל חזיתותיה עמידת הגנה איתנה מתוך הדיפה מתמדת את ההתנקשויות בגוף ובנפש, בהשיבנו על רצון ההסגר וההרס בהגברת משמרותינו בכל מקום, בחיסון מבננו הכלכלי, בהפעלה מדינית, - הרי חזית אחת הזנחנו כליל, דהיינו את החזית המשפטית-מדינית שבמלחמת ההתנקשות במפעלנו.
ולא בחזית משפטית-מדינית שבמלחמת ההתנקשות במפעלנו בפני פורום בינלאומי קא עסקינן, זהו ענין בפני עצמו, כי אם בחזית בתוככי ירושלים, מכון משכן הכבוד של בית הדין הגבוה של צדק, בחזית משפטית-מדינית, שעל רקע רקמת החוקה המחייבת בארץ.
נפרצת היא חזית זאת, דרכה ניתכות עלינו מכות ונגרמים לנו כשלונות ללא כל משמרת והשגחה, בה בשעה שדוקא בשטח זה ניתנה לנו האפשרות לא רק להתגונן אלא גם לצאת למלחמת תנופה לשם הוכחת צדקתנו ולשם ביסוסו של מפעלנו.
בשורת המשפטים שהתבררו בימי המהומות הנוכחיות בביה"מ הגבוה של צדק ראינו את ההישגים המוסריים הגדולים שנפלו בידי המחנה התוקף, שידע לנצל כל אפשרות גם בשטח זה. מהישגים אלה ניזוקו לא רק המדינה על יסודותיה החוקיים, כי אם בראש וראשונה אנו המעונינים בסדריות המדינה וביציבות חוקתה, אנו, שכל זעזוע במדינה גורם להפרעת בניננו ולהאטת קצבו.
אנו הסגרנו את מוסד הצדק העליון שבמדינה למחנה הערבי על יועציו האריים ונתנו שתתהווה בחוגי השופטים בארץ וגם בחוגים ידועים בחו"ל הדעה, שהישוב והממשלה חד הוא, שתמימי דעה אנו אתה בכל ואין לנו חס וחלילה איזה שהן טענות נגדה. טענות פוליטיות לחוד, בהן לא נעסוק במאמר זה, אך טע נות משפטיות, וכי חסרים אנו אותן? ובכל זאת לא נוצלה על ידינו כמעט שום דרך, הניתנת לנו ע"י החוק המחייב בארץ. בשום הזדמנות – כאלה היו וישנן רבות – לא תבענו את הממשלה למשפט על המעשים הבלתי חוקיים או על סבלה מעשים כאלה ולא מילאה את תפקידיה ביחס אליהם. יש הוראות שונות בתחוקה שלנו, שאפשר היה להחיותן לטובת עניננו ולא עשינו זאת. אין מאמרים פובליציסטיים או פוליטיים גרידא יכולים להביא לידי תוצאות כאלה, שיכולות להביא תביעות וקובלנות מיוסדות ומבוססות על החוק. אפשרויות אלה הוזנחו על ידינו, אמצעים אלה נמצאים בקרן זוית נשכחת של חיינו הצבוריים, בה בשעה שע"י הערבים הועלו לאור היום ונוגדו לכלי חבלה והשבתה נגדנו.
זכור היטב פסק הדין של ביה"ד הגבוה בענין הריסות יפו. כלום לא היה זה נצחון מוסרי לערבים על השלטונות למרות שתביעתם נדחתה? ומשפטי הקנסות הקבוציים וכו'? בכל אלה הצליחו המגינים המושבעים על המחנה התוקף והרוצח להביא לידי פסקי הדין, שקבעו את קפוח זכויותיהם של הערבים… ע"י השלטונות.
מובן, שאין עלינו לצאת בעקבותיהם לשם ערעור היסודות של המדינה וחוקתה, אך עלינו לאחוז בדרך גלויה וחוקית זאת כדי לערער את ה"סבלנות" וה"רשלנות" של השלטונות בדכוי המצב הפרוע השורר בארץ. למרות קיפוחם המתמיד, קיפוח זכויותיהם האלמנטריות, של אזרחים שקטים, שלחייהם ורכושם אחראית הממשלה אחריות שלמה, לא הוגשו על ידינו שום תביעות לביה"ד הגבוה של צדק הקיים לשם עיון “בבקשות… שצריך להחליט עליהן לשם הנהגת הצדק” (דבר המלך במועצתו סעיף (2)43, 1922). האזרח, בן הישוב הא"י, הנתקף, הנרצח, והנשרף יום יום לעיני השלטון האחראי לשאת באי-גלותו פעולה המחייבת אותו לפי חוקי המדינה, לא השמיע את קולו האזרחי ע"י קובלנות לביה"מ. אמנם פעולה צבורית היתה וישנה בשטח ההגנה על הזכויות שלנו, אך אמצעים אלה הם פוליטיים ואינם יכולים למלא את אותו התפקיד, שיוכל במקרים ידועים למלא אך ורק האזרח כאותה היחידה, המשמשת נושא לכל חוקת מדינה ומשטרה.
נפתח במקור הרעה. בשביתה השנויה במחלוקת, אנו טענו מהיום הראשון ששביתה זו היא בלתי חוקית. מאידך גיסא שמענו מפי ב"כ השלטונות, שחוקית היא השביתה (קביעת ההודעה הממשלתית מלונדון, שהשביתה היא פוליטית אינה יכולה עדיין לשמש כקביעה משפטית, שהשביתה בלתי חוקית היא אף כי היא יכלה לסייע לעמדתנו). שביתה זו לא הובאה בפני בית המשפט למרות אפשרויות האחיזה הרבות לתביעה כזו שהיו וישנן עד היום. הלא קביעת ביה"מ העליון, שאמנם, כדעתנו אין השביתה חוקית היתה מביאה לנו נצחון מוסרי וטכסיסי גדול ובעונה אחת היתה מוציאה את נשק “הסובלנות” מידי האחראים למצב החוקי שבארץ. נוכח פסק דין קובע, שהשביתה בלתי חוקית היא, קשה היה לשלטונות להמשיך בשיטה של אי נקיפת אצבע כלפי השביתה “השקטה” הזאת. פסק דין כזה היה משמיט ג"כ את הקרקע מתחת לרגלי הועד המשבית העליון. –
ויש לחזור ולהגיד, היו וישנן אפשרויות להביא את השאלה הזו בפני ביהמ"ש. אזרח, שאין נמל יפו נענה לדרישותיו יכול לתבוע את האחראים על אי פעילות הנמל, שלו אחראית ההנהלה ולא עדת הספנים. אפשרויות כאלה יש כהנה וכהנה, אבל אנו לא חרגנו ממסגרת מאמרים פובליציסטיים ופוליטיים בשטח זה. אין ענין השביתה הדבר היחיד, שאפשר היה לגלות את אפיו הבלתי חוקי באופן כזה ואם תועמד משמרת גם בחזית זו, המוזנחת עד היום, היא תוכל לחקור ולמצוא נשואי תביעות כאלה ולממשם.
זוכרים אנו יפה את סערת המחאות, שאחזה את כל העולם התרבותי לאחר שהיטלר הוציא בראשית שלטונו את חוקי הנישול המחפירים נגד היהודים. ומה מצא את ההד החזק ביותר אם לא הפיטיציה של ברנהיים, שחוברה ע"י העו"ד היהודי בצ’כיה מרגלית ונשלחה על ידו לחבר הלאומים ושם נתבררה בפני המועצה? לעומת הרושם שעשתה פטיציה זו גם על השלטונות הנאציים הלא חוורות היו כל המחאות. גם בארץ היתה דוגמה כזאת של התעוררות פרט לעמוד בפרץ ולתבוע את הזכויות המלאות בגלוי והרי זה מלחמתו ונצחונו של עמיקם.
אך דאבוננו לא נראתה עד היום שום התעוררות פרט כזו ובכלל שום פעילות בשטח זה; אולי מפני שהגשת תביעות וקובלנות כאלה דורשת ידיעה מעמיקה במקצוע המשפט ועל כן יכול לבצע אותה רק סוג מסוים של אזרחים, שלא הראה פעילות מיוחדת בשדה הציבור עד היום והמדובר הוא בעורכי הדין. מוטב לאחר מאשר להזניח לעולם.
במקום זה רוצני, איפוא, לפנות גלויות לעורכי-הדין בארץ בדרישה לקחת עליהם תפקיד זה, להוות את המשמרת בחזית זו. הם לא היו בין האחרונים שנהנו מהבנין ועליהם להיות כמו כן לא בין האחרונים לפעולות נוכח סכנת ההרס לבנין. בשאלה זאת צריכה לטפל אגודת עורכי הדין היהודים, כי מלבד ייצגה את מקצוע המשפט היא הסתדרות אזרחית מובהקת, שאינה עוסקת בפוליטיקה וקולה יהא קולו של האזרח התובע את זכויותיו היסודיות מהמדינה.
שמענו, אמנם, שנבחרה על ידי עורכי הדין בירושלים ועדה מורכבת מטובי עורכי הדין הירושלמיים לשם הכנת חומר לקראת בואה של הועדה המלכותית. לא נעסוק כעת במגמותיה ותפקידיה של ועדה זו, אך רצוננו להציע לה בזה, שלא תצטמצם בפעולות בפני הועדה המלכותית בלבד, אלא תתחיל לטפל בחוקיותם של המצבים ולהביאם במידת האפשרות בפני בית הדין הגבוה או לאחוז בהתאם לנסיבות באמצעים אחרים, שנתנו לאזרחים על ידי החוק. שאלות אלה טעונות חקירה ולמוד ועל חברי הועדה ללמוד התפקידים ביחס לשאלות המשפטיות השונות ולתבוע לדין את האחראים למצב החוקי הפרוע בארץ.
חומר לחקירה בכוון הנ"ל יכול לשמש המצב החוקי הפרוע בעירית ירושלים, שעבירה על החוק היא לחם חוקה, כמו כן שביתת העיריות הערביות. הפקידים הממשלתיים הגבוהים והנמוכים, שחתמו על התזכירים הידועים.
ולא רק הבאה למשפט. יש עוד דרכים עזובות על ידינו, – ולא אדע אם משום שכחה או רשלנות, אך אחת יש לקבע שפשע כבד הוא כלפי מפעלנו – שבהן יכולנו לצעוד לקראת הישגים מסוימים. נוכח ההתקפה שאנו עומדים בה, המחושבת לאין ערוך יותר מכל הקודמות ושהושקע בה לא דוקא כוח מחשבה שמי, אנו לא אחזנו בכל אמצעי הגנה שהיו ברשותנו.
מדוע לא השתמש הפקיד הממשלתי היהודי ברשות שנתנה לו ע"י התקנות של השירות הקולוניאלי (סעיף 77) להגיש פטיציה (הפקיד הערבי ניצל סעיף זה במלואו ואפילו בניגוד להוראותיו) למזכירות המושבות בענין היחס השורר במשרדי הממשלה לשאלת הבית הלאומי והנוגד את יסודות החוקה והמדינה בענין הזנחת חבריו הערבים ולא רק הערבים את התפקידים שלהם והתעסקותם בפוליטיקה?
התקנות הנ"ל מרשות כמו כן (סעיף 148) לכל אזרח להגיש קובלנות למזכירות המושבות בכל ענין פרטי או צבורי. אף קובלנה אחת כזאת, שתוכיח את כל המצב של “לית דין” בארץ לא הוגשה. קובלנות כאלה המיוסדות על עובדות ומנומקות באופן חוקי עלולות להפנות את תשומת לב המיניסטריון למעשיהם היפים של הפקידות הא"ית ולאופן מלוי תפקידיה. על ידי פרסומן של קובלנות כאלה בעתונות האנגלית אפשר להוכיח לדעת הקהל שם, שבארץ ישראל שורר מצב חוק פרוע או יותר נכון מצב בלתי חוקי. אמצעים אלה יכולים לשאת פרי ולעזור לנקוי אוירת המשרד הממשלתי בארץ מאדי הרעל למפעל הציוני. בקובלנה כזאת יכול היה למשל האזרח היהודי לקבול על התביעה הכללית “המתרשלת” (דברי בית המשפט).
ועוד. העתונות הערבית מלאה עלבונות קשים נגד הישוב, נגד הגזע היהודי והיהדות. אמנם, במובן סובייקטיבי אין משום עלבון בדברי השיך אלפארוקי וחבריו, אך על מדינה לגיטימית, מדינה הדואגת לסדר ולחוק אסור להרשות דברי בלע ועלבון כאלה. אפילו מקרה אחד של הבאת עורך או כתבן ערביים לבית המשפט על ידי התביעה הכללית על העלבה ודיבה בהתאם לחוק המחייב בארץ לא ידוע לנו. גם על פשע ההסתה החמור לא הובא אף עתון ערבי לפלילים. לא שונה הוא המצב ביחס לספר הקריקטורות הידוע של הפלישטין.
בשטח התביעה על עלבון לקוי הוא החוק שלנו הואיל וחסרה בו התביעה, הנקראת “אקציה פופולריס” במקרה של העלבת עדה; בארצות אחדות ישנה התביעה הזאת וכל פרט יכול לתבוע על עלבון עדתו. יש גם אפשרות לחץ על המחוקק, שיתאים את חוקיו לדרישות המציאות. אולי על יסוד רצפצרה (בהתאם לסעיף 46 של דבר המלך במועצתו הנ"ל) אפשר יהיה להשתמש בתביעת “מאנדאמוס” הידועה לחוק האנגלי, שלפיה יכולים לתבוע לדין פקיד שאינו ממלא תפקידיו. אמנם, כל הדברים האלה הם מסמכותה של התביעה הכללית המתרשלת ואין אנו יכולים לבוא במקומה, אך יש לפעול על ידי תביעות, קובלנות ואולי תאלץ התביעה הכללית לצאת מקפאונה שמשמעותו פשיטת רגל של מנגנון הצדק המדיני.
אולי יש להביא את קפוחינו בשטח זה באופן נבדל בפני ועדת המנדטים של החבר. עלינו לעבור בשטח המדיני והמשפטי מהגנה להתקפה. לא אנו העושקים אלא הנעשקים ועלינו לתבוע בגלוי את תביעותינו. על ספסל הנאשמים לא לנו לשבת. עליו יש להושיב את האחראים האמיתים למצב, שימסרו דין וחשבון על כל מסכת פעולותיהם. לא יספיקו דברי מחאה והתרס גרידא, עם1 חוקים ביד יש להצביע על כל הסעיפים שחוללו, יש להראות על כל עיוות ואי שמירתם, לדרוש את הענשת האחראים, סילוק האשמים והחזרת התנאים התקינים והמתוקנים. עלינו לעמוד על משמר הלגיטימיות של מדינתנו ובראש וראשונה מוטל החוב הזה על אגודת עורכי הדין העבריים בארץ. תועמד משמרת בחזית המוזנחת במערכה.
(“הארץ”, - כ"ט תשרי תרצ"ז – 15.10.36)
-
במקור נדפס “אם” – הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות